אור ברסלב
שות די השב חשן משפט › סימן כ

שות די השב· רבי דוד בונאן

חשן משפט · סימן כ

סימן יט

המוכר קרקע בהטב' לזמן קצוב ובתוך הזמן עמד ומכרה לאחר לכשיעבור זמנו של ראשון אם קנה או לא.

תשובה הנה המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב אם יכול למוכרו או להשכירו בתוך הזמן של השכירות לכשיכלה זמן השכירות הרב כנה"ג בח"מ סי' שי"ב הביא מחלוקת הפוסקים בזה ודעת מהרשד"ם סי' רע"ז ותפ"ח שאינו יכול להשכירה ולמוכרה בתוך הזמן והק' עליו ה' כנה"ג ממ"ש הטור המשכיר לחבירו בית וכו' לזמן קצוב וכו' ואפי' העני וצריך למוכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו והוא מדברי הרא"ש בפ' השואל וכן ראיתי לה' מורה צדק ולא דק דהרא"ש והטור מיירי כשהעני ואין לו מה יאכל דהוי כאנוס ולזה המקח קיים וכו' ע"ש ולכאורה יש ללמוד בזה שדברי הטור הללו הם לקוחי' מדברי הירוש' שהביא מרן הב"י שם ובירושלמי מוכח דלכ"ע יכול למכור אפי' בתוך הזמן ולא פליגי אלא לענין אם יכול לוקח להוציאו מיד או עד לאחר זמנו ובדוחק אפשר לומר דמדקאמר בירוש' ר"ז ור"א מ"מ קנוי לו אלא דאמ' לישבקו' עד דמלי וכו' נר' מזה דלכ"ע אין יכול למוכרו אלא דוקא היכא דהוי מחמת דוחקו דאל"כ מה צריך לומר מ"מ קנוי לו וכן נר' מדברי רי"ו בספר משרי' ני"ב ח"א שכ' וז"ל ואם הוא דחוק למעות יכול למוכרו תוך הזמן וצריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו וכ"כ ר"מ בתשו' עכ"ל ע"ש:

איברא דיש לעמוד בזה מההיא דס"פ השואל דאמרי' פשיטא נפל לי' בית' א"ל לא עדיפ' מנאי זבנה ואורת' ויהבה במתנה א"ל לא עדיפת מגבר' דאתית מני' וכו' ופסק' הרמב"ם בפ"ו מה' שכירות והטור בסי' שי"ב סי"ג ע"ש הרי מבואר דיכול למכור אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים ומיהו לזה י"ל דש"ה דמכרה לאחר זמן הקצוב וכמבואר מדברי רש"י שם ואע"ג דמכרה בזמן ההודעה מ"מ זמן ההודעה לא מקרי קצוב לענין שתהא חשובה ברשותי' דשוכר שאין המשכיר יכול למכור. אך ממ"ש הטור שם בסימן שי"ב וכן אם משכנו לשנים ידועים כו"כ לכל שנה ושנה כ"ז שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה וכו' ע"ש ומבואר מדברי מרן הב"י דמיירי בסתם משכנת' דהיינו סתם משכנת' שתא ומש"ה כ' דאין הלוקח יכול ליקחו מיד המלוה בתוך השנה ע"ש וה"ה במשכנת' לזמן באתר' דלא מסלקי דאין הלוקח יכול ליקחו מיד המלוה בתוך זמנו עד עבור זמנו כמ"ש הר"ב בש"מ שם ע"ש הרי מבוא' דאע"ג דממושכנ' ואין הלוה יכול לסלק למלוה בתוך זמנו אפ"ה יכול למוכרה לאחר ויזכה בה לאחר שיצא המלוה ממנה:

והנה הרא"ש בס"פ השואל והביאו מרן הב"י ר"סי שי"ב הביא סוגיית הירוש' דפליגי היכא שהעני ימכר ביתו דר"א ס"ל דיוציאנו מיד דלא עלה ע"ד שימות ברעב ור"א ור"ז אמרו דלישבקי' עד דמלי' זמני' ובא מעשה לפני ר"א בא' שהיה ביתו ממושכן אצל יהודי לכל ימיו בכו"כ לשנה כ"ז שלא יפדנה ולא הי"ל מעות לפדות' ובא זה והורה כר"מ שיצא מיד את"ד ע"ש ומבואר מדברי הרא"ש הללו דהוי עדיפ' ממוכר מפני דוחקו שהרי במוכר מפני דוחקו פליגי התם בירוש' ואלו הכא בממושכן אצל אחר ולא הי"ל מעות לכ"ע אם מכרו לאחר יכול להוציאו מיד ולפ"ז י"ל דל"ק מההיא דממשכן דאדרבא הא עדיפא מהך דהעני דלכ"ע יכול למכור ולהוציאו מיד אך אעיקרא יש לתמוה בדברי הרא"ש הללו דאיך יתכן סברא זו דבמוכר מחמת דוחקו שהעני אמרי' דלר"א ור"ז דאינו יכול להוציאו עד דמלי' זמני' ואפי' שלא עלת' ע"ד שימות ברעב ואלו בממשכן אמרי' דיכול להוציאו מיד ואיך יתכן סברא זו והמרדכי פי' בשם ד"מ דמה שהורה ר"א שיצא השוכר מן הבית וכו' מפני שהיתה ביתו של משכיר ממושכנת ביד גוי א' ואם לא היה פודה אותה עתה היתה נחלטת לו ובשביל שלא יפסיד המשכיר הורה ר"א שיצא השוכר מן הבית ע"ש והרשב"א בתשו' הביאו מרן הב"י שם גרים בירוש' ברתיה הות ממשכנא גבי חד רומאי ולא הו"ל למפרקה והורה כר"מ שימכרנה וכו' ע"ש ולפי גירסאו' הללו ניחא אי משום שלא תהיה נחלטת הבית לגוי כגי' המרדכי או כדי שלא תטמע בתו אצל הגוים לגי' הרשב"א דיכול למוכרה ויצא מיד דאונס גדול כזה שאני. והנה ה' שדה יהושע פי' בכונת הירושלמי שהבית היה ממושכן ליהודי במשכנת' דסורא לשנים רבות ואם יניחנו עד זמנו נמצ' זה המוכר מת ברעב לפיכך הורה כר"א אבל כשיש לו זמן שנה או שנתים נותנים הזמן שיש לו עם המוכר כן פי' הרא"ש את"ד ולא ידענא איך יתכן פי' זה בכונת הרא"ש שהרי כ' בכו"כ לשנה כל זמן שלא יפדנה משמע דבכל זמן יכול לפדות':

ומן האמור מדברי הרא"ש יש לתמוה על הטור בההי' דמשכנו שכ' דאם משכנו לשנים ידועי' כו"כ לכל שנה ושנה כ"ז שלא יפדנו וחזר ומכרו לאחר אין הלוקח יכול ליקחנה מיד המלוה בתוך השנה אבל אחר השנה. יכול ליקחנה ומרן הב"י הורה מקור דין זה מההיא דפ' אז"נ רב מב"ר משכן לי' ההוא גוי בית' זבנה לרבא נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר בית' ואמטי ליה לרבא א"ל האי דלא אמטאי למר אגר בית' עד האידנא דסתם משכנת' שת' אי בעי גוי לסלוקי אי לא מצי מסלק ע"ש וק' דא"כ למ"ל להטור למימר דאם משכנו לשנים ידועים כו"כ לכל שנה ושנה דהול"ל בסתם משכנת' שת' כעובדא דרמב"ר ולפי הנר' דהטור לקח דין זה מדברי מדברי הרא"ש שכתבנו לעיל שהוא ממש כלשון זה ש:' הטור א"ק דהרא"ש כ' שיצא מיד ואיך כ' הטור דאין הלוקח יכול ליקחנה אלא לאחר השנה ושו"ר להב"ח שכ' שזה הדין שכ' הטור הוא מדברי הרא"ש וס"ל להטור דיצא מיד שכ' הרא"ש היינו מיד אחר כלות השנה דכיון שהתנה עמו כל זמן שלא יפדנה א"כ המכירה היא לו כמו פדיון ומיהו תוך השנה אינו יכול להוציאו וכו' אלא מיד ככלות השנה יכול ליקחנה ואין זה נק' תוך זמן הקצוב את"ד ואין אנו יכולי' להלום דבריו שהרי כתב הרא"ש ובזה הורה כר"א שיצא מיד והא דר"א ודאי דר"א ס"ל דיצא מיד ממש שהרי קאמר דלא עלה על דעתו שימות ברעב ופליגי עליה ר"א ור"ז ואמרי' דלישבקי' עד דמלי זמני' מבואר דלר"א יצא מיד ממש קאמר ועוד ק' שהרי סיים עלה הרא"ש וכ' אבל משכיר בית לשנה וצריך למוכרה מחמת דוחקו צריך להניח שוכר בבית עד שישלים זמנו כר"ז ור"א משמ' דיצא מיד שכ' הרא"ש גבי משכנת' היינו שיצא מיד ממש וצ"ע:

איברא דלפי הנר' מדברי הרא"ש דיצא מיד ממש קאמר ק"ט דהא מוכח מההיא עובדא דרמב"ר דאע"ג דמכרה לוה בתוך הזמן אפ"ה אמרי' נטר שתא משום דסתם משכנת' שת' ולא מצי גוי לסלוקי אלמ' דאע"ג דמכרה אפ"ה אמרי' אינו יכול להוציאו אלא לאחר זמנו ואפשר לומר דס"ל דשאני התם דהמשכן הוא גוי ובדיניה' חשיב' כמכורה בידו כל אות' שנה ואפי' מכרה לאחר אינו יכול להוציאו עד כלות השנה ואע"ג דאמרי' בפ' אז"נ דס"ח ע"א אר"א א"ל סבי דמתא מחסיא סתם משכנת' שת' למאי נ"מ דאי אכיל ליה שת' מצי לסלוקי ואי לא לא מצי מסלק לי' אלמ' משמ' דבתוך השנה אינו יכול להוציאו י"ל דהתם מיירי בלוה עצמו דלא מצי מסלק ליה אבל אם מכרה אה"ן דיכול הלוקח להוציאו מיד ודע דלשון הרא"ש הלזו השמיטו הריב"ה בקיצור פסקי הרא"ש וצ"ע למה ואפשר לומר דקי"ל להטור דזה שכ' הרא"ש בשם ר"מ לא ס"ל להרא"ש כוותי' אלא דבכה"ג אינו יוצא מיד אלא לאחר השנה וכההיא דרמב"ר ואין חילוק בין גוי לישראל ולפ"ז נתיישב פסק הטור ועיין להרב פלפלא חריפתא שכתב קרוב לדברי הב"ח ואין דבריו נראין:

באופן דבתוך זמן המשכונה יכול למכור וה"ה נמי בתוך זמן השכירות יכול למכור ולהשכיר כמהרשד"ם וה' מורה צדק הביאו הכנה"ג שם גם כתב שדברי התו' בפ' אז"נ דע"ג ע"ב בד"ה השת' נשקול מר אגר בית' הם דלא כמהרשד"ם ע"ש וה' כנה"ג כתב שאין דברי התו' ענין לזה ע"ש ולכאורה נראה דכונתו ממ"ש התו' בפשיטו' וז"ל משמ' דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכו' ע"ש ואי מהא ליתא שאין כונת התוס' אלא משום שהפקיע המכר כחו של רכ מרי שהי"ל לדור כבית חנם שהיתה ממושכנת כידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות שכר לרבא וכמבואר בדבריהם כפ' אע"פ דנ"ט ע"א כד"ה שדה זו יע"ש ותו ק' דהא תי' התו' דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור ור"ל דה"נ הכא הכית היה שוה יותר על החוב שהי"ל לר"מ על הגוי והיה דר ר"מ נמי כחלק רבא שהיה מעורב כו והיה סבור ר"מ דמחזי כרבית כמ"ש מהרש"א שם ע"ש וא"כ לפי תי' התו' י"ל דאה"נ דאין אדם יכול למכור מה שהשכיר כיד אחרים וכדעת מהרשד"ם ואפשר דכונת ה' מורה צדק דע"כ לא הק' התו' אלא משום דהמכר הפקיע כחו דר"מ כמה שהי"ל לדור כבית חנם דמשמ' לא קשיא להו אלא ממה שהפקיע המכר כחו דר"מ אכל אי לאו דאיכא הפקעה היה המכר מכר ואע"ג שהיתה ממושכנת הרי מוכח דלא כמהרשד"ם ונר' דמ"מ יש לצדד דמדכרי התוס' לא מכרע' דלעולם אפשר לומר דאין אדם יכול למכור מה שהשכיר כיד אחרים ושאני התם דהגוי הוא דאזל וזבנה לרבא והתו' ל"ק להו אלא לרב מרי דאמטי' לי לרבא אגר כית' דמשמע דפשיטא ליה דהמכר מפקיע זכותו ואהא ק"ל דנהי דהגוי יכול למכור מ"מ כיון דזבנה רכא לא הי"ל להפקיע זכותו והו"ל לדון לענין הפקע' זכו' כדיני יש' ואהא תי' דמה שיתר על החוב יכול למחול:

איברא דמההיא דפ' אע"פ דנ"ט דקאמר שדה שמשכנתי לך לעשר שנים כשאפדנה ממך תיקדש דקדש' משמע דיכול להקדיש כעוד' ביד המשכיר לכשיפדנה וא"כ ה"נ יכול למכור מה שממושכן כיד אחרי' ויש לדחות דשאני הקדש דאפי' כתוך הזמן היה יכול להקדישה וכההיא דערבי' הקדישו משכיר וכו' וכ' התו' שם כפ' אע"פ לחד תי' דבהקדש ממש היה חל על השדה הממושכנת אף קודם שתפדה והיה מיירי שאוסר כקונם דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסר' בקונם אע"פ שיכול להקדיש' וכו' ע"ש וא"כ אין ראיה לענין מכר דעלמא מהקדש דהקדש שאני וכמ"ש:

והנה ה' כנה"ג שם הביא דעת המבי"ט סי' שמ"ו ורש"ל בתשו' סי' ל"ו והרדב"ז ח"א סי' קכ"ב ומהרש"י סי' ו' ומהרי"א סי' צ"ד דכולהו ס"ל דיכול למכור ולהשכיר כתוך זמן השכירות ע"ש וא"כ לכאורה נר' דה"ה נמי כנ"ד דמכרה בהטבה לזמן דיכול למכור בתוך זמן ההטבה ומיהו נר' דיש לדחות דדוק' כשכירות הוא דס"ל דיכול למכור ולהשכיר משום דאע"ג דאמרו שכירו' ליומי' ממכר הוא מ"מ גוף הקרקע כחזקת כעלי' שהרי בכמה עניינים יש הפרש בין השוכר למשכי' כגון שהזכיר לו חדשי' ושנה ונתעברה השנה דאמרי' קרקע בחזקת בעליה עומדת והו"ל המשכיר מוחזק וכן אם אומ' המשכיר לזמן זה השכרתיו לך וכלה זמן השכירות והשוכר אומר לא כי על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה נשבע ב"ה וכיוצא כזה ועיין בש"ך סי' שי"ג משא"כ במוכר בהטבה לזמן דכל זמן שהיא כידו הויא מכירה גמורה שיכול לבנות ולהרוס ולעשות ככל זמנו הקצוב כרצונו כמ"ש הרמב"ם כפכ"ג מה' מכירה דין ו' וע"ש בה"ה אה"ן דבמשך זמן הקצוב אינו יכול למוכרה לאחר כיון שאינה ברשותו כלל וכן מתבאר מדברי הכ"ח ר"ס שי"ב עמ"ש הטור המשכיר בית לחבירו וכו' אפי' העני וצריך למוכרו אינו יכול להוציאו והמקח קיים כ' וז"ל כלו' ולא תימ' כיון דמכרו תוך הזמן הו"ל כאלו מכר דבר שאינו ברשותו וכדבר שלא ב"ל ואין המקח חל לכך אמר דל"ד דהכא גוף הכית שלו אלא דהשוכ' משתמ' בו עד זמן קצוב והו"ל ככותב נכסיו לבנו לאחר מיתה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה דאם מכר הבן אין ללוקח כהם כלום עד שימות האב והמקח קיים וכו' ע"ש הרי שעיקר הטעם משום דהגוף שלו וא"כ כמוכר בהטבה דבאותו זמן ההטבה אין הגוף שלו אינו יכול למכור דהו"ל כדבר שלא ב"ל. אך ראינו למהרש"ל בתשו' סימן ל"ו שכתב כפשיטות דאף שמכר לזמן קצוב יכול למכור לאחר כמו כשכירות שדומה לשכירות ככל מילי רק שיכול הקונה לזמן לבנות ולתקן כו כל מה שירצה וכו' אכל לענין המכירה יכול המוכר ג"כ למכור לאחר אף שלא כלה הזמן עדיין ואפי' מעכשיו א"צ וכו' ודמי למי שאמ' לאשה מקודשת לי לאחר ל"י דלכ"ע מקודשת ע"ש וראיה זו אחה"מ יש לדחות דהתם האשה כרשות עצמה קיימא והרי נתרצית להתקדש לו לאחר ל"י והרי זה דומה לקונה שדה מחבירו לאחד ל"י מי איכא למ"ד דלא קנה וה"נ דכות' משא"כ הכא דהשתא מיהא אינה כרשותו אלא ברשו' לוקח ראשון לגמרי לסתור ולבנו' וי"ל דאינו יכול למוכרה. וכר מן דין שאני התם דבידו ובידה לקדשה מעכשיו משא"כ הכא דאינו יכול למוכרה אלא לאחר זמן וכדאמ' כפ' אע"פ דכ"ט ע"א אלו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש וכו' מתקיף לה ר"י מי דמי התם בידו להקדיש' וכו' ועיין להר"ן בפ"ג דנדרים ד"ל ע"א כד"ה ואשה נמי וכו' ע"ש:

הגם הלום ראינו למהריט"ץ כתשו' סימן פ"ט שכ' כדעת מהרש"ל דאפילו מכרה לזמן קצוב יכול למוכרה לאחר מעכשיו לכשישלים זמן קנייתו וכו' עש"כ ומ"מ נר' דאפי' לדעת מהרש"ל ומהריט"ץ אפשר לומר דכנ"ד במוכר בהטבה אכתי יש להסתפק דע"כ לא כ"כ אלא במוכר לזמן ולאחר הזמן תיפוק ארעא כלא כסף דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מש"ה חשכי' לה כרשות המוכר וכדדייק לה מהריט"ץ ממ"ש הרמב"ם בפכ"ג מה' מכירה וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב ה"ז מכיר' וכו' ולבסוף תחזי' לבעלי' עכ"ל דייק הרמב"ם שכ' ולבסוף תחזור הקרקע לבעליה שא"צ לחזור ולמוכר' לו כסוף זמן קנייתו אלא תחזור הקרקע לבעליה פי' אפי' בלא מכירה שא"צ לחזור ולמוכרה לו שהרי לא מכרה אלא עד זמן פ' וכו' א"כ גם אם אמר כתוך הזמן לשמעו' כשתחזור הקרקע לידי הרי היא קנויה לך מעכשיו הרי היא קנויה ולא מקרי דכר שלא כא לעולם וכו' אלא כבר היא ברשותו ושלו לאחר זמן ויכול למוכרה לאחר מעכשיו לכשישלים זמן קנייתו ע"ש משא"כ במוכר בהטבה שאינ' חוזרת לבעליה עד שישלים לו דמי קניית' איכא למימר דכל שלא עמד ופרע לו דמי קניית' לאו ברשותו' קיימ' ואין לו כח למוכר' ודמיא לאומ' לחבירו שדה זו לכשאקחנ' הרי היא מכורה לך דלא קנה וכעין זה חילקו התוספות בערכין דכ"א ע"א כד"ה ה"ק וכו' ויש מחלקי' בין משכי' ללוה דדוקא לוה שלא תחזור עוד בלא פרעון מעות ההוא ודאי לא מצי מקדיש אכל משכיר שלאחר השלמת זמן השכירות תחזו' לו בחנם יכול הוא להקדיש ע"ש:

אמנם לכאורה נר' דהא מלת' תליא בפלוגת' דר"ת ושאר פוסקי' גבי האומ' מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום וכ' הטור כח"מ סי' רי"א ופר"ת דוקא בסתם אכל אם פי' ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה ומרן הכ"י כ' דעת החולקי' על ר"ת ע"ש ולפ"ז לדעת ר"ת כ"ש בנ"ד דהא התם יכול להיות שלא יבואו לידו כלל כגון שאביו ימכור ויתן לאחרים כמתנה ואפ"ה דעת ר"ת דקנה וכ"ש בנ"ד אבל לדעת החולקי' על ר"ת י"ל דה"נ אינו יכול למכור כמ"ש מהרשד"ם סי' רע"ז לענין אם מכרה בתוך זמן השכירות דתליא בפלוגתא דר"ת ושאר פוסקים אך נר' דלדעת החולקים על ר"ת אין ראיה לנ"ד ולמכרה בתוך זמן השכירו' שאינו יכול למכור דאיכא למימר דדוקא התם משום דאפשר שלא תבא לידו כלל שאביו ימכור או יתן לאחרים משא"כ הכא דודאי הדרא:

והנה ראינו לה' המבי"ט ח"א סי' שמ"ו שכ' שאם היתה שכורה דיכול להשכירה לאחרים לזמן שתכלה שכירות הא' דאין לו לשוכר בה אלא הדירה שהן הפירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כר"ל דהלכ' כותי' כדאית' בפי"ן דקל"ו ותנן התם הכותב נכסיו לבנו אחר מותו מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב הרי שהאב הוא כמו שוכר בקרקע שנתן לבנו שאין לו אלא פירות בחייו ואפ"ה מכירת הבן מכירה את"ד ע"ש והמתבאר מדבריו דטעמ' דקנה לוקח הוא משום דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וצ"ע שהרי ר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי אפ"ה קתני מתני' דקנה לוקח וא"כ איך כתב המבי"ט דטעמא דיכול להשכירה לאחרים משום דאין לו לשוכר א' אלא פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי שהרי קושטא הוא דאפי' לר"י קנה לוקח כדתנן וא"כ עדיפא מינה הו"ל להרב לומר דאפי' לר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף ואפ"ה קנה לוקח וה"ט כדאמ' בפ' החובל דכי מיית האב דקנה לוקח דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידי' דבן וכו' ופירש"י דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידי' דבן דמה מכר לו א' לב' כל זכו' שתבא לידו וכ"כ רשב"ם בפי"ן ע"ש וא"כ ה"נ אם היתה שכורה ביד אחרי' יכול הוא להשכיר ולמכו' כל זכות שתבא לידו:

והנראה לומר דאפי' לר"י דאמ' דקנה לוקח אינו אלא לאחר שמת האב ובאה ליד הבן דמעת' קנה לוקח אבל כ"ז שלא מת האב אה"ן דלר"י אפי' השכירה לאחרים יכול לחזור בו עד זמן שימות האב ודוקא לאחר דמת האב הוא שקנה לוקח אמנם לר"ל דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אה"ן דקנה לוקח מאותו עת לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו עדיין לא מת האב:

אך ק' דאעיקרא איך קנה לר"י אפי' כי מת האב שהרי כשמת הבן בחיי האב ה"ט דקנה לוקח משום שאין כאן מקנה דשב"ל כיון שהגוף שלו דקנין פירו' שנשאר לאב לאו כקנין הגוף דמי וכמ"ש מרן בש"ע סי' רי"א ס"ה וא"כ לר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי הו"ל מקנה דשב"ל ולכך כי מת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח וא"כ אפי' היכא דלא מת הבן ומת האב איך קנה לר"י שהרי אעיקר' הוא מקנה דשב"ל ולא קנה והוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך דלא קנה אפי' לאחר שמת האב ודוחק לומר דמיירי מתני' בשהחזיק בה לוקח לאחר מיתת האב א"נ שכתב לו שטר ותפיס לוקח האי שטר' בידי' וכמ"ש בהגמי"י ופסקו מור"ם בסי' ר"ט ס"ד ע"ש בסמ"ע והט"ז וכנה"ג הגב"י אות ן' ונ"א ע"ש שהרי מתני' סתמ' קתני דקנה לוקח אפי' באחד מדרכי הקניי' כמו בכסף וקנין חליפין ואחרי כתבנו ראה ראינו להרמ"ה בפי"ן שכ' וז"ל מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב וכולי רי"א לא קנה לוקח דקנין פירות כקנין הגוף דמי דכ"ז שהגוף משועבד לאב לפירותיו הרי הוא כאלו קנוי לו קנין גמור כ"ז שהפירות שלו וכל כמה דלא אקני ליה הבן לפירי לא קני לי' לגוף קנין גמור ולא אהני לי' לבן קנין הגוף אלא למקני זכות' בעלמ' בגוי' דלא יכיל האב לאפקועי גופ' מהשת' ולא לאפקועי פיר' מני' לאחר מית' מיהו ע"כ ההיא זכות' דלפירי דלאחר מיתה ליתא אלא היכא דאיתי' לבן לאחר מיתת האב וכו' הלכך היכא דמכר הבן בחיי האב אי איתי' לבן לאחר מיתת האב למקני פיר' קנין גמור איגלאי מלת' למפרע דמעיקרא קניי' הבן לההוא זכות' דאקני לי' האב בגוייהו קנין גמור בין למקני גופ' מחיי האב בין למקני פירי לאחר מיתת האב וכי זבין הבן לההוא זכות' ללוקח בחיי האב שפיר זבין לי' דהא כל זכות' דאית ליה בגוייהו זבין ליה והיינו דקתני מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב ולכי מיית האב מיהא קנה לוקח את"ד ע"ש הרי מתבאר דלר"י לא הוי דשב"ל כיין דאית ליה זכו' בגוף הקרקע ואותו זכו' הוא זבין ואם מת האב איגלאי מלתא למפרע דהוי קנין גמור ולפ"ז פשיט' ודאי דכל כמה דלא מת האב אין הבן יכול לחזור בו כיון דזכות' דאית לי' מיהא זבין לי' השת' ללוקח:

ומ"ש מרן דלר"ל ה"ט דקנה לוקח משום שאין כאן מקנה דשב"ל כיון שהגוף שלו דקנין פירו' לאו כקנין הגוף א"כ ק' דלר"י איך ס"ל דבמת האב קנה לוקח כיון דהוי דשב"ל ונר' דכונתו כלפי מ"ש הרמ"ה שם וז"ל אמר קנה לוקח דקנין פירות לאו כקנין הגוף ואף על גב דלא קנינהו הבן לפירו' מעולם כיון דקנייה לגוף מחיים ממילא קנינהו הבן לנכסי מחיים בין לגופ' בין לפירי מחיים דאתו לאחר מיתת האב (אע"ג דדבר כצ"ל) שלא בא לעולם נינהו דלא הוו בחיי הבן דלקנינהו דהאמת הבן בחיי האב כיון דס"ל דקנין פירי דאב לאו כקנין הגוף אשתכח דמעיקרא קנין בן דגוף קנין גמור הוא וכו' ופירי דלאחר מיתה בתר גופ' אזלי וכיון דקנייה הבן לגוף מחיים קנין גמור כמאן דמקנינהו מחיים דמי וכו' וזכות' דהו"ל לאב בפירו' משעת מיתתו הוא דפקע' לה ממילא וכו' את"ד ע"ש ולפ"ז מתבאר דבין לר"י בין לר"ל זכיית הקרקע לא חשיב דשב"ל כיון דהקרקע היה בעולם וזכו' מיהא אית ליה בגוה ואותו זכו' שיש לו יכול למכור אלא דלר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי אי מת האב בטלה אות' מכירה כיון דבשעת הקנין עדיין לא זכה בפירו' והו"ל בזכיית הפירות דשב"ל דכל זמן שלא קנה הפירות מחיים חשיב דשב"ל ולא קנה לוקח אמנם לר"ל דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא חשיב זכיית הפירות דשב"ל דפירי בתר גופ' אזלי וכיון דקניי' הבן לגוף מחיים קנין גמור כמאן דקנינהו מחיים דמי ולא הוי דשב"ל:

ולפי האמור נר' דה"ה נמי היכא דהית' ביתו שכורה לזמן ועמד והשכיר אות' או מכרה לאחרים לאחר שתכלה זמן השכירות דמהני לכ"ע בין לר"י בין לר"ל אלא דלדידן דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפי' מת המשכיר או המוכר בתוך זמן הראשון אותו השכירות או המכירה קיימת כיון דהגוף הוא שלו וקנוי לו קנין גמור כמאן דקנינהו לפירו' נמי מחיים וקנה השוכר או הלוקח ומעתה מה שהוצרך ה' המבי"ט לומ' דהויא שכירות משום דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא תמוה דאפי' לר"י נמי הדין כן ואינו יכול לחזור בתוך הזמן ודוחק לומר דכיון למאי דנ"מ למת המשכיר או המוכר בתוך הזמן דלר"י לא קנה לוקח וכמו שנתבאר וצ"ע. ועיין לה' זרע יעקב סי' כ"ב ודוק:

תוכן העניינים

שות די השב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה