שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן פו
כבוד הרב הגאון וכו' מו"ה יצחק אייזיק ג"י טויבעש אבד"ק בוקארעשט יע"א.
הגיעני קונטרסו היקר נקם ברית וראיתי האמור בו והשתוממתי לקול השמועה אשר בעיר ואם בישראל יהי כדבר הזה שיזלזלו במצות מילה הקדושה לעשותה שלא בזמנה בשביל שיהיו הרבה קרואים לסעודה כשתהי המילה ביום אידם. וכן אשר נוצרים יכבדו להיות סנדקי. ונמצא שם מוהל אשר הוא מל הילדים על ברכי נוצרי וגם מסית לדחות המילה ליום אידם כדי להרבות שכרו. וכבר אזר הדר"ג חלציו לעמוד בפרץ אבל המוהל הלז איננו שומע בקול מורים. ולא על המוהל הזה אני תמה. כי הלא בעוה"ר נמצאים הרבה רשעים בעולם העוברים על עבירות חמורות למען בצוע בצע. אבל אני תמה על קהל אחב"י בעירו אשר לא יחזיקו בידי הדר"ג לבער את הרע הזה מקרבם שלא יעסוק עוד במצות מילה. ואיך אפשר להניח איש בזוי כזה לעסוק במצות מילה שהוא מזלזל בה. והלא מצות מילה בשמיני דוחה שבת. והוא דוחה אותה בשביל כסף נמאס. ואף על המוהל שמקבל שכר איתא בשו"ע סי' רס"א שהוא מגונה ושכופין אותו שימול בלא שכר והדורש שכר אינו מזרעו של אאע"ה ע"ש. ואף שבעתים הללו יש הרבה מקומות שמקבלים שכר בשביל דוחק הפרנסה ושיהי לבו פנוי לעשות מלאכת הקודש באמונה. אבל חלילה חולין לעשות מדחה בגוף המצוה הקדושה בשביל בצע כסף. ואיש כזה נפשו מטומאה. וחלילה להניחו לגשת על הקודש לעסוק במצוה זו:
והנה הדר"ג התעורר על שלשה פשעיו. א'. אשר מסית לדחות המילה ליום אידם שהעם פנוים ממלאכתם וירבו הקרואים למען הרבות הכנסתו. ב'. שהוא מל ילדים כשהסנדק הוא נוצרי. ג'. שמבטל מצות מציצה לגמרי. רק מקנח הדם במוך טבול בקארבאל. והן על אחת מאלה תסמרנה שערות השומע אף כי על כולם יחד, ואף שאין דרוש לזה אריכות. וגם כי אם נאריך בפלפולים יאמר האיש הזה שהחמרנו עליו רק ע"פ פלפול. בכ"ז אבאר בקוצר יסוד כל פרט ופרט בזה:
א) ע"ד שדוחים המילה מיום השמיני ליום אחר כדי שתהי המילה ביום אידם וירבו הקרואים. הרי הוא מקרא מפורש ביום השמיני ימול. ודוחה שבת. ואיך יעלה על לב איש ישראל לדחותה בשביל ריבוי קרואים או הכנסת המוהל והמילדות. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. ולשמחה מה זו עושה. הלא כל עיקר השמחה שעושים ביום המילה הוא בשביל שזכו לקיים המצוה כתיקונה וכדאיתא בשבת (דף ק"ל) שקבלו עליהם ישראל מצוה זו בשמחה מדכתיב שש אנכי על אמרתך. וכתבו התוס' שם דהיינו מצות מילה שנעשתה בשמיני והביאו שם מקרא דעל השמינית ומקרא דביום הגמל ע"ש. והשוטים הללו דוחים את המצוה כדי להרבות בסעודה ושמחה. וביותר שדוחים אותה ליום אידם כדי לשמוח ביום אידם אשר החמירו בזה חז"ל ביבמות (דף ס"ג). וכמ"ש גם הדר"ג. ועוד יש לדון בזה עפמ"ש קצת פוסקים שעל האב מוטל מצות מילת בנו רק ביום השמיני ולא אח"כ ע' במחה"ש סי' תמ"ד ועוד אחרונים. וא"כ כשדוחה המילה מיום השמיני במזיד. הרי נתבטלה מהאב לגמרי מצוה זו ומוטלת עליו כמו שמוטל על כל אחד מישראל. ואכמ"ל בזה כי די לנו מה שמבטלים במזיד מ"ע דאורייתא. ולפמ"ש יש לדון שבמילה שלא בזמנה אין מצוה בעשיית סעודה:
והנה כפי שראיתי בדברי הדר"ג מתנצל הלז שהוא אינו אשם בזה רק האבות דוחים המילה. ובכ"ז כשקוראים אותו למול. הוא מוציא א"ע מחויב למול שלא ישאר ערל לגמרי. והנה הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. וניכר כי ציד בפיו. כי מדוע יקראו רק אותו ולא מוהלים אחרים. וגם יפה כתב מעכ"ת כי מי הטיל עליו מצוה זו. הלא מעיקר הדין מוטל החיוב על ב"ד לראות שימולו הבנים כמבואר בסי' רס"א. והפוסקים שהוזכר בהם שמוטל זה על כל איש מישראל. היינו במקום שאין ב"ד. או שב"ד אין משגיחים על זה. אזי החיוב על כל ישראל להעמיד הדת על מכונו. וכל ישראל ערבים זה בזה. ומיושב בזה דברי הרמב"ם שבחיבורו כתב בה' מילה שמוטל על ב"ד ובפיה"מ כתב שמוטל על כל איש מישראל שהכוונה כמש"ל:
והנה לתקן שלא ימולו כלל מילה שלא בזמנה. הוא דבר שא"א. כי הלא ישארו ערלים לעולם. וגם הלא יש הרבה ילדים שנדחתה מילתם כדין בשביל חלישותה. ומי מפיס מי נדחה כדין ומי נדחה שלא כדין. ולזאת דעתי מסכמת עם הדר"ג לתקן באופן זה אשר כל מילה שלא בזמנה תהא רק ביום שאינו יום אידם. ואף שיצטרכו להשהות עי"ז יום או יומים ועי"ז תופר עצת הרשעים. ואין בזה משום שיהוי מצוה כיון שיש בזה חיזוק המצוה והקמת הדת על תלה. וכעין זה כתב הנוב"ת חי"ד סי' קס"ו בדבר שנמצאו אנשים שדחו מילה שלא בזמנה על ערב פסח כדי שיאכלו הבכורים על הסעודה וכתב הנו"ב לתקן לאסור למול מילה שלא בזמנה בע"פ אף שכבר לא מלוהו עד ע"פ. וישהו המילה על חוהמ"פ. בשביל שראה שיש בזה עצת חטאים שיאכלו הבכורים. ויש לגזור כדי שלא ישהו פעם אחרת. ומכ"ש בנ"ד שהפושעים הללו דוחים מילה בזמנה על יום אידם. ומבטלים מ"ע דביום השמיני ימול. ודאי שראוי לתקן לדחות המילה על יום שאינו יום אידם. וגם דהא יש ביד ב"ד לתקן בשב ואל תעשה. ובפרט למיגדר מילתא כדאיתא ביבמות (דף צ'). אך בנ"ד אין אנו צריכים לזה וכמש"ל:
ויש לדון דבנ"ד אין כאן איסור שיהוי מצוה כלל. דהאב אינו עובר על איחור המצוה כיון דאנוס בתקנתא דרבנן שתיקנו שלא למול מילה שלא בזמנה ביום אידם. וכדאיתא בריש כתובות דע"י תקנתא דרבנן מיקרי אנוס ע"ש. והמוהל אינו עובר דלאו עליה דידיה רמי מצוה זו רק על ב"ד וכמש"ל. ובפרט שיש שם כמה מוהלים. אין שייך לומר שמוטל על אחד מהם. וגם כי הלא גם הם אנוסים בתקנתא דרבנן כנ"ל. וב"ד אין עוברים על שיהוי המצוה. כי הלא יסוד החיוב שעל ב"ד להשתדל למול בני ישראל. הוא מצד שהחיוב עליהם להקים את הדת ולהשגיח שיקיימו מצות התורה כדין. ואף דיליף לה בקדושין (דף כ"ט) מקרא דהמול לכם. נראה דהיינו משום דאי לאו קרא הו"א דמילה הוי מצוה המוטלת רק על האב שימול בעצמו או ע"י שלוחו. וכמו כל מצות שבתורה סוכה ולולב ותפילין שכופין ב"ד את האדם לקיימם כדאיתא בחולין (דף ק"י). לזה ילפינן מקרא דהמול שגוף המילה מוטל על ב"ד אם מתרשל האב למולו. או שמת וכדומה. ונראה שהלימוד הוא מדכתיב המול ולא מולו לשון ציווי. משמע מזה שיהא נימול מכל מקום בכל אופן שיהיה אם ע"י האב או ע"י ב"ד. ואין הלימוד מתיבת לכם. וכידוע למדקדקים שהמול הוא מקור בבנין הפעיל. ועפ"ז יש לבאר דרשות דבב"מ (דף ל"א) ואכמ"ל בזה. והוי קרא דהמול רק כעין נתינת רשות שמתקיימת מצות מילה אף אם מל אחר בלא דעת האב. ולא הוי כאלו עברה הערלה ע"י חולי או שנימול ע"י עכו"ם. דאף שאין כאן ערלה. מ"מ לא קיים מצות מילה, ודעת הרמ"א בסי' רס"ב שצריך להטיף דם ברית. וממילא מוטל על ב"ד וכל ישראל להעמיד הדת על תלה ולמול את הערלים. וכיון שהיא ענף וחלק ממצות הקמת הדת על תלה ממילא מותר לב"ד לתקן להשהות המילה כדי להקים הדת על תלה שיקיימו מצות ביום השמיני ימול. ואף שתקנה זו היא בשביל ילדים אחרים. ולא בשביל ילד זה. מ"מ עדיפא תקנת רבים מתקנת יחיד. וגם דהא הכא אינו תקנת הילד דהא הוא קטן ואינו חייב במצות. רק החוב מוטל על ב"ד שלא להניח ערל בישראל. ובנ"ד מוטל יותר על ב"ד להעמיד הדת ע"י תקנה זו שיקיימו מצות מילה כראוי. כי אם יניחו הדבר כמי שהוא תתבטל ח"ו מצות מילה בשמיני לגמרי בהמשך הזמן. וגם כי יש בזה תקנה לאבי הילד שאם יולד לו עוד בן ימול אותו בשמיני וכן יש בזה תקנה להילד עצמו כשיגדל ויוליד בנים. וההכרח לקצר שלא יאמרו שדברינו נבנו על פלפולים:
ולזה הנני מצטרף בזה עם הדר"ג לגזור על המוהלים שבעירו והגליל שלא ימולו שום מילה שלא בזמנה ביום אידם. רק ביום אחר. וכל העובר על תקנה זו ישכנו חויא דרבנן דלית ליה אסותא וירבצו בו כל האלות שבתורה. וגם אסור להמוהל למול עוד שום אחד מילדי ישראל לעולם. אחרי שיעבור בשאט נפש על תקנת חכמים לסייע ידי עוברי עבירה לדחות מילת בניהם ליום אידם. ויש לדון שיהיו פסולים ע"פ דין למילה. דהא קיי"ל ביו"ד סי' רס"ד שהמומר לערלות אסור למול. והנה מומר לא מיקרי דוקא שכופר בכל המצוה. רק אף שכופר בפרט אחד מפרטי המצוה וכמו שבארתי בס"ד בחיבורי ח"ב סי' א' יעו"ש. וכן איתא במנחות (דף י"ח ע"ב) דאינו מודה בעבודה מיקרי אף שאינו מודה בפרט אחד כגון יציקות ובלילות. אף דקיי"ל אם לא בלל כשר ע"ש. והנה התב"ש והכו"פ כתבו בסי' א' שאף אם עבר השוחט על תקנת הקהל בעסק שחיטה מיקרי מומר לאותו דבר. ובארתי דבריהם בס"ד בחיבורי שם. וא"כ ה"ה הכא אם יעברו על התקנה יהיו נידונים כמומרים לערלות ואסורים למול. וע' תו' חולין (דף י"ד ע"א) ופוסקים יו"ד סי' ב' בענין זה:
וע"ד שמושיבים נוצרי לסנדק. מה אומר ומה אדבר. אוי לאזנים שכך שומעות ואוי לנו שכך עלתה בימינו. והנה גם בארצינו נמצאים בעוה"ר קלי הדעת ומפירי תורה. בכ"ז לא נשמע שיעיזו לעשות דבר כזה אשר הוא נגד הנימוס לקחת איש שאינו מאמין בדתינו שיכניס בן ישראל לברית של אאע"ה. וכמתוקנים שבהם לא עשו. כי הלא לא נשמע שנוצרי יקח עברי או מחמדני שהוא יכניס בנו לדת הנוצרית ולהטבילו כנהוג אצלם. ובפרט שמצות סנדקי הוא ענין גדול ומבואר בשו"ע סי' רס"ד ובכמה ספרים שצריך להדר שיהא סנדקי ירא שמים. והקולר בזה תלוי בצואר המוהלים. כי איך יגש המוהל למול הילד על ברכי נוצרי. ואין לחוש בזה לאיבה. כיון שזה אסור לנו ע"פ דינינו. ועוד דגם הם אין עושין כן וכמש"ל. וכעין זה איתא בע"ז (דף כ"ו) דכל היכא דאיכא אמתלא לא חיישינן לאיבה וכל נוצרי אשר לו דעת ישרה לא יתרעם ע"ז. ויבין אשר על כל איש לשמור חוקי דתו. ולכן הנני מצטרף עם הדר"ג לגזור איסור על כל המוהלים שבעירו והגליל אשר לא יהינו למול שום ילד כשהסנדקי יהי' בן אמונה אחרת. ואף אם יתעקש אבי הבן ולא יתננו למול באופן אחר. מוטב שישאר ערל משנסייע לעשות דבר כזה בפרסום נגד הדת והדעת. והילד ימול כשיגדל. ועל הב"ד להעמיד חוקי התורה על מכונם. אבל לא לעשות כרצון איש ואיש. וכבר כתבו התו' בשבת (דף ד') ועירובין (דף ל"ב) דהיכא שהוא פושע ומזיד אסור לעשות אף איסור קל כדי להציל אחר מאיסור חמור ע"ש:
ועוד יש לדון בזה דהנה מצינו שהסנדק נקרא בפוסקים בעל ברית המילה. וכשאין האב בביתו איתא בסי' רס"ה שנהגו שהסנדק מברך ברכת להכניסו. והמג"א סי' רפ"ב כתב לענין לקראו לס"ת שהסנדק קודם למוהל ואבי הבן. וכ"ה בשו"ע סי' רס"ה סי"א. וצריך להבין מה מעלת הסנדק לעומת המוהל שהוא עושה כל המצוה. ונראה בזה דהנה איתא במכות (דף כ' ע"ב) שהניקף אם הוא מסייע ומטה ראשו לוקה ג"כ על לאו דלא תקיפו וכ"ה הלשון ביו"ד סי' קפ"א. ורש"י כתב שם שמזמין השערות להקיפן. ולפ"ז גם בנ"ד הלא ההכרח שהסנדק יחזיק רגלי התינוק ויטה את הגיד לצד המוהל. וא"כ הרי הוא מסייע לגוף מצות מילה. וכאלו עשו שניהם:
ואף שיש לחלק דגבי ניקף ילפינן מקרא דלא תקיפו דאחד המקיף ואחד הניקף כפירש"י במכות שם וע' חיבורי ח"ב סי' קל"ח בזה. ורק כי היכי דליהוי לאו שיש בו מעשה מוקי לה כשמסייע קצת כשהזמין שערו וכדומה. אבל בעלמא הוי כה"ג מסייע שאין בו ממש כדאיתא בשבת (דף צ"ג) דהא הוי זה יכול וזה אינו יכול יעו"ש. וכן איתא בביצה (דף כ"ב) דמסייע אין בו ממש. אכן בכ"ז נראה דמיקרי שיש לו חלק במעשה המצוה כיון דמ"מ הוא עושה סיוע גדול בזה. ועוד דרוב פעמים א"א למול אם לא יחזיק אחד את התינוק ויגביה מלמטה בידו את הכיס והגיד וכגון אם הגיד קצר ונופל בכיס וכדומה. ואף שאפשר שהמוהל יגביה בידו אחת ובידו השנית ימול. מ"מ כמו שהוא עכשיו שאינו מגביה בעצמו הרי אינו יכול. וכ"כ התו' בשבת (דף צ"ג) ד"ה א"מ ע"ש. ומיקרי זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל בשבת (דף צ"ג) דשניהם חייבים דהוי כאלו כל אחד עושה כל המעשה וא"צ שיעור לכל אחד ואחד ע"ש. וע' נה"כ סי' קצ"ח שכתב ג"כ דסברא דמסייע לא שייכא רק בניקף. ובח"ל סי' פ"ב כתב ליישב דברי הט"ז דגם בשאר דברים יש איסור במסייע. ודבריו צ"ע שם. ובמק"א הארכתי בע"ה אי שייך דין זה גם בשאר מצות ואכ"מ. ולפ"ז מ"ש הרמ"א בסי' רס"ה סי"א שיש למנוע שלא תהי אשה סנדקת משום פריצות. והוא ממהרי"ל ה' מילה. לפמש"ל י"ל הטעם בפשיטות כמ"ש הרמ"א ר"ס רס"ד. שאשה לא תמול. וא"ל דמהני טעם דפריצות היכא שבהכרח אשה מלה שאין שם מוהל אחר רק אשה. דבאופן זה נראה דתו ליכא פריצות אם גם הסנדקת תהא אשה. וצ"ל שכתב הטעם אף להמתירים לאשה למול]. ונראה דהוי כעושה מעשה בגוף המילה כעין הא דאיתא בחולין (דף ט"ז) שאם מוליך הצואר על הסכין מיקרי ג"כ שחיטה. וה"ה הכא המוהל מוליך הסכין על הערלה. והסנדק דוחק את הערלה על הסכין ועושה קצת פעולה בגוף המילה והא דמילה דוחה שבת י"ל דלא מיקרי שנים שעשו לפי דהא לעשות חבורה יכול המוהל לבדו. וגם י"ל דאיירי בגוונא שהסנדק אינו מסייע כ"כ והוי זה יכול וזה אינו יכול דהוי הסנדק מסייע שאין בו ממש וכמש"ל. ויש להאריך בזה ואכ"מ. אחר כותבי מצאתי בח"ס חא"ח סי' קנ"ט שכתב ג"כ כעין סברא שכתבתי שהסנדק עושה ב' מצות שמחזיק התינוק וגם נטפל למצות מילה ולזה הוא קודם למוהל. וזה חסר תבלין דמה שייך נטפל כיון שאינו עושה מאומה בגוף המצוה. ואיך אפשר שההכנה תהא דומה לגוף המצוה. אבל לפמ"ש א"ש שיש לו חלק בגוף המילה ושמחתי שעכ"פ כוונתי לדבריו הק' בסברא שהסנדק עושה ב' מצות:
עכ"פ שמענו שהסנדק עושה שתי מצות. מצות סנדקי שהפליגו חז"ל בשבח המצוה. וגם משתתף בגוף המילה. ולזה הוא קודם להמוהל ולאבי הבן שהם עושים רק מצוה אחת וכ"כ התו' בברכות (דף י"ט ע"ב) ד"ה אמרת שמי שיש בו שתי קדושות גדול ממי שיש לו רק קדושה אחת. ולפ"ז ראוי לנהוג שאבי הבן יהא סנדק דהא באמת מוטל עליו מצות מילה. ויש פוסקים שכתבו שאסור לעשות שליח למול אם הוא יכול למול וע' קצה"ח סי' שפ"ב ובחיבורי ח"א סי' ו' בזה. וא"כ כיון שסנדק הוי ג"כ חלק מגוף מעשה המילה. לזה אף שאינו יכול למול בעצמו. מ"מ מחויב להיות סנדקי ולעשות כל מה שאפשר לו לעשות במעשה המילה ואקצר] ולזה נהגו שהסנדקי מברך להכניסו כשאין האב לפי שהוא עושה רוב המצוה. וכמו שהאב מוסר בנו למול. כן הסנדק מזמין הילד למולו. [ואני נוהג כשאני בעצמי מוהל והאב אינו בביתו. אני מברך גם ברכת להכניסו ולא הסנדק. באשר כי מעיקר הדין מוטל החיוב על ב"ד למול כשאין שם האב כמש"ל ואכמ"ל בזה]. ולזה נקרא הסנדק בעל ברית שהוא מזמין הילד למולו כמו האב:
וכיון שבארנו שלהסנדק יש חלק בגוף מעשה המילה. והרי מפורש בש"ס ופוסקים סי' רס"ד שעכו"ם אסור למול. א"כ פשוט שאסור לעשות עכו"ם לסנדק. ויש בזה פסול בגוף המילה. דהא עכו"ם שמל פסק הרמ"א סי' רס"ד שצריך לחזור ולהטיף דם ברית. ולזה אסור להמוהל למול כשהעכו"ם סנדק. ויש לחוש לברכה לבטלה כיון שאין עושה המצוה כהוגן. והמוהל שיעבור על זה יהא אסור לעסוק עוד במצות מילה וכמש"ל דהוי מומר לערלות:
וע"ד המציצה. הנה זה מפורש בש"ס בשבת (דף קל"ג ע"ב) האי אומנא דלא מייץ מעברינן ליה. ומה שהמתחדשים אומרים שנשתנה הטבע ואנו רואים כי עכשיו אין סכנה כשלא ימצצו הדם. הנה בתשובה הארכתי בע"ה לברר שגם בימי חז"ל לא חשבו זה לסכנה גמורה. ורק משום חשש סכנה תיקנו למצוץ. והיו גם אז קלי הדעת שהקילו בתקנה זו מפני שראו אשר רוב פעמים אין סכנה בזה. לזה אמרו דמעברינן ליה בשביל שעבר על תקנת חז"ל. והוא מוכרח דלכאורה קשה מאי קמ"ל ר"פ הא בלא"ה קיי"ל בב"מ (דף ק"ט) דאומנא שעשה שלא כהוגן מסלקין אותו ופירש"י מוהל ע"ש וע' רש"י ב"ב (דף כ"א). וגם מה קאמר שם דומיא דאיספלנית וכמון דהוי סכנתא. הא פשוט שאם אינו מוצץ הוי סכנה לילד. ועכצ"ל שגם בימיהם לא היתה הסכנה ברורה. רק חשש ומיעוט. ובכ"ז תיקנו לחוש למיעוט בספק נפשות. ולזה הוצרכו ללמדה מאיספלנית וכמון שטעם מציצה הוא משום חשש סכנה. וחידש ר"פ דמעברינן אם לא מצץ. ואף דלא הוי פסידא דלא הדר והרי לפנינו שלא הזיק להתינוק. בכ"ז הרי הוא עבריין שעבר על תקנת חכמים וכבר האריך בזה בשו"ת מהר"מ שיק סימן רמ"ד שחלילה לבטל המציצה. וזה מקרוב יצאו הרבה מערערים על המציצה בפה כי יש אנשים חולים ויוכלו להזיק להנימול, ויש שתקנו למצוץ הדם ע"י מכונה. והארכתי בזה במק"א שאין למחות ביד הנוהגים כן. באשר כי באמת נמצאים אנשים שיש להם חולי. ומי מבחין בשעת המילה, וגם כי יש לחוש שקלי הדעת יפרצו עי"ז להקל בגוף מצות מילה. וגם כי בש"ס לא נזכר מציצה בפה. אבל שלא למצוץ כלל רק לקנח הדם. חלילה להרים יד לבטל תקנת חז"ל. וכל העובר ע"ז יש לחוש שמינות נזרקה בו לפקפק בדברי חז"ל. ולזאת לדעתי ראוי להשיג את המכונה ולהנהיג שם למצוץ ע"י המכונה. או שהרופא יבדוק את המוהל או את איש אחר המוצץ ויראה שהוא איש בריא ולא יזיק להנימול במציצתו. ואם לפי הענין א"א לעשות אחת משתי אלה. אולי יפה עשה הדר"ג שהעלים עין מזה עד כה אחרי שעכ"פ נעשתה גוף מצות המילה כהוגן:
עד כה בררנו בדרך כלל בנוגע לכל הפרטים שהזכרנו ועתה נדבר בנוגע להאיש הלז המסית לדחות המילה על יום אידם. ומל הבנים על ברכי עכו"ם. ואינו מוצץ כלל רק מקנח במוך עם קארבאל. ואף כאשר הוזהר על אלה מהדר"ג עודנו עומד במרדו. הנה פשוט שהוא אסור להיות מוהל. ויש לו דין מומר לערלות שהוא פסול למילה כמפורש בשו"ע סי' רס"ד. וכמש"ל שאם הוא מומר לפרט אחד מהמצוה הרי הוא כמומר לכל המצוה וכמבואר בחיבורי ח"ב סי' א' ולזה אסור לקחת אותו למול. רק אם יקבל דברי חבירות בפני הדר"ג ובית דינו ויתחרט על העבר כפי שיסדר לו הדר"ג. אזי הרשות ביד הדר"ג להתיר לו לעסוק במצות מילה. והמילות שהוא מל. יש לחוש שיצטרכו להטיף שנית דם ברית וכמו שבארנו: