שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן לו
ע"ד שהיה על חוד האונא לאורכה קרום בולט בערך כרוחב קש. ומאמצע חוד האונא יצאה סירכא לשומן הלב. וכשהסירו הסירכא לא היה אפשר לברר אם הוסרה הסירכא מעיקרה. באשר נשאר קצת מהקרום שהיה דבוק לשם על פני אורך חוד האונא. ולהסיר גם את הקרום הזה היה קשה כי בחוד האונא היה כעין נתרוקן מבשר הריאה. וקשה להבחין איזה קרום הנוסף ואיזה קרום הריאה:
נראה פשוט שא"צ לקלוף מהסירכא רק כפי ראות עין הבודק שישאר שוה לבליטת הקרום בכל אורך האונא דהנה כבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' כ"ח בסירכא היוצאה מקרום שפרוס על איזה מקום בריאה יש להקל לפי שאינה יוצאה מגוף הריאה וכמ"ש התב"ש סי' ל"ה סמ"ב לענין סירכא מקרום דריינוס והב"א בסי' ל"ט סנ"ו בסירכא מבשר בלוי. וה"ה בנ"ד שיש קרום פרוס על כל החוד. הרי אין הסירכא מגוף הריאה. רק מקרום הנוסף. וא"ל שהסירכא באה מגוף הריאה והקרום שעל כל החוד הוא התפשטות הסירכא. ז"א דלמה לנו להחזיק ריעותא. דהא עיקר הטעם שאנו מחמירים בסרכא כתב הרשב"א בחי' משום שהרי הוחל דבר המטריף לפנינו והובא בחיבורי ח"א סי' נ'. אבל הכא שאפשר שהסרכא אינה מהריאה. אפשר שאין כאן דבר המטריף. ואמרינן ספיקא לקולא דאוקמא בחזקת כשרות. ובפרט לפמש"ש בחיבורי דסירכות לשומן שכיחי טפי שאינם סירכות גמורות ע"ש ועוד נראה דבנ"ד מוכח שאין התפשטות הסירכא כי דרך הסירכא להתפשט במקצת לצידי הסירכא ומקמא ומגבה. אבל לא על פני כל אורך חוד האונא בצמצום. ובפרט כי בנ"ד היה ניכר הקרום שעל החוד כמו שפה שוה ע"פ אורך החוד. ומוכח שלא נעשה ע"י הסירכא. וכן הוכחתי בחיבורי שם מדברי התב"ש ע"ש. ועכ"פ יש כאן כמה ספיקות דאפשר באה הסירכא מהשומן כמ"ש השאילת יעבץ סי' קמ"ו. ואף אם באה מצד הריאה אפשר באה מקרום הנוסף. ואם באה מהריאה שמא נעשתה רק ע"י ליחות והיתה עוברת מהריאה כראוי אילו לא היה המקום ההוא נתרוקן. ולזה יש להקל בנ"ד אם לפי ראות עין הבודק עברה הסירכא ונשאר הקרום נוסף שעל החוד שוה לכל הקרום שעל אורך החוד. ואף אם נקלף במקום זה גם קצת מהקרום נוסף אין לחוש. כיון שעכ"פ לא הגיע עד גוף הריאה. ונראה דאף האוסרים בסירכא שעברה בקליפה מודים בסירכא כזו דשרי בקליפה. דבסירכא מהריאה ס"ל דאף שעברה בקליפה מ"מ כשהיתה מתפרקת בחיי הבהמה היתה נוקבת קרום הריאה ולשיטת רש"י חוששים שיש נקב בריאה והסירכא סתמתה ואין אנו בקיאים בבדיקת הבצבוץ וכמבואר בפוסקים. אבל בנ"ד אמרינן שאין כאן סירכא כלל כי הסירכא באה מקרום הנוסף ולא מגוף הריאה. וזה מוכח עי"ז שנקלף מעל הקרום נוסף ולא מעל גוף הריאה. והיינו כמש"ל שאין כאן הוחל דבר המטריף. אך אם הקרום מתפשט רק על מקצת החוד סמוך להסירכא ואין ניכר כמו שפה על פני אורך החוד. אין לדון זה לקרום נוסף רק להתפשטות הסירכא. ומה שהסירכא לא נקלפה מעל גוף הריאה. היינו לפי שהבודק הפסיק הסירכא באמצע אורכה. ע"י חוזק הקליפה ונשאר עדיין שורש הסירכא על הריאה ביחד עם ההתפשטות והבקי בטיב סירכות וקרומים יכיר זה. וא"א לצייר זה על הגליון:
והנה לפעמים כשהסירכא רחבה. יקרה שנשארים חוטים במקום הסירכא והם שרשי הסירכא. וכשקולפם מתפשט השורש ממקומו לרוחב המקום שעמדה שם הסירכא. ובמקום שכלה החוט מבצבץ. ורק גוף מקום שעמד החוט אינו מבצבץ ולכאורה יש לדון דכיון שאין מבצבץ במקומו. אין לחוש למה שמבצבץ במקום שמתפשט. וכמ"ש הלבש"ר ושאר אחרונים שאין לחוש אם מבצבץ במקום התפשטות הסירכא. ואף דבנ"ד הוא מקום הסירכא. מ"מ כיון שבמקום שמבצבץ כעת עברה הסירכא ולא נשאר שום שורש. א"כ מה שנמשך השורש ממקום אחר לכאן. י"ל שהיה כאן קרום נוסף תחת הסירכא. ובזה אין חשש כמש"ל. וכשקלף השורש לכאן נקרע הקרום שבמקום זה ע"י חוזק הקליפה וכדומה. ועכ"פ אין לחוש בזה דהא כל קרום נוסף שהוא במקום אחד א"צ לקלפו וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ז. וגם י"ל שמחוזק הקליפה נקרע קרום הריאה וכמ"ש הלבש"ר דבהתפשטות הסירכא תלינן בחוזק הקליפה וכדומה:
אבל באמת ז"א. דהא עיקר סברת האחרונים המקילים בהתפשטות הסירכא הוא משום דאי נימא שהבצבוץ בא מצד שהסירכא באה ע"י נקב בריאה. היתה הסירכא יוצאת מגוף מקום הנקב ולא היתה מתפשטת על הריאה ולזה בנ"ד שהסירכא עמדה גם במקום הבצבוץ. אזדא לה הוכחה זו. ומה שנשאר השורש במקום אחר ולא במקום זה. י"ל שבמקום זה תפס בצפרניו בחוזק ונפסקה סמוך ממש לקרום הריאה עד שלא ניכר השורש שנשאר. ובמקום השורש נפסקה הסירכא באמצעה ולזה ניכר השורש. והנה הלב"ש כתב בשו"ת שבס"ס ל"ט דלמנהגינו לקלוף הסירכות משום דס"ל דהוי כקרום דריינוס. צריך לקלוף גם התפשטות הסירכא ואם נמצא שם בצבוץ טריפה. דקרום דריינוס צריך להסירו ושיהי' תחתיו שלם ויפה. ואף כי לענ"ד אין דבריו מוכרחים וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ז לבאר שאם קלף קרום שפרוס על איזה מקום בריאה ונמצא בצבוץ תולים זה בחוזק הקליפה וכדומה. וכ"כ הלב"ש בעצמו שם מתחילה להוכיח שבמקום שאין לפנינו חשש טריפות גמורה יש לתלות הבצבוץ בחוזק הקליפה ע"ש וע' חיבורי ח"ב סי' כ"ג וכ"ז מה נקרא התפשטות לענין זה. מ"מ זה שייך רק בהתפשטות הקרום שחוץ למקום הסירכא. דכיון שעברה הסירכא בקליפה והקרום מתפשט גם חוץ למקומה. הרי מוכח שאינו רק קרום נוסף כקרום דריינום. ואין לחוש מה שנמצא בצבוץ חוץ למקום הסירכא וכנ"ל. אכן כשנמצא בצבוץ תחת מקום הסירכא. יש לנו לחוש שהסירכא באה במקום זה מגוף הריאה. ואינו קרום נוסף. ורק מהסירכא נתפשט קרום גם הלאה על פני הריאה וכמ"ש הלב"ש שם שכן טבע הריאה שכשיוצאת ליחה ונעשה מזה סירכא אזי כל מה שהליחה מתוספת מתפשט ממנה קרום ע"פ הריאה. וה"ה בנ"ד שהשורש נמשך קצת ונמצא בצבוץ במקום הסירכא אף שלא כנגד השורש:
ואם עברה כל הסירכא כראוי. וכשקלף את התפשטות הסירכא נקלף הקרום מסביב עד שחזר על מקום הסירכא. ונמצא אז בצבוץ במקום הסירכא. בודאי אין לחוש. דכיון שעברה הסירכא ולא נשאר שום שורש. ונבדק בפושרים ולא בצבץ, הרי חזינן דהוי רק קרום נוסף כעין קרום דריינוס. וכשקולף אח"כ הקרום הזה ומבצבץ אין לחוש כי אנו תולים בחוזק הקליפה וכמש"ל. וגם דאפשר אין שם רק קרום הריאה ונקרע ע"י חוזק הקליפה. וגם כי כבר בארנו בחיבורי ח"א סי' מ"ז שקרום על מקצת הריאה מעיקר הדין א"צ לקלפו. וכן המנהג. כי בכל הריאות נמצאים קרומים על האומות ואין קולפים אותם. ואף שכתבנו שם שצריך להסירו. מ"מ העיקר כפי המנהג שלא להסירו כן נלע"ד כעת. והטעם נתבאר שם. ורק בבשר בלוי או קרום שעל כל הריאה. וכהא דקרום דריינוס. וכן צמחים וכדומה. צריך להסיר. אבל קרום פרוס שאין בו שום שינוי מקרום הריאה. א"צ להסירו. וממילא אם אירע שהסירו אין לחוש אם נמצא בצבוץ וכמ"ש בלבש"ר שם דבמקום שא"צ להסיר תולים הבצבוץ בחוזק הקליפה וע"ש מ"ש לישב מה שקשה ע"ז מהא דקיי"ל שאם נמצא נקב במקום סירכא כסדרן דטריפה אכן כ"ז רק כשעברה כל הסירכא כראוי ואין כאן ריעותא להטריף. אבל בנ"ד שנשארו שרשים במקום הסירכא. הרי לפנינו עדיין הוכחה שהסירכא באה מגוף הריאה. ויש לנו לחוש שגם במקום שמבצבץ לא עברה לגמרי רק ניתק מחוזק הקליפה. וההוכחה לזה שהרי נתפשטה הסירכא עד מקום שנשאר השורש והשורש לא עבר עד שהגיע למקום הבצבוץ. ואף שיש לצדד דהוי ספק. הא בלא"ה כתבו קצת פוסקים דכל סירכא הוי ספק וע' ש"ך סי' פ"א. ואף שיש עדיין לצדד להקל מ"מ חלילה להקל בזה דבכל סירכא ימצא הבודק מקום לומר שבמקום גוף הבצבוץ כבר עברה הסירכא. ועכ"פ יעשה ספק מזה. ויבואו עי"ז להכשיר טריפות וע"פ רוב כשנשארים שרשים מהסירכא. אזי גם במקום שעברה הסירכא אם יאחז בידו סמוך ממש לריאה ימצא שיש גם שם עדיין שרשים קצרים מאוד ויש להזהיר לבדוק זה בכל סירכא שעברה כי הבודקים אין נזהרים כ"כ בזה כפי שראיתי כ"פ:
אכן אם הסירכא רחבה מאוד כמו שמזדמן בסירכות לדופן או ששטח גדול מהאונא דבוקה ומובלעת בשומן וכשהסיר הסירכא נמצא עדיין במקום אחד שורש וכל שאר מקום הסירכא שלם ויפה ואין נאחז שם בידו קרום ושורש קצר. אזי אם העביר את השורש הנשאר ונמשך להלן ע"פ מקום הסירכא ונמצא שם בצבוץ במרחק רוחב קש ממקום עמידת השורש על הריאה. נראה שיש להתיר בכה"ג בהפ"מ אם ברור בעיניו שבדק מקודם שם בפושרין כראוי. כי לפעמים אין הבודק מדקדק שיהא נפוח כראוי עד שמסיר כל הסירכא ובכה"ג ודאי דטריפה. אף דבעלמא יש מקילין אם נאבדה קודם שבדק בפושרין. כיון שעברה הסירכא כראוי. מ"מ הכא שבצבץ ע"י קליפת שורש הסירכא יש להחמיר. ורק בסירכא לדופן שכשירה מדינא דגמרא יש לצדד להקל בהפ"מ אם יש מקום לתלות בחוזק הקליפה. כי בסירכא רחבה מוכח טפי דהוי רק כעין קרום דריינוס: וגם דבמקום רחב רואה היטב שאין שם שורש. וגם דבסירכות לדופן בלא"ה כשרים מעיקר הדין. וכן כשדבוק לשומן יש הרבה סברות בראשונים להקל ע' ב"י סי' ל"ט ובב"א בקוה"ר לסי' ל"ט סי' כ'. ועכ"פ בשארי סירכות ומכ"ש כשאינן רחבות חלילה להקל בכגון זה:
ושיעור מה נקרא סירכא רחבה לענין זה קשה לתת גבול. והנראה דהנה ידוע שיש בריאה מקומות שאפשר שתתפצל שם. ויש שם קרום מסביב שאף כשמתפצל לא יבצבץ וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ד. והנה הטעם שנעשית סירכא רחבה אף שהחשש הוא רק שהריאה ניקבה במקום אחד. כבר כתב הלב"ש בשו"ת שם שכל שיוצאת ליחה ממקום הנקב מתעבה הסירכא ומתרחבת. ולזה אין שייך לילך בסירכא בתר רובה כשרואין שברוב הסירכא לא נמצא נקב. והנה לפז"ק כי היה צריך הנקב להמצא תמיד באמצע הסירכא. דמהיכי תיתי לומר שהליחה תתפשט לצד אחד יותר מלשני. ולזה נראה שהליחה יוצאה מבפנים מסביבות מקום הנקב. ואם יש בצד אחד איזה סיבה שאין יוצא משם כ"כ ליחה כגון שיש שם טינרי או צימוק או שהנקב קרוב לקצה האונא או למקום שאפשר להתפצל שיש שם קרום חוצץ מבפנים בין חלקי הריאה וכמש"ל. ולזה הליחה מתרבה מצד אחד ולא מצד השני והסירכא מרתחבת מהצד שיוצא הרבה ליחה. ולזה נמצא לפעמים שהסירכא מבצבצת רק בקצה אחד ולא באמצעה. ואף שאפשר שהליחה תתפשט גם על מקום הטינרי או הראוי להתפצל. מ"מ ע"פ רוב מתפשטת רק על מקום שהליחה יוצאת משם בריבוי. ולפ"ז י"ל שאם הסירכא מתפשטת על מקום שאפשר להתפצל שם וזה ניכר לבקיאים ע"י חריץ שמצוי במקומות כאלה. אזי אם איזה שורש מהסירכא נמשך ע"פ שטח מקום הסירכא ועובר ע"פ מקום שאפשר להתפצל שם אין לחוש לזה כי בודאי אין הסירכא באה משם לכאן כיון שבפנים יש קרום מפסיק וכנ"ל. ומה שהסירכא רחבה י"ל שהם שתי סירכות שנדבקו יחד. או שבצד אחד היתה רק ליחה וקרום בעלמא ובצד השני סירכא מגוף הריאה. ונדבקו יחד. וכ"ז רק אם יודע שבדק שם בפושרין והיתה נפוחה כראוי. באשר הרבה בודקים סומכים שינפחו כראוי אחר שיסירו כל הסירכא. ובאמת בכה"ג אם ברור לו שעברה הסירכא כראוי ונשאר המקום שלם ויפה ובלי שום שורש מהסירכא. אזי במקום שיש עוד צד להקל יש לדון להקל עפמ"ש הב"ח ועוד אחרונים להקל כשנאבדה בלי בדיקת פושרין כיון שאנו דנין דהוי כסירכא בפ"ע. והבצבוץ יתלו בחוזק הקליפה שקלף השורש:
והנה הב"י בסי' ל"ט הביא בשם הרמב"ן שאם נסרכו שתי אונות לדופן ולמעלה הן דבוקות ואין ניכר שם ראשי הסירכות טריפה. דאמרינן שהאונות נסרכו זו לזו והוי שלא כסדרן. ואח"כ נדבקה באמצעה לדופן. וכשתתפרק הסירכא מהאונא תתפרק גם מהדופן ואינה סתימה. והובא בשמ"ח סעיף ס"ב. וקשה דא"כ בכל סירכא נימא שהיא ממקום למקום ואח"כ נסרכה למקום אחר וכעין מ"ש הב"י סי' ל"ט לענין סירכא כפולה וע' חיבורי ח"א סי' נ"ד. אך הנה הלבש"ר הקשה שם בסק"כ דהא השמ"ח הביא בסס"ח שאם האונא והאימא סרוכים לדופן אזלינן בתר רובה ולמה לא ניחוש שמא נסרכה האונא להאומא וכשתתפרק תתפרק גם מהדופן ובפשוטות נראה דשם איירי שהסירכא נמשכת על פני האומא והאונא ובכל המקום הזה דבוקה לדופן ומוכח דהויא חדא סירכא לדופן. ואין לנו לחוש שהוא מאומא לאונא. אבל הרמב"ן איירי שם שראש אחד דבוק באונא אחת וראש אחד דבוק בהשנית ולמעלה דבוקים שניהם בדופן ואין ניכר שם ראשי הסירכות. ובכה"ג ניכר דלא הויא חדא סירכא לדופן. וכיון שלמעלה אין ניכר ראשי הסירכות. חיישינן שנסרכה אונא לאונא ואולי זהו כוונת הלבש"ר שם בתירוצו. אך בסק"א שם משמע דלא ס"ל סברא זו. שוב ראיתי שכ"כ המהרי"ט חי"ד סי' י"ב דאיירי שניכר שהיא סירכא אחת לדופן. ולפ"ז מיושב גם קושייתינו. דכיון שניכר שהיא סירכא שלא כסדרן. לא תלינן שהיא סירכא ממקום למקום ואח"כ נסרכה לכאן. ובאמת הרגיש בזה הבעל העיטור בהלכות טריפות אות טרפשא שהקשה דתיפוק ליה דהוי סירכא מאומא לאונא וכתב שם אח"כ שהכשיר באומא לאונא שנסרכו בלא פילוש וכן בנסרך לחזה ולדופן דאזלינן בתר רובא דכיון דאיכא למיתלא הריעותא בדופן לא תלינן הריעותא בריאה דקיי"ל בחזקת היתר עומדת. והנה לכאורה דבריו תמוהים דהא מקודם כתב שם דאמרינן שהסירכא באה מחמת נקב ותלינן שהנקב הוא במקום שרוב הסירכא עומדת ואם הרוב באונא אזי הדופן סותם הנקב. וא"כ אין הסברא מצד שתולים הריעותא בדופן ונראה כוונתו לפמש"ש מקודם וכן באות אונא דסירכא מאונא לאומא אין בה חשש נקב משום דהיינו ריביתא ורק אם יש בה פילוש חיישינן שמא תתפרק. ולזה כתב הכא דבלא פילוש מותר משום דהיינו ריביתא. רק שיש לחוש שמא הסירכא נעשתה לדופן מחמת נקב שבאומא. ושם אין הדופן סותם. ולהכי קאמר דתלינן בהיתרא שהסירכא באה לאונא מאומא בשביל דהיינו ריביתא. ומה שנסרכה לדופן הוא מחמת ריעותא שבדופן. אבל בכל סירכא מאומא לדופן לא שייך זה דכבר כתבו הפוסקים שסירכות מצויות יותר בריאה. ולזה יש לתלות יותר שבא מן הריאה ולא ממקום אחר, ולהכי קיי"ל דכל סירכא לשומן הלב ושאר מקומות מיקרי שלא כסדרו. ובפרט לשיטת הפוסקים שהטעם הוא משום שסופה להתפרק. אבל כשסירכא מאומא ומאונא ובלא פילוש דהיינו ריביתא. הרי מצוי שתהא שם סירכא ואינה ריעותא כלל רק כשנסרכה לדופן תלינן שזה בא מהדופן ולא מהריאה. והא שמצריך שיהא רוב הסירכא לאונא י"ל משום חשש שמא תתפרק. וגם די"ל דהוי ס"ס לאיסורא. דשמא הסירכא באה מחמת נקב שבאומא ואין הדופן סותם. ואף אי נימא שאין נקב באומא. שמא באה מחמת נקב שבאונא והסירכא הוא מאונא לאומא שאינו סותם רק אח"כ נסרכה לדופן וכמש"ש הבעה"ע. כי הבעה"ע סובר דסירכא במקום ריביתא דכשירה היינו משום דלא חיישינן לנקב. אבל אם יש נקב אינו סותם ע"ש וכידוע שיטה זו בפוסקים. ולזה מצריך שתהא רוב הסירכא לאונא דבזה תלינן שעיקר הסירכא במקום הרוב ואין לעשות ספק כלל שמא עיקרה באה מהאומא. וא"כ הוי רק ספק שמא באה הסירכא מחמת נקב שבאונא ובאה מאונא לאומא ואח"כ נסרכה לדופן. ובזה אין הדופן סותם. ולהכי קאמר דתלינן בהיתרא. ועדיין דחוק הלשון שתלינן הריעותא בדופן. וכן מ"ש דבסרוך לחזה ולדופן שתלינן הריעותא בדופן אם רובה בדופן שבחזקת היתר עומדת. קשה דהכא אין הסברא מצד הריעותא בדופן רק מצד שהדופן סותם הנקב. ועוד דכיון דקאמר דתלינן בהיתר משום חזקת היתר. א"כ א"צ רוב רק בשניהם שוים סגי. וצ"ל דאחר שהקשה שם. דלא מסתבר לתלות הנקב במקום רוב הסירכא. חוזר בו מסברא זו. וס"ל שתולין הריעותא בדופן. רק דהא קיי"ל שבריאה מצוי יותר סירכות ולזה כשרוב הסירכא מהאונא הרי ג"כ מצוי יותר שעיקר הסירכא הוא ברוב. ונהי שאין לדון בזה ממש דין רוב ומיעוט כמ"ש הבעה"ע שם. אבל עכ"פ הוי ספק השקול בצירוף סברא דריעותא דדופן ותלינן בהיתרא. וכן בחזה ודופן אפשר שהסירכא באה מריעותא דדופן. ואף אם באה מהריאה שמא באה מהמקום שכנגד הדופן שהדופן סותמתה. ומש"ש דשדינן לה בתר רובא נראה הכוונה שאם רובה נגד החזה לא הוי ספק גמור משום דטפי מסתבר שהסירכא באה ממקום שרובה שם. והוי כמו כל סירכות לחזה ולשומן הלב דמטרפינן אבל כשהם שוים י"ל דכשירה כנ"ל. ולא הזכיר זה באשר כי אינו מצוי שיהי' שוה לשניהם. וכ"נ הלשון שמקודם כתב שהסירכא רובה באונא. והכא לא כתב שרובה לדופן. רק סתם דשדינן בתר רובא. וההכרח לקצר:
עכ"פ שמענו מדברי הבעה"ע דאף כשהסירכא נראית אחת מ"מ חיישינן שמא באה מאומא לאונא. וא"כ יש לדון כן בכל הסירכות שמא הוא רק ממקום למקום ואח"כ נסרכה למקום אחר. ואף לשיטת הפוסקים שטעם טריפות סירכא הוא משום שסופה להתפרק. י"ל דהיינו רק כשעיקר הסירכא באה מהריאה. אבל כשהסירכא באה רק מצד שנדבק השומן או האונא ע"י סירכא לסירכא מינה ובה שבמקום אחר אין סופה להתפרק. הדיבוק הזה הוא חלוש כיון שנדבק רק לליחות בעלמא. וכמו בסירכא לקרום נוסף או בשר בלוי שהסכימו הפוסקים דכשירה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ח וכמו הא דסירכא כפולה ע' סי' ל"ט סס"ד ובש"ך ואחרונים שם. והנראה בזה דהנה בכל סירכא יש ספק שמא באה מחמת ליחות וככל קרום נוסף או קרום דריינוס. או שהיא באה מחמת נקב מגוף הריאה. ובכ"ז לא מכשרינין מצד חזקת היתר. משום שיש לפנינו ריעותא מחיים והוחל דבר המטריף. וגם דלא שכיח שליחות בעלמא ידבק שלא כסדרן. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ'. ולזה ג"כ לא מכשרינין משום ספק שמא הוי רק סירכא מינה ובה. דזה הוי ספק אחד דשמא הוי זה רק ליחות בעלמא דהא טעם דמכשרינין במינה ובה וסירכא תלויה הוא ג"כ משום דהוי רק ליחות בעלמא. ע' סי' ל"ט ס"ח ט וב"י ואחרונים שם. ומשום ספק זה לחוד אין מכשירין משום שיש ריעותא לפנינו כנ"ל. ויש להאריך בזה מהא דסירכא כפילה ובדיני ס"ס וההכרח לקצר. עכ"פ שמענו דבהא דנ"ד אין מקום לדון שהיתה כאן סירכא מינה ובה ונדבקה למקום אחר:
אכן בסירכא שלצד השומן או הדופן דבוקה ברוחב ולצד הריאה מדובק רק בחוטים נפרדים ויש הפסק בין חוט לחוט וכידוע שמצוי בכה"ג. נראה שאם חוט אחד נמשך ממקומו לצד אחר. ובמרחק רוחב קש מבצבץ. אין לחוש אף אי הוי זה תחת מקום הסירכא שסרוך למעלה לשומן וכדומה. כיון דחזינן להדיא שמהריאה אינם רק חוטים. ולמעלה נעשה מזה סירכא אחת. ועוד שיש לדון שהחוטים הם סירכות תלויות או עכ"פ סירכא ממקום למקום. ורק מלמעלה נדבק לשומן או לדופן וכמו סירכא כפולה. כיון שאין ניכר למעלה ראשי החוטים הדבוקים בריאה ודמי להא דהרמב"ן שהזכרנו בסירכות משתי אונות לדופן דחיישינן דהוי סירכא מאונא לאונא. ונהי שאין להכשיר בשביל זה וכמש"ל דהא מ"מ יש ריעותא לפנינו אבל מ"מ יש לצרף זה במקום שיש עוד איזה צירוף להקל וכן בסירכא לדופן שכשירה מדינא ובפרט לפמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ' דאף בסירכא לשומן יש צד גדול להקל יעו"ש. וכ"ז תלוי לפי ראות עיני בקיאים אם יש מקום לצדד כן ומטרדותי ההכרח לקצר:
והנה בא לפני שהיתה סירכא רחבה לשומן הלב ועברה בקליפה קלה ואח"כ נמצא שורש דבוק וכשהסירוהו נעשה נקב. ורצה הבודק לצדד שזה נשאר קצת קרום על הריאה כי הלא הסירכא עברה כולה בקליפה כקרום אחד. ולדעתי ז"א דהאיך אפשר שתחת הקרום יהי' עוד מעט קרום והקרום יהא תלוי באורך יותר מאצבע. ואם הוא קרום נוסף. הו"ל להיות דבוק להריאה. ולא להיות תלוי. ומוכח שזה נשאר שורש מהסירכא. ובשעת הקליפה לא הרגיש שזה נשאר. וזהו עיקר הסירכא דהא חזינן שכולה עברה בנקל. ושורש זה נשרש בגוף הריאה: