אור ברסלב
שות די השב יורה דעה › סימן יב

שות די השב· רבי דוד בונאן

יורה דעה · סימן יב

סימן יא

בענין כתובת בנין דכרין.

כתב הרמב"ם בפי"ט מהלכו' אישות דין ז' מי שהיה נשוי ב' נשי' ומתה א' מהן בחייו וא' אחרי מותו ולו בנים משתיהן אע"פ שלא הניח יתר על ב' הכתובות אם נשבעת הב' וכו' בניה קודמין לירושת הכתוב' וכתב ה"ה ויש מי שאומר שאם לא מתה הב' אלא שבאה היא עצמה לגבות כתובתה שאין בני הראשונה נוטלין כתובת אמן שלא התקינו בא' בחייו ובא' במותו אלא דוקא כשמת' האחרת ובניה גובים כתובתה שכיון שכל הבנים נוטלים ליכא למיחש לאינצויי אבל כשהשניה בחיים ואין בניה נוטלים כלום איכא למיחש לאינצויי דאין זה עיקר אלא בכל גוונא נוטלים בני הא' וכן העלו הרמב"ם והרשב"א ע"ש והנה דעת יש מי שאומר הלזו שכ' ה"ה היא דעת ר"ח שהביא הרא"ש והג"מיי ולכאורה נראה שזה דעת הרמב"ם שהרי כ' מי שהיה נשוי ב' נשים ומתה א' בחייו ואחת אחרי מותו ולו בנים משתיהן וכו' משמע דדוקא בכה"ג שמתה גם הב' לאחר מותו דליכא למיחש לאינצויי אבל כשהב' בחיים דליכא למיחש לאינצויי ליכא כב"ד וכ"כ הרשב"ש בסי' תרי"ח וז"ל שדעת הרמב"ם אין כב"ד אלא כשמתו שניהם בחיי הבעל ובאים שניהם לתבוע כתובת אמן וכו' ע"ש והנה מ"ש שאין כב"ד אלא כשמתו שניהם בחיי הבעל אינו מדוקדק דהא אפילו לדעת ר"ח שהזכירו הפוסקים לא כתבו אלא שמתו שניה' אפילו א' בחייו וא' אחרי מותו כדי שיזכו בני השנייה בכתובת אמן ולא אתו לאינצויי אבל סברא זו דבעי' שמתו שתיהן בחייו לא נזכר' כלל דהא ודאי בכה"ג שמתה גם הב' הרי בניה יורשים כתובת' ולא אתו לאינצויי איברא דהרשב"ץ בח"ב סי' צ"ד כתב ג"כ כלשון הזה וי"א שאין כב"ד אלא כשמתו שתיהן בחייו אבל אם האחרונה קיימת אין שם כב"ד ע"ש וכ"כ הרדב"ז ח"ה סי' ש"א קנ"ב בשם ר"ח ע"ש והוא תימה דר"ח לא אמר אלא כשהב' עודנה בחיים אבל כשמתה גם הב' אחר מותו מודה ר"ח והוא מבואר בגמ' בר"פ מי שהיה נשוי שמתה א' בחייו וא' במותו יש להן כב"ד ולא חיישי' לאינצויי ע"ש אלא ודאי דלשון זה אינו מדוקדק ואין הכונה אלא לאפוקי אם האחרונה עדיין על ה"ה שכתב סברה זו בשם יש מי שאומר דנרא' דעתו דס"ל לה"ה דדעת הרמב"ם דאפילו כשהשנייה בחיים איכא דינא דכב"ד וזה ממה שסיים הרמב"ם שם בדין כתובת אמן בלבד והשאר חולקי' אותו בשוה ע"ש מבואר לאנצויי וא"כ ה"ה נמי כשהב' בחיי' אע"ג דבני הצ' אין וכדעת שאר הפוסקים:

איברא דבעיקר סברת ר"ח פליגי בה רבוות' דיש. מי שסובר דאם יש בנכסים יותר על שתי שתי כתובות כל שלא לקחו בני השניי' כתובת אמן איכא הסוברים דלא אמר ר"ח אלא היכא שאין נוטלים בני הב' קודם שתשבע בני הראשונה יורשים כתובת אמן בלבד הניח יתר על ב' כתובות ונשבעת הב' וכו' הרי דמיירי איזה דבר לירש הוא דאיכא כב"ד אבל אם נשארה בחיים בדעת הרמב"ם מדלא כתב דין זה נעשי' מותר לחברתה ליכא כב"ד משו' דבני השניי' לא לקחו כלום ואתו לאינצויי קיימת כדעת ר"ח שכ' ה"ה מ"מ מבואר דעת הרשב"ש שהבין בדעת הרמב"ם דס"ל כדע' ר"ח מעתה יש לתמוה שאין זה דעת הרמב"ם. ושו"ר לה' דינא דחיי בעשין מ"ח דמ"ב שדחה ראיה זו בטוב טעם ע"ש אשר ע"כ נראה ז' וזה לשונו ואם מתה קודם שתשבע בני הא' יורשים מדבריו דאע"ג דבני הב' אין להם כלום מכח אמן אפ"ה בני הראשונה יורשים כתובת אמן ולא חיישי' דילמא אתו להם כלום אפ"ה בני הראשונה יורשים כתובת אמן וכן דעת רב חנניה גאון בתשו' ס' שערי צדק ש"ד סי' ע"ש כתובות אפי' ר"ח יודה דיש להן כב"ד אע"פ שלא לקחו כתובת אמן ויש מי שסוברים בנשארו נכסים יותר על למיחש לאינצויי אע"פ שנוטלים בשאר נכסים בשוה כמו שהאריך בזה ה' כנה"ג בהגב"י אות ג' ע"ש והנה לפי דעת כלום אבל היכא דנשאר מותר דינר מודה דיש להם כב"ד מעתה י"ל שזה נמי דעת הרמב"ם שהרי כת' ואם מתה והשאר חולקים בשוה דמתבאר מדבריו דמיירי דומיא למ"ש בתחל' דבריו מי שהיה נשוי ב' נשים וכו' אע"פ שלא בדליכא אלא שיעור ב' כתובות ועלה קאי וכתב דדוקא בכה"ג שמתה קודם שנשבע' שבוע' אלמנה ונשאר לבניה ונטל' כתובת' וכשיטלו כב"ד לא ישאר כלום לבני השנייה אה"נ דמודה הרמב"ם דאין כאן כב"ד וזה נראה מוכרח אפילו היכא דהב' עדיין בחיים משום דס"ל דכשהשניה בחיים בעי' מותר דינר על שתי הכתובות דאי לאו הכי כן נראה דעת הרמב"ם וה' נתיבות משפט דרפ"ד ע"ב צדד בדעת הרמב"ם דלא ס"ל כדע' ר"ח ע"ש ויש לדחות:

ונראה דיש להכריח שדעת ר"ח דבשנייה בחיים אפי' איכא מותר דינר אפ"ה לית' לכב"ד והוא מדאמרי' בגמ' מתקיף לה ר"א וכו' ודקאמר' כתוב' נעשית מותר לחברת' דילמא לעולם אימא לך אין כתוב' נעשית מותר לחברתה והכא הוא דאיכא מותר דינר א"כ לפ"ז דלר"א אפילו במתה הב' אחריו אפ"ה בעי' מותר דינר א"כ כי דייקי' מינה נמי דדוקא במתה הב' אחריו אבל אם נשארה הב' בחיים היינו אפילו בכה"ג דאיכא מותר דינר דליכא כב"ד והשתא קש' כיון דאיכא מותר דינר ושקלי בההוא מותר א"כ אמאי ליכא כב"ד אלא ע"כ צ"ל דאפי' בדליכא מותר דינר איכא לאינצויי משום דבני הראשונה יורשים כתובת אמן ובני השנייה אין יורשים אלא מאותו מותר שעל שתי הכתובות ועיין להרב נחלה ליהושע סי' י"ט עוד ראיה לזה ע"ש:

והנה ה' נת"מ דרפ"ד ע"ב הק' לדעת ר"ח מדאמרי בגמ' הלכת' אחת בחייו ואח' במותו יש להם כב"ד וכתוב' נעשית מותר לחברת' ופריך עלה לישמועי' כתובה נעשית מותר לחברתה ואנא ידענא משום דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כב"ד ומאי קושי' דאי הוה אשמועי' הכי הו"א דאף שהב' קיימת יש להן כב"ד להכי קאמר א' בחייו ואח' במותו לאשמועינן דדוקא כשמתה א' בחייו וא' במותו הוא דיש להם כב"ד אבל אם השנייה קיימת לא ע"ש וכן הק' ה' פמ"א ח"א סי' ו' דכ"ב ע"ג ע"ש וכבר הק' כן הלח"מ ונראה דר"ח לא דייק לה מדקא' אחת בחייו ואח' במותו דההיא ודאי לא מכרע' דאיכא למימר דא' במותו דקאמר אין הכונה דמתה אחר מותו אלא דר"ל דהא' נשארה אחר מותו ומ"מ נראה דנקט הש"ס סתמ' וא' במותו לכלול השני עניינים דמתניתין דהיינו בין שהיא בחיים בין כשמתה דקתני היא ויורשיה ודלא כהרב נחלה ליהושע סי' הנז' ע"ש. אבל עיקר סברת ר"ח דדייק דבחיים ליכא כב"ד הוא מדאמ' אחת בחייו ואחת במותו יש להם כב"ד ולא חיישינן לאינצויי משמ' דהיכא דהב' קיימת ולא שקלי בניה כתובת' חיישי' לאינצויי וכן משמע מדברי כל הפוסקים וה' פמ"א שם כתב דחיליה דר"ח מדקתני בבריתא נשא א' ומתה נשא ב' ומת הוא באים בניה של זו ונוטלים כתובת אמן ע"ש והכי משמע מברייתא קמייתא דמייתי התם דקתני בן ננס אומר יכולים בני הא' לומר לבני הב' טלו כתובת אמכם וצאו ע"ש ועיין לה' קרבן נתנאל שהקשה משני ברייתות הללו לדעת החולקים על ר"ח דהו"ל למתני רבות' טפי שאפי' בחיי ב' נוטלים כב"ד ע"ש ואי מהא לא מכרע' דנקט הכי לרבות' טפי למ"ד כתוב' נעשית מותר לחברתה אפילו לאחר מיתת הב' דאלו בחיי' פשיט' דב"ח היא כדאמרי דבב"ח כ"ע לא פליגי וכו' ע"ש ועיין לה' נחלה ליהושע סי' הנז' ודוק:

עוד דאינו לה' נת"מ דרפ"ג ע"ג שהק' לרעת החולקי' על ר"ח מדאמרי' בגמ' אפלוגת' דבן ננס ור"ע דבב"ח כ"ע ל"פ דהוי מותר כי פליגי בכתובה נעשית מותר לחברתה ולפ"ז כשהשנייה קיימת כ"ע ל"פ דפריע' כתובת' נעשית מותר לחברתה שהרי כולם פורעים לאלמנה וחוב גמור הוא וכיון שכן אף דמת' הב' אח"כ למה לא תעשה מותר לגביית כתובתה זאת שגובים בני השנייה ואע"פ שלא נתקיימ' מצות פריעת ב"ח כ"ז שלא פרעו אותו מ"מ עדיין הוא ברשות היתומים והרי הוא כאלו חלקו אותו ביניהם ובאותה שעה נתקיימה נחלה דאורייתא את"ד והנה חזינא לה' יכין ובעז בתשוב' ח"א סי' קל"ו שאחר שהביא דעת החולקי' על ר"ח כתב וז"ל והנראה מדבריהם שאין לבן הראשונה לקחת כתובת אמו עד שתגבה השנית שהיא בחיים כתובת' וכ"ז שלא גבתה כתובתה אין לתבוע כתובת אמו עכ"ל ופסק הרב שם דין זה להלכה באות כ"ג ע"ש ומעתה ל"ק מה שהקשה הרב נת"מ דודאי משעת מיתת אביהם לא זכו בכב"ד דכב"ד אינה אלא עד שתגבה הב' כתובת' וכ"ז שלא גבתה אין כאן כב"ד וכיון דמתה אח"כ הב' נעשית כתובתה מותר לחברתה איברא דאעיקרא מ"ש ה' יכין ובעז דכ"ז שלא גבתה כתובת' אין לו לתבוע כתוב' אמו לא נתבאר כן להדייא בדברי הפוסקים אלא משמעות בעלמא ויש לעמוד בזה ממ"ש הרא"ש שם וז"ל והיכא דהוו נכסי יותר מכדי כתובת הא' וכשפרע הכתוב' הב' לא נשאר לבני הא' כדי כתובת' ראיתי מן הגדולים שכתבו דלא תיקנו כב"ד אלא היכא דמצו למשקל כל כתובת אמן ולא מסתבר כלל כיון דבשע' מיתת אביהם היה בנכסי' כרי לקיים נחלה דאוריית' לא הפסידו זכותם ומה שישאר אחר הפריעה יטלו הן רב למעט עכ"ל ולפי דעת הרב יכין ובעז דס"ל דלא יזכו בכב"ד אלא עד שתטול הב' כתובת' א"כ ה"נ בשעת מיתת אביה' לא זכו בכב"ד עד שיפרעו הכתובה הב' וכשפרעו הכתובה הב' הרי לא נשאר כדי כתובה ואין כאן כב"ד:

והנראה פשוט שאין הכונה שלא זכו בכב"ד אלא עד אחר שיפרעו דודאי דמשעת מיתת אביהם זכו בכב"ד אלא שאינן יכולים ליטול ולגבות עד שיפרעו כתובת הב' משום שהנכסים משועבדים לכתוב' הב' ולפ"ז שפיר קשיתי' להרא"ש לדעת הגדולים שכתבו דלא תיקנו כב"ד אלא היכא דמצו למשקל כל כתוב' אמן דלא מסתבר כלל כיון דבשע' מיתת אביהם היה בנכסים כדי לקיים נחלה דאורייתא לא הפסידו זכותם וכו' דהא משעת מית' נמי זכו והיו הנכסי' ראויים להגבות בכב"ד ואע"ג דפרעו אח"כ ולא נשאר שיעור כב"ד לא הפסידו זכותם ועיין להרב פרח מ"א סי' הנז' דכ"ב ע"ג ודו"ק:

והנה הרא"ש כ' וז"ל ואם לא היו הנכסי' אלא כשיעור כתוב' הא' ופרעו מהם כתוב' הב' לא יטלו בני הא' המותר כיון דאי הוו שקלי כתובת אמן מיעקר' נחלה דאוריית' שלא היה שם מותר דינר וכ' ה' נת"מ דרפ"ב ע"ד שמדברי הרשב"א והריטב"א נראה דפליגי אהרא"ש ממה שהכריחו נגד אותם הסוברי' דלא מצו למשקל כב"ד אלא היכא דשקלי בשלימות מדאמ' בגמ' וש"מ כתובה נעשית מותר לחברתה ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר וא"א דמ"מ שיעור ב' כתובו' בעי' א"כ הו"ל לפ' ולומר אם יש שם שתי כתובות ע"ש ומינה יש להכריע נמי דלא כהרא"ש דא"א דמ"מ שיעור כתוב' א' בעי' א"כ אכתי הו"ל לפ' אם יש כתוב' א' ומותר דינר וכו' ע"ש ובש"מ בשם הריטב"א נראה דס"ל דאפילו ליכא שיעור כתובה א' נוטלים בני השנייה כתובת אמן והנשאר נוטלים בני הב' כתובת אמן והשאר נוטלים בני הראשונה דכל היכא דאיכא כדי כתוב' הב' אע"פ שאין בה תשלום הכתוב' הא' שקלי לי' בני הא' וכו' וכן מבוא' מדברי רש"י במ"ק הובא שם בש"מ אחר דברי הריטב"א ע"ש שו"ר להרב מגילת ספר עשין מ"ח דס"ג ע"ד שהביא דברי הריטב"א הללו ומ"ש שם ע"ד ה' נת"מ דלא מכרע' דהשת' דב' כתובות לא בעי' ליכא למפרך דאם כן הול"ל אם יש כתוב' הא' ומותר דינר דכיון דהך טעמא דאי שקלי' כתובת אמן מיעקרא נתלה דאורייתא כי לא היה שם מותר דינר לא הוצרך לפרשו דמלתא דאתיא ממילא מסבר' היא ע"ש וליתא דא"כ היא גופא תק' לך דמאי דקאמ' הש"ס ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר והא פשיטא דבעי' מותר דינר לקיומי נחלה דאורייתא אלא ע"כ משום דליכא למטעי בכתובה נעשית מותר לחברתה א"כ השתא נמי א"א דמ"מ שיעור כתוב' א' בעי' א"כ הו"ל לפרש נמי דבעי' שיעור כתוב' א' כי היכי דלא נטעי למימר דכיון דאיכא לקיומי נחלה דאורייתא בפריע' הב' אפי' ליכא שיעור כתוב' הא' שפיר דמי וכדעת הריטב"א:

והנה בעיקר דין זה דמתה אחת בחייו ואחת במותו דאמרי' כתובה נעשי' מותר לחברת' יש לחקור דכיון דאמרי' דכתובה נעשית מותר לחברתה וא"צ אפי' מותר דינר משום דבפריע' הכתוב' הב' מתקיימת נחלה דאוריית' ואלו במתו שתיהן בחייו בעי' מותר דינר ואפילו יש עליהם בעל חוב דאיכא לקיומי בי' נחלה דאורייתא לא מהני אלא דוקא כשהחוב הוא כנגד אותו המותר כמ"ש רש"י בדף צ' ע"ב בד"ה דכ"ע וכו' דבב"ח בעי' שיש שיעור ב' כתובות ומותר דינר והוא משועבד לב"ח והרא"ש הביא דברי רש"י הללו וסיים עלה אבל אם אין שם מותר דינר על ב' הכתובות אף ע"פ שהם צריכים לפרוע חוב אביהם לא אמרי' הרי קיימו נחלה דאוריתא וכו' ע"ש והשתא קש' דמאי שנא וצ"ל דפריעת ב"ח לא דמי לפריע' חוב הכתובה דשאני פריעת חוב דכתובה דמשעת מיתה כבר נתחייבו לפורעו ומשעת מיתה הוא גובה ומש"ה כתובה נעשי' מותר לחברת' משא"כ בפריע' החוב דעלמ' דקי"ל מכאן ולהב' הוא גובה וכיון דבשעת מיתה לא היה שם מותר יתר על שתי הכתובות זכו מיד בני הקטנ' וכשבא אח"כ לגבות חובו הוי כדבר שנתחדש ביניהם אח"כ משום דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואינו מבטל הזכות שזכו בני הקטנה ופשיטא ודאי דלכ"ע אע"ג דיש ב"ח אפ"ה בעי' יתר על ב' הכתובות דינר:

ולפ"ז אין מקום למ"ש ה' נת"מ דלפי דעת הרשב"א והריטב"א דס"ל במתה א' בחייו וא' במותו דלא בעי' אפילו שיעור כתובה א' אלא כל שפרעו כתובה הראשונה והותיר יטלו המותר בני כתובה הא' ולא בעי' עד שיהא כשיעור כתובה הא' ומותר דינר ולפי דבריהם צ"ל דבשתיהן בחייו נמי ע"ב לא אמרי' דבעי' ב' כתובות ומותר דינר אלא כשאין שם פריעת חוב אפי' דינר אבל אם פרעו חוב בדינר והשאיר יטלו בני הא' כתובת אמן ובני הב' הנשאר מן הממון את"ד ע"ש וליתא דלא דמי פריעת הכתובה לפריעת ב"ח דבכתובה שפיר אמרי' נעשית מותר לחברת' כיון דמשעת מיתה כבר נתחייבו לפרוע הכתובה משא"כ בב"ח דלא חשבי' פריעת ב"ח במותר לכתוב' וכ"כ הפריש' בסי' קי"א ס"ק י"ז וז"ל ול"ד לב"ח הנ"ל דשם שייך טעם דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה וכמש"ל משא"כ בכתובה דאלמנה דמיד כשמת נתחייב לה כתובת' ובפרעון כתובתה נתקיים נחלה דאורייתא וכו' ע"ש. א"ק טובא לפ"ז שהרי הרא"ש כת' וז"ל ואם לא היו שם נכסים אלא כשיעור כתובה א' ופרעו מהן כתובת הב' לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוו שקלי כתובת אמן מיעקרא נחלה דאוריית' כי לא היה שם מותר דינר על כתובת אמן וכן פירש"י בב"ח שיש שיעור שתי כתובות ומותר דינר וכו' עש"ב ולפמ"ש הפרישה ק' דמה ראיה מייתי הרא"ש מדברי רש"י דהא פריעת ב"ח לא דמי לפריעת כתובה דהא קי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה משא"כ בפריעת כתובה דמשעת מיתה הוא גובה וכבר הק' כן הרב מגילת ספר דס"ד ע"ז בדברי הרא"ש ע"ש:

והנה הלבוש בסי' קי"ז ס"ט כתב כדברי הרא"ש דבא' בחייו וא' במותו שאם אין שם נכסים אלא כדי כתובה הא' וכו' אין כאן. כב"ד כיון דבשעת מיתת אביהם לא היה שם מותר לקיים נחלה דאורייתא וזכו מיד בני השנייה לחלוק שוה בשוה וכשנשבע' אח"כ אמן על כתובתה ובאתה לגבותה הוא דבר שנתחדש אח"כ בין היורשי' דהא קי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואינו מבטל הזכות שזכו כבר בני הכתובה הקטנה וכו' אבל אם יש מותר על כתובה א' יקחו בני הא' כב"ד את"ד ע"ש הרי מבואר מדברי הלבוש הללו דס"ל דפריע' ב"ח ופריעת כתובה זה וזה שוין דשניהם מכאן ולהבא הן גובים ודלא כדעת הפריש'. אך ק"ט לדעת הלבוש דמה יענה לקושי' זו שכתבנו דמ"ש פריע' ב"ח מפריע' כתובת השניי' אשר ע"כ נראה ליישב דס"ל להלבוש דבין פריעת הכתובה ובין פריעת ב"ח זה וזה שוין ועיקר החילוק הוא היכא דאיכא ב' כתובות ב"ד כגון שמתו שתי נשים בחייו דבעי' שיעור שתי כתובות ומותר דינר קיים נחלה דאורייתא אבל היכא דמתה א' בחייו ואחת במותו אות' שמתה אחרי מותו היא נק' ב"ח ולית לן השתא אלא כב"ד א' ובעי' שיהו בנכסים שיעור כתובה וכתובה א' ומותר דינר כדי לקיים נחלה דאורייתא ובהא הוא דאמרי' כתובה נעשי' מותר לחברתה כיון דלא בעי' אלא שיעור כתובה אחת לב"ד כל שיש מותר על כב"ד מקיימי' בי' פריעת ב"ח והשת' ב' הדינים שוין דבין בב"ח ובין בכתובה נעשית מותר לחברת' בשניהם בעי' מותר דינר וה"ה נמי אם לא היה החוב או הכתובה יותר מן המותר שיפרעו לב"ח או לכתובה והשאר יהיה לכב"ד:

ועפ"ז ניחא מה שהביא הרא"ש ראיה מדברי רש"י דר"ל דכמו שמצינו בב' כתובות ב"ד דס"ל לרש"י דבעי' שיהיה שיעור ב' הכתובות ומותר דינר ה"נ בכתובה נעשית מותר לחברתה נמי בעי' שיהיה שם בשעת מיתת אביהם שיעור כב"ד ומותר דינר ואה"ן דבין בזה ובין בזה אפילו היה החוב או הכתובה יותר מהמותר מהני ולא מבטלא כב"ד והעיקר הוא שיהיה בשעת מיתה מותר דינר על כב"ד וכמ"ש הרא"ש שם לקמי':

אך אכתי יש לתמוה על הרא"ש כיון דכי ליכא מותר דינר לא מהני מה שפורעים החוב משום דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ היכא דכתוב' נעשית מותר לחברתה איך כתב הטעם משום דבפירעון כתובת הב' מקיים נחלה דאורייתא שהרי טעם זה דפירעון החוב לא מהני אלא עד דאיכא מותר דינר וא"כ הו"ל להרא"ש לומר דה"ט דכתוב' נעשית מותר לחברת' משום דאיכא מותר על הכתובה הא' ולא ה"ט משום דבפירעון החוב מקיימי נחלה שהרי טעם זה אינו אי לאו משום דאיכא מותר דינר וצ"ע.

איברא דמרן בש"ע סי' קי"א כתב וז"ל היה שם דינר או יותר אף על פי שיש עליו שט"ח כנגד היותר אינו ממעט וכו' וי"א שאפילו החוב יותר מהמותר שעל שתי הכתובות יפרעו לב"ח והשאר יחלוקו וכו' ע"ש משמע דלסברא א' דסתם מרן לא מהני כשיש עליו שט"ח אלא דוקא כשהוא נגד המותר ולא יותר מהמותר וכתב ה' ח"מ ולא ידעתי למה כ' דין זה בשם י"א דגם הרמב"ם הכי ס"ל אע"פ שכ' כנגד המותר וכ"מ מדברי המ"מ שכ' יש מי שכ' שאם לא יספיק שתי הכתובות וכו' וכן פסק וסתם בס"ט את"ד ע"ש וכונתו מבוארת דאיברא דדין זה הוא במחלוקת בין הפוסקים כמ"ש הרא"ש וה"ה אמנם כיון דמרן עצמו בס"ט פסק דהמותר יקחו בני הראשונה בתורת ב"ד א"כ איך סתם בס"ו נגד סברא זו וכ' הסברא דהיא אליבא דהלכתא בשם י"א ויש לתמוה על הרב ב"ש שתמה על מרן במ"ש וי"א דאפי' החוב יותר מהמותר דמשמע דאיכא פלוגתא בזה וליתא וכ' שכבר תמה הח"מ על המח' בזה ע"ש ולא דק דודאי דאיכא פלוגתא בזה ותמיה' הח"מ היא כמ"ש:

כרס מ"ש הח"מ שם בס"ק י"ד להוכיח דעת הרמב"ם דאפי' החוב יותר מדינר שייך כב"ד שכן משמע מדברי הרמב"ם דאפילו החוב יותר מדינר שייך כב"ד שכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בדין ז' בניה קודמים לירושת כתובתה מדקאמר קודמים אף שלא ישאר לבני אחרת כב"ד במילואו ע"ש יש לתמוה עליו דהא לשון זה שכתב הרמב"ם הוא עצמו לשון המשנה דקתני שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ואפ"ה דעת הפוסקים שהביא הרא"ש וה"ה דאין דין כב"ד עד שיהיה שיעור שתי כתובות בשלימות ואדרבא מלשון הרמב"ם שכתב בדין ו' אע"פ שיש עליו שט"ח כנגד היותר משמע דדוקא שהחוב הוא כנגד המותר אבל אם הוא יותר מהמותר אין כאן כב"ד וכן ראינו להרב נת"מ דרפ"ג שהכריח כן דעת הרמב"ם ע"ש. ול' קודמים אפשר ליישב לדעתם דנ"מ היכא דהיו הנכסים מרובים ונתמעטו דבשעת מיתת האב היה שם שיעור שתי כתובות דכבר זכו בכב"ד וכיון שנתמעטו אח"כ אע"ג דלא נשתייר שיעור שתי כתובות נוטלים בני השנייה כתובת אמן בשלימות ומה שישאר נוטלים בני הראשונה אע"ג דליכא שיעור כתובת אמן והיינו דקתני קודמים:

ולפי מה שנתבאר צדקו דברי הרב נת"מ דלפי דעת הרשב"א והריטב"א דס"ל דבמתה אחת בחייו ואחת במותו א"צ שיהיה שיעור כב"ד אלא כל שיפרעו כתובה השנית מקיימי נחלה דאו' והשאר יטלו לכב"ד ה"נ בשתיהן בחייו נמי ע"כ לא אמרי' דבעי ב' כתובות ומותר דינר אלא כשאין שם פריעת חוב אבל אם יש עליהם פריעת חוב והשאיר יטלו בני הא' כתובת אמן ובני השניה הנשאר מהממון דפריעת ב"ח דומה בדומה לפריעת כתובה הב' דזה וזה מכאן ולהבא הוא גובה אך מ"ש שיטלו בני הא' כתובת אמן ובני הב' הנשאר מן הממון לא דק דבכה"ג ודאי חולקי' לפי שיעור הכתובות כדקי"ל בהיה שם יותר על כדי השתי כתובות דינר והיה עליהם חוב אפילו היה החוב יותר מהמותר שעל שתי הכתובות יפרעו לב"ח והשאר יחלקו כפי שתי הכתובות כמ"ש הרא"ש והטור ומרן בש"ע סי' ז' ע"ש:

דהנה בשו"ת יכין ובעז ח"א סי' קל"ו כ' וז"ל אבל אם מתה הא' ואח"כ מת הוא בחיי הב' פרח דין כב"ד מביניהם וכ"ה דעת ר"ח מ"מ דעת גדולי האחרונים ז"ל שאפי' בחיי הב' אם באה לגבות בתובת' יש לבני א' דין כב"ד אם יש שם מותר דינר על ב' הכתובות. וכו' ע"ש ויש לתמוה דאפי' שיעור ב' כתובות לא בעי' דנהי דסבר' זו הזכירוה הרא"ש והר"ן וה"ה מ"מ כולם שלקו על סברא זו והעלו דכתוב' נעשית מותר לחברת' ולא בעי' שיעור ב' כתובות וכ' ה"ה שכן דעת הרשב"א ואפי' נימא דפסק בסברא זו אכתי ק' דכיון דכתובה נעשית מותר לחברת' א"כ למה הצריך מותר דינר וכיוצא בזה תמה הרב נת"מ על מהרש"ך ח"א סי' ק"ן ע"ש עוד יש לתמוה על ה' יכין ובעז דשם בסי' ו' הביא דעת ר"ח וכ' עלה וגדולי הראשונים דחו דברים אלו וכתבו שאפי' בחיי הב' אם באה לגבות כתובת' יש לפני הא' כב"ד אם יש מותר על כתובת האשה הב' לפי שהיא קודמת לגבות תחלה וכו' ע"ש ונר' מדבריו דכונתו לדעת הרשב"א והריטב"א שהביא ה' נת"מ דס"ל דאפי' ליכא מותר דינר על כב"ד נוטלי' מה שישאר מכתוב' הב' וזה הפך ממ"ש בסימן קל"ו וצ"ע. וכמו כן יש לתמוה על מ"ש מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה במנהגים דקי"ז סי' ז' וז"ל מזונות הבת קודמים לכב"ד וכו' אבל פרנסת הבת וכו' דדינן כחוב וכו' דאז יגבו פרנסת' ומזונותיה אם אח"כ ישאר שיעור ב' הכתובות ומותר דינר קרקע אז נוהגת כב"ד וכו' ע"ש והן דברים תמוהים דכיון דחשבי' ליה כחוב א"כ כל שיש אחר מיתת האב שיעור ב' כתובות ומותר דינר אז יגבו פרנסתם ומזונותיה והשאר יחלקו לפי שיעור ב' הכתובות ולפי הנראה מדבריו שהמנהג אינו אלא במותר דינר שנהגו דאינו אלא מהקרקע כדעת הרשב"ץ שכן נהגו אמנם לענין דבעי' שיעור ב' הכתובו' דינא קאמר והדבר ק' שאינו כן כמו שכתבנו וע"ק דאפי' לסברת יש מהגדולים שכתבו הרא"ש וה"ה והר"ן דס"ל דלא תיקנו כב"ד אלא היכא דמצו למשקל כל כתובת אמן ע"ש אינו אלא דבעי' שיטלו הכתוב' בשלימות אבל שיהיה ג"כ מותר דינר זו לא שמענו:

ולענין אי נהגא כב"ד אף במטלטלין או לא הנה מרן הב"י הביא דעת הרמב"ם שכ' בפ"ט מה"א תיקנו הגאונים בכל הישיבות שתהא האשה גובה כתובת' אחרי מות בעלה אף מהמט' ופשט' תקנה זו ברוב ישראל וכן שאר תנאי כתוב' כולן ככתוב' וכו' חוץ מכתובת ב"ד שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשי' כתובת אמן אלא מן הקרקע עכ"ל ואע"פ שאפשר לומר דהשתא דנהיגי לכתוב בכתובה מטלט' אג"מ וכל תנאי כתובה בכלל ואפי' כב"ד מ"מ מדתלה הטעם בשאין מנהג ירושת כב"ד פשוט בכל הישיבות וכו' ולפיכך העמיד' ע"ד הש"ס כך היה נ"ל אלא שהריב"ש אחר שהביא דברי הפוסקי' אח"כ כ' אבל נראה שעתה שכותבים בכל הכתובות מטל' אג"מ והיא נגבית מהמטל' מן הדין בזולת תקנת הגאונים גם כב"ד נגבית מהמטלט' ותנאי כתוב' ככתוב' את"ד מרן הב"י ולכאורה דברי הריב"ש צ"ע דמ"ל מכח תקנת הגאונים או מכח מה שכותבים בכתוב' מטלט' אג"מ שהטעם שכתב הרמב"ם הואיל ולא פשט' התקנה בכל הישיבות מעמידי' אותם על דין הגמ' אם כן אין חי' בין אי הוי מתקנת הגאונים או מכח מה שנהגו לכתוב אג"מ וכדעת מרן הב"י ועיין בתשו' בית שלמה למהר"ש חסון חא"ה סי' ג' שהבין דמ"ש הרמב"ם שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות הכונה בו על כב"ד אם נגבית מהמט' או לא דיש ישיבות שנהגו להגבות' אף מהמטל' ומקצת ישיבות ס"ל שלא תיקנו לגבות כב"ד מהמט' ועיין להרב יכין ובעז ח"א סי' קל"ו שכ' וז"ל אע"פ שתיקנו הגאונים שהכתוב' נגבית אף מהמטלט' לא תיקנו כן בכב"ד וב"כ הרמב"ם בפי"ו מה' אישות את"ד וכ"ה לשונו בתשו' סי' ו' ע"ש ודבריו דהרמב"ם לא כ' שהגאונים לא תיקנו בכב"ד שתהא נגבית מהמט' וצ"ל דהבין בדברי הרמב"ם כמו שהבין ה' בית שלמה וליתא דכונת הרמב"ם על עיקר כב"ד שלא פשט' בכל הישיבות ואפי' ממקרקעי דיש גאונים דס"ל דבטלה לגמרי כב"ד בזה"ז כמ"ש מרן הב"י וכ"ה מבואר בתשו' הגאונים ובכל הפוסקים שהביאו דבריהם ע"ש ועיין בשו"ת בשמים ראש סי' ל"ג. ודע דבספר בית יהודה במנהגים דקי"ג ע"ר סי' א' כתב כב"ד לדידן אינה נגבית בית אלא מן הקרקעות אע"ג דתקנת הגאונים לגבות הכתובה אף מהמטלט' כיון דכב"ד היא גופ' תקנה לא עבדי' תקנת' לתקנת' עכ"ד והן דברים תמוהים דמדברי הרמב"ם מבואר דהוי מטעמא דלא פשט' דין כב"ד בכל הישיבות הא אם פשט' דין גביית כב"ד בכל הישיבות הוה מגבי' לה אפי' ממטלט' כתקנת הגאונים שתיקנו לגבות הכתוב' אף מהמט' ולא אמרי' תקנת' לתקנת' לא עבדי' דודאי הגאונים תיקנו על כל תנאי כתובה ככתובה לגבות אף מהמט' אלא משום דלא פשט' דין כב"ד וכו':

ולענין אם מתה הב' ולא נשבע' שבועת אלמנה כ' הרמב"ם ואם מתה קודם שתשבע בני הא' יורשין כתובת אמן בלבד והשאר חולקי' בשוה ע"ש אבל הטור בסימן קי"א כ' וז"ל ובה"ע כ' שגם בני הב' שמתה אחרי מותו נוטלי' כב"ד אע"פ שלא נשבע' אמן קודם מיתת' ול"נ ע"כ וכ' הב"ח דס"ל לבה"ע דכי היכי דכשמתו שניהם בחייו אלו גובים כתוב' אמן ואלו גובי' כתובת אמן ולא חיישינן בא' מהן שמא תפס' משל בעלה אפי' היתה אפוטרופוסי' בחיי בעלה ולא נשבע' והיינו משום דלא פלוג רבנן בתקנת' כי היכי דלא ליתו לאינצויי ה"נ לא פלוג רבנן ועוד דבני הב' מוחזקי' בנכסי אביהם כמו בני הא' וכשם שבני הא' באים להחזיק בנכסים מכח התקנה כך בני הב' אלא דבני הא' באים להוציא מידם בטענת שמא דילמא אבוהון אתפס' צררי לשניה והממע"ה את"ד ע"ש והן דברים תמוהים דבפ"ז דשבועות דמ"ח מוקמינן למתניתין דשניה ויורשיה קודמי' ליורשי' הא' כגון שנשבע' ומת' אבל בלא נשבע' אין יורשיה יורשי' כלום איברא דדברי הבה"ע בעצמם תמוהים וכמו שתמה ה' נת"מ ע"ש. ומ"ש הב"ח. ולא חיישי' בא' מהן שמא תפסה משל בעלה אפילו היתה אפוטרופוסי' בחיי בעלה ולא נשבע' הן דברי תימה דשבוע' דאפוט' לחוד וענין הכתוב' לחוד דהרי פסק מרן בא"ה סי' צ"ו דאלמנה אם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשי' כתובת' שאין אדם מוריש וכו' אבל אם נתגרש' ומת' יורשיה נשבעים שלא פקדתנו ונוטלי' וכו' וע"ש לה' ב"ש שכ' הטעם משום דדוקא שבוע' נגד היתומים קי"ל א"א מוריש ומוכר אבל שבוע' שאינה נגד היתומים כגון גרושה או פוגמת כתובה וכיוצא מוריש ומוכר וכו' ע"ש הרי דבגרושה אפילו בפוגמת כתוב' דחייבת שבועה כמו שפירש מרן שם ס"ז אפ"ה אם מתה גובים כתובתה גם בסי' ק"ה פירש מרן המוכר' כתובתה לאחרים ומת הבעל בחייה מת קודם שנשבעה על כתוב' אין ללוקח ולמקבל כלום בד"א כשנתאלמנה וכו' אבל אם נתגרשה ומתה לוקחים נשבעים שבועה שלא פקדתנו וכו' ע"ש הרי דאע"ג דהיא מחוייב' שבועה שיכול בעלה להשביעה אפ"ה אין השבועה מעכבת גביית הכתובה ודוקא כשנתאלמנה הרי דמעכבת השבועה את גביית הכתובה משום שתיקנו דאין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה אבל לא בגרושה וכ"ש במתה בחייו דלא שייך שום שבועה על כתובתה דשבועה על האפוטרופו' הוא ענין אחר ואינו ענין לכתובה ועיין להרב נת"מ מ"ש בדעת העיטור והן דברים דחוקים ורחוקים:

והנראה ליישב דעת בה"ע דהא דאוקמי' למתני דשניה ויורשיה וכו' כגון שנשבעה ומתה הוא אליבא דרב ושמואל דס"ל דא"א מוריש שבועה לבניו אבל אליבא דר"א דס"ל אדם מוריש שבועה לבניו אתיא מתני' כפשט' דנשבעים שבועת היורשים שלא פקדתנו ונוטלים ומסקי' התם השתא דלא אתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כר"א האי דיינא דעבד כר"וש עבד דעבד כר"א עבד וכתב הטור בח"מ סי' ק"ח קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה אין מוציאים מידם ע"ש בב"י וא"כ הכא כיון דהיורשים הם מוחזקים בנכסי מורישם אין לך תפיסה גדולה מזו וזכו בני האשה הב' אע"פ שמתה אחד בעלה ולא נשבע' כיון דהממון הוא בחזקתן הו"ל כתפסה ודעת הרמב"ם והטור שחולקים על הבה"ע אפשר דס"ל דהכא לא הויא תפיסה מעליא כיון דנכסי מורישם הם בחזקת כל היורשים אם כן כל אחד יטול מה שראוי לו ע"פ הדין:

והנה מרן הב"י כתב על דברי בה"ע עיין במרדכי והן דברים סתומי' כי לא נז' במרדכי שום דבר מסבר' בה"ע הלזו ועיין בדינא דחיי ובס' נת"מ והנראה דכונתו דבמרדכי מבואר דעת בה"ע כדעת ר"ח דאם הב' בחיי' ליכא כב"ד משום דאתו לאינצויי ואע"ג דאיכא מותר דינר מ"מ אתו לאינצויי דהא בני הראשונ' לוקחים כתובת אמן והם אינם לוקחים אלא מאותו המותר חלק כחלק וליכא כב"ד אלא דוקא אם מתה גם הב' דתו ליכא לאינצוי דהא בני השני' נמי לוקחים כתובת אמן ומשמע ליה להטור דכשמתה הב' לעולם איכא כב"ד ולא חיישינן לאינצויי אע"ג דמתה השני' ולא נשבעת דסתמא קאמר בה"ע דליכא כב"ד אלא במתה גם השניה ע"כ דס"ל דבני השניה לוקחים כתובת אמן אף על פי שלא נשבעה קודם שמתה:

ולענין אם נוהגת דין כב"ד בתוספת או לא כתב מרן ר"ס קי"א מתנאי כתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה וכו' וי"א שאף התוספת בכלל וכו' והנה כל המפרשים המה ראו כן תמהו למה כתב סברא זו בשם י"א שהרי גמרא ערוכה היא בר"פ אע"פ דקאמר תוס' כתובה ככתובה דמי לענין כב"ד ע"ש והרב נת"מ בחא"ה כלל ד' סי' ל' כתב ליישב דאי לאו טעמא דכתיב קחו נשים וכו' היה בדבר קלקול לעבור על ד"ת דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות וא"כ השתא בזמנים אלו שהלואי יתן אדם לבנו כבתו אין ראוי להרבות בענין ירושת כב"ד שתנהוג אף בתוספת דכל מה דממעטי' שפיר דמי ודי שנעמידנה בנדוניא שמוציא האב לבתו ובמנה מאתים שהם עיקר הכתובה ונניח התוספ' לד"ת בחזקת ירושת הבנים את"ד ע"ש ואין דבריו מחוורים דאין לזה שייכות במאי דאמר רחמנא ברא לירות ברתא לא תירות דהיינו שלא יתן האדם לבתו נדוניא רבה ומפקיע זכות הזכרים אבל לענין תוספת זה מנכסי הבעל ומה ענין זה לזה ומה יתן ומה יוסיף אם נוהגת כב"ד אף בתוספת אמנם אפשר ליישב דהתם פרכי' ואימא דאב לירו' דבעל לא לירו' אם כן אב נמי מי מנע ולא כתב ובו' וא"כ עיקר התקנה שתקנו רז"ל דילרו' דבעל הוא מטעמא דאב נמי מי מנע ולא כתב וכיון דהאידנ' בלא"ה מרבים העם בנדונייא והלואי שיתן אדם לבנו כבתו אם כן א"צ לתקן שירשו אף התוספת ולכך ס"ל למרן דבזה"ז אין התוספת בכלל בב"ד וכיון דיש גאונים דס"ל בזה"ז לא נהגא כב"ד כלל מה"ט דבזה"ז הלואי וכו' ניחא קמיה דמרן לעשות פשר דבר דליפחות התוספת מכב"ד אבל דעת י"א שכ' מרן היא דעת הפוסקים דנהגא כב"ד בזה"ז אפילו לענין התוספת:

עוד אפשר ליישב דעת מרן כלפי. מ"ש מוהריק"ו בשו' פ"א שהתוספת שליש הנהוג בינינו אינו תוספת מחמת חיבת הנישואים היא אלא דינא הוא בדתנן פסקה להכניס לו אלף זוז הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה ויש לה. דין נצ"ב שהיא הנדונייא ע"ש ומרן ב"י בסי' ק' כתב שאין דבריו נראין ע"ש והנראה דמחלוקת מוהריק"ו ומרן היא בדין התוספת שרגילים להוסיף על הנדונייא דלדעת מוהריק"ו זה התוס' דינו כדין הנדונייא עצמה אבל דעת מרן דזה התוספת שנהגו עכשיו להוסיף על הנדונייא אין דינו כדין הנדונייא עצמה דהתוספת שנהגו בזמן המשנה שפסקה אלף והוא פוסק ט"ו מנה הוא ענין אחר דהתם הוא כולל הכל וכותב ט"ו ואינו כותב אותו בלשון תוספת אלא שכותב שהכניסה לו ט"ו מנה וא"כ הוא כללן עם הנדונייא והרי הן בכלל הנדונייא וכן תוס' זה הנהוג בינינו אינו דומה לתוס' הנז' בש"ס בר"פ אף על פי דאמרי' תו' כתובה ככתובה דהתם מיירי שהתו' עצמו הוא כותב אותו עם עיקר הכתוב' דהיינו מנה מאתים וכמ"ש הריב"ש בתשו' סי' ס"ה וז"ל וזה ששנינו בפ' אע"פ אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף ושאלו בגמ' פשיטא וכו' וביארו המפ' דרצה להוסיף בסתם קתני מתני' כגון שכותב ויהיבנא ליכי מהריכי אלפא זוזי וכו' ולכן הדבר מבואר הוא שכל שיכתוב ויהיבנא ליכי מהריכי כסף זוזי מאה או מאתים דחזו ליכי ומצד אחר כ' לה והוסיף לה מדיליה כו"כ אין עיקר הכתוב' בכלל תו' זה וכו' ע"ש הרי מבואר דההיא דר"פ אע"פ דאמרי' תו' כתובה ככתובה הוא דוקא בכה"ג שהוא תו' על עיקר הכתובה דהיינו מנה מאתים אבל בתו' שנהגו בזה"ז שכותבים תו' על הנדוניא אין זה חשוב לא כמו תו' על הנדוניא שבזמן המשנה ולא כמו תו' כתוב' אלא דינו כמתנה בעלמא וזהו שסתם מרן כאן בסי' קי"א וכ' דבכתוב' ב"ד לא הוי התו' בכלל דהיינו התו' שנהגו בזה"ז להוסיף על הנדוניא ודעת מהריק"ו דהתו' הוי בכלל הנדוניא כתבה מרן בשם וי"א. ולכאורה היה נר' דהיא גופ' פלוגתא דהרמב"ם והטור דסבר' ראשונה שכ' מרן הוא לשון הרמב"ם רפי"ט מה' אישות ע"ש ודעת וי"א שכ' מרן הוא דעת הטור שכ' ר"ס קי"א וז"ל תנאי כתובה שיהיו בניה זכרים יורשים כתובת אמן נדוניתה שהכניסה בתורת נצ"ב ותו' שהוסיף לה בעלה וכו' ויש לצדד בזה וצ"ע:

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה