אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק יורה דעה › סימן סד

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן סד

סימן סג

ע"ד השו"ב שבא לפני מעכ"ת ואמר שיכריזו שישברו הכלים מה שהשתמשו מלפני שני שנים עד היום כי נהג בקלות בשחיטה ובאשתו נדה. וכששב לביתו שלח מעכ"ת איש לביתו לחקור הדבר. והאיש שאלו מה אמר להרב והשיב שאנשים ציוו אותו שיתודה כן לפני הרב. ועתה אומרים שיהרגוהו בשביל זה שסיפר להרב. ופתאום צעק איפוא בתי כי האנשים רוצים להרגה. ובכל רבע שעה הלך לחוץ באמרו כי אנשים קוראים אותו. ויצא האיש ג"כ לחוץ ושמע שאומר מה תחפצו ממני הלא אתם שלחתם אותי להתודות לפני הרב ולמה תאמרו עתה להרגני עבור זה. והאיש הזה לא ראה שום אדם שם. ולמחר בקש השו"ב שיבוא כ"ת לביתו: ובבואו אמר לו שבא על אשתו בנדתה ב' פעמים כי לא הלכה לטבול זמן רב. ואמר לאשתו שתתודה ג"כ לפני הרב. והיא בכתה ואמרה שאין לה מה להתודות ואמר עוד ששומע קול הרב מאלעסק שאין רשע וחצוף כמותו בכל העולם ובכה הרבה. ואמר ששומע שקוראים לו מבחוץ ויצא ובא ואמר דברים שאין להעלותם על הכתב. ואמר ראו בעד החלון שמהשז"ל שהוציא נעשו בנים ופורחים באויר. ואשתו ספרה לכת"ר שזה איזה חדשים שהתחיל לדבר בשגעון ואמר שאינו רוצה להיות שו"ב. ונסע אז לצדיקים ושב משם בריא כראוי. ועתה שב עוד הפעם לשמוע קולות. ומאז לא שחט מאומה ובלילה ההיא ראה איש אחד שהולך בכל רבע שעה לחוץ באומרו כי קוראים לו. ופעם אחד יצא האיש אחריו וראה שמוציא שז"ל ע"י משמוש וא"ל הלא זה איסור חמור. והשיב כי האנשים אומרים לו לעשות כן. ואח"כ נסע לצדיקים ובא ואמר לו שהוא בריא ובקש שינסה אותו בדינים. ודיבר עמו בדינים עמוקים והשיב לו על הכל כהלכה. וגם קודם שנתודע לו זה אמרו לו שני קצבים שפעמים אינו שפוי ודיבר עמו אז בדינים והשיב לו כהלכה. ואח"כ ראו בו עוד כמה ימים מרה שחורה קצת. ומד' שמיני ואילך נראה שהוא בריא כראוי ואומר שברי לו אשר בעת ששמע קולות השמיט א"ע מלשחוט. והקצבים אמרו אשר היה בודק הרבה פעמים במקום אחד בשביל המרה שחורה שהיתה בו. ולפעמים כשהסיר סירכא תחב צפרנו במקום הסירכא כדי שיבצבץ והטריפה. אבל להכשיר טריפה לא היה חשוד כלל. והשו"ב חבירו אומר שלא ראה בו שום דבר. רק שהיה מביט זמן גדול על מקום אחד ואמר שעושה כן בשביל שמביט ע"י בתי עינים. ומעכ"ת האריך בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי אם צריך לשבור הכלים. ואם מותר להיות שו"ב להבא. ובאשר אני טרוד גדול וכת"ר ביקש שאשיב במהירות לזאת אשיבנו בקוצר:

לכאורה יש להכשיר השו"ב הזה. דאף דשוטה שחיטתו אסורה. מ"מ הכא הרי חזינן שנתרפא משטותו. ואף שכתב הח"ס דבעינן בחזרה משטותו פקחות יתירה. כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ג סי' קל"ז דליתא. וסגי בחזרה מדבר שנשתבש בו. והכא כיון שראו בו סימני מרה שחורה והיה שומע קולות לפרקים קרובים. ועתה אינו שומע ולא נראה בו מרה שחורה. הרי שחזר משטותו. ואף שבארנו שם דבעי חזרה ג"פ. היינו רק בע"ח וע"ש שהוחזק ג"פ. אבל בנ"ד לא הוחזק ג"פ. כי במרחשון נראה בו שגעון. ואח"כ כשנסע לעסטרייך נתרפא. ועתה בפ' תצוה קרה לו שנית הוי רק שני פעמים. ואף ששני זובחים אמרו למעכ"ת באמצע החורף שנראה שאינו שפוי בדעתו. הרי בחנו מעכ"ת ומצא שהשיב כהלכה ונתברר שדברו שקר או שטעו באומדן דעתם בזה. ועוד דכיון דמה ששב לחלימותו מקודם וכן עתה. היה ע"י הרפואות וסגולות שנתנו לו צדיקי עסטרייך. לא שייך לקראו ע"ח וע"ש. דהא חלימותו לא היתה עצמיית רק ע"י עסק ברפואה. וא"כ נתרפא אז לגמרי. וכמו אם שור ראה שור ונגח ואח"כ ראה שור ולא נגח בשביל שהיה אז חולה או שהחזיקוהו בקרניו שלא יגח. ודאי דזה לא מצטרף שיהי' עי"ז מועד לסירוגין ובנ"ד עדיפא שעי"ז שנתרפא אין השגעון הראשון מצטרף כלל. שהרי נתרפא ממנו ע"י רפואה. ועוד דהרי לא ראינו בו שגעון גמור דהא הרבה פוסקים ס"ל דבעינן דוקא הנך תלתא דחגיגה (דף ג') וכ"פ ביו"ד בסי' א' ס"ה לענין שחיטה. ואף להרמב"ם פ"ט מה"ע שכתב שאם נשתבש בדבר מן הדברים מיקרי שוטה. כבר כתבו הנו"ב ועוד אחרונים דבעינן שיעשה מעשה בשטות ולא בדברים בעלמא. ובעינן שיעשה המעשה ג"פ. ובנ"ד שהוציא זר"ל לא ראינו רק פעם אחד. וזה לא היתה בשטות רק בשביל שנדמה לו שמצוים אותו כן. והוה כאונס בדבר ואינו רק בעל דמיון שנדמה לו ששומע קול דברים וכעין דאמרינן בחגיגה (דף ג') אימא בעל מחשבות הוא. וגם משמע שם ברש"י על גנדריפוס דחולי מרה שחורה לא מיקרי שוטה וכ"כ הב"א סי' פ"ט ומהרי"מ סי' ל'. ומה שהודה שנהג קלות בשחיטה ובאשתו נדה. לכאורה אין בזה ממש שהרי אמר שנדמה לו שמצוים אותו לומר כן להרב. ובפרט שהשו"ב השני והקצבים אומרים שלא ראו ממנו שום קלות בשחיטה ובבדיקה ואדרבא החמיר יותר מדאי. וגם הלא אמרה אשתו שבעת שהחל לשמוע קולות לא שחט כלל. והרי חזינן שאף בעת המרה שחורה נזהר כראוי:

אכן למעשה צ"ע טובא בזה דהנה אף דלכל דבר ס"ל להרבה פוסקים דלא מיקרי שוטה רק אם הוחזק בהני דריש חגיגה. מ"מ לענין שחיטה יש לחוש גם אם נראה בו איזה פרט שאין דעתו מיושבת ככל אדם. דהא כתבו רבינו יונה והרא"ש וש"פ שלבדיקת הסכין צריך מתינות ודיעה מיושבת. ואיש כזה הרי אין דעתו מיושבת כראוי. ואף אם נבדקנו בשעת שתופסתו המרה שחורה ונראה שמרגיש בפגימה כראוי. מ"מ כיון שאין דעתו מיושבת ככל אדם אפשר שתשתנה דעתו בכל עת. ואין ראיה ממה שיבדקוהו איזה פעם. ובפרט דבנ"ד לא בדקוהו כלל בשעה שלא היה שפוי כראוי. ואף שבדינים השיב כהוגן. אין מזה הוכחה שמחשבתו מיושבת לענין הרגשת פגימה וכן לענין בדיקת הריאה שצריך לזה ג"כ מתינות וישוב הדעת הרבה בעתים הללו בהסרת הסירכות. ויש הרבה אנשים אשר הרגשתם חלושה ומבוהלים בדעתם ובמעשיהם. ובכ"ז יבינו בדברי תורה כראוי. ובפרט שו"ב שחזר הרבה על הלכותיו ושגורים בפיו. ישיב כהוגן אף כשאינו מיושב בדעתו. ומ"ש בטוש"ע דמיקרי שוטה לענין שחיטה רק כשיש בו הסימנים דריש חגיגה. היינו דבזה הוי שוטה גמור. ואף כשבדקו לו סכין אין שחיטתו שחיטה כשאין אחרים רואים אותו. אבל ודאי אף שאינו שוטה גמור. מ"מ אין לסמוך עליו על בדיקת הסכין ובדיקת הריאה. והח"ס סי' ז' כתב ג"כ שלשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות. והתיר שם במי שיש לו חולי הנכפה כשהעמידו משגיח בביתו שלא ישחוט סמוך לשעת כפייתו שמתקלקלת דעתו. אבל בנ"ד יש לחוש שתדיר אין דעתו מיושבת כיון שיש לו מרה שחורה ונדמה לו כאלו קוראים לו:

ומה שאומרת אשתו שבעת שהחל לשמוע הקולות נמנע מלשחוט. וא"כ נאמין לו שאם ירגיש שאין דעתו מיושבת לא ישחוט. ז"א דהא רוב שוטים אומרים שהם בריאים ואין מרגישים כלל. ויש לחוש שלא ירגיש בשינוי דעתו וישחוט. וגם דכיון דחזינן שעשה איסור חמור כזה להוציא ז"ל בשביל שנדמה לו שמצוים אותו כן. וכן הוציא לעז על עצמו ועל אשתו בשביל שחשב שצוו לו כן. א"כ יש לחוש שדמיונו יתעהו שמצוים לו לשחוט בסכין פגום או שישהה וידרוס וכדומה ויעשה כן. ובאמת יש לדון שבעת ששומע קולות וכדומה הוא שוטה גמור וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ח וח"ג סי' קל"ז שהעיקר דאף אם שטותו הויא רק בדיבור מיקרי ג"כ שוטה. ובפרט דבנ"ד עושה מעשה בשטותו שהוציא ז"ל. ואף שעשה זה ע"י שחשב שצוו לו. אבל עכ"פ הוי זה מעשה שטות. וכל שוטה כשעושה דבר שטות חושב שכן צריך לעשות. והשערתי שגם מה שאמר שנהג בקלות בשחיטה ובאשתו נדה הוא אמת. כי אולי נדמה לו שצוו אותו לעשות כן. וגם כי נראה שהורגל בחטא הוז"ל וכבר אמרו חז"ל משביעו רעב ונכשל מרוב תאותו באיסור נדה. וכ"נ שהוא אמת דאם הוא שקר רק שדיבר כן בשביל שצוו אותו שיאמר כן מ"מ למה אמר לאשתו שתתודה לפני הרב. והלא לא נזכר שנדמה לו שצוו אותו לעשות כן. ואדרבא הגיד שאומרים לו שיהרגוהו בשביל שהודה לפני הרב. ומוכח שהדבר אמת. ומה שאמרה אשתו שאין לה מה להתודות. י"ל שלא נתעוררו בה רגשי הנוחם והתשובה כראוי. ובאמת היה ראוי לאיים עליה וכן להבטיחה שלא יאונה לה רע עי"ז למען תתן תודה. וכל עיקר חליו נראה שבא ע"י שהורגל בעון הוז"ל. שזה מחליש מאוד את העצבים ואת מיתרי המוח. ועי"ז באים לו דמיונות כזב כידוע. ויש לדון בחשוד על הוז"ל אם הוי חשוד על השחיטה ונראה דאף אי נימא דהוי כשאר עבירות. ואינו חשוד על השחיטה. מ"מ ידוע שהרגיל בעון זה משתנית הרגשתו בשעה שהוא נחלש מרוב הוז"ל ודעתו מתבלבלת. וא"א להעמיד על בדיקתו הסכין. וגם כי כבר כתבו הטוטו"ד ושאר אחרונים וע' ח"ס סי"ח שחלילה להחזיק שו"ב ממונה לרבים הרגיל לעבור על איסור חמור. ואין נאמנות לאיש בזוי כזה. ולדעת הרמב"ם צריך מדינא לבדוק לו סכין כמבואר סי' ב' ס"ו. וא"כ בנ"ד ממ"נ או שהוא שוטה או שהוא מומר לאיסור הוז"ל. כי הלא הודה שהוציא ז"ל הרבה פעמים ושנדמה לו כאלו פורחים באויר ובאומר בתורת הודאה כתבו הפוסקים שנאמן על עצמו. אך זה יש לדחות שהרי לא אמר בפירוש שהוציא בידים. ולא נעשה מומר לאותו דבר רק בג"פ:

ואף דכתבו הפוסקים דדוקא בג"פ נעשה שוטה. מ"מ הא כתב התב"ש סי' א' סקמ"ו לחוש אף בפעם אחד. ועוד נראה דבנ"ד ששטותו היתה שנדמה לו ששומע שקוראים לו ומדברים אליו. א"כ הרי לא היה זה תדיר רק לפרקים ובנתיים התנהג כראוי ככל אדם א"כ הרי הוחזק יותר מג"פ והוי ע"ח וע"ש. ואף שלא היה לו זמן קבוע לזה. כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ג סי' קל"ו שהעיקר דמיקרי אף בכה"ג ע"ח וע"ש ודלא כהב"א ע"ש. ואף שאפשר שבנתיים היה במרה שחורה. וא"כ השתא דחזינן שאינו במרה שחורה. ניכר שאין לחוש שיחזור לשטותו. והוי כעין וסת הגוף מתעטשת ואינך דקיי"ל בנדה (דף ס"ג) וביו"ד סי' קפ"ט שאם אין לה מקרים אלו א"צ לחוש לוסתה. מ"מ הרי נראה מתוכן השאלה שבכל החורף לא היה ניכר עליו מרה שחורה. ובכ"ז אמרו הזובחים שאינו שפוי בדעתו. וגם מי הוא זה המעיד שהיה ניכר בו בכל העת מרה שחורה. והלא גם מעכ"ת לא הכיר בו שום מרה שחורה כשהתודה לפניו. רק כשאמר שצוו לו לומר כן אזי דן שאמר זה שלא בדעת. ולכאורה יש לדונו ג"כ מצד שיצא יחידי בלילה כ"פ. אך הטו"א כתב ריש חגיגה דלא מיקרי שוטה עד שיצא יחידי חוץ לעיר. ויש לדון בדבריו. ואקצר באשר בלא"ה קיי"ל להלכה כדעת הרמב"ם דמיקרי שוטה אם נשתבש דעתו בשום דבר מהדברים. וכבר בארנו שאין שייך להאמין לו שבשעה זו הוא חלים. כי אולי אינו מרגיש בעצמו. וגם דהא בכלל שטותו הוא לעשות דבר האסור ע"י מה שנדמה לו שאומרים לעשות זה. ואף שעשה רפואות ואומר שהועילו לו. יש לדון שלא נאמין לו בזה וכמש"ל. ובפרט שהרי ראינו שמקודם נסע לעסטרייך. ובכ"ז שב לשטותו. ואף בתוך הזמן אמרו עליו שני זובחים שאינו שפוי בדעתו. ואף שמעכ"ת דיבר עמו בהלכה והשיב כהוגן. כבר כתבתי שמזה אין ראיה. וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' א' ס"ה ששוטה אסור לשחוט אף שהוא בקי בדינים אלמא שגם שוטה אפשר שישיב כהוגן בדבר הלכה. ויש לדחות וביו"ד סי' קפ"ז ס"ט מצינו שאף ברפואה שמוזכר בש"ס לענין רואה מ"ת. אין לסמוך לכתחילה בזמה"ז. ואף דבס"ח שם איתא שאם אמר לה רופא ישראל שנתרפאת יש מי שמתיר מ"מ הכא לא שמענו מרופא מומחה שיאמר שנתרפא. וגם הא חזינן שלא נתרפא כי הלא שב אליו החולי. ומה שאומרים הקצבים שלא היה מכשיר טריפה רק מטריף כשירות ע"י שעשה נקב בצפרנו. הנה אין לך שגעון גדול מזה לעשות נקב להטריף וממ"נ הוא שוטה או רשע. וכעין זה איתא בירושלמי ספ"ב דע"ז הובא בתו' שם (דף מ') לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור. וכיון שדעתו משובשת יכשיר גם את הטריפה. ועדות הקצבים אין בו ממש. כי איך יוכל הקצב לדעת אם לא העלים פגימה או סירכא וכדומה ואין הקצבים נאמנים על כגון זה. ואם אמת, הדבר שהטריף ע"י נקב שעשה לא היו הקצבים שותקים. והלואי שישתקו בשעה שמטריף להם השו"ב כדין. וקטיר קחזינא הכא:

ואף שיש אצלם עוד שו"ב ואפשר שישחוט כשהשני יבדוק הסכין ויעמוד ע"ג בשעת שחיטה. מ"מ הוא דבר קשה שהשו"ב השני יהי' תמיד עוע"ג. ואולי לפעמים יחלה קצת או שיסע לאיזה מקום וכדומה. ואיך אפשר להכניס את הרבים בספק חשש נו"ט. וגם אם נכשירנו כעת בודאי לא יזהר שלא לשחוט בלא עוע"ג. וגם הלא בעופות א"א שיהי' עוע"ג. וע' ח"ס סי' ז'. ועוד דהא בודאי נהגו שם להחמיר שלא ישחוט אחד בלא השני עוע"ג. והיא תקנה נחוצה כמבואר בפוסקים ובחיבורי ח"ג סי' מ"א. ובאופן כזה אין כאן רק אחד. אחרי ששו"ב זה יש עליו חשש שוטה. וגם מה נעשה בבדיקת פנים דשם אין שייך עוע"ג. ואף דבדיקת הריאה הויא רק מדרבנן. מ"מ חלילה להקל בזה לסמוך על בדיקת מי שאין דעתו מיושבת וע' בחיבורי ח"א סי' ע"ח וח"ג סי' קל"ו קל"ז קל"ח. ואם לסמוך על בדיקה שאין בו שטות. כבר בארתי בחיבורי ח"ג סי' קל"ו שהוא דבר קשה וע"ש בסי' קל"ט. וגם איך אפשר שיבדקוהו בכל פעם שירצה לשחוט בהמה או עוף:

ולזה לדעתי אף שקשה עלי מאוד שיעבירו שו"ב מפרנסתו במקום דטפלי תלוי בו. בכ"ז אין הדעת נותן שבשביל זה יהיו מחויבים לאכול משחיטתו אשר יש בזה חשש גדול ע"פ דין. וכבר כתב הר"ן הובא בריב"ש סי' ש"צ שאף בצרכי עוה"ז בורר כל אדם את היותר טוב ובטוח שאפשר. ומכ"ש בצרכי הנפש. וע' חיבורי ח"ג סי' צ'. ולהעמיד בביתו משגיח כמ"ש הח"ס סי' ז'. הוא דבר שא"א. ובפרט שיש לחוש שהשו"ב לא ישמע לו וישחוט לבדו לפי שמחזיק א"ע לפיקח. ולזאת לענ"ד ראוי לע"ע ליקח שו"ב אחר על משך חצי שנה. והקהל יתנו לו בכ"ז את צרכי פרנסתו במשך זה. ואם יראו שבמשך זה לא יארע לו ממקרים שקרו לו בחורף העבר ולא יהי ניכר בו שום שינוי בדעתו או מרה שחורה. ויעמוד למבחן אם הוא מרגיש כראוי בפגימה דקה. ומעמיד הסכין כראוי. אזי יוכלו להשיבו לחזקתו. אבל אם יראו במשך זה איזה שינוי בדעתו. או שימצא שאינו מרגיש כראוי. אזי יקחו במקומו שו"ב קבוע. ויעשו אנשי הקהל עבורו סיפוק לפרנסתו כדרך בנ"י רב"ר. ובפרט שעובר מאומנתו מחמת אונסו ולא מחמת רשעו. וכן המנהג בכל תפוצות ישראל להספיק לעת זקנה את המשרתים בקודש. ויש סמך לזה דגבי לוים שניתנו לעבוד עבודת ד' עבור ישראל ועליהם נאמר יורו משפטיך וגו' וכתוב בתורה שהמעשר ניתן להם חלף עבודתם ועל יסוד זה קנס עזרא את הלוים מן המעשר בשביל שלא עלו לא"י כדאיתא ביבמות (דף פ"ו ע"ב) לפי שהמעשר הוגבל בעיקר חלף עבודתם ומצינו דאף לעת זקנת הלוים ששבו מן העבודה מותרים ליקח מעשר. והיינו דג"ז מיקרי חלף עבודתם שעבדו בנעוריהם. וקודם שנכנס לעבודה מותר לקחת מעשר בשביל שיתלמד ויתרגל בעבודתו. ואף בכהנים שעבדו ע"ז כתיב במלכים ב' כ"ג וכן קיי"ל במנחות ק"ט שאוכלים בקדשים כבעלי מומין אף שאסורים לעבוד בבהמ"ק ע"ש ואכמ"ל:

ומ"ש שימתין חצי שנה הוא מפני שבחודש מרחשון התחילו לראות שינוי בדעתו. ובפ' שמיני נראה שנתרפא. וכיון שצריך בע"ח וע"ש חזרה ג"פ כאותו המשך שהיה בג"פ הוחזק בשטות וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' קל"ז. לזה כתבתי להצריך שבמשך כזה לא יראו בו שינוי בשכלו. וצריך להעמיד איזה איש שיהי תדיר בביתו. כי מי יעיד אח"כ שלא אירע לו מקרים הקודמים. כי הוא אינו נאמן ע"ז כמש"ל. ולהאמין את אשתו א"א כיון שנוגע לפרנסתה וכבודה. וגם שהוא טורח גדול לעיין בכל עת עליו. ובדבר שיש בו טורח אין הנשים נאמנות כדאיתא בתוס' ריש פסחים. ויש לדון שיצטרכו שני עדים ע"ז ע' חיבורי ח"ג סי' קל"ט. אך בנ"ד יש להתיר באיש אחד. כיון שלא הוחזק לשוטה גמור. וביחוד צריך האיש הלז לשים לב אם אינו שונה בחטא להוז"ל. כי מי שהורגל בזה ר"ל. קשה לו לפרוש. וזה צריך להגיד להאיש בסוד, לא ידע השו"ב מזה מטעמים שונים. ואם ח"ו ישנה בחטאו. אזי אדמה כי אסור להשיבו לחזקתו. לבד שהוא איסור חמור ומטמא הנפש מאוד הנה עי"ז מתקלקלת הרגשתו ודעתו וכמש"ל:

וע"ד שחיטתו לשעבר. יפה דן מעכ"ת שאין לחוש לדבריו דהא אף לפי דבריו היו רוב שחיטותיו מתוקנים. וא"כ יש על כל הכלים רק ספק אם נשתמש בהם נבילה. והכלים הם עתה אינם בני יומם והוי ספק דרבנן. וגם כי אפשר שדיבר שקר בשביל שנדמה לו שצוו אותו להגיד כן להרב. וגם כי בלשון שנהג בקלות בשחיטה אין במשמעות ששחט בסכין פגום רק אפשר שלא דקדק בחליקת הסכין וכדומה. וגם הלא יש פגימות שהם רק ספק פגימה וע' מקום שמואל סי' צ"ג. ואף שאומר שרוצה לשלם. מ"מ אין שומעין לו כיון שע"פ דין אין חשש בזה. וגם כי עתה חוזר מדבריו. ובודאי לא ירצה לשלם וע"פ דין אינו מחויב לשלם כיון שא"צ לשבור. ואם היו צריכים לשבור יש ג"כ עדיין לדון בזה. ואקצר כי א"צ לזה בנ"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה