אור ברסלב
שות די השב אורח חיים

שות די השב· רבי דוד בונאן

אורח חיים

בדיני ברכות הלכות ציצית

סימן א

כתב מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' ח' אם שנים או ג' מתעטפי' בטלית כאחד כולן מברכים ואם רצו א' מברך וכו' והוא מא"ח הביאו הב"י סי' כ"ב וה' שיירי כנה"ג הבין דר"ל דשניהם מתעטפי' בטלית א' וכו' ע"ש וכבר האריך בזה ה' ברכ"י ע"ש והנה מזה רצה לדון השכנה"ג בחתן וכלה כשלובשי' הטלית בשעת ז' ברכות שיברך על הטלית מדכתב בא"ח אם שנים מתעטפי' בטלית כא' דמברכי' וראיה מפורשת. ממ"ש (בסנהדרין דף כ') בדורו של ריב"א היו מתכסי' ו' בטלית א' ועוסקי' בתורה ופשיטא שאותם החכמי' דלא היו מברכי' כיון שלא היו מחוייבי' ומה שהיו לובשים אותו הוא משו' חיבוב מצוה. ובר מן דין י"ל דטלית דקאמר אינו טלית ממש אלא בגד בעלמא ומפני שהיו עניים כמו שפירש"י שם היו לובשין אותו כדי להתחמם בו וכיוצא בזה מצינו בריש מציעא שנים אוחזים בטלית ושם דקי"ב הנותן טליתו לאומן וכו' ע"ש וע"כ דלאו טלית ממש קאמר. וגדולה מזו יש לתמוה על ה' מג"א שם בסי' ח' סק"ג עמ"ש מרן ונכון שיכסה ראשו בטלית כתב וז"ל משמע בקידושין דכ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפי' הוא ת"ח ובד"ח איתא דמי שאינו ת"ח אפי' הוא נשוי לא היה מכסה ראשו ע"ש והן דברי תימה דהתם לאו בטלית מיירי אלא בסודר שהיו רגילין לכסות ראשו בסודר דהא אפי' היכא דקאמ' טלית אפ"ה הוי פי' בגד ולאו טלית ממש קאמ' וכמ"ש וכ"ש היכא דקאמ' בהדיא סודרא הא ודאי דלא מיירי בטלית כלל ועוד ק' על המג"א דהתם בקידושין משמע דמי שהוא בחור לא הי"ל סודר כלל דקאמ' התם משתבח לי' ר"ח לר"ה בדר"ה וכו' כי אתא חזייה דלא פריס סודרא וכו' משמע דלא הו"ל סודר כלל וכן ההי' דר"ח קאמר דר"ב שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמ' לדידי חזי לי ה' סלעים אר"א לא אמרן אלא כגון ר"ב דגברא רבא הוא ומבע"ל סודרא ארישי' אבל כ"ע לא וכו' וא"א דלכ"ע נמי לובשי' סודרא אלא דת"ח פרסי לה ארישייהו א"כ לכ"ע נמי חזי ומאי שנא ת"ח א"ו דכ"ע אינם לובשי' סודר זה כלל וסודר זה מיוחד דוקא לת"ח הנשואים:

עוד כתב ה' שכנה"ג על הראיה שהביא מההי' דדורו של ריב"א ואין לחלק ולומ' דהתם שאני שכל המתעטפי' בני חיובא נינהו אבל כאן שהכלה לאו בת חיובא היא לא יברך ג"כ החתן דאין בזה נ"ט ע"ש ונר' דאדרבה נהפוך הוא דהתם דכולהו בני חיובא נינהו אדרבה י"ל דאינם יכולים לברך משום דלגבי כל א' וא' לא הוי עטיפא מעלייא משא"כ הכא כיון דאשה לאו בת חיובא היא הוי עטיפ' החתן עטיפ' מעלייא דמה שנותנו על הכלה הוי כמעשה קוף בעלמא דהעיקר הוא לבישת החתן ושפיר מצי לברך:

ובעיקר דברי מרן הנה מור"ם והט"ז הבינו דהכונה בזה דכל א' מתעטף בטלי' שלו וראינו לה' ברכ"י בקונט' שיורי ברכה שכתב בשם ס' הפרדס כ"י לרבי' אשר בר חיים וז"ל היכא דבירך הש"צ לגמור ההלל אין הקהל צריכין לחזור ולברך וראיה מהתוספת' (פ"ו דברכות) דקתני עשרה שעשו מצוה א' א' מברך לכולן ועשרה עשר מצות כל א' מברך לעצמו ופי' התוספת' הכי הוי עשרה שעשו מצוה א' כגון עשרה שקורין הלל ועשרה שעשו מעקה א' א' מברך לכולן ועשרה שעשו עשרה מצות הוא כגון שמניח כל א' תפלין בראשו או שמתעטפי' בציצית או שמנענעי' הלולב כל א' מברך לעצמו וראיתי מי שטעה ופי' עשרה שעשו מצוה א' כגון אם עשרה מניחי' תפלי' א' מברך לכולן כיון שכולן עושי' מצוה א' וכו' ועשרה שעשו עשר מצות כגון שזה מניח תפלין וזה מתעטף בציצית וכו' כל א' מברך לעצמו וזה טעות גדול דאיך אפש' שאני מניח תפלין ואחר מברך עליה וכן עשרה שעשו עשר מצות שזה מניח תפלין וזה מתעטף בציצית וכו' היאך יעלה בלב שום אדם שיברך א' על התפלין ויפטור אחר שמנענע הלולב וכו' ע"ש והנה מ"ש דהוא טעות דאיך אפש' שא' מניח תפלין וא' מברך כבר ה' שיורי ברכה השיגו דגם בברכת המצות שכולן עושין המצוה דא' מברך לכולן וזהו דעת מור"ם בד"מ והט"ז שכתבנו לעיל. גם מה שהק' אסיפא דעושין עשר מצות חלוקות פשיטא ע"ש מה שנדחק ה' הנז' בישוב קושי' זו ונר' דהתוספת' אתי לאפוקי שלא יברך ברכה כוללת לכל המצות והיא אקב"ו על המצות וכדאיתא בפ' לולב וערבה דמ"ו ע"א ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומ' אקב"ה על המצות רי"א מברך על כל א' וא' בפ"ע ואפסיק' התם הלכה כר"י ואהא קתני בתוספתא אבל עשרה שעשו עשר מצות כל א' מברך לעצמו ושו"ר לה' חסדי דוד בפי' התוספת' שפי' כן והנה בעת'ה ראינו שכבר פי' כן המבי"ט בתשו' ח"א סי' קי"ז וע"ש בסי' ק"פ:

והנה בסיפא דהך תוספת' תניא יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך ע"כ א' וא' ונראה דה"נ מתפרש' יחיד שהיה עושה עשר מצות חלוקות שהיה מוכן לעשות עשר מצות בזה אח"ז כגון מעקה ומזוזה וכיוצא בהן צריך לברך ע"כ א' וא' ואינו יוצא בברכת אקב"ו על המצות שהיא כוללת על המצות וכ"כ המבי"ט שם ע"ש והא נמי לאפוקי מדרבנן דר"י ואע"ג דכבר תני לה רישא עשרה שעשו עשר מצות כל א' מברך לעצמו תני נמי סיפא ביחיד דהו"א דדוקא בעשרה הוא דלא יברך א' לכולן משום דהמברך לא שייך באותן המצות שעושים האחרי' אבל ביחיד דאיהו גופי' בעי למעבד כל הנך מצות הו"א דשפיר דמי לברך ברכה א' לכולן והיא אקב"ו על המצות הכוללת לכולן קמ"ל דאפ"ה לא מהני אבל לפי' ס' הפרדס קשה דלפ"ד צ"ל דהך סיפא נמי ע"כ דמיירי ביחיד העושה עשר מצות בענין א' כגון עשר מזוזות או לשחוט עשר בהמות או עופות וכיוצא אפ"ה צריך לברך ע"כ א' וא' והדבר קשה דאתיא דלא כמאן דבפ' כ"ה דפ"ו ע"ב אמתני' דשחט מאה חיות וכו' אר"ח מודה ר"י לענין ברכה דאינו מברך אלא ברכה א' וכן פסקו כל הפוסקי' ע"ש:

עוד כתב בס' הפרדס וז"ל עשרה שעושין כולן מצוה א' שקורין הלל א' קובעין מזוזה וכו' שכולן עושי' מצוה א' א' מברך לכולן אבל עשרה שכל א' מניח תפלין לעצמו או שכל א' מתעטף בטליתו וכו' אף שכולן עושי' מצוה א' כל א' מברך לעצמו וכו' וא"ת קשיא ספירת העומר שכולן עושי' מצוה א' ודין היה לברך א' לכולן וי"ל דשאני ספירה שהכתוב אומר וספרתם לכם כלומ' כל א' וא' חיי' לספור וכו' ע"ש וה' שיורי ברכה שם הק' עליו דמאי דקשיתיה ספי' העומר לק"מ לדידי' כיון שכל א' מקיים המצוה אין חבירו יכול לברך עליו לפירושו בתוספת' ע"ש ולק"מ דה' הפרדס לשיטתו שכ' דעשרה שקורי' הלל חשי' כולן עושי' מצוה א' וא' מברך לכולן כמו עשרה שקובעי' מזוזה א' או מעקה א' שכולן עושי' מצוה א' וע"ז הק' מספי' העומר דדמי לקריאת ההלל דכולן עושי' מצוה א' ודין היה דא' מברך לכולן אבל אי קשי' אעיקרא בקריאת ההלל דהיכי חשי' דכולן עושי' מצוה א' ומאי שנא מעשרה שכל א' מתעטף בטליתו שכל א' מברך לעצמו. אשר ע"כ נראה דס"ל לה' ז"ל דשנייא מצוה שנעשי' ע"י מעשה מהמצות הנעשי' ע"י קריאה דמצות הנעשו' ע"י מעשה לא יתכן שא' לובש תפלין וא' מברך עליו כיון דלבישת תפלין אין אחר יכול להוציאו ממנה משא"כ מצות שע"י קריאה כיון דשומע כעונה א"כ יכול לצאת בקריאת חבי' ומשו"ה בקריאת ההלל חשי' לה עושי' מצוה א' ואהא קשיתי' לה' ז"ל מספירת העומר דהוי נמי ע"י קריאה ובשמיעת חבי' יצא אמנם מה שתי' דשאני ספירה וכו' יפה השיגו ה' שיורי ברכה שם דקרא דוספרתם לכם דאמרו שיהא כל א' סופר לעצמו הוי לאפוקי שלא יספרו ב"ד ע"ש ובהכי ניחא הא דדרשי' בסוכה דמ"א ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל א' וא' והק' ה' מהר"ם ן' חביב בס' כפו"ת דאמאי אצטריך קרא בלשון רבים לומ' לך שתהא לקיחה ביד כל א' והלא במצוה שבגופו של אדם כגון תפלין וכו' לא מצי איניש למעבד שליח וכו' ע"ש ולפי האמור לק"מ דהאי ולקחתם אצטריך לאפוקי שלא תהא הלקיח' בב"ד דוקא כההיא דספירת היובל דאינה אלא בב"ד דוקא מדכתיב וספרת לך בל' יחיד ועיין לה' המבי"ט ח"א סי' ק"פ מה שתי' בענין ספירת העומר:

עוד כתב ה' שיורי ברכה וז"ל ומ"ש ה' הנז' דהוא טעות דהיאך אפש' שא' מניח תפלין וא' יברך הנה ה' איירי דגם כשהעשרה כולם לובשי' תפלי' וקרי טעות אם א' מברך לכולם ועמו הסליח' דריהטא דסוגי' דפ' ראב"ד משמ' דגם ברכת המצות א' מוציא לחבי' וכשכולם עושי' המצוה הסכמת האחרונים בדין זה דעשרה שמתעטפי' כל א' בטליתו א' מברך לכולן וכו' עש"ב ויש לתמוה דאיך לא זכר שר דהטור בסס"י תל"ב הזכיר תוספת' הלזו גבי בדיקת חמץ שכ' שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק כל המקומות שבבית יעמיד א' מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך הברכה שבירך בע"ה שעשרה שעושי' מצוה א' א' מברך לכולם וכ' מרן הב"י שם פשוט בתוספת' דברכו' ע"ש הדי שהטור הבין בפי' התוספת' הלזו דעשרה שעשו מצוה א' דא' מברך היינו אפי' היכא שכל א' מהם עושה מצות בדיקה דהוי דומיא דעשרה לובשי' כל א' מהם טלית או תפלין דאפ"ה א' מבר' לכולם שלא כדעת רבי' אשר ב"ח ז"ל:

איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש הטור עצמו בסי' רמ"ג וז"ל וראיתי כתוב על שם הגאוני' מי שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשי' אחרים אינו מקדש להם ואני תמה אם כתבו הגאוני' כן ובה"ג חולק אם בא אצל אחרי' שאין יודעי' לקדש מקדש להם אבל אם יודעי' לקדש אינו מקדש להם ע"ש ומבואר שכן דעת הטור שהרי הביא סברת בה"ג באחרונה משמע דהכי ס"ל לדינא וכן פסק מרן בש"ע ע"ש הרי מבואר דס"ל להטור דבברכת המצות אין א' יכול להוציא את חבי' אא"כ אינו בקי והשתא ק' מההיא דסי' תל"ב דגבי בדיקת חמץ שכתבנו לעיל דמבואר דס"ל דמוציא בברכ' הבדיקה אפי' למי שהוא בקי מדסתם ולא חילק בין בקי לשאינו בקי וכן מבואר במהרשד"ם חא"ח סי' א' שהבין כן בדברי הטור ע"ש. וכמו כן יש לתמוה על מרן דבסי' רע"ג פסק כדעת הטור שאינו מוציא אלא לשאינו בקי ואלו בסי' ח' פסק דאם שנים או ג' מתעטפי' בטלית כולם מברכי' ואם רצו א' מברך וכו' ולפי מה שהבינו מור"ם בד"מ והט"ז דמיירי דכל א' מתעטף בטלית שלו וכן בסי' תל"ב גבי בדיקה פסק דא' מברך והשאר בודקין בברכתו ע"ש א"כ גם דברי מרן סתרא'י נינהו. כי ע"כ י"ל דע"כ לא כתב הטור בסי' תל"ב גבי בדיקה דמוציא אחרים. בברכתו אינו אלא דוקא היכא שאם הוא מוציא עצמו באותה ברכה דהשתא י"ל דכיון שמוציא את עצמו מוציא גם אחרים עמו משא"כ ההיא דסי' רע"ג דמיירי בשכבר קידש לאנשי ביתו ויצא הוא י"ח עמהם משו"ה כתב דאינו מוציא אלא לשאינו בקי אבל אם הוא בקי אינו מוציאו כיון שכבר יצא הוא עצמו והכי דייקי דברי הטור דסי' רע"ג שכתב מתחי' מי שקידש לאנשי ביתו וכו' כמ"ש הב"ח שם ע"ש. ובהכי ניחא גם דברי מרן דסי' ח' דמיירי שגם הוא מוציא את עצמו וכן דעת הר' אשר והריא"ג הביא דבריהם ה' א"ח בה' שבת בדיני קידוש היום אות ט"ז שכתב וז"ל וכתב הר' אשר שאם קידש והבדיל לעצמו לא יקדש אלא לאשה ולשאינו בקי דהא דאמרי' דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ה"מ להוציא את שאינו בקי אבל לבקי לא וכו' והכי חיבר הריא"ג בה' הבדלה א"ד ע"ש:

אך עדיין ק' לדעת מרן דבסי' תקפ"ה עמ"ש הטור גבי תוקע ואפי' אם בירך ואינו יכול לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת הב' וכתב מרן דלא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת הב' כגון שהלך לו וכו' ולא היתה ברכתו לבטלה וכ' הב"ח דדעת הב"י דכיון דקי"ל דכל הברכות שהם חובה אע"פ שיצא מוציא כדאיתא בס"פ ראב"ד א"כ ה"נ זה שבירך ולא תקע ואפי' יצא והלך לו וכו' לא הוי ברכה לבטלה ע"ש הרי דס"ל למרן דאפי' יצא מוציא אפי' לבקי הפך מה שכתבנו לדעת מרן ויותר יש לתמוה דמרן עצמו שם כאותו סי' לעיל מזה כתב בשם תה"ד סי' ק"מ מי שכבר יצא י"ח תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבי' דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך ע"ש אשר ע"כ נרא' דקושט' הוא דס"ל למרן דאם יצא אינו מוציא לבקי אלא דהכא גבי תקיע' שאני דכיון דמתחילה כשבירך דעתו היה לצאת איהו גופי' ולהוציא גם אחרי' עמו אע"פ שאח"כ כשלא יכול לתקוע יצא והלך לו שפיר י"ל דלא הוי ברכתו לבטלה ויוציא אפי' הבקי בברכתו כיון דמתחי' דעתו נמי לצאת גם הוא אמנם היכא דכבר יצא מודה מרן דאינו מוציא לבקי. אך יש לעמוד בזה דהרא"ש בברכות בפ' ג"ש סי' ט"ו כתב וז"ל אבל קידוש יכול להוציא אע"פ שיצא כבר ע"ש מבואר דעת הרא"ש דס"ל דבברכ' המצות אע"פ שיצא מוציא אף לבקי כדעת הג"א הפך דעת הטור וצ"ע:

באופן דמחלוקת הפוסקי' בזה דלדעת הג"א בפ' ראב"ד והרא"ש בפ' ג"ש שכתבנו ס"ל דאם א' מתעטף בציצי' אף אם הוא בקי חבירו מברך אף שהוא אינו עוסק עתה באותה מצוה ולדעת הטור ומרן לפי מה שביארנו דדוקא היכא שעוסק במצוה יכול להוציא את חבירו אפי' אם הוא בקי ולדעת הר' אשר ב"ח ס"ל דבכל מצוה שיש בה עשיה אע"פ שהוא עצמי עוסק במצוה כדי לצאת י"ח עצמו אפ"ה אינו מוציא אחרים בכרכתו אם הוא בקי ומצאנו לו חבר בסברא זו בס' א"ח כ"י (שיש בו תוספת מרובה שהשמיטו בא"ח הנדפס) שכתב בה' ספירת העומר וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל הטעם שהש"צ אומר ספי' העומר בקול רם מפני שש"ץ מוציא את השומע מפני ששומע כעונה וכו' ובכלל זה כל המצות המתוקנות בציבור כתקיע' שופר ולולב ומגילה דש"צ מוציאם חוץ מק"ש וקפלה וב"המז כמו שביארנו (ותשו' הרשב"א הלזו היא בח"א סי' תנ"ו) וכתב הר' שם טוב ז"ל ויראה לי שאין בכלל זה לולב שהרי כל א' חיי' ליטלו ולקיים בו מצות נענוע ואין א' מברך לחבי' אפי' ש"צ אלא מי שנוטל מברך כטעם המוזכר בירוש' בברהמ"ז דמי שאוכל מברך עכ"ל ונראה פשוט שדעתו דכל מצוה שיש בה עשיה חיי' לברך הוא עצמו ולא מהני ברכת אחר שיברך עליו ולולב דנקט לאו דוקא דה"נ בשאר כל המצות שהם ע"י עשיה כגון ציצית ותפלין וכיוצא בהם שכל א' חיי' לעשותם ולקיים המצוה אין אחר יכול לברך לחבירו ולולב דנקט הוא משום דהרשב"א כייליה ללולב בהדי שופר ומגילה לכך נקט הר' ש"ט לולב וה"ה לכל המצות דכותיה דאית בהו עשיה דכולהו חד טעמא אית להו כלולב הרי דס"ל כדעת הר' אשר ב"ח דכל מצוה שיש בה עשיה כל א' מברך לעצמו ואין אחר מוציאו:

ויש להסתפק היכא דיכול לצאת בברכת חבירו אם הוא רשאי לברך לעצמו או לא ולכאורה נראה דכיון דיכול לצאת בברכת חבירו הו"ל כמו ברכה לבטלה והנה היכא דמברכי' כולם כא' נרא' פשוט דיכולי' לברך ולא הוי ברכה לבטלה וזה מתבאר ממ"ש מרן בסי' ח' אם ב' או ג' מתעטפים בטלית כא' כולן מברכי ואם רצה א' מברך לכולם הרי דאע"ג דיכולי' ליפטר בברכ' א' מהם אפ"ה אם לא רצו לצאת בברכ' א' מהם מברכי' כולם כא' דחשי' כמו שמברך כל א' בביתו. אמנם אכתי יש להסתפק דאפשר דדוקא בבה"כ דכולן מברכי' כא' דעדיין אין מקום לצאת בברכתו של חבירו והשתא מיהא כולהו בני חיובא נינהו משו"ה רשאים לברך כיחד אבל היכא דאין הב' מברך עד שישמע הברכה מפי הא' ויענה אמן יש לספק אם רשאי לברך לעצמו אחר שענה אמן על ברכת חבירו דלכאורה נראה דכיון דבידו לצאת אמן של חבי' הו"ל ברכה לבטלה. והנה מהרשד"ם ז"ל בחא"ח סי' עמד בזה וקרא ערער על אנשי' שמתקבצי' בתפלת השחר ואומ' א' מהם ברכות של שחר וכולן עונין אמן ואח"כ מברך הב' ועוני' כולן אמן וכ' דלאו שפיר עבדי דכיון דכולן יכולי' לצאת בברכ' הא' אין להביא עצמו לידי חיוב ברכה ואין ראוי לנהוג דבר זה שהרי אלו הברכות דחקו עצמם הפוסקי' למצוא טעם על המנהג שנהגו לומ' אותם בבה"כ שהיה ראוי לומר אותם במקומם וכדאמ' בפ' הרואה כד מתער משינתי' לימא וכו' ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג שנהגו לאומרם בבה"כ משו' ע"ש ולא די לנו זה אלא שנכניס עצמנו בברכה שא"ץ את"ד עש"ב. והנה מ"ש ודחקו עצמם האחרונים לקיים המנהג הוא הטור בסי' מ"ו שכ' לפי סדר הגמ' היה ראוי לברך ע"כ א' וא' בשעת' וכו' וגם מפני שרבי' ע"ה שאין יודעי' אותם תיקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריה' ויצאו י"ח אבל ודאי חובה היא ע"כ יחיד ויחיד לברך אותם וכתב מרן הב"י בשם מהרי"א דרמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו ע"ש הרי דפשיטא לי' דאע"ג דיכול לפטו' עצמו בברכתו של חבי' מ"מ יכול הוא לכוין שלא לצאת בברכתו ויברך הוא עצמו וגדולה מזו כתב הב"ח וז"ל ומ"ש אבל ודאי חובה וכו' כלומ' לא יסמוך כל אדם על עניית אמן ולא יברך בעצמו וכו' דפשיטא דחובה היא ע"כ יחיד ויחיד והביא מה שהשיב רב נטרונאי וכו' להורות שיהיו נזהרין לברך אותם ויסמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת מאה ישראל בכל יום וכו' דלא מהני עניית אמן אלא לע"ה שאינם יודעים לכרך אבל היודע צריך לברך את"ד ע"ש הרי דס"ל דברכות אלו אם היה יודע לברך לא מהני עניית אמן על ברכת אחרים. ועיין לה' המבי"ט ז"ל בח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ:

אך ק"ט על הב"ח דהא ברכת המוציא היא מכלל הק' ברכות כמו שכתב מרן שם ואפ"ה קי"ל בסי' קס"ז דא' בוצע לכל המסובי' ויוצאין כולן בברכתו וכן ברכת המזון היכא דאיכא זימון א' מברך ואחרי' יוצאין בברכתו ועכ"ל דהעונה אמן נמי הוי כמברך ולא בציר לי' מהק' ברכות וצ"ע:

סימן ב

אם יש לברך ברכת התורה אחר קריאת שמע

כתב הטור סי' מ"ז ואם בא ללמוד מיד אחר ק"ש וכו' אין צריך לברך מפני שהברכה ב' שלפני ק"ש שהיא אהבה רבה יש בה מעין ברכת התורה פוטרת אותה ודוקא אם לומ' מיד אחריה וכו' או התחיל ללמוד והפסיק אח"כ בלימוד אין צריך לברך וכו' ומרן הב"י הביא דברי התוס' והרא"ש ע"ז וכתב וז"ל ומשמ' מדברי הני רבוותא שהנפטר באה"ר ולמד מיד והפסיק אינו צריך לחזור ולברך כל היום וכו' ע"ש ואח"ה מדברי התוס' יש לדייק בהפך שהרי כתבו וז"ל ועוד אפי' לפי הירוש' דוקא אה"ר דלא הוי עיקר הברכה לברכת התורה וכו' ובשבילה אינו נפטר מברכ' התורה אלא אם יש לימוד מיד וגם לא יעשה הסח הדעת וכו' ע"ש משמע דר"ל דאינו נפט' מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם אפי' ילמוד מיד בעי' שלא יסיח דעתו כל היום אבל אם הסיח דעתו חוזר ומברך וכן נראה מדברי הרשב"א בחי' שכתב וז"ל ובתשו' לרבותי' הצרפתי' השיבו שלא הצריכו בירוש' לחזו' ולברך שלא שנה על אתר אלא בשנפט' באה"ר לפי שאינה נראית ממש בברכת התורה אבל כשמברך אשר בחר בנו יצא י"ח כל היום ואפי' הפסיק והלך למלאכתו וחזר וקרא וכו' ע"ש משמ' דס"ל דבברכת אשר בחר בנו שבירך בתחי' יצא י"ח כל היום ולא שאני ל בין קרא לאלתר או לא קרא לאלתר ואח"כ הפסיק בכל אופן אין צריך לחזור ולברך משא"כ בברכ' אה"ר דאפי' בשנה ע אתר אם הפסיק צריך לחזור ולברך וכן מתבאר מדברי ה' שבולי הלקט כ"י סי' ה' וז"ל אמנם יש לחלק בין אה"ר לברכת התורה דאה"ר עיקרא לא נתקנה לברכת התורה לפיכך אינה פוטרת אלא לימוד הסמוך לה לאלתר אבל ברכת התורה פוטרת אפי' לימוד המופלג לאחר וכו' ע"כ מבואר מדבריו דברכ' אה"ר אינה פוטרת אלא דוקא אותו לימוד הסמוך לה לאלתר אבל אם הפסיק צריך לחזור ולברך. אמנם אעיקרא בדברי התוס' אפש' לומ' דכונתם דבאה"ר אינו נפט' אא"כ שנה לאלתר א"נ אפי' לא שנה לאלתר אם לא הסיח דעתו מברכת אה"ר אין צריך לחזור ולברך דכל שלא הסיח דעתו חשיב כמו לאלתר ועיין למהרש"ל ז"ל בהגהותיו ודו"ק:

עוד כתב מרן עמ"ש הטור או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד וכו' דר"ל התחיל ללמוד בין סמוך בין מופלג והפסיק אח"כ וכו' ואשמועי' דבין באה"ר ובין בברכת התורה אם שנה והפסיק אין צריך לחזור ולברך דלא תימא די שתעלה לו ברכה לפעם ראשונה שילמוד אבל אם הפסיק יצטרך לחזור קמ"ל ע"ש ולכאורה אכתי לא תיקן כלום בזה דמאיזה טעם נאמ' כן דהשתא אם בתחילה שעדיין לא למד כלל אין צריך לחזור אם הפסיק ואם הפסיק לאחר שלמד חשי' הפסק וצריך לחזור ולברך וי"ל דבשלמ' בתחילה דעתו היה באותה ברכה כדי ללמוד אבל שלמד בין שלמד לאלתר בין שלמד לאח"כ קאי על אותה ברכה שבירך אמנם אם הפסיק אחר שלמד יש מקום לומר דכבר הסיח דעתו מן הברכה וצרי' לחזור ולברך ועיין לה' לשון לימודי' חא"ח כ"ב שלא דקדק בדברי מרן אלו ע"ש:

ומה שהק' ה' שם ע"ז ממ"ש הרא"ש אח"כ דאי לא תימא הכי הו"ל לאשמועי' בעלמ' וכו' דאכתי נימא דבהפסיק באמצע אין חילוק בין אה"ר לברכת התורה וצריך לחזור ולברך ומאי דנקט לה באה"ר לאשמועי' דבברכת התורה לא בעי' שנה על אתר ולעולם דבהפסיק באמצע צריך לחזור ולברך בתרוייהו ע"ש ונראה שהבין בדברי הרא"ש דראיה זו שכתב דאי לא תימא הכי לא קאי אלא אלמד והפסיק וכן הבין הרב מע"מ ע"ש ונראה דכונת הרא"ש היא דראיה זו שכתב הרא"ש דאלת"ה לא קאי אלא אעיקרא דדינא דקאמר בירוש' והוא ששנה על אתר דלא קאמ' הכי אלא באה"ר אבל לא בברכת התורה דאלת"ה אלא דבין בברכ' אה"ר ובין בברכת התורה אם לא שנה על אתר דצריך לחזור ולברך א"כ לישמועי' בעלמא דהפסיק באמצע דצריך לחזור ולברך ואין צריך להשמיענו ההי' דאה"ר והוא ששנה על אתר והשתא לא הוה מחלקי' בין בתחילה בין באמצע שהרי אי הוה קאמ' דהפסיק באמצע דצרי' לחזור ולברך סתמא משמע דבין הפסיק לאחר הברכה בין בלמד והפסיק לעולם דצריך לחזור ולברך ומדלא קאמ' בעלמ' הכי וקאמר על אה"ר והוא ששנה על אתר משמ' דיש לחלק בין אה"ר ובין ברכת התורה ולא קאי הרא"ש עמ"ש דאם למד והפסיק דאין צריך לחזור ולברך דההוא מסברא כתב כן ולא תימא שדי לן שתעלה לו ברכה לפעם ראשונה שילמוד וכמ"ש מרן אלא אדסמיך לי' קאי עמ"ש לכך הוצרך לומר והוא ששונה על אתר על הנפט' באה"ר ולא על המברך ברכת התורה דאי לא תימא הכי וכו' ובתר הכי נמי כתב הרא"ש ואת"ל דאין חילוק בין הנפט' בברכת התורה לנפט' באה"ר ומזה נראה דלא קאי אלא אעיקר דינא דהירוש' והוא ששנה על אתר דדוקא באה"ר קאמר ולא אברכת התורה. וכן מתבאר מדברי הרשב"א בחי' שכתב וז"ל ובתשו' לרבותינו הצרפתי' השיבו שלא הצריכו בירוש' לחזור ולברך שלא שנה על אתר אלא כשנפט' באה"ר וכו' אבל במברך אשר בחר בנו יצא י"ח כל היום ואפי' הפסיק והיינו שהוצרך לאשמועי' בירוש' בברכ' אה"ר ולא השמיענו כן בעלמא ואנן ידעי' דכ"ש כשנפט' באה"ר ע"ש הרי מתבאר דהכרח זה הוא לעיקר הדין דקאמ' בירוש' והוא ששנה על אתר דדוקא בברכת אה"ר ולא בברכת התורה:

והנה מרן הב"י כתב שמצא להרשב"א שכ' בשם הראב"ד יש גירסא שגורסי' והוא שקרא על אתר ולאותה גי' כל שקרא ק"ש סמוך לאה"ר יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך על התורה פעם א' בבקר אבל לספרי' דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא מידי הקריאה הסמוכה וכו' ואע"ג דכבר קרא ק"ש כבר כתב מרן לעיל מזה דק"ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה דדברי תפלה ותחנוני' לחוד ודברי ת"ת לחוד וק"ש כדברי תפלות הוא ע"ש ובשה"ל כ"י סי' ה' כתב וז"ל ור' בנימין אחי ס"ל שאי' צריך לברך על התורה אחר ק"ש שכבר נפטר באה"ר כמו שמפורש בגמ' דידן וההיא דירוש' דקאמ' והוא ששנה על אתר לאו את"ק קאי אלא אק"ש גופי' קאי ואל תתמה על לשון שונה על אתר לפי שבהרבה מקומות בירוש' נאמ' ק"ש בלשון שינון כדאיתא התם שאני ק"ש שהיא לשינון והעיקר הוא מלשון ושננתם וכו' אבל רבי' אביגדור כ"ץ השיב דאין לדחות כן חדא דלישנא משמע דשנה קאי אהשכים לשנות שהוא לשון לימוד ואע"ג דזמנין אשכחן בירוש' דקרי לק"ש שינון הכא לא משמע הכי וכו' עש"ב:

והנה התוס' שם הק' וז"ל וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך ע"כ סעודה וסעודה ובברכ' התורה סגי בפעם א' וי"ל דשאני תורה שאינו מאייש דעתו וכו' אבל אכילת סוכה יש שעה קבועה ע"ש והט"ז בסימן תרל"ט הק' דנראה מדבריהם דאפי' היה דעתו לאכול ב"פ בסוכה צריך לברך שנית וק' מ"ש מחנותו של כשם בסי' רי"ז דבנכנס ויוצא מברך על הריח בכל פעם וכתב הטור שם בשם מהר"ם דוקא בשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך ושם לא קפדי' בין יוצא לשעה או לא אלא אפי' לזמן מרובה כל שדעתו לחזור באותו יום וכאן אנו צריכים שלא יצא אלא לדבר עם חבי' וכו' וכ' לתי' דדוקא בסוכה שיש בה זמן קבוע דהיינו בשעת אכילה וכו' משא"כ בברכ' הריח שאין שם גמר מעש' וסילוק מעש' הא' ואם לא היה יוצא מהחנות כל היום א"ץ לברך את"ד עש"ב ולא ידענא מה תי' לדעת הה"מ שהרי לדעת הה"מ לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דס"ל דכל זמן שנכנס לישב בסוכה מברך ואפי' נכנס בה מאה פעמים ביום חייב לברך ואין הברכה תלויה בשעת האכילה אלא שתיקנו אותה על האכילה וא"כ בסוכה נמי אם ישב שם כל היום אין צריך לחזור ולברך ואפ"ה כ' הה"מ דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות ענייניו שלא לחזור לאלתר ומשמע דאפי' דעתו לחזור חייב לברך אם שהה ודוקא אם לא יצא אלא לדבר עם חבי' הוא דאין צריך לברך והשתא ק' דמאי שנא מחנותו של בשם שאם היה דעתו לחזור אפי' ישב עד הערב אין צריך לברך שהרי שניהם שוים הם:

איברא דבעיקר היסוד שכ' הט"ז דבחנותו של בשם לא קפדי' אם יוצא לשמה אלא אפי' לזמן מרובה כל שדעתו לחזור באותו יום וכו' ליתא דעיק' דין זה כתבו הטור בשם מהר"ם מרוטנבורק ובה' ברכות למהר"ם הנז' כ"י כתב וז"ל בד"א בשלא היה דעתו לחזור מיד אבל אם היה דעתו לחזור מיד לא יברך ע"כ וכ"כ ה' אליה רבה שם בסי' רי"ז בשם התשב"ץ וכן דעת ה' מג"א שם ע"ש ולפ"ז דין הסוכה וחנותו של בשם שוין תם בדינם ועיין לה' לשון לימודים שם:

סימן ג

בענין ברכות דק"ש אם מעכבות בק"ש או לא

הנה התוס' בר"פ היה קורא בתורה עלה דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא כתבו וז"ל בירוש' אמרי' ברכות אינן מעכבות דאף על פי שלא אמר ב' לפניה וכו' יצא דאל"כ תקשה מאי מהני כיון לבו וכו' וא"ת והא בפ"ק מסקי' דסדר ברכות אינן מעכבות הא ברכות מעכבות וי"ל דהתם מיירי בציבור וכו' ע"ש וראינו להב"ח סי' ס' שהק' וז"ל מאי מייתו התוס' מההיא דפ"ק דסדר ברכות אין מעכבות להך דירוש' דאיכא למי' שהברכות מעכבות זא"ז אבל ק"ש בלא ברכות אימא דיצא י"ח ק"ש ע"ש ואח"ה נראה דלא קשי' דהנה בגמ' שם לעיל קאמר ארשב"ל ז"א ברכות אין מעכבות זא"ז ופירש"י שאם בירך הא' ולא הב' נפיק י"ח בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת' וכו' ע"ש דמשמע דאע"ג דאין ברכות מעכבות זא"ז מ"מ חד ברכה מיהא צריך לברך לק"ש והיינו דקתני א"ל הממונה ברכו ברכה א' דמשמע דאין יוצאין י"ח ק"ש אלא עד שיברכו לפחות ברכה א' ומה גם דברכת יוצר אור לא נתקנה לק"ש אלא משום שהוא זמן יציאת המאורות דהוי זמן ק"ש והשתא קשה כיון דעיקר ברכת אה"ר שהיא נתקנה עיקר לק"ש לא אמרי' לה כל עיקר כמבואר מפירש"י שכתבנו א"כ מהי תיתי לברך ברכת יוצר אור ועוד שהרי ברכת יוצר אור אפשר דאמרי לה אח"כ וכדקאמר בגמ' שם משא"כ ברכת אה"ר דלא אמרי לה כל עיקר אלמא משמע דברכה א' מיהא צריך לברך לק"ש וא"כ לפ"ז למאי דמסיק דברכות מעכבות זא"ז היינו דמעכבות לק"ש וע"ז מקשי' התוס' מהירושלמי דקאמר ז"א ברכות אין מעכבות וע"כ דאין ברכות מעכבות לק"ש קאמר שהרי קתני היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא משמע דאפי' לא בירך כלל יצא י"ח ק"ש:

והנה ראינו להפר"ח ז"ל שכתב על קושי' הב"ח וז"ל ולי לק"מ דבירוש' מוכח דר' בא דדחה ז"א דרשב"ל קאמר איהו גופי' אמתני' דר"פ ה"ק ז"א דאין הברכות מעכבות דמשמע דה"ק דאע"ג דמההיא שלמדה רשב"ל ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע ע"ש ונראה שנתכוון למ"ש דמדקאמ' ברכות אין מעכבו' זא"ז משמע דברכה א' מיהא מעכבת לק"ש וכיון דר' בא עצמו דדחה ז"א דרשב"ג דייק איהו גופיה אמתני' דר"פ ה"ק דאין ברכות מעכבות מוכרח דכונתו דאין ברכות מעכבות זא"ז אבל ברכה א' מיהא מעכבת. וה' לשון לימודים תמה עליו דמשמע מתוך דבריו דהא דקאמר בירוש' אמתני' דא"ל הממונה בשם ר"ל ז"א שאין הברכות מעכבות ר"ל זא"ז והא ליתא מדקאמר בתר הכי א"ר בא אין מן הדא לית את ש"מ כלום שעשרת הדברות הן הן גופא של שמע ומאי קאמר דס"ס ליכא אלא ברכה א' ע"ש ונראה דהפר"ח ס"ל בפי' הירושלמי דה"ק רשב"ל ז"א דאין ברכות מעכבות היינו דאין ברכו' מעכבות זא"ז וכדקאמר ר"ל גופי' בגמרין ומשמע ליה לר' בא אליבא דרשב"ל דאין אומרים אלא יוצר אור ולא אה"ר משום דס"ל דעשרת הדברות הוי הפסק וא"כ אי הוה אמרי' אה"ר הוי הפסק משא"כ ברכת יוצר אור שאין עיקרה נתקנה משום ק"ש לא חשי' עשרת הדברות הפסק וא"כ אי הוו אמרי אה"ר הוי עשרת הדברות הפסק ור' בא דחה דלעולם אה"ר הוא דאמרי ולא יוצר אור דכי מטא זמנה אמרי לה ועשרת הדברו' לא הוי הפסק דהן הן גופא של שמע וכיון דר' בא עצמו דדחה לההיא דרשב"ל דייק איהו גופי' ממתני' דר"פ ה"ק דאין ברכות מעכבות מוכרח לומר דה"ק דאע"ג דמההיא שלמדה ר"ל אין ראיה מהכא מוכח דאין ברכו' מעכבו' זא"ז ויברך א' מהן שיודע ולפי דרך זה של הפר"ח צ"ל דמשמ' להו להתוס' דמאי דאמרי' דסדר ברכות אין מעכב הא ברכו' מעכבות ר"ל דשניהם מעכבי לק"ש ולאפוקי ממאי דהוה ס"ל מעיקרא בדעת ר"ל דברכו' אינן מעכבו' זא"ז הא ברכה א' מעכבת וע"ש דדחי דדילמא שניהם מעכבי' לק"ש ודוקא אנשי משמר כיון דלא מטא זמנא דיוצר אור אמרי לה בתר הכי ואהא ק"ל להתוס' שהרי בירוש' קאמ' דברכו' אינן מעכבות זא"ז וחדא מיהא סגי לברך ותי' דהתם ביחיד והכא בציבור נמצא לפ"ז דמסקנת התוס' דאפי' ביחיד חדא מיהא צריך לברך ומעכבא לק"ש. אך צ"ע לפ"ז מ"ש התוס' בתחי' דבריהם וז"ל בירוש' אמרי' ברכות אינן מעכבות וכו' דאל"כ תקשה מאי מהני אם כיון לבי הרי לא בירך תחי' וכו' הרי דפשיטא להו להתוס' דמשמעו' הירוש' שלא בירך כלל דאי אמרי' דמברך א' ה"נ נימא דמיירי בבירך ב' סוף דבר שדברי הפר"ח הללו צ"ע:

וראינו לה' צל"ח שכתב על דברי התוס' וז"ל דכיון דאין הסדר ברכו' מעכב א"כ הי"ל להניח גם ברכת אה"ר עד אחר העבודה לומ' אותה אחר יוצר אור שתהא ברכה הסמוכה לחברתה א"ו שא"א לקרות ק"ש בלי ברכה שלפניה וצריך עכ"פ ברכה א' לפניה וכאן בירוש' משמ' שיוצא בלא שום ברכה לפניה ולכך הוצרכו לחלק בין ציבור ליחיד א"ד ע"ש אשר עפ"ז נחה שקטה קושי' הב"ח כמבואר:

ודע שראינו להרשב"א ז"ל בחי' שהביא קושי' התוס' ותי' רבי' האיי דהכא בציבור כתב ויש מקצת מן הגאונים שכתבו דבין ביחיד ובין בציבור אין מעכבו' וכו' וכן נראה בעיני כדבריה' וכו' ומיהו לענין פי' הירוש' דדייק מהתם דאין ברכות מעכבו' יש לי לפרש דמאי דאין מעכבות להקדים לקריאתן אבל חוזר ומברך אותה לאחר מכאן (בלא כצ"ל) ק"ש וכענין שאמרו בברכת יוצר אור דכי מטא זמנא מימר אמרי עכ"ד והנה יש לדקדק בדבריו דכיון דס"ל דההיא היינו לענין ק"ש אבל הברכות לא יצא י"ח וצריך לקרות' לאח"כ א"כ לפ"ז אעיקרא ל"ק קושית התוס' שהרי י"ל דההי' דלעי' נמי דאמר סדר ברכות אין מעכבו' הא ברכות מעכבות ה"ד לענין הברכות עצמן דמעכבות דצריך לברך אותה לאח"כ וכמו שהק' הב"ח ותו דלפ"ז אין אנו צריכים גם למ"ש בשם קצת גאונים דההיא דלענין דרך דחייה היא ולא קושטא דמלתא דאפי' נימא דלקושטא דמלת' קאמ' כן מ"מ אינו אלא לענין דמעכבות דצריך לקרותן אח"כ ולא דמעכבו' לק"ש והנראה דה"נ כונת הרשב"א דלפ"ז ל"ק קושי' התוס' וגם אין אנו צריכים לדברי מקצת הגאונים וכן נראה דעת מרן בש"ע סי' ס' ס"ב שפסק קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכו' בלא ק"ש ובס"ג כתב דסדר הברכו' אינו מעכב שאם הקדים א' לב' יצא י"ח הברכו' ע"ש ולכאורה קשה דהוו תרתי דסתרן דממ"ש דסדר ברכו' אינו מעכב משמע הא ברכות מעכבו' ואיך כתב לעי' דקרא ק"ש בלא ברכה יצא וכו' ואולם לפמ"ש בדעת הרשב"א ניחא ופסק מרן כדעת הרשב"א דגם מ"ש בגמ' דסדר ברכות אינו מעכב דמשמ' הא ברכו' מעכבו' אינו אלא לענין הברכות עצמן ומשו"ה השמיט מרן חילוק התוס' דמשמ' לי' כדעת הרשב"א ז"ל ודלא כהפר"ח ע"ש:

ומן האמור ליתא למ"ש ה' לשון לימודים שם ע"ד הרשב"א אלו וז"ל ונראה פשוט דאפי' נימא דהתוס' נמי הכי ס"ל דחוזר וקורא מ"מ שפיר ק"ל דמשמ' בירוש' דברכו' אין מעכבו' לק"ש אע"פ שלא בירך לפניה ולאחריה דאל"כ מאי אם כיון לבו הרי לא בירך תחי' אלא דחוזר וקורא לצאת ידי ברכות ע"כ ולפמ"ש ליתא שהרי י"ל דההיא דלענין נמי דמשמ' דסדר ברכות אינו מעכב הא ברכו' מעכבות היינו לענין הברכות עצמן דמעכבות דלא יצא ידי ברכות אלא ער שמברך אותן ואפי' מברך אותן לאח"כ וכדקשיתיה להב"ח ז"ל:

איברא דיש לדקדק בדברי הרשב"א דכיון דאין חילוק בין יחיד לציבור כמו שהסכים הוא ז"ל וכן נראה בעיני כדבריהם א"כ למה במקדש מברכי' אפי' ברכה א' וכ"ש לדעת שמואל דאמ' אה"ר שהיא ברכה הסמוכה דאינה פותחת בברוך ולמה לא הניחו שניהם לאחר ק"ש ואפש' לומ' דמ"מ הם היו רוצים לברך מיהא ברכה א' קודם עבודה. אך יש לעיין בדברי הרשב"א הללו דאיך יתכן שמברך אות' לאחר מכאן שהרי בכל הברכות הנהנין וברכות המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואינו יכול לברך לאחר מכאן. גם מה שהביא ראיה מברכת יוצר אור לכאורה נר' דלא מכרעא דשאני יוצר אור דלא נתקנה אלא על יצירת המאורות ולא אק"ש ומשו"ה מצי אמרי לה אבל ברכת אה"ר דנתקנה לק"ש כמ"ש ה' מהר"ר אליהו בפי' הירוש' ע"ש מנ"ל דיכול לאומרה אח"כ ושו"ר בתשו' הרשב"א ח"א סימן שי"ט שכתב וז"ל ומיהו מסתברא שחוזר ואומ' ברכות בפ"ע בלא ק"ש שכבר יצא ואע"פ שברכות לפני קריאת' נתקנו לאו ברכות של ק"ש וכו' וכן הסכימו הגאונים שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות שמע וכו' לפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה ידי ברכות לא יצא וחוזר וקורא ברכות בפ"ע ע"ש. אך אכתי איכא למידק דלפ"ז כי קאמ' בגמ' דא"א בשלמא דיוצר אור הוו אמרי היינו דברכות אין מעכבות זא"ז דלא קאמרי אה"ר וכו' משמע דאה"ר אין אומרים אותה כלל אפי' לאח"כ וכדמשמ' מפירש"י וכמ"ש לעיל ואלו אי הוו אמרי אה"ר הוו אמרי יוצר אור לאח"כ וע"ש. ותו קשה דאעיקרא מנ"ל לרשב"ל לומר דיוצר אור הוו אמרי וממילא שמעי' דברכו' אין מעכבו' זא"ז דילמא אה"ר הוו אמרי ולא תידוק דברכות אין מעכבות זא"ז וי"ל ע"פ מ"ש הרשב"א בתשו' שם סי' שי"ז דברכת אה"ר אינה סמוכה אלא מעיקר מטבען כך נתקנו ושם בסי' שי"ח כתב דההיא דירוש' שאמר דברכת אה"ר סמוכה ההיא כמ"ד מאי ברכה א' יוצר המאורות ואית לי' דרשב"ל ז"א ברכות אין מעכבו' זא"ז ע"ש ומעתה י"ל דבהא פליגי שמואל ורשב"ל דשמואל דאמ' אה"ר ס"ל דברכת אה"ר אינה סמוכה אלא מעיקרא כך נתקנה ולכך הוו מצי אמרו לה לחודה בלא ברכת יוצר אור ומ"מ בחרו בה יותר מיוצר אור משום שהיא שייכא טפי לק"ש יותר מיוצר אור שלא נתקנה אלא משו' יציאת המאורות אבל ר"ל ס"ל כמ"ד בירושלמי דסמוכה היא משו"ה לא מצו אמרי לה לחודה ולא לאחר ק"ש וע"כ דיוצר אור הוו אמרי וממילא משמע דברכו' אין מעכבו' זא"ז ועיין למרן הכ"מ בפ"א מה' ק"ש דין ח' מה שהק' ומ"מ יש לתמוה וכו' ע"ש ודו"ק:

סימן ד

בדיני ק"ש

יש לחקור בהא דקי"ל בש"ע א"ח סי' פ"ג דמרחץ אע"פ שאין שם אדם אסו' לקרות בו ואם הוא חדש מותר לקרות ונחלקו הפוסקים בבית הכסא חדש אם מותר לקרות בו הנה כי כן יש לנו לדעת אם נפל בה"כ או בית המרחץ הישן וחזרו ובנו אותו פעם אחרת כבתחילה אי דיינינן ליה כמרחץ ובה"כ חדש שלא נשתמשו בו מעולם או דילמא כיון דעיקרן בה"כ ומרחץ ולא נעקר שמם אכתי באיסורייהו קמא קיימי:

הנה עיקרא דהאי מלתא בסוגיא דס"פ מי שמתו דגרסי' התם אר"ח עומד אדם כנגד בה"כ ומתפלל ואוקימנא בחדתי ופריך והא מבעי' לי' לרבינא הזמינו לבה"כ מהו יש זימון או אין זימון כי קמבע"ל לרבינא למיקם עלי' ולצלויי בגויה אבל כנגדו לא ע"ש וצ"ע דאכתי י"ל דלא שרי כנגדו אלא בכה"ג דמבעי' ליה שהזמינו בפה דאינה אלא הזמנה בעלמא אבל אם הזמינו ע"י מעשה שבנאה לשם כך לעשותו בה"כ דמיירי בי' ר"ח שהרי קאמר עומד אדם כנגד בה"כ ומתפלל משמ' דבכה"ג קאמ' בשעשאו והכינו לבה"כ א"כ י"ל דבה"כ אפי' כנגדו אסו' שהרי רבינא לא מבע"ל אלא בהזמנה בעלמא. והנה לדעת הרמב"ם בפ"ג דק"ש דס"ל בהך בעיא דיש זימון או אין זימון דאזלינן לחומ' משום דס"ל דבעי' זו נפשט' לחומ' בפ"ק דנדרי' באת"ל דיש זימון י"ל דתלמודא הכא ה"ק והא מבעי' לי' לרבייא יש זימון וכו' ונפשטא לחומ' באת"ל דיש זימון ומעתה הזמנה בפה והזמנה ע"י מעשה שוין הם להכי משני שפיר כי קמבעי' ליה לרבינא לצלויי בגויה אבל כנגדו לא אמנם לדעת הסוברים דאזלינן בהך בעי' דרבינא לקולא דאין זימון ק' דאכתי י"ל דבה"כ חדש שהזמינו במעשה ונעשה לשם כך אפי' כנגדו אסו' וצ"ל דהש"ס מעיקרא קשיתי' דר"ח הוי היפך בעי' דרבינא ומשני דרבינא לא קמבעי' לי' אלא לצלויי בגויה אבל כנגד שרי ומ"ל לר"ח דה"ה נמי בחדש כנגדו דו שרי דאפי' בחדש שעשאו ע"י מעשה כל שלא נשתמשו בו אינו אלא זימון כמבואר בסוגיא דפ' נגמר הדין דמ"ו ע"ב דאיפליגו אביי ורבא באורג בגד למת אביי אמ' אסור דהזמנה מלת' היא ורבא אמ' מותר דהזמנה לאו מלתא היא וקי"ל כרבא הרי דאפי' כשעשה בו מעשה אפ"ה ס"ל לרבא דהזמנה לאו מלתא היא והא דמבעי' ליה הכא לרבינא יש זימון לבה"כ היינו משום דמאיס לק"ש ותפלה ורבינא גופי' מודה דכנגדו מותר אפי' בחדש ולא מבעי' לי' אלא בגויה ואפי' בהזמנה בדיבור בעלמא משום דמאיס אבל כנגדו ל"ש חדש ל"ש בזימון ע"י דיבור בעלמא לעולם שרי:

ועפ"ז ניחא מה שראינו לה' רבי' יונה שכתב ע"ד הרי"ף שפסק בהך בעי' דרבינא יש זימון או אין זימון לקולא ואפי' למיקם בגויה לצלויי וכו' ודייקא נמי דאמרי' לעיל גבי לא יעמוד אדם כנגד בה"כ ויקרא ק"ש ודוקא ישן אבל חדש לא ונראה למורי שר"ל אבל חדש אינו אסו' כלל דאפי' בתוכו מותר ע"ש ולכאורה קשה שהרי ר"ח קאמ' עומד אדם כנגד בה"כ וכו' דמשמ' דוקא כנגדו אבל בתוכו אסו' ואם איתא לישמועינן רבותא דאפי' בתוכו מותר אלא ודאי דס"ל דבתוכו אסו' כיון דהזמינו ע"י מעשה אבל בעי' דרבינא בזימון בפה ואע"ג דנקטי' לקולא ה"ד בכה"ג דזימון בפה אבל היכא שהזמינו ע"י מעשה אסור לקרות ק"ש ותפלה בתוכו כדדייק' מלת' דר"ח דאמ' מותר להתפלל כנגדו משמ' דבתוכו אסו' ואולם לפי האמו' ניחא דר"ח גופי' מבעי' לי' בגוי' כדמבעי' לי' לרבינא ולכך לא אמ' בפשיטות מותר להתפלל בתוכו אמנם לפי מאי דקי"ל לפסק הלכה דכל ספיקא דרבנן לקולא הילכך ל"ש הזמינו בפה ל"ש שהזמינו ע"י מעשה מותר להתפלל בתוכו כדקי"ל דהזמנה לאו מלת' היא אפי' בהזמנה ע"י מעשה כמו שכתבנו ודייק הר"י מדברי הרי"ף ממ"ש אבל חדש לא ולא כתב אבל חדש מותר כנגדו משמ' דבחדש אפי' בתוכו מותר:

והנה הרא"ש העתיק דברי הרי"ף וכתב דפוסק לקולא בבעי' דהזמנה משמ' דאינו אלא מדרבנן ושוב כתב ומיהו נראה מדקאמ' ר"ח מתפלל אדם כנגד בה"כ וכו' ומוקי לה בחדתי משמ' דבתוכו אסו' ע"כ ולכאורה נראה דכונתו לפסוק לחומ' שלא כדעת הרי"ף ודייק לה מדקאמ' עומד אדם ומתפלל כנגדו משמ' דבתוכו אסו' וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש וע"ש למרן הכ"מ וכ"כ הטור בסי' פ"ג וזל והרמב"ם כתב לחומ' וכן דעת א"א הרא"ש ע"ש מבואר שהבין דברי הרא"ש כמו שכתבנו. אבל ברמזים כתב וז"ל והזמנה לבה"כ לאו מלתא היא ומותר להתפלל בתוכו ויש פוסקים שאסו' ע"ש נראה מדבריו שדעת הרא"ש לפסוק לקולא אלא שיש פוסקים לאסו' היפך מ"ש הטור עצמו שדעת הרא"ש לחומ' כדעת הרמב"ם ועו"ק דאיך אפשר לומ' שדעת הרא"ש לקולא שהרי סיים וכתב ומיהו נראה וכו' דבתוכו אסו'. גם מ"ש ליש פוסקי' שאסו' זוהי דעת הרמב"ם אבל הרא"ש לא הזכיר שום פוסק שפסק לאסו' וצ"ע:

והנה רי"ו בחלק אדם נ"ג ח"ד כתב וז"ל לא יעמוד אדם כנגד בה"כ ויקרא ק"ש וכו' ודוקא ישן אבל חדש מותר להתפלל כנגדו וכתבו המפ' ובחדש אבל בתוכו נראה דאסו' וכ"כ הרא"ש וכו' והזמנה לבה"כ לעמוד בתוכו להתפלל בעיא דלא איפשיט' ולא כתב הרי"ף ולחומ' וכ' הרא"ש לקולא ומותר לקרות בתוכו אם הזמינו לבה"כ ועדיין לא נשתמש בו בי בה"כ חדש להתפלל בתוכו אינו אסו' אלא מדרבנן וספיק' דרבנן הוא עכ"ל ומרן הב"י תמה עליו דמ"ש בשם הרא"ש לקולא לפי שראה שנתן טעם לדברי הרי"ף ועלה על דעתו דהכי ס"ל ולא חשש למ"ש אח"כ ומיהו נראה וכו' ודברי רי"ו תמוהים שהרי כתב קודם לכן דבה"כ חדש בתוכו אסו' וכ"כ הרא"ש והיאך כתב אח"כ בשם הרא"ש. דלקולא נקטי' ע"ש והנראה לומ' שדעת רי"ו לחלק בין בה"ב חדש שעשאו אדעתא דהכי לבה"כ שהזמינו בפה דהיינו בדיבור בעלמא דבה"כ חדש יש להחמיר בו להתפלל בתוכו אבל בה"כ שלא הזמינו אלא בפה שרי להתפלל אפי' בתוכו וזו נמי דעת הרא"ש וזהו שכתב בתחילה דין הזמנה וטעם הרי"ף שפסק לקולא ואח"כ כתב ומיהו מדקאמ' ר"ח מתפלל אדם כנגד בה"כ ומוקי לה בחדתי משמ' דבתוכו אסו' היינו לענין בה"כ חדש שעשאו תדעתא דהכי ויש להחמי' בו יותר ממה שהזמינו בדיבו' בעלמא ואע"ג דמההיא דפ' נגמר הדין שכתבנו לעיל מבואר דאפי' כשעשאו לכך לא הוי אלא הזמנה בעלמא הכא שאני כיון שנעשה בו מעשה ממאיס טפי לגבוה כנ"ל כונת רי"ו:

וראינו למהריט"ץ ז"ל בסי' מ"ב שהק' על הרמב"ם שפסק דבה"כ חדש אסו' לקרות בתוכו ומרחץ חדש מות' לקרות בתוכו דמאי שנא מרחץ מבה"כ אמאי הכא אסו' לקרות בתוכו ובמרחץ שרי ותי' דלפמ"ש ר"מ הטעם דמקוה הוי דומיא דמרחץ ואסו' לקרות בו מפני שעומדים שם ערומים ושוב כתב די"א דל"ד דדוקא מרחץ אסו' מפני שהוא בחמין והבל מעלה טינוף אבל מקוה שהוא בצונן שרי והשתא בשלמא למ"ד דמקוה הוי דומיא דמרחץ ניחא אבל למ"ד דלא דמי ק' דמ"ש מרחץ מבה"כ ע"ש ואח"ה לק"מ שאפי' לטעם זה דמרחץ מעלה הבל וטינוף מ"מ לא דמי לבה"כ דמטונף ומאוס טפי וזה נראה מוכרח למאי דמסיק ה' שם ליישב דעת הרמב"ם כלפי סוגיא דנדרים דלא מבעיא ליה יש יד או אין יד אלא בבה"כ ומשמ' דפשיטא ליה דאין יד לבית המרחץ והנה משום דבזימון גופי' דוקא לבה"כ קאמ' ואת"ל יש זימון אבל במרחץ האי ספק ליכא את"ל יש זימון אלא דס"ל אפכא דאין זימון והיינו משו' דאזלי' לקולא את"ד ע"ש והשתא קשה דאכתי תיקשי ליה מה טעם לחלק בין בה"כ למרחץ למ"ד דבית המרחץ הוי מטעם טינוף וע"כ ה"ט משום דיש לחלק כמ"ש דשאני בה"כ דנפיש זוהמי'. אמנם לעיקר הקושי' אשתמיט מניה גמ' ערוכה בפ"ק דשבת דקאמ' ראב"א מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמה בחדתי ופריך והא מבעא מבע"ל לרבינא אזמני' לבה"כ מהו לאו ה"ה למרחץ דילמא שאני בה"כ דמאיס וע"ש בתוס':

עוד כתב ה' שם דיש סעד לדברי הרמב"ם דבפ"ק דנדרים דקאמ' את"ל יש זימון לבה"כ וכו' דהא הרי"ף רבו של הרמב"ם והרמב"ם כולהו ס"ל בכוליה תלמודא ד"ה כאת"ל וכו' ע"ש ויש לתמוה עליו שהרי הרי"ף פסק בעי' זו לקולא כמ"ש הראב"ד ות"ר והרא"ש ועיין לה' לח"מ ז"ל ודו"ק:

והנה הפר"ח ז"ל כתב דמשמ' לי עיקר כדברי המתירי' אפי' לכתחי' בה"כ חדש דספיקא דרבנן לקולא והא דאייתי הרא"ש ראיה דמדקאמ' ר"ח מתפלל אדם כנגד בה"כ וכו' ומוקי לה בחדתי משמ' דבתוכו אסו' לאו ראיה היא דמוקי לה בהכי משו' דלא בעי למי' דפשיטא ליה לר"ח בעיא ור"ח מלת' פסיקתא נקט ע"ש ואח"ה לא מכרעא דא"א דר"ח מספק"ל ברבינא א"כ בפשיטו' הו"ל להסתפק לצלויי בגוי' מהו והשתא משמ' שפיר דכנגדו מותר אבל השתא דאמ' מתפלל אדם כנגד בה"כ אכתי י"ל דס"ל דבתוכו אסו' ולא משום דמספק"ל. גם מ"ש עוד הפר"ח וז"ל ואדרבא מסוגיא דנדרים מוכח הפך דעת הרא"ש דקאמ' מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבה"כ דילמא אע"ג דלא פשיטא ליה מספיקא אסו' ולהכי קמבע"ל אם יש יד לאסו' אלא משמ' כיון דמספק"ל נקטי' לקולא וכו' ע"ש הא נמי לא מכרעא דס"ל להרא"ש דזהו עצמו מאי דקאמ' בגמ' את"ל זימון קמבע"ל והיינו דר"ל דאת"ל מספק"ל אזיל לחומ' אכתי קבעי ליה אם יש יד או אין יד ואדרבה מדקאמ' בגמ' ואת"ל יש זימון משמ' דנקטי לחומ' כמו את"ל שבכל הש"ס והיא גופא ק' על הרי"ף דס"ל בכולי' תלמודא דכל את"ל פשיטות' הוא וא"כ הכא אמאי אזיל לקולא ועיין לה' לח"מ:

והנה ראה ראינו לה' מהר"י עייאש בס' בית יאודה חא"ח סי' שנשאל על בית המרחץ שסיידו וכיירו וקבעו אותו לבית דירה לימים אחרי' מחמת המציק אם מותר לקרות בו ק"ש ותפלה והשיב דבדין בה"כ כתב הר' יונה דבה"כ אע"פ שאין בו עתה צואה אסו' הוא מה"ת משום והיה מחניך קדוש ומשמ' דר"ל דאפי' פינוהו וניקוהו כיון שנדחה שעה א' שוב אין לו היתר וכו' עש"ב ולא דק דמ"ש הר"י שהוא אסור מה"ת משום והיה מחניך קדוש אין כונתו על בה"כ שפינוהו והוא נקי שהוא אסו' מה"ת דהא ודאי ליתא דכיון דפינוהו וניקוהו פשיטא דאינו אסור אלא מדרבנן וכן מבואר מדברי הר"י עצמו שם בד"ה והזמנה וכו' שכ' וז"ל דלא אסרה תורה אלא בה"כ עצמו וכל דבר של טינוף עצמו דומיא דצואה אבל כשאין בו צואה אינו אסו' לא מדרבנן ומבעי' ליה בהזמנה בעלמא אי חיישי' לבזיון או לא וכו' ע"ש הרי מבואר דס"ל דכל שאין בו טינוף אינו אסור אלא מדרבנן משו' בזיון ומ"ש לעיל כיון שהיה אסו' מתחילה אסו' הוא מה"ת משום והיה מחניך קדוש וכו' אינו מדוקדק ור"ל כיון דמתחי' כשהיה בו טינוף אסור מה"ת ה"נ אע"ג דעכשיו אין בו טינוף אסור מדרבנן משו' בזיון וכ"כ הב"ח בפשיטו' ע"ש ומעתה י"ל דכשעשו בו מעשה ע"י סיוד וכיור ועשו אותו בית דירה אפי' בזיון אין בו ושרי. גם מ"ש שם תדע דמדהוצרכו לבאר היתר מרחץ החדש ולא השמיעונו חידוש יותר דאפי' ישן אם סיידוהו וכיירוהו דמות' דמות' לקרות בו כ"ז שהוא נקי ע"ש לא מכרעא דמאן לימא לן דזהו חידוש יותר ואדרבה נראה דמרחץ חדש הוי חידוש יותר דאפי' עשאו לרחוץ בו והיום או למחר רוחץ בו אפ"ה שרי וכ"ש היכא שסיידוהו ועשאו לבית דירה דשרי כל אותו הזמן כיון דהא מיהא עשאה לבית דירה וכל אותו הזמן נעקר ממנו שם מרחץ:

אך ראה ראינו לה' פנים מאירות ז"ל ח"א סי' פ"ז שהעלה דבה"כ ישן שאין בו צואה כיון שאינו אסו' אלא מדרבנן מהני ביטול אם לבטל שלא לעשות עוד במקום הזה בה"כ וה"ה למרחץ דקיל טפי דמהני ביטול אם ביטל לגמרי שלא לרחוץ בו שום אדם ושרי לעשות ממנו בית דירה ולומר בו דבר שבקדושה ולקבוע בו מזוזה ע"ש מבואר דס"ל דבכה"ג שלא עקרו ממנו שם מרחץ לגמרי אלא כשעשו אותו בית דירה לזמן פשיטא דבאיסורו הראשון קאי כיון שעדיין שמו הא עליו ולא נעקר לגמרי. ויש להביא קצת ראיה לדברי ה' ז"ל ממ"ש בירוש' בפ' היה קורא והביאו הפר"ח ברס"י פ"ד וז"ל רבי ירמיה בעא קומי ר"ז היתה מרחץ מרחצת בימות החמה ואינה מרחצת בימות הגשמי' א"ל מרחץ אע"פ שאינה מרחצת ע"כ משמ' דכל שיש עליו שם מרחץ אע"פ שאינה מרחצת אסו' אא"כ ביטלו שם מרחץ הוא דשרי:

ומעתה נבא לנדון דידן היכא שנפל וחזר ובנאו אי חשי' כדין חדש ממש או לא ולכאורה נראה דחשי' חדש שהרי מצינו גבי קונם לבית זה שאיני נכנס דפסק מרן בי"ד סי' רי"ו דנפלה וחזר ובנאה שרי ליכנס לתוכה ע"ש וה"נ לא שנא דכיון דנפלה אזדא לה אותו בה"כ וזה בה"כ אחר אמנם הא ליתא דשאני התם משום דהולכין אחר לשון בני אדם וכיון שאמ' בית זה משמ' כל זמן שבית זה קיים וכיון שנפל אזדא לה אבל הכא כיון דשם בה"כ מתחי' עליו ועכשיו חזר וחידשו י"ל דאכתי באיסורו הראשון קאי ודוקא היכא שביטלו אותו לגמרי ועשו אותו בית דירה הוא דמהני ביטול ועוד יש לצדד בזה וצ"ע (א"ה לע"ד נראה להביא ראיה ממתני' דסוטה ס"פ משוח מלחמ' דקתני ר' יאודה אומ' אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר ופירש"י בית על מכונו סתרו ובנאו וכו' דלאו חדש הוא ע"ש ומדקתני רי"א משמ' דת"ק פליג עליה דאפי' חזר ובנאו חשי' חדש ובתוספתא בפ"ז דסוטה מפורש להדיא פלוגתא דת"ק ור"י בזה והרמב"ם בפ"ז מה' מלכים כתב הבונה בית וכו' חוזר ע"ש וסתמא משמ' דמיירי אפי' בחזר ובנאו דחוזר עליו וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דאין ה' כר"י ע"ש וע"ש לה' מש"ל ובמ"א כתבנו בזה באופן דלדעת הרמב"ם דין זה הוי בפלוגתא בת"ק ור"י ודעת הרמב"ם לפסוק כת"ק דהוי חדש וממילא נשמע לענין בה"כ היכא דחזר ובנאו דהוי חדש ואין איסור בה"כ עליו:)

סימן ה

אם מותר ללמוד קודם זמן תפלה או לא.

הנה התוס' בריש פ"ה דברכות דף ה' ע"ב בד"ה אלא אימא סמוך למטתי כתבו וז"ל ורש"י פי' אפי' ללמוד שאסו' ללמוד קודם תפלה ולא ידעתי מנ"ל אבל ראיה דשרי דלקמן אמר דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש את"ד והק' מהרש"ל דילמא רש"י בהגיע זמן ק"ש ותפלה איירי ע"ש וה' חידושי הלכות כתב דמשמ' להו דרש"י אוסר אפי' קורם זמן תפלה וע"ז הק' מההיא דלקמן דקודם זמן ק"ש שרי ללמוד אבל ק"ל מה שהביאו ראיה מפ"ב דהא תלמודא מספק"ל התם בעובדא דרב אי איירי בהגיע זמן ק"ש או לא ע"ש ולא ידענא מאי ק"ל דאפי' דמספק"ל התם מ"מ הא פשיטא ליה דקודם שרי ולא מספק"ל אלא אי שרי אפי' בהגיע זמן ואפשר דכונת קושיתו היא דהנה התוס' לא הק' על רש"י אלא משום דס"ל דרש"י פי' אפי' בלא הגיע זמן ק"ש אבל אי הוה מפרש רש"י דדוקא בהגיע הזמן לא הוה ק"ל מידי מההיא דלקמן ואהא קשיתי' לה' ח"ה דאפ"ה תק"ל דמהיכא פשיטא ליה דבהגיע הזמן אסו' ללמוד שהרי בגמ' לקמן מספק"ל אי איירי אפי' בהגיע הזמן ואפ"ה שרי אלא שלשונו שכתב אבל ק"ל מה שהביאו ראיה וכו' לא משמע כן:

והנראה בכונתם דבהגיע זמן תפלה ק"ל להתוס' ץ וכן הבין בפשיטות' הרב מעדני יו"ט דקושי' התוס' היא למסקנא דלא קיימא הכי אלא אפי' בהגיע הזמן דשרי ע"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש התוס' כי מטא זמן ק"ש קאי גם עמ"ש דמתני וקרי וכו' וראייתם דמשמ' להו דלפי המסקנא מיירי אפי' בהגיע זמנה דע"כ לא מוקמי' התם בדלא מטא זמן ק"ש אלא מעיקרא דבעי לאוקמי לרב כריב"ק ועלה קאמר התם וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש וכו' אמנם למאי דקאמ' מ"מ קשיא דרב אדרב ומשני שלוחא הוא דעוית מעתה עכ"ל דלא ס"ל כריב"ק שהרי מניח תפלין והדר קרי ק"ש וכיון שכן ההיא דר"ח מתוקמא שפיר כפשטא דאפי' במטא זמן ק"ש. שו"ר לה' פר"ח סי' פ"ט שכ' דראית התוס' היא מדלא קאמ' ליה וליטעמיך אי במטא זמן ק"ש א"כ היכי מצי לקרות ע"ש ולא מכרעא די"ל דהו"מ למפרך הכי אלא דעדיפא מינה פריך דא"כ מאי אסהדתי' דרחב"א. גם מה שהק' ע"ז דאינה ראיה דשאני הכא דאיכא ת"ת דרבים וגם רש"י מודה ע"ש לק"מ דא"כ אעיקרא מאי פריך התם דאי ס"ל כריב"ק מדאמ' ר"ח דרב מתני לן פרקי' וקרי ק"ש ומאי קושי' דלעולם דס"ל כריב"ק והכא שאני משו' דת"ת דרבי' עדיף ולכאורה י"ל דתלמודא לא פריך אלא מדקאמ' רב מניח תפלין והדר קרי ק"ש אלמא מצות עשיה קדים לעול מלכות שמים ואלו לריב"ק עול מלכות שמים קודמת אמנם מההי' דמתני לן פרקין ה"נ דלא קשי' משו' די"ל דת"ת דרבים עדיף ודלא כפירש"י שם שכ' וז"ל ומתני לן פרקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשיה דמצוה מקמי מלכות שמים מבואר דס"ל דקושי' הגמ' היא מדקאמ' ומתני לן פרקין וכו' ונראה דהדין עמו מדקאמ' הש"ס וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש וכו' דאם איתא דהקושי' מדמניח תפלין והדר קרי ק"ש מאי קאמ' וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש דהא זמן ק"ש ותפלין כי אהדדי נינהו אלא ודאי דעיקר הקושיא היא מדקאמ' ומתני לן פרקין והדרא קושי' לדוכתה דמאי פריך דדילמא הכא שאני משום דת"ת דרבים עדיף וצ"ע:

והנה מרן בש"ע סי' פ"ט ס"ו פסק דאפי' ללמוד אסור משהגיע זמן תפלה וה"ד למי שרגיל להתפלל בבית מדרשו וכו' דאיכא למיחש דילמא מטריד בגרסי' ויעבור זמן ק"ש וכו' ע"ש וק' דהא פליגי הרמב"ם והטור במתפלל בבית מדרשו דלדעת הרמב"ם אין להניח בה"כ ולהתפלל בבית מדרשו אלא דוקא דאית ליה עשרה בבית מדרשו ולדעת הטור אפי' ביחי' עדיף להתפלל בבית המדרש מבה"כ ומרן בסי' צ' סי"ח פסק כדעת הרמב"ם ע"ש והשתא ק' דהיכי חיישי' למתפלל בבית מדרשו דילמא מטריד שהרי כיון דאיכא עשרה מדכרי אהדדי דהא קי"ל גבי שבת דלא יקרא לאור הנר שאם היו שנים שרי משו' דכל א' מדכר לחברי' דכ"ש הכא דאיבא עשרה דמדכרי אהדדי ואפש' לומ' דשאני התם דה"ט שלא יקרא לאור הנר הוא משום שלא יטה וכשיש עמו אדם אחר הוא שומרו שלא יטה כיון דהאי הטייה הוא מעשה אחר חוץ מן הלימוד משא"כ הכא דכולהו יתבי ועסקי באוריית' וחיישי' דילמ' משכא להו שמעתא ואין כאן חשש מעשה אחר שהוא חוץ מן הלימוד ובה"ג אפילו בבי עשרה חיישי' כיון דכולהו טרידי בגרסייהו:

ודע שראינו להתר"י והביאו מרן הב"י סי' צ' שהק' לדעת הרמב"ם דס"ל דבבה"מ נמי בעי עשרה א"כ מאי רבותי' דבה"מ מבה"כ ותי' דאע"פ שבבה"כ היו מתקבצים הרבה בני אדם וברוב עם הדרת מלך אפ"ה היו רוצים להתפלל בעשר' בלבד בבה"מ מלהתפלל בבה"כ ברוב עם ע"ש ויש לתמוה עמ"ש הרדב"ז ח"א סי' י"ח וז"ל ואע"ג דאיכא למי' דבה"כ עדיף טפי ה"מ כשמתפלל בבה"מ ביחיד אבל בעשרה בבה"מ עדיפא ואע"ג דאמרי' ברוב עם הדרת מלך ה"מ בזמן שכל העם שומעי' ומתכונים אל התפלה אבל עתה שאנו רואים דרוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קריאת התורה בה"מ עדיף ליה ואע"פ שאין שם רוב עם ע"ש ודבריו אלה הם הפך התר"י שהרי לדעת התר"י אע"ג דבבה"כ איכא רוב עם אפ"ה היכא דגרסי טפי עדיף והיינו רבותי' דבה"מ דשבקי' בה"כ אע"ג דאיכא רוב עם ומצלי היכא דגרסי ואלו מדברי הרדב"ז נר' דדוקא בזמנו משום דברוב עם שבבה"כ יש בלבול וכו' דאז עדיף בה"מ מבה"כ אבל היכא דליכא בלבול בה"כ עדיף משום דהוי ברוב עם ותו דהרי לדעת התוספות והטור היכא דגרסי אפי' ביחיד טפי עדיף מבה"כ וא"כ כ"ש היכא דאיכא עשרה בבה"מ. ובר מן דין אעיקרא קושי' התר"י לא ידענא מאי ק"ל דהחידוש הוא דאע"ג דהוי בעשרה כמו בה"כ מ"מ אשמועי' דגדולה קדושת בה"מ מבה"כ דכתי' אוהב ה' שערי ציון ולכך ישתדל להתפלל בבה"מ בעזרה משום דהוי מקום מקודש טפי:

ודע שה' לחם רב בתשו' סי' ס"ד כתב וז"ל דר"י כתב וז"ל שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבה"כ עם הציבור ע"כ משמ' דהא דר"א ור"א דהוו מצלו התם משום דהתם גרסי תדיר כל היום אבל במקום דגריס שם שעה א' בבקר אפשר שאינו חשוב כ"כ להתפלל שם אע"ג דהויא מצוה קצת ע"כ והנראה דמ"ש ה' אע"ג דהויא מצוה קצת ר"ל דכיון שיש שם במקום דגריס עשרה ומתפללי' בעשרה אע"ג דלא גריס שם אלא שעה א' בבקר מ"מ מצוה קצת להתפלל שם יותר מלהתפלל בבה"כ אחר:

סימן ו

בדיני קריאת ס"ת

כתב מרן בש"ע סי' קל"ז ס"ג אם דילג פסוק א' וכו' בשבת וכו' ואפי' אחר שהחזיר את התורה ואומר קדיש חוזר וקורא הוא וב' עמו וכו' וכתב מהר"ם מלובלין בתשו' סי' פ"ה דלישנא דחוזר וקורא הוא וב' עמו משמ' דהוי בלא ברכה ואע"ג דבשבת בפ' פרה מברכי' כמ"ש בסעיף ה' שאני פרה שהיא דאוריית' ע"ש וליתא דאפי' נימא דפ' פרה אינה אלא מדרבנן ל"ק דשאני התם דהוי כאלו לא קרא כלל שלא אמר אלא רמז בעלמא וכמ"ש הכלבו הביאו מרן הב"י משא"כ הכא שקרא כל הפרשה ולא דילג אלא פסוק א' משו"ה לא יברך וכן נראה מדברי מרן שהרי בס"ה בדין פ' פרה שפסק בהגר הגר דחוזר כתב בהדיא דמברך לפניה ולאחריה. ואלו הכא בדילג פ' א' לא כתב דצריך לברך נראה דס"ל דבכה"ג לא יברך ושניא היא פ' פרה. אמנם בהגמי"י פי"ד דתפלה דין ט"ז כתב להדיא דצריך לברך ע"ש וה' מ"א כתב על מהר"ם דלא ראה מ"ס ע"ש וכבר השיגוהו האחרונים דהוא עצמו לא ראה הגמי"י שהביאו ראיה ממ"ס הלזו ע"ש וק"ק על מרן שעיקר דין זה דאם דילג פ"א דחוזר הוא מדברי הגמי"י ולמה השמיט מה שסיים הגמי"י דחוזר ומברך ואפש' דסמך עמ"ש דחוזר וקורא וב' עמי ומדצטריך לקרות ב' עמו משמ' דמשו' ברכה הוא וכמ"ש הט"ז ע"ש:

והנה המ"א הביא מ"ש התוס' במגילה דכ"ג דאם קרא ביו"ט כל הענין ושכח לקרות חובת היום יחזור ס"ת ויקרא אחר בחובת היום ואחרון שקרא קודם הוי כמאן דליתא ומדסתמו ס"ל דבכל המועדים לא מבעיא בחג דדינא דגמ' לקרות בקרבנות החג דחוזר אלא אפי' בשאר מועדים דתקנת רב עמרם הוא לקרות בקרבנות היום צריך לקרות' וכו' ע"ש ואח"ה לא מכרעא דשאני התם דשכחו ולא קראו כלל בחובת היום ומשו"ה צריכים לחזור ולקרות משא"כ בנדון מהר"ם דמ"מ הרי קראו וביום הב' ואפשר דהוא יום ב' ממש שפיר י"ל דאין צריך לחזור כלל וכ"ש דאין לחזור ולברך ואע"ג דאנן בקיאינן בקבועא דירחא מ"מ מנהג אבותינו בידינו שהרי ביו"ט ב' עצמו אין אנו קורין אלא וביום א' ואע"ג דבקיאין בקבועא דירחא וא"כ ה"ה ביום הג' שלא קרא אלא וביום הב' שפיר דמי:

ומה שהק' עוד המ"א על מהר"ם שהרי בכל יו"ט ב' מברכי' אקידוש והבדלה וכמה ברכות ע"ש אח"ה לק"מ דעדיפא מינה הו"ל להק' עלה מחוה"מ גופי' ופי' דקורי' וביום הב' ומברכי' ולוי קורא וביום הג' ומברך ואע"ג דאעיקרא אינו אלא מחמת ספק אלא ודאי כיון דתיקנו רבנן הכי שפיר דמי וכן בקידוש והבדלה דיו"ט דהכי תיקנו אבל היכא דמספק"ל לדידן אם צריך לחזור ולקרות כההיא עובדא דמהר"ם ה"נ י"ל דמספיק' לא יברך:

סימן ז

בדיני שבת סי' ר"ס

לענין תגלחת ביום חמישי הרב בית יעקב בתשו' סי' מ"ח נשאל ע"ז אם יש סמך למה שנוהגין המדקדקי' שלא לגלח הראש ביום ה' כדי שלא יבא יום ג לגילוחו ביום השבת והשיב שכן ראה בס' מט"מ שכתב בשם ספר הגן שהיה מקפיד שלא ליטול הצפרנים ולגלח ביום ה' וה' ז"ל דחה זה מדאמרי' בתענית די"ו ע"ב במתני' אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר וכו' ובה' מותרים מפני כבוד השבת ופירש"י שרוב בני אדם נוהגי' להסתפר בה' ולא בע"ש מפני הטורח אלמא דליכא איסור להסתפר בה' ע"ש ויש להביא עוד ראיה מבריית' במס' סנהדרין דכ"ב דקתני המלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביופיו וכו' ואם איתא דאין השער מתגדל אלא ביום ג' לגילוחו אמאי הוצרך לגלח בכל יום ולא היה צריך לגלח אלא אחר ג' ימים ומזה מוכח דהשער מתגדל בכל יום ומשו"ה המלך מגלח בכל יום. ואפשר לומר דאע"פ שהשער אינו גדל אלא ליום ג' מ"מ מגלח בכל יום להסיר העפרורית שבראשו שהוא מתהווה בכל יום ואיכא יפיו בזה:

והנה ה' בית חדש ז"ל בסי' ר"ס כתב בשם רש"ל וז"ל ויטול צפרניו כל ע"ש ומצוה להסתפר לכבוד שבת ויו"ט ואפי' מצפרא דע"ש דמנכרא מלתא דליקרא דשבת קעביד אבל ביום ה' לא מנכרא יקרא דשבת ובנטילת צפרנים יש טעם בדבר על מה שאין נוטלי' ביום ה' ע"ש הרי דבתגלחת פשיטא ליה דשרי להתגלח ביום ה' אלא משום דלא מנכרא דליקרא דשבת. ועיין לה' ט"ז שאחר שהביא לשון רש"ל הלזו כתב וז"ל ומה שיש טעם לנטילת צפרנים שמעתי הטעם משום דדרך הצפרנים והשער לצמוח ביום הג' וע"כ גם גילוח השערות אין לעשות ביום ה' ע"ש וצ"ע שהרי מדברי רש"ל מבואר דיכול לגלח ביום ה' אי לאו משום דלא מנכרא דליקרא דשבת ונטילת צפרנים כתב דיש טעם ואנחנו לא נדע. ושו"ר לה' שכנה"ג דפשיט' ליה מלתא דביום ה' אין לאסור כלל ע"ש:

ואגב אורחין ראינו להרמב"ם בפ"א מה' ב"מ דין י"ב שכתב דאנשי משמר אסורי' לספר ולכבס בשבתן וכו' ומרן הכ"מ שם כתב בפ"ב דתענית ומסיים שם במשנה ובה' מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטה רבי' ע"ש וה' מש"ל שם כתב עליו וז"ל דכבר כתב רבי' דין זה לעיל ספ"ו מה' כלי המקדש ע"ש ונראה דכונת מרן משום דשם הרמב"ם לא כתב אלא אנשי מעמד אסו' וכו' ובה' מותרים מפני כבוד השבת וכו' הרי שלא כתב אלא אנשי מעמד וקושי' מרן היא על אנשי משמר דהכא כשכתב דאנשי משמר אסורי' מלספר וכו' הי"ל לכתוב ג"כ דמותרי' לספר בה' מפני כבוד השבת וכמ"ש גבי אנשי מעמד:

סימן ח

בענין זמן תפלת המנחה

הנה הפר"ח ז"ל בליקוטי א"ח סי' רל"ג הוכיח דעיקר זמן מנחה גדולה הוא מתחילת שעה שביעית ממאי דאמרי' בר"פ מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין ובגמ' פריך מאי איריא ע"פ אפי' ע"ש ועיו"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ועיו"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה לעולם התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסו' סמוך למנחה לא הכא מחצות ומאי קושי' לימא דבע"ש ליכא איסור מן המנחה ולמעלה דהיינו חצי שעה אחר חצות ואלו בע"פ נאסר מחצות ואילך ואין לומר דהיינו דקמשני דק' ודקארי לה מאי קארי לה אלא ע"כ דזמן תפלת המנחה מחצות ואילך ולהכי פריך שפיר דההי' במנחה קטנה איירי וכדפירש"י את"ד ואח"ה הן דברים תמוהים דא"כ אמאי לא משני בפשיטות דהכא בע"פ איירי במנחה גדולה והתם במנחה קטנה אלא משמ' דבמנחה גדולה איירי ולכך משני ליה דהתם מן המנחה ולמעלה הוא דאסו' והכא מחצות. ומה שהק' הפר"ח ודקארי לה מאי קארי לה כבר כתב מהרש"ל בהגהותיו שם דהמק' סבר דבחצי שעה לא דקדק כל כך התנא ולא איירי ביה עד דמשני דאיכא חילוק חצי שעה בין חצות ובין המנחה ע"ש ולכאורה קשה דמאי ס"ד דמקשה דהתנא לא דקדק עד דמקשה מינה ונראה דסמיך אהא דתניא בריש ע"פ לא יאכל אדם בע"ש ועי"ט מן המנחה ולמעלה והתם נמי פרכי' כה"ג ומשני כדהכא והדר פריך מברייתא אחריתי דקתני לא יאכל בע"ש ועי"ט מן המנחה ולמעלה וא"ב מעיקרא כי פריך מברייתא דקתני לא יאכל אדם בע"ש ועי"ט מן המנחה ולמעלה ע"כ דסמיך אהך ברייתא דקתני בהדיא מט' שעות ולמעלה דהיינו סמוך למנחה ה"נ ס"ד דאע"ג דקתני מן המנחה ולמעלה היינו סמוך למנחה ושו"ר למוה"ר ערך השולחן ז"ל אלא שדבריו מגומגמים ע"ש:

והנה ראינו לה' ט"ז סי' רנ"א שכתב ליישב דברי רש"י ממה שהק' מהרש"ל דרש"י כיון לומר דלא בעי לאקשויי ליתני ע"ש בהדי ע"פ בחדא מחתא דודאי בע"ש שיעור מ"ק ובע"פ עד חצות אלא דפריך ליתני כל א' לפי שיעורו דהיינו בזה חצות ובזה מ"ק ולמה לא כלל התנא דוקא חצות דהיינו דין ע"פ לבד ומשני דאין השיעורים שוין דבע"ש דשיעורו מ"ק שם הדין דוקא מ"ק סמוך שרו ובע"פ גם סמוך אסו' דמחצו' שהוא אחר ש"ש אסו' ואי הוה תני ליה במשנה הו"א גם בע"ש יש איסו' בסמוך ע"ש ודבריו תמוהים דאי הוה תני במתני' כל א' לפי שיעורו שזה במנחה קטנה וזה עד חצות א"א מאין הרגלים לטעות ולומ' דגם בע"ש יש איסור בסמוך. ועוד דאעיקרא רש"י עצמו לא פי' כן שהרי כתב וז"ל מאי אריא ע"פ וכו' ולמ"ל למתני חצות לאשמועי' הך דיוקא הא כל עי"ט נמי אסירי ע"ש הרי דפי' כונת המק' דלמ"ל למתני כלל עד חצות אפי' בע"פ:

והנה מהרש"ל ז"ל כתב שט"ס הוא בדברי רש"י וצ"ל סמוך למ"ג שהוא בשש ומחצה ע"כ וכ"כ ה' חי' הלכות שכן הוא במרדכי ע"ש וכן הסכים הב"ח וכ"כ באורחות חיים בתחי' ה' שבת סי' ג' ומיהו בה' ע"פ אות ח' כתב וז"ל בשאר עי"ט אסור לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש פי' וזמן המנחה מט' שעות ולמעלה והר"ם נ"ע כתב מן המנחה ולמעל' מנחה גדולה שהיא מש"ש ומחצה וכו' ע"ש וה' שה"ל כ"י סי' ד"ט כתב כדעת רש"י דהיינו מט' שעות ומחצה ע"ש:

והנה בסי' רנ"א כתב מרן העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה וכתב המג"א ז"ל אבל פרקמטיא שרי וכ"מ ספ"ב דשבת דתקיעה שניה היא לבטל העיר וחניותיה ע"כ ודבריו צ"ע דאדרבא בתר אפכא שהרי רש"י שם פי' וזל להבטיל העיר ממלאכה וחנויות ממקח וממכר ע"ש משמ' דבחדא שעתא בטילי תרוייהו וכבר ראינו לה' באר יעקב די"ב ע"א שתמה כן על המג"א והצ"ע ע"ש ואפשר לומ' שהמג"א לא קאי אלא לי"מ קמא שכתב מרן שם דס"ל דמנחה גדולה קאמר וע"ז כתב המג"א דלי"מ הללו דוקא מלאכה אסו' אבל פרקמטיא שרי וראייתו מדקאמ' תקיעה ב' להבטיל העיר וחנויותיה ופירש"י וחנויות מפרקמטיא אלמא דפרקמטיא לא אסיר אלא ממנחה קטנה ומה שיש להקשות דהא ממלאכה נמי לא אסירי בני העיר אלא ממ"ק כבר עמד בזה המג"א שם סק"ד ע"ש. אך אעיקרא ראית המג"א יש לדחות דהתם לא מיירי אלא בחנויות הצריכים למכור צרכי שבת אמנם מו"מ של פרקמטיא אה"נ דאסור כמו דאסור מלאכה וכ"כ ה' מור וקציעה סי' הנז' ע"ש:

וראינו לה' מו"ק שם שכתב וז"ל ומיהו פשוט שאין ץ לחוש אלא בפרקמטיא שמחזר אחריה אבל דבר האבד כגון שבאו תגרים מאליהם בעת ההיא וכו' שאם ימנע מלעסוק עמהם הו"ל פסידא דלא הדרא מודינא דלא עדיף מחוה"מ דשרי בכה"ג ע"ש אשר עפ"ז יש לדחות מה שהביא ראיה ה' נתיב חיים לדעת המג"א דפרקמטיא שרי מדאמר בס"פ א"נ ר"א שלח לרבינא בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לן מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למזבן אלמא אפי' אחר מנחה קטנה שרי פרקמטיא ע"ש ולפי האמור מדברי ה' מו"ק לא מכרעא דהתם לא הלך לחזר אחריה אלא שנזדמנה לו והיינו דקאמ' דאיתדמי ולא קאמ' דבעינא למזבן קטינא דארעא וכל כה"ג שרי משום דהוי דבר האבד וכמ"ש ה' מו"ק ועמ"ש ה' מחב"ר ע"ש:

עוד כתב ה' מו"ק וז"ל ומכאן אתה למד למ"ש עוד ה' מג"א סק"ד דהכרח כמ"ד מנחה קטנה אינו מוכרח כי לחנויות המספקות מאכלים ומשקי' ודאי התירו עד סוף היום כל מאי דאפשר וכו' ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי קושי' המג"א ממאי דקאמר. בגמ' שניה להבטיל העיר וחנויותיה ופירש"י להבטיל העיר ממלאכה אלמא דלא בטילי ממלאכה אלא בתקיעה שניה וי"ל דלדעת הסוברים בתקיעה שניה להבטיל העיר וחניותיה כולהו לא מיירי אלא בלקנות ולמכור מאכלי' ומשקים לצורך השבת והיינו דקאמר להבטיל העיר וחנויותיה דכולהו בחד גוונא איירי דהיינו בני העיר מלקנות עוד אפי' לצרכי שבת והחנויות מלמכור להם אבל ביטול מלאכה הם שובתים מתקיעה ראשונה עם אותם שבשדות:

והנה מרן בא"ח סי' רצ"א כתב שזמן סעודה ג' משיגיע זמן המנחה דהיינו מש"ש ומחצה ולמעלה ואם עשה קודם לכן לא קיים מצות סעודה ג' וכ"מ בטור ועיקר דין זה הוא מדברי הרא"ש בפ' כל כתבי סי' ה' וז"ל ת"ר מדיחים כלים בשבת לצורך השבת כיצד קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה מכאן מוכח דקביעות זמן סעודה ג' הוא משיגיע זמן המנחה ולא קודם ע"ש ויש לחקור דכיון דתלמודא סתמא קאמר מדיחן לאכול בהן במנחה מנ"ל להטור ומרן דמיירי במנחה גדולה דהיינו מש"ש ומחצה ולמה לא אמרינן דהיינו זמן מנחה קטנה שהיא מט' שעות ומחצה ובר"פ ע"פ תנן ע"ש סמוך למנחה לא יאכל אדם וכו' ובגמרא שם דק"ז איבעיא לן סמוך למנחה קטנה תנן או סמוך למנחה גדולה תנן ואסיקנא דמנחה קטנה קאמר ע"ש וה"נ תניא התם בר"פ ע"פ לא יאכל אדם בע"ש ועי"ט מן המנחה ולמעלה ושם אייתי ברייתא אחריתי דקתני לא יאכל אדם בע"ש וי"ט מט' שעות ולמעלה ע"ש הרי דסתם מנחה היא מנחה קטנה שהיא מט' שעות ומחצה:

איברא דבמ"ק דכ"ז ע"א ת"ר מאימתי זוקפים את המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה ובתוס' שם בד"ה מן המנחה נסתפקו אי מנחה גדולה או מנחה קטנה ע"ש והנ"י שם פשיטא ליה מלתא דמנחה קטנה קאמ' ע"ש ובפ' לולב וערבה דמ"ח תנן סוכה ז' כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה וכתב הריטב"א ז"ל בחי' שם דהיינו מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ע"ש אבל מדברי רש"י בספר הפרדס דכ"ב ע"ג משמ' מדבריו דההיא דמ"ק וסוכה איירי במנחה גדולה שכ' וז"ל וכשחל יו"ט ור"ח להיות במוצאי שבת נדחה צדקתך מפניה שכבר חלו הם דת"ר מאימתי זוקפי' את המטו' בע"ש מן המנחה ולמעלה וכו' ומהא נמי איכא למילף דתנן סוכה ז' כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אלא מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה אלמא בשביל יו"ט אחרון אלמא מן המנחה כיומא דמי ע"ש וכ"כ עוד שם דף ו' ע"ג ע"ש מבואר מדבריו דאפי' משעת מנחה גדולה של שבת וי"ט ור"ח שהרי מיירי על מה שאין אומרים צדקתך כשחל עי"ט ור"ח ומשמ' דאפי' במנחה גדולה קאמר דאין אומרים צדקתך שהרי איכא נמי דמתפללים מנחה גדולה דהיינו מש"ש ומחצה:

סימן ט

בא"ח סי' רפ"ה בענין קריאת הפרשה שמו"ת:

בהא דקי"ל דחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור שמו"ת אם כיון לבו מהש"ץ בעת קריאת התורה אם יצא י"ח קריאת פעם א' ושוב אינו מחוייב לקרות אלא פעם אחת מקרא וא' תרגום:

הנה מדברי הרמב"ם בפי"ג דתפלה נראה דלא מהני בכה"ג שהרי כתב וז"ל אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת חייב לקרות לעצמו בכל שבוע בסדר אותה הפרשה שמו"ת ע"כ הרי מבואר דעתו שאע"פ ששמ' מפי הש"ץ חייב לקרות שמו"ת וכן נראה מדברי הגמי"י שם משום דדילמא לא יכוין דעתו ע"ש ומיהו אפשר לומר שדעת הרמב"ם דמהני ולא כתב שאע"פ שאדם שומע כל התורה וכו' דחייב לקרות כל שבוע שמו"ת אלא לאפוקי מסברת ראכב"ן שהביא בהגמי"י שם וז"ל דאם הוא בעיר שיש בה מנין ושומע הפ' מפי הש"ץ שוב אין צריך להשלים הפ' ע"ש ולאפוקי מסברא זו כתב הרמב"ם אע"פ שאדם שומע בל התורה כולה וכו' חייב לקרות לעצמו שמו"ת ואה"נ דס"ל דאם כיון לבו לש"ץ יצא ידי קריאת פ"א מקרא ושוב אין צריך לקרות אלא פעם א' מקרא וא' תרגום. ועוי"ל דה"ד לכתחילה הוא דס"ל להרמב"ם דחייב לקרות לעצמו שמו"ת דשמא לא כיון לבו יפה וכ"כ ה' ל"ח בפ"ק דברכות דלא כה' הלבוש שכתב דאפי' לכתחי' שפיר דמי למעבד הכי ע"ש:

והנה ראה ראינו לה' מהר"י מברונא ז"ל בתשו' סי' ק"ג שכתב וז"ל ששאל מהר"ר בנדי"ט למהר"י ווי"ל השומע מן הקורא קריאת התורה בבה"כ אם יוצא בזה פ"א ידי מקרא וכו' והשיב דלא קיימא בה"כ רק לשמיעה ולא לקריאה ונ"ל דראייה דידיה מדאמרי' בפ' ח"ה דמ"ג ע"א דשאני ס"ת כיון דלשמיעה קיימא ולא מסלק נפשיה עכ"ד ולא ידענא מה זו ראייה דאע"ג דלשמיעה קיימא ולא מצי מסלק נפשיה מ"מ מאן לימא לן דלא יצא ידי קריאת פ"א בשמיע' הש"ץ ואי משום דלא קרא הוא עצמו הא קי"ל דשומע כעונה וכמו שהאריך בזה דף ל"ח ע"ש:

ודע דמסוגיית דפ' ח"ה הלזו ק"ל עמ"ש התוספות בפ"ק דברכות דף ח' ע"א בד"ה כ"ש מהדר אפיה וגריס וא"ת והא אמרי' בסוטה וכו' דאסו' לספר אפי' בדבר הלכה וי"ל התם איירי בקול רם וכו' והכא מיירי בנחת וכו' ע"ש ותר"י תי' עוד לקושי' זו בשם רבו שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא מותר ואפי' לכל אדם דכיון שכבר התחיל וראו אותו שקבע לקרוא אינו פוסק בעבור ס"ת וכו' ע"ש והשתא קשה לכל הני תי' דא"כ היכי קאמר בגמ' דפ' חזקת שאני ס"ת דלשמיע' קיימא ולא מצי לסלק נפשיה שהרי יכולים לפטו' עצמם מחיוב שמיעת ס"ת ע"י שילמוד בנחת א"נ שקודם שנפתח הס"ת יחזור פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע כמ"ש התר"י בשם רבו ובשלמא לתי' בה"ג שכתבו התוס' שם דהא דאסו' לספר דוקא כשאין שם עשרה כי אם עמו וכו' י"ל דההיא דפ' חזקת איכא לאוקמא בכה"ג דבין הכל ליכא אלא עשרה וכן לתי' הרי"ף שכתבו התוס' שם דשאני ר"ש שתורתו אומנותו הוא ע"ש י"ל נמי דאיכא לאוקמא לההיא דפ' חזקת בדליכא התם באותה העיר מי שתורתו אומנותו. אך לתי' התוס' ותר"י ק' ולכאורה י"ל דלהנך תי' נמי צריכים אנו לומ' דלעולם בעי' עשרה. בלא הוא דאז מותר ללמוד בנחת לדעת התוס' וא"נ בדמהדר אפייה קודם שנפתח הס"ת לדעת התר"י בעי' עשרה בלא הוא דכיון דקריאת ס"ת בעי עשרה ואם א' מהם אינו מכוין לבו אין כאן עשרה ואנן בעי' קריאת ס"ת בעשרה אמנם לדעת בה"ג היכא דאיכא עשרה בלא הוא בכל גוונא שרי וכן נראה מדברי הג"א שעל מ"ש הרא"ש תי' א' של התוס' דלא אסור אלא בקול רם אבל בלחש שפיר דמי כתב וז"ל אם יש עשרה השומעים קריאת התורה אבל אם אין שם כי אם עשרה אסור להיות מהדר אפייה שצריך שיהיו עשרה שומעי' קריאת ס"ת ע"כ ולפ"ז ל"ק מההיא דפ' חזקת די"ל דמיירי בדליכא עשרה בלא הם:

ומיהו אינו מוכרח דאיכא למי' שפיר דלהני תי' ס"ל דאע"ג דליכא עשרה דלא הוא אפ"ה שרי דלא גרע ממה שפסק מרן בא"ח סי' נ"ה ס"ו דאם התחיל א' מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם או שהוא ישן אפ"ה מצטרף עמהם ע"ש ואע"ג דבדין ישן מקהו ביה אקהייתא הט"ז והפר"ח שם ע"ש מ"מ י"ל דבכה"ג דהכא ליכא למאן דפליג דכיון דיכול לכוין דעתו הא קי"ל דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ודברי הג"א י"ל שאין כונתו אלא להביא תי' אחר והוא תי' בה"ג שהביאו התוס' וכן הבין בפשיטו' מרן הב"י בס' קמ"ו ע"ש ומעתה הדרא קושי' לדוכתה מההיא דפ' חזקת דהיכי קאמ' דשאני ס"ת דלשמיע' ולא מצי לסלק נפשיה. איברא דבתה"ד סי' כ"ד הביא מא"ז שכתב וז"ל דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ודוקא בקול רם אבל בלחש שרי אם יש שם עשרה ששומעי' קריאת התורה ע"ש הרי מבואר דמאי דכתב אם יש שם עשרה קאי אתירוצא דדוקא בקול רם אבל בלחש שרי ועלה קאי אם יש עשרה כמו שכתבנו וכ"מ בהגמי"י פי"ב מה' תפלה הלכה ט' ע"ש. ואפשר עוד לומר כלפי מ"ש שם מרן בב"י ופסקו בש"ע וז"ל וכל מיני היתרות לו שכתבו המפרשי' להקל בשמיעת התורה אינו ענין לפ' זכור שהיא מן התורה בעשרה כמבואר בדברי הרא"ש וכו' והתוס' בפ' היה קורא כתבו דפ' זכור ופ' פרה הוו דאורייתא ע"ש והשתא ניחא ההיא דפ' חזקת דאע"ג דבשאר ימות השנה יכול לפטור עצמו משמיעת ס"ת מ"מ פ' זכור ופ' פרה לא סגי בלא"ה דצריך לשמו' משו"ה קאמר שפיר דלשמיעא קיימא לא מצי מסלק נפשיה:

איברא שדעת רש"י בפ"ב דמגילה די"ז ע"ב דקריאת התורה בכל השנה הויא דאוריית' כמ"ש התוס' שם בד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה וז"ל פ"ה שניתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בס"ת וק' שהרי קריאת התורה אינה אלא מדרבנן בנן לבד מפ' זכור דהוי דאורייתא ונראה דה"פ כל קריאה שבתורה כגון מצית חליצה ופ' ע"ע וידוי מעשר וביכורים וכל הני המנויין בפ' ואלו נאמרים עכ"ל מבואר מדברי ה' דס"ל דלדעת רש"י קריאת ס"ת הוי מה"ת. אך ק"ק כיון דהתוס' מודו דקריאת פ' זכור הוי דאורייתא א"כ אמאי דחו פירש"י דהא י"ל דרש"י כונתו על פ' זכור דהוי דאורייתא. אבל התוס' ברפ"ב דברכות בד"ה בלה"ק נאמרה כתבו וז"ל פירש"י לקרות בתורה ולא נהירא דהא עזרה תיקן קריא' התורה וי"ל דמיירי בפ' המחוייבו' לקרות בתורה כגון פ' זכור א"נ מקרא ביכורים וכו' נראה מדבריהם דתי' א' שכתבו התוס' דמיירי בפ' המחוייבות לקרוא וכו' הוא ליישב פירש"י וכ"ב הרשב"א בחי' ברכות וז"ל ורש"י פי' בפ"ב דמגילה לקרות בס"ת והק' עליו שלא מצינו שתהא קס"ת מה"ת אא"כ יאמר רש"י שתהא קריאת הפ' כגון פ' פרה ופ' זכור וכיוצא בהן מה"ת והנכון שנאמר דהיינו כל הקריאות שאדם חייב לקרות כגון מקו ביכורים וכו' ע"ש ויש ליישב דעת התוס' דמגילה דמשמ' להו מדברי רש"י דקאי על כל קריאות שבתורה וכן דעת הריטב"א זל בחי' למגילה שם דרש"י הכי ס"ל בקס"ת בשבתו' וימי' טובי' הוי מה"ת ע"ש וא"כ לדעת רש"י אין חילוק בין קריאת ספר תורה בכל השנה לקריאת פ' זכור ופ' פרה דכולהו הוו דאוריית' ע"ש והנה תי' א' שכתבו התוס' דהא דאסו' לספר היינו בקול רש וכו' אבל בלחש שרי וכו' תי' זה כתבו הטור בסו' קע"ו בשם רש"י ע"ש וא"כ לדעת רש"י אפי' בחיוב דאורייתא מצי ללמוד בנחת בעת קס"ת ולפ"ז ה"ה נמי בפ' זכור ופ' פרה אע"ג דהוו דאורייתא מצי ללמוד בנחת דכי הדדי נינהו וא"כ הדרא קושיין מההיא דפ' חזקת הבתים דהיכי קאמר שאני ס"ת דלשמיע' קיימ' ולא מצי מסלק נפשיה שהרי יכולים לסלק עצמם ע"י שילמדו בעת קריאת התורה בנחת וצ"ע:

ותו דהיא גופה ק' על מרן הב"י שכתב דכל מיני היתרות חלו שכ' המפרשים להקל בשמיעת התורה אינם ענין לע' זכור וכו' והוא תימה שהרי ראש המפרשים שהקל הוא רש"י שהביא הטור שם והרי לדעת התוס' דמגילה והרשב"א והריטב"א דרש"י ס"ל דקריאת התורה בכל השנה נמי הוי דאורייתא וכיון שהקל בקס"ת בכל השנה דהוי דאורייתא ה"נ יש להקל בפ' זכור ובפ' פרה דשוין הם. גם הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קס"ג נשאל על מי שנשבע שלא לעבור לפני התיבה וכתב וז"ל ונראה שהיא מ"ע מן התורה שהרי לעבור לפני התיבה אינה להוציא את הרבים י"ח בדברי' שבקדושה ובקריאת התורה ושתיהן מה"ת וכו' ודין קריאת התורה היא מ"ע מן התורה וכו' ע"ש ולפי סברתו ע"כ ליישב ההיא דר"ש דמהדר אפיה וכו' בא' מן התי' שכתבו המפרשים וא"כ כיון שיש להקל בשמיע' התורה אע"ג דהויא דאורייתא ה"ה והוא הטעם דיש להקל נמי בקריאת פ' זכור ופרה:

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה