שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן מט
ע"ד בועא דמתחזיא כתרתי. וכשפתח הבועא ראה שאין לה שני כיסים. רק סימפון מסימפונות הריאה היה מבדיל באמצע. וכתב כבודו לצדד להכשיר דהא כתב הש"ך סי' ל"ז סק"ז שאם יש הפסק בתוך הבועא טריפה אף בשפכי להדדי דחיישינן שהקרום הזה הוא מהריאה. וניקב הקרום ואח"כ נתדבקו הקרומים יחד ונעשה מזה ההבדל הזה. ולזה הכא דחזינן שההבדל הוא הסימפון. תו לא שייך חשש זה עכ"ד. וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה מדברי כבודו נראה שלא היו שם שני כיסים. וא"כ אף אם היה קרום חוצץ בינתים דינה כחדא דמתחזיא כתרתי דכשירה אם נוקבים בצידה ושופכין מזו לזו. ולכאורה נראה דאף אם היו שם שני כיסים ג"כ כשירה דהא כתבו התו' וש"פ שהפסק כרוחב שתי שערות סגי. ועובי סימפון אף דק שבדקים הוי כרוחב שתי שערות. דהא כל סימפון יש לו שתי דפנות וחלל בינתים. אכן ז"א דא"כ הרי בקרום המפסיק ג"כ יש יותר מרוחב שערה. ובכ"ז כתב הש"ך בסק"ז דטריפה אם יש קרום מפסיק. משום דהוי קרום מחמת מכה. ונראה דבעי שההפסק יהא מבשר הריאה. ולא קרום בעלמא. וכ"ה לשון הרי"ו ובעל העיטור הובאו בב"י סי' ל"ז שיהא ההפסק מבשר הריאה ע"ש. וממילא מבואר שהסימפון הוי כבשר הריאה וכמ"ש כבודו דלא שייך לומר שהוא קרום מחמת מכה. ובאמת דברי המהרי"ל והר"צ שהובאו בש"ך שם צ"ע שכתבו דמדשפכי אהדדי מוכח שניקב הקרום בין בועא לבועא. והקרום המפסיק הוא רק קרום מחמת מכה. וקשה דהא נקב שבפנים הריאה אינו כלום. דרק נקב בקרום שעל הריאה מטריף. וא"כ מה הוכחה יש מהא דשפכי אהדדי בפנים. וגם מה שייך לומר קרום מחמת מכה על קרום שבפנים הריאה. וצ"ל שקרום המפסיק הולך עד שטח עליון של הריאה. ואמרינן דגם שם הוי רק מחמת מכה. וההוכחה לזה הוי מהא שאין שם בשר. רק קרום. ועוד מדשפכי אהדדי מוכח מזה שהקרום הוא חלוש ומחמת מכה. ועוי"ל דאין מצוי שיהא קרום בפנים הריאה. ולזה אמרינן דהוי קרום מחמת מכה. אך ז"א דשפיר נמצאים קרומים בתוך הריאה במקום שנפרדים חלקי הריאה כידוע וכ"נ מלשון המהרי"ל והר"צ שהוכיחו דהוי קרום מחמת מכה מדשפכי אהדדי. ולא הוכיחו בפשיטות מגוף מציאת הקרום:
ובאמת דברי היש"ש סימן כ"ז צ"ע שהביא דברי המהרי"ל דהיכא שיש שני כיסים הם שני בועות וטריפה אף אי שפכי אהדדי. וכתב היש"ש דאף להר"ן שכתב הטעם דטריפה בתרי בועי דסמיכי מפני שדוחקות זו את זו וסופה לינקב. מ"מ הכא אף דלא שייך לומר שדוחקות זא"ז שהרי נשפכים להדדי. מ"מ חיישינן שניקבה הריאה כיון דשפכי להדדי שהרי מן קרום הריאה עלתה הבועא אלא שנתקרב אחר כך להדדי. והוי כקרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום עכ"ד. ובלשון הש"ך סק"ז משמע שזה מדברי המהרי"ל. וז"א כי הם דברי היש"ש בעצמו] והוא תמוה דלמה ליה לכתוב זה על דברי המהרי"ל. הא בש"ס מפורש דתרי בועי דסמיכי לית להו בדיקותא וטריפה אף אי שפכי אהדדי. וקשה דאי שפכי תו אין דוחקות זא"ז. אכן באמת גם על הש"ס א"א לומר כן דהא הר"ן כתב הטעם על דברי הש"ס. ושם מפורש דטריפה אף אי שפכי אהדדי מדלית להו בדיקותא. ועכצ"ל דאף אי שפכי. מ"מ דוחקות זא"ז למעלה מן הנקב שביניהם. ובפרט לפי מה שכתבו האחרונים שטעם זה שייך רק במוגלא ולא במים זכים. ועוי"ל שזה ששופכות אהדדי נעשה מדוחק רביצתם וזהו התחלת נקיבת הקרום שסופו ליקרע עד למעלה. וכ"נ עיקר שהסברא שדוחקות זא"ז מלמעלה כי עיקר חשש נקב הוא למעלה. וכמש"ל דבנקב שבפנים אין חשש כלל דהוי כחסרון מבפנים דכשר. והבה"ג ה' טריפות כתב דתרתי בועי דסמיכי להדדי חזי למקום חיבור דביני ביני כמאן דנקוב דמי ולא תכשירה. ואי חדא ומתחזיא כתרתי בדקינן לה בסילוא אי שפיך מוגלא להדדי חדא נינהו וכשירה ותרתי אסור איכא נוקבא מעילוי דסרכא ועבד תרתי בועי וחדא מינייהו נקיבא מכה היא ואסרתה לה וחבירתה דסותמתה וטריפה עכ"ד. וצ"ל דמ"ש דחזינן המקום שבינתים כאלו הוא נקוב. כוונתו המקום שלמעלה בין הבועות. דאי קאי על נקב שבפנים הול"ל קרום שבינתים ולא מקום. וגם דהא אינו רק חסרון מבפנים כמש"ל. ולפ"ז מוכח דס"ל דאף כשיש איזה הפסק בין הבועות ג"כ טריפה. ודלא כהפוסקים הסוברים שצריך שיהיו מחוברים ממש ולכאורה דבריו סותרים זא"ז. שכ' אח"כ שבועא אחת נקובה. משמע שהחשש הוא על גוף מקום הבועא שהיה נקוב ולא על המקום שבינתים. אבל באמת א"ש דגבי ב' בועות דסמיכי דאיירי שיש ביניהם איזה הפרש. אמרינן שהנקב היה בינתים והעלה שני בועות משני צדדיו: אכן בחדא דמתחזיא כתרתי הרי אין כאן שום הפסק דהא מספקינן לה בחדא ורק כדחזינן דלא שפכי אהדדי. אמרינן דתרתי נינהו. ולזה הוכרח הבה"ג לומר דהכא חיישינן שאחת מהן ניקבה והעלתה קרום מחמת מכה והבועא השניה סותמתה. הכוונה שע"י הנקב נעשו ב' בועות ועי"ז עלה קרום מחמת מכה וכמ"ש רש"י ושאר ראשונים. ומוכח מזה דגם מעיקרא אין כוונת הבה"ג על הקרום שבינתים בפנים. דאי נימא הכי א"כ גם גבי חדא ומתחזיא כתרתי הומ"ל שהקרום המפסיק בפנים היה נקוב ואח"כ נסתם ע"י בועא השנית. ועכצ"ל כמש"ל. ומ"ש מעילוי דסרכא. צ"ל שט"ס הוא. וצ"ל מעילוי דבועא. או דקרי להבועא סרכא לפי שתופס שהקרום עלה מחמת מכה. ואקצר באשר כבר האריכו בזה התב"ש וב"א:
עכ"פ בנ"ד לכאורה י"ל דכיון שיש סמפון המפסיק בינתים א"כ הוי בועא אחת. דלא שייך לומר שהסמפון הוי קרום מחמת מכה. וגם די"ל דהוי חדא בועא ורק הסמפון הפסיק בינתים. ואף לדעת הר"ן וש"פ שכתבו הטעם משום שדוחקות זא"ז וסופן לינקב. מ"מ הכא שיש הפסק גדול יותר משתי שערות. הרי לא ידחקו זא"ז. ואף שהזכירו קצת פוסקים בלשונם שיהא הפסק מבשר הריאה. נראה דלאו דוקא נקטו זה. ורק כיון שיש הפסק בין בועא לבועא. ע"כ יש שם בשר הריאה. שאם אין שם בשר הרי יתמלא המקום ההוא במוגלא שבבועות. וכשיש שם סמפון הוי ג"כ הפסק וכשירה. ואף אם מראה הקרום שעל הסמפון הוא מראה מוגלא. הרי יש מקילים בזה ועוד דהא כתבו קצת אחרונים להקל כשיש הפסק בפנים אף שמלמעלה לא ניכר הפסק. ולזה יש לדון להקל בזה:
אכן הרי קיי"ל בריאה שנשפכה כקיתון שחוששין למיחוי הסמפונות. וכתבו הפוסקים דלהכי מטריפים בבועא מעבר לעבר במקום סמפונות שחוששים לנקיבת הסמפון וכ"כ הרבה אחרונים ר"ס ל"ז שאם נמצא סמפון בתוך הבועא וסביב הסמפון יש מוגלא. חיישינן לנקיבת הסמפון. ואף בדיקה לא מהני שאין אנו בקיאים בבדיקה אם ניקב. ואף דגבי נשפכה כקיתון סגי בבדיקה לשפוך לקערה ולראות אם יש שם שורייקי כבר כתב הרשב"א הובא בשפ"ד סי' ל"ז ס"ק כ"ו דכיון דנשפכה כקיתון אמרינן דאם היו שם סמפונות היו נימוחים והי' נעשה מהם שורייקי. אבל בבועא עם מוגלא אפשר שהסימפון ניקב מחמת לקותא ולא נימוח עדיין. ולזה לא מהני לבדוק אם יש שורייקי בתוך המוגלא. וא"כ בנ"ד יש להטריף. דאף אי נימא דבועא אחת היא. או שני בועות עם הפסק בינתים. מ"מ הרי יש מוגלא סביב הסמפון ויש לחוש שניקב ואף שכבר נתקשו הפוסקים בזה דמנ"ל לחדש טריפות מה שלא נזכר בש"ס. ורק בנשפכה כקיתון חששו שנימוחו הסמפונות. אבל בבועא לא מצינו לחוש. וכ"נ פשטות לשון הש"ס (דף מ"ט דחזי צמחי צמחי כנדי כנדי ולא א"ל מידי. אלמא שלא הצריך לראות אם יש שם סמפון ולבדוק הסמפון. והלא בריאה מצוי סמפונות ואיתא בפירש"י שם שהיו הרבה צמחים גדולים וצמחים היינו מוגלא ע"ש. וכ"נ שם בסוגיא דקאי על מליא מוגלא. והש"ך בסימן ל"ז סקכ"ח כתב לחלק בין בועא שבין עור לבשר לבועא שבפנים הריאה. וכתב התב"ש והובא בפמ"ג שם הסברא דכיון שהבועא סמוכה לעור אמרינן שהבשר שלם ורק שנדחק לצדדין וא"כ גם בנ"ד י"ל כן. ובאמת גוף הסברא צ"ע דכיון דחיישינן שהמוגלא קלקלה את הסמפונות. א"כ גם בכה"ג יש לחוש לזה כיון דחזינן שיש סמפון בתוך המוגלא. ואפשר הטעם דכל זמן דלא חזינן ששלט הרקבון בבשר הריאה. אין חוששין ששלטה בסמפונות. אבל רוב האחרונים החמירו בכגון זה. וראש לכולם הוא דעת הרמב"ם שהחמיר בבועא לחוש לסמפון. ורק בהפ"מ יש להקל עכ"פ בבדיקה ועיון יפה אם הסמפון שלם. ולסמוך על הסוברים שאנו בקיאים בבדיקה בכה"ג. אכן בנ"ד שיש ג"כ חשש בועי דסמיכי יש להחמיר בזה. ונהי דבנ"ד שכבר הכשיר כבודו ונאכל הבשר אין להטריף הכלים ויש לסמוך על החולקים דס"ל שאין לחוש בבועות לסימפון. אבל לימים שיבואו לא יקל בזה: