אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק יורה דעה › סימן סג

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן סג

סימן סב

ע"ד אחד ששכר מעכו"ם בית חרושת שקורים גסארניא. אשר יוצקים שם מכונות שונות. ושוכר זה השכירו בשטר להעכו"ם הבעל מלאכה בביהח"ר הנ"ל. כדי שיוכלו לעשות שם בשבת. והשטר נעשה כנוסח שבשו"ת דברי חיים. ושם יוצקים ג"כ צל' וצורת אדם שקונים העכו"ם להעמידם על קבריהם. ואת כו' כו' וצורת אדם הנ"ל צובעים ג"כ וקודם הצביעה לא נחשב כלל. ומלאכת הצביעה אינה שייכת להישראל כי העכו"ם המשכיר התנה עם הישראל השוכר שמלאכת הצביעה שייכת לו לבדו. ובשטר שכירות שהשכיר הישראל להעכו"ם נתבאר שהישראל מתחייב להלוות להעכו"ם כסף לצרכי העסק הזה. ונסתפק מעכ"ת אם מותר לעשות שם כו' כו' וצורת אדם. ואם מותר להישראל לתת כסף לצרכי עסק זה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וישרים וחפץ לדעת דעתי בזה. ואשיבנו בקוצר לפי מסת הפנאי כעת:

הנה מ"ש צורת אדם לא נתבאר אם הוא צורת אדם בעלמא או צורה שעובדים לה. ואם הוא צורת אדם בעלמא פשוט שאין כאן חשש. דהא אינו רק איסור דרבנן כשנעשה ע"י עכו"ם כדאיתא בר"ה (דף כ"ד ע"ב) ובתו' שם. ובדרבנן שרי הערמה כדאיתא בשבת (דף קל"ט) ובכמה דוכתי. וגם דהכא אינו מצוהו בפירוש לעשותו. רק מעצמו עושה כן הבעל מלאכה. ומשום דאסור להשהות אין חשש. דהטעם הוא משום חשדא שעשה עכו"ם לעצמו כדאיתא שם. והכא לא שייך זה. כי ידוע שעושים זה בבית החרושת. וגם דהא אינו משהה אותו רק עד שיזדמן לו למכור. וכעין הא דאיתא בב"ק (דף פ') שמותר להשהות בהמה דקה עד יום השוק למכרה. וע' ישועות יעקב ס"ס קמ"א שביאר דכמה פוסקים לא ס"ל סברא דחשדא:

אכן אם הוא צורה שעושים לשם עכו"ם. הוי איסור דאורייתא שנהנה מדמי עכו"ם. וגם יש לדון דהא עכ"פ אף אם נדון את השכירות להעכו"ם לשכירות גמורה מ"מ ודאי שכל העסק הוא ממושכן ומשועבד להישראל בעד הכסף המגיע לו. וא"כ הוא נהנה מהעכו"ם במה שגובה את חובו ממחיר העכו"ם. ואולי כתוב מפורש כן בהשטר שכירות וכן אני נוהג כשמזדמן לידי לכתוב שטר כזה [אף שאני נמנע מזה בכל האפשרות כי ע"י הערמות כאלה בטלו בעו"ה כל דיני התורה. ועל כגון זה אמרו בב"מ (דף ס"א ע"ב) שתולה מעותיו בעכו"ם. אך בשעה"ד וצורך גדול אני מסדר כתב כזה] ושו"ת דברי חיים אינו נמצא פה. וכן קיי"ל בע"ז (דף ס"ד) ובשו"ע ס"ס קל"ב שאם א"ל העכו"ם המתן עד שאמכור עכו"ם ואביא לך מעות אסור להישראל דהוי רוצה בקיומו ואף דאיסור רוצה בקיומו הוי רק מדרבנן כדמוכח התם שהקילו בזה בירושת הגר ע"ש. מ"מ הוא אסור. ואין מועיל לזה הערמת השכירות:

ולכאורה יש לדון בזה ע"פ מה דאיתא בע"ז י"ט ע"ב) דעכו"ם לא מיתסרא רק במכוש אחרון וא"כ הכא כל עוד שלא נגמרה לא נאסרה. והרי כתב מעכ"ת שכל עוד שלא צבעה אינו כלום. וא"כ הוי עשיית הצורה בהיתר. ורק נאסרה בעת הצביעה. וא"כ כבר נתחייב העכו"ם להישראל בעד העכו"ם קודם הצביעה כדאיתא בע"ז בסוגיא שם שמותר ליקח שכרו לבד משכר מכוש אחרון. והכא שייכת הצביעה להעכו"ם. כמ"ש מעכ"ת במכתבו. ולזה אם עושים שם הצורות עבור עכו"ם שמבקשים לעשות עבורם יש לדון שמותר לקבל מחירם. דהא העכו"ם נתחייב תיכף בעת שנעשה הצורה קודם הצביעה ועכ"פ קודם מכוש אחרון. ואז עדיין לא נאסרה ועמ"ש התו' בע"ז (דף י"ט ע"ב) לבאר שאין לאסור כל השכר בשביל שכר פמש"פ של המכוש האחרון. וגוף קושית התו' שם צ"ע. דלמה יהא שכרו אסור. תיסגי ליה בהשלכת שיווי מכוש אחרון לים המלח. דהא גוף הממון אין בו איסור רק שאסור לו ליהנות מזה. וסגי בהשלכה לים המלח ואכמ"ל בזה] וממילא יוכל לגבות מהעכו"ם אף אחר שכבר צבעו את הנורה. אכן אם עושים הצורות למכור למי שיזדמן. אין צד להקל בשביל סברא זו. דהא כשנגמרה הצורה נאסרה כולה. ואסור לקבל את דמיה. דהוי רוצה בקיומו וכמש"ל. ובפרט אי נימא שהשכירות להעכו"ם הוי רק הערמה דאסור דהוי הערמה בדאורייתא. דמכירת הצורות הגמורות הוי איסור דאורייתא:

אבל באמת נראה דלא מיקרי בכה"ג רוצה בקיומו. דהא כתבו הפוסקים והובאו בש"ע ס"ס קל"ב דהיינו רק אם אין לו מקום אחר ממה לגבות חובו. אבל אם יש לו מקום אחר לגבות חובו שרי. והכא בנ"ד כתב מעכ"ת שעיקר מלאכת בית החרושת ההיא הוא לעשיית מכונות. ומלאכת הצורות הוא רק טפל. ונראה מזה אשר יספיק להישראל דמי המכונות ושארי דברים. ודמי הצורות יספיקו לצרכי תשלום העכו"ם עושה המלאכה. ואף דגבי שותפים איתא בע"ז (דף ס"ד) שאסור לחלוק היתר נגד עכו"ם. ורק בירושת הגר הקילו כדי שלא יחזור לסורו. היינו רק שם שבתחילת העסק יש לו חלק בהעכו"ם ויי"נ. ואם לא היו שם העכו"ם והיי"נ היו מחלקים את ההיתר בין שניהם. ועתה כשהעכו"ם שותפו לוקח את הע"ז והיי"נ הישראל לוקח לעצמו את כל ההיתר. וכן בירושת הגר אבל בנ"ד לא מיקרי רוצה בקיומו מה שיכול העכו"ם לגבות שכר מלאכתו מהע"ז. דאטו המלוה לכומר לעכו"ם שפרנסתו הוא מה שעובד עכו"ם נימא שאסור לגבות ממנו שהרי רוצה בקיום העכו"ם. כי אם לא היתה העכו"ם לא היה להכומר ממה להתפרנס. והיה צריך להוציא את נכסיו על פרנסתו. ולא היה לו ממה לגבות. ומעשים בכל יום שמלוים להם וגובים מהם. וכן מוזכר בפוסקים בכ"מ שמלוים לכומרים. ועכצ"ל דכיון שעיקר סמיכת גבייתו הוא על נכסי הכומר לעכו"ם. רק ששכרו שמקבל מעכו"ם גורם שלא יצטרך להוציא נכסיו לצרכי עצמו הוי כזוז"ג דשרי באיסורי הנאה:

ועוד נלע"ד לדון בגוף הדבר דאף דקיי"ל דעכו"ם של עכו"ם אסורה תיכף משעת עשייה ולא בעינן שתעבד. היינו רק כשעושה הנכרי העכו"ם לעצמו. אבל מי שעושה צורות למכירה אינה נאסרת עד שיקנה אותה עכו"ם אחר. וייחד אותה לעבדה. וכעין הא דאיתא בפסחים (דף ל"ח) גבי לחמי תודה שהיו עושין למכור בשוק. ואם לא מצאו למכור היו אוכלין אותן בחולין כי לא היה עליהם שום קדושה. וה"נ להבדיל בין טל"ט לא חל עליו שם עכו"ם כיון שלא נתייחד עדיין לזה. אכן ז"א דזה שייך רק כשאפשר להשתמש בו לתשמיש אחר. אבל בנ"ד ודאי לא ישתמשו בצורות הללו לצורך ענין אחר. ועוד דהא איתא בתוספתא דכלים ב"מ ספ"א שאומן העושה זגין לבהמה ולדלתות אזלינן בתר רובא ואם רובם קונים לבהמה טמאים עד שיפרישם לדלתות וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' כלים. הרי שתלוי בדעת רוב הקונים והוי כנתייחד לזה. וכן בנ"ד הרי כל הקונים קונים זה רק לעכו"ם (ושם יש לפרש התוספתא קצת באופן אחר ואכמ"ל בזה וע' נו"ב חיו"ד סי' קל"ז ובחיבורי ח"ב סי' ס"ד):

אכן נראה להקל בנ"ד מצד אחר דממ"נ אם נתפוס שהשכירות שהשכירו להעכו"ם הוא שכירות גמורה הרי כבר בארנו דשרי בכה"ג דלא מיקרי זה רוצה בקיומו ואי נימא דלא הוי שכירות. א"כ הוי עכו"ם של ישראל ועכו"ם של ישראל אסורה רק לכשתיעבד. וא"כ כל זמן שלא נעבדה אינה נאסרת. ואף שעושה אותה על דעת שיקנו עכו"ם לעבדה. בכ"ז הא גזה"כ הוא דשל ישראל אין אסורה רק משתיעבד כדאיתא בע"ז (דף נ"ב). ואין זה מטעם שישראל אפשר שלא יעבדנה:

ולכאורה יש לפקפק בזה דכיון דהבעל מלאכה הוא עכו"ם א"כ אסורה במעשיו כיון שעכו"ם של עכו"ם אסורה מיד. דהא ע"י מעשה יכול לאסור אף שאינו שלו כדאיתא בע"ז (דף נ"ד). אבל ז"א דזה שייך כשעושה בה מעשה ובמעשה זו עובדה. אבל הכא ע"י מעשה זו מייחדה לעכו"ם. וזה לא מהני בשל אחרים. וכדאיתא בב"ק (דף ס"ו ע"ב) דרק מצד שקונה הגזלן בשינוי מעשה לזה מהני לענין טומאה מה שמייחד הדבר. אבל אי לא קני לא מהני מעשה בשל אחרים. והכא בנ"ד אינו מכוין לקנות ולגזול רק עושה בתורת פועל. ואי נימא שעושה על דעת עצמו בשביל שטר השכירות שעשה עמו הישראל. א"כ הדר דינא דהוי שלו לגמרי וכמש"ל. ואין לדון בנ"ד שיאסור כיון דניחא לישראל שיהא עכו"ם שהרי רוצה שיקנום נכרים לעכו"ם. וכדאיתא בע"ז (דף מ"ו) דהיכא דגלי ישראל דעתא דניחא ליה יכול נכרי לאוסרה אף שאינה שלו. ז"א דשם אוסרה הנכרי בהשתחואה יעו"ש אבל לא במה שמייחדה לעכו"ם. דהרי גם הישראל מייחדה לעכו"ם ובכ"ז אינה נאסרת עד שתיעבד דהוי גזירת הכתוב. וגם דהא בנ"ד אין הישראל מגלה דעת דניחא ליה שיעבדו עכו"ם כי בודאי רוצה שתעקר עכו"ם מכל העולם. רק ניחא לו שיקנו סחורה שלו. וגם אין לדון בנ"ד מצד אומן קונה בשבח כלי דמ"מ הוי עכו"ם של ישראל ואין נאסרת עד שתיעבד. ואף בעכו"ם משותפת לישראל ולנכרי נראה שאינה נאסרת עד שתיעבד. וגם דהא דקונה בשבח כלי אינו מוסכם. וגם די"ל דזה שייך רק בישראל ולא בנכרי. ויש להאריך אבל אני טרוד גדול כעת וא"א לי לבאר כל פרט על מכונו:

ובעיקר הדבר נלע"ד שכיון שאנו תופסים השכירות לשכירות גמורה לענין שבת ממילא הויא שכירות לענין כל האיסורים. ואף שי"ל דלענין שבת שאני דסגי בהפקר כדאיתא בשבת (דף י"ח). וא"כ י"ל דאף דאפשר שהנכרי לא סמכא דעתו ואינו חפץ לקנות. ואף שכתוב בשטר שקונה תיכף אף שלא נעשה כחוק הממשלה. שע"פ דין מהני תנאי בזה וכדאיתא בקדושין (דף כ"ו) דבהתנה סמכא דעתו. מ"מ הכא מובן הדבר שאינו חושב זה לשכירות גמורה ואנן סהדי דלא סמכא דעתו. והוי כאומדנא שגלוי לכל העולם דלא שייך לומר בזה דהוי דברינו שבלב וכמ"ש התו' בגיטין (דף ל"ב). ונהי שהישראל אמרינן דגמר ומקני משום איסור שבת. מ"מ העכו"ם אינו קונה. ולזה י"ל דהוי כהפקר וכדאיתא בב"ב (דף נ"ד) שאם הנכרי מקנה לישראל והישראל לא סמכא דעתו הוי כהפקר. וזה מהני לענין שבת וחמץ ובכור כמפורש בתוספתא הובאה בפוסקים אבל בשאר איסורים לא מצינו דין הפקר ומ"מ י"ל דאף גבי שאר איסורים מהני הפקר דהרי אין הנכרי עושה בשל ישראל. רק בשל הפקר. ואינו זוכה בו כיון שאינו מכוין לזכות. וגם כבר האריך הח"ס סי' ס"ב שהעיקר דמכירה זו מהני אף בדאורייתא (ובגוף הדבר יש לדון אם שייך הפקר בשכירות שאין גוף הדבר שלו ואכמ"ל בזה):

וראיתי שמעכ"ת כתב לחוש בזה שהישראל רוצה שהשכירות תהי רק על ימי השבתות ולא על ימות החול לדעתי אין לומר כן. דכיון שבשטר כתוב שמשכיר לו לגמרי איך אפשר שתהא השכירות לחצאין. וגם דהא הנכרי שכר על כל הימים. ואיך יכול הישראל לומר שהשכירות יהא רק על שבתות והעיקר דהוי שכירות גמורה כמש"ל:

היוצא מדברינו לדינא דבנ"ד א"צ להישראל למחות ביד העכו"ם העושה בבית החרושת צורות אדם למוכרן ומותר לו לקבל מהעכו"ם דמיהן. רק שהישראל לא יצוה לו לעשותם ולא יעסוק במכירתם. דזה הוי עכ"פ רוצה בקיומו:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה