אור ברסלב
שות די השב יורה דעה › סימן ט

שות די השב· רבי דוד בונאן

יורה דעה · סימן ט

סימן ח

על ראו' שנלב"ע בפתע פתאום ועמדה אלמנתו ומחלה לבתה מראו' הנז' איזה סך מסכי כתובת' וכתבו שטר ע"ז לימים נפטרה האלמנה הנז' ובאו בניה מבעלה א' לתבוע כתובת אמן מבת ראו' הנז' והשיבה הבת הנז' דכיון דלא נשבע' שבוע' אלמנה אין להם לירש כלום עוד יורנו המורה בענין נכסי נדוניית' הקיימין והבלתי קיימי' ושכמ"ה:

הנה תחלת כל דבר יש לנו לבאר בעיקר דין שבועת אלמנה דאיכא פלוגתא דרבוותא אם השבוע' היא על עיקר הכתובה דהיינו מנה מאתים ותו' או אפי' על הנדוני' דהיינו נצ"ב והנה התוס' בפ' השולח דל"ד ע"ב ד"ה אין אלמנה וכו' הק' וא"ת והרי לא ניתנה כתוב' לגבות מחיים וחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואפי' מיתמי גובה בלא שבוע' וי"ל דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנו וכו' ע"ש וכ"כ בפ"ק דב"ב ד"ה ע"ב בד"ה ואפי' מיתמי וכו' ע"ש מבואר מדבריהם דע"כ לא אמרי' דאין למנה נפרעת אלא כשבוע' אלא במנה מאתים ותוס' משום דתנאי כתוב' נינהו אבל לנצ"ב אע"פ שאינן בעין כגון שנאבדו כיון שאינן בתנאי ב"ד הו"ל בשאר חוב דעלמא וגובה מיתמי בלא שבוע' משום דחזק' אין אדם פורע בתוך זמנו ונ"מ שאם מת' יורשיה יורשי' נצ"ב שלה ולא שייך לומר בזה א"א מש"ל כיון דהיא נמי היתה גובה מהם בלא שבועה:

איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש התוס' עצמם שם בב"ב דקנ"ח ע"א בד"ה וב"ה וכו' שכ' וז"ל וק' לר"י למ"ד בחזק' יורשי הבעל למ"ל טעמא דחזקתן ת"ל וכו' לפי שהיא צריכ' שבוע' על כתובת' וא"א מש"ל וכו' ע"ש והתם מיירי בנצ"ב ולפי דעתם בפ"ק דבנצ"ב אפי' אינן קיימי' א"צ שבוע' א"כ מאי ק"ל הכא ולקמן יתבאר בס"ד אבל ה"ה בפי"ח מה' אישו' כ' אם נאבד' הנדונייא ובאת לגבו' מיורשי' צריכ' היא לישבע ואם מתה בלא שבוע' ודאי אין יורשיה נוטלי' כלום דלא עדיף מחוב דעלמ' דאמרי' א"א מש"ל ע"ש ומרן ב"י סי' צ"ו הביא דברי ה"ה הללו ע"ד הטור שכ' וז"ל אבל כל נכסיה בין נ"מ בין נצ"ב יורשיה יורשי' אותם אפי' נתאלמנה שא"צ לישבע ע"ש וכ"כ הב"ח ופריש' ודרישה ע"ש ולפי מה שכתבנו אינו מוכרח בדברי הטור דאפש' לומ' דס"ל כדעת התו' דגיטין ודפ"ק דב"ב דנצ"ב אפי' היכא דנאבדו א"צ לישבע וכ"כ בפשיטו' מהרשד"ם בתשו' חא"ה סי' קל"ב בדעת הטור ע"ש:

ונראה דיש להכריח כדעת מהרשד"ם דס"ל להטור כדעת התו' דנכסי נדוניית' אפי' אינן בעין א"צ לישבע עליה' ממ"ש הטור ס"ס צ"ח גבי ייחד לה מטלט' ואבדו א"צ שבוע' וכו' וכ"ה מסקנת א"א הרא"ש וכו' ע"ש ופשוט הוא דנכסי נדוניית' הו"ל כמו ייחד וכן מתבאר מדברי הב"ח בר"ס פ"ח שכ' וז"ל דכי היכי דבייחד לה מטלט' בכתובת' לא חיישי' דלמ' צררי אתפס' ה"ה כשנכסי' קיימי' והן בעין כין נ"מ בין נצ"ב נוטלתן בלא שבוע' אבל בדליתנהו בעינייהו פליגי בה הרי"ף ורש"י בפי' ולא כ' רבי' כאן אלא בס"ס צ"ח ע"ש הרי דס"ל דנכסי נדוניית' הוי כמו ייחד גבי הדדי נינהו וכן מתבאר מדברי הריב"ש הביאו מרן הב"י בס"ס צ"ח וז"ל דה"ה אם נמכרו נכסי נדוניית' ולקחו אחרי' בדמיהן כיון שאלו מת' היתה נוטלת אות' בלא שבוע' אין לומ' כשמת' ככר נתחייב' שבוע' ואע"ג דבההיא דר"פ אע"פ מיירי כשייחדן לה הבעל לאחריו' כתובת' כל שהן מנדוניית' הרי הן מיוחדי' לה שהרי יכולה לומ' כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה משום שבח בית אביה עכ"ל מבואר להדיא דס"ל דנכסי נדוניית' הוי כמו ייחד וכיון דדעת הטור בייחד לה דאפי' נגנבו ונאבדו א"צ שבוע' ה"ה נמי בנצ"ב שלה דאפי' נגנבו ונאבדו נוטלתן בלא שבוע' וכ"כ בפשיטו' מהרש"ך ח"ב סי' ל"ז לדעת רש"י דס"ל דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבועה ה"נ בנכסי נדוניית' אפי' נאבדו נוטלת בלא שבוע' ע"ש ולפי האמור יש לתמוה על מרן ב"י שהשוה דעת הטור כדעת ה"ה וכן יש לתמוה על הב"ח ופו"ד שכתבנו לעיל:

ולפי מה שכתבנו דנכסי נדוניית' נמי הוי כמו ייחד לה דכי הדדי נינהו לכאורה יש לדקדק בזה מהא דמסקי' בר"פ אע"פ מטלט' וליתנהו בעינייהו בלא שבוע' ופירש"י אם ייחד מטלט' לכתובת אשתו ואבדו בלא שבועה דכיון דאבוד הני לא אתפסה אחריני ע"ש ולכאורה. ק' דהא דייחד לה מטלטלין בכתובת' ע"כ בדאבדו נכסי נדוניית' דאי בדאיתנהו לנכסי נדונייתא הא מייחדי וקיימי ותו לא מייחד לה אחריני אם כן הרי מצינו דאף על גב דאבדו מייחד לה אחריני והכי נמי נימא בייחד לה דאף על גב דאבדו מייחד לה נמי אחריני ואפשר לומר דסבירא ליה לרש"י דלאו הא בהא תליא דהיכא דייחד לה שפיר אמרינן דכיון דייחד לה אף על גב דאבדו תו לא מייחד לה אחריני אבל בנכסי נדונייתה שהוא לא ייחד לה כלל לא שייך למימר הכי ושפיר חיישי' להתפיס לה צררי ושוב ראיתי למהר"א ששון סימן כ"ג שחי' כן ואיברא דמצד הסברא אינו מוכרח דנכסי נדונייתה נמי כיון דמייחדי וקיימי הו"ל כמי שייחד ותו לא מייחד לה אחריני דכי הדדי נינהו וההיא דר"פ אע"פ שהקשינו לדעת רש"י לא מכרע' די"ל דלעולם בנכסי נדוניית' נמי היכא דאבדו תו לא מייחד לה אחריני ודאמרי' ייחד לה מטלט' וכו' היינו למנה מאתים ותוס' וכי היכי דבייחד לה מנה מאתים ותוס' ואבדו תו לא מייחד לה אחריני ה"נ אם אבדו נכסי נדוניית' תו לא מייחד לה אחריני ונוטלת בלא שבועה:

איברא דהרא"ש בפ"ק דב"ב סי' י"ב עלה דמתני' דפ' מ"ש נפל הבית וכו' דאמרי' בחזקת יורשי האשה ובנצ"ב מיירי הק' הרא"ש למ"ד דנכסי' בחזקת יורשי האשה היכי גבו דאף אם מת הבעל תחלה לא היתה גובה כתובת' בלא שבוע' וא"א מש"ל ותי' בשם ריצב"א דבנפל הבית עליו ולא מת מתוך ישוב הדע' לא חיישי' שמא התפוס צררי כשהיה בריא ע"ש ומהמשך דברי הרא"ש נר' שתופס תי' זה לעיקר כמ"ש ה' נת"מ דש"ה ע"ד ע"ש הרי מבואר דס"ל דאפי' בנצ"ב חיישי' שמא התפי' לה צררי דהא דנצ"ב מיירי ועל' שקו"ט הרא"ש ואף לפמ"ש הרא"ש לעיל מיני' דכיון דבתנאי ב"ד אית לה חיישי' לצררי ע"ש דלכאו' מש' לפ"ז דבנצ"ב כיון דלאו בתנאי ב"ד לא חיישי' לצררי וכבר הכריח ה' נת"מ דש"ב ע"ד דס"ל להרא"ש דלהך שינוייא נמי אפי' בנצ"ב יש לחוש לצררי דכיון דאלמנה אית לה כתובה בתנאי ב"ד ומתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה חיישי' נמי אפי' בנצ"ב עש"ב וכ"ה מבואר להדיא בתשו' הרא"ש סי' צ"א והביאה מרן הב"י בר"ס צ"ו שכ' וז"ל אמנם אם לא נשבע' האלמנה על כתובת' ועל נדוניית' שלא גבת' מהן וכו' יורשיה לא היו יכולים לגבות מכתובת' ומנדונייתה כלום כיון שנתחייב' שבוע' ולא נשבע' וכו' דא"א מש"ל ע"ש הרי מבואר דס"ל דנכסי נדוניית' אם לא נשבע' עליהם אין יורשיה יורשי' אות' וכן מתבאר מדברי הטור בסי' ץ' שפ' בההיא דנפל הכית עליו וכו' דמיירי בייחד לה נכסי' לכתובת' שא"צ לישבע ע"ש משמ' דאי לא ייחד לה יורשי הבעל יורשי' הכל ואין ליורשיה כלום אפי' בנכסי נדוניית' ולפמ"ש לעיל לדעת רש"י ודעימי' דס"ל דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבוע' ה"נ בנכסי נדוניית' דכי הדדי נינהו וא"כ כיון דהרא"ש והטור ס"ל כדעת רש"י דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבועה אמאי בנכסי נדוניית' צריכה לישבע אשר ע"כ נר' כמו שחילק מהר"א ששון דאפי' לדעת רש"י ודעימי' דס"ל דבייחד לה אפי' נאבדו נוטלת בלא שבועה משום דתו לא מייחד לה אחריני אפ"ה מודו דבנכסי נדונייתה אם נאבדו אינה נוטלת בלא שבועה:

ולפי האמור לדעת רש"י אפשר ליישב מה שהק' מהרש"ך ח"ב סי' ל"ז על דברי הרמב"ם דכיון דאמרי' דדין נכסי' שהכניס' בנדונייתה ודין דייחד לה מטלט' שוו ודמו אהדדי א"כ כי היכי דבייחד לה מטלט' כ' הרמב"ם בפי"ו מה' אישות דאם נמכרו המטלט' שייחד ונלקח בהם מטלט' אחרי' נוטלת בלא שבוע' ה"נ הול"ל בדין הנכסי' שהכניס' לה בנדוניית' דאם נמכרו המטלט' שהכניס' לו בנדוניית' ונלקח בהם מטלט' אחרי' נוטלת בלא שבוע' וכ' לתרץ דאה"נ ולא הוצרך לכותבו וסמך עמ"ש בדין ייחד לה מטלט' ע"ש וכבר כ"כ הריב"ש בתשו' סי' קס"ט והביאו מרן כ"מ שם בפי"ו ע"ש ולולא דבריהם היה אפשר לומר לדעת הרמב"ם דכי היכי דלדעת רש"י והרא"ש והטור יש הפרש בין נכסי נדוניית' לדין דייחד לה מטלט' דהיינו היכא דנאבדו דבייחד לה ס"ל דאפי' נאבדו אינה נוטלת בלא שבועה משום דתו לא מייחד לה אחריני אבל בנכסי נדונייתה אם נאבדו צריכה שבועה ה"נ נימא לדעת הרמב"ם דיש הפרש בין דין ייחד לה מטלט' לדין נכסי נדוניית' דהיינו דבייחד לה אפי' נמכרו ונלקח בדמיה' אחרי' נוטלתן בלא שבועה וכיון דייחד לה ותו לא מייחד לה אחריני מסתמא אמרי' דאלו שהן תמורתן הניחם לה תמורת הראשוני' אבל בנכסי נדוניית' שהוא לא ייחד לה כלל לא אמרי' דאלו שנלקחו בדמיה' הן תמורתן אלא אמרי' דאפש' דאתפס' צררי אחריני והלכך אם נמכרו נכסי נדונייתה ונלקחו אחרי' בדמיה' אינה נוטלת בלא שבועה:

והנה ה"ה בפי"ח מהלכות אישות כ' ע"ד הרמב"ם ביאור דברי רבי' הוא שאותם נכסי' שהכניס' לו הן בעין קיימי' וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלט' שלה קיימי' שגובה אות' בלא שבוע' ועד"ז כ' דבי' שאם מת' בלא שבועה יורשיה יורשי' הנדונייא וכו' ע"ש והדבר ק' דאיך כ' ה"ה דכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע ומטלט' שלה קיימי' וכו' דהא בפי"ו לא נז' כלל מענין נכסי נדוניית' ומהרש"ך שם כ' דט"ס וצריך להגיה בדבריו שאם נתייחד לה קרקע ומטלט' שגובה וכו' ע"ש ומהר"א ששון סי' הנ"ל ג"כ כ' דט"ס נפל בדברי ה"ה אלא שהק' ע"ז דאכתי איך כ' ה"ה ועד"ז כ' רבי' שאם מת בלא שבועה שיורשיה יורשי' הנדונייא וק' דמהיכן הוציא כן ה"ה כיון שלא נתבאר בפי"ו היכא שהמטלט' הן שלה שהיא נאמנת בלא שבוע' וא"כ היכי יליף משם ה"ה להיכא שהמטלט' שלה שהיורשי' נוטלי' בלא שבועה והרי עדיין בהיא עצמה לא ידענו אם היא נוטלת בלא שבועה דאפשר דהיא עצמה לא תטול כיון שהם נצ"ב ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' וא"כ נאמר בהם שהם חשובי' כנכסיו עש"ב ונר' פשוט דכונת ה"ה ללמוד עיקר הדין דכי היכי דבייחד לה דנוטלת בלא שבועה ה"ד כשהן בעין וכמבואר בדברי הרמב"ם שכ' והן קיימי' ה"נ בנדוניית' שכ' הרמב"ם נוטלת בלא שבועה ה"ד כשהן בעין ואהא כ' ועד"ז כ' רבי' שאם מת' בלא שבוע' שיורשיה יורשי' הנדונייא ר"ל דבכה"ג שכנסי נדונייתה קיימי' דוקא הוא דקאמר רבי' שיורשיה יורשי' הנדונייא אבל היכא דנאבדו שהיא עצמה אינה גובה אלא בשבוע' אין יורשיה יורשי'. ובר מן דין ממקומו הוא מוכרע דה"ה יליף לעיקר הדין דהיא עצמה אינה נוטלת בלא שבועה אלא כשהן בעין הן ממ"ש הרמב"ם והנכסים עצמן דמשמ' שהן קיימי' הן מכח הדין דלא עדיף מחוב דעלמ' או ממ"ש הרמב"ם בסוף דבריו ואם היה בהן מותר וכו' כי ודאי לא יצדק לומ' שיש בהן מותר זולתי כשהנכסי' קיימי' וכדתרגם לה הרב מהרלנ"ח בסי' נ"ח בב' הפי' שפי' בדברי ה"ה ותזכירו מהר"א ששון שם ע"ש:

אך יש מקום לדקדק בדברי מהרלנ"ח בפי' הב' דה"ה בא להכריח ב' דברים הא' דהיא עצמה אינה נוטלת נכסי נדוניית' שאינן קיימי' אלא בשבועה והב' דאם מתה אין יורשיה יורשי' אות' א"כ אמאי לא הכריח הדין הא' דהיינו דהיא עצמה אינה נוטלת נכסי נדוניית' שאינן קיימי' אלא בשבוע' ממ"ש הרמב"ם אא"כ הותירו בחיי הבעל וכו' דמשמע שהנכסי' עצמן קיימי' ולמה לא הכריח זה אלא ממ"ש הרמב"ם בסוף דבריו גבי יורשיה ואם היה בהן מותר וכו' ויותר תימה דהרב עצמו שם בפי' הא' כ' וז"ל ובזה יבא בטוב מה שהביא ראיה ה"ה מסוף הלשון שכ' ואם היה בהן מותר ולא הביא מהלשון שכ' הרב למעלה שהוא כיוצא בזה עצמו שאמ' והיו נצ"ב שהמותר לבעלה וכו' משום שדין הא' הוא מוכרח ממקומו ממ"ש והנכסי' עצמן וכו' ע"ש ובעיקר דברי ה"ה אפשר לומר דס"ל דמ"ש הרמב"ם בפי"ו ואם כתב לה מטלט' וכו' היינו נכסי נדונייתה שקבלם עליו וכתבם לה בכתובת' ולא מיירי בייחד וס"ל להרמב"ם דמ"ש בר"פ אע"פ מטלט' ואיתנהו בעינייהו וכו' מיירי בנכסי נדוניית' והכי מפ' לה רבי' האיי גאון הובאו דבריהם במקובצת כתובו' ע"ש ומעתה אין צריך להגיה בדברי ה"ה וכבר ראינו למהראנ"ח בחי' לכתובו' שכ' ע"ד התו' שם בד"ה נר' כפיר"ח דגריס בריש' ייחד לה ארע' וכו' דבאו לאפוקי שיטת הרי"ף והרמב"ם שכ' הר"ן דמפ' לה בנכסי' שהכניס' בכתובת' ע"ש אלא דיש לתמוה על הרב ז"ל דהיכן מצא דהר"ן כ"כ שהרי הרואה יראה שהר"ן לא הביא אלא דוק' פירש"י ולא הביא מחלוק' הרי"ף והרמב"ם עם רש"י אלא במאי דקאמר בגמרא מטלט' וליתנהו בעינייהו וכן מבואר בהרא"ש שהבין דעת הרי"ף כדעת רש"י ע"ש ועיין דינא דחיי לאוין ד"צ ע"א:

באופן דבנכסי נדוניית' כשהן בעין נר' ברור דעת כל הפוסקי' דנוטלת' בלא שבוע' ואם מתה ולא נשבע' יורשיה יורשי' אותה כמו שנתבאר מכל מה שכתבנו ולפי האמור צ"ל דמה שהק' התו' בפ' מ"ש בד"ה וב"ה עלה דמתני' דנפל הבית וכו' דלמ"ל חזק' וכו' דהו"ל מת לוה בחיי מלוה וא"א מש"ל וכו' ע"ש ע"כ דס"ל דמתני' סתמ' קתני אפי' כשנאבדו ונפחתו ומש"ה ק"ל שפיר כמ"ש ה' מש"ל בפי"ח מה' אישות ע"ש:

והנה התוס' שם כתבו לחד תי' וז"ל אבל ליכא לשנויי כגון דייחד לה קרקע וכו' דפטורה משבוע' דא"כ כי מקשי' מכמה ברייתו' בפ' כל הנשבעי' ופריך נמי מבריית' דמוקי כב"ש לישני ליה כגון שייחד לה ארעא וכו' עכ"ל ודבריהם אינן מובנים דתק"ל הכי לקושטא דמלתא דהא מסקי' בפ' אע"פ דבייחד לה פטורה משבועה ואמאי לא משני הכי בפ' כל הנשבעי' וה' בית יעקב בתשו' סי' נ"ב כ' דכונת דבריהם מדלא משני הכי בגמ' דשבועות ע"כ טעמא משום דפשוט הוא ולא אצט' לאשמועי' ע"ש והוא דוחק דהא הך דייחד לה ארעא בלא שבועה לא נזכר בשום משנה אלא תלמוד' הוא דחדית לן האי דינא בפ' אע"פ ואין זה פשוט:

והנראה בכונת דבריהם הוא דמכח סתמיות דמתני' משמ' דאפי' בלא ייחד מיירי ומש"ה לא מוקי הש"ס בפ' כל הנשבעי' דהנהו ברייתות בייחד לה משום דסתמא משמע דבכל גוונא מיירי וא"כ ה"נ לא מוקמי' מתני' דנפל עליו בייחד לה משו' דסתמ' מיירי בכל גוונא ואפי' בדלא ייחד לה דהא עיקר קושיתם שהק' דאין אדם מש"ל הוא משום דמשמע להו דמתני' סתמא קתני דמשמ' דאפי' בשאין נכסי נדונייתה קיימי' דצריכה שבועה ואהא ק"ל דא"א מש"ל וכמו שכתבנו לעיל בשם ה' מש"ל ועד"ז הוא דלא ניחא להו לאוק' מתני' בייחד לה משו' דסתמ' קתני והביאו ראיה מההיא דשבועו'. אך אכתי ק"ט בדבריה' דאיך אפש' לאוקומי הך בריית' דפ' כל הנשבעי' דמוקים לה כב"ש דמיירי בדייחד דהא קתני התם יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה ובה בין בשבוע' וכו' והאב אינו גובה אלא בשבוע' וא"א דמיירי בשייחד לו אמאי האב אינו גובה אלא בשבועה דהא בכה"ג שייחד לו א"צ שבוע' וכן ג"כ בבן אמאי גובה בשבוע':

ומורנו הרב ז"ל בס' עה"ש חח"מ סי' ע"א אות ל"ב כ' בכונת דבריהם דס"ל דגם בב"ח אם ייחד לו. קרקע אין נפרעי' מיתומי' בלא שבועה (ודלא כדעת הראב"ד שכ' הרא"ש בר"פ אע"פ דלא אמרו פיטור שבוע' בייחד לה ארעא אלא בכתובה וכו' אבל בב"ח חוששי' לפרעון ע"ש) מדכתבו ופריך נמי מבריית' דמוקי כב"ש וכו' וההיא מיירי בב"ח וקשיא להו למה דחקי' לאוקומ' כב"ש ולא משני בייחד לה קרקע ואפש' דהתו' לשיטתם בשבועו' דמ"א בד"ה ובי מה בין זה וכו' דעבוד רבנן תקנת' ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביע ע"ש וה"נ ייחד לו קרקע גובה ממנו בלא שבוע' אבל מן היתומי' לא תפרע אלא בשבועה דאפי' במקום שאין האב יכול להשביע תקנו רבנן שלא לפרוע מן היתומי' אלא בשבוע' את"ד ע"ש ולכאורה אכתי לא נתיישבו דבריהם דכיון דהאב אינו נוטל אלא בשבוע' אכתי א"א מש"ל ושפיר פריך מינה לרב ושמואל התם והנר' דכיון דשבועה זו אינה מן הדין דאבוהון גופי' אינו יכול להשביע אלא תקון רבנן שלא ליפרע מן היתומי' אלא בשבוע' א"כ שבוע' כזו יכול להוריש אלא ודאי ע"כ דס"ל דאף בכה"ג אמרי' א"א מש"ל:

אמנם נר' דלא מכרע' די"ל דלא כ"כ התוס' אלא לדעת המק' דפריך וכי מה בין זה לפוגם שטרו דתק"ל אמתני' דהבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבוע' וע"ז תי' דטעמ' לאו מש"ה הוא דאפי' לא מצי אבוהון טעין טעני' ליתמי דבפ' הכותב אמרי' כ' לאשתו נקי נדר נקי שבועה וכו' אבל לפי המסקנא דמסיק ר"פ דאבוהון גופי' מצי טעין אשתבע לי ומשבעי' לי' ה"נ דאפי' ביתומי' לא משבעי' אלא היכא דאבוהון מצי טעין אשתבע לי כדעת רש"י בפ' הכותב שהביא מו"ה שם דס"ל דבמקום שאין האב יכול להשביע גובה מן היתומי' בלא שבועה וההיא דכ' לה נדר ושבוע' אין לי עליך לא תפרע אלא בשבועה י"ל דלא האמינו אלא לגבי דידי' שיודע שאין מכחישו בפניו אבל מיתומי' שאין מי שיכחישו לא האמינו ולכך לא יגבה אלא בשבועה עש"ב. איברא דבפסקי התוס' בפ' כל הנשבעי' סי' ס"ה כ' וז"ל טעני' ליתומי' מה שאין אביהם יוכל לטעון ע"ש מבואר דס"ל דלקושטא דמלתא הכי נקטי' דטעני' ליתמי מה שאין אביהם יוכל לטעון דלא כדעת רש"י:

ברם אכתי לפ"ז לא נתיישבו דברי התו' דאפי' נימ' דבב"ח ליכא לאוקומ' בייחד לו משו' דיכולי' אנו לומר דס"ל להש"ס דאפ"ה שייך ביה א"א מש"ל מ"מ בההיא דנפל הבית דמיירי בכתובת אשה שפיר איכא לאוקמ' בייחד לה דהיא גופ' נוטלת בלא שבועה כדאמרי' בר"פ אע"פ ייחד לה וכו' בלא שבועה וכתב רש"י בד"ה בד' מצרנהא וכו' ומת נפרעת הימנו בלא שבועה דודאי תו לא מתפיס לה צררי אחריני ע"ש הרי דבייחד לה אפי' מת לוה בחיי מלוה אפ"ה נפרעת בלא שבועה גבי כתוב' וא"כ שפיר מצי' לאוקמ' בייחד:

אך אנן בדידן נר' ליישב דעת התוס' דב"ב דס"ל כדעת הראב"ד ודעמיה שהביא מו"ה שם דבב"ח אפי' בייחד לו חוששי' לפירעון וחייב לישבע אבל מ"מ אם מת המלוה אע"ג דמת לוה בחיי מלוה אפ"ה יורשי המלוה נוטלי' בלא שבועה דלא אמרי' בכה"ג א"א מש"ל כי ההיא דאמרי' התם עלה דרו"ש הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאר"פ הפוגם שטרו ומת יורשי' נשבעי' שבוע' יורשי' ונוטלי' וכו' ע"ש וה"נ בייחד לו אע"ג דהאב עצמו חייב שבועה אפ"ה הבן נוטל בלא שבועה ולא אמרי' בכה"ג א"א מש"ל ואמאי דחיק לאוקמ' כב"ש לא עכ"ל משום דמשמע לי' דסתמא קתני ואפי' בלא ייחד וא"כ ההיא נמי דנפל עליו וכו' כיון דסתמ' קתני איכא לאוקמ' בייחד והשתא דאתאן להכי אפשר לפרש דברי התוספות כדמתרגם לה מו"ה ז"ל ועיקר קושיתם היא כיון דבההיא דיפה כח הבן וכו' דמיירי בב"ח מצי' לאוקמ' בייחד ואע"ג דהאב עצמו מחוייב שבועה כיון דאינו חייב אלא מכח התקנה שבוע' כזו יכול להוריש לבניו אלא ודאי מדלא מוקים לה הכי ע"כ משום דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני ה"נ מתני' דנפל הבית וכו' כיון דסתמא קתני לא מוקמי' לה בהכי:

ושו"ר לה' נתיבות משפט דקצ"ד שעמד בדברי התוס' דב"ב וניח' ליה דהתו' ס"ל כדעת הראב"ד דבב"ח אפי' בייחד חוששי' לפרעון ובנצ"ב הוי כשאר חוב דעלמ' דחיישי' לפרעון וע"ז כתבו ליכא לשנויי כגון שייחד לה וכו' דלענין נצ"ב אע"פ שצרי' שבועה עכ"ז מהני לענין א"א מש"ל כיון דהשבועה היא להחזיק מה שבידה קרקע שייחד ושבוע' כזו יכולה להוריש לבניה דא"כ כי פריך התם מברייתא דיפה כח הבן והוצרכו להעמיד' כב"ש אמאי לא משני דמיירי בייחד ועכ"ז האב גובה בשבוע' כשאר ב"ח ואע"פ שייחד והבן גובה בשבועה ושלא בשבועה משום דאע"ג דהאב היה חייב שבועה כיון שהיה להחזיק מה שבידו שבועה כזו אדם מש"ל אע"כ דס"ל דאפי' בכה"ג א"א מש"ל וייחד לא מקרי להחזיק מה שבידו את"ד ע"ש ודבריו קשי' לשמוע כיון דאב גופי' חייב שבוע' ואע"ג דהוי להחזיק א"כ לגבי בנו אמאי לא חשיב מחוייב שבועה וא"א מש"ל ועוד דבפסקי התו' בפ' מ"ש סי' של"א כ' וז"ל אם ייחד לה ארעא בד' מצרים פטורה משבוע' ע"ש הרי דאפי' בנצ"ב דמיירי מתני' ס"ל בדעת התו' דבייחד לה פטור' משבועה. ודע דמ"ש התוס' וכן בפסקי התו' ייחד לה ארעא בד' מצרים ל"ד הוא דהא בר"פ אע"פ מסקי' והלכת' ואפי' מצד א' בלא שבוע' וכן פסקו כל הפוסקי':

היא העולה מכל מ"ש דבנכסי נדוניית' שהן קיימי' נוטלתן בלא שבוע' ואם מת' ולא נשבע' יורשי' אות' וכן אם נמכרו ונלקח בדמיהן אחרי' דינם כמו שהן קיימי' אבל אם נגנבו או נאבדו אינה נוטלת אלא בשבועה ואם מת' אין יורשיה נוטלי' כלום כיון שלא נשבעה וא"א מש"ל. גם מהרשד"ם גופי' בסי' קי"ו וקע"ד פסק כן דדוקא כשהנדונייא בעין היא נוטלת בלא שבועה וכבר ה' יד אהרן בסי' הגב"י אות י"ח הביא בשם מהרח"א בס' מוצל מאש בסי' נ"ו שעמד בסתירת דברי מהרשד"ם ע"ש ועיין עוד בתשו' מהרשד"ם סימן קצ"ט שכ"כ ע"ש וכ"כ מרן בש"ע וכן הסכים ה' דרכי נועם חא"ה סי' כ"ה ע"ש:

ומעתה צריכי' אנו לבאר אם היורשי' צריכי' לישבע שבועת היורשי' שלא פקדתנו אמנו כדקי"ל גבי ב"ח היכא דמת מלוה בחיי לוה דיורשי המלוה צריכי' שבועת היורשי' שלא פקדנו אבא והנה הרב מש"ל בפי"ו מה' אישות כ' דמדברי מהרש"ך בח"א סי' קע"ו נראה דס"ל דבנדונייא נהי דלא אמרי' א"א מש"ל מ"מ היורשי' צריכי' לישבע שבועת היורשי' שלא פקדתנו ולא ידעתי מנין לו דין זה כיון דמורישם נוטלת' בלי שום שבועה ה"נ יורשיה נוטלי' בלא שבועה וכ"נ מדברי מרן ב"י סי' צ"ו בד"ה ומ"ש רבי' אבל כל נכסיה וכו' שכ' וגרוש' נמי וכו' ע"כ עכת"ד והן אמת דהכי מוכחי דברי מרן דס"ל דאע"ג דבגרוש' כ' הטור דאם מת' יורשיה נשבעין שבועת היורשי' ונוטלי' ה"ד מנה מאתים ותו' אבל בנכסי נדוניית' שהן קיימי' נוטלי' בלא שבועת היורשי' וה"ה באלמנה נמי כשמת' ונכסי נדוניית' קיימי' נוטלי' בלא שבועת היורשי':

האמנם לכאו' ק' דמ"ש מב"ח דהא בב"ח קי"ל ץ דהיכא דמת מלוה בחיי לוה דיורשי המלוה צריכי' לישבע שלא פקדנו אבא א"כ ה"נ אע"ג דהיא עצמה נוטלת בלא שבוע' אמאי פטרי' ליורשיה משבוע' היורשי' וי"ל דבשלמ' גבי ב"ח כיון דאי הוה מלוה גופי' הוה מצי לוה למימר לי' שטרא פריעא הוא ואי טעין אשתבע ליה משבעי' ליה כדאיתא בפ' כל הנשבעין דמ"א ע"ש מש"ה לגבי יורשי' נמי נשבעי' שבועת היורשי' ונוטלי' משא"כ הכא דאי הוה הבעל גופי' קיים לא מצי למטען אשתבע לי כיון דנכסי נדונייתה קיימי' אנן סהדי דתו לא מתפיס לה אחריני מש"ה יורשיה נמי א"צ לישבע שבוע' היורשי' וכן מוכח ממ"ש הטור בא"ה סי' קי"א על מי שהיה נשוי ב' נשים ומת' א' בחייו וא' לאחר מותו ונשבע' על כתובת' אותה שמת' אחרי מותו וכו' דאות' שמת' בחייו אע"פ שלא נשבע' בניה נוטלי' כתוב' בנין דכרין שאין עליה שבועה שלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים והק' ה' נת"מ דרפ"ד ע"ג אמאי אצטריך להאי טעמא דלא יהא אלא כשאר מלוין דעלמא דליכא למימ' בהו הך טעמא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים הא אמרי' בפ' כל הנשבעין דכשמת מלוה בחיי לוה לא אמרי' בכה"ג א"א מש"ל וניחא לי' דהוצרך הטור לטעם זה כדי לפטור ליתומי' אף משבוע' שלא פקדנו אבא כיון שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דאלו בשאר מלוין הא אמרי' בס"פ כל הנשבעי' כשמת מלוה בחיי לוה דבניו נשבעי' שבועה שלא פקדנו עכ"ד ע"ש הרי מבוא' דכיון דאיכא טעמא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אין היורשי' נשבעי' שבוע' היורשי' ה"נ בנ"ד כיון דאיכא טעמא דכל דנכסי נדונייתה קיימי' תו לא מתפיס לה אחריני אין יורשיה צריכי' שבועת היורשי':

ומעתה אכתי פש גבן לבאר היכא דמת פתאום כמו שבא בשאלה הנה מרן הב"י בא"ה סי' צ"ו כ' בשם הרא"ש בתשו' סי' פ"ה האידנא שאנו מגבין כתובה וכו' ולא חיישי' לצררי ואנו סומכים על תי' הר"ש מינבי"ל שתי' דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישי' לצררי וכן היה דן רבנא מאיר והיה נותן סעד לדבריו כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח התפסת צררי ותי' הר"ש הוא בתוס' פ' מ"ש ורש"י פי' בפ' ש"ה וכו' ולפי פי' זה אם נהרג ומת מית' חטופה ונטרפ' דעתו אין לחוש לצררי ע"ש וכן דעת רי"ו בס' משרים נכ"ג חי"א ע"ש ויש לתמוה על מרן שהרי מבואר בדברי הטור סי' ץ' דלא סבירא ליה הכי שהרי כתב נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת תחלה ואין לו בנים ממנה יורשי הבעל אומרי' היא מתה תחלה וכו' וכגון שייחד לה נכסי' וכו' יחלוקו בין שניהם ע"ש וא"א למ"ל הך טעמא דמיירי בייחד הא בלא"ה כיון דנפל הבית עליו ועל אשתו דהוי מת פתאום לא חיישי' לצררי וכמ"ש התו' בפ' מ"ש דקנ"ח בד"ה וב"ה וכו' ע"ש הרי דהטור לא ס"ל הכי ומה שיש לעמוד בדברי הטור הללו שהוא הפך דעת אביו הרא"ש עמ"ש הב"ח ועמ"ש ה' נת"מ דש"ו:

והנראה דעת מרן דס"ל דתי' הר"ש מינב'יל הוא עיק' וכדעת הרא"ש ודעמי' וכ"נ מדבריו בס' בדק הבית בסי' ץ' עמ"ש בב"י והוא פשוט כ' וז"ל לכאו' אבל לפי' הר"ש מינב'יל דלא חיישי' לצררי במת פתאום א"צ לדחות בכך עכ"ל הרי מבואר דלתי' הר"ש מינב'יל א"צ לאוקמ' בייחד לה אלא אפי' בשלא ייחד נמי חולקי' דכיון דמת פתאום לא חיישי' לצררי ומדלא כתב אלא תי' הר"ש מינבי'ל ולא כ' שאר תי' שכתבו התוס' משמע שדעתו לתפוס לדינא כתי' הר"ש מינב'יל גם בש"ע סי' ץ' ס"ו כ' נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע וכו' ולא כ' דמיירי בייחד לה משמע דס"ל דכיון דמת פתאום לא חיישי' לצררי וכ"כ ה' ח"מ וב"ש ע"ש וכן נר' דסמך עמ"ש בב"ה ולפ"ז נקטי' דדעת מרן לפסוק דבמת פתאום א"צ שבוע' ואם מת' ולא נשבע' יורשיה יורשי' כתובתה וזה נר' ג"כ דעת מור"ם שלא הגיה כלום בההיא דסי' ץ' משמ' דמודה למרן דאפי' בשלא ייחד לה כתובתה אפ"ה חולקי' מהך טעמ' דכיון דמת פתאום לא חיישי' לצררי:

איברא רכסי' צ"ו ס"ה גבי אלמנה שנתנה או ץ מכרה קודם שנשבע' כ' מור"ם בהג"ה וז"ל וי"א שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי במקו' שנראה לדיין שלא תפס' צררי כגון שמת פתאום וכדומה יש לדון שמכירתה ומתנתה קיים וכו' ע"ש וכ' הרב ח"מ ולא ידעתי למה לא הביא דעה זו לעיל ס"א שאם מת פתאום לא חיישי' לצררי והיורשי' גובי' הכתוב' ע"ש ולפמ"ש ניחא דודאי ס"ל למור"ם כדעת מרן לפסוק כהרא"ש ודעמי' מדלא הגיה כלום בסי' ץ' כמו שכתבנו ומש"ה לא הביא דעה זו לעיל משו' דסמך דזוהי דעת מרן בש"ע וא"צ לכפול הדברים אמנם ה' ב"ש כ' ע"ד מור"ם וז"ל דמשמע דלא מהני מת פתאום אלא לענין זה ע"ש מבואר רס"ל דדעת מור"ם במת פתאום שצריכ' שבועה ואם מתה ולא נשבע' אין יורשיה יורשי' כתובת' ודוקא לענין זה אם מכרה קודם שנשבע' הוא דמהני האי סברא דבמת פתאום לא חיישי' לצררי וכן נר' דעת הלבוש דכסי' ץ' גבי נפל הבית עליו ועל אשתו כ' דמיירי בייחד לה וכו' ע"ש משמע דס"ל כדעת הטור דאי לא ייחד לה אין יורשי האשה יורשי' כלום דא"א מש"ל ואלו בסי' צ"ו העתיק דברי מור"ם וצ"ל דס"ל דלא מהני מת פתאום אלא דוקא לענין זה בלבד כמ"ש הב"ש אך לפמ"ש אין נראה כן דעת מור"ם אלא דס"ל דלכל מילי מהני הא דמת פתאום כדעת מרן וכמו שכתבנו ומ"ש בסי' צ"ו מת פתאום לענין אם מכרה או נתנה קודם שנשבע' היינו דוגמא בעלמא דבמקום דליכא למיחש לצררי וכ"ן מדבריו בד"מ שם בסי' צ"ו שלא הזכיר כלל הא דמת פתאום אלא טעמא משום דבזמנים אלו לא שכיח התפסת צררי כמ"ש הרא"ש ולכך אם מכרה או נתנה קודם שנשבע' מכירת' ומתנת' קיימת ע"ש:

באופן דנר' דעת מרן ומור"ם לפסוק כהר"ש מינב'יל וכן פסק מהר"ש דוראן בס' חוט המשולש ח"ד מהתשב"ץ סי' י"ח ע"ש וכן דעת מהרשד"ם סי' קל"ב וקצ"ט וכן דעת כמה פוסקי' רמזם ה' כנה"ג סי' צ"ו הגכ"י אות ל"ה ל"ו ל"ז ע"ש וכן דעת ה' דרכי נועם בתשו' חא"ה סי' כ"ה ע"ש:

והנה ה' דרכי נועם שם תמה על תשו' הרא"ש הלזו דריש כלל פ"ה שהביא מרן ממ"ש הרא"ש בכלל צ"א סי' ב' אם לא נשבע' האלמנה על כתובת' ועל נדונייתה וכו' יורשיה לא היו יכולים לגבות מכתובת' ומנדונייתה כלום כיון שנתחייב' שבועה וא"א מש"ל ע"ש הרי דגם האידנא חייש הרא"ש לצררי ועוד דאיך כתב דמשום דסמך על תי' הר"ש לכך מגכי' ולא חיישינן לצררי והלא הר"ש לא אמרה אלא דוקא במת פתאום הא לא"ה איהו נמי חייש והאריך בתי' קושיא זו ושוב כ' ומ"ש הרא"ש אבל האידנא שאנו מגבי' כתובות לכל יורשי האלמנות שקדשו ולא חיישי' לצררי דמשמ' שיורשי האלמנות גובי' הכתוב' אע"פ שלא נשבע' ומת' הכונה הוא על עמן חוב הנדונייא שהוא כחוב דעלמא דבדליכא חשש צררי מגבי' לב"ח כך מגבי' אנו ליורשי האלמנות שקדשו אע"פ שמתו בלא שבועה לנדונייא דוקא קאמר דודאי חשש' צררי לגבי נדונייתה היא חששא חלוש' להפסיד' ע"י כך נכסיה אבל לענין מנה מאתים ותו' מקולי כתוב' אלימו חששא זו להפסיד את יורשיה מלגבו' אם מת' בלא שבוע' ובכן באו ב' תשו' הרא"ש על נכון את"ד עש"ב וצ"ע שהרי בההיא תשו' רסי' צ"א כתב הרא"ש בהדיא וז"ל ואם לא נשבע' האלמנה על כתובת' ועל נדונייתה שלא גבת' מהן וכו' יורשיה לא היו יכולי' לגבות מכתובת' ומנדונייתה כלום וכו' ע"ש הרי דאפי' על נכסי נדונייתה ס"ל להרא"ש דבשלא נשבע' ומת' אין יורשיה יורשי' כלום ודוחק לומר דהכא מיירי בשאין נכסי נדונייתה קיימי' דהו"ל דינם כמו מנה מאתים דאינה נוטלת אלא בשבוע' וההיא דסי' פ"ה מיירי כשהן קיימי' והנראה פשוט דכונת הרא"ש במ"ש שאנו מגבי' כתובות נשים שקדשו היינו שמתו בעליה' על קידוש ה' שהיא מית' פתאומי' כההיא דהר"ש מינבי'ל ובכה"ג הוא דכ' דהאידנא מגבי' ולא חיישי' לצררי ובח"מ סי' צ"ו סקי"ח כ' לשון הרא"ש וז"ל דהאידנא מגבי' כתוב' לכל האלמנות של הקדושי' ע"ש והיינו שמתו על קידוש ה' כמו שכתבנו:

והנה ה' בית יעקב בתשו' סי' נ"ב נשאל על איש ואשה שנהרגו על ק"ה ונפלו חילוקים בין יורשי האשה ויורשי הבעל וכו' ובסוף תשובתו כ' וז"ל דבנ"ד לפי סברת הר"ש מינב'יל דמת פתאום לא חיישי' לצררי ה"נ כיון שנהרגו פתאום לא חיישי' לצררי ולא שייך א"א מש"ל וכו' אבל לפמ"ש התוס' דחיישי' לצררי מחיים א"כ בנ"ד הדין עם יורשי הבעל דהוי נמי יתומי' מן היתומי' דמת לוה שהוא הבעל בחיי המלוה וא"א מש"ל וכו' ודבריו תמוהי' דע"כ לא כתבו התו' דחיישי' לצררי אלא לדחות תי' הר"ש מינבי'ל אמנם לעיקר הקו' כבר כתבו התו' בתי' קמא דהיא הנותנה משו' שהנכסי' בחזקת הבעל ואינן בחזקת יורשי האשה לא יוכל להוריש שבועה הם לבניו אבל אם בחזקת יורשי האשה אז הוה אמרי' שיש לה הכל דהא כיון שהיו מוחזקי' בממון שבוע' כזו יכולה להוריש וכו' ע"ש וע"כ דלמ"ד נמי נכסי' בחזקת' ויחלוקו וכו' היינו נמי מהך טעמא דהוו תרוייהו יורשי האשה ויורשי הבעל מוחזקים מש"ה יחלוקו ועיין לה' ח"ה שם ונדון הרב ז"ל הוא גופיה דינא דמתני' ולפי מאי דקי"ל כר"ל דיחלוקו ה"נ יחלוקו:

עוד כתב ה' הנז' אך אם ייחד לה קרקע בכתובתה אז הדין עם יורשי האשה משא"כ לסברת התו' הנ"ל אין חי' אפי' אם ייחד לה קרקע נמי א"א מש"ל וכו' ע"ש והן דברי תימה דאיך כ' דבייחד לה קרקע אז הדין עם יורשי האשה דמשמע דהדין עם יורשי האשה ויורשי' כל סכי כתובת' עיקר ונדונייא ותוס' ואינו כן דאפי' בייחד לה קרקע נמי אין יורשי' עיקר הכתוב' ותוס' אלא הרי הן בחזקת יורשי הבעל ובנצ"ב הוא דקי"ל כר"ל דיחלוקו. וע"ק דאיך כ' משא"כ לסברת התו' אין חי' אפי' ייחד לה וכו' דהא ודאי בייחד לה תו ליכא חששא דצררי דלא כתבו התו' דחיישי' לצררי מחיים שלא להק' על תי' הר"ש מינכ'יל אבל לתי' דמיירי בייחד תו ליכא למיחש לצררי וגם ליכא למיחש שמא תפס' היא מחיים והכי מוכח בר"פ אע"פ דקאמר ייחד לה ארעא וכו' בלא שבועה וה"נ אמרי' התם ייחד לה מטלט' אע"ג דאיתנהו בעינייהו בלא שבועה ופירש"י דטעמ' מאי אמור רבנן מנכסי יתומי' לא תפרע אלא בשבועה דחיישי' דלמ' צררי אתפס' הכא היינו צררי דאתפס' ע"ש משמע דבייחד לה תו ליכא למיחש לשום חששא לא לחששת צררי אתפס' ולא חשש' דשמא תפס' היא מחיים ונ' דטעמא דכיון שכבר בטוח' היא בכתובת' שמיוחדת לה תו ליכא למיחש למידי ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' כמ"ש מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' כ"ג ע"ש ועוד נר' טעמא דמלתא דכיון דייחד לה לכתוב' הו"ל כמו האמינה עליו ועל יורשיו דא"צ עוד שבוע' כיון דהאמינה וכ"נ מדברי התו' בפ' מ"ש דלא הק' כן אלא על תי' הר"ש מינב'יל משמע דלתי' שתי' דמיירי בייחד לה ל"ק להו הך קושיא דליחוש דלמ' תפסה מחיים משמ' דפשיט' להו מלתא דבייחד לה ליכא למיחש למידי. ומן האמור אין מקום למ"ש ה' נת"מ דש"ג ע"ג דממ"ש הטור בא"ה סימן צ' בדין נפל הבית עליו ועל אשתו כגון שייחד לה קרקע לכתובתה שא"צ לישבע נר' דס"ל דאין להשביע' שמא תפסה דאל"כ אפי' ייחד היתה צריכה לישבע שלא תפסה אלא ודאי דמשום חששא זו אין לנו להשביעה שבועה זו באפי נפש' ע"ש ולפי מ"ש אין מקום לראיה זו דבייחד לה בלא"ה ליכא למיחש חששא זו דשמא תפסה ושו"ר להרב עצמו דקצ"ג סע"ד שכ"ב וז"ל דכל דייחד לה לא חוישי' שתפסה מעצמה כלום כיון דאית לה כדי כתובתה שוב אינה תופסת וכו' ע"ש:

אמנם אכתי צריכים אנו עוד לבאר דלכאורה היה מקום לומר דאע"ג דהיכא דמת פתאום פטור' היא משבועה דאתפס' צררי מ"מ אכתי צריכה היא שבועה שלא תפסה היא מחיים כמ"ש התו' בפ' מ"ש וגם צריכה היא לישבע שלא מחלה ושלא מכרה כתובת' וכ"נ מדברי מהרי"ק שורש י"ט דס"ל דאף על גב דליכא שבועה דלא אתפס' צררי אפ"ה משביעין אותה שלא בזבזה וכו' שכ' שם וע"ד לשון השבועו' שכ' מה שנהגו להשביעה שלא בזבזה ולא ויתרה בלי רשות בעלה וזה לא היה בר דעת וכו' ואם יראה בעיני כ"ת שהגיע זה לשטות גדול כמו הני דפ"ק דחגיגה אז ודאי יש להשביע' סתם שלא בזבזה ולא ויתרה מבלי הזכיר רשות הבעל וכו' עיין שם הרי דאע"ג דמיירי בשוט' דלא שייך למימר ביה בלי רשות בעלה ומינה דלא שייך נמי למימר דלא אתפס' צררי מחיים שהרי אין בו דעת להתפיס ואפילו הכי כ' דמשביעי' אותה שלא בזבזה וכו' אמנם נראה דלדעת הר"ש מינב"יל דס"ל דבמת פתאום לא חיישינן שמא אתפס' צררי ה"נ אין לחוש לשמא תפסה מחיים כמ"ש הב"ח סי' צ"ו וסי' צ"ז ס"ב ומ"ש הטור ומה שבוע' נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ושלא תפסה היא משלו כלום אינו אלא לומר דכיון שנשבע' שלא אתפס' צררי משביעין אותה ג"כ מדין גלגול ע"ש וכן העלה ה' נת"מ דש"ג כדעת הרמב"ם והטור וכן דעת ה' ח"מ והב"ש ונראה דיש להכריח כן לפמ"ש לעיל דדעת מרן לפסוק כדעת הר"ש מינב'יל דבמת פתאום לא חיישינן להתפסת צררי וכבר כתבנו דלפי דעת הר"ש מינב'יל ע"כ דס"ל דלא חיישי' לתפס' מחיים וא"כ ע"כ הא דכ' מרן בסי' צ"ו ס"ב מה שבועה נשבעת האלמנה שלא התפיסה הבעל ושלא תפסה היא משלו היינו ע"י גלגול דהא לית ליה שבועה דשלא תפסה היא משלו כלום ומ"ש מר"ן ב"י עמ"ש הטור ולא תפסה משלו כלום פשוט הוא וכ"נ מדברי התו' בפ' מ"ש וכו' ע"ש נראה דכונתו דפשוט הוא דמגלגלי' שבועה זו דאלו שבועה באנפי נפשה מאי פשיטותא הוא ומשום דשבועה זו לא נזכרה בש"ס ולא שמענו שמעה מש"ה כ' דשמענו שמע' מדברי התוס' בפ' מ"ש כנ"ל פשוט כונת מרן ודלא כה' נת"מ דש"ג שתמה ע"ד מרן הללו ע"ש:

ושו"ד שהדבר מבואר כן מדברי הטור בסי' ק"ג שכ' וז"ל וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ואלמנה וכו' ואם ב"ד מוכרי' ונותני' לה אז אינה נשבע' אלא שלא התפיס לה צררי ושלא תפסה היא משלו ע"ש ומשמ' דגרושה אינה נשבע' כלל והשתא ק' דנהי שאין עליה שבועת התפסת צררי מ"מ אמאי לא תשבע שבוע' זו שלא תפסה היא משלו אלא ודאי דשבועה זו שלא תפסה היא משלו אינה אלא ע"י גלגול שלא התפיסה צררי ובגרושה דליתא להאי שבועה שלא התפיסה צררי אינה נשבע' שלא תפסה היא משלו וכ"כ הפריש' שם והרב ח"מ וכן דעת מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' כ"ג והביאו ה' כנה"ג בסי' צ"ו בהגב"י אות ל"ד דהרבה להביא ראיות דזולת חששת דלא התפיס לה צררי כל החששות האחרות כולן הן ע"י גלגול וכ"כ בתשו' הגאונים סי' ט"ו וז"ל בלשון הזה משביעין אותה שלא נתן לה בעלה כספי' בצנעא ולא אשתלמת כתובתה כולה או מקצתה ואגב שמשביעין אותה שלא נטלה כתובתה מגלגלין לה ומשביעין אותה שלא גנבה ושלא גזלה כלום וכו' ע"ש אמנם מהרימ"ט הק' ע"ז ממ"ש התוס' בפ' אלמנה נזונת דצ"ח בד"ה מוכרת שכ' בסו"ד אלא נראה לר' דבמוכרת לכתוב' מבעיא ליה דתחלה קודם כתובתה משביעין אותה שלא עיכבה משל בעלה כלום ולאחר שמכרה נכסי' שלא בב"ד חוזרין ומשביעין אותה שלא גבת' יותר א"נ מבעיא ליה שמשביעין אותה שלא בנכסי' משמע אע"ג דכבר נשבע' משום חשש צררי מחייבא שבועה שלא לקחה יותר וגם שלא זלזלה במכירת' וה"ה היכא דליכא למיחש לצררי אכתי מחייבא לישבע שלא מחלה ושלא נתנה לאחרי' ע"ש והנה הרא"ש כ' ג"כ כדברי התו' אלו אבל בסו"ד כ' וז"ל והא דקאמר הכא צריכה שבועה אחר המכירה קאמר דמשביעין אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך וכן משמע לשון הטור בסי' ק"ג שכ' ואם היא בעצמה מוכרת צריכה לישבע שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסי' ומרן הב"י הביא דברי הרא"ש ע"ד הטור דמשביעין אחר המכירה שבוע' צררי וגם שלא זלזלה וכו' וסיים ע"ז וכך הם דברי התו' ע"ש ולכאורה משמע מדברי מרן דדעת התוספות נמי דכל השבועות הללו משביעין אותה ביחד הכל אחר המכירה שלא אתפס' צררי ושלא זלזלה וכו' ולפ"ז צ"ל הא דכתבו התוס' והרא"ש בתחלת דבריו דאחר המכירה משביעין אותה שלא זלזלה וכו' ל"ד הוא אלא דהכל אחר המכירה וכ"כ ה' קרבן נתנאל ע"ש וליתא דכיון דאיכא כמה פוסקים הביאם מרן הב"י בסי' צ"ו דס"ל דאם מכרה ולא נשבע' תחלה דאין מכירת' כלום ולא מהניא שבוע' דלאח"כ א"כ ליכא נפקותא בזה לדינא וכיון דהתוס' והרא"ש כתבו דלאחר המכירה משביעין אותה שלא זלזלה וכו' א"כ ע"כ דס"ל דצריכה לישבע בתחלה קודם שמכרה אבל אם מכרה קודם שנשבע' לא עשתה כלום ומהיכא תיתי לומר דל"ד והעיקר הוא כמ"ש הב"ש דמ"ש הרא"ש והא דקאמר הכא וכו' אינו אלא לדעת הרי"ף וכו' ע"ש:

באופן דהעולה לענין דינא בנ"ד שמת פתאום דלא חיישי' להתפסת צררי לפי דעת רוב הפוסקי' ומה גם לפי מה שהוכחנו ושכן דעת מרן לפסק הלכה וכמ"ש א"כ יורשיה יורשין כתובתה וכיון דלא מחייבא שבועה דהתפסת צררי תו ליכא חיוב שבועה אחריתי וכמ"ש בשם הפוסקים דכל השבועות חוץ מהתפסת צררי הוו ע"י גלגול והכי נקיט לה בפשיטות ה' נאות יעקב בתשו' סי' ג' ד"ח ע"ב ע"ש וכ"ש הכא פנ"ד לפי מה שבא בשאלה שעמדה האלמנה ומחלה להם באיזה סך מכתובתה ונכתב שטר ע"ז יש לצדד ולומר דבההיא הנאה שמחלה להם באיזה סך מכתובתה אינהו נמי מחלי לה על שבועת אלמנה. ודע דהיכא דמת הבעל במ"ה במקום שאין ישראל מצויים כתב הרדב"ז ח"א סי' קמ"ח וז"ל ולצררי לא חיישי' שהרי מת במקום שלא היו שם ישראל שהרי מת פתאום וכתבו הפוסקים דמי שמת פתאום לא חיישי' לצררי ע"ש ומבואר מדבריו דאם מת בע"ה במקום שישראל מצויים חיישינן שמא אתפס' צררי ע"י ישראל אחר שזיכה לה על ידם ועיין בתשו' מהר"ש דוראן בס' חוט המשולש ח"ד מהתשב"ץ סי' ח"י כל זה כתבנו להלכה ולא למעשה עד אשר יסכים עמנו מר ניהו רבה עט"ר רבינו הגדול מר"ן מלכא תפארת גדולה ועטרת ישוע'ה. ואנו ליה וליה עינינו מלכא לעלמין חיי עוד כל ימי הארץ בשובה ונחת שבע רצון ומלא ברכת ה' ממעייני הישועה. ולתשובתו הרמת'ה אנו מצפים לדעת מה יעשה ישראל את הדרך אשר ילכו בה באמתה של תורה גדול דעה. הכ"ד צעירי הצאן יד עניי אנן נא"ה דש"ו כל הימים תשלומ'י ארבעה:

הצעיר יהודה הלוי ס"ט ע"ה דוד בונאן ס"ט

אנכי הרואה את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת הרבנים המורים שהאריכו למעניתם לפלפל בדברי הפוסקים והעלו דבנ"ד הגם שמתה האלמנה ולא נשבעה יורשיה יורשים כתובתה מתרי טעמי תריצי אי משום דנכסי נדונייתה עדיין קיימים ואי משום כיון דהבעל מת פתאום גובה בלא שבועה דלא חיישינן להתפסת צררי וכל דבריהם חזקים ככלי מוצק אכן מרוב ענותנותם עלו בהסכמ'ה שאף ידי תכון עמהם ולעשות רצון צדיקים הנני הולך ומסכים עמהם לדינא דשבועה אין כאן מתרי טעמי הנז' וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ולא אכשל בדבר הלכה.

כ"ד איש צעיר ישועה בסיס ס"ט

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה