שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן פד
כבוד ידידי שוב"ז הגאבד"ק שינייווקא מהרי"ר הלוי נ"י.
ע"ד שהעיר בחיבורי ח"ב סי' ע"ה אות ז'. שכתבתי דהא דאיתא בסוכה (דף כ"ז) דהיכא דאזיל ולא אתא ביומיה פטור מלקבל פני הרב. היינו למ"ד בעלה משמחה. והרמב"ם פוסק כר"ז דס"ל שהאשה חייבת בעצמה בשמחה. והקשה כת"ר דכיון דר' אליעזר ס"ל בסוכה דבעלה משמחה כאביי. ולא מצינו תנא שיחלוק עליו. איך אפשר שר' זירא שהוא אמורא יחלוק על זה וגם דנימא דהלכה כמותו. הנה כבר כתבתי שם שבמק"א הארכתי בזה. והוא כי מבואר אצלי בע"ה זה קרוב לשלשים שנה אשר פלוגתא דאביי ור"ז תלוי בפלוגתא אי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין. דבקדושין (דף ל"ה) איתא דמ"ד מלמדין ס"ל דמצה שמחה והקהל הוי שלשה כתובים. והיינו דלא כאביי דבעלה משמחה וכדאיתא בסוגיא שם (דף ל"ד ע"ב). ואביי יסבור כמ"ד ב"כ אין מלמדין. והתוס' נתקשו שם לאביי. ומש"ש מקידוש היום כבר הקשה בגליון דאביי ס"ל דהוי דרבנן. וגם נראה די"ל דמקידוש אין ראיה דזכירת השבת באה כדי שלא ישכח לשמור א"ע מלעשות מלאכה בשבת. דהא דעל היין הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס' בנזיר (דף ד'). ולזה כיון שנשים מצווים על שמירת שבת. נצטוו ג"כ על זכירת שבת. משא"כ בשארי מ"ע שהז"ג. ולזה עכצ"ל דס"ל שנשים חייבות בשמחה. וא"כ הוי פלוגתא דתנאי. והנה הגרי"ב כתב בנו"ב מ"ת חא"ח סי' קכ"ה דהרמב"ם פוסק כר"י דב"כ מלמדים. ולזה י"ל דאזיל לטעמיה ופוסק כר"ז דנשים חייבות בשמחה. כן כתוב אצלי מכבר. ועוד בארתי שם דהנה רש"י כתב בקדושין (דף ל"ד ע"ב) דאביי דריש ושמחת שישמחנה. וא"כ תלוי זה בפלוגתא אי דרשינן מקרא או מסורת. והרי נחלקו בזה הרבה תנאים. והרמב"ם לטעמו שפוסק באשם תלוי דבעינן שתי חתיכות והיינו כמ"ד יש אם למקרא במקום שהמקרא והמסורת סותרים זה את זה כדאיתא בכריתות (דף י"ז ע"ב) וע' תו' סנהדרין (דף ד'). ור"א בסוכה (דף כ"ז) לטעמו דס"ל בבכורות (דף ל"ד) יש אם למסורת ע"ש בסוגיא ואקצר. ועתה ראיתי במקנה בקדושין (דף ל"ה) שנתן טעם דתליא זה בזה ב"כ הבאים כאחד בהא דחיוב שמחה בנשים. דמשום דילפינן דמ"ע שהז"ג חייבות לזה דרשינן לקרא שחייבות בשמחה. ולענ"ד דבריו צ"ע דמ"מ אין שייך לומר דהוי ג' כתובים כדי לפטור בכל מ"ע שהז"ג. דכיון דאפשר לפרש דבעלה משמחה. יותר טוב לדרוש כן ושיתחייבו בכל מ"ע. ועוד דאביי דריש לה ממשמעות הכתוב דכתיב ושמחת אתה וביתך. דלמה כתוב חיוב דידה בהדי חיוב דידיה ובלשון כולל וביתך. ועכצ"ל הטעם שהוא ישמח אותה. ובפרט לפירש"י שהזכרנו דדריש לה ממסורת דושמחת. ובמקנה שם הקשה על אביי מהא דחגיגה ולא ראה שכן הקשו התוס' בר"ה (דף ו' ע"ב):
ומש"כ קושייתי שם על תוס' דר"ה (דף ו') אינו מובן צדק בדבריו כי יש שם ט"ס גדול. ועיינתי בכתב ידי וראיתי ששם כתוב כהוגן. ומש"ש בחיבורי דהא סוגיא דר"ה אזלא אליבא דר"ז. צ"ל סוגיא דחגיגה. דאביי משני לה שם על קושית ר"ז ע"ש. ומש"ש ואביי לטעמו דס"ל בעלה משמחה. הוא ג"כ טעות המעתיק. וצ"ל ואביי גופיה ס"ל בעלה משמחה. ותמה אני על עצמי שלא תקנתי זה בעת הגהתי. אבל מרוב טרדותי עברתי ע"ז בחפזון ואח"כ מצאתי הרבה הגהות נחוצות. וקצתם באו בחיבורי ח"ג. והנה לכאורה לק"מ קושיתי דלפ"ז תיקשי מ"מ על אביי קושית ר"ז עד הכא מאן אתייה. אכן לפמש"ל שזה תלוי בפלוגתא דב"כ אי מלמדים א"ש. דהא קאי בחגיגה שם על דברי ב"ש ע"ש. ושמאי ס"ל בקדושין (דף מ"ג) דב"כ מלמדים וע"כ ס"ל דאשה חייבת בשמחה כמש"ל. ולזה שפיר משני אביי לדברי ב"ש: