שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן פז
ע"ד אשר חפץ כבודו לדעת דעתי בדבר המכונה שהמציאו למצוץ בה דמי המילה למען לא יצטרכו למצוץ בפה אשר דעת הרופאים שאפשר שיזיק זה להנימול אם המוצץ יש לו איזו מחלה בגוף או שפיו אינו נקי כראוי. ושלח לי תמונת המכונה:
הנה בדור שלפנינו כבר נתעוררו בזה כמה גדולים כאשר עמדו אז המתחדשים לבטל המציצה לגמרי. ויעויין בשו"ת מהר"מ שיק סימן רמ"ד שהאריך בזה. והנה בודאי יפה עשו מה שעמדו נגד המתחדשים לבטל המציצה דבר המפורש בש"ס ופוסקים ונהוג בישראל אלפי שנים. ואף שכתב המג"א בסי' קע"ג שיש דברים שנאמר בש"ס שהוא סכנה ועתה נשתנה הטבע. מ"מ חלילה לעשות מעשה בזה ע"פ דברי הרופאים נגד דבר המפורש בש"ס. והמג"א והתו' בע"ז (דף כ"ד) כתבו זה רק בדבר שאנו רואים בעינינו שנשתנה הטבע כמו בפרה שיולדת קודם ג' שנים. אבל במציצה כיון שאסור לנו לבטלה. א"כ עדיין לא קרה שימולו ולא ימצוצו. ואף אם קרה אחד או שנים אין דנים מזה על הכלל. דידוע דבסכנה חיישינן אף למיעוטא וגם אין לדון משארי מכות למכת מילה. ובפרט שהרבה רופאים מודים שיותר טוב להוציא הדם מהמכה. אך אומרים שהמציצה בפה מזקת. ולזה חלילה לעשות דבר נגד המפורש בש"ס. ובש"ס גופא מוכח שהיה רק חשש סכנה ולא סכנה ודאית מדקאמרינן בשבת (דף קל"ג ע"ב) האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ומעברינן ליה. פשיטא מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא. מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי מיחבר ודומיא דאספלנית וכמון מה אספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף ה"נ כי לא עביד סכנה הוא. ואלו היתה סכנה ברורה למה להש"ס להביא ראיות לזה. הלא לעינים יראו שהילד שלא מצצו דמו ימות. וגם מאי קאמר מעברינן ליה. הרי הוא הורג נפש בידים כיון שמל אותו והביאו לידי סכנה ולא מצץ להצילו מהסכנה. ואף דלענין חיוב מיתה אמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) שאם זרק חץ באדם ויש סמנים בשוק לרפאותו פטור ממיתה שהרי היה יכול לקנותם ולהתרפא. מ"מ איסורא איכא. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' רוצח דאף שפטור ממיתה. מ"מ רוצח הוא ודמו נדרש ע"י דורש דם ע"ש. ועוד נראה שזה רק באיש שיכול לילך ולקנות הסמנים ולהציל א"ע. אבל בנ"ד שהוא קטן ואינו יכול ללכת וגם אין בו שום דעת לא שייך זה. וחייב מיתה והוי כמו כפתו בחמה ומת דחייב. ורן כבש עליו לתוך האור או לתוך המים וא"י לעלות חייב. ואף שאבי הילד עומד עליו ובידו למצוץ או לבקש אחר למצוץ. מ"מ מיקרי הורג נפש. דאף דאיתא בב"ק (דף כ"ז) שאם הניח גחלת על לב עבד כפות והאדון עומד אצלו פטור משום דעבדו כגופו וחושב שהאדון יסיר הגחלת. היינו שם שרואה האדון שהעבד עומד לישרף. אבל הכא אבי הבן אינו יודע מאומה וסומך על המוהל שבודאי עושה הכל כראוי. וגם דהא דהניח גחלת ס"ל להרבה ראשונים שאם מת חייב מיתה אף שהאדון עומד שם ע"ש בתו' ובשטמ"ק ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בנ"ד רוצח הוא אם לא מצץ. ועכצ"ל שהיתה רק חשש סכנה ורוב פעמים היה חי אף בלא מציצה ולזה קמ"ל ר"פ דמעברינן להמוהל אם לא מצץ והוצרך להוכיח זה מהמשנה. ואפשר גם בזמנם היו איזה אנשים שאמרו שא"צ למצוץ. לזה אר"פ שהמוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו כי נראה מזה שאינו מאמין בדברי חז"ל. וכעין הא דאיתא בברכות (דף כ"ט) בטעה בברכת המינין מעלין אותו. דבלא"ה הא אף גבי שתלא ואומנא קיי"ל בב"מ (דף ק"ט) שאם הפסידו מסלקים אותו דפסידא דלא הדר הוא. ומכ"ש הכא דהוי עסקי נפשות אבל הדבר כמ"ש דבזה יש עוד חשש שאינו מאמין בדברי חז"ל [וע' בפירש"י בב"מ שם שפירש אומנא מוהל ובב"ב (דף כ"א) פירש מקיז דם שחבל ואח"כ פירש שהרג ע"ש] ובזה י"ל דקמ"ל ר"פ שאף שילד זה לא מת ולא הפסיד עדיין מ"מ מעברינן ליה:
ועוד נראה להוכיח שגם חז"ל לא חשבו זאת לסכנה גמורה דהרי אף אי דם חבורי מיחבר. מ"מ לא הוי רק מלאכה דרבנן דהא בחובל בעינן שיהא צריך לדמו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה"ש. והכא א"צ לגוף הדם. ואף שצריך להוציא הדם. אבל א"צ לגופו. [ולדעת הרמב"ם שם צריך שיהא דם כגרוגרות ע"ש. אך רוב הפוסקים חולקים עליו וגם דהא חצי שיעור דאורייתא ואקצר]. וגם דהא יליף הש"ס שהותר חילול שבת מדמדמה לה לאספלנית וכמון ושם אין חילול שבת במלאכה דאורייתא רק גזירה דשחיקת סמנים. ומפורש שם במשנה שאם לא שחק כמון מבעו"י לועס בשיניו. הרי מפורש דאסור לשחוק בשבת. והש"ס מייתי מזה דהוי סכנה משום דמלאכה דרבנן לא הותרה לחולה שאב"ס רק אמירה לעכו"ם התירו. והר"ן בפ' כירה ופ' המצניע כתב דמשאצל"ג אף למ"ד דהוי דרבנן מ"מ הוי כעין של תורה וקרי לה דאורייתא ע"ש. ומיושב בזה הא דקרי לה רש"י שם איסור תורה. ורק במילה לענין מציצה ואספלנית וכמון הקילו לעשות מלאכה דרבנן כמו לענין סכנה וכמו חולה שנפל למשכב שיש מתירים באיסור דרבנן ע"י ישראל אף שאב"ס. ע' סי' שכ"ח סי"ז. ואף שהתו' כתבו שם דלהכי לועס בפיו אף דהוי סכנה משום דכל דאפשר לשנויי משנינן מ"מ זה רק לשיטת הפוסקים דבכל חולה מסוכן הדין כן וכמ"ש הרמ"א בסי' שכ"ח סי"ב. אבל רוב הפוסקים לא ס"ל הכי וכמ"ש המחבר שם וע"ש בט"ז שכן עיקר. ועכצ"ל דהכא ליכא סכנה גמורה רק חשש סכנה. וגם במציצה לא הותר רק מלאכה דרבנן ולא דאורייתא למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור דהא א"צ לגוף החבורה ולא להדם. ולמ"ד משאצל"ג חייב י"ל דס"ל דם מילה מיפקד פקיד וליכא חבורה. והאיסור הוא רק משום מפרק כמ"ש התו' בשבת (דף ע"ה). וס"ל דמפרק הוי רק בגידולי קרקע ובאדם הוי רק מדרבנן ע' שבת (דף ע"ה ע"א) ובתו' שם. ובלא"ה ג"כ צ"ל דסוגיא אתיא למ"ד דמפרק אינו בבע"ח. דאלת"ה הא אף אי מיפקד פקיד ג"כ חייב משום מפרק. ול"ל דחבורי מיחבר. רק שלפ"ז יקשה על הרמב"ם שדעתו דחובל חייב משום מפרק וס"ל משאצל"ג חייב. ומפרק ישנו אף בבעלי חיים. ונראה דהנה קשה על הרמב"ם מהא דשבת (דף קל"ג) מאי קאמר מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד. הא אף אי מיפקד פקיד חייב משום מפרק וכמו גבי חולב דחייב משום מפרק וע' בפמ"ג סי' ש"כ בשם מהרי"ל דמפרק שייך דוקא במיפקד פקיד. וכן מסתבר דהא הוא תולדה דדש. והתבואה בשיבולת מיפקד פקיד. ואיהו ס"ל דקיי"ל משאצ"ל חייב. ונראה דהכא כיון שכבר חתך הערלה ונפתח גידי הדם שם. מיקרי סופו לצאת מעצמו, ומפרק שייך רק כשסתום לגמרי וכמו תבואה בשיבולת. אבל כשכבר נפתח לא שייך זה. ובחולב צ"ל דלא מיקרי נפתח לפי שאין דרך החלב לצאת מעצמו. אבל דם דרך לצאת מחתך המילה. ואף לשיטת הפוסקים דס"ל דחובל משום נטילת נשמה וכתב המג"א סי' שי"ו סקט"ו וסי' שכ"ח סק"ג וסקנ"ז דחובל לרפואה חייב דהוי מתקן וצריך לגופה. מ"מ י"ל דבמציצה לא מיקרי חבורה כי ע"י החתך נתעורר הדם לצאת וכיון שעומד לצאת ולינטל כנטול דמי. ולא הוי נטילת נשמה ממש. כי סברא שהדם הוא הנפש נראה דשייך רק בדם שנצרך להאדם או להבע"ח לחיותו. אבל הדם שצריך להוציאו ועומד לצאת ע"י החתך לא שייך לקרות זה נטילת נשמה וע' תו' שבת (דף ע"ה) ד"ה כי היכי. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל סי' צ"ח שהמציצה היא להוציא הדם המוכן לצאת ע"י המילה. אבל יותר מדם זה אין למצוץ יעו"ש. וכ"כ באבודרהם בהלכות ברכות שמוצצים רק את הדם המדולדל ע"ש. והיינו הדם המוכן לצאת. והא דמבואר בפירש"י בשבת (דף קל"ג) דמציצה הוי איסור תורה י"ל דהכוונה שיש בזה מעין מלאכה דאורייתא וכעין מ"ש הר"ן פ' כירה דקרי כיבוי איסור דאורייתא אף דהוי משאצל"ג. אבל אי מיפקד פקיד לא הוי איסור כלל. זהו כוונת רש"י שם. ובגוף דין חובל לרפואה יש לענ"ד מקום לפקפק בדברי המג"א ואכ"מ:
והנה לכאורה יש להוכיח ממ"ש הרי"ף בפראד"מ והובא ברמב"ם ובטוש"ע יו"ד סי' רס"ו שאם מל ונתפזרו סמנים שלו ונשפכו המים שהכינו לרחיצה מותר לעשות לו סמנים ולהחם מים משום דמסוכן הוא. משמע דאז הוי מסוכן גמור ושרי אף לשחוק הסמנים. וכ"ה הלשון באמת באיזה אחרוני אחרונים. ולפ"ז צ"ל דרק קודם המילה אמרינן שצריך לעשות בשינוי ללעוס הכמון משום דאכתי אינו מסוכן ואפשר שלא למול ולא יהי מסוכן וכ"ה דעת הבעה"מ באמת שאסור למול אם ידוע שעי"ז יצטרכו אח"כ לחלל שבת עליו מפני הסכנה. ולפ"ז גם באספלנית וכמון הוי סכנה גמורה. אבל ז"א דברי"ף וש"פ לא נזכר שישחקו הסמנים רק כתבו שעושין לו כל צרכו והיינו כהא דתנן שלועס בשיניו. ועיקר החידוש ברי"ף שם הוא מה שמתיר להחם המים בשבת. דבלא רחיצה מבואר בש"ס דהוי סכנה גמורה. וכן צ"ל לשיטת הרמב"ן וש"פ דס"ל שמותר למול אף שידוע שיצטרכו אח"כ לחלל עליו שבת. וא"כ ל"ל הא דנתפזרו הסמנים הא אף אם אין לו סמנים מותר למולו ולשחוק סמנים. והרז"ה והר"ן בפראד"מ מפרשים הא דלועס בשיניו דקאי על אחר המילה ע"ש. אכן הר"ן כתב שם להדיא דאם א"א לשנות ע"י לעיסה מותר לשחוק הסמנים. דס"ל דבכל מקום סכנה אם אפשר לשנויי משנינן. ונראה דודאי בכל מכה אם רואים שיש סכנה עי"ז שיצא הרבה דם מותר לעשות כל מלאכה בשבת לעצור הדם. ואין זה דוקא במילה. והכל לפי הצורך. ומ"מ פשטות המשנה משמע דבדרך הטבע אין כאן סכנה ולזה צריך לעשות ע"י שינוי וכמש"ל. ומצאתי בהגר"א סימן רס"ו סק"י שכתב לפרש דרק קודם המילה צריך שינוי והכריע כהרז"ה שאם צריך לעשות מלאכה דאורייתא אסור למול. והנה אף כי פשטות הסוגיא מבוארת יותר עפמש"ל אבל מה אעשה אחרי שמלשון הרבה פוסקים מבואר דסברי שמותר לעשות מלאכה דאורייתא. וס"ל דמציצה הוי ג"כ מלאכה דאורייתא. וצ"ל שחז"ל חשבו זה עכ"פ לחשש סכנה אם לא ימצצו הדם. ורק שלא היה זה דבר פשוט להם מדהוצרך ר"פ להביא ראי' לזה ממתניתין והיינו משום שהיה רק חשש סכנה על צד המיעוט. ומ"מ התירו לחלל שבת כי בפקו"נ אין הולכים אחר הרוב. ונראה שלזה אמרינן דכל דאפשר לשנויי משנינן אף דבעלמא העיקר כהפוסקים בסימן שכ"ח סי"ב שבמקום סכנה א"צ לשנות או נעשות ע"י קטן או עכו"ם. היינו רק אם הסכנה קרובה וידועה. אבל במקום שאין כאן רק חשש סכנה אף שמותר לחלל שבת אף במלאכה דאורייתא מ"מ כל דאפשר לשנויי משנינן. והטעם הוא דכיון שע"פ רוב אין כאן סכנה א"כ אסור לעשות מלאכה נגד הרוב כיון שאפשר לקיים שניהם. והמתירים בסכנה בלא שינוי הטעם הוא שלא יבואו לידי שיהוי ובתוך כך יסתכן החולה ע' בפוסקים. אבל הכא שאין הסכנה ודאית לא גזרו בה להתיר לחלל שבת במקום שאפשר בשינוי. וע"ש בט"ז סק"ה שדקדק ג"כ בלשונו שאם הסכנה ברורה אין לעשות ע"י עכו"ם ע"ש. והיינו כמש"ל לחלק בין חשש סכנה לסכנה ודאי. ויתיישבו בזה דברי הרמב"ן והרז"ה והתוס' והר"ן שכתבו גבי מילה דכל דאפשר לשנויי משנינן ממה שהקשו עליהם מהא דקיי"ל ביומא (דף פ"ד) שבפקו"נ עושים בשבת ע"י גדולי ישראל ולא ע"י נשים ועכו"ם. דשם איירי בסכנה ודאית. והכא איירי בחשש סכנה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מוכח דמציצה הוי רק משום חשש סכנה דומיא דאספלנית וכמון:
ועוד יש לדון בזה דהא גבי חולב מצינו בכתובות (דף ס') שאם ינק בפיו הוי מפרק כלאחר יד. וא"כ גם במציצה נימא הכי דבפיו הוי רק איסור דרבנן. ולא מיבעיא להרמב"ם שסובר דחולב חייב משום מפרק. א"כ היינו הך דיונק בפיו אלא אף להטעם משום נטילת נשמה, מ"מ י"ל דלאו אורחיה בהכי. וכן קיי"ל בסימן ש"כ ס"א שאין דרך בנ"א למצוץ בפה ע"ש בט"ז ומג"א סק"ב. ולפי פשטות לשון הפוסקים דמציצה הויא מלאכה דאורייתא קשה. וזה א"א לומר שהכוונה למצוץ ע"י כלי כי לא מצינו שהיה לפני הראשונים כלי זה. ובכמה פוסקים מפורש הלשון שמוצץ בפיו. וצ"ל לדעתם דכיון דבמילה הדרך למצוץ בפה. שוב הוי דרכו בכך וחייב. ועוי"ל דרק ביניקה או במוצץ ענבים שבולע את החלב או את היין בזה מיקרי מפרק כלאחר יד, אבל בנ"ד שאין כוונתו לבלוע הדם רק למצוץ הדם בזה הוי מלאכה גמורה. וכ"נ בט"ז סימן ש"כ סק"ב. אבל לפמש"ל דבמציצה הותר רק מלאכה דרבנן א"ש בפשיטות דבפה הוי רק כלאחר יד:
עכ"פ הוכחנו מסוגיין דבלא מציצה הו' רק חשש סכנה ולא סכנה גמורה. וא"כ מנ"ל לומר שנשתנו הטבעים בזה. דהא גם עתה מודים הרופאים שלפעמים מביאה המציצה תועלת גדול. ולזה תקנו חז"ל למצוץ בכל מילה משום חשש סכנה. ובחי' הר"ן בשבת (דף קל"ג) הקשה איך מוצצין בשבת דהא כיון שפירש אין חוזרין על ציצין שאין מעכבין ותי' דאפשר שהמציצה הויא רק משום רפואה. ונשאר בצ"ע. וקשה דתיפוק ליה שמחויב למצוץ משום סכנה. והיכי ס"ד שיהא אסור למצוץ אבל לפמש"ל א"ש דבאמת אין כאן סכנה גמורה רק משום חשש סכנה תקנו למצוץ בכל מילה. ושפיר מקשה הר"ן דמ"מ כיון שאינה רק תקנה לא עדיפא מגוף המילה שדוחה שבת. ומ"מ אם כבר פירש אסור לחזור על ציצין שאין מעכבין המילה אף דמדרבנן צריך להסירם. וה"נ יהא אסור למצוץ בשבת. ותירץ דכיון דהוי רק משום רפואה. אין שייך לדמות זה לדיני מילה ומיושב בזה ג"כ מה שקשה על הר"ן דמשמע דס"ד דמציצה הוי חלק ממצות מילה. והוא נפלא דהיכי ס"ד הכי דהא פשוט בש"ס דהוי לרפואה. אבל לפמש"ל א"ש שהר"ן מקשה דלא עדיפא ממילה גופא ומשני דכיון דהוי רק לרפואה אין לדמות זה למצות מילה. ועכ"פ לפ"ז חלילה לבטל את המציצה כיון דהוי תקנת חז"ל למצוץ בכל המילות ולא מצד שבימיהם היתה סכנה בלא מציצה:
אכן למצוץ ע"י כלי נלע"ד דשרי דהא לא נזכר בש"ס שימצוץ בפה. ולשון מייץ נופל גם על דבר שאינו בע"ח וכדאיתא בסוכה (דף י"ג ע"ב) בוצר אין לו ידות דלא ניחא ליה בהו כי היכי דלא נמצייה לחמרא ופירש"י שהידות מוצצות היין. ובב"מ (דף מ') איתא גבי כלים באתריה דמר חפו בכופרא דמייץ טפי ע"ש. וא"ל דלשון האי אומנא דלא מייץ משמע שצריך הוא בעצמו למצוץ. ז"א דהא ודאי שרי שאחר ימצוץ ולא המוהל בעצמו וכמו שהמנהג בכל תפוצות ישראל. ועכצ"ל הכוונה שהאומן מחויב להשגיח שימצצו דם הנימול וכמש"ל דכיון שהוא מלו והביאו לידי סכנה מחויב לראות שיצילוהו מסכנתו. אבל הכל אחד אם ימצוץ בעצמו או אחר או ע"י כלי. אך לפ"ז יקשה דא"כ הול"ל נמי האי אומנא דלא עביד אספלנית וכמון מעברינן ליה דהא איתא בש"ס שם (דף קל"ג ע"ב) דבלא אספלנית וכמון הוי סכנתא. ובלשון הרמב"ם פ"ב מה' מילה ובשו"ע סי' רס"ד ס"ג משמע באמת שהמוהל נותן אספלנית או רטיה על המילה ולזה נראה דבימיהם היה המנהג שהמוהל היה מוצץ ג"כ דבאמת צריך אומנות גם למציצה איך למצוץ וכמה למצוץ. וכ"ה לשון הרמב"ם וטוש"ע סימן רס"ד ס"ג שהמוהל מוצץ ג"כ. ומה שנהגו אצלינו שמוצץ כל מי שרוצה האב לכבדו. הוא באמת מנהג גרוע כי יש כמה שא"י איך למצוץ וגורמים נזק להנימול. וכפי שראיתי בעיני. ואולי כמה מתים עי"ז. אבל נתינת האספלנית וכמון א"צ לזה אומן. וכל אדם יכול לעשות זה. לזה לא הטילו זה על המוהל. ועכ"פ שפיר שרי למצוץ בכלי כי לא הוטל על המוהל רק שיראה שימוצו הדם כראוי. אבל אין נ"מ באיזה אופן. וכמו באספלנית וכמון שהוזכרו בש"ס שנותנים על המילה משום סכנה. ומ"מ שרי לעשות בענין אחר ג"כ וכמפורש ברמב"ם ובשו"ע סימן רס"ו ושל"א דשרי ברטיה או אבק העוצר את הדם. והיינו משום שהמטרה אחת היא לעצור הדם וכן הכא המטרה היא להוציא הדם שסביב המילה באיזה אופן שאפשר אבל לא לבטל חלילה שלא למצוץ הדם כלל. ואין להביא ראיה ממ"ש הט"ז סימן תקפ"ד שאם יש מילה בר"ה והתוקע הוא המוצץ לא ירחץ פיו כדי לערב מצות מילה בשופר. אלמא שמציצה היא בפה. ז"א דודאי אם מצץ בפיו ראוי לעשות כן אבל אם לא מצץ בפיו אין שייך זה. והוי כאלו מצץ אחר ולא התוקע וראיתי בנחל אשכול ה' מילה שהביא בשם מהר"צ חיות בתשובה שהביא ראיה שא"צ מציצה דוקא בפה. ממדרש שוח"ט שחושב אברי האדם שעושים בהם מצות ולא חשיב פיו למציצה. והנח"א דחה דכבר חשיב שם פה לתפלה ואטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל ועוד דמציצה הוי רק תשמיש מצוה להסיר סכנה. והנה אין ת"י שו"ת מהרצ"ח הנ"ל. ודחיית הנח"א תמוה דתפלה הוא בכל מוצאות הפה אבל המציצה היא רק בשפתים. והול"ל שפתים למציצה. ומ"ש הנח"א דהוי תשמיש מצוה. ג"כ תמוה דהא להציל חבירו מסכנה היא מצוה גמורה. אבל עיקר קושית הרצ"ח תמוה דהא להציל אדם מסכנה אפשר בכל האברים בידיו וברגליו ובפיו כפי הענין. ואין המצוה תלויה בפיו. רק היא מצוה כוללת לא תעמוד על דם רעך או משום והשבותו לרבות השבת גופו:
ועוד דהא גם במצוה דכתיב בהדיא לקיחה קיי"ל דשרי לקחת ע"י כלי דלקיחה ע"י דבר אחר הוי לקיחה כדאיתא בסוכה (דף ל"ז ומ"ב). ואף דבעינן שם שיהא דרך כבוד. נראה דבנ"ד הוי ג"כ דרך כבוד שהרי אינו עושה זאת מצד שממאס בהמצוה. רק כדי שתיעשה המצוה כראוי. כי הרי תכלית המציצה הוא להציל הנימול מהסכנה. ועי"ז שנמצוץ בכלי יהא בטוח יותר מסכנה וע' שבת (דף כ"ב ע"א) לענין כיסוי ומהך דסוכה יש לחלק קצת די"ל דרק היכא דסגי בלקיחה לחוד כמו גבי אתרוג שפיר מיקרי לקיחה אף ע"י דבר אחר דהא הרי הוא מחזיקו בידו. אבל היכא שצריך מעשה י"ל שצריך בידו ממש. ויתיישב בזה קושית התוס' בסוכה שם מהא דפסחים (דף נ"ז) שאסור לעבוד עבודה כשכרך ידו בשיראי. והיינו משום שצריך לעבוד עבודה. וא"כ הכא נמי הרי צריך למצוץ בפיו. ואין די בלקיחת הערלה בפיו. אבל ז"א (דבדף ל"ז) בסוכה שם מוכח דאין חילוק בזה דהא בעי הש"ס שם למידק מהזאה דשרי ע"י ד"א אף דבעינן מעשה ההזאה. ועכצ"ל דלענין המעשה פשוט דסגי ע"י ד"א כיון שעכ"פ נעשה מכחו. ורק לשון לקיחה הו"א דבעינן דוקא בידו. וקמ"ל דסגי ע"י ד"א. ובענין זה יש להאריך ואכ"מ דבנ"ד בלא"ה אין שייך סברא זו. דאי נימא דבעינן מציצה בפה א"כ אף אי נימא דשרי ע"י ד"א. מ"מ נצריכנו להחזיק אותו דבר בפיו ובהך דסוכה (דף מ"ב) שהזכרנו. עלה ברעיוני כעת בהא דקאמר שם שלקח מתחילה האתרוג שלא בכונה ואח"כ נתכוין לצאת בו. דא"כ אין כאן לקיחה לשם מצוה דהא הוא מחזיקו בידו מקודם. ולפ"ז יצטרך בכה"ג להניחו ולשוב לקחת לשם מצוה. וע' שבועות (דף י"ז) ובתוס' שם ובמכות (דף כ"א ע"ב) דשהיי' בכלאים הוי כלבישה ואכמ"ל בזה]. ובפסחים (דף קט"ו ע"ב) איתא גבי מצה ומרור כרכן בסיב ובלען לא יצא וע"ש ברש"י הטעם משום שלא היה בפיו כלל. ואין להאריך דהכא פשוט דשרי בכל גוונא דאטו כתיב בקרא מציצה בפה. ואף בש"ס לא נזכר פה. וכבר כתבנו דלשון מציצה איתא בש"ס גם על כלי. וע' יומא (דף מ"ז) דאי לא כתיב וקמץ הוי שרי לעשות כלי מדה לקומץ. וכן גבי חפניו ע"ש. ובפרט דבנ"ד אין המכונה מוצצת מעצמה רק ע"י כח האדם דאף בשחיטה שרי בכה"ג ביו"ד סי' ו' וע' בישועות יעקב ס"ס ש"ל שכתב שמותר לעשות מציצה ע"י עכו"ם או קטן. רק כיון שהמילה דחתה כבר את השבת. תו לא מהדרינן על עכו"ם. ובודאי דע"י מכונה לא גרע מע"י עכו"ם:
והנה ראיתי בשו"ת בנין ציון סימן כ"ג שכתב לעשות המציצה דוקא בפה והוכיח ממ"ש הרמב"ם וש"פ שצריך שימצוץ עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים. וזה א"א רק בפה. ולענ"ד אין כאן ראיה דעכ"פ אם יש מכונה שאפשר להוציא על ידה הדם ממקומות הרחוקים שפיר דמי. ועוד כתב שם דלשון מציצה הוא רק בפה. וכבר הוכחנו דלשון מייץ בש"ס נמצא גם גבי כלים. וגם הב"צ שם לא כתב רק לאסור לדחוק ביד שהוא דחיקה ולא מציצה. אבל במכונה המוצצת י"ל דמודה דשרי. ובסי' כ"ד הביא שם בשם הח"ס שהתיר למצוץ ע"י ספוג. והנה אף שבמה שחלק עליו הב"צ שם שאין לעשות בספוג דהוי רק דחיקה ולא מציצה. צדקו דבריו דמוצצין תנן ולא דוחקין. אבל עכ"פ שמענו שאין קפידא לעשות דוקא בפה היכא דאפשר למצוץ ע"י מכונה ובזה גם הב"צ מודה דשרי. וזולת זה מה שהאריך הב"צ שם נגד דעת הרוצים לבטל המציצה לגמרי. דבריו אמיתים וברורים וחלילה לבטל דין המפורש בש"ס. והאומר כן צריך בדיקה אחריו. [וראיתי בב"צ שם שהביא דברי ההפלאה בכתובות (דף ה') שהקשה דאפשר תיקון דמילה הוי משום מפרק את הדם וכדאמרינן דאומנא דלא מייץ סכנתא הוא. הרי שעלה על דעתו דקרא קאי על מציצה. ובמחכ"ת כוונת ההפלאה שם דבמילה עצמה הוי מפרק שמפרק הדם כמו בכל חובל יעו"ש לשונו שמוכח כן. ומייתי שם ממציצה רק לענין דזה הוי תיקון מה שמוציא הדם. ואף שהתיקון הוא רק כשכבר נימול. מ"מ כיון שמצוה למול. הרי באה המילה ותיקון הוצאת הדם בבת אחת ופסיק רישא הוא. אכן הישוע"י סימן ש"ל והנח"א בה' מילה הקשו באמת כן על המציצה ע"ש. ולא ראו דברי ההפלאה בזה וראיתי מי שכתב שהב"י כתב בשם אבודרהם דמציצה הוי דוקא בפה. ולא נמצא זה. ורק כתבו שם שירחוץ פיו קודם הברכה לפי שמלוכלך בדם מילה. והיינו לפי מנהגינו למצוץ בפה:
וראיתי מובא בדברי כבודו מחלוקת בין הרופאים אם יש חשש סכנה במציצה בפה או לא. והנה אין לנו חלק בחכמה זו להכריע ביניהם. אבל עכ"פ יש מקום לזה היכי שאפשר באופן אחר. ולזה אם המכונה שהמציאו מוצצת להוציא הדם ממקומות הרחוקים וכמו שצייר כבודו. לדעתי מותר למצוץ ע"י המכונה וכמש"ל כדי שלא ליכנס בספק סכנה שאפשר להיות ע"י פה המוצץ. ובפרט בעתים הללו אשר בעוה"ר ימצאון אנשים שימנעו מלמול בניהם בשביל זה שרופאים אומרים שהמציצה בפה הוא סכנה. ונהי דלבטל המציצה לגמרי יפה כתב בשו"ת מהר"מ שיק שיותר טוב שלא למול כלל מלמול ולא למצוץ. כי אין לנו לתת יד לפושעים לקיים מצות לחצאין ולעשות ביד רמה נגד המפורש בש"ס. אבל למצוץ בכלי אין לאסור והנה ודאי שחלילה לשנות מנהג ישראל למצוץ בפה כיון שיש לזה יסוד ע"פ קבלה. ורק יזהרו שהמוצץ יהי' איש בריא ושירחץ פיו קודם המציצה ביי"ש. ורק שיהיה יי"ש נקי בלי תערובות. ולא היי"ש הנעשה משערלאק. כי זה דבר מסוכן כידוע לבקיאים אבל במקום שהחלו להתרופף עמודי התורה. והמתחדשים חפצים למצוא תואנה לבטל איזה מצוה. אפשר להתיר למצוץ בכלי כדי שלא יבואו לבטל לגמרי את המציצה. והיינו כשהכלי מוצצת כדין וכמש"ל: