שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה
סימן א
במאי דקי"ל בהמה שנשחטה בחזק' היתר עומדת צריכין אנו לברר אי אמרי' הכי אפי' אם אירע ספק טרפות או דלמ' ה"ד מסתמ' כגון שאבדה הריאה ויתבארו עוד איזה פרטים בזה בס"ד:
בריש כל מראין ראה ראינו לעמוד עמ"ש מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ס"ו בעכו"ם שהיה מתעסק בהוצאת הפרש במקולין של ישראל ואמ' שמצא משמר תחוב בכרס והראה מקומו בענין שלא היתה הבהמה נטרפת אם היה כך והשיב דאין לסמוך על דברי העכו"ם אלא לאסור דכיון דאם היה בא ישראל קודם שהוציא העכו"ם המחט לא היינו מתירי' אותן כי אם לאחר הבדיקה אם ניקבה המחט לחוץ או לא וכיון דעתה א"א לבדוק אין אנו יכולים להתירה והביא מתשו' הרשב"א סי' כ"ג על מחט שנמצאת תחובה בכרס וקודם שנבדקה אם נקובה מב' צדדים אם לא ניטלה ממנה והשיב דודאי צריכה בדיקה וכו' עש"ב ואח"ה לא דמיא דש"ה דנמצא המחט תחוב והרי ריעותא לפנינו מש"ה כיון שא"א לבדוק טריפה משא"כ הכא דלא הוחזקה ריעותא לפנינו ומ"ש שם בסוף התשו' וכ"ת א"כ אין אנו צריכים להאמין לעכו"ם שמצא המחט תחובה נה אינו דלא גרע מקטן שאמ' שמצא מחט ונטלו משם עד שלא הספיק לבדוק אם היה נקוב מב' צדדים דפ' הרשב"א שם סי' כ"ד לאסור ע"פ הקטן אם קטן בקי וחריף לידע דברים אלו וכו' עש"ב הא נמי לא מכרעא דש"ה דמ"מ הרי הקטן עצמו אמ' מתחלה שמצאו תחוב בכרס במקום שאם ניקבה עושה אותה טריפה וא"כ אם נאמין דברי הקטן נשאר לנו להסתפק אם ניקבה או לא אבל הכא מעיקרא לפי דברי העכו"ם המסמר מונח במקום שאין עושה אותה טריפה ואין מקום בזה להחמיר:
והרב ט"ז בי"ד סי' מ"ח ס"ק י"ט הק' למה שהעלה מהר"ם להחמיר בעכו"ם בס' כל שלא נבדק וז"ל ולא אאמין שיצא פי' זה מפי הגאון דודאי אין כאן חשש טריפות דאם אין אתה מאמין לו במקום תחיבת המסמר לא תאמין במציאת המחט לגמרי דהפה שאסר הפה שהתיר וכו' ע"ש ונראה דלא סיימוה קמי' תשו' מהר"ם דהוכיח כן מתשו' הרשב"א בקטן שמצא מחט ונטלו משם עד שלא הספיק לבדוק דפ' להחמיר משום דכל שנמצא המחט רגלים יש לדבר וכעין גילוי מלתא בעלמא הוא דה"נ בנ"ד הואיל ובא ישראל בעוד שהעכו"ם עדיין מתעסק בהוצאת הפרש רגלים יש לדבר ודברי העכו"ם אינן אלא כגילוי מלתא בעלמא ע"ש הרי דמהר"ם עצמו הרגיש בזה ולא החמיר אלא מכח דהוי גילוי מלתא:
והנה מור"ם בהגה סי' ל"א וסי' ן' כתב כ"מ שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טריפה שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא כס' טריפה ואוסרין אותה ולא אמרי' נשחט' הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאה מחזקתה מחיים וכתב בספרו ד"מ וכן משמ' בתו' פ"ד אחין והק' מהר"ם שם דאדרבה התו' דחו חי' זה מההיא דפ"ד אחין דקאמר ואלו ס' קרוב לו ס' קרוב לה לא קתני ומסקנת התו' דאפי' היכא דנעשה ריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר וטעמא דס' דרוס' הוא משום דדרוס' שכיח' את"ד עש"ב וה' ש"ך שם בסי' ן' סק"ג כ' ליישב דעת הרב כ"כ לרבה דאמר אשה זו בחזקת היתר עומדת אבל אביי אקשי לרבה התם ומסקו אביי ורבא דלא מוקמי' אשה זו בחזקתה את"ד ע"ש אבל בפיסקי תו' שם מוכח דהתו' למסקנא דמלתא שכ' וז"ל אחי יבם זרק ס' גירושין ומת צרתה מותרת לשוק נולד בדבר ס' איסור הותר אח"כ כשהיה בחזקת היתר ס' דרוסה חיישי' ע"כ הרי דס"ל למסקנא דהלכה כרבה איברא דפיסקי התו' הללו הפך כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור דכולהו פסקו כאביי ורבא בזרק ס' גירושין דחולצת עיין שם:
והרב בית יעקב בתשו' סי' פ"ד כ' לתרץ דברי רמ"א דדוקא היכא דחזי' ריעותא לפנינו וצריך בדיקה הוא דלא אמרי' נשחט' הותרה אא"כ נעשה אחר שחיטה אבל בשלא ראינו ריעותא לפנינו לאחר שחיטה אם נמצא אח"כ טריפו' מס' אמרי' נשחט' הותר' אפי' כשנעשה מחיים כיון שלא ראינו ריעותא לפנינו את"ד ע"ש מבוא' מדבריו דלא כ"כ רמ"א שלא היכא דנודע הריעותא מחיים לפנינו אבל היכא דלא נודעה הריעותא אלא לאחר שחיטה אע"ג דעיקר הריעותא נעשית מחיים כיון דלא נודע אלא לאחר שחיט' אמרי' נשחט' הותרה ק' דהרי כ' רמ"א עצמו בד"מ סס"י ל"א והביאו הש"ך ריש סי' ן' וה' הנז' עצמו שם סמוך ונר' וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הדבר חתכו הגלגלת לשנים ולא היה נודע אם המוח הקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחט' הותרה וכו' ולא דמי דהואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכ"מ מתו' בפ"ד אחין א"ד ע"ש הרי דאע"ג דלא אתידע הריעותא אלא לאחר שחיטה כיון דברור הוא דהוי מחיים אסרה רמ"א מדברי התוס' דפד"א והדרא לה קושית מהר"ם מלובלין לדוכתה ועוד ק' לדבריו מהא דגרסי' התם בחולין דמ"ג ע"ב אמר עולא ישב לה קוץ בהושט אין חוששין שמה הבריא ולעולא מ"ש מס' דרוסה קסבר עולא אין חוששין לס' דרוסה והשתא לפי דברי ה' בית יעקב מאי ק' דאימא דעולא מיירי שלא נודע האי ריעותא אלא אחר שחיט' מש"ה אין חוששין וכ"נ מדברי רש"י שכ' ישב לה קוץ כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בו בפנים ע"כ הרי דלאחר שחיטה מיירי עולא אבל בס' דרוסה דחיישי' איירי שנודע מחיים ואיכא ריעותא מש"ה חיישי' בדשמואל כדמוכח' סוגייא דהתם דנ"ג דמיירי דידעינן מחיים ומיהו לזה י"ל דסתמות דברי עולא דאמ' ישב לה קוץ בוושט משמ' דאפי' מחיים ומ"ש רש"י וקורט דם אין בו בפנים ר"ל אחר שנשחט ונבדק מש"ה פריך לעולא מס' דרוסה:
אך ק"ט דמאי ק"ל להתו' שם ד"ה קסבר וכו' וא"ת אמאי נימא נשחטה הותרה וכו' וכ"ת שאני הכא שנולדה ספק' מחיים האמרי' פד"א ואלו גבי גירושין ס' קרוב לה ס' קרוב לו לא קתני וכו' ומאי טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואלו תאסרנה מס' אלמא השתא דמת בעלה מוקמי' לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה וה"נ כי נשחטה נעמידנה וכו' וי"ל דש"ה דדרוסה שכיח' וכו' ע"ש והשתא לדעת ה' בית יעקב דס"ל להתוס' דבשאר ספיקות נמי היכא דנודע מחיים אה"נ דלא אמרי' נשחט' הותרה והדבר קשה דהרי התוס' מיירו בדרוסה מחיי' כמ"ש דלקמן פסקי' דחיישי' לספק דרוסה והתם מיירי בדרוס' מחיי' כמ"ש ואפ"ה כתבו דדוקא בספק דרוסה דשכיח וכו' משמ' דבשאר ספיקות אע"ג דנודע מחיים לא מחמרי' דאל"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתה מההיא דיבמות. איברא דבדברי התוס' דיבמות יש ליישב דהתו' בקושיתם כתבו וז"ל וא"ת דהכא וכו' ובפ"ק דחולין אמרי' בגמ' נשחט' וכו' ומשמ' דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיט' הויא בחזקת היתר כגון בא זאב וכו' אבל אם נולד הספק מחייה כגון ספק דרוסה ולא משום דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת איסו' ויכול להיות דכונתם דאע"ג דלא אתידע אלא לאחר שחיט' מ"מ הרי עיקר הספק הוא משהיתה בחיים וע"ז תי' דשאני ספק דרוסה משום דשכיח' וכו' אבל בשאר ספיקו' לא מחמרי' אלא היכא דאתיידע מחיים וא"ת דא"כ הדרא לה קושיא מההיא דיבמות דאע"ג דאתידע הספק מחיי' ואפ"ה אמרי' נעמידנה בחזק' היתר וי"ל דשאני התם דהספק שהיה מחיים אינו מעלה ואינו מוריד ולא חשיב אתידע מחיים משא"כ בספק טריפות אי אתידע מחיים מעלה ומוריד כגון בהמה לחלבה ותרנגולת לביצתה משו"ה אי אתידע הספק מחיים והוחזק' ריעותא לא אמרי' נשחט' הותרה אבל בדברי התוס' מן ההיא דחולין אין ליישב כן כמובן:
ובר מן דין אעיקרא מ"ש ה' בית יעקב ליישב דברי מור"ם הוא הפך מ"ש מור"ם עצמו כד"מ סי' ל"א והביאו הש"ך בסי' ן' וה' בית יעקב עצמו שם סמוך ונרא' כתב וז"ל מעשה בא לידינו בראש בהמ' שהיה בו מום וקודם שידעו הדבר חתכו הגולגלת לב' ולא היה נודע אם המוח הקיפן או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצין להכשיר מהא דתניא נשחט' הותרה וכו' ולא דמי דהואיל והיה כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמ' מתוס' פד"א א"ד ע"ש הרי דאע"ג דלא אתידע ריעותא אלא אחר שחיט' כיון דברור הוא דהוי מחיים אסרה רמ"א מדברי התוס' דפד"א והדרא לה קושי' ה' מהר"ם מלובלין לדוכתה:
והנה מהר"ם מלובלי' בתשו' הנז' אחר שדחה דברי מור"ם העלה כמסקנת התוס' דאפי' היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזק' היתר וטעמ' דס' דרוס' הוא משו' דדרוס' שכיח וכתב ע"ז דכרי ספר התרומ' והסמ"ק וה"ג שכתבו כל ספיקות שיבואו להחכם או יש ריעותא בצומת הגידין ולא ידע וכו' או נשמט הירך ולא ידע אי איעכול ניבין וכן אם נשבר העצם ולא ידע אם מחיי' יצא לחוץ שיש להחמי' בספיקו ולא נאמר נשחט' הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר כגון שנטל הזאב בני מעים דיש לתלות הנקב בזאב ויש קצת רגלים לדבר שנעש' לאחר שחיט' אבל היכא דאין רגלים לדבר כלל לא תלי' וכל הדברים אלו נוטים לסברתנו שכתבנו למעל' את"ד והדבר תמוה דמדברי כל הפוסקי' הללו מוכח דעיקר טעמייהו הוא משום דכל היכא דאיכא למתלי לא להיתר ולא לאיסו' תלי' לחומרא ולא משום דשכיח איסור כסברת התוס' וכבר תמה בזה הש"ך ע"ש וה' בית יעקב כתב שדברי מהר"ם נכונים דאע"ג דלא שכיחא שישבור העצם מ"מ אם נשבר העצם שכיח שיצא לחוץ וכן גבי בוקא דאטמא דאע"ג דלא שכיחא שיהא שף מדוכתי' שכיח' שיעקול ניבי' וכן אם אירע ריעותא בצומת הגידים שכיח שיפסקו הגידין וכן כולן ומ"ש דאיכא רגלים לדבר וכו' היינו דלא שכיח ואיכא רגלים להיתר את"ד ע"ש ואכתי ק' דברי מור"ם עצמו לעיל מזה הוק' לו מהא דאמרי' בפ' א"ט דף נ' אמר רשב"ח מקיפי' בבני מעים ופירש"י אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעים אם קודם שחיט' או לאחר שחיט' משמ' מדברי הפוסקים דאם אנו יכולים לעמוד על הדבר יש להטריף מספק אע"ג דלא שכיחי נקבים בבני מעים וניחא לי' דלא שייך לתלות ולומ' עתה אחר שחיט' נעשה אלא כשנעשה בבהמה איזה מעשה כגון בא זאב וכו' אבל בלא שום מעשה אין לתלות ולומר דעתה לאחר שחיט' ניקבו והשתא ק' דהא הכא לא שכיחי נקבי' בבני מעים ואפ"ה מחמירי' מספק וע"כ הטעם משום דכל היכא דאיכא למתלי באיסור יותר תלי לאיסור דדוקא בזאב הוא דתלי' בהיתר משום שנעש' בו מעשה כמ"ש מהר"ם ולא משום דשכיח איסור כסברת התוס' ונמצאו דבריו סתרא"י נינהו וצ"ע. ומ"ש עוד מהר"ם שם על תשו' הרשב"א דס"ל דריאה בכלל בני מעים עמדנו בפרט זה בסי' שאחר זה בס"ד:
סימן ב
יש לעמוד כמאי דאפליגו רש"י והתוס' ושאר פוסקי' אי ריאה הוי בכלל בני מעים בלשון אמוראים או לא.
הנה התוס' בפ' אלו טריפות דנ"ד ע"א בד"ה אילימא וכו' חלקו על רש"י וס"ל דנהי דבלשון משנה או ברייתא הוו ריאה וכבד בכלל בני מעים בלשון אמוראי לא הוו בכלל ע"ש ומדברי הרשב"א בתשו' סי' ר"ג מבואר דס"ל כדעת רש"י דריאה היא בכלל בני מעים בלשון אמוראים כמו שהוכיח מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ס"ו ע"ש וקשה דמדברי הרשב"א בחי' בפ' א"ט דף נ' גבי מקיפין בבני מעים מבואר בהדיא דהסכים לדברי התוס' דאין הריאה בכלל בני מעים בלשון אמוראים ע"ש. איברא דהרשב"א גופי' בחי' בפ"ק דחולין דף ט' אההיא דר"ה דאמר דבהמה בחזק' איסור וכו' חלק ע"ז וס"ל דריאה בכלל בני מעים עש"ב ועיין בס' הארוך מש"ך סי' ט"ל דעמד בסתירת דברי הרשב"א בחי' ע"ש ולא זכר תשו' הרשב"א הלזו ועיין עוד להרשב"א בחי' דמ"ט בד"ה ואמ' רב משרשיא דס"ל דריאה הוי בכלל והוא תימא דבסמוך ונראה בדף נ' ס"ל להפך וצ"ע:
והנה הרשב"א שם כתב בשם רבי יצחק הלוי שאי' ריאה בכלל בני מעים וכדאמרי' לקמן מקיפי' בבני מעים ורי"א מקיפי' בריאה אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא ואמרי' נמי לקמן אין מחזיקי' דם בבני מעים ואין ריאה בכלל כדאיתא התם ומטעם זה היה אוסר בהמה דנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה לפי שהריא' עלולה אצל הסרכות ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי בהמה וההיא דאמרי' אין מחזיקי' דם בבני מעים אדרבה משם ראיה לזה מדאמרי' עלה תרגמא בכרכשא והדרא דכנתא עכ"ל ולא ידענא מה יענה בראיה קמייתא דמייתי מהר"י הלוי מההיא דמקיפי' בבני מעים ורי"א מקיפים בריאה דאלמא דריאה לאו בכלל בני מעי' ויותר יש לתמוה על הרא"ש בפ' א"ט סי' ל"א בההיא סוגיא גופה דמקיפי' בבני מעים וכו' וז"ל כתב בה"ע דה"ה בלב וקרקבן דאינהו בני מעים איקרו כדאמ' לקמן גבי נחמרו בני מעיה וכו' ור"י פי' לקמן דנהי דבלשון משנה וברייתא הוי בכלל בני מעים בלשון האמוראים לא הוי בכלל בני מעים כדאמרי' לקמן גבי נפולה וכו' וכ"ן גבי דרוס' וכו' ע"ש והוא מדברין התוס' שם דנ"ד ע"א ע"ש ואמאי לא הכריח כן מסוגיא דשמעתי' דקאי בה מדאמרי' מקיפי' בבני מעים ורי"א מקיפין בריאה וכן הק' הרשב"א שם דף נ' והר"ן ע"ש וצ"ע:
ומה שהביא ראיה מהר"י הלוי מההיא דאמרי' לקמן אין מחזיקי' דם בבני מעים ואין ריאה בכל אינו מובן דבלא"ה התם בני מעים דנקט לאו אכל בני מעים דאמרי' תרגמא אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא הרי דכנתא גופה אפקה מכלל בני מעים ואע"ג דהיא מבני מעים וה"ט משום דכנתא יש בה דם וכ"ש ריאה ולב וכבד דיש בהם דם וא"כ מאי ראיה מייתי מהתם. ומה שדחה הרשב"א לזה דאדרבה משם ראיה לזה מדאמרי' עלה תרגמא אכרכשתא והדרא דכנתא יש לתמוה דלעולם איכא למי' דאין ריאה בכלל ומה שהוצרך לפ' התם הוא לומר דאפי' בבני מעים גופייהו אין הכנתא בכלל אע"ג דהיא בכלל בני מעים ושו"ר בס' הארוך מש"ך שעמד בזה ויש לתמוה עליו שלא עמד בראיית מהר"י הלוי:
וראינו לה' תורת חיים בחולין דנ"ד שכתב על דברי התוס' שכתבו דבלשון אמוראים ריאה לב וכבד וקרקבן לאו בכלל בני מעים נינהו ולפמ"ש הטור י"ד סי' ק"י הר"ר יאודה הורה על קרקבן טריפה שנתערב באחרים שהוא בטל דלא הוה ראויה להתכבד כדאמרי' דבני מעים דאוכליהון לאו בר איניש לאו ראיה היא דהא דאמרי' דבני מעים אוכליהון לאו בר איניש לאו משנה וברייתא היא דלא הוי קורקבן בכלל את"ד ולדבריו דברי הטור קשיין אהדדי דבסי' ק"י סתם כדברי הר"ר יאודה דקרקבן הוי בכלל בני מעים ואלו בסי' נ' פסק כדעת הרא"ש דבני מעים לא הוי אלא כרס ודקין אבל לא כבד לב וטחול וקרקבן ע"ש. ובר מן דין אעיקרא לא ראה סוגיא בדוכתה בנדרים דנ"ד דקאמר וכן היה רשב"ג אומר קרבים לאו בשר ואוכליהם לאו בר איניש ע"ש והשתא את"ל דקרביים היינו נמי כאלו אמר בני מעים מ"מ לשון ברייתא היא וא"כ כל מה שיש במעי בהמה הוי בכלל. ומ"ש עוד ה' הנז' מיהו קשה לפי' דבפ' כל הבשר איתא א"ר משרשיא אין מחזיקי' דם בבני מעים וכו' כבר כתבנו כן בשם הרשב"א ומה שיש לעמוד עליו:
סימן ג
כתב הרשב"א בתשו' ח"א סי' רנ"ח הביאה מרן סי' ט"ל על טבח השוחט בהמות של קצב גוי ומניח הבהמות ביד הגוי בין שחיטה לבדיקה והגוי יכול להכניס ידו דרך בית השחיט' ולמשמ' בכל חלקי הריאה אם מותרת אם לאו והשיב במקום שראינו הטבחים מורגלים בכך ובקיאים בכך מסתברא שאסור ומעשה היה במקומנו אפי' בטבחי' ישראלים והעברנום אבל מן הסתם הסתם יראה שמותר בדיעבד משום דבדיקת ריאה מדרבנן דחזקת בני מעים כשר ובדיעבד מן הספק אין:
. שרי' אותה ולא גרע מזאב שנטל בני מעים והחזירן כשהם נקובים דכשרה וכ"ש הכא דאיכא ב' ספיקי ספק הכניס ידו ס' לא הכניס ואת"ל הכניס ידו שמא לא מצא סירכא ולא שבר עכ"ל ויש לדקדק במ"ש אבל מן הסתם יראה שמותר בדיעבד וכו' דנראה דס"ל דמותר ולא בעי נפיחה ואמאי לא הצריכה נפיחה כמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' שחיטה הביאו מרן שם וז"ל בא גוי וישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחי' אותה ואע"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחי' או לא מפני פישוט המנהג ע"כ וה"נ אמאי לא הצריכה נפיח' וי"ל דהתם לא הצריך הרמב"ם נפיחה אלא משום שכבר הוציא הריאה לגמרי משו"ה כדי שלא יהיה בלא בדיקה לגמרי הצריכה נפיחה דהוי כעין בדיקה מיהת והיינו דכתב הרמב"ם מפני פישוט המנהג כמו שפי' הה"מ שם ע"ש אבל הכא דהריאה היא עדיין במקומה ובודקה כשאר בהמות אלא שאנו חוששי' לשמא הכניס ידו אין להחמיר מספק. תו איכא למידק דנראה מדברי הרשב"א דאפי' בטבח גוי שאינו רגיל בכך לא מכשרי' אלא בסתמא אבל אם נתברר שהכניס ידו אוסרי' ואמאי לא מכשרי לה בנפיחה דהרי אפי' בהוציא הריאה לגמרי מכשיר הרמב"ם בנפיח' וי"ל דשאני התם דמיירי בגוי דעלמא בלא מתכוין אבל הכא דהוי טבח והכניס ידו יש לחלות דמתכוין הוא להסיר הסירכות ועיין בס' משפטים ישרים בתשו' מהר"ש גאון סי' ה' דנראה מהצעת לשון השאלה שהמעשה הוא שהקצב גוי הוציא הריאה ועוד נראה קצת שהכבש הוא של הגוי ולפ"ז הי"ל למפשטה מתשו' הרשב"א שכתבנו לחומרא וה' ז"ל פשיט לה לקולא מדברי הרמב"ם ודו"ק:
סימן ד
שאלה על דבר פת הבאה בכסנין שעשוי מבלילה רכה בריבוי בצים עם חלב חטה וסוכר הנק' פשטרי"ל אם מותר ליקח אותו מן הגוים:
תשובה נראה פשוט דהוי כפת של פלטר ושריא וכן העלה הפר"ח בי"ד סי' קי"ב סקי"א ע"ש איברא דהריב"ש בתשו' סי' כ"ח כ' דלכ"ע כל שבלילתו רכה ונאפה ע"י משקין כגון סופגני' דידן לאו נהמא הם ואסו' משום בשולי גוים ואפי' מן הנחתום עש"ב ולכאור' יש לתמוה על הפר"ח דהוא עצמו הביא דברי הריב"ש אלו שם באותו סי' סקי"ז והם דברים הפכיים וכן תמה עליו ה' קול אליהו ח"ב בי"ד סי' ב' וזו הלכה העלה דאסורים ע"ש ולא דק דהריב"ש מיירי בנאפה ע"י משקין במחבת אבל בנאפה בתנור דרך אפיה מודה הריב"ש דהוי כפת ושרי בנחתום וכן מתבאר בהדיא מדברי הריב"ש שם ע"ש. גם מ"ש עוד ה' קול אליהו שם דלפי דברי הריב"ש מה שעושים קצת בעלי בתים להוליך לתנור של גוי פאשטי"ליש ובוריקא"ש ונותן אותם הגוי לתנו' בסומכי נפשם שמטגנין הבשר שבתוכם בבית קודם עשיית' דלאו שפיר עבדי דאע"ג דאותו התנור מכשירי' אותו ע"י קיסם שמשליך ישראל בתוכו בגלל הלחם שאופים בו ישראל מ"מ כיון דהעיס' עיקר ולא חשיב לחם וכו' ע"ש ולפי מה שכתבנו הא נמי ליתא כיון דאפי' בתנור והבשר שבתוכם כבר מטוגן בבית אין כאן שום חשש ואריך למעבד הכי אפי' לכתחי' ע"י הטלת קיסם כמו פת וכן פסק מרן בסי' קי"ג דין ג' וז"ל פאנאד"ה שאפאה עכו"ם אסורה אפי' למי שנוהג היתר בפת על עכו"ם מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בשולי גוים ונבלע בפת וכו' ע"ש משמ' דאי לאו ה"ט שהשומן נאסר וכו' ונבלע בפת אין כאן שום איסור משום בש"ג ועיין בש"ך ופר"ח שם:
סימן ה
במאי דקי"ל דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו מותר וכדפסק בש"ע י"ד סי' קי"ז יש לחקור אם היינו דוקא דשרי הוא למוכרו כולו בב"א אבל למוכרו מעט מעט כדי להרויח בו יותר אסור א"ד דאפי' בכה"ג שרי ואת"ל דאפילו בכה"ג שרי צריכי' אנו למודע"י אי שרי נמי לבשל ולמכור דברים האסורים כדי להרויח יותר ויותר או לא.
הנה מרן הב"י בסי' קי"ז כ' בשם א"ח על צייד שנזדמנו לו חיה ועוף טמאים צריך שימכרם מיד לא שישהה הטמא עד שיהי' שמן ופסקו מור"ם בהג"ה הרי דאסור להשהות הטמא עד שיהי' שמן ה"נ אסור להשהות ולמכור מעט מעט איברא דיש לדחות דשאני התם דצריך להשהותו זמן רב עד שיהי' שמן אבל להשהותו זמן מועט כדי למוכרו מעט מעט אפשר דשרי אמנם לכאורה יש להביא ראיה דאסור ממ"ש עוד מרן שם בשם א"ח וז"ל אמרי' בירוש' מי שלקח חזירים לצורך פועלים גוים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו ופירש"י במה שקנאו ולא יותר ע"כ הרי דאסור להרויח בו ה"נ נר' דאסור דהא ודאי בורכא הוא דהתם ודאי אפי' באמת עכשיו הוא שוה יותר ממה שקנאו אפ"ה אסור להרויח בו בעת שמוכרו ונר' טעמא דמלתא ע"פ מ"ש מרן שם וז"ל מדברי הגמי"י בפ"ח מה' מ"א נר' שכל דבר שאיסו' ד"ת כשם שאסור לעשות בו סחורה כך אסור לקנותו כדי ליתנו לגוי ונ"ל הטעם משום דמתנה כמו מכר היא דאי לאו דקביל הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה מידי עכ"ל מרן הב"י וכ' מור"ם בהג"ה אפי' לקנות להאכיל לפועליו נכרים אסו' כך משמ' מב"י מהגמי"י עכ"ל הרי דאעיקרא לקנות להאכיל לפועליו אסור מש"ה בשעבר וקנה להאכיל לפועליו כשבא למוכרו אם הותיר אסו' להרויח בו משא"כ הכא דבהתיר' אתא לידיה אה"ן דשרי למוכרו מעט מעט להרויח בו:
איברא דבעיקר דין זה שכ' מור"ם דאסו' לקנות ץ להאכיל לפועלים נכרים תמה הש"ך מנ"ל להרב פסק זה דאדרבה מהגמי"י שהביא הכי משמע שמותר לקנות להאכיל לפועליו נכרים שלא אסר אלא כדי לקנות ליתן לנכרים וכ' הב"י עליו הטעם דמתנה הוי כמו מכר וא"כ כשקונה כדי ליתנו לנכרי הוי כקונה למוכרו לנכרי דהוי כסחורה אבל בקונה כדי להאכיל פועליו משמ' דשרי דאין זה כמין סחורה את"ד ואח"ה לא מכרעא דאדרבה להאכיל לפועליו ראוי להחמיר יותר ממתנה כיון דמזונותיה' עליו והרי הוא משתכר בדברים האסורים דאם היה מאכילם בשר שחוט' כשרה היה צריך לו הפסד מרובה ועכשיו הרי הוא משתכר מה שקונה להאכילם בשר נבילה וטריפה וכעת ראיתי שכן הק' ה' כסא אליהו מ"ש גם מ"ש הש"ך וכ"מ להדיא מא"ח שהביא הב"י שכתב וז"ל אמרי' בירוש' מי שלקח חזירים לצורך פועלים נכרים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו עכ"ל משמ' כשהותירו ובא למוכרו אינו מוכרו אלא בדמים שקנה ע"ש לפמ"ש לעיל ניחא דהא"ח מיירי בשעבר וקנה באיסו' ומש"ה קנסי' ליה דאינו מוכרו אלא בדמים שקנה וכ"ת א"כ אפי' במי שקנה לסחורה נמי דינו הכי וא"כ הו"ל לאשמועי' דין זה במי שקנה לסחור' דקנסי' לי' שלא ימכרנו אלא בדמיו וי"ל דהיכא שקנה לצורך פועליו אצטרי' לאשמועי' אע"ג דדמי לסחורה שהרי הוא מרויח במה שמאכילן בשר נבלות וטריפות בזול ואפ"ה אם עבר וקנה כדי להאכילן לא קנסי' ליה שלא יאכילן אלא שרי להאכילן דמ"מ לא דמי ממש לסחור' ולכתחי' הוא דאסור אבל בדיעבד שרי להאכילן אבל אם הותירו ובא למכור לא ימכרנו אלא בדמיו ולפ"ז לכ"ע להאכיל לפועליו אסור לכתחי' דלא כה' הלבוש והש"ך דס"ל לדעת א"ח דשרי אפי' לכתחי' ועיין לה' פר"ח שהשוה דעת הא"ח והגמי"י בענין אחר ע"ש ולע"ד הוא דוחק ותימה עליו שלא הזכיר דעת הלבוש דס"ל דפליגי. והנה לדעת הלבוש והש"ך דס"ל לדעת הא"ח דשרי לקנות להאכיל לפועלים והוי כנזדמנו לו ק' דא"כ אמאי אסו' למכרו אלא בדמים שקנה עם היות שעכשיו שוה יותר:
עוד כתב הפר"ח עמ"ש הא"ח בשם הירוש' דאינו מוכרו אלא בדמיו ומיהו לא קי"ל הכי אלא כל מה שבא לאדם בהיתר יכול למוכרו במה שמוציא דתנן בשביעית לקח בכור למשתה בנו או לרגל ול"צ לו מותר למוכרו ובתוספת' קתני ר' אומר אומ' אני לא ימכרנו אלא לדמיו ופירש בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום ע"כ וידוע דהלכה כסתם מתניתין דקסתים ותני מותר למוכרו והיינו אפי' להרויח בו וכן סתם הרמב"ם בחיבורו עכת"ד ולפי מ"ש דדעת הא"ח דמיירי בשעבר ולקח באיסור הא נמי ניחא דש"ה שלקח בהיתר מש"ה ס"ל לסתם מתני' דשרי להרויח בו אבל היכא דעבר וקנה באיסור קנסי' לי' שלא ימכור אלא בדמיו ולדעת הפר"ח נמי דס"ל דמיירי כשלקח בהיתר נר' דל"ק דס"ל לא"ח דר' לאו לאיפלוגי את"ק אתי אלא לפ' דמאי דתנן מותר למוכרו היינו למוכרו ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו עכ"ל הרי דס"ל דר' לפרושי אתא ולא לאיפלוגי:
והנה הט"ז הביא ראיה דלהאכיל לפועליו נמי אסור מסוגייא דפ' הפועל דס"ב עש"ב ויש להשתומם דהש"ך כתב דשרי דאין זה כעין סחורה וכ"מ בפ' בתרא דעכו"ם דס"ג ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה ולא משום יי"ן וד"ה שנשא עכ"ד וא"כ נמצא דתרי סוגיי סתראי ושו"ר לה' מח"א דכ"ה שישב הענין ע"ש:
ולענין דינא בנ"ד דבר זה נשאל להרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רצ"ב וכתב אם מוצא קונים שיקנו הטריפות ומולחם להרויח אסו' שזו סחורה לכתחילה והדבר פשוט שאם מצא קונה ואפי' בזול הרבה הוא עובר על ד"ת אם אינו מוכרה מיד עש"ב אמנם מדברי מהרש"א בחולין דק"ו ע"א עמ"ש האכילו בשר חזיר שהיה חנוני ישראל וכו' ובשהנכרי בא מאכילו נבלות והלך יהודי וכו' והאכילו בשר חזיר כ' וז"ל פתח בנבלות וסיים בחזיר דקדק לפרש כן משום דאסו' לישר' לעשות סחור' בנבלות וכו' אם לא שנזדמן וכו' עש"ב הרי מבואר מדבריו דס"ל דבנזדמנו לו נבלות וטריפו' מותר למכור כאשר ימצא ואפ' לעשות מהן תבשילי' ונר' דזה דעת ראבי"ה הובא במרדכי בר"פ כ"ש שרבי' יחיאל פסק שאסור לעשות סחורה בדבר האסור באכילה ובדבר טמא וראיה מדתנן פ"ז בשביעי' צדי חיה ועופו' שנתמנה להם וכו' אבל לא נתמנו אסור וכן מוכח בירוש' דשביעי' אמנם ראבי"ה כתב דמותר לעשות סחורה בדבר טמא והביא ראיה מפ' כ"ה מים ראשונים האכילו בשר חזיר ואכסנאי יהודי היה התם ע"כ ומרן הב"י סס"י קי"ז כתב ודברי רבי' יחיאל עיקר וכ"ד הפוסקים וההיא דהאכילו בשר חזיר אינה ראיה דאיכא למי' ישראל רשע היה ועוד וכו' ע"ש וכבר האריכו האחרונים ליישב דברי ראבי"ה הללו אמנם י"ל דראבי"ה מיירי בנזדמנו לו וס"ל דמותר להסתחר בהן דהיינו למוכרם מעט מעט ולבשל כדי למכור ביותר כדעת מהרש"א איברא דמדברי המרדכי נר' דלא הבין כן מדברי ראבי"ה מדכתב אבל ראבי"ה כתב וכו':
ודע דהיכא דנזדמנה טריפה לישראל אם מותר לישר' אחר לקנות להרויח בה כתב ה' ב"ח דאסור וכן הסכים הפר"ח דלא כט"ז ע"ש וכ"כ בהדיא הרשב"ץ שם סי' רצ"ב ע"ש:
סימן ו
יש לחקור במ"ש מרן בי"ד סי' קי"ז שכתבנו לעיל לאסור במתנה כמכר אם דין זה דמתנה הוי בכל מילי או דוקא הכא קאמר מרן דמתנה כמכר לענין האסורים:
והנה ה' בית יעקב בסי' מ"ב תהי בה בדברי מרן מדאמרי' בע"א רס"ב אהא דתניא חמרין שהיו עושים מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעי' ופרי מאי שכרן שביעית אילימא דיהבי' להו מפירות שביעי' נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אמ' אביי לעולם דיהבי להו שביעית ודקאמרת לאכלה וכו' דיהבי' בצד היתר ופירש"י במתנת חנם כדתנן וכו' אבל אומ' העלם לאוכלם ולשתו' בירוש' ונותנים זל"ז במתנת חנם אלמא מפו' כההיא דמתנה לא חשיב כסחורה את"ד ומה שתי' לזה ע"ש הרואה יראה דאין לו שחר ואשתמיטיתי' מ"ש בירוש' פ"ק דמע"ב עלה דתנן אבל נותנים זל"ז מתנת חנם מתניתין ר"מ היא דאמ' אין מתנה כמכר אר"י ד"ה היא בהדיא דתניא וכו' ופי' הר"ש אפי' מ"ד מתנה כמכר בכה"ג שמזמין את חברו שיאכל אצלו מודה דשרי ע"ש וכ"כ הרע"ב וכבר הר"ש גופיה שם רפ"ג רמז זה ע"ש הרי דאפי' למ"ד מתנה כמכר מודה בכה"ג שמזמינו אצלו דשרי ולפ"ז בההיא דע"א נמי איירי בכה"ג והיינו דאמר אביי דיהבי' ניהלי' בצד היתר ולא אמ' בפשיטות דיהבי' נהלי' במתנת חנם אלא דר"ל בצד היתר למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' דלמ"ד מתנ' כמכר מיירי במזמינו לאכול אצלו ולמ"ד מתנה לא הויא כמכר איירי בפשיטות בדיהיב מתנת חנם:
איברא דלכאורה אין נר' כן מדברי התו' שם בד"ה דיהיב וכו' שכ' וז"ל וא"ת כיון דיהיב לי' בצד היתר מאי אריא דפועלי' עושים בפירות שביעית הללו אפי' עושים מלאכה אחרת יהיו מותרים וכו' וי"ל דוקא בשעושי' המלאכה בפירות שביעית עצמו אז אינו נר' כנותן שכר וכו' אבל עוש' במלאכה אחרת יכול להיות שהוא אסו' דדומה שפיר שכר מלאכה עכ"ל וא"א דמיירי הכא במזמינו לאכול אצלו א"כ אפי' עוש' מלאכה אחרת אינו דומה שהוא שכר מלאכה אמנם הא ודאי בורכא דבעושים מלאכה אחרת אפי' במזמינו לאכול אצלו דומה שפיר שהוא שכר מלאכה כיון דקושט' הוא דרוצה לפורעו שכירותו במה שמזמינו לאכול אצלו משא"כ כשעושי' עמו בפירות שביעית עצמן דומה שהוא של שניהם:
והנה בעיקר דברי התוס' כ' ה' אהלי יצחק שמעתי מקשים שדבריהם אלו הפך משנה שלימה פרק ח דשביעית מ"ה דקתני אין נותנים לא לבייר ולא לבלן וכו' ולכולן הוא נותן מתנת חנם הרי דקתני בהדיא דאפי' בשאר מלאכות אחרות נותן להם מתנת חנם ע"כ ונר' דלק"מ דההיא לא מיירי שנותן להם מתנת חנם לשם פריעת שכירותם אלא נותן להם מתנת חנם ממש וכ"כ מהר"י קורקוס בפ"ו מה' שמטה דין י"א וז"ל ונותן להם מתנת חנם אע"פ שיש בדבר גמילות חסד וגם כי אפש' שיוזיל אצלו או יניח לו משכרו בשביל כך וכו' עכ"ל הרי דמיירי בנותן מתנת חנם ממש בשביעית שריא דע"כ לא פרכי' בירוש' אמתני' בריש מעשר ב' דקתני אבל נותנים זל"ז מתנת חנם מתני' ר"מ דאמ' אין מתנה כמכר וכו' אלא לגבי מע"ב אבל גבי שביעי' אפי' למ"ד מתנה כמכר מודה דלא אסור אלא מכירה דאמ' רחמנא לאכלה ולא לסחורה אבל מתנה שריא כדתנן בפ"ד דשביעית מ"ב בש"א אין אוכלים פירות שביעית בטובה ובה"א אוכלים בטובה ושלא בטובה ועיין עוד בשלהי פ"ט דשביעית בפי' הר"ם והר"ש שם וכ"פ הר"ם בפ"ו דשמיטה דין ט"ו וז"ל אוכלים פירו' שביעי' בטובה ושלא בטובה בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו וכו' ע"ש אבל אי קשיא הא קשיא עמ"ש הרע"ב שם בפ"ח דשביעית וז"ל ולכולן לכל הני דתנינן במתני' יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן אע"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר עכ"ל דמבוא' דס"ל דבצד היתר דהיינו מתנת חנם יכול ליתן אפי' לאומנים אחרים מצד שכרן וק' דלפ"ז מה יענה לקושי' התוס' דאמאי קתני החמרין שהיו עושים מלאכה בפירות שביעי' שכרן שביעי' כיון דיהיב ליה בצד היתר מאי אריא דפועלים עושים בפירות שביעית אפי' היו עושים מלאכה אחרת יהיו מותרים לפורעם מפירות שביעית:
ואפשר ליישב דס"ל להרע"ב דאף על גב דיודע דבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר מ"מ הרי הוא לא נתן לשם שכר ואם העיז פניו זה האומן ועשה עצמו כאלו לא ידעו מאותה מתנה דיהיב ותבע ממנו שכירותו הוא מחוייב ליתן לו שכירותו א"כ לא דמיא הא לההיא דחמרי שביעי' דנותן להם שביעית דהיינו אגרייהו בהדיא ואע"ג דמוקי לה אביי בצד היתר היינו נמי כההיא דמע"ב דהעלם ונאכלם דמפו' קצת דהיינו אגרייהו ולפ"ז ל"ק קושי' התוס' דלשאר פועלים בכה"ג דמוכח' מלתא דהיינו אגרייהו ודאי דאסור ובזה מה שהק' ה' חזו"ן כ"י עלה דהך מתניתין דפ"ז דשביעית דקתני ולכולן הוא נותן מתנת חנם וז"ל ק"ל אמאי לא אייתי האי מתני' אביי התם דמשני דיהיבי נהלי' בצד היתר כדתנן לא יאמר אדם לחברו העלה פירות הללו ונותנים זל"ז מתנת חנם והו"ל לאיתויי מתני' דידן דאיירי בשביעית עצמה וכ"ת התם לאו מתנת חנם ממש דה"פ אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירוש' שהרי אמרו אבל נותנים זל"ז מתנת חנם כמ"ש התי"ט והוא פי' נאה. ומתקבל וראיה לזה מדמייתי הש"ס ההיא מתני' דהוי פ"ג דמע"ב ולא מייתי מתני' דרפ"ק דמע"ב דתנן אבל נותנים זה לזה מע"ב אלא משום דהתם לא מיירי במתנת חנם ממש אלא איירי בפועלים דיהבי' ניהלי' בצד היתר דהיינו כההיא דהעלם לאכלם וכו' דאיירי נמי בפועלים אלא שנתן להם דרך מתנת חנם דהא פי' הרב במתני' דידן ולכולן הוא נותן מתנת חנם כל הני דתנינן במתני' יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן ואע"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר ע"כ באופן דמתני' דידן הוי דומיא דהתם והדר' קושי' לדוכתה דהו"ל לאייתויי מתני' דידן וצ"ע את"ד ולפמ"ש ניחא והרי הוא כמבואר:
והנה ה' אהלי יצחק כ' ליישב דברי התוס' דמתני' דשביעית מיירי במזמינו אצלו לאכול עמו על שלחנו כמ"ש הר"ש והרע"ב בריש מע"ב דקי"ל מתנה כמכר ע"ש בתי"ט והתו' מיירי במתנה ממש והכי מוכח מאביי דקאמ' דיהבי' נהלי' בצד היתר ואהא כתבו דבשאר מלאכות אחרות יכול להיות דאסור והיינו למ"ד מתנה כמכר ואעפ"כ כשעושין מלאכה בפירות שביעית עצמן אז אינו נר' כנותן שכר את"ד ולפי דבריו ה"ט דא"כ אמאי ל"ק להו להתוס' בפשיטות דלמ"ד מתנה כמכר היכי שרי ליתן מתנת חנם כדפריך בירוש' ריש מע"ב ותו ק' לדבריו דהא ע"כ ההיא דמע"ב דמייתי אביי לא יאמר אדם לחברו העלה וכו' לא מתוקמא למ"ד מתנה כמכר אלא דמזמינו אצלו כמ"ש לעיל וכ"כ התי"ט שם דהק' אלא אומר לו העלם וכו' דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו' ע"כ והיינו אך דפ"ק דמע"ב דמוקמי' לה בירוש' למ"ד מתנה כמכר במזמינו:
איברא דרש"י כתב צד היתר מתנת חנם משמ' לכאורה דס"ל דלא מיירי במזמינו אמנם כבר כתבנו דמדמייתי אביי ראיה ממתני' דלא יאמר אדם לחברו וכו' דהתם ע"כ מיירי במזמינו אצלו וצ"ל דרש"י בונתו נמי מתנת חנם באופן זה דהיינו במזמינו אצלו ורש"י נקט לשון המשנה דקתני אבל נותנים זל"ז במתנת חנם והיינו במזמינו אצלו כדכתיבנא וא"כ דכות' נמי כהך דהחמרין שהיו עושין בפירות שביעית שכרן שביעי' היינו נמי במזמינו אצלו ואפ"ה כתבו התוס' דדוקא כשעושי' המלאכ' בפירות שביעית עצמו וכו' אבל עושים מלאכה אחרת יכול להיות שהוא אסור דדומה שפיר לשכר מלאכה וא"כ הדרא לה קושי' לדברי התוס' מהך דפ"ח דשביעית דקתני לכולן הוא נותן מתנת חנם דאפי' נימא דמיירי נמי במזמינו אצלו ע"כ דלמ"ד מתנה כמכר אפי' בכה"ג אסו' לשאר אומני' אשר ע"כ נר' עיקר כמ"ש דהתו' מיירי בין למ"ד מתנה כמכר בין למ"ד מתנה אינה כמכר דלתרוייהו מיירי דברי אביי דיהבי' נהלי' בצד היתר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאפי' למאן דס"ל מתנה לאו כמכר נמי לשאר אומני' אסו' אפי' מתנת חנם משום דפורע חובו בפירות שביעית ולא שרי אלא כשעושים המלאכה בפירות שביעית עצמן:
והנה עיקרא דהאי מלתא אי מתנה כמכר או לא היא פלוגתא דר"מ וחכמי' בפ' יש בכור דנ"ב ע"ב דר"מ ס"ל מתנה אינה כמכר וחכ"א מתנה כמכר ופ' הרמב"ם פי"א דה' שמטה כחכמים ע"ש ובפ"ט דערכין דל"א ע"ב מוקמי' למתני' דהתם דלא כר"מ ופסק הר"מ שם פי"ב דין ד' ע"ש ומן האמור דהרמב"ם פ' בהני דוכתי דמתנה כמכר יש לתמוה עמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מע"ב דין י"ז וז"ל מע"ב ממון גבוה הוא וכו' לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל וכו' ע"ש וכ' מהר"י קורקוס וז"ל זהו שכ' רבי' אינו נקנה במתנה אבל לא שיהי' אסו' ליתנו במתנה דהא לא אסרו אלא מכר ולא מתנה אלא שאינו נקנה והו"ל כאלו לא נתנו ע"ש והשתא ק' דאיך כתב דלא אסרו אלא מכר ולא מתנה והא קי"ל דמתנה כמכר אשר ע"כ נר' דמ"ש הרמב"ם לפיכך אינו נקנה במתנה אתיא כפשטי' דאינו נקנה במתנה כלל מה"ט דמתנה כמכר וכ"כ הרדב"ז שם וז"ל מתני' ר"מ היא דאמר מתנה כמכר וז"ש רבי' אינו נקנה במתנה עכ"ד הרי דמפ' דברי רבי' כפשטן אך מ"ש הרדב"ז דמתני ר"מ היא דאמר מתנה כמכר וכו' הוא ט"ס דהא ר"מ ס"ל דמתנה אינה כמכר גם ברפ"ה מה' הנז' כ' הרמב"ם הפודה מעשרו וכו' בין שניתן לו בטבלו מתנה וכו' וכ' הרדב"ז ומשום דקי"ל דמתנה כמכר ואסור ליתנו תיקן רבי' שניתן לו בטבלו והכי מתרץ לה בפ' האיש מקדש עכ"ד איברא דאינו מוכרח דהתם בפ' האיש מקדש דמוקמי' לה בדיהיב ליה בטבילי' הוא מש משום דר"מ ס"ל דמע"ב ממון גבוה אע"ג דר"מ ס"ל דמתנה לא הוי כמכר מ"מ כיון דהוי ממון גבוה לא מצי יהיב להיות כשלו להוסיף עליו חומש כמ"ש רש"י שם בד"ה ממון גבוה הוא וז"ל ולא מצי יהיב ליה והו"ל זה שניתן לו כאלו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינן ביה ממעשרו עכ"ל הרי מבוא' דודאי לענין מתנה מצי יהיב אליבא דר"מ דס"ל דמתנה אינה כמכר אלא דכיון דס"ל דהוי ממון גבוה לא קני ליה להיות בשלו להוסיף חומש וכ"כ מהר"י קורקוס בפ"ג מה' מע"ב דין י"ז ע"ש:
ובהכי איחנח לן מה שהק' ה' חזו"ן ריש מע"ב וז"ל וק' מהא דאמרי' בפ"ב דקידושין אלימא ר"מ מי מצי יהיב ליה והא אמר מע"ב ממון גבוה הוא ומאי קושי' הא ר"מ ס"ל מתנה אינה כמכר וצ"ל דש"ס דילן ס"ל לחלק בין הנושאים משום דהתם איכא קראי יע"ש בס"פ יש בכור ודלא כירוש' עכ"ד ואין דבריו מובנים דבפ' יש בכור דאיכא קראי היינו לרבנן דס"ל מתנה דמכר אבל לר"מ לא דריש משום דס"ל דמתנה אינה כמכר וע"כ דס"ל הכי בכל דוכתא דכללא הוא דאין מתנה כמכר ומש"ה לא דריש ריבוייא התם וכן בפ"ט דערכין דל"א ע"ב וזה פשוט. אמנם בעיקר הקושיא לפמ"ש לק"מ דעיקר קושי' הש"ס הוא אמאי דקתני אין מוסיף חומש וכדכתיבנא.
עוד כתב ה' וז"ל אבל אכתי ק"ק למאי הוצרך הש"ס דילן לשנויי הב"ע כגון דיהבי' נהלי' בטבלי' וכו' ואמאי לא משני במזמינו כדמוקי הירוש' סיפא דמתני' דילן אבל נותני זל"ז מתנת חנם דשרי אפי' אי אמרי' דמתנה כמכר ואולי י"ל שנר' להש"ס דוחק לאוקומי ההיא דתנן בין שנתן לו במתנה במזמינו דוק אבל מתני' דידן אין נראה לו להירוש' דוחק לאוקמה במזמינו משום דריש' תני לא יאמר אדם לחברו בירוש' הילך יין ותן לי שמן ובירוש' היה דרכם בכך להזמין את חברו על מע"ב וכדמוכח בירוש' ולהכי ניח' לי' לאוקמי מתני' על המנהג עכ"ד ולפמ"ש א"צ לזה דההיא דקתני הפודה מע"ב שלו מוסיף חומש בין משלו בין שניתן לו במתנה גם דנימא דמיירי במזמינו אצלו לא איפרק דכיון דס"ל לר"מ ממון גבוה הוא לא קני לי' להיות כשלו להוסיף חומש:
עוד כתב ה' חזו"ן ובזה אתי שפיר דלא פריך הש"ס בקידושין אמתני' ופריך מהאי דתנן בין שנתן לו במתנה ואפשר דש"ס דילן ס"ל דאפי' במזמינו אסור דהו"ל כמכר דזה מזמין את זה היום וזה מזמין את חברו למחר וכיון דמתנה כמכר לענין מע"ב לא שרי אלא בדיהיבי' בטבלי' וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' מע"ב שלא הזכיר הא דתנן במתני' אבל נותני' זל"ז מתנת חנם אלא כ' וי"ל מע"ב ממון גבוה הוא שנאמ' לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל. מפריש מעשר עכ"ל דהיינו תירוצא דבפ"ב דקידושין וברפ"ה כ' וז"ל הפודה מעשרו לעצמו בין שהוא שלו בין שנפל לו בירוש' בין שניתן לו בטבלו מתנה מ"ש ה"ז מוסיף עליו חומש עכ"ל משמ' דס"ל דלפי הש"ס דילן דמוקי ההיא דתנן בין שניתן לו במתנה דיהיב לי' בטבלי' ה"נ דמתני' דידן דתני נותנים זה לזה מתנת חנם בהכי איירי אלא שצריך ליישב מה שהקשינו לעיל אמאי לא פריך ממתני' עכ"ד ולפמ"ש הא נמי לק"מ דלא פריך אלא ממאי דקתני מוסיף חומש דכיון דס"ל לר"מ ממון גבוה לא קני לי' להיות כשלו להוסיף חומש ומ"ש דש"ס דילן ס"ל דמתני' דריש מע"ב דקתני ונותני' זל"ז במתנה דמיירי דיהיב ליה בטבלי' לית' דאי הכי מאי אתא לאשמועי' פשיטא דיכול ליתן לחברו מתנה טבל דבשלמ' ההיא דמייתי בפ"ב דקידושין אתי לאשמועי' לענין חומש דחשיב כשלו אבל לענין שיכול ליתנו במתנה לא אצט' לאשמועי' ותו דהו"א דומיא דרישא קתני דתנן מע"ב אין מוכרין אותו ואין ממשכני' וכו' דמבוא' דמיירי במע"ש גופיה ועלה קתני אבל נותנים זה לזה מתנת חנם ובהכי ניחא מאי דלכאו' איכא למידק דבירוש' אמאי הוצרך לאוקמ' דמיירי במזמינו אצלו ולא מוקי לה בדיהיב לי' בטבלי' אכן לפי מ"ש ניחא דההיא לא מתוקמ' בדיהיב לי' בטבלי' מטעמים שכתבנו:
אמיבר
איברא דאכתי פש גבן לברורי אמאי השמיט הרמב"ם הא דתנן ונותנים זל"ז מתנת חנם דמוקמי' לה בירוש' אפי' למ"ד מתנה כמכר דמיירי במזמינו אצלו ואפשר שסמך עמ"ש שם הלכה כ"ב לא יאמ' אדם לחברו העלה את הפירות לירוש' וטול מהן חלקך שנמצא זה כנוטל שכר ממע"ב על הבאתו לירוש' אבל אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירוש' ע"כ וההיא משנה ברפ"ג דמע"ב לא יאמר אדם לחברו וכו' אלא א"ל העלם וכו' אבל נותנים זה לזה מתנת חנם וכ' התי"ט דה"ק אלא א"ל העלם וכו' דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו' ע"ש:
באופן דנתבאר דס"ל להרמב"ם מתנה כמכר ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש הרמב"ם שם דין יח כיצד אין מחליפי' אותו לא יאמר לו הילך יין מעשר ותן לי שמן מעשר אבל א"ל הילך יין שאין לי שמן ואם רצה חברו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו ולפי מ"ש דס"ל להר"מ מתנה כמכר ק"ט היכי כ' הכא תקנתא ליתן זל"ז במתנה והא מתנה אסורה דהוי כמכורה ומאי אהני בהאי תקנתא לינצל מחליפי' ע"י שיתן במתנה ואפשר לומר דכה"ג לא מיקרי לא חליפי' ולא מתנה דלצד מתנה לא חשיב' מתנה דהא אין כונתו ליתן לו במתנת חנם אלא כונתו שיתן לו תמורתו ולצד חליפין הא לא הזכיר חליפין בהדיא ואינו יכול להוציא ממנו בב"ד ואין כאן חליפין וא"כ לא הוי לא חליפין ולא מתנה ושו"ר למו"ה זרע יצחק ז"ל בחי' פ"ב דקידושין עלה דפרכי' מי מצי יהיב ליה במתנה שכ' צריך ליישב מתני' דריש מע"ב דקתני נותנים זה לזה מתנת חנם ופירש"י דמתנה לאו כמכר לר"מ וכן הרמב"ם פסק בפ"ג דמותר אדם ליתן לחברו פירות מע"ב שלא כדרך חליפין ממש והוא פסק בהך פרקא כר"מ שאינו יכול ליתן במתנה כ"ש בדרך חליפין קצת והך דינא דהרמב"ם הוא בירוש' הביאו ר"ש בריש מע"ב די"ל כשנדייק לשון הרמב"ם שם שכ' אינו נקנה במתנה ש"מ דלענין שאינו נקנה כדרך קנין המתנה הוא דאמרי' שאינו יכול אבל אה"ן מתנה בעלמא שפיר מצי למיהב עכ"ל מבואר דעתו דס"ל לקושטא דדעת הרמב"ם דמתנה אינה כמכר ויכול ליתן במתנה וכבר כתבנו דעת הרמב"ם בכמה דוכתי דפ' כרבנן דמתנה כמכר ודברי הרמב"ם שכ' אינו נקנה במתנה כפשטי' דאינו נקנה במתנה כלל כמ"ש לעיל ומאי דכ' לישב מדקדוק לשון הרמב"ם ק"ק דהו"ל לדקדק כן מדברי רש"י כמ"ש לעיל ועיין עוד לה' אהלי יצחק בחי' לע"א שם ודו"ק:
עוד מצינו להרמב"ם פי"א מה' תפלה דין ך' דפ' דמתנה הויא כמכר וז"ל כשם שמותר להם למכור בית הכנסת כך נותנים אותו במתנה שאלו לא הי"ל לציבור הנייה במתנה זו לא נתנוה ע"ש והיא דר"א ורבינא בר"פ בני העיר דכ"ו ע"ב מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר בהאי תפקע קדושת' ומאן דשרי אילולי דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הו"ל מתנה כזביני ופסקו הרי"ף והרא"ש שם דמתנה כמכר וק' דהא מלת' דמתנה אי הויא כמכר כבר איפליגו בה תנאי בס"פ יש בכור ובערכין כמ"ש לעיל וכבר הקשה כן ה' אהלי יצחק בחי' לערכין ע"ש ואפשר ליישב דהתם לענין להפקיע קדושת בה"כ אפי' לרבנן דס"ל דמתנה כמכר מודו לענין להפקיע קדושת בה"כ דלא פקע' קדושה בכדי ואע"ג דבעלמא מתנה כמכר דאי לאו דאית להו הנאה מיניה לא יהבו לי' מ"מ בעת שנתן לו בה"כ ליכא מידי לאפקועי ביה קדוש' בה"כ ואידך ס"ל דכיון דאית להו הנאה מיניה פקעה בההיא הנאה דהו"ל כזביני ושוב מצאתי להריטב"א בחי' למגילה שכ' וז"ל בהא פליגי מ"ס במאי תפקע קדושתי' ומ"ס אילולי דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לי' פי' לאו למימרא דחשיב כזבינא בהנאה שקיבל ממנו מדבר דההיא הנאה כבר הלכה ואפי' יהיב להו מעיקרא ואייתי בעין אין זה טעם מספיק ליתן לו בה"כ וכו' אלא הכי קאמרי' דהאי גברא כבר יהיב לי' מתנה כיוצא בו וידעי בי' פרנסים דכל היכא דאצט' לן יהיב לן וכו' הלכך אלו מכרו לו והפקיד אצלו המעות ער עת צורך השתא נמי דיהבו לי' כפקדון נינהו גבי' וכל היכא דאצט' לן יהיב לן וההיא שעתא הדר הו"ל מתנה כזביני וכו' עש"ב:
עוד יש לעמוד מהא דאיתא בפ' הנזקין דף ן' ע"ב עלה דתנן אין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש בני חורין וכו' בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך תקנת' הוא דעבוד רבנן משום פסידא דלקוחו' אבל מתנה דליכא פסידא דלקוחו' לא א"ד מתנה נמי אילולי דאית ליה הנאה מניה לא יהיב לי' מתנה והלכך כי פסידא דל דלקוחו' דמי וכו' ע"ש ולפי מה שנתבאר דבכל דוכתא ס"ל לרבנן מתנה כמכר מאי קמבעיא לי' הכא דהא קי"ל כרבנן דמתנה כמכר וי"ל דכבר כתבו התו' בפ' נערה שנתפתת' דף מ"ט ע"ב בד"ה הוא ואשתו וז"ל ע"כ נר' דאין חי' בין מתנה למכר לענין זה אע"ג דיש מקומות שסבר' הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו נר' דוקא מכרו אבל נתנו ב"ח גובה הימנו וכן בהנזקי' גבי אין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש ב"ח מבעי' לן במתנה היאך דוקא להא מלתא הוא דאיבעי' לן וכו' עכ"ל ונר' דכונתם כמ"ש התוס' בפ' הגוזל ריש דק"ט וז"ל אע"ג דאמרי' לעיל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו ה"ד מכרו כיון דליכא קלא לא אפסידנא ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחו' ב"ח גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד לאחרי' וכו' ע"ש:
עוד י"ל כלפי מ"ש הנמק"י בפ' מי שמת וז"ל אבל בשאר ירושות אפי' ירושת אמו דינם כנכסי' דידי' דדבר שאינו מצוי הניחהו על הדין וה"ט דמתנתו מתנה אפי' מנכסי אביו זו דעת הרא"ה והר"ן עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' קכ"א ע"ש הרי מבואר דס"ל דמתנה לא שכיח' והניחהו על הדין וה"נ י"ל דה"ט דמבעי' לן במתנ' מאי דכיון דהא דאין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש ב"ח היא תקנתא דרבנן משום פסידא דלקוחות מש"ה מבע"ל במתנה דהויא מלתא דלא שכיחא אי עבוד נמי רבנן תקנתא או דלמא דכיון דהוי מלתא דלא שכיחא הניחהו על הדין:
איברא דיש בזה מקום לחקור דבהך בעיא דפ' הנזקי' כתבו הרי"ף והרא"ש וז"ל ש"מ דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא וכן הלכת' ואע"ג דדחי' ואוקימנא בב"ח וכו' ההיא דחיתא בעלמא היא ולא סמכי' עלה וכ"פ הרמב"ם בפי"ט מה' מלוה והטור וש"ע בסי' קי"ג ורי"ו בס' מישרים נ"ו ח"ו והרשב"א בתשו' ח"א סי' תרי"ח הרי דכל הפוסקים פסקו הכא דמתנה כמכר אע"ג דהוי מלתא דלא שכיחא דהוי בכלל תקנתא דרבנן ואלו בהך דקטן פחות מבן ך' דתקין רבנן שלא ימכור בנכסי אביו לפי הפסק שפסקו כל הפוסקים בההיא דהנזקי' דמתנה כמכר ה"נ אית לן למפסק הכי דאין מתנתו מתנה דעבוד רבנן תקנת' נמי במתנה משו' דמתנה הוי כמכר ואנן איפכא שמעי' דבמתנה מתנתו מתנה משום דהוי מלתא דלא שכיחא כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג והנ"י שכתבנו לשונו לעיל וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מה' מכירה והרא"ש והטור ח"מ סי' רל"ה והמרדכי בפ' הנזקי' והעיטור במ' מכירה ועיין בתשו' הריב"ש סי' תס"ח שכ' דהסכימו המפ' דמימ' דאמימר אפי' בנכסי אביו אמרה למלתי' ע"ש ורי"ו בס' משרים ני"ט הביא מחלוקת בזה דהראב"ד ס"ל דבנכסי אביו לא שנא מכר לא שנא מתנה ובן מיגש כ' כי ה"ה נכסי אביו במתנה וכן הרשב"א עכ"ל הרי נמי דעת בן מיגש והרשב"א כדעת הרמב"ם ודעמי' דס"ל דלא עבוד רבנן תקנתא במתנה וצ"ע מאי שנא מההיא דהנזקי' דפסקו דעבוד רבנן תקנת' במתנה נמי ונראה דזה טעם הראב"ד דס"ל דלא שנא מכר ל"ש מתנה וכ"ד הרשב"א בתשו' ח"א סי' תקצ"ח ונר' מדבריו שם דכן דעת הרי"ף ע"ש ומה שק' לזה ממ"ש רי"ו בשם הרשב"א דבמתנה מתנתו מתנה וכן נראה מדבריו בתשו' ח"ג סי' קכ"א ע"ש כבר עמד בזה הרב שמחת יהודה סי' צ"ג ע"ש. אמנם לדעת הפוסקים דבמתנתו מתנה ק' מ"ש מההיא דהנזקי' ואפשר דס"ל כמ"ש הרמ"ה בפ' מ"ש סי' קמ"ז וז"ל ומסתברא דה"ה נמי בנכסי אביו כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין אף על גב דלא ידע בטיב משא ומתן ולא הוי בן ך' מתנתו מתנה דע"כ הא דאמור רבנן ולמכור בנכסי אביו עד עד שיהי בן ך' שנה תקנת' דרבנן היא ומשום דמחוסר דעת הוא דתקנו ליה הכי אע"ג דחריף טפי מ"ד אקטן פחות מבן י"ג שנה אע"ג דחריף לית ליה לזבוני משום דרובא דקטנים לאו בני דעת נינהו ה"נ כיון דרובא דפחותים מך' לא שלימי בדעתייהו תקינו רבנן דלא ליהוו זבינייהו זביני בנכסי דאבוהון דמשום דממונא דלא טרח בי' הוא ואיכא למיחש דלא קפיד עליה ואזיל ומזבין לכולהו נכסי' וכי היכי דגבי בן י"ג שנה ויום א' שהביא סי' היכא דאין יודע כטיב משא ומתן אע"ג דזביני' לאו זביני אף בנכסי עצמו מתנתו מתנה ה"נ בנכסי אביו אף על גב דזביני' לאו זביני משום דלא שלים בדעתיה מתנתו מתנה כי היכי דלעבידו לי' מילי' עכ"ל ע"ש:
ודע דבעיקרא דמלתא דאמור רבנן בס"פ יש בכור מתנה כמכר אמרינן עלה כגמרא התם דטעמייהו דכתי' תשובו לרבות את המתנה ובת"כ דרשי' מינה נמי תשובו לרבות המוכ' ובא בנו ונגאלה שחוזרת לאביו ביובל ולכאורה ק' בהא דגרסי' בפ"ט דערכין דל"ב ע"ב לצמיתות לרבות את המתנה מ"ט צמית צמיתות כמאן דלא כר"מ דאי כר"מ האמר מתנה אינה כמכר אפי' תימא ר"מ שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות ופרכי' והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קמרבי אלא ודאי דלא כר"מ ע"ש ומאי פריך והא גבי יובל וכו' והאיכא דלעולם הכא דריש משום דרבי רחמנא לצמיתות וגבי יובל דלא דריש משום דאיכא דרשא אחרינא לרבות המוכר ובא בנו וגאלה אבל הכא גבי צמיתות דליכא דרשא אחרינא י"ל דמודה ר"מ דדרשי' לרבות את המתנה וי"ל כלפי מ"ש שם בש"מ בס"פ יש בכור וז"ל תשובו לרבות וכו' היה יכול לומר שובו מדקאמ' תשובו לרבות את המתנה עכ"ל וק"ק דאמאי לא פי' בפשיטות דמקרא יתירא קדריש דהא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתו כפירש"י שם ואולם נראה דהוק"ל לפירש"י דהא מיתורא דקרא דרשי' לרבות את המוכר ובא בנו וגאלה לכך פי' דהכא משובו תשובו קדריש ולפ"ז שפיר פרכי' בערכי' והא גבי יובל דכתי' תשובו את המתנה ור"מ לא קמרבי וליכא למימר דהתם שאני משום דאית ליה דרשא אחרינא לרבות האב שמכר וכו' דההיא מייתורא דקרא דרשי' לה אבל לרבות את המתנה דרשי' לה משובו תשובו דומיא דצמית צמיתות וע"כ דר"מ דלית ליה דרשא לרבות את המתנה אמנם לדעת רש"י דס"ל לרבות את המתנה נמי מייתורא דקרא דרשי' לה הדרא קושי' לדוכתה דמאי פריך ותו לעיקר פירש"י דהא ייתור' דקר אצט' למוכר ובא בנו וגאלה כמו שכתבנו וי"ל ע"פ מ"ש ה' מנחת יהודה בס' דעת זקנים פ' בהר בד"ה תשובו וז"ל פירש"י והלא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתו אלא לרבות המוכר ובא בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל וק' הא למ"ל קרא ת"ל מק"ו ומה גבי מקדיש שאם גאלה אחר אינה חוזרת לו ביובל גאלה בנו חוזרת לו ביובל מוכר שאם מכרה לא' ממשפחתו חוזרת לו ביובל אינו דין שאם גאלה בנו שחוזרת לו ביובל וי"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עכ"ל וק"ק דמאי ק"ל למ"ל קרא והא אצט' לדרשא אחרינא לרבות את המתנה והיכי כ' דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכ' ל"ק והא בלא"ה דרשי' תשובו לרבות את המתנה וי"ל דהך דרשא דלרבות את המתנה לא אתיא אלא אליבא דרבנן דס"ל מתנה כמכר אבל לר"מ ע"כ לא דריש אלא תשובו לרבות המוכר ובא בנו וגאלה ושפיר ק"ל למ"ל קרא וכו' ולפ"ז ניחא דההיא דרשא דמוכר ובא בנו וגאלה מק"ו אתיא ואפ"ה ר"מ לא מוקי לה לרבות את המתנה א"כ ע"כ דלר"י אע"ג דאיכא ריבויא אפ"ה לא דריש לרבות המתנה וה"נ אע"ג דאיכא ריבויא ע"כ לא דריש ולא אתיא כר"מ. ולפי האמור י"ל מאי דק"ל על הרמב"ם שהשמיט להך דרשא דת"כ דדריש תשובו לרבות המוכר ובא בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל אכן מתורתו של ה' מ"י ניחא דכיון דאתיא מק"ו ממקדיש והרמב"ם פ' להך דינא דמקדיש בפ"ד מה' ערכין דין ך' מש"ה לא פסקה רבי' להך דמוכר ובא בנו וגאלה דאתיא במכ"ש דמקדיש:
והנה ה' יוסף אומץ סי' ס"א הק' בהך סוגיי' דפ' יש בכור דהרי מלתא פסיקתא אמרי רבנן מתנה כמכר ומשמע אפי' אב לבנו וכן משמע בת"כ ובפסיק' דדרשי ושבתם איש אל אחוזתו לרבות בנו והביאו רש"י בפי' משמ' דבדיני. אלו אין חילוק מאב לבן ומבן לאב ולפ"ז למאי דקי"ל מתנה כמכר אפי' נתן האב לבנו וביחזקאל סי' מ"ו קרא כתיב כה אמר ה' כי יתן הנשיא מתנה לא' מבניו נחלתו היא לבניו תהיה אחוזתם היא בנחלה. איברא דיש מקום קצת לחלק בין אב שנתן לבנו כהך קרא דיחזקאל וכו' את"ד ואשתמיטיתי' מ"ש ה' שלה"ג בפ' הנזקי' עלה דהך דאין גובה מנכסים משועבדי' במקום שיש פ"ח וכ' הרי"ף דאפי' במתנה נמי כ' וז"ל נר' בעיני שאם נתן הלוה במתנה הבינונית שלו לכ"ע אינו דומה כאלו מכרה וב"ח גובה ממנה ואינו יכול לדחותו אצל הזיבורית אשר ביד האב וכו' ע"ש וטעמא דמלתא הוא משום דבשלמא כשנתן לאחר איכא למימר דאי לאו דעבד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה אבל גבי בנו ליכא למימר הכי וכמ"ש בפשיטו' ה' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ב' ע"ש הרי ברור דודאי יש לחלק בין אחר שנתן מתנה דחשיבא כמכר משא"כ באב שנתן לבנו דלא שייך הך טעמא דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה ופשוט:
סימן ז
בישראל שלוה מעות מישראל חברו ברבית לצורך גוי ונתן לו משכון ושוב אמר שלצורך עצמו הן ואינו רוצה לפרוע רבית:
כתב הרדב"ז בשניות סי' ש"ה ישראל שלוה מעות משמעון על המשכון וא"ל לצורך גוי וכשבא לפדות המשכון א"ל רמיתיך כי לצורכי לויתי ואסו' לפרוע הרבית דאינו נאמן לומר דשלי הוא כי לדבריו הא' אנו מאמינים דאין אמע"ר ושוב הק' ע"ז מתשו' הרשב"א סי' תרנ"ב שכ' שאסור ליקח הרבית מיש' ותי' דהתם מיירי בשלא הניח לו משכון וסמך על דיבורו וכיון ששיקר במאמרו אין לו לקחת רבית אבל כל שהניח אצלו משכון עיקר סמיכתו היא על המשכון ולא מפיק ליה מיני' עד דפרע ליה קרן ורבית וכ"נ דמה ששאלו מלפני הרשב"א איירי בלא משכון את"ד ע"ש ויש לתמוה שלא ראה תשוב' הרשב"א בסי' תתנ"ח שנשאל על ראובן שאמ' לשמעון הלוני על משכון של גוי ושוב א"ל שיקרתי עליך והערבון שלי והביא לשון הריב"א שכ' דיכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו את הרבית ע"ש הרי שכ' הרשב"א להדיא דהיכא שהיתה עיקר ההלואה על המשכון יכול לעכב המשכון עד שיתן לו הרבית:
עוד ראינו למהרדב"ז שכ' שם וז"ל ומ"ש הרשב"א סי' תשצ"ט שמי שהלוה מעות לישראל ברבית על משכון ולימים נמצא שהוא של ישראל שאסור ליקח ממנו הרבית נ"ל דהתם מיירי שלוה ממנו סתם וחשב המלוה שהמשכון הוא של גוי ולצורך הגוי היה לוה וכו' וכיון שלא פי' לו דבר לא שייך למימר לדבריו הא' אני מאמין והמלוה הוא שהטעה את עצמו ע"ש ואח"ה א"צ לדוחק זה דהכי נמי כונת הרשב"א באומר מתחלה שהמשכון של גוי אלא שאח"כ נמצא שהוא של ישראל וכגון שנתברר אצל המלוה שהמשכון הוא של ישראל או שמאמין הלוה בכך כמ"ש הרשב"א גופיה הביאו מרן הב"י בסי' קס"ט והיא בח"ג ד' ליוורנו סי' ד"ן ע"ש:
אך יש להבין בטעם זה שכ' הרדב"ז משום שאומר לו לדבריך הא' אני מאמין ולא לדבריך האחרוני' דסתמא דמלתא קושטא קאמ' דאין אמע"ר ללות מישראל ברבית דעבר משום לא תשיך ומשום ולעלת"מ וכו' ע"ש וק' כיון שדעתו מתחלה שלא ליתן הרבית שסומך על מה שיאמר לבסוף לעצמי לויתי ואסור ליתן רבית א"כ מה שייך כאן העברה שהרי הוא אינו יודע שאינו מאמינו ויתחייב לתת הרבית ושו"ר למהרש"ל בתשו' סי' צ"ט שהק' כן ע"ש ועוד ק"ל על הרדב"ז כיון דעיקר טעמא הוא משום דאמרי' קושטא קאמר משום דאמרי' אאמע"ר א"כ אפי' היכא דלא נתן לו משכון אמאי לא אמרי' נמי דסתמא דמלתא קושטא קאמ' מהך טעמ' גופיה משום דאאמע"ר ואפשר לומר דשאני ע"י משכון דהוי המלוה תפוס ועיקר סמיכתו היה המשכון כמ"ש הרדב"ז וכ"מ במרדכי הביאו מרן הב"י והך טעמא דאאמע"ר אינו אלא סניף בעלמא:
עוד ראינו למהרש"ל שם שכ' עמ"ש הרא"ש בתשו' שא"א לברר שמא מכר המשכון מתחילה לגוי וכו' דאומר אני שא"א לברר היכא שמסר דבריו לעדים תחלה וא"ל ראו זה המשכון שהוא שלי וצריך אני למעות ואין אדם שמלוה לי בלא רבית אשכין אותם לזה היהודי בחזק' שהן של גוי ואין לך בירור דברים גדולים מזה ע"ש אח"ה אין זה בירור דאכתי י"ל דכ"כ ערמה עשה כדי להערים על ישראל ומבטל כיסו של חברו וקושטא הוא שהם של גוי והנה בתשו' הרשב"א ח"ב כ' ומה שנהגו קצת סרסורים לשום משכונות בשם הגוי אצל ישראל ברבית ובשעת הפירעון אומרים של ישראל פ' כל מי שעושה כן רשע הוא ופוסל עצמו דמשעת שימה עבר על לאו דל"ת עליו נשך ולא עדיפ' מעדי' וסופר שהן עוברים בלא תשימון וכו' ע"ש מבואר מדבריו דס"ל דהסרסור עובר על לאו דלא תשימון אבל מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מלוה מבואר דס"ל דהסרסור אינו עובר כי אם בלאו דלעלת"מ ע"ש וע"ש לה' לח"מ סוף דין ב' שכ' וז"ל וכ"ת אמאי הסרסור אינו עובר בלאו דלא תשימון דע שאינו עובר משום לא תשימון אלא משום ששמו הרבית וכמ"ש בגמ' בההיא דרבית יוצאה בדיינים וזה הסרסור הוא לא שם הרבית כלל א"ד ע"ש אמנם לענין הסופר ליכא מאן דפליג דעובר בלאו דלא תשימון וכמבואר בדברי הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג לאוין קצ"א והחינוך בס' משפטים ע"ד ע"ש וה' בעה"ת שמ"ו סי' ב' כ' וז"ל ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך והסופר וכל המתעסקי' בדבר עוברים משום ול"ע ע"כ וה' ג"ת שם תמה עליו היאך כתב דסופר עובר משום ול"ע דלא שייך גבי' כלל שהרי ב' העדים וערב אינם עוברים אלא משום ל"ת עליו נשך והא ודאי דטעמי' דלא חשיב לאו דל"ע הוא כמ"ש התוס' משום דזמנין דלא עברי ביה והשתא רבי' היכי מיירי אם היה מלוה בלא"ה א"כ סופר למה עובר בל"ע ואי דלא הוה מלוה בלא"ה א"כ ערב ועדים למה אינן עוברי' בל"ע ושמא טעות נפל בדברי רבי' ובמקום והסופר צ"ל וכל המתעסקים והוא סיום הרמב"ם ואינו רחוק כיון דבכל הני לאוי אזיל בשיטת הרמב"ם את"ד ע"ש וצ"ע דלפ"ז אכתי ק' למה לא הזכיר הרב בעה"ת סופר בהדי ערב ועדים וכמ"ש הרמב"ם והסמ"ג והרא"ה ואביי דלא הזכיר רק ערב ועדים ולא סופר י"ל דאביי את"ק קאי דלא הזכיר אלא ערב ועדים אמנם לענין הלכה ודאי קי"ל כחכמים שאמרו אף הסופר וע"כ דאף הסופר דקאמרי חכמים היינו כמו ערב ועדים דעוברים משום לא תתן עליו נשך שאם לא היה דבריהם רק לענין לאו ד"לע א"כ ק' דלמה לא אמרי אלא סופר דלא הוי מלתא פסיקתא וטפי הול"ל סרסור וכדומה דהוי מלת' פסיקתא דודאי מסתמא כיון שהוצרך סרסור ביניהם נר' שבלתו וזולתו לא היה הדבר נגמר כמ"ש הג"ת שם ע"ש וא"כ ק' על הבה"ת שלא הזכיר סופ' בהדי ערב ועדי' וכמ"ש כל הפוסקים באופן דלפי מה שהעלה הג"ת דגם ה' בעה"ת ס"ל דהסרסור אינו עובר אלא בלאו דל"ע ולא בלאו דל"ת עליו נשך כדעת הרמב"ם דלא כהרשב"א:
והנה הטור בר"ס ק"ס כתב וכן בערב ועדים המתעסקים בדבר ע"ש ונר' דר"ל כגון שהם מתעסקי' בדבר לאפוקי אם המלוה והלוה כבר נשאו ונתנו בדבר ביניהם וכללו הקרן עם הרבית והודה לפני העדים שהוא חייב לו כו"כ והערב ג"כ א"ל שיתערב בשבילו בעד סך כו"ב ולא נתעסקו בזה אך ק' דאם לא ידעו כלל ענין רבית אלא שסבורים שכל הסך הוא קרן הא פשיטא שאין להם שום איסור כי שגגה היא והם ידעו ענין הרבית ואפ"ה נכנסו בערבות ובעדות למה לא יהיו בכלל איסור ומה צריך להם עסק אחר ועיין בתוס' בפ' א"נ דע"ב ד"ה שטר וכו' ע"ש ע"כ נר' פשוט דטעות בדברי הטור וצ"ל וכן בערב ועדי' וכל המתעסקי' בענין וכ"ה בטור שעם הב"ח ובא לכלול סופר וסרסו' אמנם לענין העברת הלאו אפשר דהטור מודה להרמב"ם דלא עבר הסרסור אלא משום לאו דל"ת:
סימן ח
המאכיל לחברו דבר איסור אי חייב עליו או לא.
הנה רש"י בפי' החומש בפ' שמיני על פ' לא יאכלו שקץ הם כ' וז"ל לא יאכלו לחייב את המאכילן לקטני' אא"א לאוסרן בהנא' ת"ל לא תאכלו' וכו' וכ' הרא"ם ובמקצת ספרים של ת"כ כתוב לא תאכלום והיא הנוסח' הנכונה משום דקרא לא תאכלו הוא כתוב בעופות במשנה תורה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וגו' ומייתי שפיר ראיה מעופות לעופות אבל קרא דלא תאכל' גבי שרצים הוא דכתיב כל הולך על גחון וכו' לא תאכלום כי שקץ הם ואיך יביאו ראיה משרצים לעופות ע"ש ונר' פשוט דכונתו דאין מביאין ראיה משרצים לעופות טמאים משום דאיכא למפר' מה לשרצי' שכן אסורי' בכל שהו כדאיתא בפ' חרש דקי"ד ומייתי לה הרא"ם לקמי'. אך יש לעמוד בזה דבפ' כ"ש דכ"ג ע"א פרכי' והרי שרצים דרחמ' אמ' שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם וכו' ומשני ש"ה דא"ק לכם וכו' אי הכי אפילו לכתחי' ש"ה דא"ק יהיו בהוייתן יהו וכו' ע"ש הרי דמיעק' פריך משרצי' ומייתי מקר' דשקץ הוא לא יאכל דכתי' גבי שרצים ופריך ממתני' דציידי חיה ועופות גם בשינויא דגמ' דש"ה דא"ק לכם האי לכם כתיב' בעופות ובדגים גם בשינויא ומשני ש"ת דא"ק יהיו מיירי בשרץ המים הרי מבואר דס"ל לתלמודא דהני כולהו כי הדדי נינהו:
וד כ' הרא"ם אבל בפ' חרש יש ברייתא אחרת שאומרת לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ואעפ"כ אין זה אלא לאיסור בעלמא וכ"כ הרמב"ם בה' מ"א אבל רבי' ישעיה כ' שאם האכיל לקטנים לוקה אבל הר' אברהם זעירא פירש הברייתא הזאת דאי מאכיל עוף טמא לבר ישראל חברי' בחזק' עוף טהור ואוכל הוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד ומחייב ההוא מאכיל וכו' כדי ליישב הברייתא דקתני לחייב המאכיל כאוכל וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם והסמ"ג שאמרו שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינם אלא באיסור בעלמא את"ד ועיין לה' ק"א מה שהכריח קיים דברי הר' אברהם זעירא ע"ש וצ"ע דאכתי ק' לדעת הרא"ז למה השמיט הרמב"ם דין זה דמאכיל לחברו ויותר ק' דבסוף הלכות כלאים פ' הרמב"ם דהמלביש לחברו כלאים וכו' אם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. וכ"כ בפ"ג מה' אבל דין ה' לענין טומא' כהן היה הכהן שוגג וזה שטימאו מזיד ה"ז שטימאו לוקה וכ' ה' קדושת י"ט סי' נ"ז דנ"ה ע"א דהרמב"ם למד דיני' אלו מההיא דת"כ דאמרי' לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל לפי פי' הרא"ז שהביא הרא"ם עש"ב והדבר ק' דעיקר הדין דמאכיל כאוכל השמיטו הרמב"ם וכ' הדינים הנלמדים ממנו וצ"ע:
והנה ראינו לה' ק"א שם שכ' וז"ל דהמאכיל לקטן אינו בדין שיהא חייב מלקו' ועובר בלאו כיון שהקטן בעצמו כשאכל אינו לוקה דלאו בר עונשי' וכו' וזהו דדייק ואמר לחייב המאכיל כאוכל לומר דמה שנחייב למאכיל הוא מה שהתחייבנו האוכל אלו אבל הוא מעצמו וכו' עש"ב וצ"ע שהרי בנזי' דנ"ז ע"ב אמרי' אר"ה המקיף את הקטן חייב וכתבו התוס' שם בד"ה המקיף את הקטן וז"ל דכי כתי' לא תקיפו פאת אף אפיאו' דקטן אזהר ע"ש הרי דאע"ג דקטן אם הקיף הוא את עצמו לאו בר חיובא הוא אפ"ה אי מקיף ליה גדול חייב משום דקרא סתמא כתיב לא תקיפו אף אפיאות רקטן אזהר וכן פסקו כל הפוסקים כר"ה ה"נ לא יאכלו סתמא כתיב ואפי' מאכיל לקטנים חייב ולפ"ז י"ל דה"נ מאי דתני בברייתא לחייב את המאכיל כאוכל היינו לחייב את המאכיל אפי' לקטן כאוכל הוא עצמו דהיינו דכמו שאם אכל הוא עצמו חייב ה"נ אם האכיל אפי' לקטן חייב והכי מפרש ר' ישעיה שהביא הרא"ם שכ' שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכל הוא ר"ל כאלו אכל הוא עצמו. אמנם ראב"א התם דפליג אר"ה התם וס"ל דגדול המקיף את הקטן פטור ואמרי' התם דאתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב והאי קטן הואיל ואיהו גופי' לאו בר עונשי' הוא דמחייב מקיף נמי לא מחייב ופירש"י ראב"א סבד כי אמר רחמנא לא תקיפו א' הניקף וא' המקיף במשמ' ולהא מלת' אתקש ניקף למקיף כל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב ונר' דכונת רש"י לומ דאין באן הקש גמור אלא כיון דאמר רחמנא לא תקיפו לשון רבים דמשמ' דקאי אתרוייהו אניקף והמקיף הו"ל כמו דאיתקש מקיש לניקף ולפ"ז י"ל דלראב"א ס"ל הא דקתני לחייב המאכיל כאוכל ר"ל מה שנחייב למאכיל הוא מה שיתחייב האוכל אלו אכל הוא מעצמו וא"כ דוקא אם האכיל לגדול הוא דחייב משום דהוי בר חיובא דה"נ נימא כי אמר רחמנא לא יאכלו א' האוכל וא' המאכיל במשמ' ואתקש מאכיל לאוכל דכל היכא דאוכל חייב מאכיל נמי חייב. באופן דנר' דהאי מלתא דמאכיל לקטן דברים האסורים בפלוגתא דר"ה וראב"א דלר"ה לוקה ולראב"א אינו לוקה הואיל והוא גופי' לא מחייב אבל במאכיל לגדול לכ"ע לוקה:
איברא דהתם בת"כ פי"ב גבי שרצים אחר שדרשו לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל שם בסמוך סוף ברייתא ב' קתני לא תאכלו יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו ע"ש הרי מבואר דדרשא זו לחייב. את המאכיל כאוכל לא קאי במאכיל לקטני' אלא במאכיל לגדולים ומעתה צ"ל דר"ה ס"ל דאף ממאי דדרשי' אח"כ יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו היינו נמי לחייב מאכיל לקטנים בלאו כמו מאכיל לגדול שהרי תרוייהו נפקי מלא יאכלו אמנם לראב"א ס"ל דמאי דקתני יכול יאכילם לקטנים ת"ל לא יאכלו אינו אלא לענין אזהרה בלבד אבל לא לענין מלקות שהרי מלא יאכלו נמי שמעי' להקיש מאכיל לאוכל היכא דאוכל חייב מאכיל נמי חייב לאפוקי קטן דאיהו גופי' לאו בר חיובא הוא וכמו שכתבנו לעיל ודייקא נמי דלא קתני לחייב מאכיל לקטנים כדקתני רישא לחייב מאכיל וכו' אך ראינו בפסיקתא פ' שרצים שדרשו לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וכו' לא תאכלום לא תאכילום לקטנים ע"כ וצ"ע ומן האמור יש לעמוד בדברי הרמב"ם שפסק בה' עכו"ם פי"ב כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב ואלו בסוף ה' מ"א פ' שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינם אלא באיסור' בעלמא ולפי מה שכתבנו ה"נ לדעת ה"ה דגדול שהאכיל את הקטן מחייב וצ"ע.
ודע דבת"כ פ' אחרי מות ס"פ יו"ד איתא התם גבי דם ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים יכול יהיו נכרתי' על ידיהם ת"ל האוכלת וכו' יכול לא יהיו נכרתי' ע"י הקטני' שאין הקטני' נכרתי' ע"י עצמן ת"ל כל אוכליו יכרת אינן נכרתים לא ע"י גדולים ולא ע"י קטנים ע"כ ומכאן יש לתמוה עוד על ה' ק"א שכ' דהמאכיל לקטן אינו בדין שיהא חייב מלקות כיון שהקטן עצמו שאכל אינו לוקה דלאו בר עונשין הוא ומאי דתני לחייב המאכיל כאוכל לומר דמה שנחייב למאכיל הוא מה שהתחייבנו. האוכל אלו אכל הוא בעצמו דלפ"ז אמאי אצט' קרא הכא גבי דם למעט גדול שהאכיל קטן מכרת דהא פשיטא דכיון דקטן עצמו לאו בר חיובא הוא גם גדו' שהאכילו פטור אלמא משמ' דאי לאו מיעוט' הוה מחייבים לגדול שהאכיל את הקטן וליכא למימר דמהכא הוא דשמעי' בעלמא דלא מחייב. גדול ע"י קטן מה"ט גופיה דקטן לאו בר חיובא הוא דליתא שהרי התם קושטא הוא דאמעיט אפילו גדול ע"י גדול וא"כ ע"כ מאי דאמעיט קטן לאו מהך טעמא דלאו בר חיובא הוא:
האמנם לפי מ"ש ה' ק"א שם בפי' ברייתא זו יש ליישב שכ' וז"ל פירש"י דקרא יתירא הוא וכו' ולדעתי דרשוהו ז"ל מדלא אמר ע"כ אמרתי לא תאכלו דם וכו' אבל באומרו כל נפש מכם יר' כל שיהיה מכם לא תעשה אותו שיאכל דם וזהו להזהיר גדולים על הקטנים ע"ש וכן נר' מדברי רש"י בחומש על פסוק זה ע"ש ומעתה י"ל דש"ה דכתיב כל נפש דמשמ' אפי קטן והיינו להזהיר גדולים על הקטנים ולכך אצטריך מיעוטא. ואין להקשות דלא נכתוב כל נפש ולא אצט' מיעוטא די"ל דמ"מ אצט' כל נפש להזהיר גדולים על הקטנים. והנה מברייתא זו יראה דלא אמעיט מאכיל לקטן אלא מכרת אמנם עדיין עובר עליו בלאו דומיא מאי דאמעיט בגדול שהאכיל לגדול דנ' פשוט דלא אימעיט אלא מכרת אבל בלאו איתי' ה"נ דומיא דידיה מאכיל לקטן דדוקא מכרת הוא דאימעיט ולא מלאו וכמו שכתבנו לעיל לפי מאי דס"ל לר"ה דמקיף לקטן חייב:
עוד ראינו להרא"ם שכ' דהך ברייתא אליבא דחזקיה בפ' כ"ש דאמר מנין לחמץ שאסו' בהנאה שנא' לא יאכל חמץ וכו' אבל זה דבר תימה כיון דשני קרא בחד דוכתא וכת' לא יאכלו תו לא צריך למכת' הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אע"ג דכתי' בי' לא תאכל מ"מ כיון דשני קרא בלישני' וכו' וכ' לא יאכל למדנו שהחמץ אסו' בהנאה וכו' ע"ש ויש לתמוה שהרי שם בת"כ לעיל מזה על פסוק ושקץ יהיו לכם לכם מותרים הם בהנאה והכי אמרי' בפרק כל שעה דכ"ג ע"א דפריך לחזקיה משרצי' דכתי' בהו לא יאכל ותנן ציידי חיה וכו' מותרים למוכרם ומשני ש"ה דא"ק לכם שלכם יהא ע"ש הרי דבפי' התירה התורה הנאה. ולפ"ז נר' פשוט דמאי דמפיק לה תנא דברייתא מלא תאכלו סמיך אדרשא דלעיל דדרשי' לה מלכם:
והנה הרא"ם ז"ל תי' לקושיתו דגבי חמץ לא מצי' לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסו' המאכיל חמץ לקטנים דת"ל במה מצינו מדם ושרצים וטומאה וכו' ע"ש וצ"ע דא"כ למה אצטריך קרא דלא יאכל בעופות להזהיר גדולים על קטנים שהרי עופות נמי מצי למילף בו האי דרש' דלהזהיר גדולים במה מצינו מדם ושרצים וטומאה כדילפי' חמץ וכבר ראינו לה' ק"א שם שעמד בזה וכ' אמנם למה שכתבנו בפי' ברייתא זו דחיוב זה אינו כחיוב שרצים שהוא אזהרת גדולים על הקטנים כי זה הוא לחייב המאכיל לגדולים כגון שתחבו בפיו כחיוב המאכיל והוא ללקות עליו וכו' הוה א"ש דדרש' זו לית לן מקום אחר ללמוד אות' אלא מזה מדם וטומאה ושרצים דפשטי' דקרא לא משמ' על המאכיל אלא מיתורא דקרא דרשי' לי' לית לן לחייב מלקו' ולזה מוקמי' ליה אקטנים וכו' אבל הכא פשטי' דקרא משמ' דלא יאכל לאחרים א"כ הלאו על המאכיל מוקמי' במאכיל לגדולים ובהכי כיון דאית לן מה למדרש בקרא נאמר דקרא לא תאכלו בא להתירו מאיסור הנאה את"ד ע"ש וצ"ע שהרי בשרצים נמי דרשי' התם בת"כ פי"ב לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל יכול יאכילנו לקטנים ת"ל לא יאכל וע"כ לחייב המאכיל כאוכל היינו לחייב המאכיל לגדולים וכמו דכתבנו לעיל ודומיא נמי לההיא דעופו' דדרשי' לחייב את המאכיל כאוכל ופי' במאכיל לגדולים וא"כ למ"ל קרא בעופו' לחיוב זה שהרי דין זה עצמו בשרץ העוף יכולים ללמוד אותו משרצים ולא יאכל לא אתא אלא לאיסור הנאה. וליכא למימר דלא מצי' למילף עופו' משרצים משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן איסור' במשהו דליתא דאכתי ק' דנילף שרצים משרץ העוף להא מלתא ולא יאכל דשרצים לא אתא אלא לאיסו' הנאה. ובר מן דין לפי מה שכתבנו לעיל דמהך ברייתא דדם מוכח דלא אמעיט מאכיל לגדול אלא מכרת אבל בלאו איתי' א"כ שרץ העוף אתיא מבינייא מדם ושרצים דכי פרכת מה לדם שכן בכרת שרצים יוכיחו וכי פרכת מה לשרצים שכן בכל שהו דם יוכיח לא ראי זה וכו' הצד השוה וכו' וכדאמ' בפ' חרש ומייתי לה הרא"ם:
איברא דאעיקר' בדברי הרא"ם שכ' גבי חמץ לא מצי' לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאיסו' מאכיל חמץ לקטנים משום דת"ל במ"מ מדם ושרצים וטומאה וכו' יש להק' דמה ראית ללמוד חמץ מדם וכו' לענין להזהיר גדולים על הקטנים ואייתר לן קרא דלא יאכל לאסו' חמץ בהנאה ולמה לא ילפי' שרצי' במ"מ מחמץ וטומאה להזהיר גדולים על הקטנים ואייתר לן קרא דלא יאכל דשרצים לאיסו' הנאה דכי פרכת מה לחמץ שכן כרת טומאה תוכיח וכי פרכת מה לטומא' שכן ריבה בהן מצות יתירות חמץ יוכיח וחזר הדין וכו' וליכא למימר דסבר' הוא דילפי' חמץ במ"מ מדם ושרצי' לענין להזהיר גדולים על הקטנים ומוקמי' קרא דלא יאכל דחמץ לאיסו' הנאה כיון דחמץ החמיר' בו תורה לחייב עליו בבל יראה ובב"י מש"ה סברא הוא לאוקומי קרא דלא יאכל דחמץ לאיסו' הנאה דליתא דגבי שרצים נמי מצינו שהחמירה בו תורה מכל שאר איסו' דאסורי' בכל שהוא וי"ל דהא ילפי' שרצים מחמץ ודם וטומאה משום דליכא למפר' מה לכולהו שכן בכרת דבטומאה נמי יש בה צד כרת לענין טמא שאכל קדש או שנכנס למקדש דמלתא דאתיא מבינייא פרכינן פרכ' כל דהו ושו"ר דהרא"ם ע"כ לא ס"ל תירוץ זה שהרי הרא"ם גופי' ופי' בר"פ אמור הק' על ההיא סוגיא דפ' חרש דליכתו' רחמנא טומא' ודם וליתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים וכו' הצד השוה וכו' אף שרצים וכו' והניח' בצ"ע ע"ש וא"א למה שכתבנו הא ל"ק וכ"כ ה' מהרש"א בח"ה שם לקו' הרא"ם הלזו ע"ש:
והנה יש לדקדק אגופה דשמעתי' דפ' חרש דקאמ' וצריך דאי אשמועי' שרצים משום דאיסור' במשהו וכו' וק' דאכתי אמאי לא יליף משרץ העוף דהוי איסורו בכזית כמו שאר איסורי' דבשרץ העוף נמי תניא הכי לא יאכלו לחייב המאכילן לקטנים כדמייתי לה רש"י וצ"ע:
ודע דבמכילת' פ' בא פי"ז דרשו לא יאכל חמץ לעשו' את המאכיל כאוכל אא"א לאוסרו בהנאה כשה"א לא תאכל עליו למדנו שאסו' בהנאה הא מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר א"צ ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל וכו' הא מת"ל ולא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה ע"כ והנה מה שאמ' ר' יצחק ומה אם שרצים קלים וכו' לכאורה צ"ע דהא איכא למפרך מה לשרצים שכן איסור' בכל שהו כדפרכי' בגמ' ואפשר לומר דמשרצים דעוף טמא קאמ' דאיסור' בכזית ככל שאר איסור' ודרשי' נמי בהו לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל דהשתא ליכא למפרך מידי עי"ל דסמיך אבינייא דשרצים ודם טומא' וכההיא דפ' חרש והיינו כמ"ש הרא"ם דאייתר קרא דחמץ לאיסו' הנאה משום דילפי' לחמץ דמאכיל כאוכל דהיא גופ' להזהיר גדולים על הקטנים לדעת הרא"ם מהנך ויש לתמוה על הרא"ם שלא הזכיר ברייתא דמכילתא הלזו דהויא סייעתי':
והנה בירוש' פ"ג דערלה מייתי ברייתא הלזו אפלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל דכל מקום שנא' לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה ור"י ס"ל דכ"מ שנא' לא תאכל וכו' דוקא איסור אכילה אבל לא יאכל איסור הנאה נמי משמע וקאמר עלה מתני' מסייע' לדין ומתני' מסייע' לדין מתני' מסייע' לר"י לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל וכו' כשה"א לא תאכל עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנאה וכו' רי"א א"צ וכו' ומת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה בגין כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית את ש"מ כלום והא מסייע' לר"י ע"כ וראינו לה' שרה יהושע שם שכ' דט"ס הוא דאיך יאמר דמתני' מסייעא לר"י והרי הדא אמרה דלא תאכל הוא איסו' הנאה במשמע ור"י סבר דלית להנאה במשמעו והגיה שכצ"ל כשה"א לא תאכל עליו חמץ למדנו שאינו אסור בהנאה דלא תאכל אכילה משמ' ולא הנאה וזוהי גי' נכונה והכי גריס מהרש"ס א"כ הרי רישא דקאמר שאינו אסור בהנאה כר"י וסיפא דאמ' אסור בהנאה הוא כר"א את"ד ע"ש וצ"ע דהאי ברייתא דמייתי לה הירוש' היא במכילתא ובכל ספרי המכילתא שלפנינו כך היא כתובה למדנו שאסור בהנאה ועוד ק' הא דקאמר אסיפא דמלת' בגין דכתי' לא יאכל וכו' והדא מסייע' לר"י והרי כבר אמר ברישא מתני' מסייע' לר"י ולמה חזר עוד לומר והדא מסייע' לר"י ועוד דלפ"ז היכי מסייע' סיפ' לר"א שהרי קתני להדיא הא מת"ל לא יאכל לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה ודייק עלה בגין דכתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית את ש"מ כלום דמשמע דמלא יאכל הוא דדייק איסור הנאה והיינו אסיפא וע"כ לא אתייא אלא כר"י ואעיקרא דמלת' לא ראה הסוגייא דירוש' בפ' כ"ש דאית' נמי כל הסוגייא דהכא והכי אית' התם מתני' מסייע' לדין ומתני' מסייע' לדין מתני' מסייע' לר"א לא יאכל חמץ וכו' ר"י אומ' וכו' בגין כך כתי' וכו' והדא מסייע' הרי בהדי' דמוקי רישא כר"א וסיפא כר"י וע"כ דבסוגיי' דירוש' דערלה יש קצת ט"ס דבתחלת ה הסוגייא צ"ל מתני' מסייע' לר"א וכן פי' ה' מהרש"א שם ע"ש:
העולה ממה שכתבנו לנ"ד במאכיל לחברו דבר איסור דתליא בפלוגתא דרבוותא וכבר נתבאר דדעת הרמב"ם כדעת הר' אברהם זעיר' דס"ל דהמאכיל לחברו דבר איסור ה"ז המאכיל חייב ואפי' לסבר' זו דהמאכיל חייב ה"ד היכא שתחב האיסור לתוך פיו כדתרגמי' ה' ק"א וכתבנו לשונו לעיל דאלו הניח לפניו וא"ל בדיבור בעלמא לאכול אע"פ שאכל ע"פ דיבורו לא מחייב מלקות דאינו עובר אלא בלאו דלפני עור שאין בו מלקות וכן העלה ה' קדוש' י"ט סי' נ"ז דנ"ה ע"א עש"ב:
סימן ט
יש לחקור במדיר בנו בחייו ובמותו תו דקי"ל אם מת לא יירשנו אם מותר ליהנות מהם כשבאו ליד אחר או לא.
הנה הרמב"ם בפ"ה מה' נדרים פ' האומ' לבנו הרי את אסו' בהנייתי וכו' אם מת יירשנו וכו' אסר עליו הנייתו ופי' בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו שזה כמי שא"ל נכסים אלו אסורים עליך וכו' אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה"ז מותר וכן פרעו בחובו וכו' צריך להודיען שאלו נכסי אביו שאסרן עליו וכ' הרדב"ז בס' יקר ת"ת וז"ל שצריך להודיען שהן נכסי אביו שאסרן עליו כדי שלא יחזרו בניו ואחיו או המלוה ליתנן לזה במתנה או ליהנות מהן באיזה דרך לפי שאלו הנכסי' נאסרו עליו ואפי' שבאו לידו ע"י אחר אסו' בהן עכ"ל אבל הרשב"א בחי' לקמא דק"ח כ' וז"ל שהרמב"ם פי' אנידר וכ' וצריך שיאמ' זה גזל אבא פי' ז"ל כדרך מתני' דהגוזל אביו ומת ואמרי' עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא ונר' שהוק"ל הענין כמו שכתבנו ומפני זה מצא לו הרב טענה ליסמך עליה ואמר שגם זה באומ' אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר כיון שאמר להם כן אין זה כנותן להם משלו אלא כמגביה להם מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה להם כן לב"ח וקיבלם הלה ה"ז כמלוה שיאמר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר ע"ש וכן נראה מדברי הר"ן דכה"ג לאו מתנה הוא אלא כגוונא דהפקר ע"ש ולפי דבריהם אלו נר' מבוא' דמותר הבן ליהנות מהן אח"כ כיון שבאו ליד אחר וכבר זכה בהן זכייה גמורה מן ההפקר וכמו הגבה מציאה וכשנותני' לו משלהם הן נותני' ושו"ר שכ"כ להדיא שם דק"ט אההיא דאר"י אפי' לארנקי של צדקה בשם הראב"ד וז"ל שיש לפרשה על שניהם בין אגוזל בין אמודר דנותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה למדנו מדברי הרב שהאומ' בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים אלו שאלו האומ' נכסי' אלו אפי' מוכרן ונותנן לאחר אסורי' לו ואלו האומ' בחייו ובמותו ונתנן ומכרן לאחר מותר ע"ש הרי בהדיא שכ' דמותר ליהנות מהן אח"כ: