שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה · סימן ד
בענין גילוי שער אשה.
כתב הטור בא"ה סי' כ"א לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק א' פנויה וא' א"א ומשמ' דדוק' פנויה קאמ' כגון אלמנה וגרושה אבל בתולה מות' וכ"כ ראבי"ה הביאו הב"ח שם וז"ל כל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישי' דליכא הרהור וכ' הב"ח שם לדעת הטור דצ"ל בפנויה בעולה קאמר אבל בתולה אינה בהזהרה וכ"כ הפרישה ע"ש וכן יש לדקדק מדברי הטור מדלא כתב בין שהיא בתולה או בעולה כמ"ש בסמוך אח"ז וז"ל מותר להסתכל בפני הפנויה לבודקה אם היא יפה וכו' בין שהיא בתולה או בעולה ע"ש ומ"ש הב"ח שם ע"ד ראבי"ה וז"ל ואין לפ' דדוק' בבית או בחצר אבל בשוק אסור לצאת דהא ברפ"ב דכתובות שנינו אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע וכו' ע"ש ויש לתמוה עליו דאם הוא דוקא בבית ובחצר מאי שנא בתולה דאפי' בא"א מותר בבית ובחצר כדאית' בפ' המדיר דע"ב ע"ב דקאמ' א"כ לא הנחת בת לא"א כמ"ש רש"י והתוס' שם בד"ה אלא בחצר ע"ש:
והנה הרב מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בתשו' סי' ט' נשאל על בתולה ארוסה אם היא אסורה ללכת פרועת ראש כמו נשואה והביא ראיה ממתניתין דבפ"ב דכתובות דקתני אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע וכו' וכת' דלא התירו לצאת בפריעת ראש אלא בעת הנישואי' כדי שידעו שהיא בתולה הא ליתא שהרי היו להם סימנים אחרים כמו הינומא וכו' וא"כ למ"ל לנהוג להתיר דבר איסור פריעת ראש ללא צורך אלא ש"מ דשריא וכו' ע"ש והן דברים תמוהים דהן עוד היום ק' דאפי' את"ל דבארוסה מותר למה הנהיגו כן אחר הנישואין אחר שנכנסה לחופה שהיא א"א גמורה ובנשואה לכ"ע אסור אלא ודאי נהגו כן לעשות בנישואי' לחבב הכלה על בעלה ולהראות שהיא יפה בשערותיה ולא תידוק מהכא דארוסה מותרת.
עוד ראינו להרב שם שכ' וז"ל אבל כד דייק' חזי' דלאו הכי הוא מדאצט' רש"י לפ' התם שערה על כתיפה כך היו נוהגים להוציא את הבתולות מבית אביה' לבית בעליהן ש"מ דכל שעת אירוסין לא היתה יוצאת בפריעת ראש דאי לא תימא הכי למ"ל למתלי במנהג יציאת' מבית אביה' לבית בעליה' הא אתיא מתני' כפשט' כיון שהעידו שיצאה וראשה פרוע ודאי בתולה היתה אלא ע"כ שגם בתולה ארוסה אינה יוצאה בראשה פרוע ומש"ה הוכרח רש"י לפ' וראשה פרוע שערה על כתפה כלומר הדקתני וראשה פרוע היינו שמנחת קצת סופי השערות לאחריה על כתפה וכו' שאין איסור בגילוי קצת כזה מפני שכך נהגו לגלות אותו קצת שער ולית בי' משום הרהור ע"ש וליתא שהרי בגמרא משמע דבלא"ה היא כולה מכוסה בהינומא וכדאמ' בגמ' מאי הינומא סורחב ר"פ אמ' תנור' דאסא רי"א קריתא ופירש"י תנורא דאסא כמין חופה של הדס קרית' צעיף על ראשה משורבב על עיניה אלמא דכולה היא מכוסה בהינומא וא"כ מהו ראשה פרוע דקתני ע"כ פירש"י דראשה פרוע היינו שערה על כתפה שרואין אותו אפי' כשהיא בהינומא וע"כ היינו ראשה פרוע דקתני ואה"נ י"ל דכל שערה מונח על כתפה ולא קצת שערה. גם מ"ש ה' מדאצט' רש"י לפ' שערה על כתפה כך היו נוהגי' להוציא את הבתולות מבית אביה' לבית כעליה' לא דוקיא הוא דכבר כתב הרב במקובצת דרש"י נתכון למה שהק' בירוש' וניחוש שמא בתולה אלמנה מהנישואי' ופריק הדא דתימ' כתולה אלמנה מהנישואי' אינה יוצאה בהינומ' ואפש' דלהכי כ' רש"י דכך היו נוהגי' להוצי' את הבתולו' מבית אביה' לבית חתני' פי' לא היו נוהגים לעשות כן אלא כשהיו מוציאי' אותה מבית אביה' לבית חתונה פי' יציאה א' וכו' ע"ש ואעיקר' דמל"ת ראינו להרב במקובצ' שם שכ' וז"ל וראשה פרוע פי' מגולה וכך היו נוהגים לבתולה ולא לאלמנה והא דאמ' ופרע את ראש האשה ותדב"י מכאן הזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועי ראש איכא למימ' בנשואות קמיירי מליקוטי הגאונים עכ"ל הרי דפשיטא ליה מלת' דארוסה מותרת בפריעת ראש ונשואה הוא דאסור:
איברא דיש לעמוד בזה ממ"ש בספרי פ' נשא ע"פ והעמיד הכהן וגו' ופרע את ראש האשה ד"א לימד על בנות ישראל שהן מכסו' ראשיהן ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ותקח תמר אפר על ראשה ונר' דאסיפי' דקר' קסמיך דכתי' ותשם ידה על ראשה כמ"ש ה' סד"ר ע"ש והרי תמר בתולה היתה אלא שנאנסה וא"כ משמ' דאפי' בתולה שאינה ארוסה אינן מגלות ראשיה' ודוחק לו' דכיון שנאנסה יצתה מגדר הבתולות ונאסרת בגילוי הראש כשאר הפנויות. אך לכאורה יש לעמוד בזה מדאמרי' בפ' מציאת האשה דס"ו ע"ב מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור וכו' ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורי' וכו' כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו וא"ל ר' פרנסני וכו' והשתא ק' איך נתעטפה בשערה שהרי משמע דנשואה היתה מדא"ל ר' זכור אתה כשחתמת על כתובתי וכולי ואולם לפמ"ש הר"ב במקובצת דבנשואו' דוק' הוא דאסו' יש לדחוק ולומ' דחתם בכתובת' בשעת אירוסי' ועד השתא עדיין לא נשאת. איברא דהתם לעיל מזה בסמוך אמרי' אר"י אר' מעשה בבתו של נקדימון ן' גוריון שפסקו לה חכמי' ד' מאות זוז לקופה של בשמים ופירש"י שמת בעלה ובאה לב"ד לפסוק לה צרכיה מנכסיו ומדברי התו' שם בד"ה שפסקו לה משמ' דהיא בעצמה שהית' מלקטת השעורי' ע"ש אלמא משמע שהיתה נשואה ומאי דקרו להריבה אפש' משום שהיתה רכה בשנים ובפ' ד"מ דנ"ח ע"ב אמרי' ב"ן שייחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב מיתה מאימת התרת' אר"ן מדקרו לה רבית' דפלניא ע"ש אלמ' דאשה קרי' לה רביתא ומעתה הדר' קושיא לדוכתה דבנשואה פנויה ליכא מאן דפליג דאסו' בפריעת ראש ואפשר לומר דשעת חורבן היתה ולא הניחו לה האויבים שריד ופליט ונשארה כך בגילוי הראש:
והנה מההיא דספרי דמייתי ראיה מתמר דכתיב ותשם ידה על ראשה לכאור' ק' עמ"ש מר"ן בש"ע בא"ח סי' צ"א בשם התה"ד דהנחת יד על הראש לא חשיבא כיסוי ע"ש והרי הכא משמע דכיסוי בכה"ג דהיינו ידה על ראשה חשיב כיסוי שהרי תמר כסתה ראשה בידה ומייתי מינה ראיה בספרי מכאן לבנות ישר' שהן מכסות את ראשיהן. כבר כתב התה"ד סי' יו"ד דדוקא לענין אזכרת הברכה דלא מהני משום דהראש והלב והיד חד אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו משא"כ לענין כיסוי ה' דמי שהיה שם כתוב על בשרו שהיד אינו בא אלא שם שאינו מן הגוף ע"ש וה"נ י"ל לענין כיסוי השער אע"ג דהיד הוי מן הגוף מהני שהיד אינו בא אלא כדי שלא יהא השער מגולה והרי השער מכוסה בידים וחשיב שפיר כיסוי אך ק' על התה"ד מהא דאמרי' בברכות דכ"ד ע"ב אר"ה אר"י היה מהלך במבואו' המטונפות מניח ידו על פיו ויקרא ק"ש הרי דהנחת ידו על פיו הוי הפסק בין פיו שקורא בו ק"ש למבוי המטונף וא"א דידו אינו חוצץ א"כ לא חשיב הפסק כלל ואפי' לר"ח דפליג התם וס"ל דלא מהני לא פליג אלא אעיקרא דדינא דלא מהני הפסק ואפי' היה מפסיק בבגד לא מהני במבואו' המטונפות:
והנה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ב חלק על התה"ד וכ' דאפי' מי שרוצה לברך ולהזכיר את ה' די לו במה שמכהה את ראשו בידיו ואף שמהרא"י כ' לאיסור וראיתו מר"ת כשהיה רוחץ בחמים והיה שותה היה מתכסה בבגד כנגד לבו משמע דוקא בבגד ולא בידים אין זה ראיה כי מש"ה לא חשיב כיסוי שדרך האדם להניח ידיו על לבו והרואה לא ידע שצריך לכפות את הלב או ידמה שלא כסהו ממש כנגד הלב אבל למעלה מראשו שהוא דבר הניכר מפסיק בכיסוי היד את"ד ע"ש ולפ"ז יתיישב הספרי כפשטי' דכיסוי היד על הראש חשיב כיסוי וניחא נמי ההיא דברכות שכתבנו ונר' שזה דעת הר' יונה בשם רבני צרפת הביאו מרן הב"י סי' ע"ב שכ' שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דייני' ליה כהפסקה בבגד ומותר וע"ש למרן מ"ש ליישב ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו כל המפ' ועמ"ש ה' ברכ"י ואולם לפמ"ש מהרש"ל ניחא דס"ל להר' יונה כדעת מהרש"ל דכיסוי היד על הראש חשיב כיסוי ודוקא בההיא גוונא דר"ת דידו על לבו לא חשיב כיסוי משום דלא מנכר אבל בכה"ג שמחבק גופו בזרועותיו פשיטא דמנכר ומש"ה חשיב כיסוי:
איברא הא ק"ט לדברי מהרש"ל ממ"ש התו' בפ"ב דיומא דכ"ה ע"א ד"ה בעי' וכו' תימה כיון דבעי' פייס בקדש אמאי לא היו מפיסי' בעזרה עצמה דקדיש טפי ואור"ת דכיון דנוטל מצנפתו של א' מהם גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"ש והשתא לדעת מהרש"ל דס"ל דכיסוי היד על הראש חשיב כיסוי א"כ אכתי ק' אמאי לא היו מפיסי' בעזרה ואי משום דגנאי היה לעמוד בלא מצנפת הרי היה יכול לכסות ראשו בידיו דחשיב כיסוי אמנם לדעת התה"ד ניח' דכיסוי היד לא חשיב כיסוי אך עדיין ק' גם לדברי התה"ד שהרי כ' מרן הב"י בסי' צ"א דלפי דבריו משמ' שאם אחר מניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי וא"כ ה"נ הרי יכול אדם אחר להניח ידו על ראשו של זה ולא הוי גנאי:
ולעיקר קושיתם כתבו עוד לתרץ משם הרר"י משום דהוו קיימי בכוליאר ואם היו מפיסי' בעזרה היו אחוריהם להיכל ע"ש ולכאורה י"ל דהא דנייד הרר"י מתי' ר"ת משום דס"ל כדעת מהרש"ל דאין קפידא כלל בגילוי הראש ואפילו להזכיר את ה' ע"ש ועי"ל דה"נ דס"ל דיש קפידא בגילוי הראש אלא דס"ל דמה שעושין כן דהיינו שנוטל מצנפת של א' מהם הוי. לצורך עבודה לא חשיב גנאי מידי דהוה שהיו כהנים ידיהם מלוכלכות בדם הזבחים והיו הולכים יחפי' על הרצפה ואפ"ה לא הוי גנאי כיון דהוי צורך עבודה ה"נ מה שנוטל מצנפתו לא הוי גנאי ועי"ל ע"פ מ"ש התי"ט בפ"ב דיומא ד"ה הצביעו וז"ל כ' הרב ונוטל מצנפתו מראשו של א' מהם ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו וכן דעת התוס' שכ' דגנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה אבל הרמב"ם בפ"ד מה' תמידי' כתב והממונה נוטל מצנפתו ומחזירה משמע דמיד מחזירה ע"ש ומעתה נ"ל דהר"י ס"ל כדעת הרמב"ם דמיד היה מחזירה ובכה"ג לא הוי גנאי ולכך הוצרך לתי' אחרינא:
והנה אעיקרא בדברי התו' שכ' דגנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה יש מקשי' ממ"ש בפ' המדיר דע"ב פרועי ראש דאוריית' הוא דכתי' ופרע את ראש האשה ותדב"י אזהרה לבנות ישר' שלא יצאו בפרועי ראש ע"ש וא"א דגנאי הוא לעמוד בעזרה בפריעת ראש א"כ מאי ראיה מייתי מהכא דלמ' לעולם מותרים בפריעת ראש ושאני הכא כיון דמעשה סוטה בעזרה א"כ מוכרח לכסות ראשה מפני יראת המקדש דגנאי הוא שתכנס לעזרה בגילוי הראש ונר' דאיסור זה הוא איסו' תורה שנא' ומקדשי תיראו וכבר כל הפוסקי' כ' איסור זה דמקדשי תיראו דהיינו דלא יקל ראשו כנגד שער המזרח ולא יכנס להר הכית במקלו ובאפונדתו וכדתנן בר"פ הרואה ונר' ודאי דגילוי הראש בכלל איסור זה מדברי הרב מש"ל בפ"ז מה' בית הבחירה דין ה' שעל מ"ש הרמב"ם לא יקל ראשו כנגד שער המזרח וכו' הביא ע"ז דברי התוס' דיומא שכתבו דגנאי לעמוד בעזרה בלא מצנפ' ע"ש ולכך אתא קרא לומ' ופרע את ראש האש' כיון שהיה מכוסה בשעת כניסת' למקדש ולכאורה י"ל דאעיקרא מ"ש התורה ופרע את ראש האשה הוא כדי לבזות' ולנוולה בפני העם וא"א שהם בלא"ה פרועי ראש א"כ לא הוי ביזוי לדידה כלל בהכי כיון שנוהגו' הם בכך ולא הוי ביזוי אלא למקדש הא ליתא שהרי בסוטה ד"ח אמרי' ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה א"כ מת"ל ופרע את ראשה מלמד שהכהן סותר את שערה ופירש"י סותר את שערה מרבה בגילויה שסותר את קליעת' ע"ש וא"כ י"ל דאעיקרא לא הוצרך הכתוב אלא לומר שסותר את קליעת' דהוי דרך בזיון כיון שאין דרכם לילך בלא קליעת הראש אבל לענין פריעת ראש אין כאן הוכח' וצ"ע:
והנה דעת רש"י והתו' בסוגייא דפ' המדיר דע"ב ע"ב ד"ה א"כ מבואר דס"ל דבחצר שאין רבי' בוקעי' בה וכ"ש בבית' אין בה משום פריעת ראש וה' מהר"י הלוי בתשו' שזכרנו לעיל הק' מהא דכ' הרא"ש והמרדכי בשם ראבי"ה בפ' מי שמתו דכ"ד ע"א אהא דאר"ש שער באשה ערוה דה"ד בנשי' שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות קרית שמע כנגדן ע"ש וסתם ק"ש בבית ובחצר ואפ"ה כתבו שדרך נשים לכסות ראשן וע"ש מה שנדחק ליישב ונר' דהרא"ש וראבי"ה ס"ל כדעת הערוך שכ' וז"ל אבל בחצר בקלת' אין בה משום פרועי ראש משמע דס"ל דאשה אפי' בחצר אסור בפריעת ראש דלא כרש"י ותו' כמו שהאריך בזה הב"ח בא"ה סי' קט"ו ונראה דמכאן סייעת' למ"ש הב"ח שם שדעת הטור כדעת הערוך דאפי' בחצר אסור בפריעת ראש ולפמ"ש דעת הרא"ש ג"כ כדעת הערוך וא"כ הטור פסק כדעת אביו הרא"ש ומ"מ דעת רוב הפוסקי' רש"י והתו' והר"ן והר"ב בש"מ בשם כמה גדולים דבבית' ובחצר שאין רבים בוקעי' בה מותרת בגילוי הראש איברא דבירוש' שם בפ' המדיר משמ' כדעת הערוך שם וע"ש לה' קרבן העדה ודו"ק:
ולענין ארוסה אם אסורה לצאת בגילוי הנה מהר"י הלוי בתשו' שם הביא ראיה לאסור מדאמרי' ברפ"ג דסוטה ארוסה אינה שות' מדכתיב תחת אישך ואיכא למ"ד מתחת אישה ופריך עלה טעמא דכתיבי הני קראי הא לא"ה הו"א ארוסה שותה והא ר"ח אייתי מתנית' בידי' מבלעדי אישך מי שקדמה שכבת בועל לבעל ולא שקדמה וכו' ומשני כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה והשתא א"א דארוסה מותרת לצאת בפריעת ראש אכתי ק' הא בלאו הני קראי א"א דארוסה שותה מדכתי' גבי סוטה ופרע את ראש האשה וזה אין שייך בארוסה שהרי היא יוצאה תמיד בפריעת ראש ע"ש ואח"ה אין כאן ראיה שהרי אמרי' שסד"ח ופרע את ראש האשה א"כ מת"ל ופרע את ראשה מלמד שהכהן סותר את שערה ופירש"י מרבה בגילויה שסותר את קליעת' ע"ש וא"כ י"ל בבתולה ארוסה אע"ג דלא מצי מקיים בה פריעת הראש הרי מקיים בה שסותר את קליעת' וע"ק אשה קרחת שאין לה שער כלל ולא שייך לקיומי בה סתירת שערה דהיינו שסותר את קליעת' א"כ נאמ' ג"כ דאינה שותה כיון דלא שייך לקיומי מצות קליעת שערה הא ודאי ליתא דמצי לקיים מקיים וכ"ש בבתולה אע"ג דלא שייך לקיים בה מצות פריעת הראש הא מצי לקיים בה שפיר סתירת שערה דנפ"ל מופרע את ראש דהיינו שסותר את קליעת'. גם מ"ש עוד ה' הנז' וז"ל כיון דופרע ראש האשה לאו ייתורא הוא דאצט' לגופי' סד"א דאע"ג דהאי פריעת ראש בסוטה נשואה מ"מ בארוסה אינה מעכבת אלא שותה אף שאין בה פריעת ראש הא ליתא דהא קרא דמבלעדי אישך נמי לא מיותר הוא דאצט' לגופי' שנבעלה לבעלה שא"א להשביע סתם שלא שכב שום איש אות' ובהכרח צריך למכתב מבלעדי אישך ואפ"ה נילף מינה דארוסה אינה שותה דלא קרי' בה מבלעדי אישך ה"נ איכא למילף מדלא קרי' בארוסה ופרע את ראשה ע"ש וליתא דהתם פשיטא דמייתורא דקרא דמבלעדי אישך דריש מדהו"ל למכתב אם לא שכב איש אחר אותך דר"ל שלא קיבלה שכיבה מעולם מאיש אחר ואפי' אותה השכיב' היא הית' קודם שכיבת הבעל:
ובר מן דין אעיקרא דדינא מבואר מדברי הרא"ש בפי' הובא בפי' לסוטה דאפי' פריעת ראש עצמה לא מעכבה שכ' עלה הא דמבעיא לן התם ד"ח ע"ב חבל מצרי מהו שיעכב בסוטה תימה למה יעכב והלא פריעה דכתיבא בקרא אינו מעכב כדקתני אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וי"ל דס"ל דרבנן פליגי עליה דר"י ומיהו תימה היכי ס"ד שיעכב והא אפי' דכתי' בקרא אי שנה עליו הכתוב לעכב ואי לא לא ונ"ל דה"ק מהו שיעכב אם אין להם חבל המצרי במזומן עד שיחזור למצוא חבל אבל אי הוה בלא חבל פשיטא שאינו מעכב שלא יבדקוה והשתא לק"מ מפריעת שער דהתם לא יפרע כלל אבל הכא אם יש לו חבל המצרי צריך להביאו לכתחל' עכ"ל כפי מה שהוגה אמנם הלשון מגומגם ונר' פשוט דיש להגיה כן וכצ"ל והשת' לק"מ אפריעת ראש דהתם (נמי אם לא פרע לא מעכב כלל) אבל הכא וכו' כצ"ל באופן דמבואר מדבריו דאפי' רבנן דפליגי עליה דר"י ס"ל דאפי' לא פרע כלל לא מעכב ובלכתחלה הוא דפליגי כיון שכן בארוסה נמי אע"ג דליכא לקיומי בה מצות פריעה ה"נ דלא מעכבא והו"א דשות' אי לאו דגלי קרא דאינה שותה וליכא למימר דאשה שאני דמ"מ יכול לקיים בה מצות פריעה ע"ד כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו משא"כ בארוסה דהא ודאי ליתא דה"נ ראויה היא לכסות ראשה ועוד דיכול לקיומי בה לסתור קליעת' ומ"מ לענין דינא כבר כתבנו דמדברי הגאונים שהביא הר"ב בש"מ מתבאר דבארוסה אין איסור כלל בפריעת הראש ודוקא נשואה הוא דאסורה כמו שכתבנו לעיל:
דברי דוד ודע דבמס' עירובין איתא מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ופירש"י דהוה ס"ד למחות בה משום בל תוסיף והתוס' שם פי' משום דתפילי' צריכי' גוף נקי ונשים אינם יכולו' לשמור עצמן בטהרה ע"ש וראיתי לה' האשכנזי בס' כסף נבחר דרושי' בפ' קרח שכתב דכל זה רחוק ומקום הניחו לו דהנה שם בעירובין אמרו עשרה קללות נתקללה חוה וחד מינייהו שתהא עטופה כאבל בלתי לגלות שער ראשה ותפלי' צריכין להניח בגובה הראש במקום שער וא"כ זאת היא הרבותא שלא מיחו בה חכמים ומ"ש הט' שלא הקפידו חכמים ע"ז ושוב כ' ליישב לרש"י והתוס' שלא כתבו הך טעמא משום דהך ילפותא ילפי' בקידושי' דל"ו בג"ש מקרחה בין עיניכם מה להלן בגובה הראש אף כאן בגובה הראש והך ילפותא לא שייכא אלא דוקא לגבי איש שנצטוה על קרחה משא"כ אשה כדאיתא התם ולכך התיר להניח מצמיתת שערות א"ד ז"ל וליתא דהך מלתא אינה אלא לאיסי בן יהודה התם דלא קי"ל כותיה אמנם לדידן דקי"ל דאשה נמי איתא בקרחה וכסתמ' דמתני' התם דלא תני נמי חוץ מבל תקרחו וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה' עכו"ם ע"ש שפיר איכא למילף הך ג"ש דמה להלן בגובה הראש אף כאן בגובה הראש ובר מן דין לית' דאפי' לאיסי ן' יהודה דנשי' ליתנהו בקרחה מ"מ לענין מקום הנחת תפלין שפיר מצי למילף מקרחה דהתם דהוי במקום קרחה דהא לא בעיא למילף אלא מקום הנחת תפלין היכן הוא ומאי נ"מ בזה אם הנשים ליתנהו בקרחה דמה תלוי הענין זב"ז. ועוד דאיך יעלה על הדעת לומר שמצוה אחת תהיה חלוקה בעשייתה לב' עניינים שאיש מניח אותו בגובה הראש במקום שער והאשה תניח אותו למטה מצמיתת הראש ולא תעשה כזאת בישראל:
גם אעיקרא לית' לטעם זה כלל שהרי כ' מרן בש"ע א"ח סי' כ"ז סק"ה וז"ל אדם שהוא עלול לנזילות וכו' יש להתיר לו להניח תפלה ש"ר על הכובע הסמוך לראש ויכסם מפני הרואים ע"ש ואם כן הכא גבי מיכל י"ל דאחר שתניח תפלין בביתה היתה מכסה אותו מפני הרואים כדי שלא יראו את שערה ועוד י"ל דהיתה לובשת תפלין ע"ג כובע הסמוך לראשה ולא היתה צריכה לכסות אותו בבית' דדוקא באיש אמרו דמכסה אותו משום דלאו כ"ע ידעי שהוא אנוס וכמ"ש הט"ז שם סק"ו ע"ש אמנם במיכל אפי' מגלה אותו לית לן בה דהכל יודעין שהאשה אסור לגלות שערה ודין גרמא שהניחה אותו ע"ג כובע הסמוך לראשה סוף דבר שדברי ה' ז"ל הם כהררין התלויין בשערה: