אור ברסלב
שות די השב יורה דעה › סימן יא

שות די השב· רבי דוד בונאן

יורה דעה · סימן יא

סימן י

ראובן שנלב"ע והניח ב' בנים גדולים ובת א' גדולה ך מאשתו א' ועוד הניח בן קטן כבן ח' כבן ט' מאשתו הב' וב' בנים הגדולים הם שרויים יחד בבית א' עם אחותם והנה הב' בנים גדולים תובעים לאלמנה שרוצים שיהא אחיהם הקטון עמהם והיא טוענת בנגדם דחיישי' לרציחה פן יהרגוהו בשביל הירושה:

תשובה הנה הטור בא"ה סי' פ"ב כ' וז"ל ולאחר שיגמל הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו וכו' דהא דאמרי' בת אצל האם ה"ד באלמנה לא שבקי' לה בהדי קרובי אביה שראוי' ליורש' אבל בגרוש' שבקי' לה אצל אביה והרמ"ה כתב בשם הגאונים דה"ה נמי בגרושה וכו' ע"ש ולכאורה יש להוכיח שדעת רש"י בדעת י"א שכתב הטור ממ"ש בפ' הנושא דק"ב ע"ב אמאי דאר"ח זאת אומרת הבת אצל אמה ופירש"י וז"ל זאת אומרת הבת אצל האם דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין וכו' ע"ש ואמאי לא פי' בפשיטו' דקתני למקו' שאמה ולא קתני לבית אביה משמע דס"ל לקושט' דכשיש לה אב יושבת אצל אביה ולא אצל אמה וכ"כ ה' נתיבות משפט דרפ"ה ע"ב ע"ש אמנם יש לדחות אמה שפירש"י דלא קתני לבית אחיה וכו' משום דס"ל דמתני' ע"כ מיירי באלמנה מדקתני נשאת ופסק' עמו לזון את בת' וכו' ואי בשיש אב לבתה אמאי צריכה היא לכתוב בתה על בעל זה דבלא"ה מזונותיה על אביה אלא ודאי באלמנה מיירי דאין לה אב ועלה דייק ר"ח מדקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה ש"מ בת אצל אמה:

איברא דהרא"ש כתב בשם הרמ"ה שראה בתשוב' הגאוני' דה"ה בגרוש' והביא ראיה ממתני' דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועינן דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה. ויש לתמוה דאיך יתכן בגרושה כיון דמזונותיה על אביה ואפי' את"ל דמתניתין סתמ' קתני דמשמע דמיירי נמי בגרושה מ"מ ע"כ צ"ל דמיירי בשאביה איש עני הוא והניחה מדעתו אצל אמה בשביל מזונותיה וא"כ אין ראיה ממתני' דאפילו בגרושה הבת אצל אמה דש"ה דמדעתו הוי וכמ"ש:

והנה הב"ח הק' בדברי הטור דבלשון י"א שאומר ולאחר שיגמל הנער בבן קאמ' וא"כ מאי מק' מדאמ' בת אצל האם ע"ש ולכאור' לק"מ דמאי שנא בן קטן מבת קטנה דכי היכי דבבן קטן אמרי' שאם ירצה אביו יקחנו ה"נ בבת קטנה דכי הדדי נינהו ולכך מקשה הטור דכי היכי דאמרי' הבת אצל אמה ה"נ קטן אצל אמו דמ"ש זה מזה ונראה דכונת קושיתו היא דמאי מקשה מדאמרי' בת אצל אמה שהרי התם אפי' בגדולה קאמרי' ואלו כבן ליכא מאן דפליג דכשהוא גדול שהדין הוא שישב אצל אביו עוד הק' הב"ח דלאיזה צורך אמר שראוים ליורש' וכפריש' כ' בשם מהרש"ל ז"ל שראוי ליורש' פי' דחיישי' דלמא קטלה כן נראה לפ' לכאורה וליתא דהא בגדולה לא חיישי' דלמ' קטלה אלא ה"ק לא שבקי' בהדי קרובי האב אף שראוי ליורש' לפי שהיא עדיפ' בין הקרובים אבל בגרושה שאביה חי עדיף מדיד' ע"ש וצ"ע דאכתי תק' להפך שהרי בקטנה חיישי' לדלמ' קטלה וא"כ לגבי קטנה מה חי' הוא זה דאפי' בראוים ליורש' דאדרבה בראוים ליורש' קטלה ומה גם שעיקר קושית הטור היא מבת קטנה דומיא דנער שנגמל דמיירי ביה:

והב"ח כ' ליישב דברי הטור אע"ג דהמק' ס"ד ץ דבבת גדולה לא חיישי' לרציחה מדפריך ודלמא בקטנה וכו' מ"מ למאי דמשני א"ב ליתני למקום שהיא יש לחלק בין בן לבת דבת חיישי' לרציחה אפילו גדולה עש"ב ואח"המ דבריו תמוהים דהא למסקנא דמשני א"כ ליתני וכו' משמע להדיא דס"ל דה"ט דמתני' בר"ח דאמר זאת אומרת הבת לעולם אצל האם והיינו מטעמא שדרך כבוד הוא שתגדל אצל אמה כדי שתלמד אותה צניעות ודרך ארץ ולא חיישינן לקטלה בגדולה וכמו דס"ד ומאין הרגלים לומר סבר' זו דבגדולה איכא למיחש נמי לקטלה וזה רחוק וצ"ע:

והנה הרי"ף והרא"ש העתיקו הברייתא דפ' הנושא דקתני מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ע"כ אבל הרמב"ם השמיט ברייתא זו וראינו לה' משפטי שמואל סי' ץ' שעמד בזה וניחא ליה דאין דרך הרמב"ם להביא רק הנכתב בגמרא לפסק דין ואע"ג דברייתא קתני בפי' דמניחין אותו אצל האם ולא אצל יורשיו משום מעשה שהיה מ"מ כיון שהרב פסק שהבת אצל האם לעולם כבר הביא דין הברייתא ממילא שאין מניחין הבת אצל האב לעולם וכ"ש לגבי אחים ולגבי הבן קאמר שם דלאחר ש"ש הוא אצל האב והא דלא הזכיר בפי' דאם האחים טועני' יהא גדל עמנו אם מניחין אותו אצלם או לא בזה צ"ע את"ד ע"ש ואפ' ליישב ולומר דכיון דכבר כ' הרמב"ם דאפילו לגבי אביו אינו יכול להוציאו מאמו עד שיהא בן ש"ש א"כ כ"ש לגבי אחים ובכה"ג שהוא בן ש"ש הגיע לעונת הפעוטו' וחשיב כגדול לגבי חשש דרציחה כמ"ש מהר"ם מפדוואה סי' נ"ג שהדבר תלוי בדעת ובחכמת הבת כי תוכל להשמר מרציחה ונוכל לומר בשהגיעה לפעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר דיש להן דעת גדולו' ע"ש וכ"ן שזה דעת הרשב"ש כתשו' סי' ר"ב שכ' וז"ל ולענין הבנים אם הם עד בן ש"ש שאפי' גרוש' בחיי אביהם כ' הרמב"ם שישארו אצל אמם עד שיהיו בני ש"ש וכו' ואחרי ש"ש יהיה הדבר תלוי ברצונם אם ירצו לילך אצל אחיהם או אצל אמם יעשו כרצונם וכו' ע"ש ובתשו' סי' שמ"ה כתב וז"ל ויש להניחו אצלה עד שיהא בן ש"ש כמ"ש הרמב"ם ואחר ש"ש היה חריף ורוצה שישאר אצל אמו הרשות בידו שאם הוא בן ש"ש והוא חריף הרי הגיע לעונת הפעוטו' שמקחן מקח וממכרן ממכר וכו' ע"ש הרי מבואר דכל שהגיע לעונת הפעוטות חשיב ליה כגדול ויכול להניחו אצל אחיו אם ירצה בתו לא חיישי' לרציחה ולא כהרב בית שמואל סי' פ"ב סק"ח שכ' דאפילו אם הוא יותר מש"ש חשיב קטן ואין מניחין אותו אצל קרוביו ע"ש דלית' דבן ש"ש חשיב גדול כמבואר אך אכתי קשה בדברי הרשב"ש דאמאי לא השמיענו הרמב"ם היכא שהאם עצמה לא רצתה שיהא הבן אצלה קודם ש"ש א"נ שמתה אמו שאין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו משום דחיישינן לרציחה:

והנה הכנה"ג בסי' פ"ב הגה"ט אות י"ג כ' כדברי ה' משפטי שמואל והוסיף לומר שהרמב"ם שכ' שהבת אצל האם לעולם לא נתן טעם אלא סתם וכתב הדין ויכולי' אנו לפ' שטעמו משום רציחה והתימה על הרב מ"ש שתמה על הר"מ למה לא הביא דין זה ולפי האמור אין כאן תימה ע"ש והן דברים תמוהים כיון דהרמב"ם פסק בבת לעולם אצל אמה אפי' היא גדולה א"כ לא יתכן לומר שהטעם הוא משום רציחה דהא בגדולה ליכא חששא דרציחה כמבואר בגמ' אם לא שנאמר דס"ל דבבת אפי' בגדולה איכא למיחש לרציחה וכדעת הב"ח וכבר כתבנו לעיל דהן דברי תימה:

והנראה ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דחששא זו דחיישי' לרציחה הוא דוקא כשהאם טוענ' שרוצה לישב בנה אצלה וכנר' לשון הברייתא דקתני מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחי' אותו אצל אמו וכו' משמע דדוקא בכה"ג שאמו אומרת יהא בני גדל אצלי הוא דאין מניחי' אותו אצל מי שראוי ליורשו הא לא"ה לא חיישי' דרציחה כמ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' ט"ל ומהר"י בירב בתשו' סי' י"ט הביאם הכנה"ג בהגה"ט אות ט"ו ע"ש ויש להביא ראיה דוגמא לזה ממ"ש ה"ה עמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' גזלה דין ה' א"ל בעל השדה עקור אילנך ולך שומעי' לו והשיג עליו הראב"ד שאין אומר כן בא"י מפני ישוב א"י וכ' ה"ה ליישב די"ל שאין חוששי' לכך אלא בשבעל השדה רוצה בכך ע"ש הרי דאע"ג דאמרי' משום ישוב א"י אפ"ה אין חוששי' ליישוב א"י אלא דוקא כשבעל השדה רוצה בכך וה"ה הכא אע"ג דחיישי' לרציחה ה"ד כשהאם טוענת יהא אצלי הא לאו הכי לא חיישי' ומה שלא הזכיר הרמב"ם דין זה היכא שהאם אומרת יהא בני גדל אצלי י"ל דכיון דכבר כ' דאפי' ביש לו אב אם אמו טוענת שיהא אצלה מניחי' אותו אצלה עד ש"ש א"כ כ"ש לגבי אחים וכיון שהוא בן ש"ש כבר דינו כגדול וכמו שכתבנו לעיל. אך נשאר לנו לפ"ז לשון הרמב"ם בפיה"מ בפ' מי שאחזו שהביא ה' משפעי שמואל שכ' גבי מינקת וז"ל ואם מת הולד תנשא ולא נחוש שמה תהרגנו לפי שזה רחוק מן האפשרות אא"כ היתה האם יורשת כגון וכו' שאז ניחוש שמא תהרגנו בשביל הירושה ואין מניחי' שתניקנו אלא בעדים ולשון הגמ' מי שמת והניח בן קטן אין מניחי' אותו אצל מי שראוי ליורשו ע"כ הרי מבואר דאפי' ליכא מי שטוען נגדה שום טענה שאינו רוצה שיהא הבן אצלה ואפ"ה חיישינן חששה זו דרציחה ומדברי הרמב"ם הללו תשו' מוצאת למ"ש מהרנ"אח דלא אמרו כן אלא היכא שטענ' האם וכו' וכמו שכתבנו דבריו לעיל דהא מדברי הרמב"ם הללו מתבאר דאפילו ליכא שום אדם הטוען נגדה ואפ"ה חיישי' ואין מניחין אותו להניקו אלא בעדים ואולי י"ל דהרמב"ם שם לא כ' דאיכא למיחש לרציחה אלא דוקא בצירוף דיניקה בתוך יב"ח דאע"ג דבעלמא אמרי' דלא עבדן דחנקן בנייהו אפ"ה בכה"ג דהיא יורשת חיישינן משום דאיכא תרתי לריעותא וב"כ הרב נת"מ דרס"ב ע"א ע"ש וע' לה' דרכי נועם חא"ה סי' ל"ח ע"ש:

והנה ה' משפטי שמואל שם הביא ראיה. דחיישינן לרציחה אפי' לגבי אב אם יש לבת ממון שהרי דעת הפוסקים דה"ה בגרושה דהבת אצל אמה והיינו מדקתני סתמ' זאת אומרת הבת אצל אמה ומשמ' דה"ה בגרושה כיון דר"ח דייק מייתורא דמתני' דקתני למקום שהיא אמה הוי בכל ענין בין באלמנה בין בגרושה ועלה פריך ודלמ' בקטנ' משום מעשה שהיה וא"כ כיון דמימר' דר"ח מתוקמ' בין בגרושה בין באלמנה ופשיט' דבגרושה הדין שלה עם האב ולא עם האחים וא"כ כשמק' כגמ' ודלמ' בקטנה ומשום מעשה שהיה הוא אפילו לגבי אב לימ' בשלמא לגבי אב וכו' אלא ודאי דלפי קושית הגמ' חיישינן נמי לרציחה לגבי אב כשיש ירושה את"ד ואח"ה אינה ראיה די"ל דלפי מאי דמק' ודלמא בקטנה ומשום מעשה שהיה וכו' ה"נ מקש' דדלמ' לא מיירי אלא באלמנה ומשום מעש' שהיה ועכ"ל דמיירי אפי' בגרוש' ולאשמועי' הך דר"ח ושו"ר שכ"כ מהרשד"ם בתשו' חח"מ סי' ש"ח ובר מן דין בעיקר הראיה אח"ה לית' דכי היכי דלגבי אב איכא למיחש לרציחה במקום שיש לאב ממון כ"ש דה"נ איכא למיחש לגבי אם היכא דהיא יורשת נחלה כמ"ש הרמב"ם בפי"המ בפ' מי שאחזו וא"כ מאי פסק' דמתני' דקתני למקום שהיא אמה דהיינו ולא אצל האב במקום שיש לבת ירוש' והרי לגבי אב נמי פעמים דחיישי' לרציחה היכא דהיא יורשת נחלה ואי משום דלגבי אם יורשת נחלה הוי מלתא דלא שכיחא לגבי אב נמי מלתא דלא שכיח' טפי:

עוד ראינו לה' מ"ש שם שכ' בשם חכם אחד שהביא ראיה דלא חיישי' לרציחה דאב מהא דאמרינן בפ' בן סורר ומורה גבי בא במחתרת באב הבא על הבן במחתרת דאין הבן רשאי להורגו משום דרחמי האב על הבן ולא על עסקי נפשות קאתי אע"ג דגבי אניש אחרינא איכא חזק' דכל הבא במחתרת על עסקי נפשות בא וה' מ"ש השיב עליו דפשיטא דלענין להתיר לבן זה להרוג לאביו אין לנו כח להתיר דמו מספ' דכמה חומרות החמירו חכמי' בענין ש"ד עש"ב וה' נת"מ דרס"ה ע"ד הקשה עליו דאדרבא אם הוא ספק איכא ספק נפשות להחמיר לגבי בע"ה שמא על עסקי נפשות בא ויהרגנו ומאי חזית דדמא דבא במחתרת סומק טפי מבע"ה דנאמר בו ספק נפשות להחמיר וראיה לזה דבשאר כל אדם מספ' נתנה התורה רשות לבע"ה להורגו וכו' אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך אל תהרגנו ואם לאו אלא ס' הוא הרגהו וה"ט משום דס' נפשות לגבי בע"ה להחמיר והך דאב על הבן לאו משום ס' אתיא עלה אלא דודאי רחמי האב על הבן כדפירש"י שם עש"ב ולאו ראיה היא דבשאר כל אדם נמי לאו ה"ט משום דספקא הוא דהתם הטעם הוא משום דחשיב ודאי בא להרוג כמ"ש רש"י בפ' בן ס"ומ דע"ב ע"ב וז"ל וכ"ש אניש דעלמא הרגהו משום דודאי אדעתא דהכי את' דאי קיימת דאפילו קטיל לך וכו' ובריש פסחים ד"ב ע"ב קאמר בגמרא אי פשיטא לך מלתא כנהורא דאנפשות קאי רוצח הוא וכו' ופירש"י אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות דהיינו כל אדם חוץ מאב וכו' ע"ש הרי דבשאר כל אדם נמי דנתנה התורה רשות להורגו אינו מחמת ס' אלא משום דחשיב ודאי משום דחזק' שאין אדם עומד על ממונו וכו' אמנם היכא דהוי ס' גמור אה"נ י"ל דאינו יכול להורגו וגדולה מזו מצינו בהג"מיי ספ"א מה' רוצח שכ' בירוש' מסיק אפילו להכניס עצמו בס' סכנה חייב להציל חברו וכ' מרן שם בכ"מ ובב"י בסוף ח"מ שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק ע"ש והשת' משום פיקוח נפש דאחרים אפ"ה מחייב להכניס עצמו בסכנת נפשות כ"ש שמפני ספק נפשות דידי' לא נשפוך דם אחרים. איברא שהרב ב"ח בסוף ח"מ כ' שדין זה הוא במחלוקת הרמב"ם והטור ועי' לה' כנ"הג שם ובסי' תכ"ה הגה"ט אות י"ח ודו"ק:

אך אי קשיא הא ק' מדאמרי' עוד שם בע' בן ס"ומ ת"ר מחתר' אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מנין וכו' א"כ מת"ל מחתרת מחתרתו זוהי התראתו שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשו לחתור וכו' אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים וכו' אבל בלא התראה לא דדלמא לאו דדעתא דנפשות קאתי וכו' ע"ש הרי מבואר דבבא דרך הפתח שיש ספק אם בא להרוג או לא אינו יכול להורגו בלא התראה. איברא דמרמב"ם בספ"ח מה' גניבה כתב וז"ל וא' הבא במחתרת גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו וכו' מבואר מדבריו דס"ל דאפי' נכנס דרך הפתח סתמא דמלתא גנב הוא ויכול בע"ה להורגו בלא התראה ה"ה שם ע"ש ועיין להרא"ם פ' וישלח ד"ה ויצר לו שמא יהרוג אחרים דפשיט' ליה דמן הספק אינו יכול להרוג ובן מתבאר דעת הרב נח"י ע"ש:

ודע שהרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב תיקון ג' גבי מי שמתה אשתו וירש הזרע שלה כתובתה כפי תקנת ארג'יל כ' וז"ל וכן בכאן נושאים ונותנים בנכסים שנשארו ביד האב ויגדלנו אביו אם ירצה ולא חיישי' שמא יהרגנו כשאר יורשים כדאיתא בפרק הנושא דרחמי האב על הבן ומחתרת תוכיח ע"ש ודלא כה' משפטי שמואל:

והנה מהר"ם מפאדווא סי' נ"ג כ' דדוק' בבן שהוא שוה עמהם בנחלה הוא דחייש' לרציחה אבל. הריגת הבת משום עישור נכסי לא חיישי'. דא"כ הי"ל להפוסקים להזכיר דין זה ג"כ בבת לרבותא דאע"ג דאין מדויחים בהריגה כי אם עישור נכסים דחיישי' אלא ודאי דאין דין זה בבת לפי המסקנ' דמוכח ממתני' דאפי' גדולה אצל אמה וא"כ נאמר דדוקא בבן הדין כך כמעשה שהיה דדבר זה חידוש הוא והבו דלא להוסיף עלה ע"ש וכתב הרב נת"מ דרס"ב ע"ג דבבת יורשת נחלה ודאי דמודה הר"ם מפאדווה דחיישי' לרציחה דמ"ש מבן ודוקא בבת שיש לה אחים הוא שרצה הרב לומר דבשביל עישור נכסי לא חיישינן לרציחה אבל בירושת נחלה היא גופא גזירת הבן ודלא כה' מ"ש ע"ש ויש להביא סמך לסברת הר"ם מפאדווה הלזו דבעישור נכסים לא חיישי' לרציחה מדברי רש"י במ"ק הביאו הר"ב במקובצת שכתב וז"ל ודילמא בקטנה עסקי' כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה ע"ש הרי דאפי' לס"ד דמק' לא פריך אלא מבת יורשת נחלה שיש לה ירושה אבל מבת דאין לה אלא עישור נכסי לא חיישינן לה ונראה שדעת רש"י שחזר בו מפי' זה משום דסתמא משמע דבסתם בת מיירי בין ביורשת נחלה בין בשאר בת דלית לה אלא עישור נכסי דא"כ הול"ל ודילמ' בקטנה וביורשת נחלה. אך מה שהכריח הר"ם מפאדווה מדברי הפוסקים דהי"ל להזכיר דין זה דלא ידענא כונתו דאם כונתו על הרי"ף והרא"ש הרי העתיקו הברייתא כצורת' כדרכם ואם כוונתו על הרמב"ם והטור הרי בלא"ה השמיטו דין זה כל עיקר ואפשר דכונתו על הרי"ף והרא"ש דבשלמא אם הזכירו קושית הש"ס שהק' מברייתא זו לר"ח משמע שפיר דלא שאני לן בין בן לבת ואע"ג דבת בין האחים אין לה אלא עישור נכסי' אפ"ה חיישינן לרציחה אבל כיון שהעתיקו הברייתא כצורת' הרי מלשון הברייתא לא משמ' אלא דוק' בבן ולא בבת אע"ג דיש לה עישור נכסי:

ולענין הלכה בנ"ד לכאורה נראה כיון דהשני בנים הגדולים שרויין יחד בבית אחד לא חיישינן לרציחה דמסתפי חד מחבריה דהא אפילו לגבי עריות אמרי' דאשה א' מתייחדת עם ב' אנשים כמבואר בטור א"ה סי' ר"ב ולא חיישי' לאיסור' משום דמתביישין זה מזה וכ"ש לגבי רציחה דלא נחשדו ישראל על הרציחה וכל ישראל נקראים כשרים לענין רציחה ואיברא דגבי ייחוד דעריות כתבו הפוסקים דהני מילי ביממא אבל בליליא חיישי' דילמא אדניים חד אויל אידך ועביד איסורא הא נמי לא מכרע' דהתם שאני דעביד איסורא ואין חבירו מרגיש כלל שנעשה איסור שאין הענין ניכר אבל הכא דאם יהרגנו הרי הבן מת לפנינו ומרגיש בודאי שהרגו אחיו בכה"ג ודאי אין לחוש להריגה אפילו בליליא ואפילו את"ל דיהרגנו באופן שלא יהא ניכר שנהרג ע"י אדם הא נמי לית' דכיון דהילד היה בריא ומת פתאום בכה"ג אף ע"ג דשום חבלה לא אשתכח ביה ואינו ניכר דנהרג ע"י אדם מ"מ יש לו לרוצח לפחד ולדאג שמא אחיו מרגיש שהוא הרגו ועוד דיש לו לרוצח לדאג ולפחד שמא בהדי דקטיל ליה הילד מתעורר וצועק צעקה או גנוחי גנח או יילולי ייליל וממילא מרגיש אחיו ואת"ל דתרי אחי נמי ניחוש דילמא אזיל חד מנייהו לעסקיו וישאר רק א' א"כ אכתי איכא למיחש להריגה וישליכוהו בא' הפחתים ויצא לטעון שלא ידע ממנו השומר אחי אנכי אך יצא יצא ולא ראיתיו עד הנה מ"מ כיון דכבר ידעו ושמעו שהאלמנה טענה כנגדם שמא יהרגוהו יש להם לפחד ולדאג תמיד לשומרו נטירו מעליא ועוד דבנ"ד איכא תלתא שאחותם הבתולה ג"כ יושבת עמהם והיא משמרת אותם ולא חיישי' כלל שיוצאת לשוק דכל כבודה בת מלך פנימה ובודאי משמרתו שאין לה חלק ונחל' בירושתו ועוד דבנ"ד כיון שהבן הוא כבן ח' כבן ט' חשיב ודאי גדול לדעת מהר"ם מפאדווה והרשב"ש דלא חיישינן לרציחה כיון שהגיע לעונת הפעוטות ומה גם דיש כמה פוסקי' דס"ל דבזה"ז אין חוששין לרציח' כמ"ש המבי"ט בח"ג סי' קס"ה והרב הגדול מהר"י בירב הביאם הכנ"הג שמעשי' בכל יום שאין חוששין לרציחה שחששה רחוקה היא ונמשך אחריה ה' פרח מ"א ח"א סי' ק"י ואפילו לדעת שאר פוסקים דחיישי' לרציחה אפי' בזה"ז בנ"ד כ"ע מודו דלא חיישינן לרציחה בצירוף כל הטעמים הנ"ל ועוד שהרי כתב הכנה"ג הגה"ט אות י"ב משם הרמ"א והרש"ב שאם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה וה"נ בנ"ד שהאנשים האחים הנ"ל הם עשירים ובני טובים ממשפחת רם ודאי דאין כאן חששה זו ותו לא מידי:

דברי דוד כתב הרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קס"א ץ עמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ל"ח דוקא קטן אצל מי שראוי ליורשו הא כל שאין קטן שאין בו חשש רציחה וא"נ קטן אצל קרוב שאינו ראוי ליורשו מניחים אותו אצל הקרובים ולעולם צריך לדקדק בכל הדברים אלו מה שיראה בעיני ב"ד וכתב עליו ה' ז"ל ונרא' דהאי דכתב הר' ולעולם צריך לדקדק וכו' קאי אפי' הקטן אצל קרוב דראוי ליורשו דאם יראה בעיני ב"ד שיהא אצלם לא ניחוש לרציח' א"ד והנה א' הרוא' שנדון ה' ז"ל הוא בראובן שמת ונשארו לו ב' בנים א' בן ה' שנים וא' יונק שדי אמו והאלמנה רוצה ללכת לארץ אחרת עם שני בניה ואבי ראובן מעכב עליה שלא תצא כי הילדים דכי' וחושש מפני סכנת דרכים ועוד טוען שהוא חייב לחנכם מן התור' ומי מחנך אותו כשיוליכוהו מכאן ושוב הביא תשובת הרשב"א הנזכ' דמבואר דאם יראה בעיני ב"ד שיהא אצלם לא ניחוש לרציחה את"ד עש"ב ואח"ה דלענין נדון דידיה לא היה צריך לכל זה דממ"נ דאם קאי אכל זמן שתינוק האחר הוא יונק שדי אמו הא ודאי אע"פ שאחיו הגדול ממנו הוא יושב אצלו ליכא חשש דרציחה שהרי נשאר הא' אצל אמו שאינה ראויה ליורשו והא ודאי שיכול הב' לישב אצל מי שראו ליורשו וכ"כ הכנ"הג בא"הע סי' פ"ב הגה"ט אות יו"ד בשם הר"ם אלבילדא ע"ש והוא דבר פשוט ואם כונת ה' ז"ל שלאחר שיגמל הנער ויביא אותו ג"כ אצלו דיש לחוש לרציחה הא נמי לית' דכבר כ' הרשב"ץ ח"ג סי' קמ"ד שלא חששו לזה אלא בבן א' אבל בשנים אין לחוש שאם ישחטו א' ישאר האחר יורש ואין לחוש לשחיטת שניהם כ"א מפני אימת המלכות וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה