אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים

הקדמה

סימן א

נשאלתי ע"ד חבית יין שעמדה מגולה בלי מגופה כשש שעות בלילה בשעה שבנ"א ישינים. אם יקדש על יין זה בשבת:

הנה בטוש"ע ר"ס רע"ב מפורש דיין מגולה אסור לקדש עליו אף בזה"ז שאין נוהגים איסור בגילוי. ובטור הוא בשם הרי"צ גיאות. ומקור הדין הוא מהא דאיתא בב"ב (צ"ז ע"ב) דיין מגולה אסור לקדש עליו ופריך פשיטא סכנתא הוא ל"צ דסנניה במסננת וכדר' נחמיה דס"ל דשרי מ"מ אסור לקידוש משום הקריבהו נא לפחתך. הרי דאף שאין בו משום גילוי מ"מ אסור לקידוש. א"כ ה"ה לדידן במגולה אסור לקידוש משום הקריבהו נא וגו'. והנה המג"א כתב שם דאפשר דבמגולה שעה מועטת אין קפידא ובפרט במדינות אלו שאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו עכ"ד. והעתיקו כל האחרונים דבריו לדינא בהחלט ולא בלשון אפשר. ולכאורה קשה טובא מנ"ל להמג"א לחדש דבר כזה נגד הטוש"ע. וגם למה החליטו האחרונים כן. דהא המג"א כתב זה בלשון אפשר. ועו"ק דשעה מועטת משמע רק שעה קטנה וכמבואר באחרונים ובמהרי"ט חאה"ע סימן כ"ו כתב דשעה קלה הוא כעשרים מינוט שליש שעה ובח"ס חא"ח סימן קצ"ט קרי לה שעה מועטת ע"ש. ומשמע דרק בכשיעור כזה מצדד להתיר. ולבסוף כתב כל שלא נמר ריחו וטעמו. וזה הוי שיעור גדול. כי אף בשלש שעות לא יופגם ריחו וטעמו. ובאמת יש להסתפק בכוונת המג"א במ"ש שיהא נמר רו"ט אי קאי על קפידת הפחות והסגנים. או קאי על ראש דבריו דבשעה מועטת אין קפידא. ולפמש"ל בשיעור שעה מועטת עכצ"ל דקאי על קפידת הפחות דהא ודאי דאף ביותר משעה מועטת לא יופגם רו"ט כמש"ל:

והנה במקור הדין קשה טובא דאי יש איזה שיעור בזמן שיהא מגולה לענין איסור לקידוש. א"כ למה סתם הש"ס בב"ב שם דמגולה פסול הו"ל לפרש שיעור זמן הגילוי ופשטות הש"ס משמע דאף ברגע ג"כ אסור וכמו לענין סכנה כדאיתא בחולין (י'). ועו"ק לשיטת הרי"צ גיאות שאסור במגולה אף היכא דליכא חשש גילוי משום סכנה דל"ל להש"ס בב"ב שם לאוקמא כר' נחמי' דרבנן פליגי עליה. הול"ל כפשוטו כגון שאדם ראה אותו בשעה שהיה מגולה ואין כאן חשש סכנה. ורק משום הקריבהו נא אסור לקידוש כי נמר רו"ט, ועכצ"ל שטעם איסור יין מגולה הוא משום נקיות שמא נפל בו איזה דבר. וכעין דאיתא בע"ז (ל' ע"א) דשמואל שתי מיא מבי ארמאה דנהי דלא קפדי אגילויא אמנקיותא מיהא קפדי פירש"י שמכסין המים שלא תפול בהם פסולת. וכן פירשב"ם בב"ב שם גבי יין שריחו רע דבעינן לקידוש יין נקי ע"ש ולזה לא אוקמא כשנמצא אדם שם. דאז הוא משגיח ג"כ שלא יפול בו שום דבר. ואף דבע"ז שם מבואר בסוגיא שאם יש שם אדם אין בו משום גילוי אף שאינו משגיח על היין דמ"מ ירא הנחש. ורק בישן אינו ירא ע"ש. וא"כ היה אפשר לאוקמא שם בכה"ג שיש שם אדם ולא השגיח על היין. י"ל דזה הוי אריכות דברים. לזה תירץ בקיצור דסנניה במסננת. וגם י"ל דהא גופא קמ"ל דאף שסיננו. וא"כ אף אם נפל בו דבר הרי נשאר מלמעלה. בכ"ז אסור לקידוש משום הקריבהו נא. [ועוי"ל לפי מה דמבואר ביו"ד סי' ק"ד בט"ז וש"פ דבדבר האסור אסור ג"כ למצוה משום הקריבהו נא ע"ש. א"כ ה"ה הכא י"ל הכוונה בש"ס דאף לר"נ שמתיר בסיננו משום גילוי מ"מ אסור לקידוש כיון שחכמים אוסרים אותו אף בחול הרי הוא מאוס לקידוש אף לר"נ. אך באמת ז"א מכמה טעמים וע"ל סימן צ"א בזה. וגם דהא אין בו איסור רק משום סכנה. וגם דהא דעת רוב הפוסקים שמה שמותר לאכילה מצד ביטול אינו מאוס ע' מג"א סימן קנ"ד סקי"ט. ויו"ד סימן ק"ד ס"ב וט"ז שם. ויש לחלק וע' ח"ס חא"ח ס"ס ס"ה. וכיון דר"נ ס"ל שהארס יוצא ע"י הסינון. א"כ אין שייך לומר שהוא מאוס משום חשש האיסור]:

והנה בשאלתות פ' יתרו מייתי סוגיא דב"ב בלשון זה. ואבע"א למעוטי מגולה ושל שמרים ואף דעבריה במסננת וכדר"נ דאמר הכי הקריבהו נא וגו'. והנה הוסיף ושל שמרים. וכבר הרגיש בזה בהעמק שאלה שם ונדחק מאוד וכתב למחוק ושל שמרים. והוא דוחק כמש"ש בעצמו. ולבד זה ק"ל דל"ל לאתויי הא דמגולה הא ודאי קיי"ל כרבנן לגבי ר"נ ע' סוכה דף נ'. וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' רוצח ובטי"ד סימן קט"ז. וכן קשה על הבה"ג בה' קידוש והטור ר"ס רע"ב שהביאו דין זה דעברה במסננת. וכבר הרגיש בזה על הטור בב"ח ופרישה שם ובט"ז יו"ד סימן קט"ז ע"ש. והנראה בזה דס"ל להבה"ג ושאילתות שטעם איסור יין מסונן הוא דכיון שכבר היה בו הארס א"כ לא היה היין נקי. ואף שסיננו אח"כ. מ"מ נעשה מאוס כי אין דרך נכבדים לשתות יין שנפל בו דבר נמאס וניקוהו ע"י סינון. והנה בב"ב שם איתא מקודם דיין שמפי החבית ומשוליה וכן של שמרים מותר לקידוש. ופירשב"ם שם דלהכי אסור לכתחילה לנסכים מפיה מפני הקמחים ומשוליה מפני השמרים. והב"י סימן רע"ב הביא בשם א"ת שכתב בשם התוס' דיין שיש בו קמחים אסור לקידוש ואם עברו הקמחים ע"י סינון מותר. והובא ברמ"א סימן רע"ב ס"ב להלכה. ובד"מ כתב ע"ז שכ"כ בהג"מ פ' המוכר פירות. ובאמת לא דמי להדדי. דבהג"מ לא הוזכר ההיתר ע"י סינון כלל. ורק הביא מהא דאיתא במנחות (דף פ"ז) שפסול לנסכים. וכבר ביאר דבריו הגר"א שם בסק"ד דס"ל כר"י בר"י במנחות שם מדבעי שם ר' יוחנן אליבי' ונלע"ד דההג"מ והא"ח פליגי אהדדי. דהנה לפמש"ל דלתירוצא דיין מסונן אסור לקידוש משום הקריבהו נא. היינו משום שלא היה נקי מקודם. א"כ גם יין שיש בו קמחים אי נימא דאסור לקידוש. לא מהני ליה סינון. דהקריבהו נא וגו'. אבל לתירוץ קמא דבש"ס שם או אם נפרש דסברת הקריבהו נא הוא מפני שהיה אסור מקודם משום גילוי. אזי י"ל שמותר ע"י סינון והנה על הא"ח קשה איך פסק כן בהחלט הא בב"ב (דף צ"ז) מפורש דמפי החבית מותר לקידוש אף שאיסורו לנסכים הוא מפני הקמחים כנ"ל. ונ' דהא"ח מפרש דר"י בר"י במנחות שם לא פליג על ת"ק בהא דמפי החבית. דשם אסור רק לכתחילה כדמפרש לה ר' חייא בברייתא בב"ב שם. וא"כ הול"ל יין שבפי החבית פסול כלשון הת"ק שם. ולזה פירש הא"ח דמפי החבית הוי רק חשש קמחים שמצוי שם. ולזה מותר בדיעבד דאפשר לברר ע"י סינון אם היו בו קמחים או לא. וגם דהא ע"פ רוב אין בו קמחים כיון שלא נראו לעין אבל היכא שיש ודאי קמחים ס"ל שהוא פסול. ובזה לא פליג הת"ק. ולזה כתבו הא"ח וההג"מ שיין שיש בו קמחים אסור לקידוש. ולא כתבו דמפי החבית אסור לקידוש. משום דמפי החבית הוי רק משום חשש קמחים דלזה כשר בדיעבד לנסכים וממילא מותר לכתחילה לקידוש. ורק ההיתר ע"י סינון לא הזכיר ההג"מ משום דס"ל כתירוץ בתרא דש"ס דמגולה שסיננו אסור ומפרש לה משום שמקודם לא היה נקי. וממילא ה"ה ביש בו קמחים לא מהני סינון לקידוש. והטוש"ע שכתבו יין מפי החבית שיש בו קמחים. נראה שכתבו זה לרבותא משום דס"ל דלת"ק דר"י בר"י יין שיש בו קמחים כשר לנסכים בדיעבד. ולא ס"ל לחלק בין מפי החבית ליש בו קמחים. והא"ח בשם התוס' שכתב להתיר ע"י סינון. י"ל דס"ל דהא דמגולה שסיננו אסור הוי משום דארס של נחש מאוס טפי. דידוע שמה שמקיא בעל חי מפיו הוא מאוס טפי. או מפני שהי' עליו חשש איסור גילוי. ולזה כתב דבקמחים מהני סינון כי אינו מאוס כ"כ כיון שהקמחים נעשו מעצמו בטבע:

ולפ"ז נראה דה"ה היין שבשולי החבית. שהחשש הוא משום תערובת שמרים כפי' רשב"ם. לדעת הא"ח צריך סינון מהשמרים. כי מאי שנא קמחים משמרים. והא דאיתא בסוגיא דיין של שמרים יין מעליא הוא לקידוש. י"ל דהכוונה ג"כ ע"י סינון. כדי שיהא נקי. דלנסכים ודאי שצריך שיהא נקי משמרים דשמרים לאו יין הוא ע' תוס' ב"ב (דף צ"ז ע"א) ובפוסקים. ולדעת ההג"מ דמשמע דלא מהני סינון בקמחים וכמש"ל. צ"ל דס"ל דלמסקנא דאסור מגולה שסיננו. אסור ג"כ של שמרים ושל קמחים שסיננו. דכל יין שאינו נקי אף שניקוהו ע"י סינון אסור משום הקריבהו נא כמש"ל. ולפז"ק על הרמ"א שהביא דין היתר סינון גבי קמחים כדעת הא"ח. ובדין מגולה לא כתב דליהני סינון. ולהא"ח י"ל דהאידנא דליכא חשש נחש יהא מותר כשסיננו דהא ס"ל דיין נקי ע"י סינון מותר לקידוש. אך י"ל דשאני קמחים שנעשו בטבע כמש"ל. משא"כ כשאינו נקי ע"י דבר שנפל בו מבחוץ. ומיושב דברי הרמ"א והד"מ דלהכי כתב שגם ההג"מ ס"ל כהא"ח. ועפ"ז מיושבים דברי השאלתות שהזכרנו דגרס ג"כ ושל שמרים. ומפרש דלתירוצא בתרא לא מהני סינון אף לדבר שנתערב בו בטבע. ולזה של שמרים לא מהני סינון משום הקריבהו נא וכמש"ל שכוונת הש"ס דלהכי אסור מגולה שנסתנן לפי שהיין אינו נקי. ואף שניקוהו ע"י סינון. בכ"ז הוא מאוס להקריבו לאיש נכבד. ולפ"ז ה"ה ליין שיש בו קמחים לא מהני סינון. והש"ס לפי גירסת השאלתות לא הזכירו. משום דלא הוזכר שם מקודם בסוגיא רק מפי החבית. וס"ל דזה הוי רק חשש קמחים ולא בעי סינון וכמש"ל:

ולפ"ז יקשה על המג"א שנראה דס"ל דטעם האיסור במגולה הוא מפני שנמר ריחו וטעמו. והנראה בדעתו דס"ל דכל היכא שהאיסור הוא משום הקריבהו נא. תלוי זה במנהג המקום. ואם במקום ההוא אין מקפידים הנכבדים על כגון זה שפיר מותר לקידוש. וכעין שמצינו חילוק במה שהוא חמר מדינה במקום ההוא כדאיתא בפסחים (דף ק"ז). לזה כתב דבשעה מועטת אין קפידא. דכיון דעכשיו אין חשש לארס נחש. עכצ"ל שהחשש הוא שהיין אינו נקי. ובזה מסתבר שאין לחוש לשעה מועטת שיפול שם איזה דבר. ואף דבע"ז (דף ל') משמע דמאן דקפיד אנקיותא אין מניחו מגולה אף שעה מועטת. היינו לכתחילה נזהר שיהא תדיר מכוסה כדי שלא ישכח וישאר מגולה זמן רב. אבל בדיעבד אם היה מגולה שעה מועטת. אין חוששים שנפל בו איזה דבר. או ששתה ממנו איזה בעל חי. ורק בימיהם שהיו מצויים נחשים חששו אף למיעוט משום דחמירא סכנתא כדאיתא בחולין (דף ט' ע"ב). ולזה כתב זה בלשון אפשר. כי הוא חידוש סברא נגד פשטות לשון הטוש"ע. והוסיף עוד שבמקומותינו שאין היין מצוי אין דרך הפחות והסגנים להקפיד על גילוי באיזה שעות. אם לא שהיה מגולה זמן כזה שיש לחוש שנמר ריחו וטעמו. וא"כ גם לענין קידוש מותר דלא שייך בו סברא דהקריבהו נא. ולפ"ז יפה עשו האחרונים שהעתיקו דבריו בלא לשון אפשר. לפי שבמקומותינו הדין כן בהחלט. רק לפ"ז לשון שעה מועטת הוא לאו דווקא וכמש"ל. ואף דאיתא בשבת (דף צ"ב) שאם יש מקום שנוהג שלא כמנהג כל המקומות בטלה דעתם אצל כל אדם. מ"מ הרי כתבו התוס' שם דהיכא שיש טעם וסיבה:

לזה באופן שאם היתה סיבה זו גם בשארי מקומות היו נוהגים ג"כ כאותו מקום בזה. לא אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם. וה"ה הכא אם גם בשארי מקומות לא היה יין מצוי. ג"כ לא היו מקפידים על גילוי אם לא נמר ריחו וטעמו. וכן מצינו בהא דקיי"ל בא"ח סימן קנ"ד סי"ב וביו"ד סימן ק"ד ס"ב דשמן שנפל לתוכו עכבר אסור להדליקו בביהכ"נ משום הקריבהו נא. וכתב שם הש"ך סק"ה מאו"ה ואפ"ר דאם מאוס לו ואינו מאוס לאחרים אסור לו להדליק והביא שם הפמ"ג במשבצות סק"ו שאם מאוס לאחרים ולא לו מותר להדליק. הרי דסברא דהקריבהו תלוי לפי דעת האדם העושה זאת. ומכ"ש בדעת המדינה כולה. ולכאורה קשה דהא דעת איש אחד בטלה דעתו כדאיתא בשבת שם ובעירובין (דף כ"ט) וע"ש בתו'. וצ"ל דבזה לא שייך סברא דבטלה כיון שתלוי רק אם הדבר מאוס עליו. אבל באמת תמהני על הפמ"ג דהא בעינן שיהא ראוי לפחות וסגנים כדכתיב הקריבהו נא לפחתך. ומה נ"מ לנו במה שאינו מאוס עליו. כיון שהוא מאוס להפחות. ועכ"פ יפה כתב המג"א שבמדינתינו שגם הפחות והסגנים אין מקפידים על גילוי כל שלא נמר רו"ט. אין זה בכלל הקריבהו נא:

ולכאורה קשה מהא דאיתא במנחות (דף ס"ט) דמיבע"ל בחטים שבגללים אם כשרים למנחות, ופריך הש"ס הא פסול משום הקריבהו נא. וקשה דמיבע"ל משום דאפשר ימצא איש שאינו מקפיד מלאכול חטים כאלו. וכעין שמצינו בכתובות (דף ס"ו ע"ב) שבתו של נקדימון בן גוריון ליקטה שעורים מגללי בקר. ולאיש כזה מותר להקריבם ג"כ לדעת הפמ"ג שהזכרנו. אך י"ל דבדבר שידוע לכל שהוא מאוס אין שייך לומר שלזה אינו מאוס. ורק בדבר שאפשר לומר שאינו מאוס כ"כ. בזה תלוי כפי דעתו של אדם ומנהג המקום. ובסברא זו יש לישב ג"כ קושיית התוס' בעירובין (דף כ"ט) ושבת (דף קמ"ד). והא דבתו של נקדימון אין ראיה די"ל דודאי הוה מאוס עליה רק מעוצם רעבונה הוכרחה לאכלם. ובסוטה (דף י"ד ע"ב) איתא שכפיפה מצרית ופירש"י של נצרים פסולה לכלי שרת משום הקריבהו נא אף למ"ד דשל עץ כשר. וקשה דהא בביכורים פ"ג מ"ח איתא שהיו מביאים הביכורים בסלי נצרים. והרי גם בשארי מצות איתא סברא דהקריבהו נא כמ"ש הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ד. אך ז"א דדוקא כשגוף הדבר יש בו קדושה וכגון כלי שרת או מצוה כגון יין לקידוש ושמן לביהכ"נ או לחנוכה שייך הקריבהו נא. אבל בבכורים שהסל היה רק כלי לשאת אותם לביהמ"ק. אין בזה משום הקריבהו. וכן בסוכה (דף מ"ב) איתא דהיכא שנתן את הלולב בכלי מגונה דלא הוי לקיחה היינו כשלא לקח את גוף הלולב בידו רק בכלי. אבל כשלקח את הלולב מתוך הכלי ש"ד ע"ש. ור"פ לולב הגזול כתב הבעה"מ דלולב יבש פסול משום הקריבהו נא וקשה (דבדף ל"א ע"ב) איתא שהיו נוטלים לולב יבש בשעה"ד. ואי פסול משום הקריבהו נא איך הוכשר בשעה"ד. ובמלחמות שם חולק עליו דאין זה שייך להקריבהו נא. רק דלא הוי הדר ע"ש. והרא"ש כתב דהכתוב מסרן לחכמים איזה כשר ואיזה פסול והם אמרו שבשעה"ד כשר ומברכין וכ"כ עוד פוסקים שם עב"י וד"מ סימן תרמ"ט. והוא תמוה דכיון דהוי דאורייתא משום הדר. איך שייך שיהא כשר בשעה"ד. ובהג"א בשם א"ז כתב שם ללמוד מזה דגם בשארי פסולים מברכים בשעה"ד וכתבו הפוסקים דאיירי בפסולי דהדר ויליף לה מיבש. וקשה טובא דמנ"ל זה להקל בדאורייתא בשעה"ד. והראב"ד חלק ע"ז באמת שם וס"ל דאף בשעה"ד אין מברכים על יבש ושאר פסולים. ורק נוטלים בלא ברכה שלא תשתכח תורת לולב. ולפמש"ל א"ש די"ל דהדר ולהבעה"מ סברא דהקריבהו נא תלוי לפי מנהג המקום. דבמקומות שאין מצויים לולבים ירוקים שפיר הוי הדר גם יבש. וכן בשאר פסולי הדר י"ל דבמקום שאין מצויים הוי גם הללו הדר. ולזה שפיר אמרו דבכרכים שאין דקלים מצויים שם כפירש"י שם מותר לברך על יבש. דשם הוי זה הדר כיון שאין מצוי להם לולב ירוק. וזהו מ"ש הרא"ש שהכתוב מסרן לחכמים. הכוונה שחכמים יבארו איזה מיקרי הדר ובאיזה מקום מיקרי הדר. וכן קיי"ל דאתרוג כושי במקום גידולו הוא כוש דהוה הדר. ובמקומות אחרים פסול ע' (דף ל"ו) וש"ע סימן תרמ"ח. והראב"ד י"ל דס"ל דנהי דבהקריבהו נא י"ל דתלי שפיר במנהג המקום וכנ"ל מ"מ לענין הדר אין שייך לחלק בין המקומות. והא דכושי ס"ל דכיון דשם גידולו שאני. ועפ"ז י"ל ג"כ בהא דבכורים שהזכרנו דעניים מביאים בכלי נצרים ועשירים בקלתות כסף וזהב. היינו משום דעניים מחזיקים כל דבר בסלי נצרים. ואף אם צריכים לשאת דבר לאיש נכבד ישאו ג"כ בהם. לזה לא שייך בהו בזה סברא דהקריבהו נא. משא"כ בעשירים. אבל ז"א וכמש"ל דכיון שעושים זה מחמת ענים. הרי א"כ אסור משום הקריבהו. דהפחות והסגנים הם עשירים. וגם דעל כגון זה אמרו חז"ל בזבחים (דף פ"ח) אין עניות במקום עשירות:

ובסוכה (דף ל"ו ע"ב) איתא דאתרוג שנקבוהו עכברים פליגי אי מיקרי הדר לצאת בו בי"ט שני. והובא להלכה בסימן תרמ"ט ס"ה. וקשה דהא מ"מ יפסל משום הקריבהו נא. וכמו דפסלינן באו"ח סימן קנ"ד שמן שנפל בו עכבר. והרמב"ן במלחמות שם כתב להדיא דלא שייך באתרוג זה סברא דהקריבהו נא. וכן קשה בהא דאיתא באו"ח סימן תנ"ג ס"ג ותס"ו ס"ב באחרונים שם שקצתם הכשירו לפסח נשיכת עכבר. וקשה דהא אסור משום הקריבהו נא. ודוחק לומר דשם איירי לשאר ימי הפסח ולא למצת מצוה. דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ולהאחרונים שכתבו ביו"ד סימן ק"ד שאם השמן מותר באכילה כגון שטעם העכבר בטל בס'. ליכא בו סברא דהקריבהו נא. י"ל גם בזה דהכא איירי שעכ"פ בטלו החטים והקמח נשוכי העכבר בכל החטים והקמח דהא מב"מ בטל ברוב. תו ליכא בזה סברא דהקריבהו נא. ומצאתי בכפ"ת בסוכה (דף ל"ו) שהקשה ג"כ מהא דשמן. אך לא הביא דברי הרמב"ן הנ"ל. ותירץ שם דכיון שהעכבר נכבש בשמן גרע טפי. ולפלא שלא הביא דעת הפוסקים בסי' ק"ד ואו"ח סימן קנ"ד דהיכא שמותר באכילה שרי לביהכ"נ. וא"כ ה"ה הכא כשחותך מקום נשיכת העכבר שרי. וצ"ל דבא ליישב דאף להסוברים שם שאסור אף דאיכא ס' היינו רק כשנבלע טעם העכבר בכל השמן. אבל בנשיכה לחוד כיון שחתך מקום הנשיכה ליכא סברא דהקריבהו נא. ולדעת בה"ג ור"נ גאון הובאו בטור סימן תרמ"ט שאסור באתרוג אף בנשיכה קשה מהא דחטים. ובפרט לפמש"ש הט"ז לפסוק כהבה"ג. וצ"ל דבחטים שאין ניכר איזה הם וגם כי משתנים באפיה לא הוי מאיס כ"כ. וכעין זה איתא בב"ק (דף צ"ד ע"א) וע"ז (דף מ"ז ע"א) דלא מאיס בכה"ג ע"ש. ועפמש"ל יש לבאר סוגיא (דדף ל"ו) שם דאמר רב דלא הוי הדר ופריך הא ר"ח מטביל ונפיק ביה ומוקי לה בי"ט שני. ועכברים דמאיסי אסור גם בי"ט שני. ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר"ח מטביל ונפיק ומקשה ממתניתין ומשני דאיירי בי"ט שני. והרי"ף ורא"ש הביאו רק את לשון ראשון ולא הביאו שינויא דעכברים מאיסי. והקשה הב"י סימן תרמ"ט דלפ"ז הו"ל טפי לפסוק כלישנא בתרא. ונראה דהנה בסוגיא שם קשה מה מקשה על רב מדר"ח. אטו ר"ח תנא הוא. וגם הלא פשוט דלהכי נקיט רב נקבוהו עכברים ולא סתם אתרוג חסר משום דעכברים מאיסי. ומצאתי שכן הקשה הכפ"ת ונדחק מאוד. ועו"ק למה מקשה הש"ס על ר"ח מהא דתנן החסר פסול. הו"ל להקשות גם לרב מאי קמ"ל הא תנן החסר פסול. וביותר קשה בלשון שני דמקשה הש"ס על ר"ח ולא על רב והוא תמוה ע"ש. ונראה שפירשו הרי"ף ורא"ש סוגיא זו דהמקשן היה סבור דנקיט נקבוהו עכברים. ולא שאכלו ממנו. משום דאי אכלו ממנו הרי הוא פסול משום חסר. להכי נקיט ניקבו דנקב שאין בו חסרון כשר כשאינו מפולש כדתנן במשנה שם. וקאמר רב דמ"מ לא הוי הדר מפני שניקב ע"י עכברים דמאיסי ופריך הא ר"ח מטביל בה ונפיק ביה. פירוש באתרוג שנקבוהו עכברים היה מטביל בו כי לא היה מאוס עליו וגם היה יוצא בו ומקשה מזה על רב דהא חזינן דלא שייך בו הקריבהו נא. דהלא ר"ח היה אדם חשוב ואכלו [ועכצ"ל שהיה חותך מקום נשיכת העכבר. דהא בלא"ה אסור לאכול מקום נשיכתם מפני שמשכח כדאיתא שילהי הוריות. ועוברים בזה על פן תשכח ע' מנחות (דף צ"ט). וכ"כ הט"ז סימן תרמ"ט דלכ"ע צריך לחתוך מקום נשיכתם. והפלוגתא הוא רק על שאר האתרוג ע"ש] ומקשה הש"ס על ר"ח דכיון שאכל ממנו וגם דע"כ חתך מקום נשיכתם כנ"ל והרי הוא חסר והתנן דחסר פסול. ומשני בי"ט שני. אבל לרב לא קשה די"ל דס"ל דאיירי בניקב ולא חסר כנ"ל. והרי"ף והרא"ש לא גרסי שינויא דשאני עכברים דמאיסי. וגרסתם בש"ס ולא היא דהא ר"ח מטביל ונפיק ביה ע"ש. ורב צ"ל דס"ל שהוא מאוס לכל אדם. ומי שאינו מאוס עליו בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן איתא בע"ז (דף ס"ח ע"ב) דרב ס"ל דעכבר מאיס טובא עד דקרי שם חידוש מה שאסרתו תורה. ונתישבו בע"ה דברי הרי"ף והרא"ש דתמוהים לכאורה. עכ"פ נתבאר דשפיר י"ל דבמקום שאין הדבר מאוס לאנשים נכבדים. אינו אסור משום הקריבהו נא. אף שבשארי מקומות אינו ראוי לפחות וסגנים וע' תב"ש סימן י"ג סק"א וב' לענין בל תשקצו אי שרי כשאינו מאוס עליו וע"ש בשאר אחרונים. וע' ט"ז ופר"ח ר"ס פ"ד שכתבו ג"כ שתלוי אם מאוס עליו ואקצר:

עכ"פ בנ"ד דודאי במשך ה' או ו' שעות שהיתה המגופה פתוחה לא נמר ריחו וטעמו. וגם כי היה עומד במקום גבוה שאין לחוש כ"כ שיפול בו דבר מאוס. וגם כי זה היה בחורף שאין מצויים זבובים וכדומה שנחוש שיפלו בהיין וגם דיש מקום לחלק בין אם גלוי כל הכלי של היין או שגלוי רק מקום המגופה שבאופן כזה אינו מפיג במהרה את ריחו וטעמו. נראה פשוט שיש להתיר לקידוש וכדעת המג"א. והאחרונים שכתבו שעה מועטת כבר כתבנו שלא דקדקו בלשונם כי סוף דברי המג"א איירי אף באיזה שעות. ואף ביין מגולה גמור נראה דאינו אסור רק לקידוש הלילה אבל בשחרית שרי. דאף שפג ריחו וטעמו. מ"מ לא גרע משאר משקין שמותר לקדש בשחרית כשאין לו יין וכן להבדלה. אכן אם יש לחוש שנפל בו דבר מאוס י"ל דאסור גם בשחרית ולהבדלה. כיון שהוא מאוס לאנשים נקיי הדעת. ויש בו משום הקריבהו נא. ולפי"ז גם שארי משקין שנפל שם איזה דבר שעי"ז נמנעים נקיי הדעת לשתותו. יש לאסרם לקידוש ולהבדלה. וכן לשארי כוסות של ברכת מצוה. וכעין זה כתב הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ד בא"א סקי"ט גבי נר ביהכ"נ דה"ה לשארי נרות של מצוה. וע' אחרונים ר"ס תרע"ג ובפמ"ג יו"ד סימן צ"ט ויש לצדד בשאר משקין וההכרח לקצר:

סימן ב

כבוד ידידי הה"ג וכו' מו"ה בצלאל נ"י הרב דק' וויזנא:

ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי כשבא עכו"ם בשבת לקחת ש"ש או בגד למת אם מותר להרשות שיקח הסחורה בעצמו משום איבה. הנה בגוף דין איבה איתא בע"ז (דף כ"ו) דלא שייך בכה"ג כיון שידוע להם שנאסר לנו בשבת מו"מ. ואף בפקו"נ שהותר לישראל איתא שם שיודעים העכו"ם שלא הותר השבת רק בשביל מי ששומר שבת. אכן איתא במרדכי פ"ק דשבת בשם א"ז שאם עכו"ם חולה שלח בשבת לקחת איזה מאכל מישראל מותר לתת לו. ובהג"מ פ"ו מה"ש כתב בשם א"ז דמשום דרכי שלום או עכו"ם אלם מותר לתת לו או לשלוח ע"י עכו"ם אחר לדידן דלית לן ר"ה. והובא זה בב"י סימן שכ"ה וכתב דהך דדרכי שלום היינו כי ההוא שחולה שלת לקחת מאכל. ובש"ע סימן שכ"ה ס"ב סתם דמפני ד"ש או אלם מותר. ובאמת מהא דמאכל יש לחלק דמאכל שאני שיוכל לאכלו במקומו וליכא משום מראית העין כולי האי וכמ"ש במרדכי שם. אכן באו"ז ה' שבת סימן נ"ג מפורש שאף שידוע שרוצה להוליך לרה"ר שרי אף ליתן לידו משום שאצלינו ליכא ר"ה דאורייתא ולזה שרי בדבר ששייך בו ד"ש כגון שהיה העכו"ם אלם. ולפלא דבאו"ז מבואר דאלם היינו משום ד"ש. ובהג"מ מבואר דתרי מילי נינהו. וצ"ל דגריס באו"ז וכגון שהיה העכו"ם אלם. וכ"נ באו"ז שם דמייתי שנותנין מזונות לעכו"ם בשבת מהא דתנן מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל משום ד"ש ע"ש. אלמא דס"ל דד"ש שייך רק במזונות. אך י"ל דמייתי דבמזונות שייך ד"ש אף בעכו"ם. וממילא נילף לכל דבר היכא שנראה שיש בזה משום ד"ש. וכ"נ מדברי ההג"מ והשו"ע שכתבו בדבר שיש בו משום ד"ש ולא פירשו דהיינו במזונות. מוכח דשייך ד"ש גם בשאר דברים. וכ"נ בגיטין (דף ס"א דשייך ד"ש בשא"ד ע"ש במשנה וכן מסתבר] אך י"ל דרק במתנה התירו דליתא רק משום חשש הוצאה דמתנה מותר לתת בשבת כמש"כ בחיבורי ח"ב סימן ק' וח"ג סימן פ"ג מהשטמ"ק כתובות (דף ה') שאיסור מתנה בשבת הוא על המקבל ולא על הנותן. וכיון שהמקבל הוא עכו"ם אין בזה איסור. ומשום הוצאה הוי רק חשש שבות דשבות כיון שאין לנו ר"ה. אבל במכירה אסור. ואף שאינו עושה דבר כי העכו"ם נוטל בעצמו. מ"מ הא הו' מו"מ. דהא עכ"פ צריך להראות לו היכן מונח הדבר וגם משגיח כמה הוא נוטל. וגם דהיכן מצינו שצריך מעשה במו"מ. וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה"ש הי"ג דאף המוכר בדברים מיקרי מו"מ וצ"ל הכוונה שמצוה להקונה לזכות בדבר הנמכר וכן משמע שם ברמב"ם. וכל מו"מ הוא בדברים שאומר לו טול דבר זה בכך וכך וכדומה וא"צ שיקח בידו ויתננו לו. וכן פירש"י בשבת (דף קי"ג ע"ב) דמו"מ הוא בכלל איסור דיבור. ואף שהקשו התו' שם דהא כבר נפקא ממצוא חפציך. היינו משום דעביד בדיבורו מעשה המו"מ. וידעינן לה מקרא דממצוא חפציך. אבל כ"ע מודו דמו"מ אסור אף בדיבור. ורק רש"י ס"ל דזה ילפינן מודבר דבר. ותוס' ס"ל דג"ז נכלל בקרא דממצוא חפציך. וכ"נ בב"ח ר"ס ש"ו ע"ש:

ולכאורה י"ל דנ"ד מיקרי דבר מצוה משום דרכי שלום ולדב"מ מצינו בשבת (דף קי"ג) דחפצי שמים מותרים. וכ"כ כמה ראשונים הובאו בשטמ"ק כתובות (דף ה') שמותר ליתן מתנה בשבת במקום מצוה. ולפ"ז מותר ג"כ מו"מ לדב"מ. דהא מו"מ נאסר מקרא דממצוא חפציך. ואמעיטו מזה חפצי שמים אבל ז"א דהא כתב הר"מ מרוטענבערג הובא בטור סימן ש"ו שמו"מ גמור לא הותר במקום מצוה. וכ"פ בש"ע סי' ש"ו ס"ו וברמ"א שם ס"ג וכ"כ הרבה ראשונים הובאו בב"י שם ובשטמ"ק בכתובות (דף ה'). והיה נראה הטעם דמו"מ האיסור הוא שמא יכתוב כפירש"י בביצה (דף ל"ז) וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה"ש. וגזירת חכמים לא מצינו שהותרה במקום מצוה כמ"ש המ"מ פכ"ד מה"ש ה"ה. ורק ר"ת ס"ל הובא בתוס' ביצה (דף ל"ו) דגזירה שמא יכתוב הותרה ג"כ במקום מצוה. אבל שאר ראשונים נראה דפליגי בזה אך קשה לפ"ז למה התירו חשבונות של מצוה הא כתב הרמב"ם פכ"ג מה"ש טעם איסור חשבונות משום שמא יכתוב. וצ"ל הטעם משום דחשבונות של מצוה כגון מה שנוגע לדבר הלכה וכדומה אין רגילים לכתבם. רק חשבונות של עסקו. ההרגל לכתבם לזכרון. וכיון שאין רגילים לכתבם אין בהם איסור רק משום ממצוא חפציך ודבר דבר. וכן פירש"י בכתובות (דף ה') שהאיסור הוא מודבר דבר. וזה הותר בדבר מצוה. ובשל צדקה ג"כ אין הדרך לכתוב משום דהוי ממון שאין לו תובעים והוא דחוק. שוב ראיתי שהפמ"ג הקשה זה בסימן ש"ו במשבצות סק"ח ונשאר בקושיא. וביש"ש פ' משילין סי' ז'. כתב דבגזירה דשמא יכתוב הקילו במקום מצוה ובמו"מ החמירו. וצ"ל כוונתו דס"ל טעם איסור מו"מ הוא משום תקנת עזרא כפירש"י בביצה (דף כ"ז ע"ב) ובזה לא מצינו קולא. ורק בדבר שנאסר משום ממצוא חפציך הותר במקום מצוה שהוא חפצי שמים, ורש"י ס"ל דעזרא תיקן זה משום שמא יכתוב. או שסמך אקרא דממצוא חפציך. וכתרי לישני דברש"י בביצה (דף ל"ז):

אכן לפ"ז קשה טובא למה התירו לקנות בשבת אצל חנוני או רועה ומניח טליתו אצלו ועושה חשבון לאחר שבת כדאיתא בשבת (דף קמ"ח) דאף שאינו מדבר עמו מסכום מקח. מ"מ הא הוי מו"מ דהרי מקנה לו החפץ. וכן בביצה (דף כ"ט) איתא שהקילו לקנות לצורך יו"ט רק שלא יזכיר סכום מקח ומדה. רק התם י"ל דכיון שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש. הקילו גם במו"מ לצורך או"נ. אבל בשבת קשה. וביותר קשה דכל הנהו דביצה (דף כ"ט) הובאו להלכה בטוש"ע סימן שכ"ג להתיר גם בשבת. ולכאורה י"ל דגזירה שמא יכתוב שייך רק בקנין קרקע שהמנהג לכתוב שטר. אבל מטלטלים לאו בני שטרא נינהו כדאיתא תא בב"ק (דף ע"ט). ובזה יש ליישב מה שהביא רש"י בביצה (דף כ"ז) קרא דעזרא ולא הביא גזירה דשמא יכתוב. משום דשם איירי במטלטלים. ובעזרא איירי ג"כ במטלטלים. והיינו דמייתי רש"י בביצה (דף ל"ז) תרי לישני. אבל ז"א דהרי הרמב"ם כתב בפכ"ג מה"ש הטעם שמא יכתוב על כל מו"מ וכן סתמו כל הפוסקים. וצ"ל מפני שדרך הסוחרים לכתוב עסקיהם בפנקס. ובשבת שלוקחים בהקפה יש לחוש יותר לכתיבה כידוע. ואף דאיתא בשבת (דף קמ"ח) דשאלה שהוא לזמן מועט אין לחוש לכתיבה מ"מ מו"מ שהוא בהקפה רגילים לכתוב בפנקס. וכ"ה לשון המשנה בשבועות (דף מ"ה) וחנוני על פנקסו. ואף כשמניח טליתו למשכון בכ"ז המנהג לכתוב למי נתן ושל מי הוא המשכון:

ונראה ביאור ענין זה. דאיתא בשבת (דף קמ"ח) דאף דהלואה אסור בשבת שמא יכתוב מ"מ אם אמר השאילני שרי דע"י ששינה ואמר בלשון שאלה הוי היכר שלא יבוא לכתוב. ולזה הותר לצורך שבת כל מו"מ ע"י היכר כגון שאינו מזכיר סכום מקח ומדה ושמניח טליתו אצלו. ושינוי זה מזכירו שלא יבוא לכתוב. רק דמ"מ יש לאסור משום ממצוא חפציך. אבל לצורך מצוה שרי דחפצי שמים הותרו. ובזה מיושב מה שצריך גזירה דשמא יכתוב וגם קרא דממצוא חפציך והיינו משום דגזירה דשמא יכתוב לא הותר במקום מצוה. ורק כשיש איזה היכר. אזי הותר במקום מצוה. ומתנה לפ"ז הותרה לצורך מצוה משום דלא שייך בזה שמא יכתוב. והאוסרים בזה בשטמ"ק כתובות (דף ה'). צ"ל דס"ל דגם בזה שייך שמא יכתוב וככל מוציא מרשותו לרשות חבירו. וכדאיתא בביצה (דף ל"ז) דאין מקדישין ומעריכין משום שמא יכתוב וע"ש ברש"י וע' שבת (דף קמ"ח ע"ב). והא דאיתא בספ"ק דביצה שמשלחין מתנות ביו"ט לצורך יו"ט. י"ל דיו"ט שאני וכמש"ל, ועי"ל דכשמשלחו בתורת דורון הוי ג"כ כשינוי:

עכ"פ שמענו מזה דמו"מ שנעשה ע"י איזה שינוי יש להתיר במקום מצוה. וא"כ כיון שכתבו הפוסקים דמשום דרכי שלום מיקרי דב"מ. ממילא מותר להניח לעכו"ם לקחת איזה דבר משלו בתורת מכר כיון שאינו נותן לו בידיו וגם אינו מגיד לו סכום מקח. ואין לך שינוי גדול מזה. אכן אם נבוא לחדש התירים כאלו. יהיו כל החניות פתוחות ח"ו בשבת. ולזה נראה דרק בדבר שלא יוכל העכו"ם להשיג במקום אחר מיקרי ד"ש ויש להתיר להניחו לקחת אצל הישראל אבל דבר שיוכל להשיג אצל אחר. חלילה להתיר זה. דליכא בזה משום ד"ש. כי כל העכו"ם יודעים שאסור לישראל לעסוק במו"מ בשבת ויו"ט. ובמקום שאפשר להתיר כנ"ל צריך להזהר שלא ליתן לידו רק יקחנו בעצמו. ושלא להגיד לו סכום מקח וכמש"ל. וגם שלא יפתח חנותו לר"ה רק יקח מצד אחר. ואם אין לו פתח אחר. אזי יפתחנה העכו"ם. ולא יפתח הפתח כולו רק במקצת. וכעין הא דאיתא במ"ק (דף י"ג) ובשו"ע סימן תקל"ט. והעכו"ם יסגרנה תיכף כשיוצא ואם יש סחורה זו אצל ישראל אחר שהלה לא יצטרך לפתוח חנותו. אזי ישלחנו אליו. ואם הלה לא יחפוץ לתת לו. בשביל שכל ימות השנה אינו לוקח אצלו. מותר ישראל זה להרשות להעכו"ם לפתוח החנות באופן הנ"ל. ואם יש שם חנוני עכו"ם ואינו רוצה לתת בשבת לעכו"ם זה רק אם יקנה אצלו כל השנה. אזי אם ידוע להישראל להכין זה מע"ש. אסור להניחו לקחת בשבת. דאיהו דאפסיד אנפשי'. כי היה לו לתת זה להעכו"ם בע"ש ולא עדיפא קולא זו מדבר שדוחה שבת מדאורייתא דקיי"ל בשבת (דף ק"ל) שאסור אם היה אפשר לעשותו בע"ש. אבל אם לא היה אפשר לדעת זה מע"ש. יש להתיר. וע' חיבורי ח"ב סי' ק'. וזה הוי דבר מצוה משום דרכי שלום. כ"א לא יניחנו לקחת. יאמרו העכו"ם שעכו"ם צריך לקנות אצל עכו"ם. וישראל אצל ישראל. ועי"ז יגבר פירוד הלבבות ויבואו לידי שנאה. ואנחנו נצטוינו מפי חז"ל להיות שלמים אף עם עכו"ם וק"ו עם השומרים ז' מצות. ולזה אמרו בגיטין (דף ס"א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני ד"ש. הכוונה שמפרנסים אותם יחד כדי לקרב הלבבות ולא יהיה שנאה לזה על זה. ולזה מותר בכה"ג להניח לעכו"ם לקחת בשבת הדבר הנחוץ לו אם לא ידע זה מאתמול וגם הוא רגיל לקנות אצלו כל ימות השנה. וא"צ לדחותו שילך לקנות אצל חנוני עכו"ם. אם עי"ז יפתה אותו העכו"ם שיקח אצלו כל ימות השנה. וכעין זה תלוי בראות עיני הדיין לפי ערך נחיצות הענין ושלא יפרצו להקל בזה ח"ו יותר מדאי. ובימי חרפי ראיתי שהגאון החסיד מהרא"ש זצ"ל אבד"ק איישישאק בעה"מ שו"ת עמודי אש התיר להרשות את העכו"ם שיקח מבית ישראל בשבת משום דרכי שלום. וכ"ז אם הדבר צריך לשעה. אבל אם אפשר לדחות על מו"ש. ודאי שאסור לתת בשבת. וע' חי' הרשב"א גיטין (דף ס"א):

סימן ג

כבוד הה"נ וכו' מו"ה חיים טשערנאוויטש מו"צ באדעסא יע"א:

ע"ד הטעליגרף שעומדים תחת העמודים קנים המכוונים תחת החוט. לחזוק העמודים. כבר כתבתי במכתבי הראשון. שבאופן כזה יכולים לסמוך ע"ז. ואף שאיזה אחרונים פקפקו מצד שלא נעשו לשם מחיצה. ז"א. דמחיצה הויא בכל גווני וכמ"ש התוס' וש"פ בעירובין (דף כ"ה). רק יש לדון דהא איתא שם דלענין היקף לדירה לא הוי מחיצה אם נעשה לנחת או לצניעות ובנ"ד אנו רוצים לעשות שיהא מוקף לדירה. אכן כיון שכבר כתבתי שאין לסמוך על הטעליגרף משום צה"פ. רק צריך להעמיד קנים תחת החוט ולפ"ז תו לא הוי מחיצה לצניעות. דהא עתה עושה הצה"פ לשם היקף לדירה וכמ"ש המג"א סימן שנ"ח דאף ע"י צה"פ הוי מוקף לדירה וע' מג"א סימן שס"ב. ואין חשש בזה:

וע"ד אם יש למצוא תקנה להגנות הנמצאות בעיר ואינם גדורים והם יותר מבית סאתים. דקיי"ל דזרעים מבטלי מחיצתא. והוי שאר העיר פרוץ למקום האסור. וכדאיתא בעירובין (דף כ"ד). והביא מעכ"ת דברי הח"צ סימן נ"ט שמקיל כשהזרעים נעשו ערוגות ערוגות שאין מצטרפין ליותר מסאתים. וכן דברי הדבר שמואל שהביא הח"צ שם ע"פ דברי התוס' והרא"ש שצדדו לומר דרק בקרפף זרעים מבטלי מחיצה ולא בחצר ורחבה. וחפץ כת"ר לדעת דעתי בזה. ובאשר טרדותי עצומות כעת אשיבנו בקוצר:

הנה היתר הדב"ש קשה לסמוך עליו. אחרי שכל הפוסקים לא הביאו שיטה זו ואף כי נימא דהלכה כהמקיל בעירוב הוי אף במחיצות. אין שייך זה לענין לסמוך על דעה יחידית שלא הביאוה הפוסקים כלל. ועוד דאף התוס' בעירובין (דף כ"ג ע"א) כתבו בלשון שמא ולא בהחלט. וכן הרא"ש שם נשאר בצ"ע בזה. וכ"כ המרדכי ורי"ו וטור דהוי רק ספק. וכבר כתב הב"ח סימן שצ"ח והק"נ בפ"ב דעירובין דבאיבעיא לא אמרינן הלכה כדברי המקיל בעירוב. ובלא"ה הא כתב הרא"ש בפ"ב דעירובין סימן ד' וריב"ש סימן ת"ה דבמחיצות לא אמרינן הלכה כדברי המקיל בעירוב. ובנ"ד כיון דמבטלי מחיצתא א"כ נוגע זה למחיצות. ויש לחלק קצת וכן פסקו הטוש"ע סימן שנ"ח ס"י להלכה דגם בחצר זרעים מבטלי מחיצה. ועוד נראה דבנ"ד לא שייכא כלל סברת התו' והרא"ש. דהא סברתם מבוארת בדבריהם דזרעים מבטלים רק מחיצות קרפף שתשמישו מועט. אבל חצר ורחבה שתשמישן רבה אין הזרעים מבטלי מחיצותיהן. וזה שייך רק כשהיו החצר ורחבה מוקפות לדירה ואח"כ זרעו שם. אבל היכי שיש גינה זרועה יותר מב"ס ואינה גדורה לצד הקרפף הסמוך לה. ואח"כ עושה מהקרפף חצר. בזה ודאי הוי החצר פרוץ במלואו למקום האסור להגינה דלא שייך לומר שהזרעים אין מבטלים מחיצות החצר. דהא כבר נתבטלו המחיצות קודם שנמלך לעשות מהקרפף חצר. ועיקר ראיות התו' ורא"ש הוא מרש"י. דגבי הא דגינה והקרפף שהי' ע' אמה ושירים מטלטלין בתוכה. והוא שיהא בה שימורה ובית דירה. ופירש"י שפתח ולבסוף היקף דהוי הוקף לדירה. והקשו התוס' וכי לא ס"ל לריב"ב שמותר לטלטל בחצר יותר מב"ס. והלא כמה מבואות וחצירות היו בירושלים יתרות על ב"ס. וכי יאסור ריב"ב לטלטל בהן. ולזה הוכיחו שיש חילוק בין קרפף לחצר. וכן הוכיחו מהא דאיתא שם (דף כ"ב) דאמרו רבנן לר"י אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שאפילו בת עשרה כורין מותר לטלטל. משמע דליכא מאן דפליג עלה. ועכצ"ל דריב"ב מודה בהנהו. ולזה כתב הרא"ש שאין ללמוד חצר ורחבה מקרפף לענין זרעים שיבטלו המחיצות וא"כ נהי דנימא שלפי שתשמישן מרובה לא יבטלו הזרעים מחיצותיהם אבל מהיכי תיתי לומר שע"י שנמלך לעשות מהקרפף חצר יהא מותר לטלטל בזרעים שאצל החצר. וגוף סברת הרא"ש ג"כ קשה לענ"ד דנהי דריב"ב ס"ל דבחצר מהני היקף לדירה אף ליתר מב"ס. ולגינה וקרפף מהני רק לב"ס. מ"מ לענין ביטול מחיצות מנ"ל לחלק בזה. דהא כיון שזרעם הוי כגינה ממש. ומנ"ל לחדש פלוגתא במה שלא נזכר בש"ס. ולדבריו יהיו זה תלוי בפלוגתא דריב"ב ורבנן. וכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי (בדף כ"ד) וכדמפרש שם אליבא דר"ש ורבנן. ואף דע"כ אזיל שם לרבנן. דלריב"ב אין מועיל היקף דירה ביותר מב"ס. מ"מ הו"ל לפרושי דלרבנן חצר שאני:

ולכאורה יש להביא ראיה להרא"ש. דבאמת צריך להבין לשון הש"ס (דף כ"ג ע"ב) נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור. נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. למה ליה למימר הרי הוא כחצר. דהא סגי שהוא בחזקתו הקודמת קרפף שהוקף לדירה. ובשלמא אי נימא שיש חילוק בין קרפף לחצר. י"ל דנטע עדיף טפי דהוי כחצר. אבל ז"א דא"כ נימא שאם זרע אח"כ בין האילנות לא יבטלו המחיצות. דכיון דהוי כחצר תו לא מבטלי לה זרעים לדעת הרא"ש שהזכרנו אבל כוונת הש"ס נראה כמ"ש הריטב"א בחידושיו שדרך ליטע אילנות בחצר לטייל ולישב בצילם. ולזה קאמר הש"ס דאף שבקרפף אין מצוי כ"כ שיטעו שם אילנות. מ"מ אם נטע בו הרי הוא כחצר לענין זה. אבל לדינא אין חילוק לענין זרעים בין קרפף לחצר. ועכ"פ לענ"ד אין להעמיד על היתרו של הדב"ש שהובא בח"צ:

ומ"ש הח"צ בשביל שעשוין ערוגות. ג"כ לא נראה לענ"ד. דאטו הא דאיתא בש"ס דזרעים מבטלי מחיצות. הוא דוקא כשזרועים תכופים זה אצל זה. והלא כן הדרך לזרוע מרוחקים קצת זה מזה כדי יניקה כדאיתא בשבת (דף פ"ה). וכן תנן בפ"ג דפאה מ"ג ובמ"ק (דף ד' ע"ב) שאם הזרעים רצופים עוקרים האמצעים כדי שיגדלו השאר כראוי ובא"י צריך להניח שיעור יניקה בינתים משום כלאי זרעים כדתנן בפ"ג דכלאים. ועוד דהא איתא בש"ס שנטע לא מבטל מחיצתא. וס"ל לר"י (בדף כ"ד ע"א) והוא שעשוין אצטבלאות. והיינו שורות שורות כפירש"י שם. הרי מפורש דזרעים בכה"ג שעשויין שורות שורות מבטלים המחיצות אף שיש הפסק גדול בין השורות. דהא אילנות שיש פחות מד' אמות בין אילן ואילן רואים אותם כאלו אינם. כדאיתא בב"ב דף פ"ג) משום שעומד למעקר ע"ש ברשב"ם והוא משנה בפ"ה דכלאים. וע"כ איירי שהאילנות נטועות בהפסק ד"א בין שורה לשורה. ועכצ"ל דזרעים מבטלי מחיצות אם נזרעו כדרך לזרוע זרעים. ואף ערוגות ערוגות מצטרפות ליותר מסאתים דלא כהח"צ. וכן מוכח מסתם לשון גינה שבש"ס ופוסקים דאיתא דבטלי מחיצתא. והיינו ערוגות. כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי שהיה דרכם לזרוע ערוגות ערוגות. ע' פ"ג ופ"ה דכלאים ושבת (דף פ"ה) וב"ק (ד' ו' ע"ב) ועוד בכ"מ:

ומ"ש הח"צ. שההפסק שבין הערוגות עשוי להילוך. ז"א דהא אינו עשוי להילוך בנ"א. רק להלך לצורך הגינה וזה דרך גם באילנות לילך בין האילנות לתקנם וללקט הפירות ולהכי צריכים מקום פנוי סמוך לאילן כמלא אורה וסלו כדאיתא בב"ב (דף פ"ב) וכן איתא בפ"ד דכלאים שצריך ד"א כדי עבודת הכרם שיוכלו לילך שם עם עגלות לבצור. ומוכח בסוגיא דבכה"ג בזרעים שהניח כפי הצורך לזרעים מבטלי המחיצות. וכן איתא בב"ב (דף צ"ט ע"ב) שדרך לכנוס לפעמים לגינה ולהכניס לתוכה תגרים. ובשבת (דף פ"ה) איתא שדרך לעשות הפסק כרוחב פרסה כדי שיוכל לילך להשקות הירק ע"ש. ואף דודאי אם יש הפסק ד"א לא מצטרפי הזרעים. אבל בהפסק ערוגה שדרכן בכך כנ"ל ודאי דמצטרפי וזה ברור לענ"ד:

והנלע"ד לחדש בענין זה. דלכאורה קשה טובא בהא דתנן בעירובין (דף כ"ג) בגינה וקרפף שמועיל שומירה ובית דירה. ופירש"י דהוי מוקף לדירה. וקשה דהא גינה הזרעים מבטלים המחיצות. וכבר הקשו זה בתו' ישנים (דף כ"ג ע"ב) וברא"ש. ותרצו דרק בסאתים מהני הוקף לדירה ולא ביותר מזה. וקשה דמשמע דלא קי"ל כריב"ב שמתיר רק כבית סאתים. והלכה כתנאי דפליגי עליה ושרו אף ביותר מב"ס ע"ש בסוגיא. וכ"ה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה דסאתים נאמרו בגינה וקרפף שלא הוקף לדירה. אבל בכל מקום שנעשה גדר בכונה לשם דירה מותר אף ביותר מסאתים הרי מבואר דאף בגינה שרי ביותר מסאתים אם הוקף לדירה וכ"כ בהג"א מא"ז פ' עושין פסין להדיא דגינה וקרפף שהוקפו לדירה מותר לטלטל אף ביותר מסאתים. וכ"ה באור זרוע בה' ערובין. וכ"כ הרע"ב בפ"ב דעירובין מ"ה להדיא דריב"ב ס"ל דאף במוקף לדירה אסור יותר מסאתים אבל אנן קי"ל דאף ביותר מסאתים שרי. ומבואר שם דקאי על גינה דאיירי בה ריב"ב ע"ש. וכ"כ רבינו יהונתן ברי"ף על המשנה שם להדיא ע"ש. וכ"כ בתוס' רי"ד דאף בגינה מהני היקף לדירה ע"ש. וכן מוכח בעירובין (דף ט"ו וט"ז) גבי שיירא שחנתה בבקעה שמותר לטלטל אף ביותר מסאתים. וסתם בקעה היא זרועה כדתנן בפ"ו דטהרות ובשבת (דף ו' ע"ב) וב"ב (דף קנ"ג ע"ב) ע"ש ברשב"ם וכ"ה בכ"מ. ובירושלמי פ"א דעירובין ה"י מפורש שיירא שחנתה בגינה שהיא מוקפת גדר מטלטלין בה אפילו כוריים וכו'. וכ"ה בתוספתא. הרי שהותר לטלטל בגינה אף ביותר מסאתים כשהוקף לדירה. ומה שהתירו זה רק בשיירא. כבר פירש"י שם והתו' וש"פ. אי משום שלא קבעו שם המחיצה רק לאותה שבת. אי משום דאיירי במחיצה גרועה או של שתי או של ערב. אבל במחיצה גמורה שהוקף לדירה שרי בכל גווני יעו"ש ובפוסקים סימן ש"ס. והריטב"א בחידושיו בדף ט"ז) כתב דאף באין מוקף לדירה התירו בשיירא . ולפ"ז מיושב קושיתנו. דלהכי שרי אף בבקעה ובגינה. אבל ברש"י (דף ט"ז ע"ב) ובתוס' (דף י"ח ע"א) מבואר להדיא דבעינן בשיירא הוקפה לדירה. רק שהקילו במחיצה גרועה ובהיקף רק ליום אחד ע"ש. שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהביא התוספתא. ותירץ כמ"ש הריטב"א שהותר אף בלא הוקף לדירה. אבל רש"י ותוס' וש"פ לא ס"ל הכי וכמש"ל. וא"כ מוכח דמהני בזרעים היקף לדירה. וקשה דהא זרעים מבטלי מחיצות. וכ"נ ברמב"ם פט"ז מה' שבת שכתב בה"א שכל שלא הוקף לדיר' כגון גנות ופרדסים אסור לטלטל ביותר מסאתים ובהל"ה שם כתב. כל שלא הוקף ונפרץ יותר מעשר' וחזר וגדר לשם דירה. הוי מוקף לדירה. משמע דקאי אהני דאיירי בהל"א. והיינו אף בגינה ופרדס מהני היקף לדירה. וקשה דהא פוסק שם דזרעים מבטלי מחיצות:

והנראה בישוב זה. דכל הנהו פוסקים הרמב"ם ורש"י ותו' ואו"ז והג"א והרע"ב ס"ל דרק כשכבר הוקף לדירה ואח"כ זרע שם בטלו המחיצות. דכיון שאין דרך לזרוע במקום המוקף לדירה. אמרינן שנמלך ורוצה שיהא ההיקף שלא לדירה. ונהי דמחשבה אין מוציאה מידי מעשה הזריעה. אבל מעשה הזריעה מועיל לבטל מחשבתו הראשונה ומשוי לה כמוקף שלא לשם דירה. אבל היכא שהיה שם מכבר גינה ויש שם פרצה יותר מעשר. ועתה גודרה לשם דירה. זה מהני אף בגינה להתירה אף ביתר מסאתים. כמש"ל להוכיח מהש"ס והירושלמי והרמב"ם ורש"י ותו' וכמ"ש הא"ז והג"א ורבנו יהונתן והרע"ב להדיא. ומיושבים כל הקושיות שהקשינו למעלה בפשיטות. ואף שהרא"ש משמע להדיא דלא ס"ל הכי וכן הרשב"א בחידושיו. שהרי הקשו למה מועיל בגינה שומירה ונדחקו בזה. מ"מ לענ"ד ברור כמש"ל. וכ"כ בספר יראים מצוה ק"ב ובס' צדה לדרך מאמר ד' פמ"ה:

ועפ"ז אפשר לישב מה שהשמיט הרי"ף סוגיא דזרעים מבטלי מחיצתא. וכבר עמד בזה הבעה"מ. והרמב"ן לא תירץ על זה. ולפמש"ל י"ל דס"ל להוכיח מסוגיא (דדף ט"ו וט"ז) ומהירושלמי שהזכרנו וכן מרבנן דפליגי על ריב"ב דבגינה מהני היקף לדירה. ולא ס"ל לחלק בין נזרע מקודם לנזרע אח"כ. רק ס"ל דסוגיא (דדף כ"ג ע"ב) אזלא אליבא דריב"ב שם דס"ל דלא מהני בגינה היקף דירה רק עד סאתים ולא ביותר. וע"ז מייתי שיש חילוקים בין רוב למעוט אבל לדידן דקי"ל כרבנן דפליגי על ריב"ב. וס"ל דהיקף דירה מהני בגינה בכל גווני. ליתא לסוגיא זו כלל. ולזה השמיטה הרי"ף. ולפ"ז צ"ל דס"ל להרי"ף כמ"ש התוס' (בדף כ"ג) דריב"ב מודה בחצר דמהני היקף דירה אף ביותר מסאתים. ולזה קאמר דנטע הרי הוא כחצר. וצ"ל לפ"ז דהרי"ף מפרש הא דקאמר ריב"ב הגינה והקרפף. הכוונה שקצתו גינה וקצתי קרפף. ולזה קאמר אח"כ המשנה כולה בלשון יחיד יעו"ש משום דחדא רשותא הוא. ובש"ס הגירסא שהן ע' אמה ושירים. אבל ברי"ף הגרסא שהיא ע' אמה ושירים. וכ"ה בתוספתא ואפשר הטעם משום שמפרש לה דחדא רשותא הוא וקמ"ל ריב"ב רבותא דזרעים לא מבטלי המחיצה אף כשמקצתו קרפף וי"ל שהוקף לדירה בשביל הקרפף לחוד. וע' בסוגיא (בדף כ"ד) ובחי' ריטב"א שם די"א דבפחות מסאתים שרי לטלטל ממקצת הנזרע למקצת שלא נזרע. ואף שהוא דחוק בכ"ז ההכרח לפרש כן כדי שלא יקשה למה השמיט דין מפורש. וכן צ"ל בדעת הבה"ג שהשמיט דין זה דזרעים מבטלי מחיצה. ואקצר]:

עכ"פ הוכחנו מפשטות הש"ס והירושלמי ותוספתא ושכן דעת רש"י ותו' ורמב"ם ושכ"כ האו"ז וס' יראים והג"א ורבנו יהונתן ובס' צדה לדרך והרע"ב שאם הקיף גינה בפירוש לשם דירה מותר לטלטל בה. וכ"נ דעת הבה"ג והרי"ף שהשמיטו דין דזרעים מבטלי מחיצתא. וכן פשטות לשון הטוש"ע ר"ס שנ"ח שכתבו דכל היקף שלא הוקף לדירה כגון גינות ופרדסים ובורגנין שעשוין לשמור אסור לטלטל ביותר מסאתים. ואם הוקף לדירה אפילו יש בו כמה מילין מותר לטלטל. משמע דקאי אהנהו דאיירי בהו מתחלה. ומהני לגינה היקף לדירה. וכן בב"י שם הביא דברי ההג"א וביאר דבריו. ולא הזכיר כלל שאין הלכה כדבריו. ומשמע שהב"י מייתי לה להלכה. והא דאיתא שם בטוש"ע סע"י בגינה שבחצר. איירי שזרע הגינה אחר היקף החצר. וכמש"ל דבהכי איירי הש"ס בהא דזרעים מבטלי מחיצה. ועפ"ז נתברר שדעת רוב הפוסקים להקל בנ"ד בפשיטות. כיון שהגינות היו מכבר ועתה באים לתקן עירובין ולהקיף את העיר לדירה וכמ"ש המג"א סי' שנ"ח דאף צה"פ מהני להיקף דירה. ומותר לטלטל אף בהגינות ואף אם הם יותר מסאתים:

ועדיין יש לדון בנ"ד. דהא ודאי יש הרבה גינות של עכו"ם. וא"כ נימא דלא מהני מה שאנו מקיפין אותן לשם דירה. כיון שהעכו"ם אין דעתם כן. וי"ל שצריך לזה דעת בעלים דוקא. ואף דגבי שיירא משמע פשטות הש"ס ופוסקים שהבקעה שחנו בה אינה שלהם. ובכ"ז מהני הקיפם אם הקיפו במחיצה גמורה כמבואר בפוסקים שם. י"ל דמ"מ עכשיו הם משתמשים שם והרי הם כבעלים ואף אם משתמשים בגזל. י"ל דמ"מ הם עכשיו כבעלים וע' ב"ק (דף ס"ו) לענין מחשבה בגזלן. אבל בנ"ד הישראלים אין משתמשים בהגינות והעכו"ם לא יניחום להשתמש שם. וא"כ י"ל שבטלה דעתם במה שמקיפים כעת לדירה כיון שאין דעתם להשתמש שם בגזילה. וע' בחבורי ח"א סי' כ"ה מ"ש בענין אי מחשבת עכו"ם הויא מחשבה ואי בעינן מחשבת בעלים. וא"ל דכיון ששוכרים הרשות שוב יכולים להקיפו לדירה. ז"א דהא השכירות הויא רק להיכר ולא הוי שכירות גמורה כמבואר בש"ס ופוסקים. ונהי דבהרחובות והשוקים מהני מה שאנו מקיפים לדירה. לפי שיש לנו רשות להשתמש שם בלי מוחה. אבל בגינות המיוחדות לעכו"ם נימא דלא מהני היקף שלנו. וזה קשה גם על הח"צ דנהי דלא הוי גינה יותר מסאתים כשהן ערוגות. מ"מ הא הוי קרפף יותר מסאתים. ואם הן של עכו"ם מאי מהני מה שעושים עירובין לעיר. דהא מ"מ פרוץ למקום האסור. כיון דלא מהני ההיקף לדירה להקרפיפות של עכו"ם. וכן היתרו של הדבר שמואל אין מועיל בזה. דהא קודם שתקנו ערובין לעיר היו הגינות והקרפיפות אינן מוקפות לדירה. רק עתה ע"י תקון הערובין נעשה זה כחצר ורחבה. וזה אין מועיל לעשות קרפיפות וגינות של עכו"ם כחצר ורחבה. והוי פרוץ למקום האסור:

אבל באמת נראה שאין לחוש לזה. דהא הא דבעינן היקף לדירה הוא מדרבנן כמפורש בש"ס ופוסקים ופירש"י בערובין (דף ט"ו ע"א) שכך תקנו חז"ל שבמחיצה גרועה או שלא הוקף לדירה לא הותר רק כבית סאתים. וילפינן לה (בדף כ"ג) מחצר המשכן. והטעם נראה משום דחצר המשכן ג"כ לא הוקף לדירה מ"מ קרי לה הכתוב חצר והיינו דילפינן (בדף כ"ג ע"ב) מקרא דחצר המשכן. ואין מובן מהו הלימוד. אבל הכונה כמש"ל. והתו' כתבו (בדף כ"ג) דלהכי לא ילפינן מעזרה והר הבית מפני שהיו שומרים בלילה. וקשה דהא גם במשכן היו שומרים כדאיתא ריש תמיד. וע"כ צ"ל דכיון שהשימור אינו אלא בשביל הכבוד כמו בחצרות מלכים כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' בה"ב. לא מקרי דירה. וגם דהא בורגנין עשוין לשמירה. ומ"מ לא מקרי הוקף לדירה. וכפרש"י בערובין (דף ט"ו ע"א) הטעם. שהוא דר שם בע"כ כדי לשמור מה שחוצה לו. והוי דירה שתשמישה לאויר. ובפשוטו י"ל דבהמ"ק מקרי הוקף לדירה לפי שהיתה שם לשכה לכה"ג דהוא בית דירה כדאיתא ביומא (דף י') וע"ש ברש"י ותו'. וגם היתה שם לשכת בית אבטינס ששהו שם כמה שעות ביום ואכמ"ל בזה. ועכ"פ ילפינן מחצר המשכן דאף שלא הוקף לדירה מקרי חצר בבית סאתים. והענין נראה כעין מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובכ"ד דכל המפורש בתורה לא אסרוהו חז"ל. וה"נ כיון שמפורש בתורה שנקרא חצר בכה"ג. לא אסרוהו:

ויסוד הטעם שאסרו בלא הוקף לדירה. פרש"י בערובין (דף ס"ז ע"ב) משום דמיחלף בר"ה. והיינו משום דר"ה אין בו דיורין ולזה מיחלף. יעו"ש בלשון רש"י. ולפ"ז כיון שהוקף לדירה לא שייך לחלק בין הבעלים לאחר. ומה דזרעים מבטלי מחיצתא. י"ל דכיון שאין דרך לדור בין זרעים. אמרינן שביטל בכוונה הדירה ומעשה מוציא מידי מעשה. ושייך לגזור דמיחלף בר"ה. אבל אם הוקף הגינה בפירוש לדירה. שפיר מהני כנ"ל [ועוי"ל טעם היקף לדירה משום דבמחיצות העומדות מאליהן יש לעשות כל א"י כרה"י כמ"ש התו' בערובין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ודלמא. וכן כל העולם מפני שים אוקינוס מקיפו וכדאיתא בירושלמי פ"ח דערובין. והתו' שם תרצו דמחיצות בידי שמים לא הוו מחיצות לענין זה. ובתשובתי הראשונה דברנו בזה. ונראה שלזה גזרו בלא הוקף לדירה דלא להוי רה"י גמור כדי שלא יבואו לטעות להתיר במחיצות בידי שמים היכא דבקעי רבים והצריכו ברה"י גמור שיעשו המחיצות לשם דירה. ולפ"ז א"צ כלל לדעת בעל הרשות. דהא מעיקר הדין א"צ לזה. ורק הצריכו זה להיכרא שידעו שצריך לרה"י מחיצת עשויות ביד"א לשם מחיצה. ובנ"ד הרי ג"כ עושה זה לשם מחיצה לעשותו לדירה. ואף דמ"מ לא קאי לדירה. אין קפידא בזה, והא דזרעים מבטלי מחיצה. נראה הטעם דכיון שאין דרך לזרוע בחצר. הוי כעושה מעשה לבטל היקף הדירה. ומעשה מוציא מידי מעשה כדאיתא בקדושין (דף נ"ט) וזה דחוק]:

ויותר נראה שא"צ לזה דעת בעלים כלל. דהא קי"ל (בדף ס"ב) שדירת עכו"ם אינה דירה. ושפיר סגי במה שמקיפים כל העיר לדירה. ודעתם שיהא הכל מוקף לדירה. ובכל עת שיעלה ביד ישראל לקבל רשות מהעכו"ם לטייל בגינתו וקרפיפו ולהשתמש שם או שיוכל לשכרו או לקנותו ממנו. נותן דעתו על זה. וזה שכיח שנותנים רשות לאחרים לטייל בגינותיהם וקרפיפותיהם כידוע. וכבר הוכחנו מהא דשיירא שחנתה בבקעה דמשמע דמהני היקף לדירה אף שאינה שלהם. וכן מוכח מדלא מצינו בפוסקים שום חילוק בזה. ועוד דבפתוח ולבסוף הוקף לא מצינו כלל שיצטרך מחשבה לכוין להקיף לשם דירה. ומפורש בש"ס ופוסקים דהוי סתמא מוקף לדירה. וא"כ ה"ה הכא כיון שכבר נפתחו הבתים להרחובות והרחובות לקרפיפות וגינות. ועתה מקיפם. ממילא מקרו כולם מוקפים לדירה. וכ"נ להוכיח מדברי הרשב"א וריטב"א בערובין (דף כ"ד) שפלפלו בחצר שנזרע מעוטו אם הם של תרי גברי אם הוא מותר. אלמא דמהני מחיצות אחד שהקיף לדירה להזרעים של חברו. והיינו משום דכיון דמקרי מוקף לדירה לבעל החצר. מקרי גם לבעל הזרעים:

ועוד יש לדון בנ"ד להקל ע"פ מ"ש רש"י (בדף כ"ג) דגינה וקרפף הסמוכה לעיר הוי כהוקף לדירה. דכיון שקרובה לעיר דעתו להשתמש בה תדיר. וכ"כ ההג"א להדיא דגינה הסמוכה לעיר מותר לטלטל בה אף אם יש בה הרבה מילין. והובאה שיטה זו להלכה ברמ"א סי' שנ"ח ס"א. רק הביא שם שיטת התוס' בשם יש חולקין. ומשמע דעתו שהעיקר כדעה הראשונה. וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בכללי הוראה. וגם דהא בדרבנן אזלינן לקולא כמ"ש הש"ך שם. והרמ"א שהשמיט שם גינה וכתב רק קרפף. י"ל דחדא נקט. או אפשר ס"ל דבגינה לא מהני סמוכה לעיר. דכיון שזרע סמוך לעיר תו לא הוי כמוקף לדירה. דסמוך לעיר לא עדיפא ממוקף לדירה דקי"ל דזרעים מבטלי מחיצתא אכן בנ"ד שמקודם היה אסור לטלטל בעיר. ועתה ע"י תקון הערובין הותר לטלטל ונעשה הכל מוקף לדירה. ממילא גם הגינות נעשו מוקף לדירה. ועכ"פ הרי יש לנו דעת רש"י והג"א ואו"ז דשרי לטלטל בגינה הסמוכה לעיר. והרמ"א ג"כ ס"ל הכי עכ"פ בקרפף כמש"ל, וכבר בארנו שדעת רוב הפוסקים דאף בגינה מהני היקף לדירה. וא"כ ה"ה בסמוכה לעיר כנ"ל. ואף האחרונים שכתבו שהעיקר כהתו' בזה דלא מהני סמוכה לעיר. מ"מ יש לצרף שיטה זו להקל בנ"ד. דבלא"ה יש לנו יסוד לסמוך עליו:

וראיתי בשו"מ מ"ק ח"ב סי' קל"א שהביא בשם הפרי תבואה שהתיר אם זרע בחצר בעגול לטייל שם והשו"מ השיג עליו. ולענ"ד הדין עם הפר"ת. דהא הא דקרפף סמוך לעיר מקרי הוקף לדירה. וכן נטיעות. הטעם הוא מפני שדרך לטייל שם ע' בפירש"י וש"פ. וא"כ טיול הוי כדירה. וממילא ה"ה בזרעים כשראוי לטיול ג"כ לא יבטלו מחיצה. ובאשר אין הפר"ת ת"י אקצר. וה"ה בנדון דידן שסמוך לעיר ראוי לטיול. ושפיר מקרי הוקף לדירה אף של עכו"ם. והה"מ בפט"ז מה' שבת כתב שצריך שיעשה הגדר בפירוש לשם דירה. והיינו שיעשה אח"כ מזה בית והוא תמוה לענ"ד דהא מפורש בש"ס ופוסקים דסגי בפתח ולבסוף הוקף. וכן הרגיש שם בעצמו שהרמב"ם ורשב"א לא ס"ל הכי. ובאמת כל הפוסקים חולקים עליו וס"ל דסגי בפתח ולבסוף הוקף סתמא. והלא אף בסתם קרפף כתבו הרבה פוסקים דמהני מוקף לדירה ע' סי' שנ"ח ס"א ובסי' ת"א. ועוד יש לדון מהא דאיתא בערובין (דף ס"ז ע"ב) דעכו"ם שיש לו פתח לקרפף יותר מסאתים הוא מסתלק מהמבוי. כי עיקר תשמישו הוא להקרפף. וישראל אינו מסתלק באשר שאסור לו להשתמש שם. ורק בבית סאתים שמותר לו להשתמש מסתלק ע"ש. ומשמע מזה שעכו"ם דרכו להשתמש ביותר מסאתים. וא"כ מקרי לדידי' מוקף לדירה. ומשמע דה"ה בגינה דהא לגבי האי דינא לא נזכר חלוק בין קרפף לגינה ע"ש בפוסקים. אך ז"א יעוי"ש ואקצר:

עכ"פ למעשה נלע"ד להקל בנ"ד להתיר הטלטול בעיר אם יתקנו הערובין כדין כאשר בארנו במכתבי הקודם. ואין לחוש להגינות הפרוצות להרחובות או חצרות ואף אם הגינות של עכו"ם. רק בגוף הגינות אין לטלטל וכעין מ"ש הטור סי' שנ"ח לדעת הר"מ דאי נמי דזרעים לא מבטלי מחיצות חצר. מ"מ לא שרי לטלטל רק בחצר ולא במקום הזרעים ע"ש. אבל בגינות של ישראל יש לדון דשרי לטלטל בהם וכמש"ל:

ע"ד מ"ש בחיבורי ח"ג בהשמטה לסי' י"ח שאם יש מבוי מפולש רחב ט"ז אמה. היינו שיהא המבוי מפולש מקצה לקצה. אשר באמת אינו מצוי כלל בעיירות גדולות. ולזה נהגו לערב בכרכים גדולים מאוד ולא חששו למה שיש שם ס' ריבוא. כיון שאין שם ר"ה מפולש כנ"ל. וגם כי הס"ר מפוזרים בכל הרחובות. ולא יזדמן כלל שילכו כולם בר"ה אחד וכמש"ש:

סימן ד

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה נחום ג"י מו"צ במלאוויטא.

ע"ד אחד ששכר קרקע מעכו"ם על שלשים שנה והתנו עמו שיבנה שם ריחיים והם יטחנו אצלו וישלמו לו שכר הטחנה כדי שיהא להם ריחיים קרוב להם. והוא רוצה לעשות שם גם פאבריק. וחפץ לעשות היתר שיוכלו עכו"ם לעשות בריחיים ובפאבריק הנ"ל בשבת. והאריך כת"ר בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה צריך אני להשיב עוד על איזה שאלות. וגם כי עוסק ברפואות אנכי כעת. לא אוכל להאריך. ואף כי אנכי מעודי מתרחק מלעסוק בהיתרים הללו בכ"ז באשר קשה לעמוד בנסיון כזה בעתים הללו. ההכרח למצוא דרך ע"פ דין וכמאמרם מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו'. ולפלא שלא הזכיר כבודו מה הוא הפאבריק שעושה שם כי אפשר יש נ"מ לדינא. ולכאורה יש מקום לדון בזה מצד ההתחייבות שיש להעכו"ם המשכירים לטחון שם. אך באשר לא ביאר כת"ר אם יש התחייבות בכתב. לא אדבר בזה:

והנראה בזה דהנה האיסור בזה הוא אם הפועלים הם שכירי יום דהוי כאומר לעכו"ם לעשות בשלו ואמירה לעכו"ם שבות. ואף שצדד המג"א סי' רנ"ב שטחינה בריחיים הוי רק איסור דרבנן. וא"כ הוי רק שבות דשבות. ויש להקל במקום הפסד כמש"ש המג"א והנו"ב מ"ת סי' כ"ט ועוד אחרונים. אכן כבר חלקו האחרונים על המג"א וכן עיקר דטחינה בריחיים הוי מלאכה דאורייתא. וכמ"ש האהעו"ז סי' שכ"ח. ועוד יש איסור אף בקיבולת משום מראית העין שלא ידעו שהם קבלנים כדאיתא בש"ס ספ"ק דע"ז ובתו' וש"פ שם. ועוד יש איסור בשכר שבת אף בדיעבד אם עשו בשבת. והטעם נראה דאף דקיי"ל שהמבשל בשבת בעצמו מותר למו"ש. מ"מ הא ע"י עכו"ם צריך בכדי שיעשו ע' באחרונים סי' שי"ח. והיינו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת כדאיתא בביצה (דף כ"ד) ע"ש בתו' ובשבת (דף קנ"א). והיינו דכיון שהמתין בכדי שיעשה שוב אין לו הנאה ממלאכתו. אבל הכא אין שייך המתנה בכדי שיעשו כיון שהרויח בשבת וגם עתה הוא עוסק בזה ומרויח. וא"כ סוף סוף הוא נהנה ממלאכת שבת. לזה אסרו כדי שלא יבוא לצוות בעצמו לעכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת:

והנה מ"ש השם ארי' סי' ב' הביאו מעכ"ת להשכיר לישראל והישראל ישכירו להמשכיר ולשותף עכו"ם ושאין לעשות שטר מכירה או שכירות לגמרי לעכו"ם כי הוי כחוכא ואיטלולא. וההערמה היא ניכרת. והנה דרכו הוא ג"כ הערמה ניכרת וגם השותף העכו"ם הוא רק לפנים. ומה יעשה האיש אשר אינו רוצה להשתתף עם עכו"ם. ואם יעשה זה רק בגדר הערמה. א"כ היינו הך ועוד גרוע מזה. וגם הרבה פעמים יש תנאי בשטר השוכר שאין לו רשות להשכיר לאחר. ואז נפל פיתא בבירא. ולדעתי יותר טוב לעשות שטר שכירות שמשכיר לעכו"ם כל העסק במקח נכון. ויכתוב בו שקיבל דמי קדימה מהעכו"ם ארו"כ והמותר זוקף עליו במלוה. כדי שלא יתבטל הדבר ע"י שלא ישלם לו. ועוד חששות מעייל ונפיק אזוזי. ויכתוב שהמוכר התחייב להוציא משלו כל הצריך להעסק ע"ח העכו"ם. וכל הכסף שזוקף במלוה וכן הכסף שיוציא מהיום על העסק יהיו על פ"צ כו"כ אצל העכו"ם. עד שישלם לו. והישראל המשכיר או המוכר יהא המוציא והמביא בכל העסק ויקבע לו שכר בעד טרחתו לפי הענין ולפי טיב האיש וערכו. ושאין רשות להעכו"ם להתערב בעסק זה להגיד דעתו איך לנהל העסק כל זמן שלא ישלם להישראל כל המגיע לו. רק הישראל ינהל כפי דעתו ויקבל כל ההכנסה ע"ח החוב המגיע לו. כי אם ינהל העכו"ם כפי דעתו אפשר שיקלקל העסק ולא יהי' להישראל מהיכן לגבות חובו כי העסק כולו ממושכן להישראל לגבות חובו. ויבואר ג"כ בהשטר שעכו"ם נותן להישראל ולבאי כוחו ויו"א נאמנות כבי תרי בכל הנוגע לעסק זה נגד העכו"ם וב"כ ויו"א. רק מי שהישראל יהי לו חשד עליו יוכל הישראל להשביעו בד"ת. וכ"ז הוא עד שישלם העכו"ם לישראל כל המגיע לו. ויכתוב ג"כ שכל מה שיקנה הישראל בהמות וכלים או ישכור קרקעות וכדומה לצורך עסק זה יהי' הכל ע"ח העכו"ם. ומה שיוציא ע"ז יהי ג"כ זקוף במלוה ויעלה מזה פ"צ כנ"ל. והשם ארי' פקפק שם דמ"מ במה קונה הישראל את הבהמה כיון שאין שליחות לעכו"ם. וגם כי הוא קונה בכספו. אבל פשוט כי הלא מכניס הבהמות לרשות המושכר להעכו"ם והחצר קונה לו כיון שהישראל כוונתו לקנות בעד העכו"ם. וגם יש לדון כיון שהישראל הוא שכירו של העכו"ם עדיף טפי וע' מח"א ה' שלוחין סי' י"א וט"ו. ואקצר כי בנ"ד א"צ לזה. וגם בשאר דברים וקרקע כיון שאח"כ עובדים בה השכירים שבעסק שהם שכירי העכו"ם הם קונים עבורו וכמפורש בפוסקים דנעל גדר ופרץ הוא אף ע"י פועלים עכו"ם וא"צ בזה וז' שאיק אלי שנייא שע שב ו שלג שסנם שליחות. וע' מח"א ה' משיכה סי' ט"ו ונתיבות סי' קצ"ב. ויבואר ג"כ בשטר שמתחייב לכתוב לו פארמאלנא כל זה בעת שישלם לו כל המגיע. ושמתנה עמו בפירוש שגוף הקנין חל מעכשיו אף קודם שכתב לו פארמאלנא. כי בלא זה יש לחוש דלא סמכא דעתו כיון שהמנהג לכתוב פארמאלנא עסקים כאלה. אבל בדפריש מהני כדאיתא בקדושין (דף כ"ו) ובפוסקים:

ולהערמה אין לחוש דהא כבר חלקו האחרונים על התב"ש והחליטו דשרי למכור בכה"ג. ומכ"ש בנ"ד דהוי איסור דרבנן שרי הערמה לכ"ע. ובפרט דלפי הדרך שכתב הש"א הוא ג"כ הערמה. ורק שיש לחוש משום מראית העין. וזה יש לתקן ע"י פרסום בכתבים ובהכרזות שהעסק הזה מתנהל ע"פ היתר ב"ד. ואף דאיתא ביבמות (דף קי"ט) שאין לסמוך על הכרזה. בכ"ז בנ"ד מפורש בשו"ע סי' רמ"ג שהעיקר תלוי אם נתפרסם שהוא של ישראל. והוא מדקדוק לשון הש"ס בע"ז (דף כ"א) דאיתא שם הטעם מפני ששם ישראל נקרא עליו. אלמא דהיכא שנתפרסם שאינו של ישראל ש"ד. וע' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג דמהני הכרזה בשעת מעשה. וה"ה הכא. וכן אפשר לפרסם ע"י פתקאות וכעין הא דאיתא במנחות (דף מ') דסמכינן אדיסקי וע' חיבורי ח"ב ס"ס קי"ב מ"ש בזה. וכ"כ הרמ"א בס"ס רמ"ו דהיכא שמפרסם ברבים שנעשה ע"פ היתר שרי וגם דבנ"ד י"ל שאינה הערמה דשפיר מתרצה הישראל להשכיר העסק על אופנים הללו. וצריך לבאר בהשטר שהרשות ביד הישראל לדור שם ולהשתמש בבהמות ובכלים השייכים להעסק כפי רצונו. וכן לבאר שהרשות ביד הישראל למכור או להשכיר כל העסק לאחר כל זמן שהעכו"ם לא ישלם את המגיע לו ומה שיקבל בעד העסק יהא הכל ע"ח המגיע מהעכו"ם קרן ופ"צ. ואם מבואר בשטר שכירות של הישראל שאין לו רשות להשכיר לאחר. אזי א"א בתקנה זו. וצריך ליקח ע"ז רשות מהמשכיר שירשהו להשכיר להעכו"ם הזה:

בנ"ד נראה דרך יותר פשוטה דהנה איתא בע"ז (דף כ"ב) שאם הישראל משותף עם העכו"ם והתנה בתחילה שהעכו"ם יעשה בשבת שרי. ואם לא התנה בתחילה אסור והטעם מבואר בפוסקים דכשמתנה עכשיו כשהשדה כבר קנויה לו הרי הוא כמעמיד פועל בשבת במקומו. משא"כ מתחילה שעדיין אינו קנוי לו. ובדיעבד יש פוסקים דס"ל דאסור ע' ב"י וש"ע ס"ס רמ"ג ורמ"ה. והר"ן כתב בספ"ק דע"ז דכ"ז שייך כשכ"א עושה יומו. אבל כשהעכו"ם עושה אדעתא דנפשו בשבת כגון שיש לו חלק בפירות הקרקע וממילא יש תועלת להישראל ג"כ שרי. וכ"כ הרבה פוסקים ע' ב"י סי' רמ"ג. ולפ"ז בנ"ד יש עצה ליקצוב להעכו"ם העוסק במלאכת הטחינה. או אם יש לו עכו"ם שהוא פקיד על כל העסק ההוא. שיקח לבד משכירותו הקבועה. דבר קצוב מכל מדה שיטחנו בריחיים בכל השנה. ואף שהדבר קצוב הזה יהי' דבר מועט. אין נ"מ. או שכל שכירותו תהי' שיקח דבר קצוב מכל מדה. וזה יותר טוב שיהא לו חלק בשכר הריחיים. וממילא הוא מתאמץ לעשות גם בשבת כדי שירויח יותר. ושפיר שרי להישראל ליקח את המותר כיון דעביד אדעתא דנפשו. ועוד דהא בריחיים יש הרבה פחת בכלים שונים ע"י הטחינה ורוב עבודה. וכדאיתא בב"מ (דף ע' ע"א). ונהי שאסור להישראל ליקח שכר שבת אם עשה העכו"ם בשבת. אבל תשלומין בעד פחת כליו ודאי דשרי ליקח. כי הלא לא מצינו שקנסוהו בשלו. ורק אסרו את הריווח והשכר הבא בשבת. והנה פחת הכלים הוא דבר שאינו ידוע וצריך להביא בקיאים לשומו. וזה אין מחוייב הישראל לעשות דהרי מותר לקחת שכר שבת בהבלעה. וה"ה הכא מובלע שכר השבת בדמי פחת הכלים. ואין ניכר כמה הוא השכר. ולפעמים יזדמן שהשכר לא יהא יותר מהפחת. ובכה"ג שפיר שרי ונהי דלכתחילה ודאי אסור לצוות להעכו"ם לעשות כשבת אבל היכא שהעכו"ם עושה אדעתא דנפשו מצד שיש לו חלק בעסק וכהא דנ"ד. שפיר שרי לקחת אח"כ השכר היכא שיש פחת כלים. והא דקיי"ל ס"ס רמ"ה שאסור ליקח שכר שבת היכא שעשה עכו"ם בשל ישראל שלא מדעתו. צ"ל שזהו רק היכא דליכא פחת כלים. או היכא שאין להעכו"ם שום זכות בשל הישראל ועשה זה רק לטובת הישראל. וא"כ אין שייך שיתבע ממנו פחת כלים. רק שעדיין יכול לומר לו שלם לי שכר דמי פחת הכלים ושקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי. ולפלא שלא העירו הפוסקים מהא שיש פחת כלים בריחיים וכדומה ואקצר:

ואם יש חשש מראית העין אם אין מנהגם שם שהעוסק במלאכת הטחינה יקח דבר קצוב. בזה מועיל מה שיפרסמו ע"י פתקאות והכרזות וכמש"ל. ובפרט בנ"ד שהריחיים עומד בכפר רחוק מן העיר יותר מתחום שבת ואין כאן חשש מראית עין בשבת כמ"ש התו' בע"ז (דף כ"א ע"ב) מהירושלמי. ולהישראלים שדרים בכפר אפשר להודיע. וגם דאפשר שידוע זה להם. וכעין מ"ש הב"י ס"ס רמ"ד שאם אין רוחצין במרחץ רק שכיני החצר. אין לחוש למראית העין כי הם יודעים שהעכו"ם עושה לעצמו וע' באחרונים בזה. וגם יש לצרף מ"ש הפוסקים דהיכא דליכא רק חשש מראית העין. התירו חז"ל במקום הפסד גדול. וע' ס"ס רמ"ד ובמג"א סי' רמ"ה סק"ח:

ועוד יש לדון האידנא שידוע לכל שעושים התירים על עשיית מלאכה בשבת. ליכא כלל חשש מראית העין כי הרואה לא יחשדנו שעושה באיסור. דכיון שיש דרך להתיר לא שביק התירא ואכיל איסורא. וכעין הא דקיי"ל בגיטין (דף ל"ז ע"ב) ובחו"מ סי' ס"ז שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד משום לא שביק אינש התירא וכן קיי"ל ביו"ד סי' קס"ט סכ"ה שנאמן לומר שעשה ע"פ היתר עסקא ע"ש בפוסקים. וה"ה הכא כל אחד יעמידנו על חזקת כשרות שעשה באופן המותר וליכא חשש מראית העין. ובכ"ז טוב להחמיר לפרסם הדבר ע"י פתקאות בבתי מדרשים שזה נעשה באופן המותר. ובאמת ראוי שידביקו פתקאות בכל שנה כי הלא הדבר בא לידי שכחה במשך י"ב חודש. אבל לא נהגו כן. ואין ראוי להחמיר בזה. כיון שיש לדון שא"צ לזה כלל כמש"ל. וכ"כ הריטב"א בחידושיו לע"ז (ד' כ"א) דהכל לפי מנהג המקום אם לעשות בקיבולת או לא. וכל דתלו בהיתרא כפי מנהגם שרי. וכל דתלו באיסורא אסור. וכן ישראל שנתן לעכו"ם עסק להתעסק ונוטל עכו"ם חלק ידוע בריוח קבלנות הוא ושרי. דבהא תלו אינשי דלאו אורחא אלא בדהכי עכ"ד. הרי מפורש דכיון שהמנהג לעשות באופן המותר אין כאן חשש מראית העין. דודאי יאמרו שנעשה באופן המותר וא"כ ה"ה בנ"ד וכמש"ל. וכן בהפאבריק צריך לעשות השואה עם העכו"ם המפקח על המלאכה שיקח דבר קצוב מכל דבר שיעשה שם וכמש"ל בריחיים. וצריך לעשות זה בכתב עם העכו"ם שהוא דבר קיים. ולא יכול לחזור בו. ואם יחליף את העכו"ם באחר. יעשה כן עם השני ג"כ:

ואם יש בהמות ג"כ בעסק זה. לא יועיל היתר זה. דהא אין להעכו"ם חלק בגוף הבהמות ומוזהר הישראל על שביתת בהמתו. והעצה לזה שימכור הבהמות לעכו"ם באופן המועיל בכסף ומשיכה או קנין חצר. ואף שהצ"ל סימן ל"ה פקפק במכירת הבהמות. מ"מ כבר כתבו כל האחרונים שיכולים למכור. ואפשר ג"כ להקנות לו רק חלק ששית בהם ויבאר בכתב שיעשה עמו שגם כל הבהמות שיקנה מהיום לתוך העסק. מקנה להעכו"ם חלק ששית בהם אשר יהי' רשות להעכו"ם לעבוד בהם חלק ששית בכל שנה בשבתות וי"ט וזה מיקרי התנו מתחילה. כיון שמתנה עמו עתה בעת עשיית השותפות וכמבואר בסי' רמ"ה ורמ"ז. ואף שמבואר בסימן רמ"ה שצריך שימכור לאחר כל השדה ואח"כ יחזרו ויקנו זה שייך רק כשכבר קנו מקודם בשותפות. אבל הכא שמתנה כן בעת שמקנה להעכו"ם חלק בבהמותיו. הרי הוא מקנה לו מתחילה ע"מ כן. ולא הוי כמעמיד פועל בשבילו. כיון שלא רצה להקנות לו באופן אחר. ויכתוב בשטר שמקנה לו חלק ברפת שעומדים בו הבהמות כדי שכשיקנה עוד בהמות יקנה החצר לשותפות וכמש"ל:

עוד נראה דהנה צריך להבין החילוק בין התנו מתחילה לאח"כ. כי בדברי הפוסקים לא נתבאר זה כראוי. ונראה הסבר הדבר דהא קיי"ל בב"ק (דף נ"א) ובפ' השותפין (דף מ"ה) דשותף כשמשתמש בדבר המשותף אמרינן שהוברר הדבר שהוא כעת שלו. ס"ל יש ברירה. ומ"ד אין ברירה ס"ל דלא אמרינן הכי. ורק בשעת מעשה מקנה כל אחד לחבירו וע' ר"ן נדרים (דף מ"ה ע"ב) שהאריך בזה. ונראה דהיכא שהתנו מתחילה שזה ישתמש יום זה. וזה יום זה. או שהתנו שזה ישתמש במקום זה. וזה במקום זה. כ"ע מודו דהוי שלו ממש בשעה שמשתמש שהרי א"צ לזה סברת ברירה. כיון שכן התנו מתחילה. ואף למ"ד דאף בהתנה אין ברירה ע' תוס' גיטין (דף כ"ה ע"ב) ובכורות (דף מ"ח). מ"מ הכא שאני דלא שייך כלל ברירה דהרי הקנה כ"א לחבירו מתחילה על יום זה ומקום זה. וע' בר"ן בנדרים שם שמוכח כן. שכתב שם שזה ידוע מתחילה שנקנה לכל אחד בשעה שמשתמש ורק אין ידוע באיזה שעה משתמש. וזה מתברר אח"כ. וא"כ היכי שידוע מתחילה באיזה יום ישתמש שוב א"צ כלל לסברת ברירה:

והנה אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. והיינו משום דהוי ספיקא דדינא כמבואר בפוסקים. ונראה דבנ"ד אף שנוגע רק לענין איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות. וכן שכר שבת דהוי ג"כ שבות. מ"מ הכא אין ברירה דהא בנ"ד יש נ"מ לענין גוף הממון אם נקנה לכל אחד בשעה שהוא משתמש. ובב"נ כתבו האחרונים דלכ"ע הוי ספיקא לחומרא. דאף להרמב"ם דס"ל שספק מותר מה"ת. היינו משום דילפינן לה מקראי. וגבי ב"נ ליכא קראי. ועוד דהכא יש כאן חזקת ממון שמוחזק בשלו. ואף שקצת הראשונים כתבו והובא בשטמ"ק ספ"ק דכתובות דלב"נ אין לו חזקת ממון היינו רק לענין דנימא דעדיפא משארי חזקות וכמו גבי ישראל דקיי"ל דחז"מ עדיפא אף מרובא. בזה אמרינן דבב"נ שאני. אבל עכ"פ לא גרעא משארי חזקות שמכריעות את הספק לקולא או לחומרא. והכא יש חזקה לכל שותף שיש לו חלק בכל הדבר המשותף. ואף שיש לדון דהוי חזקה העשויה להשתנות מ"מ יותר נראה כמ"ש. ובפרט דב"נ קפיד אף על פמש"פ ודאי אמרינן בדידיה ספק לחומרא אם אין הישראל מוחזק ואמרינן דמסתמא אינו מקנה לגמרי בשעה שהישראל משתמש בו. וכעין זה ס"ל הרבה פוסקים דישראל לא קני משכון מעכו"ם ע' או"ח סימן תמ"א. ולזה בנ"ד אמרינן אין ברירה ולא מהני התנאי אחר שכבר נשתתפו:

והנה בגיטין (דף מ"ז ע"ב) איתא בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות שתלוי אי יש ברירה. וכתב הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"כ דלענין מעשר דרבנן אמרינן יש ברירה ופטור של העכו"ם ממעשרות. ולפ"ז מוכח דגם בעכו"ם אמרינן סברא דיש ברירה בדרבנן. ויש לדחות דשם אין להעכו"ם שום נ"מ אם נאמר שזה חלקו בתבואה למפרע או שהוא קונה עכשיו כיון שעכ"פ עכשיו כל התבואה שאצלו הוא שלו. ושאצל הישראל הוא של הישראל. אבל גבי קרקע דאי נימא יש ברירה צ"ל שבשעה שהישראל עוסק בהקרקע הוי כאלו כולה שלו לאותה שעה למפרע. י"ל דלא ניחא להעכו"ם זה. ולזה י"ל דאין ברירה בזה. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים כעת ועוד יש לדון בזה דהנה איתא בגיטין (דף כ' ע"ב) דאשה לא ידעה לאקנויי. וכתבו התוס' שם דהיינו להקנות לו דבר שיודעת שאח"כ יחזור לידה אינה מקנתו בלב שלם. וא"כ ה"ה בשותפים שיודע כל אחד שאח"כ ישוב חלקו לו. י"ל שאינו מקנהו כראוי לחבירו בשעה שמשתמש. ועכו"ם לא עדיף מאשה בזה. אך יש לחלק. דשם יודעת שימסור לה אח"כ הגט ויהי' שלה לעולם. משא"כ הכא שכל זמן שיהיו משותפים יהי' כל הדבר של אותו שמשתמש בו בשעה שמשתמש בו. וכן צ"ל דהא לא מצינו חילוק בשותפים בין איש לאשה. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ:

ולכאורה י"ל דבשדה שגדלה בכל יום לא שייך לומר שבכל יום שעושה מלאכה שייכת לו השדה. ורק בחצר שנעשה רק להשתמשות שייך זה. אבל ז"א דכיון דאמרינן שכן דרך השותפים שכוונתם בשעה שמשתתפים שבכל עת שיעסוק אחד מהם בדבר המשותף יהא קנוי לו לאותה שעה לגמרי. א"כ אין חילוק בין שדה לחצר. והרי לא מצינו חילוק לענין נודר הנאה דנימא דלגינה ושדה משותף יהא אסור ליכנס לכ"ע. ורק לחצר מותר. וא"כ בנ"ד ג"כ בהתנו מתחילה שפיר שרי. דבזה א"צ לסברא דברירה כמש"ל:

ועפ"ז מבואר היטב הא דנ"ד שאם התנו מתחילה שרי דקני מתחילה על האופן שיהא מקנה לכ"א ביום זה. אבל אם כבר קנו בשותפות. ואח"כ התנו ל"א ברירה. ואין העכו"ם מקנה לגמרי להישראל וגם הוא אינו קונה לגמרי ביום שלו. וממילא הוא עושה המלאכה בשל ישראל. ולפ"ז היכא שהיה כולו של ישראל ואח"כ הקנה חלק להעכו"ם. והתנה עמו שיום שלו יהי' בשבת. הרי הקנה לו חלקו ע"ז האופן שיהא לכל אחד קנוי כולו ביומו וכמש"ל. ושפיר שרי בכה"ג. ועוד יש לדון דכיון שאסור ליהנות ממלאכת עכו"ם בשבת הוי כאיסורי הנאה שכתבו התוס' בזבחים (דף ע"ג ע"א) שיש להחמיר בדרבנן כמו בדאורייתא וא"כ נימא דאין ברירה כמו בדאורייתא:

סימן ה

כבוד הרב הגדול וכו' מהרי"י נ"י הרב דק' קאנטאקוזאווקא.

ע"ד אשה ששכחה להדליק נר שבת עד ביה"ש אם מותרת לצוות לעכו"ם להדליק. ואם צריכה לברך על הנרות והאריך מעכ"ת בזה וחפץ לדעת דעתי. והנה לא אאריך בזה באשר כבר דברו בזה האחרונים. והביאם ג"כ כת"ר. ובפרט לענין ברכה אשר סוף סוף לא נוכל להורות שתברך כי ספק ברכות להקל. ואף בס"ס כתבו כמה אחרונים שלא לברך. ובנ"ד נלע"ד עיקר דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק נר של שבת. ונוסח הברכה הוא מהירושלמי דברכות פ' הרואה. וכדמוכיח הש"ס בשבת (דף כ"ג ע"א) דבנ"ח הדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק. ואף דגם באכילה במקום הנר איכא מצוה. אבל הברכה לא נתקנה רק על ההדלקה. ואי נימא שהברכה הויא על ההנאה. א"כ יברך כל אחד בעת שאוכל במקום הנר. ועכצ"ל שאין זו מצוה מיוחדת רק היא נמשכת ממצות הדלקה שלזה צוו במצות הדלקה כדי שלא יהא חושך בבית. וכמו בנ"ח שהמצוה היא ההדלקה אף שצריכה להיות דולקת עד שתכלה רגל מן השוק. שוב ראיתי שהט"ז ר"ס תרע"ה כתב דבנר שבת לא הוי הדלקה עושה מצוה. והפמ"ג חולק עליו ומדקדק ג"כ מלשון הברכה וכמש"ל והביא כן בשם הא"ר ע"ש וכ"כ השבו"י הובא בשע"ת שם:

ואף דבהדליקה קודם הזמן כתב המג"א סימן רס"ב סקי"א בשם מהר"ש שתוכל לברך אח"כ אף שבהדלקה לא עשתה מצוה כיון שהיה קודם הזמן. נראה טעמו עפמ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק שכשמדליק נר כל זמן שדולקת הוי כאלו דולקת מכוחו דאשו משום חציו ע"ש. וכדקיי"ל בב"ק (דף כ"ב) דהוי כגופו ממש. ולזה שפיר יכול לברך אח"כ כיון שההדלקה כעת היא מכוחו. ובלא"ה קיי"ל דכל מצוה הנמשכת איזה זמן מברכין עליה כל זמן שנמשכת וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה"ב. ואף שיש לחלק קצת מ"מ העיקר הוא כמ"ש דכיון שעיקר ההדלקה היא כדי שלא יהי חושך בביתו וכמש"ל. א"כ הרי המצוה נמשכת וע' מג"א סימן תל"ב בזה. וכן לפמ"ש המג"א סי' קנ"ח סקט"ז שאם לא היה יכול לברך קודם עשיית המצוה שרי לברך אח"כ. ה"נ י"ל בזה דכיון שלא היה יכול לברך מקודם לפי שהיה קודם הזמן לזה מברך עכשיו. אך ז' דשם עשה מצוה עכ"פ רק לא היה יכול לברך משא"כ הכא לא עשה מצוה כלל כיון שהיה קודם זמנו. ולזה צ"ל כמש"ל. ולא שייך הכא תעשה ולא מן העשוי כיון שדולקת כעת מכוחו וכמש"ל. ואף דודאי אם היה נר של חול דלוקה אינו מברך עליה אח"כ. י"ל דהיינו משום שמה שדולקת כעת לא בא מכח הדלקה לחם מצוה. אבל אם הדליק לשם שבת אף שהדליק קודם הזמן שפיר הוי כמדליק בזמנו לשם שבת. ואף שהנ"י כתב בפ"ב דב"ק דלא הוי כאלו מדליק באותה שעה רק כאלו כבר נשרף כל הנר בשעה שהדליק. מ"מ לענין ברכה שפיר י"ל שיוכל לברך. דעכ"פ הנר דולק עתה מכוחו. והרי אם היה אחד מורה חץ והחץ ידליק את הנר. נראה ודאי דאף שזריקת החץ הוא עיקר המעשה וכמ"ש הנ"י שם. מ"מ יכול לברך בעת שהחץ מדליק את הנר. דהוי כעין מעשה נמשכת. ואדרבא עדיף טפי דקודם זריקה יש עדיין ספק שמא יזדמן איזה עיכוב שהחץ לא ידליק את הנר. ומצאתי בפני יהושע שבת (דף כ"ג ע"א) שכתב דבנר שבת אין ראיה מלשון הברכה דהדלקה עושה מצוה. דהא כתבו הפוסקים דאף בדלוקה ועומדת מברך. ולזה כתב שהברכה היא על ההנאה מהאור שא"א בלא הדלקה. ודבריו דחוקים דא"כ גם גבי נ"ח נימא הכי דא"א להנחת הנר אם לא הודלק מקודם. וא"כ מה מוכיח הש"ס מלשון הברכה דלא נימא הנחה עושה מצוה. ולזה נלע"ד העיקר כמ"ש הפמ"ג וכנ"ל. והא דמברכין בשבת בדלוקה ועומדת היינו משום דאשו משום חציו והוי כמדליק כעת. והיינו דווקא כשהדליק מקודם לשם שבת ולא בנר של חול וכמש"ל:

ובשו"ע של הרב סימן רס"ג כתב שאם הודלק ע"י עכו"ם תברך על הדלקת הנר ולא להדליק מפני שמברכת על ההנאה מהנר ולענ"ד העיקר כמ"ש הגאון מליסא ורעק"א בחידושיו שאין לברך וכמש"ל. ובעצמו כתב שם שעל ההנאה לחוד שאוכל במקום נר אין מברכים לפי שאין בו מעשה ואין בו ממש. ומה מוסיף לנו מעשה מה שהודלק ע"י העכו"ם וגם היכן מצינו לחדש נוסח ברכה שלא נזכר בש"ס ופוסקים ומש"ש דבתוס' ורא"ש בשבת (דף כ"ה ע"ב) משמע שמברכין להדליק גם אם סגי בדלוקה ועומדת. לענ"ד כוונת התוס' ורא"ש שם דכיון שעיקר מצות הדלקה הוא בשביל שלא יהא חושך בשבת. ממילא אם היתה דלוקה ועומדת א"צ להדליק אבל באמת בכה"ג אינו מברך כלל. וכעין מה שהביאו התוס' ורא"ש שם מהא דכסהו הרוח שא"צ לכסות. דודאי א"צ לברך ע"ז. וה"ה בהדלקת הנר. ואם הדליקה לשם שבת בתחילה מברך אח"כ כמש"ל מפני שהודלק מכוחו. וכן מוכח ממ"ש התו' אח"כ שצריך שצריך לכבות ולחזור ולהדליק וכ' הרעק"א בסי' רס"ג דאיירי שהודלק לצורך חול. וא"כ כל דברי התוס' סובבים רק בהודלק לשם חול וכמש"ל. ועפמ"ש נתבארו דברי הרעק"א ות"ל שכיונתי לדעתו הק'. ובנ"ח יש לפלפל אם הדליק קודם הזמן לשם נ"ח אם יכול לברך אח"כ כשהגיע זמנה וע' מג"א ר"ס תרע"ב בשם מ"ס וע' תוס' שבת (דף כ"ג ע"א) ד"ה מכבה ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה