שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן עט
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים נ"י אבד"ק הארחום.
ע"ד אחד שהביא סחורה עבור בתו הבתולה לעשות לה בגדים ליום חתונתה ובין כך חלתה אשתו חולי גדול ונדרה הבתולה שאם תקום אמה מחליה כל הסחורה אשר הביא לה אביה על יום כלולתה יהא להקדש לצורך עניים וגם כל המלבושים של אמה יהיו ג"כ להקדש. ונסתפק מעכ"ת אם יכולה להקדיש וגם כולו ששל אמה לא תוכל להקדיש א"כ הוי נדר שבטל מקצתו ובטל כולו והאריך בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. ומרוב טרדותי אשיב בקוצר:
הנה בב"ק (דף ק"ב ע"ב) איתא א"ר אבהו הקונה בגדים לאשתו ובניו שליחותייהו קעביד וקונה עבורם והם שלהם תיכף. ור' אבא ס"ל שם כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא. ובח"מ סימן צ"ז סכ"ד קיי"ל דבע"ח אינו גובה מכסות אשתו ובניו וכתב בהג"א בשם מהרי"ח שהוא בעצמו אין יכול למכור בגדי אשתו ובניו. וכתב הקצה"ח סי' צ"ז דאף דקיי"ל כר' אבא שנעשה כמי שהקנה ולא קנין ממש. מ"מ כשכבר לבשו הבגדים קנו אותם לגמרי. ומייתי ראיה מכתובות (דף נ"ד) דאלמנה שמין מה שעליה ופריך מהא דהמקדיש שאין לו בכסות אשתו ובניו ומשני דלמשקל ולמיפק לא אקני לה. ואי נימא דשליחותייהו עביד. א"כ לא שייכא סברא זו דהא לא היה להבעל שום קנין בהם כי תיכף נקנו לאשתו ואף אי נימא שעל אופן זה עשה שליחותו. מ"מ כבר נפסק קנינו ומשיכתו ובמה יקנם עכשיו. ועוד הקשה שם להסוברים דרק במקדיש ומעריך אמרינן כן ולא בבע"ח. א"כ אדרבה תקשה ממשנה דהמקדיש למ"ד שם שאין שמין מה שעליה. וכבר נתקשה בזה בחידושי רשב"א ובשטמ"ק בב"ק שם. והוכיח הקצה"ח מזה ומקושית הלח"מ שהביא שם דכיון שכבר לבשה אף בע"ח אינו גובה:
והנה כבר כתבו הרמב"ן והרא"ש וש"פ הובאו בב"י דקיי"ל כר' אבא בזה. וממילא בנ"ד יש מקום לומר דאדעתא שתקדישם לא אקני לה כעין דאמרינן בכתובות (דף נ"ד) דלא אקני אדעתא למשקל ולמיפק. ואף להמהרי"ח בהג"א שם דמשמע דס"ל כמ"ד דשליחותייהו עביד נראה ג"כ דשייך סברא זו. דהא עיקר קושית הקצה"ח לסברא זו דבמה יקנם עכשיו והנה זה שייך בבגדים שאשתו ובניו לבושים דאיירי בזה בכתובות שם כמ"ש הקצה"ח שם. אבל בבגדים שמונחים ברשותו ועדיין לא לבשום ומכ"ש בסחורה שלא נתפרו עדיין. הרי הם ברשותו ושפיר קונה אותם. וע' ב"י ח"מ ס"ס קצ"ז ובנתיבות שם לענין אם קנה בעומד בחצירו בסוף שלשים יום. ובתו' יבמות (דף צ"ג) מבואר דבעומדת בחצירו קנה. וכן מבואר בב"מ (דף ל"ד) ע"ש בפירש"י. ורק י"ל דכיון דבכתובות שם איירי כשמת ואין לו קנין לזה א"ש מ"ש הקצה"ח דלא שייכא סברא זו. אבל בנ"ד שהוא קיים והסחורה מונחת ברשותו שפיר י"ל דאדעתא דהכי לא עביד שליחותה וקונה לו חצירו עכשיו. אבל באמת נראה דאף בבגדים שלבשו שייכא סברא דאדעתא למיפק לא אקני להו אף למ"ד דשליחותייהו עביד. דהא עיקר הטעם דבעינן בכתובות (דף פ"ב) ויבמות (דף צ"ג) וב"מ (דף ל"ד) עומדת באגם משום דאומר מעכשיו ולאחר ל' יום. אבל אם הוי תנאי גמור בעל מנת כ"ע מודו דקנה תיכף אף דקיימא אח"כ בר"ה כמפורש בתוס' יבמות (דף צ"ג). והנה הא דנעשה כמי שהקנה להם ביאר בשטמ"ק בב"ק (דף ק"ב) דאמדינן ליה לדעתיה שמקנה אותם להם אם יקדיש או יעריך והוי כעין הא דב"מ (דף ל"ד) דאיתא שם דהוי כאומר לכשתגנב ותשלמני תהא פרתי קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבה יעו"ש דאיכא תרי לישני בזה וע"ש שנדחק במה קנו אותם אשתו ובניו כל זמן שלא לבשום וכ"כ הנתיבות סימן קצ"ז הטעם משום אומדנא ולא הביא דברי השטמ"ק הנ"ל. וכל אומדנא דמוכח הוי כאלו אמרה בפירוש לפנינו ואף בתנאי אמרינן הכי וכהא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שכתבו התו' וכל הראשונים דכיון שהאומדנא מוכחת וגלויה ויה לכל הוי כאלו התנה בפירוש. וא"כ ה"ה הכא הוי כאלו התנה בפירוש שעושה שליחותם לזכות עבורם רק אדעתא למיקם קמיה אבל לא אדעתא למישקל ולמיפק. ושאם יחפצו לצאת מביתו עם הבגדים תיבטל זכייתו עבורם למפרע והוא זוכה תיכף לעצמו. ובזה א"צ כלל שיעמדו במקום הראוי לקנין וכמ"ש התו' ביבמות שם ובפוסקים בח"מ סימן קצ"ה וס"ס קצ"ז ע"ש. ולפ"ז בנ"ד אומדנא דמוכח שלא זכה עבורה רק ע"מ שתלבשם לחתונתה ולא שתקדישם. ובטלה זכייתו עבורה. וכן מוכח בב"מ (דף ל"ד) דהוי כתנאי גמור דהרי ללישנא קמא שם לא הצריכו שיעמוד באגם או ברשותו. ורק לל"ב קאמר דנ"מ דקיימא באגם. וכן קיי"ל בטוש"ע סימן רצ"ה כל"ק ולא הצריכו שיעמוד באגם והיינו משום דהוי כתנאי גמור כמש"ל. וכ"כ הר"ן פ' הכותב דבב"מ לא חילקו בין אגם לר"ה. והקצה"ח סימן קצ"ז תמה עליו. ולדעתי דברי הר"ן נכונים וכמש"ל שלא נזכר בש"ס שום חילוק בזה. ובקצה"ח סימן צ"ז תמה על הרמב"ן שכתב דר' יוחנן ס"ל כר' אבא ובסימן קפ"ג מיישב זה. ובירושלמי פרק הגוזל קמא מפורש דר"י ס"ל כר' אבא רק דלא מייתי שם המסקנא דש"ס דילן דנעשה כמי שהקנה ע"ש] וכ"כ בשטמ"ק בב"מ שם דהוי כתנאי גמור. ואין להקשות ע"ז מהא דאיתא בנדרים (דף מ"ח) דכל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. ומשמע דהיכא דהוי אומדנא שדעת הנותן הוא שלא יקדישנה לא הוי מתנה. דהא התם נתן לו סתם ורק אח"כ א"ל שלא נתן לו שיקדישם לשמים ע"ש. וא"כ ה"ה הכא נימא דהוי הקדש הבתולה הקדש. ז"א דכבר הביא הר"ן שם דברי הירושלמי דשפיר מצי להתנות במתנה שלא יקדישנה. והתם קאמר דהוי רק ערמה בעלמא ע"ש:
ולכאורה יש לחלק דרק אדעתא למיפק לא אקני לה דלא ניחא ליה שתתקשט בבגדים שלו להנשא לאחר. אבל בנ"ד שהקדישתם לחיי אמה שהיא אשתו י"ל דלא קפיד ע"ז. והרי כתב המהרי"ט סי' קכ"ז שדרך לתת לצדקה בעת צרה ושרי לתת אף מנכסי יתומים קטנים והוי כמי שקונה איזה דבר ע"ש. וה"נ י"ל דניחא ליה בזה. ואף שכתב המרדכי ס"פ הזהב והובא באה"ע סי' צ' ס"י שאם נתנה אשתו בחליה בגדיה לעני צריך הסכם הבעל. שם איירי שמתה ונתנתן לאחר מיתה ע"ש. אבל כשנותנת בתורת צדקה כדי לזכות להתרפא מחליה י"ל שא"צ הסכמתו דודאי ניחא ליה. ואף כשצווח אח"כ כשהבריאה. י"ל דבטלה דעתו והשתא הוא דהדר בו אבל בעת מעשה היה מתרצה. ואף שכתב הנו"ב מ"ת סי' קנ"ח שבעת עיבורה אין לה רשות לחלק צדקה להתפלל עבורה ואין זה בכלל רפואה היינו רק בעיבורה שהוא דרך הנשים. אבל בחולי מסוכן י"ל דניחא לו. ועוד שזה שייך רק בשל בעל. אבל הכא הבגדים הם שלה ורק דאמרינן דאדעתא דהכי לא אקני לה. ולזה במקום חולי מסוכן י"ל דשפיר אקני לה גם אדעתא דהכי. וכן צ"ל לפמ"ש הנו"ב שם סי' קנ"ט בנדרה מלבוש לביהכ"נ כשהיתה מקשה לילד שי"ל שא"י להקדישו לפי שהוא נ"מ. י"ל ג"כ דהיינו רק בנ"מ אבל לא במלבוש שעשה הוא לה וגם די"ל דשם הוא מחויב בכסותה. וכיון שתקדיש מלבוש שלה יצטרך לעשות לה אחר והוי כנותנת משלו וכ"נ בנו"ב שם דאף אם עשה הוא לה א"י להקדישו. ולפ"ז בנ"ד שאינו חייב להלביש בתו י"ל שיכולה להקדיש ולא אמרינן שע"ד כן לא הקנה לה. אכן י"ל דכיון שהתחייב בתנאים להלביש בתו וכמ"ש מעכ"ת א"כ יוכל החתן לתבוע שילבישנה והוי זה הפסד לו וזה אין שייך לסברא דכל הגורם לממון כממון דמי דהא הבגדים הם כעת שלה רק שעי"ז האב נפטר מחיובו]. ועוד נראה דבנ"ד שקנה לה הבגדים ליום חתונתה י"ל שלא הקנם לה רק ליום חתונתה. דהא ודאי אם תחפוץ ללבשם בכל יום קודם חתונתה ימחה בה אביה כי עי"ז יושחתו הבגדים ולא יצלחו לחתונתה ועכצ"ל שקנה אותם עבורה שתקנם ביום חתונתה. וא"כ אינה יכולה להקדישם. וא"ל דמ"מ יחול ההקדש שלה אחר חתונתה. ז"א דבזה לא יקיים חיובו נגד החתן דזה לא מיקרי שהלבישה כיון שתיכף אחר הנישואין לא יהיו לה מלבושים [וגם דהא היא נדרה לתתם לעניים תיכף וכיון שהנדר אינו חל תיכף אינו חל גם אח"כ. ואף דבנזיר בבית הקברות איתא בנזיר (דף ט"ז ע"ב) שהנזירות חלה כשיצא מביה"ק. מ"מ יש לחלק אך י"ל דגם הכא נדרה לתתם לעניים מתי שתוכל. ולא מיקרי דשלב"ל די"ל שהאב הקנה אותם לה מעכשיו וליום חתונתה כי הלא יש לה רשות ללבשם לפעמים גם קודם הנישואין. וגם דהא יכולה לתת לעניים כל זכות שיש לה בהם]:
ולכאורה י"ל דכיון דאמרינן בב"ק (דף ק"ב) כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא. ומדלא קאמר בפשיטות שאדם מקנה לאשתו ובניו כסותם. נראה דבלא מקדיש אינו מקנה להם. וכעין הא דב"מ (דף ל"ד) שמקנה לו רק כשתגנב וישלם. ולזה ס"ל לקצת פוסקים דרק במקדיש ומעריך הדין כן ולא בבע"ח. וש"פ ס"ל דה"ה בבע"ח איכא אומדנא זו. אבל היכא דליכא בע"ח והקדש משמע שאינו מקנה להם. ובזה יש ליישב מה שקשה לי לפמ"ש האחרונים והקצה"ח סי' צ"ז דלהכי אמרינן בכתובות (דף נ"ד) דלמיפק לא אקני לה משום דס"ל כר' אבא שהבעל מקנה לה וקשה לפ"ז דא"כ היכא דליכא בע"ח ומקדיש שאינו מקנה לה כלל ומאי מייתי שם ראיה מהא דהמקדיש נכסיו לשמואל דאמר שאין שמין מה שעליה. דאדרבא מוכח מזה ששמין מה שעליה אם לא היה לו בע"ח והקדש כל ימי חייו ועו"ק כיון דאמרינן שלא הקנה לה אדעתא למיפק. א"כ כשרוצה לגבות כתובתה ולצאת בטלה הקנאת כסותה למפרע דהוי כמו תנאי גמור כמש"ל. וא"כ היכא שהיה עליו בע"ת או שהקדיש נכסיו בחייו נימא שיטלו הם כסותה כיון שבטלה הקנאתו. ובמקדיש י"ל דכיון שבשעת ההקדש לא נקרא נכסיו אין דעתו עליו אף שאח"כ נתברר למפרע שהם שלו. ומבואר בזה הא דבב"ק (דף ק"ב) קאמר ר"א מעיקרא שהמקדיש אין דעתו על כסות אשתו ודחי לה ומסיק דנעשה כמי שהקנה. וקשה היכי ס"ד דר' אבא מעיקרא. וביותר קשה על הירושלמי בב"ק שם דמייתי רק הא דאין דעתו ותיקשי ליה קושית הש"ס שם על זה מהא דחייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו. אבל לפמ"ש י"ל דהא דקאמר שאין דעתו על כסות אשתו הכוונה ג"כ לפי שמקנה לה כסותה. ולזה קאמר דאף שאפשר שתתבטל ההקנאה כגון שימות ותטלם בכתובתה. מ"מ אין דעתו עליהם. ור' אבא מפרש דבריו הקודמים דלהכי אין דעתו עליהם לפי שמעכשיו הוא מקנה להם. ואף אם תתבטל אח"כ ההקנאה מ"מ עכשיו חושב שהם שלהם ואין דעתו עליהם וכ"ה כוונת הירושלמי. ולא קשה מהא דממשכנין. דשם יש לו נכסים הללו כעת ושפיר מעלה על דעתו שימשכנום. וכ"ז שייך בהקדש אבל בבע"ח קשה. וצ"ל שאין מתבטל הקנין למפרע רק שמקנה להם עד אותה שעה שתחפוץ לצאת מביתו. ונעשה כאומר שמקנה לה כל זמן שהיא ברשותו. וכ"ה הלשון ברש"י שם כד מעיינת בה לא מסייע לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו עכ"ל. הרי מפורש שמקנה לה רק כ"ז שהיא תחתיו. והנה אריכות לשון רש"י בזה אינו מובן. ונראה דרש"י מפרש דהכא לא קאי אהא דאר"א בב"ק שנעשה כמי שהקנה דהא היכא שאין עליו בע"ח והקדש לא שייכא סברא זו וכמש"ל. ורק דהא עכ"פ נתנם לאשתו ולבניו ללבשם ואין לך קנין גדול מזה, ומשמע להש"ס דרק בבגדים שלא לבשום עדיין רק צבעם או קנאן לשמן הוצרך לסברא דנעשה כמי שהקנה. אבל בלבשום הרי הקנה להם ממש. וע"ז משני הש"ס דלא מקני לה רק לזמן שתהי תחתיו ומבואר פירש"י בזה ואין זה בגדר תנאי כלל. ויש לדון בזה מהירושלמי פ"ז דדמאי שאורח אסור להשתמש במנה שנותן לו בעה"ב רק לאכילה ע"ש וה"ה הכא נימא שניתן רק ללבישה. ויש לחלק. וגם בגוף הדין שם יש לדון ע' אה"ע סי' כ"ח סי"ז ומפרשים שם ומהרי"ט ח"א סי' ק"נ בזה: ולפ"ז בנ"ד שעדיין לא לבשתם. לא קנאתם כי כל שאין עליו בע"ח או הקדש לא אמרינן שהקנה לה וכמש"ל. ועפ"ז נראה ליישב שיטת הפוסקים דס"ל שהבעל יכול להשכין ולמכור בידי אשתו. דקשה טובא ע"ז מהא דב"ק (דף ק"ב) וכתובות (דף נ"ד) ונתחבטו בזה הב"ש באה"ע סי' צ' סקנ"ח וש"פ. ולפמש"ל, א"ש שדעתם דלא אמרינן שמקנה להם רק בשעה שהקדיש או שיש עליו בע"ח. וכן צ"ל בדעת הרשב"א בב"ק (דף ק"ב) שכתב דלהכי אמרינן שקונה בגדיה לפי שבשעה שמקדיש אינו נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו ע"ש והוא תמוה לכאורה דהא הש"ס שם מדחה לסברא שאין דעתו אבל לפמ"ש א"ש שהכוונה דאף שלא הקנה לה רק לזמן שהיא תחתיו. בכ"ז אין חל ההקדש ע"ז. ולזה הביא שם ראיה מהא דנדרים (דף מ"ז) גבי מרחץ ובית הבד המושכרים ביד אחרים דקשה דשם הם מושכרים משא"כ הכא אין לאשתו זכות בזה מעיקר הדין. אבל הכוונה כמש"ל דגם לה הקנה לזמן שהיא תחתיו וכן צ"ל בכוונת הש"ך סי' ע"ב סקכ"ו שכתב ג"כ הטעם משום שאין דעתו עליהם. והוא תמוה מסוגיא דב"ק דמדחה זה ולפמ"ש א"ש. והיינו כמש"ל בכוונת הירושלמי. ובדברי הרשב"א זה דחוק עדיין דשם משמע דקאי גם על מה שקנה וצבע לשמן ולא היה להם עדיין שום קנין ואקצר. ועכ"פ בנ"ד י"ל כנ"ל ועוי"ל דבנ"ד לא הקנה לה כלל כיון שעשה זה בשביל החיוב שנתחייב בתנאים נגד החתן להלבישה. ולא שייך הכא אומדנא דהקנאה כלל. וכן קיי"ל באה"ע סי' נ"א שחיוב הנדוניא ובגדים ומזונות אינם רק נגד החתן. אבל אם נתבטל השידוך אינה יכולה לתבוע זה מאביה או מיורשיו יעו"ש בפוסקים:
ועוד נראה דהנה דעת הרמב"ם והמחבר בסי' צ"ז סכ"ה שבגדי שבת יכול הבע"ח לגבות. וא"כ הם בחזקת אביה דודאי יש בבגדים שהביא לה על חתונתה גם בגדי שבת ויו"ט כנהוג. וזה אינה יכולה להקדיש כיון שאין לה עדיין זכות בהם. ואף שיש פוסקים שחולקים בזה. מ"מ הרי האב מוחזק בהם שהם ברשותו כעת. ואף להסוברים שספק צדקה לעניים הוי לחומרא. היינו היכא שהספק נפל בענין הנדר וחיוב הצדקה אבל הכא גם קודם שנדרה הוי ספיקא דדינא אם קנתה בגדי שבת ויו"ט. והם בחזקת אביה כנ"ל. וע' ב"מ (דף ו' ע"ב) ובפוסקים בענין הקדש ספק. ועוד דהא גוף הבגדים אינם מקודשים רק הוי נדר כמ"ש המהרי"ט סי' קכ"ז וש"פ. וכשתבוא לקיים נדרה לא יתן לה אביה הבגדים. ואף אח"כ כשיבואו הבגדים לרשותה אינה חייבת לתתם מספק לעניים כיון שלא חל נדרה עליהם מתחילה. ועוי"ל דהא קיי"ל בנדרים (דף י"ט וס"א) דלא מעייל איניש נפשו לספיקא ואינו כולל בנדרו דבר שיש בו ספק. רק הכא טעתה כי סברה שהם שלה ויכולה להקדישם. אבל עתה שיגידו לה שכעת אינם שלה מצד שהאב מוחזק בהם. ודאי תאמר שלא היתה דעתה להקדיש מה שיש בו ספק. וזה גלוי לכל העולם דלא מעייל איניש נפשו לספיקא וא"צ לזה היתר ופתח. דכיון דהוי אומדנא דמוכחא הוי כמפרש וכ"כ המהרי"ט ח"א סי' ס"ח. והוי כהא דנדרים (דף כ"ה ע"ב) שנמצא בהם אביו או אחיו ע"ש. ואף שיש לחלק קצת וע"ש בר"ן מ"מ בלא"ה בשו"ע תופס לעיקר שיטת הפוסקים שהבע"ח גובה מבגדי שבת ע"ש. ולפ"ז בטל כל הנדר דכיון שבטל מקצתו בטל כולו כדקיי"ל בנדרים (דף כ"ה) וביו"ד סי' רכ"ט ואף שהשעה"מ בפי"ב מה"נ ה"י הביא בשם ספר קול יעקב שנסתפק כשבמקצת לא חל הנדר אי אמרינן הותר מקצתו וכ"נ דעת מהרי"ו שהובא בד"מ סי' רכ"ט סק"ב ע"ש שזה כוונתו דבלא"ה אין לו ביאור ואקצר כי אין ת"י שו"ת מהרי"ו. מ"מ פשטות הש"ס בנדרים (דף כ"ה) גבי אביו ואחיו מבואר דהותר כולו בכל גוונא. וכבר הרגיש בזה בנ"צ סי' רכ"ט ונשאר בצ"ע וכן בידות נדרים שם נדחק בזה. ועכ"פ להלכה ודאי קיי"ל דהותר כולו בכל גוונא. וכאן אין לחוש דילמא היתה מעמדת דבריה דלדעת הט"ז הוי כהא דנדרים (דף כ"ו) ובסי' רל"ב ס"ח דלא בטל כל הנדר. דהא ודאי בגדי חול הם המיעוט בבגדים שקנו לחתונתה כידוע דרך העולם. וא"כ אם היתה יודעת שאינה יכולה להקדיש בגדי שבת ויו"ט. אין שייך לומר שתאמר שכל בגדים שקנו לחתונתה יוקדשו לעניים חוץ מבגדי שבת ויו"ט. דכיון שבגדי חול הם המיעוט היתה אומרת בקיצור שבגדי חול שקנו עבורה יהיו לעניים. והויא מחלפת דבריה שבטל כל הנדר כדאיתא שם. ובלא"ה הרי כתבו שם הב"ח והש"ך שבטל הנדר בכל גוונא. וכן כשאומרת שלא היתה נודרת לגמרי ג"כ בטל הנדר ע"ש בסי' רל"ב בזה. ומעכ"ת כתב לדון מצד שאמרה שגם בגדי אמה תתן לעניים. ובזה לא חל הנדר וממילא בטל כל הנדר. ולדעתי ז"א דהא כתב הריב"ש הובא בב"י סי' רכ"ט שבשני דברים מיוחדים לא אמרינן בטל מקצת בטל כולו והש"ך כתב שם בסק"ו שבאומר קונם לכל דבר בפני עצמו גם הרמב"ם מודה דלא בטל כולו. ובנ"ד לפי לשון השאלה אמרה כל הסחורה שהביא אבי ליום כלולתי יהי' להקדש לצורך עניים וגם כל המלבושים של אמי יהי' ג"כ להקדש. הרי שאמרה הקדש על כל דבר בפ"ע. ואין לחלק בין אמרה קונם מתחילה ובין אמרה לבסוף. ובלא"ה כתבו האחרונים שהעיקר כהריב"ש שבשני דברים לא בטל כולו. ויש לדון עוד בזה ע"פ דברי הרא"ש בפ"ג דנדרים סימן ח' וההכרח לקצר כי בנ"ד בלא"ה בטל כולו מטעם שהזכרנו. ויש לדון עוד בגוף לשון נדרה. אך אקצר בזה באשר לדינא הוי נדר מצד הלשון:
מסקנא דמילתא שיפה הורה מעכ"ת שמעיקר הדין אין בנדרה ממש. ובכ"ז כדי שלא יקילו בנדרים וגם כי יש לחוש שמא בעת הצער מחולי אשתו היה האב מסכים לנדרה. לזאת טוב להתיר לה נדרה. ואף דנדר בעת צרה אין להתיר לכתחילה כדקיי"ל בסי' רכ"ח סמ"ה. מ"מ בנ"ד דבלא"ה לא הוי נדר שרי. וכעין זה כתב בנו"ב מ"ת סי' קנ"ט. רק דשם לא הוצרך להתיר בשאלה כי היה לה בעל שיפר לה ע"ש וגם חשש שם שמא יכולה האשה להקדיש בגדה ע"ש. ובנ"ד שפיר שרי להתיר ע"י שאלה וכמש"ל שמעיקר הדין נדרה בטל מכמה טעמים. וע' ר"ן נדרים (דף כ"ה ע"ב) שכתב גבי שבתות ויו"ט שצריך היתר ויש להאריך בדבריו ואכ"מ. והפתח יוכלו לעשות לה מזה שהאב אינו מרוצה. ולא דמי להא דאין פותחין בכבוד אביו עי' סי' רכ"ח סי"א בזה. וגם אם מתחרטת יוכלו לעשות מהחרטה פתח כדקיי"ל בסי' רכ"ח ס"ז:
ויש לדון בזה עוד דהא כתב בשו"ת רמ"א סי' ק"ג בשם שו"ת ב"ז סי' רס"ו דלהכי אין להתיר נדר שנדר בעת צרה דהוי כנודר לתועלת חבירו. וה"נ נודר להקב"ה לעשות נחת רוח לפניו בעשיית איזה מצוה ועבור זה יצילהו מצרתו. ובסי' רכ"ט ס"א קיי"ל דבנודר לתועלת חבירו לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו והוא מהרמב"ן ורי"ו עי' בב"י שם. ויש לחלק דשם איירי רק כשחבירו התיר לו מקצתו ע"ש בט"ז סק"ה דאיירי שמחל לו חבירו מקצת ממה שנדר לו. אבל כשלא חל הנדר כלל על מקצתו י"ל דכולו בטל אף בנודר לחבירו. וראיתי בח"ס חי"ד סי' י' שכתב שאם מקצת הנדר לתועלת חבירו ומקצת אינו לתועלת חבירו והתיר מה שאינו לתועלת חבירו לא נתבטל מה שלתועלת חבירו. והוא תמוה דשם לא נתבטל הנדר מעיקרו רק חבירו ויתר לו והוי כאומר כאלו התקבלתי וכמ"ש הט"ז שם. וכן מוכרח דהא מבואר בירושלמי הטעם משום כל היוצא מפיו יעשה. וא"כ אין חילוק בין אם היה לתועלת חבירו או לא. וצ"ל שהח"ס כתב זה לפמ"ש הרא"ש בטעם דבטל מקצתו בטל כולו לפי שלא נדר רק על דעת שיתקיים כל הנדר ולא מקצתו. ולפ"ז במקצתו לתועלת חבירו אין שייך זה. דכיון שהוצרך לידור דבר לחבירו בשביל שקיבל ממנו טובה בודאי לא היה מניח מלידור בשביל שיתבטל אותו מקצת שאינו לתועלת חבירו. וא"כ ה"ה בנ"ד. אבל ז"א דהא אף כשאומר שרצונו היה שאף שיבטל מקצתו יתקיים השאר. בודאי גם הרא"ש מודה דמ"מ בטל הנדר. וצ"ל כוונת הרא"ש דכיון שבטל מקצת דיבורו שוב אין לדיבורו קיום. והרי דעתו היתה לנדור בלשון כולל וכיון שבטל דיבורו נשאר מחשבתו רק כדברים שבלב ואינם דברים. וא"כ בנודר לחבירו ג"כ בטל כולו. וכן מפורש בריטב"א על הלכות נדרים בפ"ג ובנ"י שם דלהכי בנודר לחבירו ל"א הותר כולו משום שאינו נעקר מעיקרו. וראיתי בישועות יעקב בה' נדרים בתשובת בנו הגאון זצ"ל שכתב דבכל גוונא ל"א שבטל כולו. ולענ"ד העיקר כמש"ל וכדעת הג' מסנאטין שם ע"ש ואקצר באשר אין נ"מ לנ"ד דבנ"ד ההיתר הוא רק לחומרא בעלמא כמש"ל. ועוי"ל דהא כבר כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"ג וש"פ דלדבר מצוה מתירים אף נדר בעת צרה. והכא כשהאב אינו מתרצה בודאי יהי לו שנאה וכעס אם יקויים נדרה וגם כי ידוע בעתים הללו קושי פרנסת הבנות ואין בכח אנשים בינונים לעשות לבתו מלבושים אחרים. ויוכלו להתיר נדרה בלי פקפוק: