אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק חושן משפט › סימן קנה

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חושן משפט · סימן קנה

סימן קנד

חודש מנ"א תרל"ד.

ע"ד אחד שנתקשר עם אשה שהיה לה בית וש"ד והוא נתן לה מאה זהו' וש"ד ועשו ביניהם כתב שהותנה ביניהם שאם תמות היא לא יירש הוא ואם הוא ימות לא תירשנו רק המאה זהו' וש"ד יוחזר ליורשיו. ונכתב שנעשה באוהיו"מ ע"פ תקחז"ל ושכל ספק בלשון יהא נידון לטובת בעהש"ט ולא יופסל מטעם שום גריעותא בעולם. והנה מת הוא ואח"כ היא. ובאו יורשיה למכור הפלאץ שלה. והוציאו יורשיו הכתב הלז לתבוע המאה זהו' וש"ד כי בכתב הנ"ל שיעבדה את הבית שלה לפרעון מאה זהו' הנ"ל. ויורשיה טענו כי מעכבים המאה זהו' בעד כתובתה. ואף כי כבר נאבד שטר כתובתה מרוב הימים. בכ"ז עדיין לא נפרעה כתובתה זולת המאה זהו' הנ"ל. ויורשה טוען שהרי נעשה ביניהם שלא תקח כתובה ושתשלם לו המאה זהו' הנ"ל:

והנה לכאורה אף שלשון הכתב אינו ברור. כי מה שייך לשון ירושה לאשה כשמת הבעל. בכ"ז הא כתב שלא יופסל השטר משום גריעותא בעולם. וע"כ הכוונה שיפטר מפרעון הכתובה. דאל"כ בודאי לא תירש אותו. שנית דאין תביעת הכתובה כלום דהא היתה צריכה לישבע. ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלישית דהא אין לפנינו שטר כתובתה ואולי כבר נפרעה דהא אצלינו הוא מקום שכותבין כתובה וכמבואר בש"ע סימן ק' סעיף ו' באה"ע ואף שי"ל שלא נזהרה מצד שסברה שאין כתובתה כלום ע"י כתב הלז. בכ"ז א"כ כבר מחלה כתובתה. ואף דהוי מחילה בטעות אם נתפוס שהכתב בטל מצד שאינה יכולה למחול על כתובתה. מ"מ הא בזביני מהני מחילה כי היכי דליקו בהימנותיה כדאיתא בב"מ (דף ס"ז ע"ב) ובתוס' שם ד"ה התם ובב"ב (דף מ"א ע"א) ד"ה אמר. אבל באמת ז"א דהנה הכתב אין בו ממשות כיון שנכתב בשעת התקשרות ולא בשעת כתיבת הכתובה. ואז אף אם היתה מוחלת לו בלשון המועיל לא היה בו ממש. כי איך תמחול לו דבר שלא בא עדיין לידי חיוב. והא קיי"ל דגבי פירות נכסיה וירושתה אף שיכול לסלק א"ע אחר אירוסין אבל קודם אירוסין א"י לסלק כיון שלא בא עדיין כלל לרשותו כמ"ש הר"ן ר"פ הכותב וכ"כ הרשב"א בתשובה הובא בב"י סימן צ"ב וכ"פ שם בש"ע להדיא. וכ"ה בש"ע ח"מ סימן ר"ט ס"ד שאין יכול למחול דבר שלא בא לעולם והוא מתשובת הר"ן סימן כ"ג במעשה שמחל כל מה שיתחייב לו בנו ואח"כ נתחייב לו ופסק שאינו יכול למחול. והיינו ממש כעובדא דילן:

ואף שי"ל לכאורה שא"צ לכ"ז. דהא בלא"ה קיי"ל דכל הפוחת מכתובתה תנאו בטל וכדקיי"ל בש"ע אה"ע סימן ס"ו ס"ט ולא מהני בזה מחילה. רק די"ל דשאני הכא דהא עיקר טעם כתובתה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. א"כ כשיתנה שאם תתגרש תטול כתובתה רק אם תתאלמן לא תטול. התנאי קיים. וכן מצאתי אח"כ במרדכי פ' נערה סימן קס"ג שכ"כ להדיא דבכה"ג שרי למכור ולמחול כתובתה והובא בב"ח סי' ס"ו וצ"ו ובח"מ וב"ש בס' צ"ו ע"ש ולפ"ז י"ל דלכאורה קשה אמאי א"י למחול דבר שלא בא לעולם הא אם בא הדבר לעולם ותפסו לרשותו שפיר המקח קיים כדאיתא בב"מ (דף ס"ו ע"ב) וכן קיי"ל בסימן ר"ט ס"ד. והיינו משום דקאי בהימנותא. כמ"ש התוס' שם. וה"נ הכא כיון שהוא מוחזק הול"ל דהמחילה קיימת. ובפרט בשטר שכתב הרמ"א בסימן ר"ט ס"ד בשם תה"ד דשטר מהני בלא תפיסה. רק כבר כתב שם הסמ"ע דאיירי כשמסר השטר אח"כ. ואף שהט"ז חולק עליו. מכל מקום דבריו צ"ע. דמה סברא היא זו וכבר השיג עליו בנה"מ בזה ע"ש. רק מה שהקשה מב"מ (דף ט"ז) דפריך גבי חזר ולקחה דל"ק בשטרא דחספא בעלמא הוא והדר פריך ממה שאירש מאבא. לע"ד לק"מ דשאני התם דמעיקרא כתב לו השטר שהוא מוכר השדה הלז מעכשיו שהיא שלו. וזה בודאי חספא בעלמא. משא"כ שכותב לו בשטר שמקנה לו כשיבוא לעולם או לידו. וכההיא עובדא דההוא גברא דזבנה לכתובתא דאימיה דקאי עלה הבעל העיטור כמ"ש הט"ז שם וז"ב. וע"כ צ"ל דהכא כיון שאח"כ נתחייב לו הרי זה כמו שביטלו בעצמם את המחילה שנעשית מקודם. וחזרו בהם מהמחילה. וא"כ זה לא שייך הכא בכתובה שאף שבשעת החופה כתבו הכתובה. היינו כדי שיהי' לה במה לגבות אם תתגרש. ושפיר התנאי בתקפו. ואף שהנ"ש פירש מ"ש בכתובה בחיי ובמותי דהיינו על גירושין ואלמנות. מ"מ הרי יש לפרש גם בע"א כמ"ש שם הנ"ש. וכתבוהו שלא לשנות משאר נוסחי כתובות. וגם כי הני ספרי לא ידעי כלל מזה לדקדק כ"כ. וא"כ שפיר המחילה קיימת. ואין לנו לחוש שמא חזרה דאמרינן דכהימנותה קיימא. וגם י"ל כיון שבשעת נישואין לא חזרה בה. לא נתחייב לה כלל הכתובה רק כשתתגרש ולא כשתתאלמן. וא"צ כלל עוד למחילה. וגם כיון שנתרצתה שעה אחת שוב לא תוכל לחזור. ואף שכתב המהרי"ט והסכים לו הקצה"ח סימן י"ב דמחילה בלב לאו כלום הוא: היינו היכא דליכא אומדנא דמוכח שיהא גלוי האומדנא לכל העולם כמו יאוש ע"ש. והכא שכתבה לו שטר ע"ז מקודם. בודאי אומדנא גדולה היא שמחלה לו. וא"כ לא מהני לה חזרה כיון שנפטר כבר מהחוב שלה:

אך נראה דבאמת במחילה בדשלבל"ע א"צ חזרה כלל. דמעצמה בטלה. דרק במוכר אמרינן דקאי בהימנותיה בב"מ (דף ט"ז) דכיון שמכר לו ולקח דמים שייך קאי בהימנותיה. וכ"כ הרשב"ם ב"ב (דף ע' ע"ב) גבי מוכר ארעא ודקלי ואין לו דקלים שאם אינו קונה דקלים עבורו הוי מחוסר אמנה ע"ש. אבל מחילה הוי דברים בעלמא ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. ואף דגם במתנה אמרינן בב"מ שם דשייך דליקו בהימנותיה. י"ל דהתם כיון שכבר ירד לתוך הקרקע בתורת שהיא שלו וסמכא דעתיה עלה. משא"כ במחילה שאין שייך זה. וכ"נ מדברי הר"ן שם בתשובה שכתב להוכיח דא"י למחול מהך דשובר על שטר מאוחר שיכתבו על העתיד להתחייב. וכתב דא"ל דמ"מ יוכל לחזור וכדאמרינן בפירות דקל שעד שלא באו לעולם יוכל לחזור בו. ליתקון במעכשיו שא"י לחזור בו כמ"ש הרמב"ן בפרק האומר בקידושין עכ"ד. משמע דאליבא דאמת עדיף טפי שא"צ לחזור בו רק ממילא בטל הדבר:

ובר מן דין אין ראיה מהך דב"מ (דף ט"ז) דשם הוי דווקא באופן דטרח לקנותה וכה"ג דאמרינן דטרח לאוקמא בידו. אבל אם נפלה בירושה דאתיא ממילא ל"א הכי. ובמתנה איכא פלוגתא ע"ש. וא"כ הכא דלא טרח כלל לא שייך זה. וכן מחלק שם להדיא בין הך דלוקח מגזלן לאומר מה שאירש מאבא מכור לך דהתם לא סמכא דעתיה הכא סמכא דעתיה. וע"ש במהרש"א על תד"ה בההיא מש"כ בזה ג"כ. ובאמת צ"ע שם בסוגיא דמאי קושיא ממה שאירש מאבא דלא שייך טירחא דהא גם בגזלן אי נפלה קמיה בירושה לא קנה לוקח, וצ"ל דעיקר הקושיא ממה שתעלה מצודתי. וא"כ צריך להבין פירש"י אהא דלא סמכה דעתיה שפירש דמי יימר שיירש מאביו ע"ש. דמ"מ יקשה ממצודה. ובל"ז היה אפשר לומר דמצודה. ג"כ אינו בידו כ"כ כמו לקנות שדה מבעליה. ורש"י נקיט קמא שנזכר בברייתא. אבל השתא דעיקר קושיא ממצודה. דברי רש"י צ"ע. ואפשר לומר דבאמת קושית הש"ס היתה גם מירושה וירושה ומצודה שוין דהא גם במצודה ליכא טירחא דמשמע דאיירי שהמצודה כבר פרוסה דקאמר מה שתעלה. וגם לא הוי בידו. משא"כ לקנות שדה דהוי שפיר בידו כמ"ש התוס' בב"מ (דף ע"ג ע"ב) ד"ה התם בידו. דאם לא יקנה בזול יקנה ביוקר ע"ש. והמקשן היה סובר דדווקא התם שמכרה לו סתם בתורת שהיא שלו. לזה צריך הוכחה דטרח לאוקמיה קמיה דהא וודאי בשעה שמכרה לא היה בדעתו לקנותה אח"כ שהרי גזלה. ואף דקרי ליה בב"מ (דף ע"ב ע"ב) ניתן ליכתוב מהאי טעמא. מ"מ ז"א רק על שם סופו אם יוכלו הבעלים להוציאה מידו. משא"כ במוכר מה שיירש מאביו סבר המקשה דל"צ שום הוכחה לזה דבוודאי קאי בהימנותיה ומקנה לו אותו הדבר. כיון שבפירוש מכר לו הדבר ההוא. אבל המתרץ דוחה דהכא גרע טפי דמעיקרא אינו קנין ולא סמכא דעתיה דהלוקח משא"כ הכא דמעיקרא קנה בקנין גמור. ועתה ממילא סמכא דעתיה שיעמידה בידו ועדיף משדה זו לכשאקחנה וכמ"ש המהרש"א בתוד"ה בההיא הנאה ע"ש. (שוב מצאתי בשטמ"ק שכתב כמעט ככל הנ"ל. ות"ל שכוונתי לדעת הראשונים):

ועדיין צ"ע דברי רש"י שפי' הסברא דלא סמכא דעתי' שאין ברור שיירש. דהו"ל לפרש הסברא משום דלכתחילה קנה בקנין גמור וכבר באה לידו וכמש"ל. ונראה שכוונתו דהא הכא מקשה על רב דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל. וא"כ אכתי קשה. ולזה הוצרך להך סברא. ואף דרב ס"ל אף בשדה זו ע"ש. מ"מ התם הוי טפי בידו שיכול להרבות בדמים וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ע"ג ע"ב) וכמש"ל. אך הא מייתי שם מלאחר שתמות אחותך. וי"ל דרש"י קאי ארבא. ואיהו ס"ל לקמן דדוקא בשדה סתם משום דסמכא דעתיה. ולזה פירש"י סברא זו. משא"כ לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל בלא"ה. ע"כ לא ס"ל כהאי ברייתא וכמ"ש התוס' שם:

עכ"פ נתבאר שם דלא שייך סברא דליקו בהימנותיה רק היכא שסמך דעתו עליו לגמרי שמכרו לו בהחלט וגם כבר באה לידו וכ"כ שם בשטמ"ק. וגם צריך שיטרח לאוקמא קמיה וכנ"ל. אבל בדשלב"ל לא שייך זה ורק כשתפס במכר הוי שלו משום דהוי מחוסר אמנה. אבל במתנה מרובה דהוי רק דברים בעלמא ואף משום מחוסרי אמנה אין בו. בוודאי אין צריך חזרה כלל וכדאיתא בירושלמי פרק הזהב הובא בב"י סי' ר"ד דרב מפקיד לשמעיה אי אמינא לך למיתן מתנה מרובה לא תתן עד דתימלך בי תניינות. (וזה יש לדחות קצת ע"ש בירושלמי) הרי דאין לו להעמיד בחזקת שעומד בדיבורו. משא"כ במתנה מועטת שכ' התוס' בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) דמתנה מועטת במכירי כהונה מיקרי מוחזק והיינו כנ"ל. ולזה כתבו התוס' בב"מ (דף ו') ד"ה והא הכא דכשתקפו כהן במכירי כהונה אין מוציאין מידו והיינו משום דבכה"ג אי תפס לא מפקינן כמו בדשלב"ל במכר משא"כ במתנה. ואף דבנ"ד כתבה שטר. מ"מ האי שטרא חספא בעלמא הוא אם תחזור בה. גם מ"ש שלא התחייב לה כלל מתחילה. ז"א דהא מעצמו מחוייב מתנאי ב"ד בין בגירושין בין באלמנות. ואין לנו לפטרו רק מצד מחילתה. ומחילתה לאו כלום היא כנ"ל. ואף אם היא סברה שאין לה כתובה. מ"מ הא קיי"ל בכתובות (דף נ"ו) דאף אי סברה דלית לה מ"מ אית לה בתנאי ב"ד. ואף דיש לחלק דשם הוי מחילה בטעות דסברה שיכולה למחול ע"ש. מ"מ הכא י"ל ג"כ דסברה דיכולה למחול דשלב"ל ואי הוי ידעה היתה מכוונת לזכות בחיובו לה:

אך עדיין י"ל דאף דא"י למחול דבשלב"ל מ"מ להתנות יכול כמבואר בסי' ר"ט והכא היה תנאי ביניהם שהוא לא יירשנה והיא לא תגבה כתובה לכשתתאלמן שנראה מתוך השטר שזה כנגד זה עשו. ובזה יש לישב שטר סילוק דידן שכותבים קודם אירוסין שנתחבטו האחרונים בזה. וכ"כ באבני מלואים סי' צ"ב המגיה ובס' בית יעקב להנה"מ על אה"ע ע"ש. ולזה גם כאן תנאי הירושה קיים אף שהיה קודם אירוסין מפני שיכול להתנות. שדעת הרבה פוסקים דבירושה אין מועיל תנאי דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע' סי' צ"ב בב"י ובב"ש. מ"מ הרי היא מוחזקת ושפיר התנאי קיים אצלה. רק שצ"ע דלכשתמות י"ל דהנכסים בחזקת הבעל קאי כיון שהם אצלו לאכילת פירות וכל מה שיצטרך. ובנפל הבית עליו ועל אשתו קיי"ל בב"ב (דף קנ"ח) ובאה"ע סי' צ' דנ"מ בחזקת יורשי האשה ונל"ב יחלוקו ע"ש. מ"מ הכא הנכסים שלא היו באחריותו כלל בודאי הוי בחזקתה. ושפיר גם בכתובה התנאי מועיל וכנ"ל וכדעת המרדכי. וגם די"ל בנ"ד הוי כמכר כי הבעל לא רצה לישאנה רק באופן כזה ולא מיקרי מתנה:

אבל נראה דאף שכתב המרדכי שיכולה למכור כתובתה לבעלה לכשתתאלמן. מ"מ להתנות אינה יכולה לשיטת הפוסקים דבכתובה תנאה בטל משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע' סי' ס"ו וס"ט בב"י ובב"ש בזה. דהא מ"מ חז"ל תיקנו לה גם באלמנותה. ונ"ל הטעם משום חינא כמבואר בכ"מ בש"ס. וא"י להתנות להפקיע תקנת חז"ל. ורק למחול אחר נישואין יכולה. כיון שאם תתגרש תטול כתובתה. א"כ אין כאן איסור משום אסור להשהות בלא כתובה שהטעם הוא משום שלא תהא קלה בעיניו. ולמחול שפיר יכולה גם בחוב שנתקן לה מתנאי ב"ד. ואף דדעת קצת פוסקים דמהני תנאי בכתובה דלא עשו חיזוק יותר משל תורה. מ"מ הכא הרי היורשים מוחזקים. וגם הא משמע בתוס' בכתובות (דף ל"ט ע"ב) ד"ה טעמא דלא ס"ל שיטת המרדכי. וכ"כ הישועות יעקב להוכיח מהתוס' בב"מ (דף נ"א ע"ב) דקרי לכתובה לא ידע דקא מחיל ע"ש. ובאמת יפה הוכיחו התוספות בכתובות שם מפ' החובל ע"ש:

ואף שכתוב בשטר שנעשה באופן היו"מ ע"פ תקחז"ל. הרי אין לנו שום אופן שיועיל ע"פ תקחז"ל בתנאי זה. כיון שמחילה לא מהני לפמש"ל. ורק כתיבת התקבלתי לדעת הפוסקים דמהני. ולזה לא מהני מ"ש בכאוהיו"מ כיון שצריך שטר מיוחד שתכתוב לו כן. וגם יש אופן שתתחייב כנגד. אך ג"ז אינו בכלל לשון הנ"ל. כי זה הוי ענין בפ"ע. ואינו נקרא שנעשה התנאי באוהיו"מ. וגם כבר כתב המהרי"ט בסימן קכ"ב שידוע שכותבי שטרות אינם יודעים הדינים בפרטות ואין לנו חזקה שנעשה כראוי. ומכ"ש כאן שידוע בוודאי שלא נעשה באוהיו"מ. והכותב שטר הלז לא הרגיש כלל בחסרונו ואת הדרוש לתועלת התנאי. ואף אם היה זה בכתב יד הבע"ד בעצמו והו"ל כמודה על עצמו. כבר כתב האב"מ סימן צ"ב דלא מהני בסילוק שכתוב בו שנעשה באוהיו"מ. כיון שידענו שלא נעשה. וקנין אודיתא לא מהני בכה"ג ע"ש במ"ש על העבודת הגרשוני, וכל עיקר מה שכותבין זה בשטרות ועדים חותמין ולא הוי עדות שקר הוא משום שבעל השטר מקבל על עצמו כ"ז וכמ"ש בכה"ג בשבות יעקב ח"ב סימן קנ"ב הובא בפ"ת לח"מ סימן מ"ב סקי"ד:

ובר מן דין הכא שכתוב הלשון שאם הוא ימות לא תירש אותו רק יהי' המאה זהובים בתקפם. אין לזה משמעות כלל. דמה שייך לשון ירושה. וקרוב לומר שלא עלה אז על דעתם מענין גביית כתובה. שהרי לא הוזכר בשטר כלל. ומפני שהיו ע"ה התנו ביניהם סתם שהוא לא יירש אותה והיא לא תירש אותו. אבל מענין מחילת כתובה לא עלה על לבם. ולא מהני לזה מ"ש לשון ולא יופסל שטר זה משום גריעותא וכו'. כיון שלא היתה כוונתם לזה. רק שטעו בדין. וכעין זה הביא בפ"ת בח"מ סי' מ"ב סק"ט דהיכא שמוכח מתוך השטר שטעה הנותן בדין לא מהני כלל לשונות דשופרא דשטרא להחזיק השטר. וכ"כ שם בשם שו"ת ר' משה מרוטנבורג ס"ת דהכל לפי הסופרים והעדים אם הם ע"ה או ת"ח ע"ש. וא"כ בנ"ד בוודאי השטר בטל ומבוטל:

ולזה נראה שיכולים לעכב את המאה זהובים ע"ח הכתובה. ואף שנאבדה הכתובה. וגם מתה בלי שבועה. מ"מ כיון שהם מוחזקים בזה אין להוציא מידם. וכדקיי"ל באה"ע סי' צ"ו ס"א וח"מ סימן ק"ח סי"א. וגם דהכא י"ל שא"צ שבועה שלא נפרעה. דהא הם סוברים שאין מגיע לה כתובה כלל. וא"כ ודאי לא פרע לה. ואף שצדדתי לעיל הנכסים מיקרי בחזקת הבעל. מ"מ עכשיו ודאי לא שייך זה. ומטרדותי ההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה