שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה
סימן ל
ע"ד הסכסוך שביניהם נידון מקום הקאזארמעס שבין ר' לג' לאיזה עיר שייכים הדרים שם לענין שחיטה ורח"ש וכדומה והקאזארמעם עומדים מעבר נהר נ' אשר שם שייך לגליל ג' באשר המקום הזה שייך לאדון כפר ש' השייך לג'. וכפי שכתב הרב מג' נהר נ' הוא הגבול בין גליל ג' לגליל ר' ובין מחוז א' למחוז מ'. ורק במרחק יש הכחשה. שהרב מג' כתב שהם רחוקים שלשה וויארסט מר' וחמשה מג' והולכים בש"ק לר' ע"י עירוב. והרב מר' כתב שעומדים בתוך תחום העיר והדרים שם הולכים להתפלל לר' בכל יום וכן בש"ק. וכן הולכים לבית הטבילה דשם. ופונים לשם בכל שאלות או"ה. והרב דר' משביע האנ"ח בעת הצורך כחוק הממשלה. והקבלנים מהבשר מוכרים הדראב בר' ומחליפים בשר כשר שלהם בטריפות. ויש הפסד בזה להם. כי בר' יש הכנסה לקהל מהשחיטה ועשו שם איסור על שחיטת חוץ. ויש כפרים ק' ח' ד' שרחוקים מר' יותר מקאזארמעס הנ"ל. ובכ"ז מעולם שוחטים שם שו"ב דר' בלי שום ערעור מאנשי ג'. וגם כי הקאזארמעס נראים בר' אף להעומד באמצע העיר. ומקצת מהקאזארמעס עומדים מעבר לנהר נ' לצד ר'. והרב מג' טוען אשר גם לעירו מוכרים הקבלנים ומחליפים כשירות בטריפות. ויש להם הפסד כי גם בעירו יש הכנסה לקהל מהשחיטה. והכנסת השחיטה היא במקום האטאט. ובני הישוב מהגליל אין משלמים אטאט כראוי לפי שיש מהם הכנסת השחיטה וגם בעד חולים משם כששוכבים בווארשא משלמים מג' בעד כל הכפרים שעד נהר נ'. וגם המתים מהכפרים מובילים לג'. ומה ששוחטים שו"ב דר' בכפרים שמעבר הנהר לצד ג'. הוא בגזילה. וגם אין יודעים מזה. באשר אין שם כ"כ ישובים הצריכים לשחוט וזה איזה שנים ששחט שו"ב דר' בהמה בכפר הסמוך לר' שהוא מעבר הנהר לצד ג' וצעקו אז ע"ז השו"ב דג'. וכתב הרב דשם להרב שהיה אז בר'. והתנצל בעד השו"ב דר' שהיתה מסוכנת והיה צורך שעה. והבטיח שלהבא לא יעברו הנהר לשחוט. ומה ששואלים או"ה בר'. כן דרך הרבנים שלא להקפיד כשבאים מכפרים סמוכים לשאול אף שאינו שייך לגליל שלהם. ומה שמשביע האנ"ח. זה דרכם להכריח את הרב הסמוך אף שאין שייך לגליל שלו. וכן מכריחים אותו להשביע בס' אף ששייך לא'. ולענין הגליל אין נ"מ מה שהוא בתוך התחום רק מה שהוא בעיבורו של עיר. ובפרט שהוא חוץ לתחום. ומטרדותי אכתוב בקיצור מה שנלע"ד בזה להלכה:
הנה יסוד מה שנהגו שיש לכל עיר גליל ביארנו בחיבורי ח"ב סי' ה' שהוא מפני שע"ד כן נתיישבו שם שיקחו בשיתוף רב ושו"ב וש"צ וכדומה. וכשיהיו משותפים יוכלו לקחת רב ושו"ב הגונים יותר. אכן בהרבה מקומות נמצא שאף שלפי חוקי הממשלה שייכים לעיר אחת. בכ"ז פונים בכל דבר להעיר הקרובה ושוחטים אצל השו"ב דשם וכן לסידור קידושין. ורק במדינת פולין לא יוכל לסדר להם קדושין רק הרב דהעיר ששייכים לפי חוקי הממשלה כידוע. אכן לענין שאר דברים הם פונים להעיר הקרובה. ולא שמענו מי שיעכב ע"ז. ובמדינת רוסיא נוהגים ג"כ שהרב מהעיר הסמוכה מסדר קדושין שם ונוטל הרח"ש. והסברא נראה דבשעה שנתיישבו שם לא נשתעבדו מתחילה להעיר ששייכים ע"פ הממשלה לגליל שלה לענין מס. ולא נשתתפו כלל עמהם. ואין יכולים לכוף אותם מדין בני העיר שכופין זא"ז ליקח להם רב ושו"ב. דהכא רעה הוא גבייהו שיהיו צריכים לשחוט אצל שו"ב רחוק. וכמאמרם בב"ק (דף פ"ה) אסיא רחיקא עינא עוירא. ולזה לדעתי ביישוב חדש תלוי בדעת האנשים שהתיישבו שם. ובאיזה מקום שירצו יוכלו לשחוט ולשאול הוראות וכדומה ואין העיר שמקום זה שייך לגליל שלה יכולה לכוף אותם שיהיו פונים אליה:
ומה שטען הרב דר' שהם בתוך תחום עירו. כבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' ה' דלענין זה אין נ"מ במרחק המקום מן העיר. ומה שנזכר בש"ס בזה לענין תחומי העיר. ביארתי שם דהיינו הגליל של העיר. ואח"כ ראיתי שכ"כ במלחמות בפ' מקום שנהגו לחד תירוצא יעו"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק' והא דאיתא במגילה (דף ד') דסמוך ונראה שייך לעיר. היינו רק גבי מגילה דיליף לה בריש מגילה מקרא דעיר ועיר וכ"ה בתוספתא יעו"ש. אבל לא לשאר דברים. והר"ן ריש מגילה כתב בשם יש מפרשים דסמוך ונראה היינו שמתחשב בתחומי העיר דווקא ואפילו מופלג כמה. ופירש הפרמ"ג סי' תרפ"ח דהיינו ששייך להעיר לענין מסים. א"כ מבואר להיפוך דמגילה תלוי במה ששייך להעיר לענין מסים וכן פירש המאירי שם דנראה היינו שהוא מאותו מחוז וטפל לכרך כעין הא דחשבון ובנותיה וזהו כמ"ש בחיבורי שם דזה הוי הגליל ותחום של העיר יעו"ש ואכמ"ל בדין מגילה. ועכ"פ לענין מס ושו"ב וכדומה אין נ"מ כלל בסמוך ונראה. ורק אם הוא בעיבורה של עיר אז הוי מן העיר כדאיתא בנדרים (דף נ"ו ע"ב) וכמ"ש השלט"ג פ"ק דב"ב. עכ"פ בנ"ד אף לפי דברי הרב דר' שהקאזארמעס הם בתוך התחום של עירו. וגם נראים בתוך העיר. מ"מ אין לחייבם להיות כבני עירו רק הברירה בידם לשחוט באיזה מקום שירצו. ואם יקבעו לפנות לאיזה עיר לענין או"ה ושו"ב ושאר צרכי רבים ויתחילו לשלם מסי העיר וצרכי הרב וביהכ"נ וכדומה ולשאת בעול ככל אנשי הישובים השייכים לגליל העיר ההיא נראה שלא יוכלו אח"כ לחזור בהם. דזה הוי כאלו נשתתפו עמהם להיות מגליל שלהם והתחילו במלאכה. והוי שיתוף גמור ואין יכולים עוד להפרד מהם כמ"ש התה"ד סי' שמ"א ועי' ח"מ סי' קס"ג ס"ו. וכ"כ בשו"ת מהר"מ שיק סי' כ"ד ששיתוף כזה הוי שיתוף לעולם. והיינו רק אם נשאו בעול ככל יושבי הגליל. אבל לא אם נתנו לשם במקרה בדרך נדבה. ובחיבורי ח"ב סי' ב' וה' משמע שיכולים לחזור בהם. אבל עתה נ"ל כמש"ל. ורק אם יבואו אחרים במקומם. יוכלו לפנות למקום אחר. כי שיתוף הקודמים לא מהני לגבייהו. ולענין בניהם יש לדון ואכמ"ל בזה. ויש עוד לדון בזה מצד שהוא מעשה רבים וא"צ קנין כמ"ש בהגמ"ר פ' האומנין ובהגמ"י והובא בח"מ סי' כ"ב ס"א ובבאה"ג סי' של"ה שדבר הנעשה עם רבים א"צ קנין יעו"ש דמשמע אף ברבים עם יחיד וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' נ' ועי' נתיבות ר"ם של"ג. ובמק"א הארכתי בענין זה דברשב"ם ב"ב (דף מ"ג) מבואר שצריך קנין. וכן יש להוכיח מב"ב (דף ק"ו ע"ב) דיליף מחלוקת א"י שגורל קונה. וקשה דלא דמי דהתם הוי מעשה רבים וא"צ קנין. ואקצר בזה כי נראה דלענין שיהא נקרא מעשה רבים צריך שיתאספו ויוסכם ביניהם שישאו בעול עם הציבור שלהם באופנים ידועים. ולפה"נ ממכתבם לא היה כן בנ"ד:
ולזה בנ"ד כל עוד שלא החלו להשתתף בהחלט לשאת בעול צרכי ציבור דק' ר' ככל בני הישובים השייכים לשם. הרשות להאנשים הדרים אצל הקאזארמעס לשחוט אצל איזה שו"ב שירצו. וכ"כ בחיבורי ח"ב ס"ס ה'. ואף ששם כתבתי שלא נתברר עדיין לאיזה מקום ישלמו אטאט. כתבתי זה רק לרווחא דמילתא. אבל גם בלא"ה נלע"ד שהדין כן בישוב חדש ואין שייך בזה לדון מצד דד"מ דינא. דהא בזה אין כלל דין המלכות שישחטו אצל שו"ב של עיר הגליל. וגם יפה כתב הרב דר' דלא לכל דבר אמרינן הכי. וא"ל שהשו"ב נתקבל בעיר ההיא על דעת כן שכל הדר בגליל ההוא ישחוט אצלו דמ"מ הבאים לגור בישוב החדש אין משתעבדים אליו עי"ז:
ובדבר התשלומין לצרכי העיר. הנה המג"א ס"ס נ"ה הביא בשם מהרי"ל שישוב שצריכים לשכור מנין וש"צ ויש ישובים סביב שרגילים לבוא שם עם ב"ב שא"צ ליתן כלום להישוב. דאי בעו היו יושבים במקומן או היו הולכים לעיר אחרת. וזה צ"ב דהא קיי"ל שכופין זא"ז לשכור להם חזן וכל צרכי רבים. והנראה דאיירי שהסביבה אין לו שייכות לישוב זה ורק שנהנים ממילא כשבאים להתפלל. לזה קאמר שפיר שא"צ ליתן כלום. ואף לכתחילה נראה שאם מתפללים בבית של יחיד והיחיד נותן לו רשות להתפלל שם. אין שארם יכולים למחות בו מליהנות מהמנין והחזן שלהם. משום דכופין על מדת סדום. וכעין מ"ש החות יאיר ס"ס קפ"ו גבי תוקע ששכרוהו מקצתם ע"ש. ואף שכתב שם שיש לתקן שלא להוציאם כדי שלא ירגילו לפרוש מן הציבור. היינו רק באנשים שהם מן הישוב ההוא. אבל בנ"ד שהם ממקומות אחרים. לא שייכא סברא זו. ושפיר כופין על מדת סדום. ועוד נראה שא"צ לזה כלל סברא דכופין על מדת סדום. דכופין שייך רק בדבר שצריך שיעשה איזה מעשה או שצריך רשותו בדבר זה. אבל הכא א"צ לזה רשותם כלל. דכיון שנכנס במקום התפלה ברשות. ממילא שומע תפלת הש"צ ומתפלל בציבור. והחו"י שם כתב זה בנידון שלו שהתנו עם התוקע שלא יוציא אותם שלא נתנו חלק בשכרו וע"ז קאמר שי"ל שיכופו אותם שיתנו לו רשות להוציאם. ואם הם מתפללים בביהכ"נ משותף לכולם. ודאי שיכולים שלא להניח לאחרים להתפלל שם עד שישלמו להם כמה שירצו. ולא שייך בזה כופין על מדת סדום. כיון שמשתמש בשלהם. וגם גורמים להם קצת דוחק בביהכ"נ. וכן המנהג בהרבה מקומות לקחת מהמתפללים בביהכ"נ תשלומים בעד מקומם שם. ויש לדון בזה בביהכ"נ של כרכים אם יכולים למחות. כיון שנבנה ע"ד שיתפללו שם כל מי שיבוא ממקומות אחרים כדאיתא במגילה (דף כ"ו) ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי המהרי"ל מבוארים בס"ד. ושו"ת שיבת ציון שהביא הרב מר'. אינו ת"י. וממילא בנ"ד אם האנשים הדרים אצל הקאזארמעס נהנים מכל צרכי רבים שבעיר ר'. ודאי שיוכלו אנשי ר' למחות בהם מלהשתמש בביהכ"נ ובבית הטבילה שלהם עד שישלמו להם עבור זה כפי הנהוג בערך אנשים כאלה הדרים בישוב. ובכ"ז נראה שבהערכה שנקרא אטאט יכולים אנשי ג' להעריך גם את האנשים הדרים שם. דכיון שכ"ה חוק הממשלה שאף מי שיש לו בית בגליל שלהם או איזה עסק שם ובעצמו אינו דר שם. יכולים להטיל עליו המס הזה. ובמס זה כבר נהגו לעשות כפי תוקי הממשלה יר"ה. ואף שיש לחלק דלא נאמר דד"מ דינא לענין מסים רק לענין מסי הממשלה. אבל לא לענין המסים לצרכי ציבור. בכ"ז כבר כתבו הפוסקים דבכל כה"ג המנהג הוא העיקר ועי' באחרונים בזה. וגם יפה כתב הרב דג' דהא עבור חולים שמהגליל מטילים על הגליל לשלם:
ומה שטענו שעי"ז שמוכרים הדראב ומחליפים בבשר כשר גורמים הפסד להכנסת השחיטה. אינה טענה לדעתי ואף אם יש שם בעיר איסור על בשר חוץ. בכ"ז אין להם זכות עי"ז לשחוט שם. והרשות בידם למחות שלא יקנו אצלם בשר כשר אם ישחטו אצל שו"ב אחר. וכמו שאוסרים שם כל בשר חוץ. ומה שהביא הרב דר' מדברי שו"ת דברי חיים ח"ב חי"ד ס"ב לאסור לשו"ב אחר לשחוט בכפר אף שהוא מגליל שלו כיון שלוקחים משם לעיר שיש שם תקנה והכנסה משחיטה. הנה ספר הנ"ל אינו ת"י. והדבר תמוה לדעתי. ואולי כאשר נראהו בפנים נמצא סברא ליישב דבריו. ועכ"פ בנ"ד ברור דלא שייך לאסור לשחוט שם אצל שו"ב אחר בשביל שבני ר' לוקחים שם בשר. ואטו אם יקבעו להם בני ר' לקנות בשר מוו'. נאמר שישחטו בוו' שוחטי ר'. וכן מ"ש הרב דר' בשם האליהו זוטא סי' תרפ"ח דסמוך ונראה שייך לעניני מסים להעיר ההיא אין ספר זה ת"י. ולדעתי ז"א וכמש"ל. ואדמה שכוונתו שם כמ"ש הפרמ"ג שם לפרש דברי הר"ן וכמש"ל. ומה שהרב משביע האנ"ח. ג"כ אין זה טענה. כי אולי באמת היה יכול הרב דר' להשיב שזה שייך לג'. וגם דכיון שמחנה אחת מן הפולק עומדות מעבר הנהר לצד ר'. ויוכלו להכריחו להשביע אותם לפי ששייך לגליל ר' ממילא ישביע כולם כי שבועה לאחד שבועה למאה:
ומה שטען הרב דר' ששו"ב דר' החזיקו לשחוט בכפרים השייכים לג' הנה הרב דג' מכחיש ואומר שבאמת עושים זה באלמות ומביא ראי' לדבריו מהרב הקודם שהתנצל על זה ועוד דבלא"ה אף דנימא שהחזיקו כדין. בכ"ז אין חזקתם מועלת לענין ישוב חדש אף שהוא קרוב יותר לר'. ואטו ע"י חזקתם בהכפרים נשתעבדה להם הקרקע עד ר' שכל מי שיתיישב שם ישחוט אצלם. וגם דהא אף בחלוקת א"י מצינו שהיתה יוצאה רצועה מחלקו של יהודה לתוך של בנימין ומחלקו של יוסף לחלקו של בנימין כדאיתא בזבחים (דף קי"ח ע"ב). וכעין זה בגיטין (דף ז' ע"ב) לענין א"י וחוץ לארץ. ומכ"ש בגלילות כאלה שפיר י"ל שהחזיקו באיזה רצועה לתוך של ג'. וכעין זה איתא בקדושין (דף ע"ב) גבי יוחסין ע"ש. ומה שטען הרב דג' שמובילים מתיהם לבית החיים דג'. הנה אף אם יהי' כן כבר כתבנו בחיבורי ח"ב סי' ה' שאצלינו אין המנהג שיהי' הכל תלוי בבית החיים וגם י"ל שעושים כן בשביל שבני משפחתם קבורים שם. ואין זה מצד שהם שייכים לשם:
ולזה העיקר לענ"ד כמש"ל שיכולים לשחוט אצל שו"ב שירצו אבל עכ"פ צריך להם לקבוע מקום לשחוט. ולא לשחוט פעם אצל שו"ב זה ופעם אצל שו"ב זה. כי זהו מכשול גדול שאם יטריף להם שו"ב זה ילכו לשו"ב אחר. וזה יביא את השו"ב לידי נסיון שבהיותו בהול על הריווח יטנו לבו להכשיר ח"ו שלא כד"ת. וראוי שיתוועדו הרבנים דג' ודר' למקום אחד וישלחו אחר האנשים הגרים שם ויצוו עליהם להגיד להם אצל איזה שו"ב רצונם לשחוט בקביעות. וכאשר יגידו כן יקום ולא יוכלו עוד לשנות דעתם פעם בפעם מטעם שהזכרנו:
ומה שנוגע לענין להזמינם לד"ת אם נקראים מסרבים כשלא יבואו לד"ת ע"י הזמנתו. נראה שאם פונים בכל דברי או"ה ובכל צרכיהם לעיר ר'. הרי קבלו על עצמם את הרב דר'. ומחוייבים הם לשמוע בקולו. וגם דהא מעיקר הדין צריך לשמוע בקול כל רב ומורה שיתרה איזה איש שיבוא לד"ת. וקיי"ל שהנתבע ילך אחר התובע עי' סנהדרין (דף ל"א) ובפוסקים ח"מ סי' י"ד. רק שאצלינו דנין ע"פ המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע. וכתב הרשד"ם סי' ז' הטעם משום קטטות. והריב"ל ח"ג סי' צ"ז כתב טעם אחר ע"ש. ולזה בנ"ד שקבלו כבר על עצמם לשאול כל או"ה שלהם מהרב דר' וכן בכל צרכיהם פונים לר' מצד קרבת המקום. ממילא מחוייבים לבוא לד"ת ג"כ לר'. שבזה לא יהי' קטטה כיון שהמקום קרוב לו. וגם כי כבר קבלו אותו עליהם לרב ומורה ומחוייבים בכבודו. וגם טעם הריב"ל שם שהם נכנעים יותר לרב שבעירם וישמעו יותר בקולו. שייך ג"כ בנ"ד. דכיון שצריכים בכל עת לבוא לפני הרב דר'. ישמעו יותר בקולו מפני הבושה. ולזה נראה שהרב דר' יכול להזמינם לד"ת. ואם יסרבו דינם כמסרבים:
והכנסת רח"ש לכאורה שייכים לג' כיון שצריכים לעשות שם טרוישין כחוק. אכן נראה דזה שייך רק לענין הקצבה שצריך לשלם ע"פ דינא דמלכותא בעד הטרוישין. אכן מה שנהגו הרבנים ליקח יותר הוא רק מצד שקבעו הקהילות להם פרס למען יוכלו למצוא פרנסתם וכמו שנהגו עוד הכנסות שונות לקחת בעד שאלות ריאה ובעד פסק בדיני ממונות ועי' בזה באו"ת סס"ט. וזה שייך רק להרב שהם פונים אליו בכל צרכיהם. ולפ"ז היה נראה שלהרב של הגליל שלהם יתנו בעד הטרוישין כפי קצבת הממשלה. ולהרב שהם פונים אליו בכל צרכיהם יתנו רח"ש כפי הנהוג בכל תפוצות ישראל. אך י"ל דכיון שאין שייכים לגליל שלו. לא נתחייבו בשום הכנסה להרב. והרב לא יוכל לעכב שלא להורות להם או"ה. דהא באמת אסור לקבל שכר על הוראה. ורק שלוקחים שכר בטילה. ונותנים להם הכנסות שונות לצרכי מחייתם שיהא פנוי להורות וכמ"ש התומים שם. וזה שייך רק בגליל שנתקבל שם. אבל באנשים הפונים אליו מגליל אחר אין שייך זה. וכבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' ב' אות ז' לדון שאסור לקבל שכר הוראה ופסק דין מאנשים שאינם מגליל שלו. ואף שכבר נהגו לקבל. מ"מ לעכב ההוראה בשביל שאין משלמים לו. ודאי לא שייך. רק י"ל שהרב יוכל שלא להשיב להם הוראות ודינים באומרו שאחר שאינו מחוייב בזה. די לו טרדות עירו וגליל שלו. וגם כי בני העיר יתרעמו אם יענה או"ה לאחרים ועי"ז יזדמן שלא יוכל לענות לבני עירו במועדו כראוי וכגון שזה בא מקודם עי' ח"מ סי' ט"ו ויו"ד סי' רמ"ב בדיני הקדימה למי להשיב. רק אם רוצים דווקא לפנות אליו. אזי עליהם להסכים שיהיו שייכים אליו בכל ההכנסות הנהוגים. ובאופן כזה לא יתרעמו בני העיר כשידעו שיש להרב הכנסה מהם. והרי הם ככל בני הגליל שלהם. וע"ש בחיבורי בזה. ובאופן כזה אפשר שיוכל לקחת מהם רח"ש הנהוג. ורק אולי יוכלו לפחות מזה מה שצריכים לתת לרב הגליל בעד הטרוישין כפי הקצבה מהממשלה יר"ה בעד זה:
נשוב לענין השחיטה שהוא עיקר סלע המחלוקת ביניהם אחרי שבארנו שזה תלוי בדעת בני הישוב החדש אצל מי שרוצים לשחוט בקביעות. לזאת עצתי שיקיימו כפי שנתפשרו מכבר. ולא יצטרכו לגלות דעת לבני הישוב שתלוי בדעתם. כי עי"ז אפשר שיחפצו לשחוט אצל מי שיוזיל להם ושניהם לא ירויחו. וכאשר יתפשרו ביניהם ג' ור' אזי יוכלו להעמיד קצבת תשלומי השחיטה באופן שיספיק גם על מה שיצטרכו ליתן לשו"ב דג' כפי שגמרו מכבר ביניהם. ויקיימו בזה משפט שלום שפטו בשעריכם שזהו פשרה עי' סנהדרין (דף ו'):
סימן לא
ע"ד אשר עוררנו כבודו במ"ש הטוטו"ד מהדו"ג סי' פ"ה להחמיר בשו"ב שאינו רואה רק ע"י בתי עינים. ופקפק על דבריו בדברים ישרים. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה קשה עלי לגלות דעתי בדבר שתלוי בו חיי כמה נפשות. אכן הלא תורה הוא. והחוב מוטל עלינו לברר הדין על בוריו. אבל מטרדותי וגם כי אני עוסק ברפואות אבאר בקוצר:
הנה הטוטו"ד שם כתב דהרי כתב המג"א סי' תל"ג דנגד חלון של זכוכית אין לבדוק. ומוכח דזכוכית אין נידון כאבוקה. וא"כ גם בשחיטה דבעינן אור הדומה לאבוקה. לא מהני ע"י בתי עינים עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים דהא הוא בעצמו כתב בסי' ס"ו דבחמץ שאני משום דבעי בדיקה בחורין ובסדקים. משא"כ בשחיטה שבנקל יראה אם שחט רוב או לא וכן אם לא עשה הגרמה. ודבעינן אבוקה בשחיטה. הוא כמ"ש התב"ש משום שמא יכבה. וגם עיקר דבריו מופרכים דהא בשחיטה המנהג לשחוט ביום בחדר שאור היום נכנס בו דרך חלונות של זכוכית ואין בזה שום פקפוק. משא"כ בחמץ. והיינו משום דגבי חמץ בעינן ביום דווקא בחצר או אכסדרה שאורה רב יעו"ש להכי כתב המג"א להחמיר בחלון של זכוכית. משא"כ בשחיטה. ועוד יש לחלק בין חלון לבתי עינים. דשם כשהאור נכנס רק דרך החלון. י"ל שהוא כהה וחלוש. משא"כ המביט ע"י בת"ע האור הוא כראוי רק הוא רואה את האור ע"י הבת"ע. כי אין פעולת הבת"ע להכניס האור לבית כדי שנאמר שהאור הוא חלוש אבל פעולתם הוא לעזור לעיני האדם שיראו כראוי. ובספרי הטבע יש חקירה אם יש בכל דבר כח בטבע להתראות לעין המביט עליו. או הכח הוא בעין לראות את כל דבר שלפניו ולדברי שניהם הבת"ע מכשירים את העינים לראות את אשר לפניהם אבל אין פועלים מאומה בדבר המוחש להוסיף אור עליו ובמק"א בארנו שאפשר שזהו טעם המחלוקת בהיזק ראיה אי שמיה היזק. דאי נימא שהדבר המוחש שולח קרני אור וגורם שהעין יראה אותו. א"כ אין העין עושה מאומה. כי הוא רק מתפעל ע"י דבר המוחש. ולא שמיה היזק. אבל אי נימא שהעין עושה פעולת הראיה א"כ הוי שמיה היזק. ועי' סנהדרין (ד' ס"ה ע"ב) דראיה לא הוי מעשה. והרי"ף גורס שם גירסא אחרת ואכמ"ל בזה]:
אכן נראה דאף שדחינו טעמו של הטוטו"ד. מ"מ עיקר דינו י"ל שחוזר ונראה אצלינו שהשוחט הוא הבודק. ובבדיקה ודאי שצריך ראיה טובה לראות אף נקודה קטנה וגם צריך לראות בצמצום מקום הסירכא כדי לדעת כשיבצבץ אם הוא תחת הסירכא וידוע שיש בתי עינים שונים. ויש שמגדילים הדבר. ויש שמקטינים ומקריבים אל העין. ויש שמעקמים הדבר. וביותר יש לחוש לענין מראות שבריאה. כי יש בת"ע שמשנים מראה הדבר הנראה וגם דהא איתא בנדה (דף כ"א) שאסור לראות מראה רק דרך זכוכית כוס טבריא פשוט. כי זכוכית עבה משנה המראה ע"ש. ומזה יש להעיר על קצת רבנים שמביטים על כתמים בבת"ע. אך י"ל כיון דבלא"ה אנו מחמירים בכל מראה. לזה אין לחוש לזה. כי אף אם ישתנה קצת ע"י הבת"ע. בכ"ז כשיראה שיהא בו קצת אדמומית יטמאנו. ולכן אותם שמביטים ע"י בת"ע ירוקים שכל דבר נראה בהם כמו ירוק קצת. ודאי שצריכים ליזהר בזה] וא"כ ה"ה גבי ריאה יש לחוש לזה ועי' חיבורי ח"א סי' מ"ח. ואף דקצת פוסקים כתבו שעיקר בדיקת הריאה הוא משום סירכות. ואגב תיקנו שישימו לב לשארי דברים. בכ"ז אם נקח לכתחילה שו"ב שקשה עליו לראות כראוי. הוי כאלו מבטלים לכתחילה תק"ח בבדיקת הריאה בפרט זה, וכן לפי הנהוג כעת בהשחזת מדינת פולין שעיקר בדיקת הסכין אצלם הוא ע"י מראית העין. בזה ודאי יש לחוש שע"י הבת"ע לא יראה נקודה דקה אם תהי' על חוד הסכין. וגם לפעמים יפול אבק על הבת"ע או לחלוחית וזיעה מן האויר ולא יראה בהם כראוי. והוא לא ירגיש בזה מטרדתו. לזה לענ"ד יש מקום גדול לחוש לזה. והרי חזינן שבנר חששו חז"ל שמא יכבה. אף שהוא ניכר תיכף. מכ"ש הכא שיש לחוש שהבת"ע יתכסו באבק וזיעה ולא ירגיש. ואף שהתב"ש בסק"ד הסביר הטעם שמא בין כך יתרחב הנקב. דבריו דחוקים. דהא לא חיישינן לזה בבהמה כדקיי"ל בסי' כ"ה. וכ"כ התוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב) שבדבר שאינו מורגש כ"כ גזרו יותר מדבר המורגש יעו"ש. ובגוף הדבר שכתב התב"ש בשם הא"ז הגדול שהטעם הוא שמא יכבה ליתא זה שם. ורק כתב שם הלכך כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחילה ול"ח שמא יכבה. ונראה שמזה דקדק התב"ש דרק באבוקה ל"ח. אבל בנר חיישינן. אבל ז"א דשם מדקדק מדתנן ששוחטין לכתחילה בלילה. ומוקי לה הש"ס כשאבוקה כנגדו לילה דומיא דיום. וקשה דא"כ מאי רבותא לזה כתב דהרבותא שאין חוששין שמא יכבה. אבל בנר י"ל הטעם משום שאורו מועט. וכ"כ הא"ז שם אח"כ. מיהו לכתחילה לא ישחוט בלא אבוקה שמא ינבל את שחיטתו. הרי שהטעם הוא משום שמא ינבל. ולא משום שמא יכבה. וכ"כ שם שאם שחט בלא אבוקה יבדוק אח"כ הסימנים כנגד אבוקה או ביום הרי מפורש שהטעם משום שאורו רב. ומזה נדחה ג"כ מ"ש התב"ש הטעם שיתרחב החתך וכמובן ואקצר:
ונהי דשו"ב שנתקלקלה קצת ראייתו וההכרח עליו לראות ע"י בת"ע. ודאי שאין לסלקו אם רק רואה ע"י בת"ע כראוי. והוא ירא שמים ומתון שאפשר לסמוך עליו שיזהר שיהיו הבת"ע שלו נקיים כשיביט בהם בעת שחיטתו ובדיקתו. כי החומרא בזה נוגעת לחיי כמה מאות נפשות. וגם כי עי"ז יירא השו"ב ללבוש בת"ע. ואף כשתתקלקל ראייתו לא ירצה לגלות ויכשיל הרבים עי"ז. ולזה יותר טוב להתיר ע"י הבת"ע. כדי שלא יבוש לגלותו. וכעין הא דאיתא בגיטין (דף נ"ג) שפטרו מנסך מטמא ומדמע כדי שיודיע. אבל למנות לכתחילה לשו"ב את איש הרואה ע"י בת"ע. ודאי ראוי למנוע מזה. ואף בדברים הנוגעים אל הגוף מחפש אדם למצוא דבר היותר בטוח מנזק ומכ"ש בדבר הנוגע לנפש להכשיל הרבים בנבילות וטריפות חלילה לנו מכאלה. והמקיל בזה כדי לעשות טובה להשו"ב הוא מיקל בחייו. וקורא אני עליו מאמר חז"ל הרי הוא כנשכר ממון ומאבד נפשות. ואם יש לו עינים חלושות. מי מכריחו להתפרנס ממלאכת שו"ב. ואף שבכהנים לא מצינו שיפסלו מחמת חלישת ראייתם. רק במומים שבעיניהם. היינו משום דשחיטת ובדיקת הקרבנות היו כשרים גם בזר כידוע ועי' תוס' קדושין (דף ע"ו). ועכ"פ הרי היה יכול לעשות שארי עבודות. ובלא"ה נראה שכהן היה אסור ללבוש בת"ע בשעת עבודה דהוי כתוספות בגדים ועי' עירובין (דף ק"ג). רק שחיטה לאו עבודה הוא:
וכן יש אנשים שהם קצרי הראות ואין רואים עד שמקרבים הדבר קרוב מאוד לעיניהם. ואותם ודאי שאין ראוי למנותם לשו"ב לכתחילה. כי הם בושים להרכין ראשם קרוב ממש לבית השחיטה לראות אם נשחטו רוב הסימנים. וכן בעת בדיקת הריאה בלתי אפשר שירכין ראשו אל הריאה ולבדוק כל חלקי הריאה. ובפרט בעתים הללו שאם יראה הקצב שהשו"ב מחפש יותר מדאי בריאת בהמתו. אזי ימלא חימה וכעס. וכשמרכין ראשו נראה כאילו מחפש יותר מדאי. וממילא יירא השו"ב מצעקתו ולא יבדוק כראוי. וגם כי לא ירצה להיות משונה מחביריו השו"ב. ויקל בבדקתו. ויצר לב האדם רע. ואף אם הוא ירא שמים יש לחוש אשר בהמשך הזמן יתרגל בזה ויתפתה לקול יצרו. כאשר ראינו כמה פעמים אשר שו"ב ירא שמים הסיתו יצרו לסור מדרך האמת למען לא יאמרו שהוא גרוע משותפו השו"ב ומטעם זה כשממנים שו"ב צריך לראות שיהא אומן גם בבדיקת הריאה. כי מי שאינו אומן בזה. לבד שמפסיד ממון ישראל ומטריף לחנם כשאינו יכול להסיר הסירכות כראוי. הנה הוא לפעמים מאכיל טריפות ג"כ. כי הוא רוצה להראות שגם הוא אומן כשותפו. ומעלים כמה דברים ואומר שהבצבוץ אינו במקום הסירכא. או שהקרע הוא בהתפשטות וכדומה. וכל זה ראיתי בעיני ולזה חלילה למנות שו"ב שהוא קצר הראות. וכן אם אינו רואה רק ע"י בת"ע יש להחמיר שלא למנותו לכתחילה. וזה מוטל על הרבנים שלא יניחו לאיש כזה ללמוד אומנות שו"ב ושלא ליתן לו כתב קבלה. ויש רבנים החושבים לעשות מצוה למנות שו"ב כזה אם אביו או חותנו היה שו"ב. וחלילה לעשות כן כי אף אם נאמר ששו"ב הוא ענין מינוי ושררה שכתב הרמב"ם שבכל מינוי יש דין ירושה שבנו קודם אם הוא ממלא מקומו ביראת חטא. בכ"ז אין זה שייך בנ"ד שיש לו חסרון בגוף האומנות. ואין הרבים מחוייבים להכניס א"ע בחשש נבילות וטריפות בשביל שהוא חפץ לירש זכות אביו. וגם כי הלא אינו ממלא מקומו ביראת חטא. כי אילו היה ירא חטא. לא היה חפץ להיות שו"ב כיון שנחלשה ראייתו. או שהוא קצר הראות. כי יש לו לחוש לכל מה שבארנו. וכל ירא שמים פורש מחשש עבירה ממכשול. ואנכי ראיתי סוחר אחד שלא רצה ליקח לחנותו איש קצר הראות כי אולי לא יראה היטב את המשקל וכדומה וקו"ח לדבר הנוגע להנשמה ומי שרוצה להיטיב. ייטיב בשלו ולא בדבר הנוגע לרבים דמאן פייס ומאן שביק:
סימן לב
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מרדכי נ"י הרב דק' פעסטשאנקא.
ע"ד אשר אשה אחת קנתה חתיכת טרפש הכבד וניקרה אותו ומלחתו ובישלה אותו. ואחר הבישול מצאה מחט שחורה בלא חלודה טמונה בבשר הטרפש. ובמקולין היו שתי בהמות שחוטות אחת גדולה ואחת קטנה. ואין ידוע מאיזה בהמה היה הטרפש הזה. וכבר נמכר הרבה בשר מהבהמות ההן וגם נתבשל והורה מעכ"ת להכשיר הבשר הנמכר. ולאסור הבשר שנמצא עדיין במקולין. והאריך בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה באשר יצאו עוררים על הוראתו:
הנה באשר אני נוסע היום מביתי על איזה ימים אשיב בקוצר כי כבר הוזכרה הלכה זו בשו"ת צ"צ סי' ק"ז וכן שאר אחרונים בסימן מ"א האריכו בזה ע"ש בתב"ש ופר"ח וכרו"פ ופמ"ג הללו מתירין והללו אוסרים. ועיקר טעם האוסרים הוא בשביל שרוב הנבלעים הם דרך הושט. ולזה אין להתיר נגד הרוב אף דאיכא ס"ס. והנה כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ב סי' נ"ו שהרבה פוסקים ס"ל דאמרינן ס"ס אף במקום רוב. ועוד דיש לדון בנ"ד דהא קי"ל בקדושין (דף ע"ג) ובברכות (דף נ"ג) דתרי מיעוטי מצטרפו נגד הרוב להיות כפלגא ופלגא. ובנ"ד ג"כ יש מיעוט הנבלעים דרך הקנה. ומיעוט שבאה מחוץ דרך הצלעות לתוך הכבד, ומיעוט שנתחבה אחר שחיטה. וכ"ז מצטרף נגד הרוב והוי פלגא ופלגא ואוקמא אחזקת כשרות. וגם דשמא האסור הוא שור הקטן ובטל בגדול לדעת הרבה פוסקים. ולזה יפה הורה כתר"ה בזה להתיר בשר הנמכר. ורק החמיר בבשר הנמצא במקולין לחוש לדעת המחמירים בכגון זה:
סימן לג
ע"ד מ"ש בחיבורי ח"ב סי' ז' דלהכי פסקו הטוש"ע דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דשחיטה אינה מצוה חיובית רק רצונית כשרוצה לאכול בשר. והקשה כבודו דהא גם חליצה לא הויא מצוה חיובית כמ"ש הח"ס סי' פ"ה והעונג יו"ט סי' קע"ו. ובכ"ז קיי"ל ביבמות (דף ק"ג ע"ב) דלא תחלוץ לכתחילה בסנדל של ע"ז וכ"פ הרמב"ם וטוש"ע. והנה כבר הביא כבודו דברי הראשונים שכתבו שם הטעם דהוי כאלו היא נהנית מזה שמותרת ע"י החליצה להנשא. והובא בחיבורי ח"ג סי' נ'. וגם הוא י"ל שנהנה דלא יהבו ליה איתתא כל שעדיין אגידה ביה כדאיתא בכתובות (דף ס"ד). אכן לענ"ד הדבר פשוט שהרי א"א לחלוץ אא"כ נעל היבם תחילה את הסנדל של ע"ז. וזה ודאי אסור דהא נהנה ממנו ברגע זו. והנעילה אף דא"א בלעדה. מ"מ אינה מחלקי המצוה. ואף שזה שייך רק בהיבם אבל היבמה בשעה שחולצת אינה עושה שום איסור. בכ"ז לא שייך לומר שמותר לחלוץ לכתחילה כיון שהיבם עושה איסור בכל רגע שלבוש בו. וא"ל דאיירי שהיבם שוגג בזה. ז"א דמ"מ מוטל עליה להודיעו תיכף שיחלצנו מהרה. ולא להמתין עד שתאמר מאן יבמי וגו' והוא יאמר לא חפצתי וגו' כדין. וגם כי הוא דבר רחוק בכה"ג. וגם אין לומר דאיירי שאין שם סנדל רק זה. דזה אין דוחה שום איסור כיון שאין לזה זמן קבוע. ובפרט לדעת הסוברים שאינה מצוה חיובית. ויש נ"מ בטעם דמאוס לענין ע"ז שנתבטלה שמותרת בהנאה ומ"מ מיקרי מאוס בע"ז (דף מ"ז). ויש להאריך בזה בדברי הרמב"ם שבפ"ח מה' לולב כתב שאסור אף בנתבטלה. וגבי שופר וחליצה לא הזכיר זה. וכן בדברי הרמב"ן ורשב"א שהבאתי בחיבורי שם. ועי' חיבורי ח"ג סי' נ"ט ומטרדותי ההכרח לקצר:
ובגוף הדבר אף שאיני כדאי לחלוק על הח"ס והעונג יו"ט בכ"ז לענ"ד עיקר שחליצה מצוה גמורה הוא וכפשטות לשון הש"ס ביבמות (דף כ' ע"ב) דבחליצה מקיימא עשה. ורק מסיק הש"ס שם דבמקום יבום לאו מצוה הוא. ואיך אפשר לומר שמ"ע מפורשת בתורה לא תהא חיובית. וגבי שחיטה שאני דלא כתוב וזבחת רק כשיתאוו לאכול בשר. ומפורש שבאה רק להתיר האכילה משא"כ הכא. וגם בעונג יו"ט שם הביא ראיות דהוי מצוה. רק אח"כ הכריע ממ"ש הרמב"ם שאם לא רצתה לחלוץ ואומרת שתשב עגונה כל ימיה כופין אותה משום דאגידה ביה. אלמא דרק משום דאגידה כייפינן. ולא משום קיום מ"ע ולענ"ד אין בזה הכרע דהתם אנו דנין אם היבם יכול לדרוש שיכופו אותה. ולזה בעי טעמא דאגידה ביה. אבל משום קיום מ"ע אין זה שייך להיבם. רק לב"ד כמו שארי מ"ע. וכבר כתב שם העונג יו"ט דכיון שאין לזה זמן קבוע אין שייך לכוף ואף שאומרת שלא תחלוץ כל חייה. בכ"ז בשביל זה אין שייך לכופה תיכף. ועוד נראה דכיון שחליצה צריכה כוונה. ובלא כוונה אינה חליצה. א"כ נהי דבשארי מצות כופין כמו שופר ולולב אף דבעי כוונה. מ"מ כבר כתב הרמב"ם גבי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכיון שמתרצה לעשותה אמרינן שנתרצה בלב שלם ומכוין לקיים המצוה. מ"מ בחליצה שתלוי גם בכוונת היבם. י"ל שאין לכופה דהא עדיין מוטל בספק אם יכוין היבם כראוי בשעת חליצה. וגם אפשר שכשתתרצה לחלוץ יחזור בו היבם ולא ירצה. ותשאר הכפיה שכפו אותה בחנם. וכעין שכתבו הראשונים שלזה לא קבעו ברכה על דבר שתלוי בשנים שמא יחזור בו השני. וכ"כ הח"צ סי' א' דחליצה הוי מ"ע:
ומה שאין כופין אותה בב"ד נדחק הח"צ לומר שהטעם משום שהחליצה באה להתירה ולכאורה אין לזה ביאור. ויש לבאר זה דכמו דקיי"ל בחולין (דף ק"י) שמ"ע שמתן שכרה בצידה אין כופין. והטעם נראה כעין הא דאיתא בערכין (דף כ"א) דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם. ופירש"י בב"ק (דף מ') הטעם דכיון דבעי כפרה לא משהי ליה. ומשמע דאף שאומר בפירוש שאינו רוצה להביא החטאת. מ"מ אין כופין אותו. וה"ה הכא אמרינן שבודאי יעשה זאת כדי להשיג השכר (ורש"י פירש בחולין שם דלהכי כתיב שכרה בצידה למימר שאם אינו רוצה לקיים המצוה סגי ליה בזה שלא יקבל השכר] וה"ה הכא בחליצה אמרינן דודאי תרצה שתהיה מותרת לעלמא ולפירש"י הנ"ל י"ל דכיון שגילתה תורה שאסורה לעלמא בלי חליצה. י"ל דמוכח מזה שאין כופין אותה. רק תשאר באיסורה לעלמא. ומש"ש הח"צ עוד דחליצה מעושה אינה חליצה כראוי. הוא תמוה לענ"ד דהא גם בשאר מ"ע כגון בלולב ושופר קיי"ל דבעינן כוונה באו"ח סי' ס'. ובכ"ז מפורש בכתובות (דף פ"ו) שכופין על קיומם. והיינו כמש"ל דמסתמא מתרצה באמת. וצ"ל דס"ל להח"צ דהתם הטעם שאם אינו מכוין איהו דאפסיד אנפשיה שלא קיים המצוה. ומה יכולים ב"ד לעשות עוד. והאדם יראה לעינים. אבל בחליצה שעי"ז משתריא לעלמא. יש חשש בזה שאם לא תכוין כראוי הרי היא יבמה לשוק. ונהי שאם היבם דורש זה. ההכרח על ב"ד לכופה. אבל ב"ד בעצמם אין מכניסים עצמם בזה. אכן יקשה מערכין (דף כ"א) דאיתא שם שכופין אותו להביא עולה ושלמים אף שצריך דעת בעלים ורצונו. ואם אינו מכוין הרי קרב הקרבן באיסור. וצ"ל דהתם כיון שאומר שרוצה סגי בהכי ולא תלי בכוונה ואקצר ובחינוך כתב במצות יבום וחליצה שאינו נוהג אלא בזכרים. משמע דס"ל שרק היבם מצווה על זה. אבל כבר החליטו הפוסקים דגם היבמה שייכא בזה. ע' הפלאה בכתובות (דף כ"ד) ושם (דף מ') ובפנ"י שם. ועוי"ל שלזה אין כופין לחלוץ דהא יבום עדיף. ובמקום יבום אין מצוה בחליצה. לזאת הא אפשר שבהמשך הזמן יתרצו ליבם. ועל יבום אין כופין אותה אם אינה רוצה דהא קיי"ל שאין חוסמין אותה. ולזה משהין את הדבר אולי יתרצו ליבם כיון שאין לזה זמן מוגבל. ולזה לענ"ד החליצה בזה"ז שלא נהגו ביבום. היא מ"ע חיובית על היבם והיבמה:
ואשר כתב כבודו שי"ל דלהכי כתב הרמב"ם שכופין לחלוץ משום גוף המצוה דהא כתב הרשב"א בתשובה סי' י"ח דחליצה ויבום שרשם ממצות פו"ר ולהכי אין מברכים עליהם כמו שאין מברכין על פו"ר והרמב"ם כתב בהקדמה לסדר זרעים שאין כופין על פו"ר. וא"כ אין כופין גם על יבום וחליצה רק משום דאגידא ביה. אף כי דבר בחכמה. אבל אינו מספיק דלשיטת הסוברים שגם היבמה מצווה על מצות יבום וחליצה. אין זה שייך לפו"ר דהא אשה אינה מצווה על פו"ר. והרמב"ם סתם בזה ומשמע דהמצוה גם על היבמה. וכן עיקר כמ"ש ההפלאה בכתובות (דף כ"ד) דאלת"ה למה עשה דיבום דוחה ל"ת בפ"ק דיבמות (ובדף כ') שם. והרשב"א כתב שם בפירוש שהיא אינה מצווה על פו"ר ואינה מצווה גם על יבום. ולשונו שם צ"ע שכתב שאין לברך על מצוה שעיקרה אינה מצוה וכמו חליצה ויבום שעיקרה משום פו"ר והיא אינה מצווה על פו"ר. ומשמע הכוונה דכיון שאינה מצווה על זה ע"כ הוי דבר שתלוי בדעת אחרים ואין מברכין עליו כמש"ש הרשב"א מקודם. וקשה דהול"ל בהדיא שאינה מצווה על יבו"ח. ולמה אמר שהוא מצוה שעיקרה אינה מצוה. ומשמע מזה דמ"מ יש מצוה על היבמה. רק שורש המצוה הוא מפו"ר וזה דחוק מאוד. וגם גוף הדבר קשה לחדש מדעתינו שיבו"ח שרשם ממצות פו"ר. כיון שלא נזכר זה בש"ס. וגם דהא כתב הרמב"ם בהקדמה לס' זרעים שכופין על היבום והוא מוכרח לקיים זה יעו"ש ולא הזכיר הטעם בשבילה. דא"כ אינו מוכרח רק כשהיא תובעתו. ומשמע מזה דס"ל שב"ד כופין על היבום: ובאמת נראה בדעת הרמב"ם שכופין על פו"ר שהרי כתב בפט"ו מה"א ה"ז אם שהה עשר שנים ולא ילדה יוציאנה' או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה כופין אותו בשוטים עד שיוציא. הרי מפורש שכופין. דהא לא איירי שם כשהיא תובעתו דבזה איירי אח"כ בהל"י ע"ש. וגם דהא קאמר דסגי שישא הראויה לילד. ומ"ש בהקדמת סדר זרעים שאין כופין היינו משום שיכול לומר שממתין עד שתזדמן ההגונה לו. או שנפשו חשקה בתורה והיינו בפנוי. אבל בשהה י' שנים ודאי שכופין וכנ"ל:
ואשר כתב להקשות למה מברכים בבדיקת חמץ קודם הבדיקה אף שכתבו הפוסקים שעיקר גמר המצוה הוא בשעת ביעור דלהכי מברכין על ביעור חמץ. ובסוכה ולולב ציצית ותפילין קיי"ל בסוכה (דף מ"ו) ומנחות (דף מ"ב) שאין מברכין בשעת עשיית הלולב והציצית רק בשעת קיום גוף המצוה. לדעתי הדבר פשוט דבדיקת חמץ הוא תקנת חכמים שמחוייב לבדוק. וגם כי חיוב השבתת חמץ הוא כן שיחפש את החמץ שיש בביתו וישביתנו דהא מוזהר שלא יראה בגבולו חמץ. אבל לולב וציצית ודומיהם אין העשייה חובה וסגי אם נתנו לו במתנה לולב אגוד או טלית מצויצת או שירשם ממורישיו. וגבי שחיטה שצריך לבדוק הסכין קודם. כבר הרגיש הבה"ט בסי' י"ח וכתב הטעם דילמא מימלך ולא שחיט ודבריו נכונים דהא אינו מחוייב לשחוט אם ימלך מלאכול בשר. אבל בחמץ מחויב הוא לבער החמץ. ולזה נהגו להניח פתיתי חמץ כדי שימצא בודאי חמץ. ולא תהא ברכה לבטלה. והאחרונים חלקו על מנהג זה ע' בדבריהם. ומטרדותי ההכרח לקצר:
ואשר כתב כבודו אשר מ"ש בחיבורי ח"ג סי' ו' להקשות על הרשב"א מתרומה ולתרץ ע"ז כבר הקשה כן מהרי"פ בשו"ת רעק"א סי' כ"ט וכן תירץ הרעק"א בסי' ל'. שמחתי בראותי שנתחבטו בקושיא זו גדולי עולם. אכן תירוצי אינו תירוץ הרעק"א. כי הרעק"א כתב שתכלית ההפרשה הוא הנתינה. והנתינה הויא מעשה. ואנכי כתבתי הסברא דהא שחל ע"ז קדושת תרומה מיקרי זה מעשה. וכעין דאמרינן בריש תמורה דמה שחל קדושת תמורה על הבהמה מיקרי זה מעשה. ותירץ הרעק"א דחוק קצת דהא על גוף הנתינה כתב הרשב"א בתשובה סי' י"ח שאין מברכין מפני שתלוי ברצון המקבל וגם דמשולחן גבוה קזכי וע"כ אין הברכה על ההפרשה בשביל הנתינה. וגם דע"כ זה תלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יקבל הכהן. ואין מברכין על כגון זה כמ"ש הרשב"א שם ואף דאכילת תרומה הוי מצוה כדאיתא בפסחים (דף ע"ב). מ"מ הא אפשר שכבר יש להכהן הזה תרומה לאכול ואקצר:
סימן לד
כבוד הרה"ג וכו' מהרא"י נ"י רב דק' פירלייא,
ע"ד עוף או בהמה שיצאו מעיה לחוץ והוחזרו שרוב הפוסקים מתירים ונסתפק כת"ר אם גוף המעיים אסורים משום בשר בשדה וכמו עובר שהוציא אבר לחוץ. וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה לכאו' יש מקום לאסור דכיון דילפינן בחולין (ס"ח) מקרא דבשר בשדה שכל היוצא חוץ למחיצתו אסור. א"כ ה"ה באברים הפנימים של הבהמה. וכ"נ ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"ג שהשליא שיצאה מקצתה אסורה משום בשר בשדה אף אם ידוע שאין בה ולד. אלמא דכל מה שבפנים נאסר אם יצא לחוץ אף שאינו ולד. ואף הראב"ד לא נחלק שם רק משום שאינו אוכל ע"ש. אבל בגוף הדין מודה שכל שהיה בפנים ויצא אסור משום בשר בשדה:
אבל באמת נראה דסברא דחוץ למחיצה שייך רק בדבר שמצינו בתורה חילוק בין אם הוא לפנים מהמחיצה בין חוץ למחיצה. וכמו בעובר שכל זמן שהוא בפנים. הוא ניתר בשחיטת האם ואין לו דין בהמה בפ"ע לענין כמה דברים. וכשיוצא לחוץ טעון שחיטה ויש לו דין בהמה בפ"ע לענין או"ב ולכל דבר:
וכן בקדשים חזינן שבעזרה מותר לאכלם וחוץ לעזרה אסור וכ"ה לשון רש"י בחולין (דף ס"ח ע"א). שנלמד שהרחם הוי מחיצה להתירו. ובחולין (דף ק"ב) דיליף בשר מן החי מקרא דבשר בשדה ופירש"י ותו' שם משום שפירש ממקומו. הכוונה ג"כ דגוף הבהמה הוי כמחיצה שע"י שחיטתו הותרה כל הבהמה ואם נחתך ממנה אבר לא הותר בשחיטתה וכדתנן ר"פ בהמה המקשה שאם חתך מהטחול והכליות אסור לאכלו אף לאחר שחיטה. כי מה שעדיין מונח בתוך הבהמה לאו כלום הוא כיון שפירש מגוף הבהמה. ודממעט לה שם (בדף ס"ט) מקרא דאותה שלימה ולא חסירה. הכוונה דכיון דכתיב תאכלו אותה. א"כ לא הותר לאכול רק מה שיש לו עדיין חיבור בחיות הבהמה דהוי בכלל לשון אותה. ולא מה שכבר נחתך ופירש ממנה. ור"ל דפליג בחולין (דף ק"ג) ולא דריש מבשר בשדה בשר מן החי היינו משום דס"ל דלא ילפינן מינה רק דבר שיש לו מחיצה ממש אבל גוף הבהמה אינו בגדר מחיצה דהא אף אם נשאר האבר הנחתך בפנים הבהמה אסור ג"כ כנ"ל. ועכ"פ מה שאברים הפנימים מונחים בתוך הבהמה לא מיקרי זה מחיצה. דהא אינו מחיצה להתיר. ואטו נימא שהלשון יהא אסור לפי שהוציאתו הבהמה בחייה חוץ לפה. והש"ס בערכין (דף ט"ו) ובמד"ר פ' מצורע קרי להפה שתי מחיצות בעד הלשון. של בשר ושל עצם ע"ש. וע' קדושין (דף כ"ה) דלעינן טבילה הוי כטמון. ועכצ"ל כמש"ל דזה לא מיקרי מחיצה כיון שאין בזה חילוק לענין איסור והיתר. והחילוק באמה"ח הוא רק אם הוא מחובר להבהמה או פירש ממנה. ואף אבר ובשר המדולדלין אין בהם אמה"ח אחר שחיטה אף שאין בהם חיות:
ומ"ש הרמב"ם דשליא שיצתה אסורה אף שאין בה ולד. נראה הטעם דשליא אינו מגוף הבהמה רק נעשית ע"י עיבור ולד. וכמו שהולד נאסר ביציאה חוץ למחיצה. כן נאסרת השליא ובחולין (ע"ז) איתא השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וכו' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה וכו' מה"מ דת"ר כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצתה מקצתה ת"ל אותה ולא שליתה מכדי אין שליא בלא ולד ל"ל קרא אסמכתא בעלמא, ופירש"י פשיטא דאסורה דשמא יצא בה ולד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה. ולכאורה קשה דהא אמרינן בסוגיא שאם קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. וא"כ אפשר צריך קרא בכה"ג שידוע שאין בתוכה ולד ובכ"ז אסורה השליא. וצ"ל דמ"מ דין השליא כדין הולד דכל שיצאה לחוץ אסורה כיון שאינה מגוף הבהמה וכדעת הרמב"ם. ולפ"ז צ"ל דכוונת הש"ס מכדי אין שליא בלא ולד היינו דאף שאפשר שבשליא זו אין בה ולד כגון שקשורה בולד. מ"מ הרי א"א שתהי' שליא בבהמה רק ע"י ולד. א"כ דינה כולד ול"ל קרא. ולפ"ז יש לפרש דקושיית הש"ס ל"ל קרא קאי ארישא ל"ל קרא להתיר השליא דהא דין השליא כהולד. ורש"י פירש דהקושיא אסיפא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד. וקשה ל"ל לפרש משום שמא יצא הולד תיפוק ליה דהשליא אסורה בעצמה ע"י שיצאה וצ"ל דס"ל לרש"י דדריש מקרא לאסור כל השליא אף שיצאה רק מקצתה. ולזה פירש הקושיא דשמא יצא הולד והוי כילוד ואסור אף מה שנשאר בפנים דהשליא דינה כהולד כיון דמחמת ולד אתא. אך קשה דמה שייך להקשות על דרשה דקרא מצד ספק שמא יצא. הא קמי שמיא גליא שלא יצא רובו ואצטריך לזה קרא. וע' תו' חולין (דף כ"ב ע"ב) שכתבו דהיכא שלפעמים כך ולפעמים כך אצטריך קרא למעט אף את הספק ע"ש. והנה הראב"ד בפירושו לת"כ פ' שמיני פירש ג"כ שקושיית הש"ס הוא אסיפא דיצאה מקצתה א"צ קרא דבלא"ה אסור משום שמא יצא ראש הולד בתוך מקצת זה. וקשה כנ"ל דמ"מ אצטריך לאסור את הספק. וצ"ל דהראב"ד לטעמו דס"ל בפ"ט מהט"מ דס' דאו' לחומרא מן התורה, וא"כ לא איצטריך קרא לאסרה. וכן רש"י י"ל דאזיל לטעמיה לפמ"ש הכרו"פ בבית הספק להוכיח דס"ל דס' דאו' לחומרא מה"ת. ולהכי מקשה ל"ל קרא. ולפמ"ש התו' בסוטה (דף כ"ח) ד"ה מה דבספק הוי רק איסור בעלמא ואף עשה אין בה יקשה דאצטריך קרא למיהוי לאו הבא מכלל עשה וכמו גבי טמאה דאמרינן דהוי עשה מדממעיט מאותה. וצ"ל דהתו' יפרשו כהרמב"ם דקושיית הש"ס קאי ארישא וכמש"ל [והנה הראב"ד כתב בפירושו לת"כ דאף שהשליא פירשא בעלמא לגבי ולד מ"מ אינה מותרת רק אם היתה בפנים בשעת שחיטה וכמו העובר וזה סותר דבריו מ"ש בהשגות פ"ה מהמ"א דאף שיצאה לחוץ מותרת דהוי פירשא בעלמא]:
שוב ראיתי שהפר"ח בסי' ק"י הביא ראיה מסוגיא זו דס' דאו' לחומרא מה"ת ודחה דשם הוי רוב לחומרא שמא יצא רובו ושמא יצא ראשו. והנה לפירש"י בנדה (דף י"ח) דיש מיעוט שליות בלא ולד קשה דהוי נמי שני צדדים לקולא. והתו' הקשו שם דנימא סמוך מיעוטא לפלגא שאין בהם רוב ולד. ותירצו דמיירי התם שידוע שיש בשליא זו ולד. הרי מפורש שהתו' חושבים זה רק לפלגא ולא לרוב. וכן מוכח בסוגיא דב"ק (דף י"א) לפמ"ש התו' דראשו הוי כילוד ע"ש. ונראה דס"ל דהוי רק ספק אחד אם נולד הולד ביציאת השליא או לא ובכלל לידה הוי יציאת רוב ויציאת הראש וגם דאין שייך לעשות ספק מיוחד על כל מקצת שאפשר שיצא מהולד. ורק הספק הוא אם יצא כדי שיעור לידה או לא [וגם דבמקצת שליא י"ל שעיקר הספק הוא על יציאת הראש. דבמקצתה רחוק לומר שיהיה שם רוב הולד. ורש"י ותו' דנקטו רוב הולד י"ל דל"ד נקטו. וכ"כ התו' בחולין (דף ע"ח ע"א) ד"ה שליא דבמקצת שליא רחוק שיהא רוב הולד וזהו כוונת התו' שם ע"ש. וע' כרו"פ סי' י"ד סק"ד בישוב פירש"י דב"ק ואכמ"ל בזה. אך ז"א דא"כ יקשה למ"ד דאין הראש פוטר בנפלים. והתו' בב"ק (דף י"ח ע"א) כתבו באמת שהספק הוא שמא יצא ראשו. רק רש"י כתב שם דכיון שנימוח הולד בעינן רובו ע"ש] עוד כתב שם הפר"ח דהש"ס סמך אפירכא כל דהו משום דידע דעיקר קרא קאי למעט טחול וכליות. והוא דוחק גדול כמובן. ודברי התו' דנדה שם קשה טובא דאי איירי שידוע שיש בה ולד. א"כ מאי מקשה הש"ס ל"ל קרא נימא דאצטריך לאסור היכא שאין ידוע אם יש בה ולד ועו"ק דכיון דחזינן שיש בה ולד א"כ מאי קאמר שם בסוגיא (דף ע"ז ע"ב) לא שנו אלא שאין קשורה בולד וכו' הא איירי דחזינן שיש בשליא זו ולד. וקושיא האחרונה הזאת הוקשה לי עוד בימי חרפי ומצאתיה אח"כ בסד"ט ס"ס קצ"ד וע' בעין יפה שלי בנדה שם:
והנראה בזה דהנה בחולין שם איתא אהא דשליא שיצתה מקצתה ל"ש אלא שאין קשור' בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ופירש"י דכיון שהולד עודנו בפנים מותרת השליא באכילה. ולפ"ז הרי אפשר שלא יהא הולד בתוך השליא רק נשאר בפנים או שנימוק ויצא לחוץ ואח"כ יצאה השליא ולזה י"ל דהיינו שפירש"י בנדה שם דרוב שליות אינם בלא ולד. הכוונה שרובם יש ולד בתוכם. והתו' העתיקו לשון רש"י רוב שליות יש להם ולד. ולזה הבינו דס"ל שמיעוטם הם בלא ולד כלל אבל לשון רש"י שם הוא כנ"ל שאינם בלא ולד. והכוונה בלא ולד בתוכם. והא דפריך הש"ס בחולין (דף ע"ז) מכדי אין שליא בלא ולד ל"ל קרא. הכוונה דמאיזה טעם נמעט שליא שיצאה מקצתה מקרא דאותה. דאי איירי שיש ולד בפנים א"כ פשוט דהוי כאבר מן הולד כיון שנתרבתה שליא מקרא דכל בהמה וכמו גוף העובר [ועי' בראב"ד בפירושו לתו"כ ובהתורה והמצוה שם לברר מאיזה פסוק נלמד זה מקרא דפ' שמיני או דפ' ראה ע"ש ובמהרש"א חולין (דף ס"ט) ובמזרחי פ' שמיני ואכמ"ל בזה] ואיזה סברא יש למעט השליא מאותה שאסור אף מה שבפנים כיון שהולד שבפנים הוא מותר. ואי איירי שאין שם ולד אחר בפנים. וא"כ או שנימוק הולד כבר ויצא או שהולד נימוק בתוך השליא. והנה אם נימוק הולד ויצא כבר. א"צ קרא לאסור מקצת השליא שבפנים. דאף אם לא יצאה כלל אסורה דלא עדיפא ממיעוט ולד שנשאר בפנים שאסור כיון שיצא רובו. דהא עיקר היתר השליא הוא מצד שהוא מהולד ולא מהבהמה עצמה וכמש"ל. ואי נימא דהולד נימוק בתוך השליא אכתי אסור שמא יצא רובו במקצת זו ואסורה כל השליא וא"כ הוי רוב לאיסור. שמא יצא כבר כל ולד של שליא זו ואף אם לא יצא שמא יצא כעת רובו בתוך מקצת שליא זו והיינו דפריך הש"ס מכדי אין שליא בלא ולד והוא מהמשנה דנדה (דף כ"ו) (והמציינים לא ציינו כראוי) ועלה פירש"י (בדף י"ח) שם שרובם אינם בלא ולד. ולזה פירש"י בחולין שם דשמא יצא הולד. והיינו כמש"ל. ומיושב בזה הכל בע"ה דאין זה שייך להא דס' דאו' לחומרא. דהכא פריך מכח רוב וכמש"ל. ולפ"ז נראה דגם הרמב"ם מפרש דקושיית הש"ס בחולין קאי אסיפא כפירש"י ולא ארישא. כמש"ל וכ"נ עיקר. ויש להאריך בזה ולבאר בזה סוגיא דב"ק (דף י"א) ותו' שם אבל אין לי פנאי כעת:
עכ"פ שמענו דמ"ש הרמב"ם שהשליא אסורה במה שיצאה לחוץ הוא רק מצד שבא מכח העובר ואינה מגוף הבהמה. אבל אברי הבהמה אין שייך בהם דין יציאת חוץ. רק אם נחתך בשר מהבהמה מקרי זה בשר בשדה לר' יוחנן וכמש"ל ולזה ביצאו מעיה והוחזרו ודאי שמותרים שאין בהם דין בשר בשדה. וכן יש להוכיח מדקאמר הש"ס ר"פ המקשה דילפינן מקרא דבשר בשדה לאסור אבר של עובר שיצא לחוץ. ולא קאמר בפשוטו שיצא מקצת מאברים הפנימים לחוץ. ועכצ"ל כמש"ל דזה לא מקרי חוץ למחיצה. וא"ל דרבותא קמ"ל דלא נימא דכיון שרוב העובר בפנים שדינן המיעוט שיצא בתר רובו שבפנים וכעין הא דאיתא (בדף ע' ע"א) שם ביצא רובו במיעוט אבר ע"ש. דא"כ תיקשי מנ"ל באמת למילף זה מקרא כיון דאפשר לאוקמא קרא לאברים הפנימים. ועכצ"ל כמש"ל דלענין זה לא מיקרי הבהמה מחיצה וכ"נ (בדף ס"ט ע"א) דמחיצה מקרי מה שגורם איסור כשיצא לחוץ ע"ש:
סימן לה
ע"ד שהוסיפו בעיר אחת על שכר השחיטה שיהיה זה לשכירות הרב והשו"ב חתם כתב בח"ח ובשד"א בלשון זה הנני מקבל עלי בח"ח ובשד"א שמכל גסה שאשחט פה או בהסביבות השייכים לפה הנני מחוייב לתת להרב דפה וכו' וחלילה לי להעלים ממנו אפילו פרוטה אחת וכו'. ועתה שוחט השו"ב בעירו עבור עיירות וכפרים אחרים שאין שייכים לשם ואיני נותן להרב מזה באשר טוען כי א"צ לתת רק מהשייכים לעירו. והרב טוען דכיון שמפורש בכתב מכל מה שישחוט פה. א"כ תלוי הדבר במקום השחיטה. ולא עבור מי הוא שוחט. ורק כשישחט במק"א פטור מלתת להרב. והאריך כת"ר בזה משום ספק ח' אי הוי לחומרא וחפץ לדעת דעתי בזה:
לדעתי אין לדון בזה מצד לשון הכתב רק לפי הענין כדאיתא בנדרים (דף נ"ה ע"ב) שאם היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי. מותר ללבוש ואסור לטעון ואם היה לבוש ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון. וכן (בדף ס"ג) שם גבי בת אחותו וגבי טפת צונן וכן קיי"ל ביו"ד סי' רי"ח. ולזה בנ"ד תלוי אם עשו ההוספה גם על מה שנשחט מעיירות אחרות. א"כ ג"ז נכלל בהאו"ש שקיבל עליו. ואם לא עשו ההוספה עליהם. ודאי שאין זה נכלל בזה. ואף דקיי"ל בסי' רי"ח ס"א שבנודר לחבירו בעינן אומדנא דמוכח. הנה אין לנו אומדנא דמוכח גדול מזה דודאי לא נתחייב השו"ב לתת להרב משלו רק שיתן לו את ההוספה שעשו. ואף שכתב הט"ז שם סק"ג והמהרי"ט סי' ז' שאין לילך בתר כוונתו היכא שהוא לגמרי נגד לשון הנודר וכן הוכחתי בע"ה באורך בחיבורי ח"ב סי' ס"ח. נראה דהכא אינו לגמרי נגד לשונו. כי אפשר לפרש לשונו שכל מה שישחוט פה. היינו מה ששייך להאנשים דפה. וכמ"ש המהרי"ט שם ובחיבורי שם שכל שאפשר להכניס בלשונו. שפיר אזלינן בתר כוונתו וגם אם אין לפרש באופן זה י"ל דהוי נדר בטעות וכהא דנדרים (דף כ"ה ע"ב) במדיר אנשים ונמצא אביו בתוכם וכן בנמצאו שבתות ויו"ט דבטל הנדר. וכתב הר"ן שם שאף שהדירם סתם מ"מ אמרינן דודאי לא היה מדיר את אביו. וכן קיי"ל בסי' רל"ב ס"ז. ומכ"ש בנ"ד דודאי לא נתרצה השו"ב לתת משלו. רק שנתן הכתב שלא יעלים מהרב את ההוספה שעשו עבורו. וכן מוכח לשון סוף הכתב שחלילה לו להעלים מהרב אף פ"א ואי נימא שקיבל עליו לתת משלו. אין שייך בזה העלמה. דהעלמה מיקרי רק משל חבירו. וכמו גבי אבידה דכתיב לא תתעלם. וכ"ה בלשון בנ"א קורים לגניבה בחשבון בלשון העלמה:
ורק יש לספק אם נעשתה ההוספה גם על של עיירות אחרות או לא. ולכאורה י"ל שאין שייכות ההוספה עליהם כיון שאינם מחוייבים בשכירות הרב שבעיר זו. וגם דבידם לשחוט בכ"מ שירצו. משא"כ בני העיר שמחוייבים לשחוט אצל השו"ב שקבלו עליהם וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ב' ג' ובח"ג סי' ל"ה אף שי"ל שנתחייבו רק לשחוט אצל השו"ב מה שישחטו בעירם ואכמ"ל בזה] ויש מקום לומר שעשו ההוספה גם על עיירות אחרות הבאים לשחוט בעירם. כי אולי ידוע שטוב יותר לפניהם לשחוט בעירם וכידוע שיש מקומות כאלה ולא אאריך בזה כי צריך לדעת תוכן הדבר וטענת האנשים הנוגעים לזה:
ובגוף כתב זה יש לדון במ"ש בו שמקבל עליו באו"ש שמכל גסה שישחוט וכו' הנני מחוייב לתת וכו'. משמעות הלשון שאינו נשבע על להבא. רק הוא נשבע לשעבר שהוא מחוייב מכבר לתת להרב. והוי זה רק כאודיתא בשבועה ואין כאן שבועה על להבא ואין לנו לדון בזה מצד שבועה רק מצד חיוב ממין. ואף כי לשון הנני יש לפרש גם על להבא כדאשכחן בכמה פסוקים. מ"מ לשון מחוייב משמע לשעבר. וגם בלשון הנני יש לדון אי שייך על זה לשון שבועה. ועכ"פ בזה נראה דהוי רק כהודאה כנ"ל וזה נ"מ רבתא לדינא ואקצר:
סימן לו
ע"ד שהיה על חוד האונא לאורכה קרום בולט בערך כרוחב קש. ומאמצע חוד האונא יצאה סירכא לשומן הלב. וכשהסירו הסירכא לא היה אפשר לברר אם הוסרה הסירכא מעיקרה. באשר נשאר קצת מהקרום שהיה דבוק לשם על פני אורך חוד האונא. ולהסיר גם את הקרום הזה היה קשה כי בחוד האונא היה כעין נתרוקן מבשר הריאה. וקשה להבחין איזה קרום הנוסף ואיזה קרום הריאה:
נראה פשוט שא"צ לקלוף מהסירכא רק כפי ראות עין הבודק שישאר שוה לבליטת הקרום בכל אורך האונא דהנה כבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' כ"ח בסירכא היוצאה מקרום שפרוס על איזה מקום בריאה יש להקל לפי שאינה יוצאה מגוף הריאה וכמ"ש התב"ש סי' ל"ה סמ"ב לענין סירכא מקרום דריינוס והב"א בסי' ל"ט סנ"ו בסירכא מבשר בלוי. וה"ה בנ"ד שיש קרום פרוס על כל החוד. הרי אין הסירכא מגוף הריאה. רק מקרום הנוסף. וא"ל שהסירכא באה מגוף הריאה והקרום שעל כל החוד הוא התפשטות הסירכא. ז"א דלמה לנו להחזיק ריעותא. דהא עיקר הטעם שאנו מחמירים בסרכא כתב הרשב"א בחי' משום שהרי הוחל דבר המטריף לפנינו והובא בחיבורי ח"א סי' נ'. אבל הכא שאפשר שהסרכא אינה מהריאה. אפשר שאין כאן דבר המטריף. ואמרינן ספיקא לקולא דאוקמא בחזקת כשרות. ובפרט לפמש"ש בחיבורי דסירכות לשומן שכיחי טפי שאינם סירכות גמורות ע"ש ועוד נראה דבנ"ד מוכח שאין התפשטות הסירכא כי דרך הסירכא להתפשט במקצת לצידי הסירכא ומקמא ומגבה. אבל לא על פני כל אורך חוד האונא בצמצום. ובפרט כי בנ"ד היה ניכר הקרום שעל החוד כמו שפה שוה ע"פ אורך החוד. ומוכח שלא נעשה ע"י הסירכא. וכן הוכחתי בחיבורי שם מדברי התב"ש ע"ש. ועכ"פ יש כאן כמה ספיקות דאפשר באה הסירכא מהשומן כמ"ש השאילת יעבץ סי' קמ"ו. ואף אם באה מצד הריאה אפשר באה מקרום הנוסף. ואם באה מהריאה שמא נעשתה רק ע"י ליחות והיתה עוברת מהריאה כראוי אילו לא היה המקום ההוא נתרוקן. ולזה יש להקל בנ"ד אם לפי ראות עין הבודק עברה הסירכא ונשאר הקרום נוסף שעל החוד שוה לכל הקרום שעל אורך החוד. ואף אם נקלף במקום זה גם קצת מהקרום נוסף אין לחוש. כיון שעכ"פ לא הגיע עד גוף הריאה. ונראה דאף האוסרים בסירכא שעברה בקליפה מודים בסירכא כזו דשרי בקליפה. דבסירכא מהריאה ס"ל דאף שעברה בקליפה מ"מ כשהיתה מתפרקת בחיי הבהמה היתה נוקבת קרום הריאה ולשיטת רש"י חוששים שיש נקב בריאה והסירכא סתמתה ואין אנו בקיאים בבדיקת הבצבוץ וכמבואר בפוסקים. אבל בנ"ד אמרינן שאין כאן סירכא כלל כי הסירכא באה מקרום הנוסף ולא מגוף הריאה. וזה מוכח עי"ז שנקלף מעל הקרום נוסף ולא מעל גוף הריאה. והיינו כמש"ל שאין כאן הוחל דבר המטריף. אך אם הקרום מתפשט רק על מקצת החוד סמוך להסירכא ואין ניכר כמו שפה על פני אורך החוד. אין לדון זה לקרום נוסף רק להתפשטות הסירכא. ומה שהסירכא לא נקלפה מעל גוף הריאה. היינו לפי שהבודק הפסיק הסירכא באמצע אורכה. ע"י חוזק הקליפה ונשאר עדיין שורש הסירכא על הריאה ביחד עם ההתפשטות והבקי בטיב סירכות וקרומים יכיר זה. וא"א לצייר זה על הגליון:
והנה לפעמים כשהסירכא רחבה. יקרה שנשארים חוטים במקום הסירכא והם שרשי הסירכא. וכשקולפם מתפשט השורש ממקומו לרוחב המקום שעמדה שם הסירכא. ובמקום שכלה החוט מבצבץ. ורק גוף מקום שעמד החוט אינו מבצבץ ולכאורה יש לדון דכיון שאין מבצבץ במקומו. אין לחוש למה שמבצבץ במקום שמתפשט. וכמ"ש הלבש"ר ושאר אחרונים שאין לחוש אם מבצבץ במקום התפשטות הסירכא. ואף דבנ"ד הוא מקום הסירכא. מ"מ כיון שבמקום שמבצבץ כעת עברה הסירכא ולא נשאר שום שורש. א"כ מה שנמשך השורש ממקום אחר לכאן. י"ל שהיה כאן קרום נוסף תחת הסירכא. ובזה אין חשש כמש"ל. וכשקלף השורש לכאן נקרע הקרום שבמקום זה ע"י חוזק הקליפה וכדומה. ועכ"פ אין לחוש בזה דהא כל קרום נוסף שהוא במקום אחד א"צ לקלפו וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ז. וגם י"ל שמחוזק הקליפה נקרע קרום הריאה וכמ"ש הלבש"ר דבהתפשטות הסירכא תלינן בחוזק הקליפה וכדומה:
אבל באמת ז"א. דהא עיקר סברת האחרונים המקילים בהתפשטות הסירכא הוא משום דאי נימא שהבצבוץ בא מצד שהסירכא באה ע"י נקב בריאה. היתה הסירכא יוצאת מגוף מקום הנקב ולא היתה מתפשטת על הריאה ולזה בנ"ד שהסירכא עמדה גם במקום הבצבוץ. אזדא לה הוכחה זו. ומה שנשאר השורש במקום אחר ולא במקום זה. י"ל שבמקום זה תפס בצפרניו בחוזק ונפסקה סמוך ממש לקרום הריאה עד שלא ניכר השורש שנשאר. ובמקום השורש נפסקה הסירכא באמצעה ולזה ניכר השורש. והנה הלב"ש כתב בשו"ת שבס"ס ל"ט דלמנהגינו לקלוף הסירכות משום דס"ל דהוי כקרום דריינוס. צריך לקלוף גם התפשטות הסירכא ואם נמצא שם בצבוץ טריפה. דקרום דריינוס צריך להסירו ושיהי' תחתיו שלם ויפה. ואף כי לענ"ד אין דבריו מוכרחים וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ז לבאר שאם קלף קרום שפרוס על איזה מקום בריאה ונמצא בצבוץ תולים זה בחוזק הקליפה וכדומה. וכ"כ הלב"ש בעצמו שם מתחילה להוכיח שבמקום שאין לפנינו חשש טריפות גמורה יש לתלות הבצבוץ בחוזק הקליפה ע"ש וע' חיבורי ח"ב סי' כ"ג וכ"ז מה נקרא התפשטות לענין זה. מ"מ זה שייך רק בהתפשטות הקרום שחוץ למקום הסירכא. דכיון שעברה הסירכא בקליפה והקרום מתפשט גם חוץ למקומה. הרי מוכח שאינו רק קרום נוסף כקרום דריינום. ואין לחוש מה שנמצא בצבוץ חוץ למקום הסירכא וכנ"ל. אכן כשנמצא בצבוץ תחת מקום הסירכא. יש לנו לחוש שהסירכא באה במקום זה מגוף הריאה. ואינו קרום נוסף. ורק מהסירכא נתפשט קרום גם הלאה על פני הריאה וכמ"ש הלב"ש שם שכן טבע הריאה שכשיוצאת ליחה ונעשה מזה סירכא אזי כל מה שהליחה מתוספת מתפשט ממנה קרום ע"פ הריאה. וה"ה בנ"ד שהשורש נמשך קצת ונמצא בצבוץ במקום הסירכא אף שלא כנגד השורש:
ואם עברה כל הסירכא כראוי. וכשקלף את התפשטות הסירכא נקלף הקרום מסביב עד שחזר על מקום הסירכא. ונמצא אז בצבוץ במקום הסירכא. בודאי אין לחוש. דכיון שעברה הסירכא ולא נשאר שום שורש. ונבדק בפושרים ולא בצבץ, הרי חזינן דהוי רק קרום נוסף כעין קרום דריינוס. וכשקולף אח"כ הקרום הזה ומבצבץ אין לחוש כי אנו תולים בחוזק הקליפה וכמש"ל. וגם דאפשר אין שם רק קרום הריאה ונקרע ע"י חוזק הקליפה. וגם כי כבר בארנו בחיבורי ח"א סי' מ"ז שקרום על מקצת הריאה מעיקר הדין א"צ לקלפו. וכן המנהג. כי בכל הריאות נמצאים קרומים על האומות ואין קולפים אותם. ואף שכתבנו שם שצריך להסירו. מ"מ העיקר כפי המנהג שלא להסירו כן נלע"ד כעת. והטעם נתבאר שם. ורק בבשר בלוי או קרום שעל כל הריאה. וכהא דקרום דריינוס. וכן צמחים וכדומה. צריך להסיר. אבל קרום פרוס שאין בו שום שינוי מקרום הריאה. א"צ להסירו. וממילא אם אירע שהסירו אין לחוש אם נמצא בצבוץ וכמ"ש בלבש"ר שם דבמקום שא"צ להסיר תולים הבצבוץ בחוזק הקליפה וע"ש מ"ש לישב מה שקשה ע"ז מהא דקיי"ל שאם נמצא נקב במקום סירכא כסדרן דטריפה אכן כ"ז רק כשעברה כל הסירכא כראוי ואין כאן ריעותא להטריף. אבל בנ"ד שנשארו שרשים במקום הסירכא. הרי לפנינו עדיין הוכחה שהסירכא באה מגוף הריאה. ויש לנו לחוש שגם במקום שמבצבץ לא עברה לגמרי רק ניתק מחוזק הקליפה. וההוכחה לזה שהרי נתפשטה הסירכא עד מקום שנשאר השורש והשורש לא עבר עד שהגיע למקום הבצבוץ. ואף שיש לצדד דהוי ספק. הא בלא"ה כתבו קצת פוסקים דכל סירכא הוי ספק וע' ש"ך סי' פ"א. ואף שיש עדיין לצדד להקל מ"מ חלילה להקל בזה דבכל סירכא ימצא הבודק מקום לומר שבמקום גוף הבצבוץ כבר עברה הסירכא. ועכ"פ יעשה ספק מזה. ויבואו עי"ז להכשיר טריפות וע"פ רוב כשנשארים שרשים מהסירכא. אזי גם במקום שעברה הסירכא אם יאחז בידו סמוך ממש לריאה ימצא שיש גם שם עדיין שרשים קצרים מאוד ויש להזהיר לבדוק זה בכל סירכא שעברה כי הבודקים אין נזהרים כ"כ בזה כפי שראיתי כ"פ:
אכן אם הסירכא רחבה מאוד כמו שמזדמן בסירכות לדופן או ששטח גדול מהאונא דבוקה ומובלעת בשומן וכשהסיר הסירכא נמצא עדיין במקום אחד שורש וכל שאר מקום הסירכא שלם ויפה ואין נאחז שם בידו קרום ושורש קצר. אזי אם העביר את השורש הנשאר ונמשך להלן ע"פ מקום הסירכא ונמצא שם בצבוץ במרחק רוחב קש ממקום עמידת השורש על הריאה. נראה שיש להתיר בכה"ג בהפ"מ אם ברור בעיניו שבדק מקודם שם בפושרין כראוי. כי לפעמים אין הבודק מדקדק שיהא נפוח כראוי עד שמסיר כל הסירכא ובכה"ג ודאי דטריפה. אף דבעלמא יש מקילין אם נאבדה קודם שבדק בפושרין. כיון שעברה הסירכא כראוי. מ"מ הכא שבצבץ ע"י קליפת שורש הסירכא יש להחמיר. ורק בסירכא לדופן שכשירה מדינא דגמרא יש לצדד להקל בהפ"מ אם יש מקום לתלות בחוזק הקליפה. כי בסירכא רחבה מוכח טפי דהוי רק כעין קרום דריינוס: וגם דבמקום רחב רואה היטב שאין שם שורש. וגם דבסירכות לדופן בלא"ה כשרים מעיקר הדין. וכן כשדבוק לשומן יש הרבה סברות בראשונים להקל ע' ב"י סי' ל"ט ובב"א בקוה"ר לסי' ל"ט סי' כ'. ועכ"פ בשארי סירכות ומכ"ש כשאינן רחבות חלילה להקל בכגון זה:
ושיעור מה נקרא סירכא רחבה לענין זה קשה לתת גבול. והנראה דהנה ידוע שיש בריאה מקומות שאפשר שתתפצל שם. ויש שם קרום מסביב שאף כשמתפצל לא יבצבץ וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ד. והנה הטעם שנעשית סירכא רחבה אף שהחשש הוא רק שהריאה ניקבה במקום אחד. כבר כתב הלב"ש בשו"ת שם שכל שיוצאת ליחה ממקום הנקב מתעבה הסירכא ומתרחבת. ולזה אין שייך לילך בסירכא בתר רובה כשרואין שברוב הסירכא לא נמצא נקב. והנה לפז"ק כי היה צריך הנקב להמצא תמיד באמצע הסירכא. דמהיכי תיתי לומר שהליחה תתפשט לצד אחד יותר מלשני. ולזה נראה שהליחה יוצאה מבפנים מסביבות מקום הנקב. ואם יש בצד אחד איזה סיבה שאין יוצא משם כ"כ ליחה כגון שיש שם טינרי או צימוק או שהנקב קרוב לקצה האונא או למקום שאפשר להתפצל שיש שם קרום חוצץ מבפנים בין חלקי הריאה וכמש"ל. ולזה הליחה מתרבה מצד אחד ולא מצד השני והסירכא מרתחבת מהצד שיוצא הרבה ליחה. ולזה נמצא לפעמים שהסירכא מבצבצת רק בקצה אחד ולא באמצעה. ואף שאפשר שהליחה תתפשט גם על מקום הטינרי או הראוי להתפצל. מ"מ ע"פ רוב מתפשטת רק על מקום שהליחה יוצאת משם בריבוי. ולפ"ז י"ל שאם הסירכא מתפשטת על מקום שאפשר להתפצל שם וזה ניכר לבקיאים ע"י חריץ שמצוי במקומות כאלה. אזי אם איזה שורש מהסירכא נמשך ע"פ שטח מקום הסירכא ועובר ע"פ מקום שאפשר להתפצל שם אין לחוש לזה כי בודאי אין הסירכא באה משם לכאן כיון שבפנים יש קרום מפסיק וכנ"ל. ומה שהסירכא רחבה י"ל שהם שתי סירכות שנדבקו יחד. או שבצד אחד היתה רק ליחה וקרום בעלמא ובצד השני סירכא מגוף הריאה. ונדבקו יחד. וכ"ז רק אם יודע שבדק שם בפושרין והיתה נפוחה כראוי. באשר הרבה בודקים סומכים שינפחו כראוי אחר שיסירו כל הסירכא. ובאמת בכה"ג אם ברור לו שעברה הסירכא כראוי ונשאר המקום שלם ויפה ובלי שום שורש מהסירכא. אזי במקום שיש עוד צד להקל יש לדון להקל עפמ"ש הב"ח ועוד אחרונים להקל כשנאבדה בלי בדיקת פושרין כיון שאנו דנין דהוי כסירכא בפ"ע. והבצבוץ יתלו בחוזק הקליפה שקלף השורש:
והנה הב"י בסי' ל"ט הביא בשם הרמב"ן שאם נסרכו שתי אונות לדופן ולמעלה הן דבוקות ואין ניכר שם ראשי הסירכות טריפה. דאמרינן שהאונות נסרכו זו לזו והוי שלא כסדרן. ואח"כ נדבקה באמצעה לדופן. וכשתתפרק הסירכא מהאונא תתפרק גם מהדופן ואינה סתימה. והובא בשמ"ח סעיף ס"ב. וקשה דא"כ בכל סירכא נימא שהיא ממקום למקום ואח"כ נסרכה למקום אחר וכעין מ"ש הב"י סי' ל"ט לענין סירכא כפולה וע' חיבורי ח"א סי' נ"ד. אך הנה הלבש"ר הקשה שם בסק"כ דהא השמ"ח הביא בסס"ח שאם האונא והאימא סרוכים לדופן אזלינן בתר רובה ולמה לא ניחוש שמא נסרכה האונא להאומא וכשתתפרק תתפרק גם מהדופן ובפשוטות נראה דשם איירי שהסירכא נמשכת על פני האומא והאונא ובכל המקום הזה דבוקה לדופן ומוכח דהויא חדא סירכא לדופן. ואין לנו לחוש שהוא מאומא לאונא. אבל הרמב"ן איירי שם שראש אחד דבוק באונא אחת וראש אחד דבוק בהשנית ולמעלה דבוקים שניהם בדופן ואין ניכר שם ראשי הסירכות. ובכה"ג ניכר דלא הויא חדא סירכא לדופן. וכיון שלמעלה אין ניכר ראשי הסירכות. חיישינן שנסרכה אונא לאונא ואולי זהו כוונת הלבש"ר שם בתירוצו. אך בסק"א שם משמע דלא ס"ל סברא זו. שוב ראיתי שכ"כ המהרי"ט חי"ד סי' י"ב דאיירי שניכר שהיא סירכא אחת לדופן. ולפ"ז מיושב גם קושייתינו. דכיון שניכר שהיא סירכא שלא כסדרן. לא תלינן שהיא סירכא ממקום למקום ואח"כ נסרכה לכאן. ובאמת הרגיש בזה הבעל העיטור בהלכות טריפות אות טרפשא שהקשה דתיפוק ליה דהוי סירכא מאומא לאונא וכתב שם אח"כ שהכשיר באומא לאונא שנסרכו בלא פילוש וכן בנסרך לחזה ולדופן דאזלינן בתר רובא דכיון דאיכא למיתלא הריעותא בדופן לא תלינן הריעותא בריאה דקיי"ל בחזקת היתר עומדת. והנה לכאורה דבריו תמוהים דהא מקודם כתב שם דאמרינן שהסירכא באה מחמת נקב ותלינן שהנקב הוא במקום שרוב הסירכא עומדת ואם הרוב באונא אזי הדופן סותם הנקב. וא"כ אין הסברא מצד שתולים הריעותא בדופן ונראה כוונתו לפמש"ש מקודם וכן באות אונא דסירכא מאונא לאומא אין בה חשש נקב משום דהיינו ריביתא ורק אם יש בה פילוש חיישינן שמא תתפרק. ולזה כתב הכא דבלא פילוש מותר משום דהיינו ריביתא. רק שיש לחוש שמא הסירכא נעשתה לדופן מחמת נקב שבאומא. ושם אין הדופן סותם. ולהכי קאמר דתלינן בהיתרא שהסירכא באה לאונא מאומא בשביל דהיינו ריביתא. ומה שנסרכה לדופן הוא מחמת ריעותא שבדופן. אבל בכל סירכא מאומא לדופן לא שייך זה דכבר כתבו הפוסקים שסירכות מצויות יותר בריאה. ולזה יש לתלות יותר שבא מן הריאה ולא ממקום אחר, ולהכי קיי"ל דכל סירכא לשומן הלב ושאר מקומות מיקרי שלא כסדרו. ובפרט לשיטת הפוסקים שהטעם הוא משום שסופה להתפרק. אבל כשסירכא מאומא ומאונא ובלא פילוש דהיינו ריביתא. הרי מצוי שתהא שם סירכא ואינה ריעותא כלל רק כשנסרכה לדופן תלינן שזה בא מהדופן ולא מהריאה. והא שמצריך שיהא רוב הסירכא לאונא י"ל משום חשש שמא תתפרק. וגם די"ל דהוי ס"ס לאיסורא. דשמא הסירכא באה מחמת נקב שבאומא ואין הדופן סותם. ואף אי נימא שאין נקב באומא. שמא באה מחמת נקב שבאונא והסירכא הוא מאונא לאומא שאינו סותם רק אח"כ נסרכה לדופן וכמש"ש הבעה"ע. כי הבעה"ע סובר דסירכא במקום ריביתא דכשירה היינו משום דלא חיישינן לנקב. אבל אם יש נקב אינו סותם ע"ש וכידוע שיטה זו בפוסקים. ולזה מצריך שתהא רוב הסירכא לאונא דבזה תלינן שעיקר הסירכא במקום הרוב ואין לעשות ספק כלל שמא עיקרה באה מהאומא. וא"כ הוי רק ספק שמא באה הסירכא מחמת נקב שבאונא ובאה מאונא לאומא ואח"כ נסרכה לדופן. ובזה אין הדופן סותם. ולהכי קאמר דתלינן בהיתרא. ועדיין דחוק הלשון שתלינן הריעותא בדופן. וכן מ"ש דבסרוך לחזה ולדופן שתלינן הריעותא בדופן אם רובה בדופן שבחזקת היתר עומדת. קשה דהכא אין הסברא מצד הריעותא בדופן רק מצד שהדופן סותם הנקב. ועוד דכיון דקאמר דתלינן בהיתר משום חזקת היתר. א"כ א"צ רוב רק בשניהם שוים סגי. וצ"ל דאחר שהקשה שם. דלא מסתבר לתלות הנקב במקום רוב הסירכא. חוזר בו מסברא זו. וס"ל שתולין הריעותא בדופן. רק דהא קיי"ל שבריאה מצוי יותר סירכות ולזה כשרוב הסירכא מהאונא הרי ג"כ מצוי יותר שעיקר הסירכא הוא ברוב. ונהי שאין לדון בזה ממש דין רוב ומיעוט כמ"ש הבעה"ע שם. אבל עכ"פ הוי ספק השקול בצירוף סברא דריעותא דדופן ותלינן בהיתרא. וכן בחזה ודופן אפשר שהסירכא באה מריעותא דדופן. ואף אם באה מהריאה שמא באה מהמקום שכנגד הדופן שהדופן סותמתה. ומש"ש דשדינן לה בתר רובא נראה הכוונה שאם רובה נגד החזה לא הוי ספק גמור משום דטפי מסתבר שהסירכא באה ממקום שרובה שם. והוי כמו כל סירכות לחזה ולשומן הלב דמטרפינן אבל כשהם שוים י"ל דכשירה כנ"ל. ולא הזכיר זה באשר כי אינו מצוי שיהי' שוה לשניהם. וכ"נ הלשון שמקודם כתב שהסירכא רובה באונא. והכא לא כתב שרובה לדופן. רק סתם דשדינן בתר רובא. וההכרח לקצר:
עכ"פ שמענו מדברי הבעה"ע דאף כשהסירכא נראית אחת מ"מ חיישינן שמא באה מאומא לאונא. וא"כ יש לדון כן בכל הסירכות שמא הוא רק ממקום למקום ואח"כ נסרכה למקום אחר. ואף לשיטת הפוסקים שטעם טריפות סירכא הוא משום שסופה להתפרק. י"ל דהיינו רק כשעיקר הסירכא באה מהריאה. אבל כשהסירכא באה רק מצד שנדבק השומן או האונא ע"י סירכא לסירכא מינה ובה שבמקום אחר אין סופה להתפרק. הדיבוק הזה הוא חלוש כיון שנדבק רק לליחות בעלמא. וכמו בסירכא לקרום נוסף או בשר בלוי שהסכימו הפוסקים דכשירה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ח וכמו הא דסירכא כפולה ע' סי' ל"ט סס"ד ובש"ך ואחרונים שם. והנראה בזה דהנה בכל סירכא יש ספק שמא באה מחמת ליחות וככל קרום נוסף או קרום דריינוס. או שהיא באה מחמת נקב מגוף הריאה. ובכ"ז לא מכשרינין מצד חזקת היתר. משום שיש לפנינו ריעותא מחיים והוחל דבר המטריף. וגם דלא שכיח שליחות בעלמא ידבק שלא כסדרן. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ'. ולזה ג"כ לא מכשרינין משום ספק שמא הוי רק סירכא מינה ובה. דזה הוי ספק אחד דשמא הוי זה רק ליחות בעלמא דהא טעם דמכשרינין במינה ובה וסירכא תלויה הוא ג"כ משום דהוי רק ליחות בעלמא. ע' סי' ל"ט ס"ח ט וב"י ואחרונים שם. ומשום ספק זה לחוד אין מכשירין משום שיש ריעותא לפנינו כנ"ל. ויש להאריך בזה מהא דסירכא כפילה ובדיני ס"ס וההכרח לקצר. עכ"פ שמענו דבהא דנ"ד אין מקום לדון שהיתה כאן סירכא מינה ובה ונדבקה למקום אחר:
אכן בסירכא שלצד השומן או הדופן דבוקה ברוחב ולצד הריאה מדובק רק בחוטים נפרדים ויש הפסק בין חוט לחוט וכידוע שמצוי בכה"ג. נראה שאם חוט אחד נמשך ממקומו לצד אחר. ובמרחק רוחב קש מבצבץ. אין לחוש אף אי הוי זה תחת מקום הסירכא שסרוך למעלה לשומן וכדומה. כיון דחזינן להדיא שמהריאה אינם רק חוטים. ולמעלה נעשה מזה סירכא אחת. ועוד שיש לדון שהחוטים הם סירכות תלויות או עכ"פ סירכא ממקום למקום. ורק מלמעלה נדבק לשומן או לדופן וכמו סירכא כפולה. כיון שאין ניכר למעלה ראשי החוטים הדבוקים בריאה ודמי להא דהרמב"ן שהזכרנו בסירכות משתי אונות לדופן דחיישינן דהוי סירכא מאונא לאונא. ונהי שאין להכשיר בשביל זה וכמש"ל דהא מ"מ יש ריעותא לפנינו אבל מ"מ יש לצרף זה במקום שיש עוד איזה צירוף להקל וכן בסירכא לדופן שכשירה מדינא ובפרט לפמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ' דאף בסירכא לשומן יש צד גדול להקל יעו"ש. וכ"ז תלוי לפי ראות עיני בקיאים אם יש מקום לצדד כן ומטרדותי ההכרח לקצר:
והנה בא לפני שהיתה סירכא רחבה לשומן הלב ועברה בקליפה קלה ואח"כ נמצא שורש דבוק וכשהסירוהו נעשה נקב. ורצה הבודק לצדד שזה נשאר קצת קרום על הריאה כי הלא הסירכא עברה כולה בקליפה כקרום אחד. ולדעתי ז"א דהאיך אפשר שתחת הקרום יהי' עוד מעט קרום והקרום יהא תלוי באורך יותר מאצבע. ואם הוא קרום נוסף. הו"ל להיות דבוק להריאה. ולא להיות תלוי. ומוכח שזה נשאר שורש מהסירכא. ובשעת הקליפה לא הרגיש שזה נשאר. וזהו עיקר הסירכא דהא חזינן שכולה עברה בנקל. ושורש זה נשרש בגוף הריאה:
סימן לז
כבוד הגאבד"ק טיראספאל מוהרי"א נ"י,
ע"ד סירכא מריאה לשומן הלב שעברה ע"י מיעוך הנהוג ונמצא במקום הסירכא נקב. ויש מקום לתלות שנעשה הנקב בצפרני הבודק. וחפץ לדעת דעתי בזה הנה כבר ראה מעכ"ת מ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ד שאין לתלות בזה. ומ"ש לצדד דסירכא לשומן קולא. כבר כתבתי כן בחיבורי ח"א סי' נ' די"ל שזה לא מיקרי הוחל דבר המטריף. ובמקום שיש עוד צד להקל יש להקל בנאבדה וכדומה אכן בנ"ד אין נראה להקל כי רבו הבודקים שאינם אומנים למעך סירכא ויתלו תמיד בצפרניהם. ונפל פותא בבירא שיכשירו כל הסירכות וכמ"ש בחיבורי ח"ב שם. רק אם הרגיש הבודק שאחז גוף הריאה בצפרניו וקרוב שעי"ז נעשה הנקב. והמורה יודע שהבודק הוא ירא שמים ויש להעמיד על דבריו ושלא יעשה עוד כאלה במתכוין יש מקום להכשיר בשעה"ד והפ"מ. אם הסירכא עברה בנקל. ומוכח שהיתה רק כעין קרום דריינוס כמ"ש האחרונים. ואם לא עברה בנקל אין להקל. דאף אם נעשה הנקב ע"י הצפורן. מ"מ אין ידוע אם היתה הסירכא עוברת ממקום זה כראוי. וספק עברה קיי"ל דטריפה. ובהפ"מ יש לדון להקל אם ברי לו שנעשה בצפרניו. כיון שרוב הסירכא עברה כהוגן. מטעמים שונים:
סימן לח
וע"ד שמצאו אחר ג' ימים בכוליא מים מראה געהל והגיעו המים לחריץ ויש לדון שנשתנה מראה המים במשך ג"י שהיו בתוך הכוליא אחר שחיטה. הנה האחרונים בסי' מ"ד הביאו להכשיר מראה געהל. והש"ך סקי"ח הביא דעת הרמ"א בתו"ח דכוליא שיש בה מראה געהל כשירה ומראה בלאה טריפה. והמהרש"ל וב"ח ס"ל דגעהל טריפה וככרתי כשירה וכ"כ הט"ז שם דדינו כריאה דרק ככרתי כשר. ונראה דפליגי ג"כ במים שבכוליא. דעכצ"ל דלהכי מים זכים בכוליא כשירה משום דהוי כגוף הכוליא והדרא בריא וא"כ לא עדיפי המים מגוף בשר הכוליא. ולמ"ד דמראה געהל בבשר הכוליא טריפה ה"ה במים שבתוך הכוליא:
והנה כבודו העיר דהוי ס"ס שמא הלכה כהסוברים דמראה געהל כשר. ואף לה מטריפים שמא נשתנה מראה המים במשך ג"י ששהו בכוליא ויפה כתב. וכה"ג כתב התשב"ץ ח"ג סי' ל"ב גבי ריאה ששהתה הרבה אחר שחיטה ומצאו בה מראה פסולה דהוי ספק שמא נשתנה המראה אחר שחיטה והורה כן להלכה ע"ש. וכ"כ הבא"פ סי' ל"ח בפ"ת סמ"ב ובר"א סקס"ד שאם שהתה הריאה הרבה אח"ש י"ל שנשתנה המראה לאח"ש וכ"כ התב"ש סי' ל"ו סי"ב דבשהות הרבה משתנה מראה הריאה. וא"כ גם בנ"ד י"ל שאפשר שנשתנה מראה המים במשך ג"י ובנ"ד יותר מסתבר לפמ"ש קצת אחרונים שגעהל נוטה לאדמומית י"ל שבשר הכוליא שהוא אדום גרם לשנות מראה המים לגעהל. אך ז"א דהא כתבו הט"ז והש"ך בסי' מ"ד שגעהל אינו נוטה לאדום. והסוברים שנוטה לאדום מכשירים במראה געהל ע"ש ובטבע נראה שמים יותר קרוב שישתנה מראיתם במשך זמן מבשר. כי המים הללו נעשו מבשר הכליות. ובחיי הבהמה י"ל שיש בהם חיות כמו בגוף הכוליא. אבל לאח"ש כשישהו זמן גדול בהכרח ישתנה מראיתם או יתעכרו ויסרחו. ובנדה (דף ס"ג) איתא שמ"ר מחמיצים בג"י וע"ש בתו' וע' ב"ב (דף צ"ו) לענין יין שהתחיל להחמיץ. ומראה געהל הוא מורה קצת על רקבון בלי חיות:
ולכאורה קשה דביבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) איתא אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי אומר מעידין. ובעי למימר דפליגי אי סימנים דאורייתא. ודחי דפליגי אי שומא מצויה בבן גילו. ואבע"א דכ"ע אין מצוין בבן גילו ופליגי אי סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה, ופירש"י אם היתה שחורה נעשית לבינה או להיפוך. ואבע"א דכ"ע אין עשויין להשתנות וסימנים דרבנן ופליגי אי שומא הוי סימן מובהק והנה לדינא קיי"ל דסימנים דרבנן או דהוי ספיקא דדינא ע' באחרונים באה"ע סי' י"ז סכ"ד וסי' קל"ב ס"ד. ועכ"פ הא מסיק דכ"ע ס"ל שאין עשויין להשתנות לאח"מ. וא"כ גם בנ"ד לא נימא שנשתנה המראה אחר שחיטה. אכן בב"ב (דף קנ"ד) קאמר הש"ס בפשיטות דסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה. וע"ש בתו' שמשתנה מלבן לשחור או שנעשה בבשרו גומות. ושם משמע דאיירי בלא שהה כלל. וע"ש בחי' הרמ"ה ובשטמ"ק שבסוף המאירי לשבת. וצ"ל דמ"מ שהה איזה זמן. דאם הכוונה שנשתנה תיכף בשעת מיתה. הול"ל שהמיתה משנה את הסימנים. ומדקאמר עשויין להשתנות לאחר מיתה משמע דמצד שאח"מ אין בו חיות משתנה המראה בשהיית איזה זמן. והנראה דלהכי קאמר הש"ס בב"מ דכ"ע ס"ל אין עשויין להשתנות. משום דלא מצי למימר דכ"ע ס"ל עשויין וכמ"ש התוס' בב"ק (דף צ"ט ע"א) ד"ה ואבע"א דהיכי דלא מצי למימר באופן אחר לא שייך מזה ראיה להלכה. וכ"כ האחרונים שלהלכה צריך להחמיר ככל הני לישני דבב"מ ויש לחוש לשומא שנשתנית לאח"מ ע' שו"ת רע"א סי' ק"ז ומה"צ סקצ"ה. והא דלא מייתי הש"ס בב"ב שם הני תנאי דבב"מ (כ"ז). י"ל דשערות משתנות יותר לאח"מ ממה שמשתנה גוף הבשר. ואף למש"ש התוס' שהשינוי הוא שנעשו גומות י"ל דזה נעשה לפי שאח"מ מתכויץ הבשר ונעשה כמו גומות אבל שומא אין משתנית. וביבמות (דף ק"כ) הגירסא דפליגי אי שומא עשויה להשתנות לאח"מ ולא גרס סימנים ע"ש. ועוי"ל דבב"מ שם איתא דכ"ע ס"ל אין שומא עשויה להשתנות לאח"מ. וקשה למה שינה הלשון ממאי דקאמר מעיקרא סימנים עשויין להשתנות. וצ"ל דהיינו משום דבב"ב שם סתים שסימנים עשויין להשתנות לאח"מ. לזה קאמר דרק שומא אין עשויה להשתנות. אבל סימנים שפיר עשויין להשתנות וכמש"ל הסברא בזה. ועוד יש לדון בזה אם החשש הוא רק על המראה שישתנה או שאפשר שישתנה גם גוף הדבר. ומפירש"י ביבמות וב"מ שם מוכח דרק במראה י"ל שישתנה. אכן בח"ס סי' ע"ג צידד שי"ל שנשתנה גוף השומא ע"ש ואכמ"ל בזה. ויש לדון עוד מהא דנדה (דף כ' ע"ב) דמבואר שמראה הדם אפשר שישתנה ע"י ששהה איזה זמן ע"ש ובפוסקים ביו"ד סי' קפ"ח. ועכ"פ בנ"ד שפיר י"ל שנשתנה מראה המים לאח"ש וכמש"ל דמים כאלו מסתבר טפי שישתנו וי"ל דאף ללישנא שאין שומא משתנית לאח"מ מ"מ המים משתנים וכמו גבי שער כמש"ל. ועוי"ל דשמא מחיים לא הגיעו המים עד החריץ רק במשך הג"י נהפך למים עד החריץ. וכעין זה יש לדון גבי ריאה שנשפכה כקיתון אם שהתה הרבה שאפשר נמוחו הסימפונות לאח"ש. וכן בריאה שחסרה מבפנים אם שהתה הרבה יש להסתפק שמא נחסרה אח"ש עד כדי יותר מרביעית. ואכמ"ל בזה דבנ"ד יש להכשיר בלא"ה וכמ"ש דהוי ס"ס: