שות די השב· רבי דוד בונאן
חשן משפט
סימן א
שאלת הא דקי"ל דיינים בישיבה אי הוי מדאורייתא ץ או מדרבנן.
הנה מור"ם בהג"ה בח"מ סי' י"ז כ' ועמיד' ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה והוא מתשו' הריב"ש סי' רס"ז והנה הריב"ש שם כתב וז"ל וכן בקבלת עדות דייני' בישיבה ועדים בעמידה לכתחלה דוקא קאמר והא דאמרי' בפ"ב דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות לכתחלה נמי קאמר וכן דיין נמי בישיבה לכתחלה קאמר אבל בדיעבד אפי' דיין בעמידה ועור שאפי' לפי העדות שהעידו הב"ד וכו' אפי' לכתחילה היה מותר לפי שאמרו שהיו נסמכים על העמוד וכו' דהא קי"ל בפ"ב דזבחים כת"ק דריב"י דעמידה מן הצד לא שמה עמידה וכיון דלא הוי עמידה שפיר קרי' בה ישיב' דומיא דשחיה וכו' דקרי' ביה ישיבה כיון דאינו עומד ממש וקרי' ביה עמידה כיון שאינו יושב ממש וכ"ש בעמיד' בסמיכה כיון דלא קרי' ביה עמידה קרי' בה ישיבה ועוד דמאי דאמרי' דדייני' בישיבה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא כיון דבדיעבד כשר וכמ"ש למעלה וא"כ בעמידה ע"י סמיכה אפי' לכתח' נמי את"ד עש"ב ויש להבין בדברי הריב"ש הללו דע"כ העדים בעמידה היינו מדאורייתא כדמוכח' הסוגיא בזבחי' דפרכי' מה ליושב שכן פסול לעדות וע"כ הוי מדאוריי' דאל"כ היכי פרכי' מינה אלא דאפ"ה י"ל דמדאורייתא ולמצוה הוי ולא לעיכובא וכמ"ש הר"ן הביאו מרן הב"י ע"ש וא"כ איך כ' אח"כ ועוד דמאי דאמרי' דדיינים בישיבה אינו אלא מדרבנן וכו' דהא דיינים בישיבה ועדי' בעמידה תרוייהו מחד קרא נפקי מדכתיב ועמדו ב' האנשים לפני האלהים מכלל דהאלהים שהם דיינים יהיו יושבים בשעת עמידת העדים א"נ מדכתיב וישב משה לשפוט את העם כמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ג ע"ש וכן מבואר מדברי הר"ן והביאו מרן הכ"מ ע"ש ואפשר ליישב דעת הריב"ש דס"ל דגבי עדות דוק' הוא דאמרי' דהוי מדאורייתא ולמצוה משום דכתי' קרא בהדיא ועמדו ב' האנשים ודרשי' דהיינו עדים אבל לגבי דייני' בישיבה דנפקא ממשמעו' דועמדו ב' האנשים מכלל דדיינים בישיבה אינה דרש' גמורה וה"נ אליבא דר"ה דנפקא ליה מקר' דוישב משה אינה דרש' גמור' וכן נראה דעת הרמב"ם והטור דלא פסקו כלל הא דדיינים בישיבה משמע דס"ל דאינה דרש' גמורה ומ"מ צ"ע אמאי השמיטוה לגמרי דלפחות דיינים בישיבה הוי מדרבנן וגם הרא"ש פסקה ע"ש:
והנה התו' בפ"ב דזבחים די"ט ע"ב עלה דפרכי' התם גבי קידוש וליתיב מיתב וליקדש כתבו דלאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה עכ"ל מבואר מדבריהם דאע"ג דאין ישיבה בעזרה אפ"ה ע"י סמיכה שפיר דמי והוי כאלו עומד ולפי דעת הריב"ש דעמידה ע"י סמיכה לא מקרי עומד אלא יושב הדבר ק' דמה יענה לקושי' התו' הלזו איברא דאעיקר' בדברי התו' איכא למידק כיון דלרבנן דריב"י עמיד' מן הצד לגבי קידוש לא הויא עמיד' והוי כיושב א"כ היכי ניחא להו לגבי אין ישיבה בעזרה דעמידה מן הצד שפיר דחשבי' לעומד מן הצד בעומד ונר' דס"ל דלגבי שירות בעי' עמידה גמורה ממש משום דכתיב לעמוד לשרת ועמיד' מן הצד לא חשיב' עמידה גמורה אבל לגבי אין ישיבה בעזרה עמידה מן הצד שפיר דמי כיון דלא הויא ישיבה גמורה דאין איסו' ישיבה בעזרה אלא ישיבה גמורה ומ"מ מדברי התו' הללו מתבאר דעמידה ע"י סמיכה חשיב עמידה ועוד מבואר מדברי התו' הללו הא דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא דאי מדרבנן מאי קשיא להו להתו' דאין ישיבה בעזרה דאפ"ה פריך שפיר וליתב מיתב כיון דפשטיה דקרא בקידוש איירי כדקאמר ריב"י וכמ"ש רש"י בד"ה מניח ידיו וכו' דבעי' ידיו ורגליו כא' ירחצו כדכתיב קרא עכ"ל וא"כ אי אמרי' דאיסו' ישיב' בעזרה לא הוי אלא מדרבנן שפיר דמי דפרכי' וליתיב מיתב לקיומי קרא כדכתיב אלא ודאי דס"ל להתו' אין ישיבה בעזרה הוי מדאורייתא מש"ה קשיא להו להתו' שפיר. ועיין לה' מש"ל בפ"ז מה' בית הבחירה דין ו' שכ' דהתו' בדף ט"ז בד"ה הג"ה ספוקי מספקא להו ע"ש ולא ראה דבריהם דהכא דמבואר דס"ל דאין ישיבה בעזרה הוי דרבנן ומש"ה פריך שפיר וליתיב מיתב לקיומי קרא ץ כדכתיב כמו שכתבנו:
איברא דאכתי יש לעמוד בדברי התו' הללו דלפי המתבאר מדבריהם דס"ל דעמיד' מן הצד דהיינו עמידה ע"י סמיכה לגבי אין ישיבה בעזרה לא חשיב' ישיבה ולגבי שירות לא חשיב' עמידה משום דבעי' עמידה גמורה א"כ הן עוד אליבא דרבנן דס"ל מצות קידוש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וכו' ע"כ דהוי בשחיי' כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ב"מ הלכה ט"ז כיצד מצוה קידוש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וכו' ושוחה המקדש וכו' ע"ש ובפ' הקורא את המגלה רמי התם קראי אהדדי כתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר ומשני התם ר"ח לא עומד ולא יושב אלא שוחה ע"ש הרי דשחיי' חשיב' עמידה כדכתוב ואנכי עמדתי בהר וחשיב' נמי ישיב' כדכתיב ואשב בהר וכיון דס"ל לרבנן דשחיי' בשירו' שפיר דמי א"כ עמיד' מן הצד נמי אמאי לא מהניא לדעת התו' כיון דחשיב' ישיבה ועמידה ואפשר ליישב דס"ל להתו' דשחיה חשוב' לענין עמידה יותר מעמידה ע"י סמיכה דעמידה ע"י סמיכה יש בה צד יותר דקרוב' היא לישיב' מעמיד' אלא דלענין אין ישיבה בעזרה כיון דלא הויא ישיב' גמור' לא חשיב ישיבה אבל לענין קידוש דהוי כשירו' דבעי' עמידה גמור' לא חשיב' עמיד' משא"כ שחייה חשיב' עמידה וחשיבא ישיב' והלכך אפי' לגבי שירות דבעי' עמיד' כשר בשחיי' דמקרי שפיר עמיד' ולפ"ז אפשר דהריב"ש נמי מודה לדעת התו' דאין ישיב' בעזרה הויא מדאורייתא ועמידה ע"י סמיכה משר' שריא כל דלא הוי ישיבה ממש ומ"מ גבי דייני' בישיבה כל שהוא ע"י סמיכה שפיר קרי' בהו בישיבה:
ומעתה יש לתמוה על מור"ם שכ' דעמידה ע"י כ סמיכה מקריא עמיד' ודבר זה ודאי לא שמענו ניתשו' הריב"ש דהריב"ש לא אמרה אלא לענין ישיבת הדייני' דעמיד' ע"י סמיכ' חשיב' ישיב' אבל לענין בעלי דינין ועדים דבעי' מעומד הא ודאי דעמיד' ע"י סמיכ' לא חשיב' עמיד' וכמו שביארנו דעת התוספות והריב"ש דעמי' ע"י סמיכ' יותר קרוב' היא להקרא ישיבה לרבנן דריב"י דהא לרבנן דריב"י ס"ל דישיב' ע"י סמיכה לא מהניא לגבי שירות דבעי' בעמיד' אע"ג דע"י שחיי' כשר בשירות ושחיי' נק' עמיד' ונק' ישיב' ואפ"ה כשר בשירות אבל עמידה מן הצד לא חשיבא עמידה:
ומן האמור יש לתמוה על הרב מהר"ץ אשכנזי בהגהתו לט"ז ח"מ בהשמטות שכ' ליישב דברי מור"ם וז"ל דיפה דק רמ"א שסמך עצמו על סוף דברי הריב"ש שכ' וז"ל ועוד דמאי דאמרי' דייני' בישיבה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמ' כיון דבדיעבד כשר וא"כ בעמידה ע"י סמיכה אפי' לכתחילה נמי משמע מזה דאפי' בלא טעמא דלעיל מכשר בהכי כיון דאינו אלא מדרבנן ואין כאן עמידה ממש וא"כ ה"ה לענין עמידת העדים דהיא נמי אינה אלא מדרבנן וק"ו נמי איכא דעכ"פ היא קרובה לעמיד' יותר מלישיבה שהרי עמיד' ע"י סמיכה מקריא ולא מקריא ישיב' ע"י דבר אחר בשום מקום את"ד ויש לתמוה טובא דלפי דבריו ע"כ שהבין בדברי הריב"ש דהאי ועוד וכו' קאי נמי אעמידת עדים דלא הויא אלא מדרבנן וזה אינו דעדים מעומד הויא מדאורייתא כדמוכח בסוגייא דפ"ב דזבחים דקאמ' מה ליושב שכן פסול לעדות כמו שכתבנו לעיל:
גם עיקר דבריו מ"ש ליישב דברי רמ"א הן דברים תמוהים דמבואר מדבריו דעמיד' ע"י סמיכה היא קרובה לעמידה יותר מלישיבה וק"ט שהרי בקידוש ס"ל לרבנן דשוח' כשר לקידוש אבל בעומד ע"י סמיכה פסול וע"כ דס"ל דשוח' מקרי יושב ומקרי עומד משא"כ עומד ע"י סמיכה דהוי קרוב לישיב' יותר מעמיד' כמו שביארנו לעיל. גם מ"ש דלא מקריא ישיב' ע"י דכר אחר בשום מקום ק"ט שהרי פרכי' בגמ' וליתיב מיתב ופי' התו' דהיינו ע"י סמיכה הרי דקאמ' וליתיב מיתב על עמיד' שיש בה סמיכ'. גם מ"ש שסמך מור"ם על סוף דברי הריב"ש אח"ה אין כונת הריב"ש כן לא דכונת דבריו דאפי' נימא דעמיד' ע"י סמיכ' לא חשיב' ישיבה מ"מ כיון דהוי מידי דרבנן דדיינו הא דדייני' בישיב' לא הוי אלא מדרבנן כל דלא עמיד' גמורה בדרבנן יש להקל אבל קושטא הוא דס"ל להריב"ש דעמידה ע"י סמיכה חשיבא ישיב'. ומן האמור יש לתמוה גם על הב"ח שכ' וז"ל וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' רס"ז דעמיד' ע"י סמיכה קרויה ישיב' וה"ה דקרויה עמידה לענין זה ובפ' הקורא את המגלה וכו' משני התם ר"ח דלא עומד ולא יושב אלא שוח' כלומ' קרי' ביה עמידה כיון שאינו יושב ממש וה"ה בעמידה ע"י סמיכה והא דקי"ל בפ"ב דזבחי' גבי קידוש דעמיד' ע"י סמיכ' לא הויא עמידה התם לעמוד לשרת כתיב ודאורייתא בעי' שתהא עמידה ממש בלא סמיכה אבל הכא רלא בעי' עמידה אלא מדרבנן אף ע"י סמיכה קרויה עמידה וה"ה דקרויה נמי ישיבה דומיא דשחי' ע"ש מבואר מדבריו דס"ל דעמידה ע"י סמיכה קרויה עמידה וקרויה ישיבה דומיא דשחי' ממש והוא תימה שהרי לרבנן בקידוש ס"ל דכשר ע"י שחיי' ופסול ע"י סמיכה ומה שדימה הריב"ש עמידה מן הצד לשחיי' אינו אלא לענין דמקריא ישיבה מק"ו דשחיי' דאף ע"ג דמקריא נמי ישיב' וכמ"ש ה' ט"ז ע"ש:
סימן ב
בענין עדים שנטלו שכר להעיד.
כתב הרשב"א בתשוב' הביאה מרן ב"י סימן כ"ח מחו' ך' על ההיא דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה נ"ל שלא אמרו אלא בעדים שנעשו. עדים כבר שהם מצווים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר וכו' אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך וליהנות עד אינו בדין זה ע"ש ופסקו מור"ם בסי' ל"ד סי"ח ע"ש והרדב"ז בתשו' דפוס פיורדא סי' ק"ז חילק כן מדעתו ע"ש אבל הרמב"ם בתשו' והביאו הרדב"ז שם מבואר מדבריו דאין מחלק בזה בין אם היה יודע לו עדות למי שאומר בא וראה עדות זו כדי שתבוא ותעידני. אלא שהכל אסור בשכר ודוקא סופר שהוא עד שלוקח שכר על כתיבת השטר הוא לוקח לא על העדות עיין שם:
והנה ראינו בשיט' קדושין דס"כ ע"ב עלה דאמרי' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה שכ' וז"ל וא"ת מי יימר דמזדקקי ליה ספרא וסהדי וכו' וי"ל דבספרא לא אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה דמסתמא ימצא סופר בשכר ואבי דינא בלחוד הוא דאמרי' מי יימר דמזדדקי ליה עכ"ל ע"ש ולכאור' נראה דכונת דבריו דכיון דסופר מסתמא ימצא בשכר א"כ אינו צריך אלא ב' עדים ובשנים לא אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה ואב"ד בלחוד הוא דאמרינן מי יימר כיון דצריך שלשה ונראה מדבריו דס"ל כדעת הרמב"ם דלגבי עדים כל שהוא בשכר אסור אפי' היכא שלא היה יודע לו עדות דאל"כ הרי העדים ג"כ יכול להביא בשכר כמו הסופר אלא ודאי דבעדו' לעולם אסור וכ"ש הב"ד שאסור ליקח שכר מיהו אפשר לומר דמודה הרב לדעת הרשב"א דמי שאינו חייב להעיד מותר ליטול שכר להיות עד ומ"מ ס"ל להרב ז"ל דגבי ג' אפי' ששכר אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה ודוקא לגבי סופר שהוא מוכן ומזומן לעשות מלאכתו וחשיב בידו ובשני עדים שנשארו לא אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה משא"כ בב"ד ואפי' היה מותר ליקח שכר אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה. והרב עצמות יוסף שם תי' לקושית הרב הלזו וז"ל ואפ' לי לומר דבשכר מוצא רבים סופרים ועדים עכ"ד הנה פשיטא ליה דבעדים מותר ליטול שכר להיות עד כדעת הרשב"א וכבר כתבנו דהרמב"ם פליג על זה וא"כ מה יענה לדעת הרמב"ם וצ"ל דלדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש בשיטת קדושין וכמו שכתבנו. ותו קשה על הע"י דא"כ גבי גר נמי למה אמרי' מי יימר דמזדקקי ליה הרי ימצא ג"כ בשכר ואפשר לומר דכיון דבגר צריך ג' דמשפט כתיב בי' א"כ הוי כמו דין וקי"ל דהנוטל שכרו לדון דיניו בטלים מה שאין כן בעדים דמותרים ליטול להיות עד:
וראינו להרע"ב בבכורות אמתני' דהנוטל שכרו לדון דיניו בטלים שכתב וז"ל ברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב הנסמך ליטול י' זהובים והעדים החותמים על הגט ב' זהובים וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים וכ' התי"ט דעל העדים מעיקרא ל"ק כי הא דכ' ב"י בח"מ בשם תשוב' הרשב"א שלא אמרו הנוטל שכרו להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר והשתא דאתית להכי אף בדין י"ל כן שלא אמרו אלא כשבאו לפניו לדין אבל כשקובעים אותו לדון זה אינו בכלל המצוה וכו' ע"ש וה' כנ"הג בח"מ אות ט"ז הקשה על התי"ט דא"כ מאי פרכי' בפ' שני דייני גזרות וקרנא היכי עביד הכי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים שאני התם דמיירי בדיין שאינו קבוע אבל קרנא דיין קבוע הוה והוא היה א' מדייני גולה עכ"ד וצ"ע שהרי כתבו התו' בבכורות וז"ל ואין לתמוה על דייני גזרות שהיו בירוש' שהיו נוטלים שברן מתרומת הלשכה דבלאו טעמא דאגר בטלה דמוכח שרי התם דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקים בשום מלאכה שע"כ צריכים להתפרנס ע"ש והשתא תק' ליה לדברי התו' דלפ"ז מאי פריך בפ' שני דייני גזרות וקרנא היכי עביד הכי וכו' ושו"ר דנעלם מעיני הרב דברי התו' שם בפ' שני דייני גזרות בד"ה גוזרים וכו' שכתבו כדבריה' דבגורות וסיימו וז"ל וקרנא אקראי בעלמא היה יושב ולא הי"ל ליטול שכר ע"ש איברא דיש לדקדק בדבריהם הללו שהרי בפרקא קמא דסנהדרין די"ז ע"ב אמרי' דייני גולה קרנא אלמא דקרנא הוא היה דייני גולה וצ"ע. אמנם מ"ש הכנ"הג דקרנא הוא היה א' מדייני גולה בגמ' דסנהדרין דאמרינן דייני גולה קרנא משמע דקרנא לחוד הוא היה דייני גולה וכן העתיק בה"ע ע"ש מיהו רשב"ם בפ"ב ד"ע רע"א ב' דייני גולה שמואל וקרנא בפ"ק דסנהדרין ע"ש והנר' דהכי גריס לה בגמ' דסנהדרין:
והנה היכא דעבר ונטל שכר להעיד ב' הב"ח בסי' ט' דאע"ג דעדותו בטלה מ"מ אינו חייב להחזיר השכר בדין והביא ראיה מההיא דאמרי' בבכורו' לא מצא בחנם ילמוד בשכר ואי חייב להחזיר אף בשכר לא ימצא ע"ש וה' מח"א בה' שכירות סי' ט"ז כ' דאינה ראיה דהתם מיירי בנוטל שכר בטלתו ע"ש ולכאורה ק' דא"ב היכי קאמר מנין שלא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל וכו' והא ודאי דאם שכר בטלה פשיטא דשרי מיהו לזה י"ל דש"ד דהכא ללמוד תורה אם אינו מוצא ללמוד בחנם פטור לכך אשמועי' דחייב ללמוד אפילו בשכר והיינו שכר בטלה אך אכתי ק' דאיך אפשר לומר דמיירי בשכר בטלה שהרי בברייתא אקרא קאי דראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' ועלה קאמ' מנין שאם לא מצא בחנם שילמוד כשכר ואקרא לא שייך לומר דמיירי בשכר בטלה. ועוד קשה ממאי דאמרינן עוד שם ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כן אלמדנה בשכר ת"ל וכו' והשתא אי מיירי בשכר בטלה למה לא יאמר כן כיון דשרי. מיהו לעיקר ראיית הב"ח יש לדחות דמיירי שנותן לו שכר ומוחל לו עליו כדרך שמוחל על הגזל כמ"ש הב"ח בר"ס הנז' ע"ש:
איברא דבעיקר דברי הב"ח יש להק' דא"כ לפ"ז מאי פריך התם בגמ' ורמינהי הנוטל שכר וכו' ואמאי לא משני דמתני' מיירי בשעבר ולקח שכרו וקידש' בהם דכיון דאינו חייב להחזיר הרי זכה בהם והויא מקודש' וי"ל דמתני' משמע דמקדש' באפר פרה ובמי חטאת והיינו בשכר הבאה ומילוי וכדקאמ' בגמ' דייקא נמי וכו וכ"כ הרב שע"ה בפ"ה מה' אישו' דין ג' למה שהק' ה' צ"ק דלוקמ' כשכר הזאה וקידוש ומאי דקתני מקודשת מיירי כשכר בטלה דמוכח ע"ש והנה הצ"ק תי' דשכר הזאה וקידוש אסור ליקח אפילו אגר בטלה דמוכח ולא דמי לדיין כי אתי דינא לקמי' לאו עלי' רמי רחמנא ואם הבע"ד רוצים שיהא הוא דן מחוייבי' ליתן לו שכר בטלה דמוכח אבל שכר הזאה וקידוש רמיי' רחמנא על כל כהן השייך בעבודה ומש"ה אסור ליקח אפילו אגר בטלה דמוכח את"ד ע"ש ועיין לה' שע"ה שם מה שתמה עליו ע"ש ועוד יש לתמוה שהרי תנן התם בבכורו' ונותן לו שכרו כפועל ופשיטא ודאי דקאי נמי אמאי דקתני להזות ולקדש וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין וז"ל ובכולן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטלתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתני' ונותן לו שכרו כפועל כטל ע"ש הרי בהדיא דהתם בשכר הזאה וקידוש מותר ליקח שכר בטלה דמוכח ותו ק' במ"ש דהזאה וקידוש רמיי' רחמנא על כל כהן השייך בעבודה דאכתי ק' דמ"מ לא רמי על אותו בהן שהרי כהנים טובא בני משמר הוו ותו שהרי תנן במתני' דקידושין אע"פ שהוא ישראל ופירש"י כבכורות ואפילו יזה ישראל דכהנים רגילין בהזאה וקידוש ע"ש והכי תנן בהדיא בפרק י"ב דפרה מ"י הכל כשרים להזות ע"ש:
ודע דבעיקר דברי הב"ח שכתב דאע"ג דעדותו בטלה מ"מ אינו חייב להחזיר השכר וכו' כן נראה מדברי הר"ן בס"פ הא"מ שכ' וז"ל וכן אם החזיר ממון לבעלי' וחזר והעיד באותו העדות עצמה מקבלין שאין זה פסול לא בתחילתו ולא בסופו אלא שכל זמן שנוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקעבד על מה אני בחנם אע"פ שנטל מב' ומבואר מדבריו דדוקא אם החזיר מעצמו אבל לא מחייבי' ליה להחזיר. גם לא קנסוהו אפי' להחזיר אלא דקנסוהו לבטל מעשיו:
סימן ג
יש לעמוד בענין קיום הכ"י אם יכולים לקיימו שלא בפני הלוה או לא.
הנה מרן בש"ע סי' מ"ו ס"ה כ' דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד ואפי' צווח וכו' וכתב הש"ך נראה רוקא שטר או מטעמא דכתב הרשב"א בתשוב' מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימות העדים או טעמא שכתבו התו' כיון דקיום שטרות דרבנן דד"ת העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדות' בב"ד דמי וא"צ קיום ומדרבנן הוא דצריך והלכך מקיימים שלא בפני בע"ר אבל בחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי ואין מקיימים אלא בפניו דהרי פליג בש"ס התם דאין מקיימים אלא בפניו מטעם דאמר קרא והועד בבעליו וכו' ונהי דרבא פסק הלכתא כרב היינו מה"ט דאמרן אבל בכ"י דלוה דהעדי' באים לחייב את הלוה עצמו ולא שייך ה"ט לכ"ע אין מקיימים אלא בפניו את"ר ע"ש. והנה הריטב"א בחי' בפ"ק דגיטין ר"ג כתב וז"ל דמדאמ' ר"ל עדים החתומים על השטר נעש' במי שנחקרה עדותם בב"ד אלמא דאלימא מלתא דשטר' וליכא למיחש למחתם שקרא בשטר' והיינו טעמא דאין נאמני' וכו' ונ"מ נמי דלא בעי' קיום מדאוריי' ומהני טעמא דאלימא מלתא דשטר' וכל אדם נזהר שלא לעשות שקר בשטר ומדינא ליכא למיחש למזוייף וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' תקנ"ב וז"ל וכיון שאנו סומכים על החזקות אמרי' דעדים החתומי' על השטר בחזק' שאין חותמים על השטר אא"כ הן כשרים א"כ חזק' היא על בעל השטר שלא יחתים בשטר אלא עדים כשרים וחזק' שאין אדם טורח ומזייף וכיון שעלתה בידינו חזקה זו מה"ת אין השטר צריך קיום דכל עדות שבשטר הוא כאלו נחקר בב"ד וכן מטים דברי רש"י שכ' בההיא בפ"ק דגיטין וכו' עש"ב וא"כ כיון דאית לן חזקה זו דאין אדם טורח ומזייף לפ"ז ל"ש קיום כ"י מקיום השטר:
והרב בית אברהם בסי' מ"ו דחה דברי הש"ך דאטו אם בכ"י הלוה אומר הלוה שהוא מזוייף וצווח אל תקיימוהו מי צייתי' ליה הא ודאי מקיימי' אותו בע"כ ומאי שנא הא מהיכא דאנו מקיימים אותו שלא בפניו ע"ש ולק"מ רמה שאנו אומרי' שאין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד הטעם הוא משום דבל שהוא בפני. בע"ד העדים מתביישי' להעיד שקר ומעירי' האמת וא"כ כשהעידו בפני בע"ד אפי' הוא עומד וצווח ומכחיש העדים אין חוששי' לדבריו רה"נ כל שהעידו על הקיום על כ"י הלוה בפניו אפי' עומד וצווח לא משגחי' ביה משא"כ כשמעידי' שלא בפניו ואפי' לפמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שע"ו דהא דאין מקבלי' עדו' שלא בפני בע"ד גזירת הכתוב היא ולא משום דחוששי' לעדו' דאטו משה ואהרן מי חיישי' להו וכו' ע"ש מ"מ אין ענין עומד וצווח לקבלת עדות שלא בפניו דכיון דגזירת הכתוב לקבל עדות בפני בע"ד אפי' עומד וצווח על עדותן של עדים ומכחישן אין בדבריו כלום משא"כ שלא בפניו:
גם מה שהק' על הש"ך דלטעם הרשב"א פשיטא דכ"י ושטר שוין הם כיון דהמקיימי' אין מעידי' אלא על חתימת יד הלוה וכו' ע"ש יתבאר לקמן בס"ד:
גם מה שהק' עמ"ש הש"ך דהכי משמ' להסמ"ע בסי' ל"ה סק"ט דהרי לא כ' הסמ"ע אלא שאם הוא כתב אביו שאין עליו עדים אינו יכול הבן להעיד על חתימת אביו כיון דאין חתימתו נכרת אלא על פיו הו"ל מעיד לחייב את אביו והתורה אמרה לא יומתו. אבות על בנים ומהיכא משמע מהכא דכ"י בעי' קיום דאוריי' ואה"נ דסובר הסמ"ע דגם הכ"י לא בעי קיום מדאוריי' כי אם מדרבנן ושוה הכ"י לשטר שמקיימי' אותו. שלא בפניו ע"ש וה"נ ל"ק דמדברי הסמ"ע מבואר דדוקא בשטר הוא דאמרי' דכמי שנחקרה עדות' בב"ר דמי משא"כ בכ"י שבא לחייבו ממון בחתימתו ונ"מ שאם היה שטר אע"ג דבא לחייב אביו אה"ן דמהני כיון דקיום שטרות מדרבנן דמדאורייתא כמי שנחקרה עדות' דמי וכדעת הש"ך. איברא דבעיקר דברי הסמ"ע יש לתמוה שהרי מרן הב"י בסימן מ"ו הביא דעת. רוב הפוסקים דס"ל דקרוב ללוה או למלוה פסול לקיום וכן פ' בש"ע עיין שם:
ץ
והנה מהרש"ח בס' בני שמואל כ' דלדעת הרשב"א כ' הטעם לפי שלא על מנה שבשטר מעידי' אלא על חתימת העדים נר' דה"ד כשעדי' אחרי' מעידי' על חתימת העדים אבל אם הם בעצמם מעידים על כ"י דעל מנה שבשטר מעידי' דקי"ל כרבנן אין מקיימי' שלא בפני בע"ד ואפשר דאע"ג דקי"ל דעל מנה שבשטר הם מעידי' אינו ממש ע"ש וכ"כ הרמ"ה הובא בש"מ בפ' הגוזל ומאכיל דקי"ב ע"ב וז"ל מקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד וכו' ומסתברא דדוקא היכא דאפשר לקיימה שלא מפי עדים. החתומי' וכו' דבה"ג ודאי. על כ"י של עדים הן מעידים ולאו על מנה שבשטר ואמטול הכי מקיימי' שלא בפני בע"ד דליכא למיחש ולא מידי אבל היכא דלא אפשר לקיומי אלא מפי עדיו כמאן דמסהדי השת' ע"פ דמי דהא קי"ל על מנה שבשטר הם מעידי' ואפשר דאי הוה הנתבע התם הוו מכספי מני' לאסהודי בשקרא ופרשי ולא הוו מקיימי' לי' לשטר' הלכך הו"ל כעדו' ע"פ דאין מקבלי' אלא בפני בע"ד עכ"ל ומסתמיות דברי. מרן משמ' דאפי' בכה"ג מקיימי' שלא בפני בע"ד א"כ לפ"ז ה"ה בכ"י נמי מקיימי' שלא בפני בע"ד והיא גופ' ק' לדעת הש"ך שהביא דעת הרשב"א דהטעם דמקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד מפני שהמקיימי' לא על מנה שבשטר הם מעידי' אלא על חתימ' העדים אבל בחתימת יד הלוה לא שייך הך טעמא ע"ש א"כ לפ"ז מבואר היכא דהעדים עצמם החתומי' על השטר באו להעיד על חתימת' לדעת הש"ך צריך קיום מדאורייתא כיון דעל מנה שבשטר הם מעידי' וצריך לקיימו בפני בע"ד וכבר כתבנו דמסתמיו' דברי הפוסקי' והש"ע נר' דאין חי'. והדריש' בר"ס מ"ו כ' וז"ל וא"ת לטעמ' דרשב"א כשעדי השט' עצמן מעידי' על חתימתן אמאי מקיימי' שלא בפניו הא קי"ל כרבנן דאמרי אינהו אמנה קמסהדי י"ל ס"ס הא אין מעידי' עכשו דבר חדש אלא שאומרי' זה כתב ידינו שפ' לוה לפ' ובשעת ההלוא' היתה החתימה את"ד ע"ש ולזה כיון ה' בני שמואל שכ' ואפשר דאע"ג דקי"ל דעל מנה שבשטר הם מעידי' אינו ממש הרי דפשיטא לי' להרריש' דבכה"ג דערי. השטר עצמן מעידי' על חתימת' מקיימי' שלא בפני בע"ד והך טעמא שכ' הדריש' והב"ש בעדי' המעידי' על חתימת' ה"ה והוא הטעם נמי שייך גבי כ"י דס"ס העדי' שבאו להעיד ולקיים באו להעיד על החתימ' שאומרי' שזה כ"י של פלוני בשעת ההלואה הית' חתימתו במה שלוה מפ':
ובעיקר קושית מהרש"ח והדריש' לדעת הרשב"א הנה הרשב"א בחי' קמא דקי"ב ע"ב אהא דאמרי' מקיימי' את השטר שלא בפני בע"ד כ' וז"ל משום דעדי' החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדות' בב"ד ועדי הקיום לא אמנה שבשט' הם מעידי' אלא אכ"י מעידים וכו' ע"ש ודבריו סתומים דאמאי אצטריך לב' טעמי' הללו דכמי שנחקרה עדות' בב"ד ועדי הקיום לאו על מנה שבשט הם דבחד מהני תרי טעמי סגי אשר ע"כ י"ל דס"ל להרשב"א דהיכא דהעדי' עצמן החתומי' על השטר באו להעיד על חתימתן דליכא למימר דלאו על מנה שבשטר הן מעידי' צריכי' אנו להך טעמ' דכמי שנחקרה עדות' בב"ד ומש"ה אפי' בכה"ג מקיימי' שלא בפני בע"ד והיכא דליכא למימר הך טעמא דעדי' החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד כגון בכ"י דלא שייך למימ' עדי' החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן מעתה בכה"ג צריכי' אנו לאידך טעמא דלא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימת יד הלוה הן מעידי' ודלא כהש"ך דס"ל לדעת הרשב"א דס"ל טעמ' דמקיימי' השטר שלא בפני בע"ד משום דלאו על מנה שבשטר הם מעידים א"כ בכ"י שעל מנה שבשטר הם מעידי' צריך לקיימו בפני בע"ד ע"ש ולפמ"ש לא מכרעא דבכ"י נמי י"ל דלא על מנה שבשטר הן מעידי' אלא על חתימת הלוה הן מעידי' וכבר הרב בית אברהם שכתבנו לעיל דחה דברי הש"ך מה"ט והביא שכ"כ מהרשד"ם חח"מ סי' קמ"ו וה' תורת חיים סי' ל"ב דלפי טעם הרשב"א ה"ה בכ"י של לוה מקיימי' שלא בפניו ע"ש ושו"ר לה' בית דוד בחח"מ סי' ח"י שדחה דברי הש"ך ע"ש:
איברא דנר' דהש"ך עצמו נרגש בזה שכ' וז"ל אכל בחתימת יד הלוה שהמעידים באים לחייב את הלוה עצמו לא שייכי הני טעמי ע"ש ור"ל דבשלמ' כשמעיד על חתימת העדים אנו אומרי' דלאו על מנה שבשטר הן מעידי' אלא על חתימת העדים ובעדות זו אינן באים לחייב העדי' בשום דבר משא"כ בקיום הכ"י שכשמעיד שזו היא חתימתו הרי הוא בא. לחייבו ממון שהרי ע"י קיום חתימתו הרי הוא מתחייב ממון וכן מתבאר מדברי הסמ"ע עצמו בסי' ל"ה ע"ש:
העולה מכל מה שכתבנו דבכ"י נמי לדעתי דוב הפוסקים מקיימי' שלא בפני בע"ד. דשוה הכ"י לשטר וכן הסכים ה' מחנה יהודה דס"ג ע"א והביא שם שכן דעת ה' מח"א בה' עדות סי' י"ז דמן התורה חתימ' ידו כמי שנחקרה עדות' דמי וכיון שכן מקיימי' כ"י שלא בפניו ע"ש אחר שכתבנו כל זה בא לידנו ס' הסמ"ע מבית מדרשו של אליהו רכה הרב המובהק כמהר"ר אליהו בורג'ל זלה"ה ושם כתוב בצדו מב"י הרב הנזכר עמ"ש הש"ך מיהו כמדומת שנהגו להקל וכו' נ"ב וכן עלה בהסכמה הרשד"ם בח"מ סי' קמ"ו וכ' דלא אשתמי' שום חד מהפוסקים לחלק זו ואדרבא מדברי הטור נר' להפך וכן הוכיח שם לדעת הרשב"א ומעשה רב שם בשאלה משלשה גדולי הדור מהרי"א ומהר"ם ד"ב ואף שיש לחלק דשניא ההיא סתמא קאמרי ע"ש והש"ך בסי' ס"ט סקי"ב הזכירה כלאחר יד ולא חש ליה ע"ש ומפי השמועה שמעתי שכך מנהגנו פה תונס יע"א לקיים אפי' כ"י שלא בפניו וכן מעשה זה בא לפנינו בוועד ב"ד יצ"ו בכ"י שיצא על יתומים קטנים ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ועל השנות ששוכ בא מעשה זה לידינו בשתי הקהלות במושב ב"ד שני בתי דינין שבעיר א' והוברר לנו הדבר שמנהג זה קיים משנים קדמוניות ע"פ מאורי אור הראשונים ז"ל וכ"ן פשיטות דעת הטור בסי' ס"ט דלא כהש"ך וכ"ן נמי דעת מרן שם בב"י מדקא מתמה על רב שרירא מוכח דלא שאני ליה בין שטר לכ"י בדיני קיום וכ"ן דעת הסמ"ע לקמן בסי' ק"י סקי"ח גבי קטנים שהודה מורישם בכ"י וכו' שכ' והב"י מקיימי' וכו' אפי' אחר מותו וכו' ע"ש ומה שהביא הש"ך מהסמ"ע דסי' ל"ה לא שמא מתייא וכמ"ש עליו מהר"א ישראל בס' בית אברהם וכן עלה בהסכמה שם לדינא. גם ה' מח"א בה' עדות סי'. טו"ב כ' וחותם ידו של אדם כק' עדים דמי כמ"ש הריטב"א ז"ל וכו' וכיון. שכן. מקיימי' חותם ידו שלא בפניו דמה"ת חותם ידו כמי שנחקרה עדותו דמי וכ"ן מדברי הרשב"א ע"ש ומעתה קם דינא לקיים הכ"י שלא בפניו ומנהגן של ראשונים תורה היא ועשינו מעשה והוצאנו. מיתומים קטנים. ע"פ הב"י שקיימנוהו אחרי. מותו כיון שהיה בתוך זמנו ולמען לא תשכח כתבתי זה וה' יורנו בדרך אמת. ועוד בא שלישיה שכך עלה בהסכמה מהרח"ש בח"א סי' ל"ב וע"ע שם מסי' מ' וכן הסכים ה' ב"ד בח"מ סי' ח"י והכריע שכן . דעת מרן והסמ"ע ודלא כהש"ך יעש"ב את"ד:
סימן ד
שאלה עדים שהעידו לפני עש"ג אי אית בהו איסו' דלפניה' ולא לפני עכו"ם ואת"ל דלית בהו איסו' אכתי יש להסתפק היכא שהעידו העדי' לפני עש"ג ונתגלגל הענין שצריכו' העדים. לחזור ולהעיד לפני ב"ד אם כשרים הם לחזור ולקבל עדותן דאפש' דכיון דכבר העידו בפני העש"ג אין יכולי' לשנות עדותן מפני היראה ועבידי לאחזוקי שקרייהו או לא.
תשובה מה שהעידו העדי' לפני העש"ג נראה דשפיר עבדי ולית להו איסו' כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא דקי"ג ע"ב מכריז רבא ואיתימא ר"י וכו' האי בר ישראל דידע סהדות' לבד ישר' חברי' ואזיל ומסהיד לי' בי כותי' משמתי' לי' מ"ט משום דמפקי ממונא אפומא דחד סהדא משמ' דאי לאו האי טעמא דמפקי ממונא אפומא דחד סהדא כגון שהיו ב' עדים דאפי' בדיני ישראל מתחייב שרי וכ"כ הרא"ש שם בהדיא ע"ש וכן פסק הטור וש"ע סי' כ"ח ס"ג ע"ש ואין לומר דדוקא ישראל עם גוי דע"כ לדון עמו בערכאו' שלהם אבל בששניהם ישראל דאיכא איסו' דלפניה' ולא לפני גוים א"כ אסור לעדים להעיד בפני עש"ג הא ליתא דכבר כ' מור"ם בתשו' סי' נ"ב דהתורה לא הקפיד' אלא אדין שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אבל אעדו' לא הקפיד' ע"ש ואפי' למ"ש עוד מור"ם שם וז"ל ועור נר' דכשישר' דן עם הגוי אז מותר להעיד אבל בישר' דן עם חברו אה"ן דאסו' להעיד אע"פ שהוא כדין משום דמסייע לעוברי עבירה אע"ג דלית ביה משו' ולעלת"מ דבלאו דידיה יוכל לעשות וכו' מ"מ איסור' מדרבנן איכא וכו' ע"ש י"ל דה"ד כשיכולים העדים להשמט שלא להעיד אמנם היכא שהעדי' ע"כ לילך ולהעיד כגון שידעו העש"ג בבירור שאלו העדים יודעים העדות דאז ע"כ מביאים אותם להעיד ואין להם שום איסור בכך דהא בסהדות' דעד א' לגוי היכא דהגוי יחדו מותר להעיד כמ"ש הטור ומרן שם בסי' כ"ח ע"ש:
ובר מן דין נר' דבנ"ד דמה שהלכו לדון לפני גוים ולא לפני דייניהם ולא לפני שרים אלא לפני כת הסוחרים הממונים מן השררה יר"ה לדון ע"פ מנהג התגרים הא ודאי נראה דאפילו לבעלי דינים עצמ' אין כאן שום איסו' כיון ששניה' הסכימו לדון במנהג התגרים וכ"ש שרוב מנהג הסוחרים בענייניהם לדון במנהג התגרים ועיין בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' רכ"ט א"כ כ"ש דהעדי' אין להם שום חשש איסו' כשהעידו לפניה' ועיין בתשו' בעי חיי ח"א סי' קנ"ח:
ומה שבא בשאלה על אלו העדים שהעידו בעש"ג אם כשרים הם לחזור ולקבל עדות' בב"ד לכאור' נר' דיכולי' לחזור ולהעיד דלא גרע מהא דכ' מרן ב"י סי' כ"ח בשם הר' מנחם הארוך ופסקו מור"ם גבי עדו' שנתקבל שלא בפני בע"ד וכו' דחוזרי' ומגידי' בפניו ואם שינו בעדותם בפעם שנית ממה שהגידו בראשונה הולכי' אחר העדות השנית שהגידו בפניו אע"פ שהגידו בראשונ' ע"פ החרם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי וחוזרים ומגידים וכ' הסמ"ע ופי' וה"א השתא דמשנים בעדות נמצא דנשבעו לשקר ופסולי' הם לעדות קמ"ל דלא שכל שלא בפניו אין מדקדקי' כ"כ בעדות' וה"ה אם הגידו בראשונה ע"פ השבועה וכו' ע"ש הרי דלא חיישי' דמשו' שהעידו בתחלה שלא בפני בע"ד בשבוע' שיחזיקו בדבריה' הראשוני' כדי שלא יהיו נקראי' עברייני' ופסולי' לעדות ה"נ לא שנא. מיהו נראה דלא דמי דהתם אנו מאמינים אותם ע"י טענה זו דבעדות שהעידו בתחלה שלא בפני בע"ד לא דקדקו בה ועכשו הם מדקדקי' בפני בע"ד אבל בנ"ד שהעידו בתחלה בפני העש"ג הא ודאי כשמשנים עדותם איכא פחד ויראת העונש שמענישי' אותם על שינוי העדות ובכה"ג אמרי' דעבידי לאחזוקי שקרייהו ונפסלו שוב לקבל עדותם:
האמנם נראה דהכא בנ"ד שקבלו עליהם הבע"ד לדון בדין התגרים ונתקבלה העדו' לפני התגרים ונכתבה העדות בעש"ג ע"פ התגרים ודאי עדותן עדות ואין יכולי' לפוסלם מפני שלא העידו בפני הבע"ד דכיון דבמנהג התגרים דמקבלי' עדות שלא בפני בע"ד מה שעשו לפי מנהגם עשוי ומה שהעידו העדים לפניהם הרי היא עדות גמורה וכיוצא בזה כ' הריב"ש כתשו' סי' ת"ץ עש"ב ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סימן קפ"ח בענין אלמנה שנתמנית אפוטרופה שמינה אות' השופט שלהם דאע"ג דקי"ל דאין ממנין אפוטרופוסין נשי' כדאית' בפ' הנזקי' כיון שהשופט הוא ממונה ע"פ המלך מה שעשה עשוי כדין שטרות העולי' בערכאות של גוים דאפי' שטרי מתנה דחספא בעלמא נינהו כשרים משום דינא דמלכות' וכו' עש"ב וה"נ כיון דמשפט זה של התגרים הוא ע"פ המלך וקיימו החתימ' בעדי ישראל הוי קיום מעליא לדון ע"פ אותו קיום:
סימן ה
שאלה עד שאינו יודע לקרות השטר ונתנו לא' ץ וקרא בפניו א"נ נתנו לב' וקראו בפניו אי מהני או לא עוד צריכי' אנו למודעי היכא שהעד בעצמו יודע לקרות השטר אלא שאינו מבינו יפה ונתנו לאחר קראו לו אם יכול לחתום על פיו או לא גם צריכי' אנו לדעת אם אלו הקורין לו את השטר הם קרובים לעד החותם אי מהני קריאתם לפניו לחתום על פיהם או לא.
תשובה הנה הטור בח"מ סימן מ"ה כתב וצריך שיקראו קודם שיקראו ואם קראו אחר לפניהם לא יחתמו ואם חתמוהו השטר פסול אבל שנים קורין לפניהם והן חותמים ע"ש ופסק כן ע"פ סברת הרא"ש שכ' דקי"ל כרב גמדא דאמר אין הלכה כרשב"ג אבל הרי"ף לא הביא אלא ההיא דרבא דאמר הלכה כרשב"ג והרא"ש יישב דעת הרי"ף לדעתו וכתב דלפי דבריו הא דקאמר ת"ק קורין לפניהם וחותמים אפילו באחר קורא לפניו סגי דאי בשנים קורין לפניו בהא לא הוה פסיל רשב"ג דאפילו בשני גוים מסל"ת מכשר ר"פ ורשב"ג פסל בחד אם לא ר"ן וסופרי ב"ד ולכך לא הביא הך דר"א דהוה קרי קמיה חד וחתים וכו' ע"ש וכ' הר"ב ק"נ וגירסת כל הספרים קרו קמיה וחתים משמע דתרי קרו קמיה גם רבי' עצמו כ' בסמוך ומייתי עלה דר"א קרו קמיה וחתים דהיינו כר"ג ולפמ"ש רבינו ר"ג איירי בשנים קורין לפניו וע"כ צ"ל דרבינו ה"ק לפי סברתו דב' קורין לפניו מודה הרי"ף דאפי' רשב"ג מכשיר א"כ אמאי לא הביא הך דר"א דהוו קרו קמיה וחתים וע"כ צ"ל דגירסת הרי"ף הוה קרי קמיה חד וחתים ובהא לא פסיק כותיה ע"ש ונראה דאין צריך לזה דהרא"ש שכתב לעיל דד"א קמיה ומפ' קרו לה בתרי היינו לשיטתו דס"ל קי"ל כר"ג דהלכה כרבנן וס"ל להרא"ש דרבנן נמי בתרי הוא דמכשרי וא"כ ע"כ ההיא דר"א נמי בתרי קרו קמיה מיירי אבל לדעת הרי"ף דס"ל דלית הלכתא כר"ג וס"ל דר"ג דפוסק כרבנן היינו אפי' בא' ועלה מייתי הך דר"א צ"ל דמיירי נמי בא' ועוד דהוי נמי דומיא לההיא דר"ן דמייתי בתר הכי דאע"ג דקאמ' קרו קמי' ואפ"ה בחד מיירי ברבעי' למימר קמן ומש"ה השמיט הרי"ף הך דר"ג וההיא דר"א ואע"ג דהגי' היא קרו קמיה היינו דרגיל כן כמה פעמים ומש"ה קאמ' קרו קמיה ר"ל כמה פעמים אה"ן דבכל פעם לא היה קורא לפניו רק אחד וראיה לזה דהא ה"נ אמרינן אדר"ן דקרו קמיה ספרי דדייני וחתים ואפ"ה דעת רוב הפוסקים דבסופר אחד מיירי ואע"ג דקאמ' קרו קמיה ספרי דדייני ומבואר בהדיא דעת הרא"ש לעיל דאפי' בחד סגי ולפמ"ש הק"ן ה"נ צ"ל הגי' קרי קמיה ספרא דדייני דהיינו חד אלא ודאי כמו שכתבנו ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"ל ביש"ש פ"ב דגיטין סי' ט"ו לפירוש הרא"ש שמפר' עובדא דר"א כב' ועובדא דד"ן בחד ומנ"ל כל זאת מאחר דבתרוייהו אית' האי לישנא קרו קמיה וחתים ע"ש:
עוד כ' הרא"ש וב' בה"ע מסתברא בשאר שטרות דאי מקרי להו לתרי דידעי למקרי אמסל"ת חותם כדאמרי' בשטר' פרסאה הלכך וכו' והכין כתבו רבוות' ואי אמרי אקרי' למאן דידע למקרי סמכי' עלייהו וכו' עכ"ל ולכאורה דברי בה"ע הללו ק' מרישא לסיפא דבריש דבריו כ' לא מהני תרי דידעי למקרי אלא במסל"ת ואיך כתב אח"כ סתמא דאי אעדי' אקרי' למאן דידע למקרי דסמכי' עלייהו וכי הק"ן דכונתו למאן דידע למקרי היינו תרי מסל"ת וכ"כ הש"ך בקי' ע"ש אבל הרשב"ש בס' תיקון סופרים ריש סכ"ה נרגש בזה בדברי בה"ע הללו וכתב דמשום תקנה אמרוה הגאונים ז"ל כדי שלא תנעול דלת אבל מעיקר דינא לא ע"ש ולפי דבריו משמ' דעדים שאינן יודעי' לקרותו אפי' לכתחילה יכולים להקרותו למאן דידעי למקרי ולחתום על פיהם דכדי שלא תנעול דלת בפני לווין תיקנו הגאונים וא"כ אפילו לכתחילה יכולים העדים להקרותו למאן דידעי למקרי ולחתום בשטר ההלואה דאל"כ אין אדם מלוה לחברו משום שמא לא יזדמנו לו עדים שיודעים לקרות השטר בעצמם ובהכי ניחא טפי ליישב דברי מרן ממה שהק' הש"ך שם דברי מרן אהדדי ע"ש:
והנה הרא"ש כ' בשר"י דשנים קורין לפניהם מהני ע"ש וכ' הש"ך אמת שמצאתי כן בפסקי תו' בפ"ק דגיטין סי' ל"ב ואינו מוכח בתו' כלום דנהי דהתו' פי' שם בד"ט ע"ב בד"ה קורין לפניהם ובעי ב' קורין וכו' משמע דשנים קורין מהני מ"מ לא כ"כ אלא לרבנן וכו' ע"ש ונראה פשוט דמה שהוכיחו מדברי התו' דס"ל להלכה דשנים מהני הוא ממ"ש התו' שם וז"ל ובעי שנים, קורין או אפילו יחיד כגון ר"ן וספרי דדייני דאית להו אימתא וכו' ע"ש ומשמ' מדבריה' דמה שהוצרכו לסיים או אפי' יחיד כגון ר"ן הוא משום דהוק"ל דכיון דהלכה כרבנן דב' קורין לפניו יכול לחתו' א"כ ק' מההיא דקאמ' התם בגמ' ודוקא ד"ן וספרי דדייני והא ודאי דהלכת' היא וא"כ ק' שהרי קי"ל כרבנן דאמרי קורין לפניה' וחותמים וע"ז כתבו דההיא דר"ן מיירי אפי' ביחיד דכיון דאית להו אימתא סני בא' אבל אי לא"ה בעי ב' קורין ושו"ר שכן הבין בפשיטות ה' ב"ח בא"ה סי' ק"ל סקי"ב ע"ש:
עוד כ' הש"ך ונראה דהרי"ף והרמב"ם וסיעתם ס"ל דאף מסל"ת לא מהני כמ"ש הב"י ודלא כבע"ה והטעם דלא מהני מסל"ת אלא בשטר שנעשה כבר בעש"ג ולא סגי השתא לקרותו בלא"ה משא"כ לעשות שטר לכתחילה בפני ישר' וכו' ע"ש והוא מדברי מרן הב"י ע"ש ובר מן דין י"ל דההיא דמסל"ת לא מהני אלא בדיין אבל בעדות לא מהני וכמ"ש הרשב"א וית' לקמן בס"ד:
עוד כ' הש"ך וכן משמע בה"ג שכ' ומאן דלא ידעי למקרי שטר' אסיר ליה למחתם וכו' ע"ש וק"ט דמהיכן משמע מדברי ה"ג דאפי' ב' קורין לפניו דאינו יכול לחתום די"ל דמ"ש ומאן דלא ידעי למקרי אסיר ליה למחתם ה"ד בדלא קרו קמיה אבל היכא דקרו קמיה ה"נ דיכול לחתום ובלא"ה הרי מבואר מדברי ה"ג עצמו שם דס"ל דהלכה כרב גמדא מדהביא ההיא דר"ג וכל השקלא וטריא הנאמר עליו בגמ' ע"ש וכן הבין בפשיטות הרשב"ש בס' תיקון סופרים שם דדעת ה"ג לפסוק כר"ג ע"ש אך ק' במ"ש בה"ג וז"ל ומאן דלא ידע למקרי שטר' אסיר ליה למחתם ואי קרי קמיה ספרא דב"ד כיון דמומחה לרבים הוא סמיך עליה וחתים ע"כ וצ"ע מנ"ל הא וה"ג עצמו שם בסמוך כ' וז"ל ודוק' ר"ן וספרי דדייני אבל ספרי דדייני ואינש אחרינא לא ע"ש וא"כ דין זה דסופר ב"ד דמומחה לרבי' דמהני למקרי והוא באחד מנ"ל וצ"ע:
והנה דעת מרן בש"ע בר"ס מ"ה לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דבאינו יודע לקרות השטר ליתיה בתקנת' שיקראו לפניו לחתום אלא עד שיקרא השטר מלה במלה אמנם בס"ה כתב מרן וז"ל כל שטר הבא לפנינו וכו' ואי איתנהו לסהדי קמן וקי"ל בהו דלא ידעי למקרי אי אקרי' למאן דידע למקרי סמכי' עלייהו וכתב הש"ך דסבירא ליה דדוקא לכתחילה אמרי' דאין יכולים לחתום אבל אם עשי כן כשר השטר בדעבד ע"ש וכן דעת מהרש"ל ביש"ש פ"ב דגיטין סי' ט"ו דבדעבד כשר ע"ש ויש לעמוד בזה בזה מהא דאמרי' התם אר"א א"ל הונא בר נתן הכי אמ' אמימר האי שטר' דחתימי עלי' בי תרי ישר' מגבי' בי' ממשעבדי והא לא ידעי למקרי בדידעי וכ' הר"ן בדידעי הא לא"ה לית להו למחתם אפומא דאחריני דידעי דדוקא ר"ן וספרא דדייני ע"ש ולכאור' אכתי ק' דמאי פריך והא לא ידעי למקרי דנימא דמיירי בדקרו ליה ב' גוים זה שלא בפני זה במסל"ת כדאמר' לעיל ר"פ כי הוה אתי שטרא פרסאה לקמיה דחתים בעש"ג מקרי ליה לב' גוים זה שלא בפני זה במסל"ת ובה"ג כ' וז"ל ר"פ כי אתי שטרא פרסאה לקמי' דחתי' בעש"ג מקרי ליה להנהו גוים דחתימי עלי' זה שלא בפני זה במסל"ת וכו' ע"ש מבואר דלא מהני גוים מסל"ת לא בהנהו גוים דחתימי עלי' אינהו גופייהו מסל"ת והנר' דס"ל דכיון דאינהו גופייהו חתימי אשטר' לא חיישי' דלמ' משקרי דניחא להו דליקו בהימנותייהו ולא מרעי נפשייהו לשקר אבל באחריני חיישי' דלמ' משקרי וא"כ הכא דמיירי בעדי' ישר' לא מהני למקרי גוים אחריני מסל"ת אמנם מדברי כל הפוסקי' מבואר דס"ל דב' גוים מסל"ת לא בעי' שיהיו אותם עצמם החתומים על השטר וא"כ ק' אמאי לא מוקי לה בדמקרי ליה ב' גוים מסל"ת והריטב"א כ' וז"ל והא לא ידעי' וסמכי' אב' גוים דמקרי להו דדוקא דיין הוא שסומך ע"ז משום דעביד' לאגלויי אבל עדים לעולם אין להם לסמוך על אדם אא"כ לבם נוקף כר"ן וספרי דדייני וכו' וכ"כ הרשב"א בחי' ע"ש אמנם מדברי בה"ע שכ' הרא"ש נר' דלא ס"ל לחלק כן שכ' וז"ל מסתברא בשאר שטרות דאי מקרי להו לתרי דידעי למקרי בתרי מסל"ת חותם כדאמ' בשטר' פרסאה מבואר דלא מפליג בין דיין לעד דא"א מאי מדמה לה לההיא דשטרא פרסאה דש"ה דהוי דיין ולא משום עדות הוא אלא ודאי דלא שאני לי' לפלוגי בהכי וע"ק לדעת הרא"ש ודעמי' דס"ל דב' קורין לפניו מהני ולא אמרי' דדוקא ר"ן וספרא דדייני אלא להכשיר אפי' בחד כמ"ש הרא"ש בהדיא וז"ל ובעי' שהיו ב' קורין לפניו דאין לסמוך על א' או כגון ר"ן וספרי דדייני ע"ש וא"כ הכא אמאי לא מוקי לה בששניה' קורין ובשלמא לדעת הרי"ף והרמב"ם ניחא דהא ס"ל דהלכה כרשב"ג דבשאר שטרות לא מהני לקרות בפניה' והכא מיירי בשאר ץ שטרו' ומש"ה אוקמ' בדידעי:
ומן האמור יש לתמוה על מרן הב"י בא"ה סי' ק"ל שהביא ראיה לדעת הרמב"ם דבעי' שיכירו לשון הגט ולא מהני מה שמתרגם להם מהך דפריך בגמ' אהך דאמימר דשטר' פרסאה והא לא ידעי למקרי וכו' וכבר השיגו הש"ך שם בסי' מ"ה סק"ג ע"ש ומ"מ לדעת הרא"ש אפשר לומר דהש"ס עדיפ' מינה משני כמ"ש הש"ך שם אבל לדעת הר"ן שהכריח דלא מהני למחתם אפומא דאחריני אלא דוקא בדידעי למקרי אינהו גופייהו כדעת הרי"ף מדלא מוקי' לה בדקרו להו אחריני ק' לדעת הש"ך שכ' לדעת הרי"ף ודעמי' יש לחלק בין לכתחילה לדעבד א"כ אמאי לא מוקי לה הכא דמיירי בדעבד דקרו להו אחריני אמנם כבר כתבנו בשם הרשב"ש דדין זה. שכ' העיטור הוא מתקנת הגאונים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואפי' לכתחילה כשקורין לפניו ב' יכול לחתום ולפ"ז ניחא פסק מרן דבתחלה פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם ואח"כ כ' דברי בעה"ע דאי אמרי' אקרי' למאן דידע למקרי דסמכי' עלייהו שהוא תקנ' הגאונים:
והנה הש"ך הביא ראיה לדבריו דבדעבד היכא דקרו ליה ב' השטר כשר ממ"ש הרשב"א והר"ן לקמן דטעמא דכשר בדעבד היכא דמשרטטי להו וחתמי כיון דבגט שרי אפי' לכתחילה וכדאיתא בש"ס ובטור א"ה סי' ק"ל סט"ז ע"ש וכן אביא מהרש"ל ראיה זו ביש"ש פ"ב דגיטין סי' ט"ו ע"ש ויש לתמוה על הש"ך שהרי דעת הטור בא"א סי' ק"ל דבגט אפי' לכתחי' קודא לפניו א' ואפ"ה כ' בח"מ ד"סי מ"ה בשאר שטרות שאם קראו א' לפניה' לא יחתמו ואם חתמוהו השטר פסול הרי דאף על גב דבגט פשר אפי' לכתחי' בא' קורא לפניו אפ"ה בשאר שטרות אפי' בדעבד פסול ומן האמור יש לתמוה על מורנו הרב ערך השלחן ז"ל ח"מ בהשמטות סימן מ"ה שכ' ע"ד הש"ך וז"ל ונראה. דל"ד קרו לפניו כ' אלא אפי' א' השטר בשר בדעבד שהרי הטור בא"ה סי' ק"ל כ' דאפי' אין מכירי' לשונו אם קורא לפניו א' כשר. אבל בשאר שטרות לא יסמכו על א' שקרא לפניהם עד שיהיו ב' וא"כ כיון דבגיטי' אפי' בא' סגי לכתחי' הכא כשר בדעבד ע"ש שהרי הטור עצמו כ' דבדעבד נמי אם קרא לפניו עד אם השטר פסול. גם מ"ש מו"ה שם וכ"כ הש"ך סק"י גבי אי אמרי' אקרי' למאן דידע למקרי וכו' יש לדקדק דהא מדברי הרמב"ם ומרן לעיל ס"ב מבוא' דאפי' ב' קורין לא מהני וכו' ונר' דס"ל דדוקא לכתחי' אמרי' דאינן יכולי' לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדעבד ע"ש משמ' דאפי' א' קרא השטר כשר בדעבד את"ד ע"ש ואין דבריו מובנים דמדברי הש"ך הללו לא מוכח דאפי' בא' דאיכא למימר דבב' קורין מיירי וכדכת' שם ונר' דכונתו משום דהש"ך קאי אמ"ש מרן ואי אמרי אקרי' למאן דידע למקרי וכו' ומדכ' מרן למאן דידע משמ' דאפי' א' מהני אמנם הא ודאי ליתא דהא אפי' לדעת הטור שפסק כדעת הרא"ש דאפי' לכתחל' מכשיר לחתום ע"פ שנים שקורין לפניו אפ"ה בדעבד אם קרא לפניו א' וחתם על פיו השטר פסול וא"כ ע"כ מ"ש הטור ומרן אי אמרי' אקרי' למאן דידע למקרי דמשמ' דאפילו א' אינו מדוקדק ואין הכונה בו אלא שנתנו לב' דידעי למקרי ותו שהרי בלשון בה"ע כתוב ואי אמרי אקרי' למאן דידעי וכן העתיקה הדא"ש ולא מצינו סברא זו דמכשרי' בא' אפי' בדעבד. ומה שהק' עוד מו"ה ז"ל שם על מאי דמסיק הש"ך דבדעבד אם קראוהו ב' דהשטר כשר דאין נר' כן דעת מרן הב"י שכ' וז"ל כ' הגאונים וכו' ובכמה דוכתי אמרי' חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול כלומ' שהלוקח והמוכר היו גדולי' וה"ה לשאר דברים שהשטר נפסל בהם שחזק' על העדים שעשו אותן כהוגן וכו' משמע דה"נ השטר נפסל את"ד ע"ש ואח"ה אין זו ראיה דמ"ש וה"ה לשאר דברים שהשטר נפסל בהם לא משמ' אלא שאם אינן יודעי' לקרות וחתמו דאז ודאי השטר פסול אבל מן הסתם אמרי' חזקה וכו' אבל אי אמרי אקרי' למאן דידע למקרי אין זה מכלל דברים שהשטר נפסל שהרי על דין זה. עצמו כתבו הגאונים דהשטר כשר:
העולה מכל מ"ש דהיכא דאקריי' למאן דידע. למקרי אי אקריי' לא' דוקא לכ"ע לא מהני והשטר פסול ואי אקריי' לב' דידעי למקרי דעת הק"ן דאפי' בכה"ג השטר פסול אלא דוקא אם אלו הב' מסל"ת דאז השטה כשר וכן דעת מהרשד"ם בחח"מ סימן מ"ב דאפי' בדעבד השטר פסול אבל הש"ק ס"ל דאם קראו ב' בדעבד השטר כשר וכן דעת מהרש"ל אמנם דעת הרשב"ש נראה דאפי' לכתחילה יכול למקריי' לב' דידעי למקרי ולמחתם אפומייהו וכמו שכתבנו לעיל ויש לצדד לרעת הרשב"ש דכיון דהענין הוא מתקנת הגאונים כדי שלא תנעול דלת לפני לווין א"כ לפ"ז נר' דאפי' לכתחילה יכול לחתום ע"פ עד א' שקרא לפניו כדי שיהא בנקל על הלוה למצוא לעד אפי' א' דידע למקרי כדי לחתום השטר ולפ"ז יש ליישב דעת הטור ומרן דס"ל דמתקנת הגאונים אפילו בא' כשר לכתחילה ומש"ה כתבו דאי אמרי אקריי' למאן דידע למקרי דהיינו אפי' א' סמכי' עלייהו:
ולענין מה שבא בשאלה היכא שהעד יודע לקרות השטר אלא שאינו מבינו יפה ונתנו לאחר וקראו לו אם יכול לחתום ע"פ או לא הנה דין זה אינו. מבואר בדברי הפוסקים אמנם הרשב"א בחי' אמאי דאמרינן בגמרא ושאין יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמים ב' וז"ל איכא דמקשו דעד מפי עד הוא תי' ר"י וכו' ואיכא מ"ד דהכא במכירים קצת אלא שגוף האותיות משונים קצת ואין יכולים לקרות אלא בדוחק וכי הא דאמרי' בסמוך ר"י הוה מצטער וקרי ע"כ ולכאורה יש לעמוד בדברי הרשב"א הללו דכיון דס"ס לא קרא אשטר אלא דאחר קרא לפניו איך יכול לחתום ע"פ דהו"ל עד מפי עד ונר' לומ' דכונתו דכיון שזה הקורא' יודע שזה יכול לקרות בדוחק הא ודאי מירתת ולא משקר ומש"ה יכול לחתום על פיו ודמיא לההיא דר"ן וספרא דדייני דכיון דאימתי' עלי' ולא משקר ויכול הדיין לסתום על פיו ה"נ כיון דמרתת ולא משקר יכול לחתום על פיו ונר' דיש ללמוד מזה דה"נ בנ"ד כיון דהעד מכיר קצת בשטר אלא שאינו מבינו יפה כיון דנתנו לאחר וקראו לפניו ופי' לו כונת השטר יכול לחתום על פיו דכיון שהוא מבין קצת מסתצי מני' ולא משקר דצל מלת' ומלת' דקרי לי' ומפ' ליה חושש דלמ' אידך מבין לההיא ומירתת ולא משקר:
איברא דיש לדחות דהנה עיקרא דמלתא מ"ש הרשב"א דהכא במכירי' קצת וכו' הוא אליבא דרבנן אבל רשב"ג דפליג וקי"ל כותי' ע"כ דס"ל דאפי' בכה"ג לא מהני וצ"ל דס"ל לרשב"ג דאע"ג דה"ה בכה"ג מירתא ולא משקר אפ"ה לא דמיא לההיא דר"ן דאית ליה אימת' שאימת הדיין מוטלת על הסופר ודוקא בכה"ג הוא דמכשר רשב"ג אבל בדעלמ' אף ע"ג די"ל דמרתת לשקר אפ"ה פוסל רשב"ג אם כן לדידן דקי"ל כרשב"ג כדעת. הרי"ף והרמב"ם ודעמייהו לא מהני בכה"ג וא"כ ה"נ בנ"ד אע"ג דהעד מבין קצת אפ"ה לא מהני שהרי רשב"ג פליג ולא מכשר אפילו בכה"ג שהעד יכול לקרות בדוחק:
ולפי האמור בכונת הרשב"א דלא כ"כ אלא אליבא דרבנן יש לעמוד עמ"ש עוד הרשב"א וז"ל ונראה דהכא שאני דגילוי מלתא בעלמא הוא וגט רמי וקאי קמן ועביד לאגלויי ע"י אחרים ובכי הא מסתפו ולא משקרי וגילוי מלתא לא קרינן ליה עדות וכההיא דאשתמודענוהי דאחו' דמיתנא הוא עכ"ל ולפ"ז. ע"כ אפי' קרי ליה עד א' מהני דהא מדמה לה לההיא דיבמו' דאשתמודענוהי דאחו' דמיתנא הוא וכיון דקי"ל התם דאפ' בעד א' סגי א"כ איך פליג רשב"ג הכא וס"ל דלא מהני דהא גבי חליצא קי"ל דכיון דגילוי מלתא בעלמא הוא מכשרי' אפילו עד אחד ודוחק לומר דבההיא פליג רשב"ג וס"ל כמ"ד התם דבעי עדים ע"ש דא"כ פלוגתא דאמוראי דהתם תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דהכא אמנם לדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקי הכא דהלכא כרשב"ג והתם פסקו דכיון דהוי גילוי מלתא בעלמא סגי אפי' בעד אחד ל"ק די"ל דס"ל דטעמ' דרבנן הכא כמ"ש הרשב"א שם בשר"י דלא חשיב עד מפי עד כיון דלא מסהדי אעיקרא דמלתא אלא דאמרי שכ"כ בשטר ואיכא מ"ד וכו' ע"ש אבל הר"ן כ' וז"ל ולא כעד מפי עד דמי שהרי הוא בעצמו דאה אות' עדות ואין מאמין אחרי' בה אלא לומר שכ"כ בשטר זה וזו אינה עדות אלא מלתא דעביד' לאגלויי הוא וכיון דאית להו אימת' דידי' מהימני ע"ש ולדבריו צ"ל דרבנן. דמכשרי מה"ט לחודי' הוא משום דהוי מלתא דעביד' לאגלויי וא"כ ק' כיון דפסק הרי"ף התם ביבמות דמלתא דעביד' לאגלויי אפי' בעד אחד סגי א"כ ה"נ אמאי לא פסקי' כרבנן מה"ט גופיה. דהוי מלתא דעביד' לאגלויי וכמו כן ק' הרא"ש שכתב. לדעת הרי"ף הא דקאמר ת"ק קורין לפניהם וחותמי' אפילו באחד קורא לפניו כיון דמלתא דעבידא לאגלויי מירתת וכו' ע"ש וצ"ע:
באופן דהעול' ממ"ש דבנ"ד שאינו מבין יפה ואחר קראו וא"ל שכ"כ בשטר לא מהני אליבא דרשב"ג דקי"ל כותי' וכמ"ש לעיל אך דאינו להרשב"ש בס' תיקון סופרים שם שכ' וז"ל ומיהו לכל הדעות אם יודעים לקרות ואינם מבינים אותו יפה נראה דסמכינן עלייהו אם אמרו פ' בקי פי' לנו והבין לנו לשונו נאמנים על כך עכ"ל ולפי מה שכתבנו לעיל נראה שזהו עצמו נדון דידן וכבר כתבנו דלדעת הפוסקים שפסקו כרשב"ג אפילו בב' בכה"ג. לא מהני כי ע"כ נראה פשוט דכונת הרשב"ש היא לומר שאותו הבקי מפרש לו השטר ומבינו על כל דיבור ודיבור הכתוב בשטר וכל כה"ג שהוא יודע לקרות ומבין קצת וזה הבקי מפרש לו ומבינו על כל דיבור ודיבור ס"ל להרשב"ש דבכה"ג אפי' באחד לכל הדעות מהני:
והנה בעיקרא דמלתא כשאחרים קורין לפניהם לפי דעת הש"ך דס"ל דבדעבד לא מהני א"נ לדע' הרשב"ש דס"ל דתקנת הגאוני' היא דאפי' לכתחלה שנים קורין לפניהם והן חותמים אכתי צריכין אנו לבאר היכא שקורין לפניהם והם אינם מבינים לשון הכתוב בשטר וצריך לתרגם להם לשון השטר הנה הטור בא"ה סי' ק"ל כ' וז"ל וכ' הרמב"ם והוא שיכירו לשון הגט ונר' דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא מתרגמו לפניהם שפיר דמי וכ' מרן הב"י שם ומשמע דס"ל להרמב"ם דבדוקא קאמ' שיכירו לשון הגט ואח"כ כתב דבהדיא איתא להא בירושלמי פ' המגרש גבי עד אחד עברי ועד אחד יוני אמר רב הדיינים חותמים אע"פ שאין יודעים לקרות ואין העדי' חותמי' אא"כ יודעי' לקרות מתני' פליגא על רב גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו' פתר לה כשהיו יודעי' לקרו' ולא היו יודעי' לחתום וע"כ הא בקורא לפניה' היא דאל"כ היכי קתני הדייני' חותמים אע"פ שאין יודעי' לקרות ואפ"ה קתני דאין העדים חותמי' אא"כ יודעי' לקרו' א"ד ע"ש ולכאורה נר' דכונתו בזה דמדאמ' דב הדייני' חותמי' אע"פ שאין יודעי' לקרו' וע"כ מיירי בשקורי' לפניהם ממילא משמ' דמאי דקאמ' אח"כ ואין העדי' חותמי' אא"כ יודעי' לקרו' היינו ד"ל אע"פ שקורי' לפניה' לא מהני אלא כשהן קורי' בעצמם וא"א כ"ש דלא מהני במתרגם להם ואם זה היתה כונת מרן הדבר ק' דלפ"ז ע"כ הא דקאמ' רב אין העדים חותמי' אא"כ יודעים לקרות לא איירי לא בשאר שטרות וס"ל לרב כרשב"ג דלא מהני כקורין לפניו דאי בגט איירי הרי לכ"ע קורי' לפניה' מהני וא"כ ה"נ י"ל דמהני במתרגם להם ומהיכן משמ' דבגט לא מהני מה שמתרגם להם. ותו דלדעת הרא"ש והטור דרשב"ג נמי ס"ל דאפי' בשאר שטרות מהני בב' קורין לפניה' א"כ דב אפילו ברשב"ג לא אתי וא"כ ק' נמי מסוגיית הירוש' הלזו דא"כ דב דלא כמאן והא ודאי דוחק להעמיד דברי רב מאי דקאמ' הדייני' חותמים וכו' בקורא לפניו א' דוקא ואין העדי' חותמי' אא"כ יודעי' לקרו' היינו ר"ל אע"פ שקורא לפניה' א' לא מהני אלא בשקורין לפניה' ב' אה"ן דמהני דאין זה במשמ' וע"ק לדברי מרן דא"כ מאי פריך לרב ממתניתין דכתבו עברית ועדיו יונית כשר שהרי בפשיטות דמיירי בקורא לפניה' כיון דמלת' דרב גופה מיירי בהכי דלא מהני בעדי' מה שקורא לפניה' והרי בגט לכ"ע מהני מה שקורין לפניה' ומאי פריך לרב. ואפשר לומד דכונת מרן היא דרב דאמ' אין העדי' חותמי' אא"כ יודעי' לקרות סתמא דמלת' איירי בגט ובגט א"א לומ' דלא מהני מה שקורין לפניה' שהרי בגט ליכא מאן דפליג דאפי' רשב"ג דפליג בשאר שטרו' מודה הוא בגט דמשום עיגונא הקלו וע"כ דה"ק דאין העדים חותמים אא"כ יודעים לקרות דהכונה היא דיודעים ומבינים לשון הגט עצמו מה שקורין לפניה' לאפוקי אם תרגמו להם וע"ז פריך ממתני' דכתבו עבדי' ועדיו יונית דכשר דסת' דמלת' דלא ידע אם לא שמתרגם להם ומשני בדידעי וה"ה דה"מ לשנויי בקורא לפניהם ומבין לשון השטר אלא דעדיפ' מינה משני אבל אין לומ' דרב מיירי בשאר שטרות וס"ל דבשאר שטרות נמי בעי' עד שיבינו לשון השטר דא"כ מאי פריך ממתני' דכתבו עברי' ועדיו יונית וכו' דהאיכא למימר דגט שאני דמשו' עיגונא הקלו ואע"פ שלא יבינו לשון הגט כיון שאומ' להם שזה השטר הוא גט ודבר כורת בין איש לאשתו סגי כמ"ש ה"ה בפ"א מה' גירושי' ע"ש אבל לפמ"ש דרב מיירי בגט א"כ ס"ל לרב דאפי' בגט נמי בעי' שיבינו לשון הגט ושפיר פריך ממתני' כתבו עברית וכו' דמיירי נמי בגט:
איברא דאעיקרא ראית מרן הב"י אח"ה אינה ראיה שהרי מ"ש בירוש' הדייני' חותמי' אע"פ שאין יודעים לקרות לענין קיום שטרות איירי דחותמים הדיינים על הקיום אע"פ שאין יודעי' לקדו' אלא שמכירי' חתימת העדים כמו שפירש"י בכתובות דק"ט דיש ע"ב ע"ש וכבר כ' מרן עצמו בס' בדק הבית בח"מ סי' מ"ו שמדברי הרמב"ם בספ"ז מה' עדות שכ' ואין הדייני' צריכי' לקרות השטר שמקיימי' אותו אלא מקיימי' אותו מעדיו אע"פ שלא ידעו מה כתוב בו משמ' שא"צ לקרותו כלל ע"ש ודלא כמ"ש הר"ן בפ"ב דייני גזירות בשם הרא"ה דדוקא מה שיש בגוף השטר א"צ הדייני' לקרו' אבל מ"מ צריכי' הם לקרות מי הם הלוה והמלוה כדי שלא יהיו קרובי' לדיינים ולא לעדים המעידים לפניהם ע"ש ולפ"ז מאי דקאמ' בירוש' ה הדייני' חותמים אע"פ שאין יודעי' לקרות מתפרש כפשוטו דא"צ שיקראו לפניהם כלל משום דאחתימה דוקא קמסהדי אבל אין העדים חותמי' אא"כ יודעי' לקרות ואם קראו בפניהם א"נ שמתרגמי' להם מ"ש בשטר ה"נ דיכולים לחתום דחשיב כמו יודעי' לקרות ועיין להש"ך סי' מ"א עש"ב גם עיין לה' בית שמואל סי' ק"ל סקכ"ז וממה שכתבנו א' הרואה שיש לגמגם בדבריו ודו"ק:
ומ"ש הש"ך שם ויותר נ"ל דגם הרמב"ם לא בא לומר שיכירו לשון הגט וכו' ואה"ן דמתרגמי' מהני וכ"מ בהג"א פ"ב דגיטי' שכ' וז"ל והוא שיודעי' לה"ק שמביני' מה שקורי' לפניה' ע"ש ולא ידענא מהיכא משמ' כן מדברי הג"א דאדרבא אפכא משמ' שהרי כ' והוא שיודעי' לה"ק שמבינים מה שקורין לפניהם דמש' דוקא שיבינו הלשון עצמו וכ"כ בפשיטו' מהרש"ל ביש"ש בגיטין סי' ט"ו שכ"ד בשם הא"ז ועיין למרן הב"י שהבי' ל' זה דא"ז וכתב דה"ה אם תרגמו להם וכו' בלשון שהם מבינים לא נתמעט אלא שאם קראו בלה"ק והם אינם מביני' דלא מהני ע"ש:
ולענין מה שבא בשאלה אם אלו הקורין את השטר הם קרובי' לעד החותם אי מהני קריאתם לפניו לחתום על פיהם או לא נר' פשוט דאפי' אלו שקראו לפניו היו קרובי' לזה העד או קרובי' זה לזה אפ"ה יכול לחתום על פיהם שהרי עיקר' דמלתא לאו מתורת עדו' נגעו בה דאי מתורת עדות א"כ הו"ל עד מפי עד ולא מהני ודוקא בא' קורא הוא לפניו דלא מהני משום דחיישי' דלמ' משקר כמ"ש הרא"ש והטור והר"ן וכל שהן שנים לא משקרי וא"כ אע"ג דקי"ל כרשב"ג דאפי' ב' לא מהני מ"מ לדעת הש"ך ומהרש"ל דבדעבד מהני ה"נ מתקנת הגאוני' דאפי' לכתחי' יכול לחתום ע"פ שנים כמ"ש לעיל לדעת הרשב"ש א"כ ה"ה אפי' קרובים מהני ומה גם לטעם שכ' הרשב"א דה"ט דלא הוי עד מפי עד משום דהוה גילוי מלתא בעלמא ומדמה לה לההיא דפרק החולץ דאשתמודענוהי וכו' דבההיא אפי' קרוב כשר ואע"ג דהרשב"א כ' טעם זה אליבא דרבנן ואנן קי"ל כרשב"ג כפסק מרן מ"מ לדעת הש"ך ומהרש"ל דבעבד מהני א"כ אפילו קרוב מהני דהא מאי דמכשרי רבנן לכתחילה ה"ה לרשב"ג בדעבד וכן לדעת הרשב"ש דס"ל דמתקנת הגאונים מכשרי' אפילו לכתחילה א"כ הדר דינא כרבנן וכשר אפילו קרוב מהך טעמא שכ' הרשב"א:
ודע דבעיקר דין זה שכתבו הגאונים אי אמרי אקרי' וכו' סמכי' ואי לא אמרי הכי דייקא בסהרותייהו ע"פ אי מכווני אשטר' מקיימי' להו כתב הסמ"ע בפריש' כתבתי דשואלין אותו נמי אי מקרי מתחי' למאן דידעי למקרי דאי אמרי דלא יהב למקרי הו"ל חתימת ידייהו מתחי' בפיסול ולא מתכשרי במה שמביני' ענין השטר וכו' אבל כשאמרו בעצמן קודם ששאלו להב"ד דאקרי' לי' מוקמי' לי' אחזקתי' דהאמת אתם דאקריו' לי' ומש"ה א"צ לדקדק בהו אי מכווני אשטר' ע"ש ואח"ה אין נראה טעם בזה דמ"ש אי אמרי אינהו מעצמן אקרי לי דא"צ לדקדק בהו אי מכווני אשטר' אבל כשלא אמרו מעצמן אלא עד דשיילינהו צריך לדקדק בהו ואע"ג דבתר דשיילי' להו אמרי' דאקרי' לי' וכו' אפ"ה אי לא מכווני עדות' בע"פ אמ"ש בשטר' נפסל השטר דאי חיישי' דלמ' משקרי בשלא אמרו מתחילה א"כ השת' נמי דשיילי' להו מה תועלת בשאלה זו כיון דאיכא למיחש דלמ' משקרי:
והנה הש"ך דחה דברי הסמ"ע וכ' אלא נר' דאפי' לא אקריו' וסמכי אמלוה גופי' והאמינו לו נהי דלא הו"ל לחתום לכתחי' דדלמ' יש זיוף בשטר מ"מ כיון דמכווני אשטר' והשת' אומרים שהשטר כשר ואלו היו נותנים למאן דידע למקרי היו חותמי' כשר השטר כיון דהשתא לא נעשה שום זיוף ע"ש ובתשו' הרי"ף סי' רכ"ה כ' וז"ל מי שחותם בשטר ואינו יודע לקרותו מנגדי' לי' ואם בא אותו שטר לב"ד ידקדק אחר אותו עד ורואה אם כיון אות' עדות מכוונת אע"פ שאינו יכול לקרות השטר יכתוב אותו מפיו שלא יפסיד בעל השטר את ממונו ויקרע אותו שטר שאין מן הדין לשיירו ואם לא ידע לכוין העדות ע"פ כמו שהיא כתוב' בשטר הרי אות' עדו' בטלה ואותו שטר בטל עכ"ל ונר' דדוק' לענין שיקרע אותו שטר הא' שאין מן הדין לשיירו אבל מ"מ אותו שטר שכותבי' ב"ד מפיו הוא במקום השטר הא' קאי ואפי' לענין זמן של ראשון אע"פ שקורעי' שטר הא' אפ"ה לא איבד זמן שנכתב בו השטר הא' שנקרע ונ"מ לגבות ממשעבדי אפי' מאותו זמן הכתוב בשטר הא' דאין השטר הא' נפסל לגמרי אלא שלא נחתם בדינו במה שלא ידע לקרותו אבל מ"מ שטר גמור הוא וקלא אית לי' וטריף אפי' ממשעבדי מאותו זמן הכתוב בו וכן מבואר בתשו' הגאונים ח"ב ש"ז סי' ו' על שטר שחתמו עליו ונמצא א' מהן אינו יודע לקרותו אע"פ שזה העד שאינו יודע לקרו' שלא כדין עשה אותו השטר כשר וכו' ועכשיו שא' מהן אינו יורע לקרות כך עושין לו ב"ד כותבי' מפיו וחותמי' ועדותו מצטרפת עם עדות האחרים ע"ש ומ"ש דאותו השטר כשר אין הכוונה שאותו השטר עצמו מתקיים שהרי כיון שב"ד כותבים עדותו פשיטא ודאי שאין מן הדין לשיירו וקורעי' אותו כמ"ש הרי"ף אלא דר"ל דכל הענין הכתוב באותו שטר חשוב כשטר כשר ולפ"ז מבואר דלענין דינא אפי' ידעי' ודאי דלא אקריו' כיון שעדותו בע"פ מכוונת אמ"ש בשטר מקיימי' העדות כדעת הש"ך אבל מ"מ מקרעי' לשטר הא' דוקא אבל עדות זו קיימת ודלא כהסמ"ע דס"ל דכל שלא אמרו דאקריו' למאן דידע למקרי אות' עדות בטלה לגמרי ועיין לה' ט"ז:
מיהו כתשו' הגאונים הישנות סי' רל"ח כ' וז"ל לא התירו לחתום עדים שאינן יודעי' לקרות אלא בגט אשה אבל בשטר אחר אם אינן יודעי' לקרו' וחתמו בו השטר ההוא פסול וכו' ע"ש ומדבריו מבואר דע"כ מיירי כשאחרים קורין לפניו שהרי כ' דלא התירו לחתום עדים שאינן יודעים לקרות אלא בגט אשה ובגט אשה ודאי דלא מתכשר אלא בשקורי' לפניה' דהרי תניא בהדיא עדים שאין יודעי' לקרות אחרי' קורין לפניהם והן חותמין ודומיא דידה קאמר אבל בשטר אחר אם אינן יודעי' לקרות וחתמו בו השטר ההוא פסול משמ' דמיירי אפי' בשאחרי' קורין לפניה' וא"כ מבואר מדבריו דאפי' חתמו בדעבד אם אין העדים יודעי' לקרות. אע"פ שחתמו ע"פ אחרים שקורי' לפניה' אפ"ה השטר פסול וכ"ש היכא דלא אקריו' כלל אע"ג דנמצאת עדות' בע"פ מכוונת לעדות שבשטר אפ"ה אין עדות' מתקיימת וצ"ל דפליגי הגאונים הללו עם דעת הגאונים שהביא בה"ע וצ"ע:
ולענין דינא כיון דהרי"ף בתשו' ודעת הגאונים הנז"ל דהיכא דאינו יודע לקרות השטר וחת' בו אם עדותו שבע"פ מכוונת למ"ש בשטר מקיימי' אות' עדות וכדעת הש"ך והכי נקטי' אבל מ"מ מקרעי' השטר הא' וכותבים ב"ד אחר כדעת הרי"ף:
סימן ו
בדין עדות דקי"ל דאין מקבלי' עדו' שלא בפני בעל דין אם עברו וקיבלו שלא בפני בע"ד אי מהניא עדות' או לא.
הנה בדבר זה נחלקו ראב"ן וריב"א דראב"ן מכשיר וריב"א פוסל כמו שהביא הרא"ש דבריו בפ"י דב"ק והביא ראיה מדאמ' בכתובות אין מזימי' הערי' אלא בפניה' ומבחישי' העדים שלא בפניה' והזמה שלא בפניה' נהי דהזמה לא הויא הכחש' מיהא הויא פי' מכחישי' את העדים שלא בפניה' דהכחש' לא הוי לחוב את העדים אלא חוב בע"ד והרי הוא לפנינו וכו' וקאמ' שלא בפניה' אפי' בדעבד לא הוי הזמה ע"ש הרי מבואר דס"ל דאין. עדות הראשונים מוזמת כלל אלא עדות מוכחש' היא כמו בכל תרי ותרי דעלמא ומן האמור יש לתמוה עמ"ש הריב"ש בתשו' סי' רס"ו וז"ל דמאי דאמרי' אין מזימי' את העדי' אלא בפניה' זהו לחייבם בגוף או בממון מועשיתם לו כאשר זמם וטעמא משום דכתיב והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו דמה"ט אמרי' בפ' הגוזל בתרא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אבל לבטל עדות' לא דכיון שהמזימי' מעידי' בגופ' של מזומי' והתור' האמינת' הרי הם כאלו פסלום בגזלנות ובשאר פיסו' הגוף שיכולי' לפוסלן ולבטל עדות' אפי' שלא בפניה' וכו' ופסולי' הם לכל עדות שבתורה. וכן נר' מל' רש"י שכ' נהי דהזמ' לא הויא לעונש' לא נפש ולא ממון. הכחשה הויא לבטל עדותם את"ר עש"ב ולפי מ"ש ריב"א מבואר דהעדי' לא נפסלו כלל כיון דעדו' ההזמה נתקבלה שלא בפניהם:
ובר מן דין דברי הריב"ש מצד עצמ' הם. תמוהים דכיון דהעדים נפסלים לעדות ע"פ עדות המזמי' שהעידו שלא בפניה' א"כ הרי נתקבלה העדות שלא בפניה' לענין זה ושו"ר להש"ך בס"ס. ל"ח שכ' ע"ד הריב"ש וז"ל גם. מה שהביא ראיה מהרמב"ן שפיסל בשמתו ואמרו גזלני' הם. י"ל דש"ה שמעידי' על גופ' של עדים שהם גזלני' משא"כ הכא ע"כ וצ"ע דה"נ כשאמרו עמנו הייתם הרי הם כאלו אמרו להם שפסולי עדות הם כיון שהעידו שקר מה שלא ראו והו"ל נמי שמעידי' על גופ' של עדים כמ"ש הריב"ש ומהרימ"ט בתשו' חא"ה סי' נ"ז ע"ש עוד כ' הש"ך וז"ל דלדברי הריב"ש נ"ל שאין יכול לפוסלן שלא בפניה' לשבוע' וכו' דשבוע' הוא נוגע להם עצמ' ואין מחייבי' לאדם שלא בפניו משא"כ לעדו' דמ"ל. בכך שפסולי' לעדו' ע"ש אשר עפ"ז יש ליישב דברי ריב"א במ"ש דהכחש' לא הוי לחוב העדים אלא חוב בע"ד וכו' דמה שנפסלו לעדו' אינו חובה להם כמ"ש הש"ך. אלא דאעיקר' דברי הש"ך דחוקי' הרבה דלא מצינו כה"ג פיסול לחצאי' דפסולי' לעדו' וכשרי' לשבוע' וכה"ג כתבו התו' בפ' מרובה דע"ב ע"ב בד"ה אין לך בו דודאי דכיון דמשלמי' ממון ונהרגין כ"ש דנפסלי' דלא. הימנינו רחמנא לחצאי' וכו' ע"ש וה"נ דכות' דכיון דנאמני' לפוסלן לא אמרי' דנפסלי' לעדות ובשרי' לשבועה:
והנה מהרלנ"ח בתשו' סי' קל"א דחה דברי הריב"ש אלו דהזמה שאני דחי' הוא. וכו' ואין לך בו אלא חידושו דהיינו בפניה' אבל שלא בפניה' לא ומהרימ"ט בתשו' הנ"ל כ' דלענין פיסול עדו' לא חי' הוא דהרי הוא כאלו מעידים שפסולי עדו' הם וכו' וכי אמרינן דחי' הוא היינו להעניש' מה שחשבו להפסיד לזה כדכתיב כאשר זמם ועל גוף המעשה איכא למימר דמאי חזית דסמכת אהני וכו' אבל לפוסלם מסבר' היה לנו לפוסלם שלא בפניה' כאלו. אמרו פסולים בגזלנותם הם ע"ש ומו"ה בס' עה"ש ח"מ סי' כ"ח אות י"ג תמה עליו מדאמרי' בסנהדרין דכ"ז אמר רבא עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל מה"ט דחי' הוא דמאי חזית וכו' אבל בגזלנותם למפרע הוא נפסל אלמ' דלענין פיסול עדות נמי הוי חי' דאין נפסלי' למפרע ולא דמי' לפיסול דגזלנותם וה"נ בעי' לפניה' ואע"ג דפסקי' התם כאביי דלמפרע הוא נפסל מ"מ ס"ל דהוי חי' וכמ"ש מרן הכ"מ בפי"ח מה' עדות א"ד ע"ש ואח"המ דבריו תמוהים דאכתי י"ל דמאי דס"ל לאביי דהוי חי' ה"ד להענישן גוף וממון אבל לענין פיסול עדות ה"נ דס"ל לאביי דלא הוי חי' ומה"ט ס"ל דנפסלי' למפרע ולא. הוי חי' וה"נ ס"ל דלא הוי חי' ג"כ לענין דלא בעי' לפניהם:
אך אעיקר' אכתי יש לתמוה דכיון דבעי' קבלת עדו' ל בפני בע"ד מדכתיב והועד בבעליו א"כ היכי מפסלי' לסהדי בין בגזלנות' בין בהזמה שלא בפניהם וכ"ש דאיכא דררא דממונא דנפסלי' ג"כ לשבועה:
אשר ע"כ נר' דס"ל להריב"ש כמ"ש הרשב"א בחי' פ' בתר' דקמא וז"ל וקשי' לן אשמעתיה דהא אמרי' טעמא דאין מקבלי' עדי' שלא בפני בע"ד משום דאמר קרא והועד בבעליו וא"כ כי הוה הוא חולה או עדיו שמבקשים ללכת למ"ה היאך מקבלי' והתור' אמרה והועד בבעליו וי"ל דעיקר קרא לגבי שור דהוא בדיני נפשות כתוב ובד"מ אסמכתא בעלמא ומדרבנן עכ"ל ומעתה י"ל דדוקא לענין ההזמה דאית בה מיתה או מלקות קפדי' דבעי' בפניהם משום דהויא דאורייתא ובממון נמי דהזמה בעי' בפניהם משום דלא מפלגי' בהזמה גופה בין מיתה ומלקות לתשלומי ממון אמנם הכא דלא דייני' בהו דיני הזמ' כלל מ"מ בדיעבד הו"ל עדות מיהא למפסלינהו להני סהדי בין לעדו' בין לשבוע' דבד"מ בדיעבד הוי' עדות כיון דאעיקרא. אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרשב"א ונראה שזה דעת ראב"ן הביאו המרדכי שכ' וז"ל מאחר שמכשירי' לקבל העדות שלא בפני בע"ד ע"י אונס ש"מ דבדיעבד כשר כשר אפילו בלא אונס דאי פסול בדיעבד אפי' בלא אונס א"כ באונס נמי לפסול ע"ש וההיא דכתובות דמייתי מינה ראיה ריב"א הויא תיובתיה דקאמר בהדיא דאפי' בדיעבד לא. הויא הזמה ואולם לפמ"ש ניחא דדוקא לענין הזמה ממש הוא דבעי' בפניו משום דהויא דאורייתא משו' דבדיני הזמה איכא מיתה ומלקות כמ"ש לעיל אבל לענין פיסול העדי' ביון דכבר העידו שלא בפניהם הו"ל דעבד ואפסילו להו לסהדי וכמ"ש. ומיהו מרן הב"ר בא"ה סי' מ"ב כ' בשם מ"א וז"ל ועור אפי' היו פסולי עדו' מדאורייתא אם לא נתקבלה עדו' פיסולם בפניהם עדו' הפוסלי' בטלה ומי שהורה להחירה אם ידע שלא נתקבל עדו' פיסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהחרים וכו' ע"ש ועיין לה' כנה"ג שם הגב"י אות קע"ח שהביא להקת הפוסקים בזה עש"ב:
והנה מהרש"ל ביש"ש בפ' הגוזל בתרא סימן ט' ובתשו' סי' י"א כ' בשם המרדכי על ראית ריב"א מההוא דכתובות שיש דוחי' שכל ענייני הזמה חידוש הוא ולא גמרי' מינה וכ' עליו מהרש"ל ואיני מבין דבריו נהי דעדי' זוממי' הוי חידוש מטעם דתרי ותרי נינהו מאי חזית וכו' ולא במרי' מינה. לחיובא ולאחמורי אבל לפטורי ולקולא שפיר ילפי' מיניה מכח ק"ו שאפי' עדי' זוממי' מחייבינך ליה ק"ו בדוכת' אחריתי וכן יראה מל' רש"י :בפ' כ"ה דק"ח גבי. בב"ח חי' הוא דדוקא חומרא לא. ילפי מיניה וכו' ע"ש ואפשר לומר דכיון דעיקר עדי' זוממי' חי' הוא א"כ י"ל דלא החמירה בו תורה גם לענין זה דמהני לקבל עדו' שלא בפניהם מה שהחמירה בהם תורה להאמין נגדם העדים השניים המזמי' אבל בעלמא דליכא חי' ה"נ י"ל דלא מהני אלא בפניהם:
וכבר ראינו למו"ה בס' עה"ש בח"מ סי' כ"ח אות י"ג שתמה על מהרש"ל מדברי. התו' בפ"ק דמ"ק ד"ח ע"א בד"ה נפק"ל וכו' שכ' וז"ל וק"ק אליבא דר"י שמה שיש בחומרא חי' אין ללמוד קולא וכו' אלא דדכותי' אמרי' בפ' כ"ה בב"ח חי' הוא ופיר"י דאר תרי ליה כולי יומ' בחלבא שרי וכי מבשל לי' אסו' והחידוש. אינו מן האיסור וכו' משמע כשהאיסו' חי' אין ללמוד ממנו קולא ומה"ט היה מיישב ריב"א ההיא דעדים זוממים ע"ש הרי מבוא' מדבריה' דהיכא דהוי חי' לא ילפי' מיני' אפי' לקולא ע"ש ואפש' ליישב דמאי דנר' מדברי התו' דאפי' לקולא לא גמרי' אינו אלא לר"י התם דאמ' מחי' לא גמרי' אמנם לרבי דפליג עליה דר"י התם הא ס"ל דילפינן טומאה דגופיה להמתין לו מטומאה דביתו וב"ש למאי דקאמר אביי התם משמעו' דורשי' איכא בינייהו א"כ בין לר"י ובין לר' ילפי' טומאה דגופי' להמתין לו מטומאה דביתו כמו שביאר ה' קרבן אהרן בפ' טהרה ע"ש וכיון דלר' ילפי' מחי' לקולא כותי' קי"ל דהא קי"ל הלכ' כר' מחברו וטעמא דר' דילפי' לקולא הוא משום דאתי מק"ו כמ"ש מהרש"ל וכ"כ הריטב"א בהי' למ"ק וז"ל ור"י מהתם לא גמרי' דחי' הוא ומיהו ר' סבר דכיון דחי' דהתם הוי לחומרא ואפ"ה אקיל בה רחמנא להמתין לו לדבר הרשו' שפיר ילפי' מינה דכ"ש מי שהוא קל ע"ש:
והנה ראינו לה' ח"ה בתו' שם שכ' בכונת דבריהם במ"ש אלא דכות' אמרי' בפ' כ"ה וכו' משמ' כשהאיסו' חי' אין ללמוד ממנו קולא וז"ל ולא ידענא מאי קולא בעי למילף התם דהא טעם כעיקר דאורייתא בעי למילף התם מבב"ח דהיינו חומרא ואהא קאמר חי' הוא ואפשר לומר דהיא גופ' נילף בשאר איסורי' דאי תרי ליה כולי יומא שרי עכ"ד וצ"ע דהא מאן דקאמר התם דלא ילפי' מבב"ח ואפי' לקולא משום דחי' הוא הוא אביי ואלו אביי גופי' התם במ"ק ס"ל דלכ"ע בין לר' בין לר"י ילפי' דבר הקל מחי' וכדקאמר משמעות דורשי' איכא בינייהו וכמ"ש לעיל ולכאורה י"ל דהתם שאני משו' דהקולא עצמה שהיא אי תרי ליה כולי יומא וכו' היא החידוש וכדאיתא בפ' א"ע דמ"ד ע"ב ומאי חידוש' אי תרי ליה וכו' וע"ש בפירש"י וא"כ כיון דהקולא היא עצמה החי' אפי' ר' מודה דאין למדין אותה קולא מה שאין כן בההיא דמ"ק דהחידוש הוא החומרא מה שמטמאו אבני' אבל לענין המתנה דגופי' שהיא הקולא אה"ן דלמדין כיון דהחידוש אינו אלא בחומרא אך ק' דא"כ לפ"ז מאי מייתו התוס' ראיה מההיא דפ' כל הבשר דאין למדין קולא דדילמא שאני התם משום דהקולא עצמה היא החי' ומשו"ה אין למדין אמנם בכה"ג דהכא דהקולא אינה מחי' ה"נ י"ל דלמדין כי ע"כ י"ל דכונת התו' כלפי מ"ש הם עצמם בסנהדרין דכ"ז ע"א בד"ה אין לך בו וז"ל וי"מ דהא דקאמ' חי' לאו בפיסולא דקמאי קאי אלא אהכשר' דבתראי וכלומ' היה לנו לפוסלן כל ב' כיתות וכיון דאיכא חי' לא ילפינן אף לגבי הפסולי' לפוסלן למפרע וכה"ג אמרי' בפ' כ"ה דלא ילפי' טעם כעיקר מבב"ח משום דאיכא בו חי' בהיתרו דאי תרי ליה וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל שזהו כונת התו' דכמו דהתם בב"ח אין ללמוד ממנו חומרא דטעם כעיקר משום דאיכא חי' בהיתרו קולא ה"נ לר"י אע"ג דהאיסור הוא חי' אין ללמוד ממנו קולא וכ"כ בביאור דבריהם מורנו ה' בס' עה"ש חי"ד סי' פ"ד אות ז' וכ"כ הרב אהלי יצחק בחי' לסנהדרין בשם הרב המופלא עיר וקדיש כמהר"י זרקא ז"ל ע"ש ומעתה י"ל שלא הביאו התו' ההיא דפ' כ"ה אלא לדוגמ' בעלמא דכמו דהתם אין ללמוד ממנו חומרא משום דאיכא בהיתרו קולא ה"נ ס"ל לר"י דאפי' היכא דהחי' הוא חומר' אין ללמוד ממנו קולא אך אכתי עדיין קשה לפמ"ש הריטב"א דר"י סובר כיון דהחי' דהתם הוא לחומרא שפיר ילפי' מינה דכ"ש מי שהוא קל א"כ גבי בב"ח נמי דהחי' הוא לקולא דאי תרי ליה וכו' א"כ אמאי לא ילפי' מניה החומרא בט"כ במכ"ש וצ"ע:
והנה בנדרים ד"ד ע"א אמאי דפריך בגמ' ועוד האי חי' לחומר' הוא וכתבו התו' וז"ל אע"ג דבדוכת' אחריתי אמ' חי' אע"ג שהוא לחומר' כגון גבי עד זומם מיהו הכי פריך כ"ש שיש לנו לומר שהוא בבל תאחר מ"ש דשאר חטאות ע"כ והנה מ"ש כגון גבי עד זומם כונתם על ההיא דסנהדרין דאמר רבא עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל משום דעד זומם חי' הוא וכו' ופירש"י חי' הוא שנפסלים שנים בשביל שנים וכו' ע"ש דמבואר מדבריו דהחי' הוא מה שנפסלים הא' ואהא ק"ל להתו' דכי היכי דהתם החי' חומר' הוא מה שנפסלים הא' ואפ"ה קאמר דאין מוסיפים עליה' חומר' אחריתי משום דחי' הוא ה"נ הכא דאין מחמירי' עוד בנזי' לעבור בב"ת משום דחי' הוא ואהא תי' דהכא שאני שיש לנו ללמוד חומר' זו דב"ת מכ"ש דשאר חטאות משא"כ התם וצ"ע דהתם נמי גבי עד זומם אמאי לא ילפי' במכ"ש בשאר פסולי עדות דנפסלי' למפר' כגון שהעידו עליה' בגזלנות' או בשבוע' שוא וכיוצא וא"כ כ"ש עדים זוממין דהחמיר' בהם תורה לעונשם בגוף או ממון דיש לנו לומר גם כן שפוסלין גם למפרע ותו ק' דא"כ אמאי לא ילפי' מבב"ח לעלמא בק"ו ומה בב"ח שהקילה בו תורה דאי תרי לי' אפ"ה החמיר' בו תורה לאיסור ט"כ כ"ש שאר איסורים דהחמירה בו תורה דכבוש אסור כ"ש דיש להחמיר בהם לאיסור ט"כ ולזה אפשר לומר דיש לחלק בין היכא שאנו רוצים ללמוד בו מעלמא אה"נ דילפינן ביה בק"ו אמנם ללמוד ממנו לעלמא ה"נ דלא ילפי' כיון דחי' הוא אך קושי' קמייתא ק' ומיהו עיקר קושיתם ע"פ דברי התו' דסנהדרין ל"ק די"ל דהתם שאני דקאמר חי' הוא משום דהחי' הוא לקולא מש"ה אמרי' הוא חי' ואין מוסיפין עליו חומרא אחריתי אבל בההיא דנזיר דהחי' הוא לחומרא דאפילו לא אמר אלא הריני נזיר מהחרצן הוי נזיר בכל אה"ן דילפינן ביה חומרא אחריתי דשאר חטאות דעובר בב"ת ובהכי יש ליישב מה שהקש' מו"ה שם בי"ד ההיא דנדרי' דקאמ' ועוד האי חי' לחומר' הוא שהרי בפ' כ"ה אמרי' דמחי' לא ילפי' ע"ש ולפי האמור י"ל דש"ה שאנו רוצים ללמוד מכב"ח דלעלמא מש"ה אמרי' חי' הוא ולא ילפינן מיניה אמנם בההיא דנזיר דהחי' הוא לחומרא ואנו רוצים להוסיף עליו חומרא אחרת אה"ן דילפי' ביה ולא אמרי' חי' הוא:
והנה ראינו לה' מהר"ש אלגאזי בס' הליכו' אלי כלל שע"ח שכ' דדבר שיש בו חי' להחמיר יכולים ללמוד בו חומרא מעלמ' מקו' גמ' דנדרים דף ד' דפריך האי חי' לחומרא הוא ופי' הרא"ש וכ"ש שיש לעבור בב"ת אבל התוס' בנדרים ד"ה חומרא נראה מדבריהם שסוברים דמקו' לא גמרי' בין לקולא בין לחומרא ושאני התם בנדרים ע"ש והן דברי תימה שהרי התוספ' כתבו כ"ש שיש לנו לומר שהוא בב"ת מ"ש דשאר חטאות הרי שכתבו דהילפותא היא במכ"ש דשאר חטאות והיינו קו' וכמ"ש הרא"ש:
באופן דאם עברו וקבלו עדות' שלא בפני בע"ד הויא פלוגתא דרבוותא אי חשיבא עדות בדעבד או לא ודעת רוב הפוסקים דאין דנין ע"פ אותם עדים כלל וכן פסקו הטור ומרן בסי' ע"ש אמנם לענין לחזור אותם העדים עצמם ולהעיד לפני בע"ד הנה מרן הב"י הביא בשם הר"ם הארוך והריב"ש דחוזרי' ומעידים לפני בע"ד ע"ש והנה מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב עמד בחקירה זו והביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף רצ"ג שאע"פ שהתחיל' לומר שלא בפני בעלה אין אומרים וכו' מתחלתה לא היתה נאמנת והשתא עבודת לאחזוקי שקר' וכו' ע"ש ולא ראה מ"ש הריב"ש בתשו' סי קכ"ז על האומרת לבעלה שאין לו גבורת אנשים אם אמרה כן שלא בפני בעלה אפילו תאמר אח"כ בב"ד בפני בעלה אולי היתה מעיזה בפני בעלה כדי להחזיק דבריה ע"ש נראה שחולק על תשו' הרשב"א הלזו וכ"כ הכנה"ג בא"ה סי' קנ"ב הגב"י אות ד' ע"ש:
איברא דהריב"ש עצמו בתשו' סי' ק"ח הביאה מרן הב"י בסי' כ"ח כתב בהדיא שאם נתקבלה עדו' שלא בפני בע"ד צריך שיקובל העדות בפעם שנית הרי דס"ל להריב"ש דלא חיישי' לאחזוקי שקרייהו וכ"כ עוד בסי' קע"ו ע"ש ומהתימ' על הכנה"ג שלא נתעורר בזה והנרא' ליישב דע"כ לא כ' הריב"ש דעביד' לאחזוקי שקר' אלא דוקא בכה"ג דההיא דסי' קכ"ז דאין לו גבורת אנשי' דאמרו כן בפני רבים בפרסו' גדול וכמ"ש הריב"ש שם ומש"ה צידד לומר דלהחזיק דבריה אמרה כן משא"כ בעלמא גבי עדו' ושו"ר שכ"כ ה' נתיבות משפט דרנ"ז ע"ד ליישב תשוב' הריב"ש הלזו עם תשו' הרא"ש שהביא הב"י בא"ה סימן י"ז דמבואר דס"ל דלא אמרי' עבידא לאחזוקי שקרא אלא דוקא בנשאת ע"ש וכבר כתבנו דמוכרחים אנו לחלק מכח תשו' הריב"ש דסתראי נינהו: