אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן קלו

ע"ד אחד שיש לו בתי חומה בעיר אחרת ונתן בדיניהם כו"ה לבנו להשכירם ולעשות כאדם העושה בתוך שלו ויתר בניו אומרים שיריאים אולי ישכיר על עשרים שנה ויכתוב השכירות בזול ויקבל עבור זה סכום גדול לעצמו או שיעשה חוב גדול על הבתים וכדומה. ודורשים שיבטל כו"ה זו. ויתן לו כו"ה מוגבלת להשכיר רק על שנה. והאב אומר שאינו חושדו ורק אם יגידו לו שע"פ ד"ת מותר לו לחשדו ולהגביל הכו"ה. אזי יעשה זאת. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה מאוד חפצתי להשתעשע בדבריו היקרים. אבל מה אעשה כי טרדותי עצומות לקודש ולחול. וההכרח עלי לכלוא את הרוח ולהשיב בקוצר:

לכאורה יש לדון בזה מהא דקיי"ל בב"מ (דף ע"ה) ובח"מ סימן ע' שאסור להלוות בלא עדים ועובר על לפ"ע וגורם קללה לעצמו וכתבו האחרונים דה"ה במפקיד וא"כ גם בנ"ד אסור להאמין לבנו כו"ה כללית כי אולי יעשה עול כנ"ל. וא"ל דהתם החשש הוא שמא ישכח כדאיתא התם גבי רב אשי דבגירסיה טריד מישתלי ע"ש. דהא רש"י פירש שם הטעם שיעלה בדעתו לכפור. וזה מוכרח בש"ס שם. דעל חשש שכחה לא שייך לומר שעובר על לפ"ע. דהא יהי' שוגג בדבר. ולזה גבי הא דר"א פירש"י ומשתלי ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי. והוא שפת יתר דהא מפורש זה בגמרא. וגם בגמרא שם בדברי רבינא הוא שפת יתר דכבר מפורש טעם האיסור בדברי ריא"ר שם. אבל הכוונה לומר דאף דהכא ליכא משום לפ"ע דהא ר"א ודאי לא יכפור במזיד. מ"מ איתא הא דגורם קללה. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם ובשו"ע ר"ס ע' שאפילו לת"ח אסור להלוות בלא עדים. והקשו המפרשים שם דהא בש"ס איתא דכ"ש לת"ח דאסור. ומאי קאמרי אפילו ולפמש"ל א"ש דנהי דבגוף הדבר מצוי יותר בת"ח שיכפור בו מצד שכחה שטרוד בלימודו. מ"מ הו"א דכיון שאין בו חשש מזיד ליכא משום לפ"ע ואין בזה איסור. דהו"א דהא דקאמר שגורם קללה לעצמו הוא רק להוסיף חומר בדבר. אבל בשביל זה בעצמו לא היה אסור. לזה כתבו דאף לת"ח דליכא חשש רק משום גרם קללה. מ"מ אסור. שוב ראיתי שכ"כ הט"ז במקומו. וגם בדברי הסמ"ע נכלל זה ע"ש. רק לא הרגיש לדקדק זה מלשון הש"ס ורש"י כמש"ל. ומבואר מדבריהם דלפ"ע שייך רק במזיד ולא בשוגג וכנ"ל:

אכן גוף הדבר צ"ע דהא גם עבירה בשוגג צריכה כפרה. ובודאי אסור לגרום מכשול לחבירו אף בשוגג. ופשטיה דקרא משמע דאיירי בשוגג דכל עור כשנופל הוא שוגג בזה וגם פשטות הש"ס נראה דחייש רק לשכחה מדקאמר כ"ש מר דטריד בגירסיה משתלי. וכן מסתבר דאטו ברשיעי עסקינן ותקנתא לרשיעי לא עבדינן. דא"כ נימא שלא ימנה אדם שומר בתוך ביתו כי שמא הוא עצמו יגנוב. ורק יתן לו הכל בפני עדים. ובאמת גם עדים ושטר לא מהני דהא יכול לטעון נאנסו או גניבה ואבידה בש"ח. ואף שיהא חייב שבועה. הא בכופר במלוה איכא ג"כ שבועת היסת. ולכאורה י"ל דהא שבועת היסת נתקנה בימי ר"נ כדאיתא בשבועות (דף מ') וע' קדושין (דף מ"ג ע"ב). וא"כ בימי רב לא נתקנה עדיין. ולזה קאמר דחיישינן שיכפור ואיכא לפ"ע. אבל בימי רבינא ור"א שנתקנה שבועת היסת אין חשש לזה. ורק איכא חשש שכחה שיגרום קללה לעצמו. ואף דלת"ח לא משבעינן כדאיתא בשבועות (דף מ"א). מ"מ הא קיי"ל בסימן פ"ב ס"ז דהיכא שגם השני הוא ת"ח משבעינן ליה: והכא הוי רבינא ג"כ ת"ח. אכן מ"מ יקשה לדעת הפוסקים שפסקו כן להלכה דא"כ יהא אסור להניח שום איש בחדר שיש בו חפצים. וגם כי כל אדם מניח את בנו או בתו בביתו או את משרתו ונימא שיהא אסור להניחו בלא עדים ושטר שמא יגנוב. ואדרבא אמרינן אף בפקדון כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. ולא מצינו שיצטרך למסור הפקדון לבניו בעדים. ואדרבא בב"מ (דף מ"ב) מוכח שא"צ לעשות כן. דאילו מסר לאמו בעדים היתה יודעת שהוא פקדון. [אך י"ל דאדרבא כיון שגם את שלו צריך למסור בעדים. א"כ אין הוכחה שהוא פקדון. ועוי"ל ואקצר]. והנה עלה ברעיוני לדון מצד חשש לאו דלא תחמוד והביאני לזה לשון רש"י שיעלה על רוח הלוה לכפור. משמע אף שבאמת לא יכפור. ושוב ראיתי שגם כת"ר הערה בזה. אבל ז"א מהקושיות שהזכרנו. וגם דא"כ נימא שאסור להתייחד עם כסף וחפצים של חבירו כמו שאסור יחוד בעריות. ועכצ"ל שלא נחשדו ישראל על גזל או חימוד ממון של חבירו. ומי שיצרו מסיתו לחמוד. יחמוד אף בראותו מרחוק את רכוש חבירו ודאמרינן בב"ב (דף קס"ה) רובן בגזל. כבר פירש"י שם דהיינו רק הוראת היתר במו"מ לעכב ריוח של חבירו. אבל חלילה לומר שרוב ישראל חשודים על הגזל. ובפ"ק דב"מ נדחקו לומר סברא דספק מלוה ישינה או אשתמוטי וכדומה כדי שלא להחזיקו בגזלן כל זמן שלא הוחזק לפנינו ובב"מ (דף ה') דפריך מלפ"ע. היינו משום שחשוד על כך ע"ש:

ולזה נלע"ד שטעם איסור להלוות בלא עדים הוא מפני חשש שכחה ולא משום מזיד וכמש"ל דגם בשוגג שייך לפ"ע. וזה פשוט בכמה מקומות וכ"כ הרדב"ז סימן תשצ"ו. ואף דמצינו בפ"ה דמע"ש שהצנועים עשו תקנה שלא יעברו אף במזיד. מ"מ להלכה אין לנו לחוש לזה וכמ"ש בחיבורי ח"א סימן ע"ד. וגם כי שם היה ידוע שיש אנשים שלוקחים הפירות וזה שייך ביותר בהלואה שלהוצאה ניתנה. ולהאחרונים שכתבו דגם בפקדון הדין כן. י"ל דהיינו כשמוסר החפץ לבית הנפקד שבזה יש חשש שבהמשך זמן ישכח ויסבור שהחפץ הוא שלו ודקאמר רבינא לר"א משום גרם קללה ולא משום לפ"ע. י"ל משום שלא רצה לומר נגד ר"א שיכשל בעון גזל. ועוי"ל דר"א אף שישכח בכ"ז יאמין לרבינא כשיטען ברי שהאמת אתו וישלם לו. ומ"מ יגרום קללה לעצמו שהשומעים יחשבו שטענו בשקר אחרי שר"א אומר שלא לוה. [ובאמת יש לדון שם דהא ר"א שלח שם ע"י אחר ואיך האמין לאותו האיש. ויש לדחות ואקצר]. ועפ"ז יש ליישב קושית המפרשים דמה מהני עדים דהא מ"מ יכול לטעון פרעתי. אבל לפמ"ש א"ש דרק על ההלואה יש לחוש שישכח. אבל שישקר לומר פרעתי לא חיישינן [ומה שהביא כת"ר קושית העולם בשבועות (דף מ"א) דאיתא בש"ס דלהכי אוזפיה בעדים כי היכי דלא ליטעון פרעתי. והקשו דדילמא אוזפיה בעדים משום שאסור להלוות בלא עדים. לדעתי י"ל בפשיטות דלזה מהני שייחד עדים שיראו מרחוק ההלואה אף שלא יכיר הלוה בהם. ולזה כשייחד העדים בפני הלוה ולדעתו אמרינן שעשה כן כדי שיפרענו בעדים] וגם מה שפירש"י שעולה על רוחו לכפור י"ל ג"כ הכוונה בשביל ששוכח קצת ונופל ברעיוניו ספק בדבר. ולזה מורה היתר לעצמו לכפור עד שיזכור הדבר וכעין הא דב"מ (דף ו') בספק מלוה ישינה. ולזה לא פירש שיכפור בהחלט. דהוי משמע דחיישינן למזיד גמור. לזה פירש בלשון זה דחיישינן שיהא קצת שוגג בדבר. ואף שבשטמ"ק בב"מ שם ובכמה אחרונים כתבו החשש משום פרעתי ג"כ. מ"מ הרי כתב בשטמ"ק שם דגם בפרעתי חוששין לטעות ע"ש אבל למזיד לא חיישינן וכמש"ל:

ולכאורה י"ל דר"י א"ר ס"ל כהא דצנועין דרפ"ה דמע"ש דס"ל שצריך לעשות תקנה אף למזידים ולזה חשש שמא יכפור במזיד. אבל רבינא ס"ל בב"ק (דף ס"ט ע"ב) דצנועין יחידאה הוא ולא קיי"ל כוותייהו ע"ש. וא"כ קיי"ל שא"צ לעשות תקנה למזידים. לזה אמר הכא רק הא דגורם קללה. אבל ז"א דהא גם בשכחה יש לפ"ע כמש"ל. אך מ"מ י"ל דרש"י נקיט הטעם שיכפור משום דס"ל דקיי"ל כצנועין שעושין תקנה למזידים ג"כ. ורק רבינא לא ס"ל זה וכמש"ל:

ולכאורה קשה טובא איך מותר ללות מלוה בע"פ או לקבל פקדונות הרי יש לו לחוש שמא ימות ובניו לא ידעו מזה ולא ישלמו להמלוה או להמפקיד. וכה"ג איתא בב"מ (דף ס"ח) שאסור לקבל שטר שמצורף בו הריוח להקרן שמא ימות ויגבו בו היורשים וכן קיי"ל ביו"ד סימן קע"ז. אלמא דלענין חשש גזילה חיישינן למיתה. וקשה למה לא אמר הש"ס בב"מ (דף ע"ה) טעם זה להצריך עדים. וגם לפ"ז איך שואל אדם מחבירו שום חפץ ניחוש למיתה. רק בזה י"ל דבדברים העשויים להשאיל יועילו עדים. ויש לדחות. והנראה בזה דרק בשטר חששו לזה דגם כשהוא אצלו אינו רק שטר אמנה כיון שאם לא יהי' ריוח לא יגבה בו. ואסור להשהות עולה בביתו שאם ימות אזי יגבו היורשים בשטר זה ויגזלו בקום ועשה. אבל בפקדון ומלוה אינו משנה מדרך בנ"א. והכל יודעים שהכל למיתה עומדים. ובכ"ז עולם כמנהגו נוהג. ולפמ"ש התוס' ריש יומא וביבמות (דף כ"ו) לחלק דבזמן מועט ל"ח למיתה רק לזמן מרובה ע"ש. וע' ח"ס אה"ע ח"ב סי' פ"א שיעור זמן מרובה ובחיבורי ח"א סימן י"ג. א"ש ג"כ הא דנ"ד. אך הוא דוחק דא"כ בהא דב"מ (דף ס"ח) נימא שאם השטר נעשה על זמן מועט שרי. וזה לא מצינו בפוסקים. ובאמת יש חשש זה גם בשטר אמנה ושטר פרוע. והר"ן כתב הובא להלכה בסימן נ"ז בש"ך שם שאם נפרע מקצת יוכל לעכב השטר עד שיפרע כולו. ול"ח שמא ימות ויגבו היורשים כולו וגבי אמנה כתב הסמ"ע בסימן פ"ד דאף אמנה במקצת הוי עולה ואסור להשהותו. ומצאתי בתומים שם שהקשה מזה והביא דברי הבעה"ת שער נ"ג שכתב ג"כ דשטר שהוא ספק פרוע אסור להשהותו שמא ימות ויגבו בו היורשים. והקשה שם ג"כ משטר שנעשה על תנאי. ותירץ דכל שנעשה מדעת הלוה שרי וקשה דהא כל אמנה נעשה בהסכם הלוה ומ"מ אסור. והנתיבות שם כתב לתרץ משום טריפת לקוחות דבזה אין מועיל הסכמת הלוה. ולענ"ד הוא תמוה דאטו שטר אמנה שאין בו אחריות מותר להשהות או כתב יד להסוברים שאי"ל פרעתי:

ואפשר לומר שהחשש הוא שמא יהיו עוד בע"ח על איש זה ויבואו היורשים ליקח חובם בשטר זה. ויהי' זה גזל לשארי בע"ח. ובזה לא מהני הסכמת הלוה שהבע"ח לא יוכל לטעון שהוא אמנה. וממנו בעצמו אף שאינו נאמן לומר שהוא אמנה כדאיתא בכתובות (דף י"ט). מ"מ י"ל דהא הסכים הלוה ונכנס בספק זה. אבל בשארי בע"ח לא שייך זה. ובשטר שיש בו תנאי הסברא כמ"ש הש"ך שם שבידו של מלוה לקיים התנאי. משא"כ בהך דב"מ שם (דף ס"ח) שאין ביד בעהש"ט לקיים התנאי. ואף שזה עדיין צ"ע דמשמע דהא דתנאי איירי א"ש בתנאי שאינו ביד המלוה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לפי סברא זו א"ש גם מה שהקשיתי ממלוה בע"פ ופקדון דכיון שנעשה זה בהסכם הבע"ד אין חשש בזה. ובריטב"א בב"מ (דף ס"ח) משמע הטעם משום דמיחזי כריבית. והיינו דהוי כעובר על לא תשימון שהוא בעת כתיבת השטר כדאיתא בב"מ (דף ס"ב). ואף שמבטיח שלא יתבע אם יהי' הפסד מ"מ מיחזי כריבית כיון דאפשר שימות ויגבו בו היורשים אבל מהבעה"ת הנ"ל מוכח דלא ס"ל סברא זו. ועכצ"ל כמש"ל דכיון שהכל יודעים שהכל למיתה עומדים ובכ"ז מאמין לו החפץ או ההלואה. אין להשואל והלוה לחוש למיתה. ורק בשטר אמנה חששו לזה כנ"ל. וא"ל דגם בהלואה ופקדון יש לחוש שבע"ח שלו לא יהי' לו ממה לגבות ולא יוכל להוציא מיד היורשים את הפקדון או את החוב שנעשה בע"פ. וא"כ הוי גזל הבע"ח. ז"א די"ל דכיון שהמלוה והמפקיד מסכימים ע"ז הוי כאלו נותן לכתחילה שאם ימות והיורשים לא ידעו מזה. לא יהי' לו תביעה עליהם כשישבעו שלא פקדם אבא או יקבלו בח' כפי הדין בזה לפי הענין. והוי כמתנה מעיקרא על תנאי זה וע' ב"מ (דף ל"ד). וע' כתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף קי"ב) לענין אם סברו שהיא של אביהם וטבחו ואכלו ואקצר. ולכאורה י"ל שהטעם הוא לפי שמחויב אדם להודיע לב"ב איזה חפץ אינו שלו והסמ"ע סי' שמ"א סקי"ג כתב דהוי פשיעה מה שלא צוה. אך באמת ז"א דהא אמרינן בב"מ (דף מ"ב) שא"צ להודיע משום שבשלו יזהרו יותר ע"ש. ורק לפני מותו כתבו הפוסקים שצריך להודיע. ודברי הנתיבות שם תמוהים בזה ע"ש. ואז י"ל דמה"מ אנסיה כמ"ש הש"ך שם. אבל בשטר דלא שייך סברא דבב"מ (דף מ"ב). ודאי מחויב להודיע לב"ב שהוא שטר אמנה וכדומה. וגם זה אינו מועיל כי אולי יש בין בניו חשוד לגזול במזיד. ובבעה"ת שם כתב שאם יניח השטר ספק פרוע בין שטרות קרועים מהני ע"ש. ויש להאריך בזה אך אכ"מ כי אין נוגע לנ"ד:

והנה בזה"ז אין נזהרים כלל בדבר זה והוא נפלא שכל ישראל יעברו על דין מפורש בש"ס ופוסקים בלי חולק אבל באמת יש יסוד למנהג זה עפמ"ש הריטב"א במגילה (דף כ"ח) שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות ולא מן הדין. ונראה ראיה לדבריו מהא דב"מ שם שאמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן וניסה אותו בדבר זה. וקשה איך עלה על דעת ר"א שרבינא יעבור על איסור גמור. וכי מה בין זה לבשר עוף בחלב או לטלטל בכרמלית וכדומה. וגם מה רבותא הוא דמקיים כל מילי דרבנן הלא כבר אמרו חז"ל בעירובין (דף כ"א) וברכות (דף ה') שכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה. אבל הכוונה כמ"ש הריטב"א דהוי רק מדת חסידות ואמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן אף שאמרו רק למדת חסידות בעלמא. ולזה ניסה אותו ר"א בדבר זה. כ"נ ברור שע"ז נסמך מנהג ישראל ואם אינם נביאים וכו'. וממילא כיון שאנו נוהגים בזה כהריטב"א. א"כ אין לנו לפסוק להלכה שאסור לתת לאדם כו"ה בשביל חשש גזילה ומכ"ש בבנו. וסברא דמורי התירא בזה ג"כ לא שייך רק באיזה הבלעה בחשבון אבל לא שיגזול את כל הכנסת הבתים לכמה שנים:

אכן בכ"ז נ"ל אשר על הגביר הלז להגביל את כח בנו בההרשאה שנתן לו. כי אחרי שבאמת אינו נותן לו כו"ה להשכיר על כמה שנים או לעשות חוב על הבתים וכדומה. א"כ הוי זה כשטר אמנה ומיקרי עולה ואסור להשהותו וא"כ אסור לאביו ליתן לו. ואף דיש לחלק דבשט"ח מיקרי עולה לפי שכתוב בו שמגיע לו סכום כסף. אבל הכו"ה כל עוד שלא עשה מאומה אינו מעשה כלל. וגם כי בשט"ח יש לחוש שימות והיורשים לא ידעו שהוא אמנה וכעין דאיתא בב"מ (דף ס"ח) או שבע"ח שלו לא יאמין לו כדאיתא בכתובות (דף י"ט ע"א). מ"מ משמע דבשטר אמנה אין החשש שמא ימות רק לגבי דידיה ג"כ אסור. ועוי"ל שע"י שמקצת מהכו"ה הוי רק אמנה ובאמת לא נתן לו כו"ה על זה. ממילא י"ל שבטל כל השטר. ששטר שבטל מקצתו בטל כולו. ואף במה שישכיר על שנה אחת לא יהי' ממש. ואף דבשט"ח אם מודה שמגיע לו פחות מכפי שכתוב בשטר. לא בטל כל השטר כדאיתא בכתובות (דף פ"ז) גבי פוחתת. היינו התם שההלואה היא מעשה גמור. אבל בנ"ד שאין כאן מעשה רק ע"י השטר נותן לו כו"ה. וכיון שהשטר יש בו אמנה ל"א שיועיל לחצאין. ואף שלהלכה יש לדחות זה יש לדון בזה מהרי"ף פ"ק דמכות ובדברי ש"פ בענין שטר שבטל מקצתו אי שייך זה גם בכה"ג דנ"ד. אבל למה לו ליכנס בספיקות. טוב לו לעשות כו"ה על מה שהוא מרשה באמת. ועכ"פ הרי עבר על מדבר שקר תרחק כיון שבאמת אינו מרשה לו על זה. ועוד דהרי איתא בב"מ (דף מ"ב) לעולם ישליש אדם מעותיו וכו' וזה נדרש בב"ר פע"ו מקראי דיעקב אע"ה שלא יתן אדם את ממונו בזוית אחת. הרי שלימדה התורה אותנו להזהר ברכושינו אשר נתן לנו ד' שלא יאבד. וכעין זה איתא בערכין (דף כ"ח) שאסור לאדם למכור כל מה שיש לו וע' בחיבורי ח"א סי' ק"ב ק"ג. וכמה דינים העמידו חז"ל על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. ומשמע שכן צריך לנהוג לכל אדם. דאטו איירי הש"ס רק בבנ"א המגושמים וחרדים על ממונם יותר מדאי. וכן איתא בחולין (דף ק"ו) שצריך לסייר את נכסיו בכל יום שמא ימצא דבר שצריך תיקון הרי למדנו שאף בנוגע לרכושו צריך האדם להיות זהיר ועיניו פקוחות שלא יאבדו ויתקלקלו. ומכ"ש בהא דנ"ד שבאמת שטות הוא להאמין את רכושו לזולתו. אשר לפעמים יזדמן שיצא מכשול מזה ובפרט שעכ"פ הוא דבר שקר כמש"ל. ובהא דנ"ד יש חשש יותר שלפעמים יחוש הבן אולי יתן האב יותר לשאר בניו ואולי בהמשך הזמן יתהוה איזה קפידא או טענה ביניהם [ובפרט לפמ"ש כת"ר שבן זה הוא מכת המתחדשים שכבר הורה הנסיון שאין אמון בם אחרי כי אין יראת אלקים במקום הזה. והרי איתא בפסחים (דף נ') שאסור להתלוות בדרך עם ע"ה ולמסור לו עדות וכדומה לפי שחשוד על הגזל. וידוע דע"ה דהתם אינו דוקא שאינו בן תורה רק שאין בו יראת שמים ע"ש בתו' ובסוטה (דף כ"ב). ויש שוטים שחושבים שאנשים הללו הם בעלי נימוס ולא יעשו עול בשביל הד"א שבהם. אבל הנסיון הורה שהוא שקר. והעיקר הוא יראת שמים שזה עומד כחומה נגד כל התאות]:

ומ"ש כת"ר שהאב חושש שאסור לו לקבל לה"ר על בנו. הנה מפורש בנדה (דף ס"א) דהאי לישנא בישא אף דאסור לקבולי מ"מ למיחש מיבעי וכבר הביא זה כת"ר ג"כ. אכן בלא"ה אין זה שייך הכא דאטו האחים אומרים לו לה"ר שבנו זה עשה לו רעה וכדומה. הלא הם אומרים לו רק בדרך עצה שיהא זהיר ולא יאמין לו יותר מדאי. ובזה צדקו דבריהם. וכמאמר חז"ל כבדהו וחשדהו. ולזה נראה שצריך האב להגביל את הכו"ה שנותן לו וכפי שמיעצים לו יתר בניו וכמ"ש מעכ"ת:

סימן קלז

ע"ד אשר אחד היה לו חוב משותף עם חותנו והשטר היה על שמו והיה מונח אצל חותנו. ועתה מת חותנו. והשלישו היורשים הצעטיל ת"י כת"ר בצירוף עוד שטרות על סך מסויים ובאופן אם אחותם אשת גיסם הנ"ל תפטור אותם מחלק ירושה שיש לה בדיניהם יומסרו לה כל השטרות המושלשים. וזה נעשה בלי ידיעתה וידיעת בעלה. ועל חוב שבשטר הכתוב על שם חתנו הנ"ל הודו אז היורשים ששייך מחצה לחתנו בלי שום טו"מ. ועתה אין הבת רוצה ליקח ירושה ולא לפטרם מחלקה. ובעלה תובע שיתנו לו השטר המשותף ויגבה החוב או יפעול אצל הלוה שיתן שני שטרות. היינו לכל אחד כפי חלקו. ועד שיביא השטרות חפץ להשליש מעות מזומן בעד מחצה החוב. ויש ג' אחים שנים מסכימים על זה. ואחד מעכב שלא לתת לו השטר עד שאשתו תפטור אותם מהירושה כנ"ל. אבל מודה שאין לו טענה על גוף מחצה החוב של גיסו. וחפץ כת"ר לדעת דעתי אם יוכל למסור לו השטר כשישליש מזומן לבטוחות על מחצה החוב. והלה טוען שראוי להשתדל לגבות החוב כי הלוה כעת איש אמיד. ובהמשך הזמן אולי יופסד החוב. ומטרדותי לקודש ולחול אשיב בקוצר:

הנה מ"ש כת"ר מצד נאמנות השליש. אין זה שייך לנ"ד דהכא אין הכחשה ביניהם. רק שרוצים לעכב עד שתפטרם מהירושה. ובזה יפה כתב כת"ר שאין יכולים לעכב את הבעל בשביל אשתו. ובפרט שגם היא אינה מחויבת לפטרם מהירושה לדעת רוב האחרונים. דנהי שאין לה חלק בירושה מ"מ אינה חייבת לפטרם. אבל מה שיש לדון בזה אם יכול לכופם לחלק את החוב לשני שטרות. דכיון שעשו החוב בשותפות יכולים לטעון דמזלא דבי תרי עדיף. ונהי דמה שטוען שרוצה לגבות החוב תיכף שמא יעני הלוה בודאי טענתו טענה. והרי קיי"ל בסי' קכ"ו ס"ט שאם קיבל על עצמו לפרוע חובו מפלוני ושהה מלגבות עד שהעני הוי כמפסיד בידים יעו"ש. וע' סי' קל"א ס"ד. ואף דבסי' קע"ו סי"א וסמ"ז איתא ששותף אין יכול לכוף את השני לתבוע חוב משותף. היינו כשזה שהשטר על שמו אומר שכשיתבע את החוב יוגרם לו היזק כדאיתא שם. אבל בנ"ד שזה רוצה לתבוע בעצמו את החוב. ודאי שאין השני יכול לעכב. אכן כשא"א לגבות כעת כל החוב. רק רוצה להחליף בשני שטרות. י"ל שא"י לכופם דהוי כחולק קודם הזמן שאינו יכול משום דמזלא דבי תרי עדיף כדקיי"ל בב"מ (דף ק"ה). ואף דקיי"ל בסי' קע"א סי"ד וסי' קע"ו ס"כ שאם נשאר חוב משותף יכולים לכוף זא"ז לחלוק או על גוד או אגוד יעו"ש. היינו רק כשכבר הגיע זמן לחלק את גוף שותפותם. ולזה גם החוב המשותף יחלוקו. דלא עדיף מכל עסק השותפות. אבל כשעשו חוב משותף א"י לכוף זא"ז לחלוק. ואף כשכבר הגיע זמ"פ שבשטר. מ"מ לא דמי לשאר עסק משותף דקיי"ל בסי' קע"ו סי"ח שיכולים לחלוק אם הגיע הזמן או אם לא קבעו זמן כלל. דהכא הוי כקבעו זמן שיהי' משותף עד שיבוא לידי גוביינא דידוע שהרבה פעמים א"א לגבות חוב ביום המוגבל בשטר. וכ"כ התו' ריש ע"ז בשם הירושלמי דאף במלוה בשטר לא כל שעה אדם זוכה ליפרע חובו. וכן קיי"ל ביו"ד סימן קמ"ח בזמן הזה. ועוד דע"כ עשו השותפות על אחר זמ"פ דקודם זמ"פ אין תועלת בשותפותם כיון שא"י לתבעו קודם הזמן. רק אחר הזמן שייך שותפות שישתדלו שניהם לתבעו וכ"כ להדיא הרדב"ז ח"א סי' שצ"ב שאם משותפים בחוב א"י לחלוק שלא מדעת חבירו דמצי למימר מזלא דבי תרי עדיף ומכ"ש היכא שהשטר נכתב על שם אחר שי"ל שכך היתה כוונתם מתחילה שהוא ישתדל בזה לפי שהוא יותר זריז ע"ש. ואין לדון בזה מצד ששני אחים מסכימים שימסרו לו השטר שהם הרוב. דכבר בארתי בחיבורי ח"א סי' ל"ה ל"ו דל"א בשותפות בתר רובא כשיש לו טעם בדבר:

אכן לדינא נראה בנ"ד שיכול לחלוק החוב לפי שמת שותפו וקיי"ל בסי' קע"ו סי"ט שאם מת השותף בטלה השותפות לפי שיכול לומר שאינו רוצה להיות שותף עם היורשים דבנ"ד שנעשה השטר רק על שם חתנו. נראה שקיבל על עצמו לעסוק בגביית החוב וכמ"ש הרדב"ז שם. מ"מ יכול לומר שחותנו היה עוזר לו בטורח הגבייה או שהיה מתיישב עמו איך להתנהג בעסק זה וכדומה. ולזה יכול לכוף את היורשים לחלק את החוב לשני שטרות. אכן בענין ההשלשה יש לדון שיכול לטעון שאינו רוצה להשליש הכסף ת"י הרב וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' ק"ע. ורק הכא שכבר השלישו השטרות ביד הרב וחזינן דהימניה להרב. לזה א"י לומר עתה שאינו מאמינו וכעין הא דב"מ (דף ל"ו) דהיכי שרגיל להפקיד אצלו. א"י לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. אך יש לחלק בין שטרות לכסף מזומן. ולזה אם טוען היורש שרצונו שישלחו מב"ד איש נאמן עמהם יחד אל הלוה לגבות החוב או להחליף השטר. י"ל שטענתו טענה. אך נראה דז"א דאפשר שעי"ז יתקלקל החוב כשיראה הלוה שאין מאמינים זה לזה והוי כקידרא דשותפי. ורק הוא ישליש ת"י ב"ד כסף כנגד חלקם ויקח השטר לידו ויסע עמו אחד מן היורשים. ומה שיגבו יחלוקו. ומה שלא יגבו יקחו כ"א שטר על חלקו. והכל לפי ראות עיני ב"ד שאם רואה הרב שטוען שאינו רוצה בהשלשת הכסף כדי לדחות א"ע אין שומעין לו. וגם דהא בודאי יש למצוא בעיר איש בטוח שיוכלו להשליש אצלו. ועוד דהא גם השני יכול לטעון שאינו מאמין שטר השותפות שיהיה מונח ת"י אחרים. ורק לאביהם היה מאמין ולא ליורשיו או לאחר. וה"ז דומה למי שרוצה לפרוע חוב שבשטר ואינם מאמינים זה לזה אף על רגע אחת דודאי אז הדין שישליש הכסף בב"ד והלה יניח השטר בב"ד דהא א"א באופן אחר לגבות החוב. ולזה אינה טענה בנ"ד ובדרך כלל אין מקום לטענה זו שאינו מאמין לב"ד. כיון שחז"ל האמינו להם שיתפסו כשרואים צורך הצלת גזל. וכן כל גביית חוב הוא ע"י שליח ב"ד כדאיתא בש"ס ב"מ (דף קי"ג) וב"ק (דף ח') וע' ב"ב (דף ל"ד ע"ב):

ועדיין יש לדון דהא אמרינן בב"ב (דף קע"ב) ובח"מ סי' נ"ג שלפעמים יותר טוב למלוה שיהי' לו שטר גדול כדי שאם יפרע הלוה מקצת ויקח שובר על זה. ימהר לפרוע את השאר כדי שישיבו לו השטר ולא יצטרך לשמור שוברו. וא"כ יכולים היורשים לטעון שע"י שיחלקו החוב לשני שטרות לא יוכלו לגבות החוב במהרה. וע"ד כן נשתתפו שיהא להם על הלוה שטר גדול. אבל ז"א דהא בכל עסק אם מת השותף יש סברא לומר שכשיעסקו בממון שניהם יהי' העסק יותר טוב וגם סברא דמזלא דב"ת עדיף. ובכ"ז קיי"ל דבטלה השותפות. מפני שהלה יכול לומר שאיני מחויב להפסיד עי"ז שאהיה שותף עם מי שאינו מרוצה לי בשביל זה שיורשי השותף יש להם איזה חשש הפסד. וגם דהא כתבו הפוסקים דין זה גבי עיסקא שע"י שיקבל נותן העיסקא מעותיו. לא יהי' ליורשי המקבל שום עסק להרויח. ובכ"ז יכול להוציא אם מת המקבל. וכ"כ בבאר שבע סי' מ' שאם מת השותף בטלה השותפות ואין מועיל להיורשים שום טענה ואמתלא לקיים השותפות. ובנ"ד י"ל ג"כ דהא אפשר שהלוה ישלם מקודם להיורשים את חלקם ולא יהי' להם הפסד. אך א"צ לזה וכנ"ל. ולזה לדינא יכול גיסם לטעון שרוצה להשליש מזומן ביד ב"ד בעד חלקם. והוא יקח השטר או לגבות בו או לעשות שני שטרות. וכשיביא השטר עבורם יקבל כספו מיד ב"ד. ואם יגבה כעת איזה סך על החוב יש לדון שא"י לומר לעצמי הצלתי וכמ"ש הרדב"ז שם שכיון שנכתב השטר על שמו הרי נשתעבד לתבוע החוב עבור שניהם וכ"כ המל"מ פ"ד מה' שלוחין. אך י"ל דכיון דקיי"ל שאם מת אחד בטלה השותפות. שפיר יכול לומר שגובה לעצמו. ורק כל זמן שלא החליפו השטר בשני שטרות יכולים היורשים לומר שרוצים ללכת עמו לתבוע החוב ומה שיתן הלוה על החוב יחלוקו ביניהם ועל המותר יעשו שני שטרות:

סימן קלח

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים נ"י אבד"ק הארחוב.

ע"ד ראובן ששכר מעכו"ם קרקע על ל"ו שנים לבנות בנינים ולהשתמש. ואח"כ יהיו שייכים הבנינים להשוכר ויקחם מעל הקרקע. והשוכר בנה שם והשכירם לאחר. ואח"כ מכר העכו"ם את הקרקע לעכו"ם אחר ועתה מכר העכו"ם השני לשמעון את הבנינים הנ"ל לסתרם ולקחתם לעצמו. וכשנודע לראובן התחיל צווח על שמעון וגמר שמעון עמו שיתן לו ראובן שני מאות רו"כ ויקבל משמעון זכותו בהבנינים. אבל ראובן לא נתן לו. ושמעון השתדל בערכאות וסתרו הבנינים וקיבלם לעצמו ובנה מהם בנינים על קרקעו. ואף שראובן רצה להשליש שטר על השני מאות רו"כ עד לד"ת. לא רצה שמעון רק שיתנם לידו. ועתה ראובן העתיק שטרו אצל נאטאריוס והגישו בערכאות וחייבו לשמעון. ושמעון טוען שראה על גוף השטר כתוב ששוב מכר הבנין להאדון. וראובן מכחיש, ואילו היה כן היה הנאטאריוס מעתיק גם את זה. ורק באשר השטר נקרע בהמשך הזמן העתיקו. ועתה אבדו לו קרעיו. וכעת נגשו לד"ת וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה:

הנה לענין השטר המועתק קיי"ל בסי' ס"ח דשטר הנעשה בערכאות הוי כשטר גמור. ואף לשיטת הרא"ש וש"פ דס"ל דבעינן דוקא שכל הדבר נעשה בפני העכו"ם. אבל כשלא ראו גוף הדבר אינם נאמנים. היינו משום דבעינן שיראו כל מה שאפשר לראות בענין זה. אבל בנ"ד שעדות הנאטאריוס הוא רק שההעתק הוא אות באות מגוף השטר וכמו דקיי"ל בב"ב (דף קס"ח) ובח"מ סי' מ"א כשנמחק השטר שב"ד או עדים מעתיקים השטר ומקיימים אותו. א"כ הרי ראה בענין זה כל מה שיכול לראות ונאמן הערכי על זה משום דלא מרע נפשו. וכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקפ"ב שאף אחד נאמן על זה כיון שכן החוק להאמינו. והנה קצת פוסקים כתבו הטעם משום דדינא דמלכותא דינא. ולפ"ז נראה דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול כיון שקיבלו בני המדינה חוקי המלך להאמין לסופר עכו"ם ואף לאחד. ואף דבתרתי לריעותא קיי"ל בסנהדרין (דף כ"ד) ובח"מ סי' כ"ב דבעינן קנו מידו. מ"מ כבר כתבו הפוסקים דבדבר שכבר נהגו בזה א"צ קנין והוי כסיטומתא דהוי כקנין וע' ברכי יוסף סי' י"ב שהביא כמה תשובות שכתבו דהיכי שנהגו לפשר בלא קנין יכולים לכוף זא"ז לפשר בלא קנין דהוי כסיטומתא יעו"ש. וכן קיי"ל בסי' כ"ב ובתשובת הרא"ש כלל ו' שאם תקנו הקהל שיעידו קרובים הוי כקיבלו עליהם ונאמנים להעיד וא"צ קנין. וה"ה הכא כבר נהגו להאמין לערכי ולקבל כל השטרות הנעשים ע"י. ושני הטעמים אי משום מדד"מ אי משום דלא מרע נפשו תלוי בשני תירוצי הש"ס בגיטין (דף י' ע"ב) יעו"ש. והחילוק בין הטעמים נראה דאי הוי כקיבלו. אם הוא טוען נגד השטר אינו יכול אף להשביע לבעל השטר וכדקיי"ל בסי' פ"ב סעיף י' דבשטר מקוים א"י להשביעו אף אחר הפרעון. אבל אם הטעם משום חזקה דלא מרע. י"ל דעכ"פ לא הוי כמקוים בעדים. וכיון שמכחישו בברי י"ל שיכול להשביעו. וכמ"ש התו' ב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי דחזקה גרעא מעדים. וכמו בטוען פרעתי אף שיש כנגדו סברא דשטרא בידי מאי בעי וחזקה שהפורע מקבל שטרו. מ"מ יכול להשביעו. ואף דבחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו א"י להשביעו כדקיי"ל בסי' ע"ח. מ"מ ידוע שאין החזקות דומות זה לזה וכמ"ש הנ"י פ' מי שמת והש"ך בכללי מיגו אות י'. והרי חזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו הוי חזקה אלימתא אף להוציא אם תפס אחד ממנו לפני עדים. וכדקיי"ל בסי' צ' וקל"ג. ובכ"ז מהני טענת ברי נגדו להשביעו. וע' קצה"ח סי' פ"ב סקי"א. ואף בטענת אמנה ורבית דקיי"ל בסי' פ"ב ס"י שא"י להשביעו מפני שחזקת השטר הוא שאינו אמנה ורבית וגם דאמנה הוא פסול על העדים שחתמו על שטר אמנה כדאיתא בכתובות (דף י"ט ע"ב) דאמנה עולה הוא ואעולה לא חתימי וע' סי' פ"ב ס"א ובאחרונים. ובכ"ז קיי"ל שם שאחר הפרעון יכול להשביעו היסת. וא"כ י"ל שגם בתחילה יכול להשביעו היסת וכמ"ש הפוסקים דלהכי המנהג עתה להפוך שבועה דאורייתא דהא אח"כ יכול להשביעו היסת. ולזה יכול עתה לתת המעות ביד ב"ד בתורת פרעון ולעכבם בתורת עיקול שישבע היסת. וה"ה בנ"ד יכול להשביעו היסת. וישליש מקודם את המגיע לו. ואי נימא שצריך להשיב גוף העצים, א"כ העצים הם בחזקת בעליהן. רק שי"ל דמ"מ צריך להוציאם מרשותו ובודאי דחזקה שאין עדים חותמים על שטר אמנה דהוי עולה היא יותר גדולה מחזקה דלא מרע נפשו ויש להאריך בזה ואכ"מ אבל אי נימא הטעם משום דקבלוהו. הוי כשטר מקוים וא"י להשביעו אף אח"כ כנ"ל:

ואין לדון בנ"ד מהא דקיי"ל בסי' ט"ז שיכול להשביעו אם אין ת"י זכות שלו. דכיון שאנו מאמינים להשטר הנעשה בערכאות והוי כשטר מקוים. הוי כאלו שני עדים מעידים בפנינו שאין ת"י שום זכות שלו. דהא ודאי אלו היה כתוב על השטר שמכר להעכו"ם את הבנינים היה הסופר מעתיק גם את זה. ואף להחרים סתם עליו אינו יכול דקיי"ל גבי עדים שא"י להחרים. ואף גבי הוחזק כפרן בעדים כתב הב"ח בסי' פ"ב שאינו יכול להחרים סתם. ואף שהש"ך שם סקי"ד והט"ז שם חולקים עליו היינו רק בהוחזק כפרן שלא העידו העדים נגד מה שטוען עתה. אבל היכא שטוען להכחיש העדים א"י להחרים. ורק בע"א כתבו הפוסקים בסי' פ"ז ס"ו שיכול להחרים ע"ש. וע' נתיבות ס"ס ס"ח שכתב דע"י ערכאות מיקרי הוחזק כפרן:

ולכאורה יש לדון דאף אי נימא דהוי כקבלוהו להעיד מ"מ יכול להשביעו דהא קיי"ל בסי' ע"א ס"ה שאם כתב בשטר נאמנות כבי תרי. מ"מ יכול להשביעו אחר הפרעון. כי הנאמנות אינו מועיל רק לדבר הנוגע בשטר זה ולא לענין אחר. רק כשכותב לו נאמנות לעולם אז לא יוכל להשביעו ע"ש. וא"כ הכא נהי שהאמינום על עצמם בדבר שנוגע לדינא דמלכותא שכתב השטר כחוק. בכ"ז אחר הפרעון יכול להשביעו כי אז כבר כלתה נאמנותו. ולהביאו שיעיד בע"פ לא מהני כמ"ש הרא"ש פ"ק דגיטין סי"א דבעדות בע"פ אין נאמנים. וגם דהא לא קבלום שיהיו נאמנים לכל עדות. רק בנוגע לשטרות. אבל ז"א דהתם משביעו על פרעון השני שעליו לא האמינו. וגם כי שם האמינו על הגדתו בפה בעת תביעתו ולא אח"כ. אבל הכא קבלו שיהיו השטרות שלהם נידונים כמקוימים. וא"כ אף אח"כ הרי השטר לפנינו. וגם כי עיקר הטענה עכשיו באה ג"כ עי"ז שטוען שהיה כתוב על השטר שנמכר הבנין להעכו"ם. וזה מתנגד להשטר שהעתיק הנאטאריוס:

אכן באמת דעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והגאונים ועוד הרבה ראשונים וכ"פ בשו"ע סי' ס"ח שעיקר הטעם דמהני שטר בערכאות הוא מצד חזקה דלא מרעי נפשייהו וכלישנא בתרא דבגיטין (דף י' ע"ב) ודלא כלישנא קמא וע' בב"י בזה והר"ן כתב שם דרבנן תקנו להכשיר שטרותיהם לפי שראו דלא משקרי משום חזקה דלא מרעי נפשייהו ע"ש. וכיון שכל יסוד נאמנות הוא מצד חזקה. א"כ יכול להשביע ע"י הכחשה בברי כמש"ל. ואף להפוסקים כלישנא קמא דבגיטין שם משום דד"מ היינו רק היכא שאסר המלך לעשות שום שטר רק אצל הערכי וכמ"ש הרא"ש שם. אבל אצלינו רוב השטרות כשרים מדינא דמלכותא אף שלא נעשה אצל הערכי. רק שצריך לשלם מהם מס כשרוצה לתבוע על פיהם. חוץ משטרי מכירות קרקע שצריך דוקא שיעשו אצל הערכי. ולזה ליכא למימר דליהוי אצלינו כקבלוהו. ורק הטעם משום חזקה דלא מרע נפשו. ועוד נראה דכיון שאף אם היה כתוב מעבר לדף שנמכר הבנין. מ"מ גוף ההעתק הוא אמת. י"ל דלא שייך לא מרע נפשו כ"כ. דהא אפשר שלא דקדק להפוך השטר ולראות אם כתוב מעבר השני איזה דבר. ושפיר יכול להשביעו. ודמי להא דקיי"ל בסי' מ"ג ס"ח שיכולין לומר שלא חתמו על הזמן וכן בכל דבר דעבידי למיטעי ע"ש בש"ך סקי"ט. וכ"כ המהרי"ט חח"מ סי' נ"ב שזה כפי ראות עיני הדיין דאם עבידי למיטעי חיישינן שטעו העדים. וע' חיבורי ח"א סי' ק"א אות ח'. וה"ה הכא יש להשביעו אף דאיכא חזקה דלא מרע נפשו. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים שצריך שיהי' הערכי ידוע שאינו מקבל שוחד ע' סי' ס"ח. ולזה יש לחוש שמא נתן לו שוחד שיעתיק רק גוף השטר ועוד יש לדון זה כהא דתיבה פרוצה דס"ס ע"ה דהיכא שיש רגלים לדבר יכול להשביעו. וה"נ יש רגלים לדבר שדברים בגו כי קשה להאמין שנאבד גוף השטר אשר זה לא כביר היה בידו וגם דהא קיי"ל בסי' ט"ו ס"ד שהדיין יכול להשביע במקום שרואה שהוא צורך לברר אמיתת הדבר. ואין לך צורך יותר מהא דנ"ד. ועוד הא קיי"ל בסימן ל' דדין מריחה צריך דרישה וחקירה לברר הדבר אף כשיש עדים. וממילא הכא שאפשר לברר הדבר ע"י הבאת השטר שפיר יש לברר. וכשאומר שאבד ישביעוהו ע"ז כנ"ל. וכעין זה קיי"ל בסימן ס"א ס"ט שבשטר ישן צריך לדקדק ולברר אף שכתוב בו שלא יוכל לטעון עליו שום טענה ושלא להשביעו ע"ש:

ועוד נראה דהא קיי"ל בסי' כ"ח ס"ב שיכולים ב"ד להטיל ח' שיבואו ויעידו. ולדיעה ראשונה שם חל גם על הקרובים. וכן קיי"ל בסי' ט"ז ס"ג דחל אף על הבע"ד. וכתבו הפוסקים שם דאף לדעת הפוסקים שהבע"ד א"י להחרים על הקרובים. מ"מ ב"ד יכולים כדי לברר האמת. וא"כ יכולים אף להשביעו כדקיי"ל שם בסי' כ"ח ס"ב דלצורך שעה יכולים ב"ד להשביע את העדים. ואף שיש לחלק בזה בין עד כשר לקרוב או הבע"ד. מ"מ הכל הולך למקום אחד שמוטל על ב"ד לעשות כל טצדקי לברר האמת. ועוד נראה ראיה מהא דאיתא בב"ב (דף ק"ע) ובח"מ סי' ק"מ ס"ד שאם טוען שיש לו שטר וגם עדי חזקה אין מועילין לו עדי החזקה עד שיביא את השטר. וקצת פוסקים ס"ל שם שא"י שוב לומר שאבד שטרו ע"ש בס"ה ובאחרונים. וה"ה הכא נימא שלא נאמינו שאבד שטרו כיון שמתחילה אמר לשמעון שיש לו שטר. אבל יש לדחות דזה רק גבי חזקה שכל עיקר דמהני חזקה הוא מצד דלא מזדהר אינש בשטרו יותר מג"ש כדאיתא בב"ב (דף כ"ט). והחזקה הויא הוכחה שהוא שלו ושהיה לו שטר ואבדו. ולזה כשהודה לפנינו שעדיין לא אבד השטר אין לסמוך על החזקה רק צריך להראות גוף השטר. אבל אם היו לפנינו עדים על גוף המכירה י"ל שא"צ להביא השטר לפנינו אם העדים מעידים שנעשה הקנין כדין. וה"ה בנ"ד שהערכי מעיד שלא היה כתוב בהשטר יותר ממה שהעתיק אין מחייבים אותו להוציא שטרו לפנינו. אף שהלה טוען שישנו לפנינו. וכן איתא בסנהדרין (דף כ"ג ע"ב) דלא קאמר רבי שצריך להביא השטר רק בחזקה שבאה מכח שטר. אבל לא בעדים ע"ש. וכ"כ להדיא הר"ן בפ' שבועת הדיינים בשם הרשב"א סברא זו דלהכי בחזקה בעי שיביא השטר ולא בפרעון לפני עדים ע"ש. ועוי"ל דלא דמי לנ"ד. דהכא תיכף כשבא לב"ד אמר שאין לו השטר. אבל בבא בשטר וחזקה איירי שאמר בב"ד שיש לו שטר. אכן לשונות הפוסקים וטוש"ע סי' ק"מ משמע שתיכף כשא"ל מה אתה עושה בשדה זו השיב שיש לו שטר וחזקה והיינו אף קודם שבא לב"ד ואקצר:

וראיתי למעכ"ת שכתב שאין ראיה מסי' ס"ח שנאמן הערכי דהכא י"ל שמחק מה שהיה כתוב ממכירת הבנין ושפיר העתיק הערכי השטר באמת. וז"א דהא שטר שיש בו מחק אף מעבר לדף יש לחוש שהיה כתוב שם דבר המבטל השטר וכדקיי"ל בסי' מ"ד ס"ו וכמ"ש הש"ך שם שהעיקר כהיש פוסלים שם. וכן הוא ודאי גם בדיניהם שאם יש שם מחק מחויב הערכי להרגיש בזה ולחוש לביטול השטר. רק סברא זו מהני שיוכל להשביעו וכמש"ל. ומ"ש בשם הרב מלוקאטש לדמות הא דנ"ד להא דסי' שפ"ח ס"ה שאם נחלקו על השדה ומסרה ביד אנס מחויב להחזירה לכמות שהיתה. הוא תמוה וכמ"ש כת"ר דהכא לא מסרה לאנס רק לקחה לעצמו ומחויב להשיב הגזילה ומ"ש בשם הרב מטארטשין לדמות זה להא דסימן רל"ו ס"ז וס"ח שהקונה שדה מיד אנס שצריכים הבעלים לשלם מה שהוציא ע"ז. הוא תמוה וכמ"ש כת"ר דהכא לא אנס האדון מהישראל מאומה. רק מכר להשני מה שאינו שלו. ולא היה להלוקח לסתור הבנין כיון שהבעלים הראו לו שטרם שהבנין הוא שלהם. וגם דהתם איירי שכבר החזיק האנס בהשדה ולא היה יכול בעל השדה להוציאו ממנו ע"ש. והכא אדרבה ע"י הסתירה הפסיד לו הריוח שהיה לו משכירות הבנינים:

והנה כת"ר כתב דבנ"ד צריך להשיב לו גוף עצי הבנין דאף שבנה מהעצים בנין בקרקע שלו וקיי"ל בגיטין דף נ"ה) דא"צ לסתור הבירה בשביל מריש גזול. היינו רק כשכל הבנין הוא מעצים שלו. אבל הכא כשכל הבנין הוא מעצים גזולים. לא שייך זה וצריך להשיב כל עצי הבנין. ולדעתי נראה דגם בזה שייכא תקנת השבים שא"צ לסתור הבנין וכ"נ בסוכה (דף ל"א) דאיתא שם דעצי סוכה גזולים אי חבריה בטינא א"צ להשיב רק דמיהם אף שכל העצים גזולים. ועכ"פ איירי שם שכל הסכך גזול ע"ש. והרי א"צ לסתור כל הסוכה רק להסיר הסכך מלמעלה. וכן בדין מריש לא חילקו בין אם הוא באמצע הבנין או אם הוא במקום שבנקל להסירו. ועיקר הסברא הוא דכיון שנעשה מחובר לבנין שלם וע"י שיסיר הגזילה יתקלקל הבנין ויצטרך לתקנו. יש בזה משום תקנת השבים. וכהא דסוכה (דף ל"א) דאי חבריה בטינא יש בו משום תקנת השבים אף שנקל להסירו ולחבר עצים אחרים. וכן מבואר שם בפירש"י ותוס' שכתבו דסוכה גזולה משכחת בסוכה שבראש העגלה שגזלה ולא טרח בה לבנותה ולא הוציא יציאות עליה. משמע דבכה"ג אי בנה אותה הגזלן כולה מעצים גזולים עשו בה תקנת השבים כל שבעה. כיון דטרח בה ובנה אותה. וה"ה אי חברה בטינא אף לאחר החג כדאיתא בש"ס שם וכ"ה ברמב"ם פ"ה מה"ס וטוש"ע סימן תרל"ז במג"א סק"ז. שוב ראיתי שכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בפ' הנזקין אהא דמריש הגזול דה"ה כל דבר שיש לגזלן. ודנקיט הש"ס מריש הגזול י"ל משום דקאי על ב"ש דקאמרי שמקעקע כל הבירה ומחזירו דהוי רבותא טפי. ואף די"ל דב"ה הוי כח דהיתרא דהוי קולא לנתבע והו"ל לאשמועינן טפי וכדאיתא ריש ביצה. ובפרט לפמ"ש התוס' בעירובין (דף ע"ב ע"ב) דכח דב"ש אינה רבותא כ"כ דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. מ"מ הכא יש נ"מ גם לב"ה דאשמועינן דמדאורייתא לא קנה דלא מיקרי שינוי וכדדייק מינה הש"ס בב"ק (דף ס"ו ע"ב) [וגם לדעת כת"ר דבבנין שלם ליכא תקה"ש. מ"מ בנ"ד יש תקה"ש. דהא עיקר טעם דלא קנה בשינוי במריש הוא מפני שחוזר לברייתו ושמו עליו כדאיתא בב"ק שם. ובבנין שלם שסתרו וחזר ובנאו א"א שלא ישנה איזה דברים מכמות שהיו וקנה אותם בשינוי, וע' ב"ק (דף צ"ו ע"א). וממילא א"צ להשיב אף אותם שלא נשתנו דהרי מעורב בהבנין גם אותם שקנה ע"י שינוי. ויצטרך לסתור גם את שלו עי"ז שנכריחנו להשיב אותם שלא נשתנו. וזה בודאי אין לחלק בין אם שאר הבנין הוא שלו מקודם או הוא שלו ע"י מה שקנה אותה בשינוי אבל א"צ לזה כי העיקר כמש"ל דאף בבנין שלם מעצים גזולים איכא ג"כ תקנת מריש]:

ועוד יש לדון בזה דהנה רש"י פירש בב"ק (ד' כ' ע"ב) ומעילה (דף כ' ע"א) דאבן שקבעו בבנין הוי שינוי וקנה וכ"כ בשטמ"ק בשם ר"ח ובשם גליון דחשיב שינוי משום דבטיל אגב ארעא וחשיב כקרקע ע"ש. וא"כ ה"ה הכא חשיב שינוי מה שבנה הבנין בקרקע וקנה בשינוי. אבל לפ"ז קשה מהא דמריש הגזול דתיפוק ליה שקנה בשינוי. והתוס' בב"ק שם הקשו על רש"י דהא הוי שינוי החוזר לברייתו והביאו ראיה מב"ק (דף צ"ו). וקשה דהו"ל לאתויי מהא דמריש הגזול וכדאיתא בב"ק (דף צ"ו) דמריש הוי חוזר לברייתו וע"ש בפירש"י. שוב מצאתי בקצה"ח סימן ש"ס שהקשה זה על רש"י ותוס' ונדחק בזה הרבה. ונראה לחלק דאבן שקבעו בבנין מחברו בטיט כידוע והוי מחובר גמור לקרקע וע' ב"ב (דף ס"ח) גבי שומירה שעשוה בטיט ושם (דף ס"ט) גבי מלבנות דמחברי בטינא ומבואר שם דכיון שמחובר בטיט הוי כמחובר לקרקע וע' סוכה (דף ל"א) וב"ב (דף ו' ע"ב) גבי כשורא דמטללתא דחיברו בטינא. אבל מריש שקבעו בבנין של עץ אף שנותן עליו גג ועליה כפירש"י בב"ק (דף ס"ו ע"ב). מ"מ אינו מחובר לקרקע רק שמונח ע"ג קרקע ועצים מונחים על גבו ומתחתיו ומ"ש התוס' מצד שחוזר לברייתו נראה כוונתם לבאר דלא נימא דהוי שינוי השם דמעיקרא הוי אבן והשתא בית. ולזה כתבו שחוזר לברייתו. ולזה לא הביאו ממריש משום דבמריש איתא בב"ק (דף ס"ז) ששמו עליו אף שקבוע בבנין. וע' כלים פ"כ מ"ה בר"ש שם שהביא מהתוספתא דקביעות במסמר מיקרי קבעו בבנין שבטל לגבי הקרקע ומצריך שם גם שיבנה עליו וכ"ה ברמב"ם רפכ"ו מה"כ. ובב"ק (דף ס"ו ע"ב) מדמה הש"ס שינוי דגבי גזל לשינוי דגבי טומאה ע"ש. וע' חולין (דף קכ"ט ע"א) דבית שסיככו בזרעים טהרו מטומאתו דבטלו לגבי קרקע וע"ש בתוס'. משמע מזה אף שלא חיברם בכ"ז בטלו. וצריך לחלק בפרט זה בין טומאה לקנין בשינוי ובחוזר לברייתו יש ג"כ לחלק בין אם אינו עומד לחזור לברייתו וגם אם אפשר שיחזור לברייתו ודמי למוקצה ואקצר. ולפ"ז י"ל דבבנין של עץ אם קבעו במסמרים ובנה עליו או שחיברו בטיט הוי שינוי וקנה מדינא. וממילא בבנינים שלנו שהמנהג שמחברים העצים ביתידות זה לזה וגם תחת העצים מניחים אבנים או לבנים וטיט והעץ התחתון מחובר בטיט להלבנים שמחוברים לקרקע הוי שינוי וקנה מן הדין. וראיתי בכפ"ת בסוכה (דף ל"א שכתב דבמריש איכא שינוי מעשה שבנאו וחיברו בטיט. ולענ"ד י"ל דלא איירי שחיברו בטיט וכמש"ל:

והא דאיתא בסוכה (דף ל"א) דאי חיברו בטינא אף לאחר שבעה אין לו אלא דמיהן. י"ל שאין הטעם משום תקנת מריש רק משום דקנה בשינוי. ומ"ש הרמב"ם פ"א מהגו"א ובטוש"ע סימן ש"ס בקורה שבנאה בסוכת החג שאם לא נשתנית ולא בנאה בטיט מחזיר לאחר החג הקורה עצמה. צ"ל הכוונה שבנאה בטיט הוי גם כן מטעם שינוי. ובכ"ז חשיב לה לבד מנשתנית מפני שזה מוזכר בש"ס דחיברו בטינא נותן דמיהן. והיא גופא רבותא דמיקרי שינוי בכה"ג. אבל רש"י פירש בסוכה שם דהוי כשאר בנין קבוע. דמשמע דמפרש לה מתקנת מריש. נראה דמפרש דהש"ס קאי שחיבר הסוכה בטיט לקרקע והוי כבנין קבוע. ולזה הקורה שהניח בה יש בה תקנת מריש. ואם חיבר הקורה בטיט להסוכה וגוף בנין הסוכה אינו מחובר לקרקע י"ל דאף תקנת מריש ליכא דהא פירש"י שם דסוכה שהיא דירת עראי יכול לסתרה ואין כאן הפ"מ. ורק כל ז' עשאוה כבנין קבוע משום מצותה. ולזה כל שלא חיבר הסוכה בטיט לקרקע אינה בנין קבוע וצריך לסתרה אחר החג. ואם חיבר הסוכה בטיט ולא את המריש הוי כבנין קבוע ויש בה תקנת מריש אף לאחר ז'. ואם חיבר המריש בטיט להסוכה ולא הסוכה י"ל שאין בו תקנת מריש. וי"ל שיש בו דכיון שטרח לחברו להסוכה בטיט שוב לא הטריחוהו לסתור כי בזה עשאה כבנין קבוע. ונראה שזהו החילוק בין הגירסות דבש"ס הגירסא חיברו וברש"י חברה. דחיברו קאי על הכשורא דמטללתא דאיירי שם דקרי לה שם בלשון זכר ע"ש דקאמר עלה אבל האי לא שכיחא ולא אבל הא. וחברה קאי על הסוכה. ולזה פירש"י דהוי כבנין קבוע. ועפ"ז מבואר לשון הרמב"ם והשו"ע הנ"ל שהם גרסו חיברו וקאי על הכשורא וכתבו דגם בכה"ג יש תקנת מריש אף לאחר ז'. ואם חיבר בטיט הסוכה לקרקע והכשורא לסוכה אז קנה מצד שינוי וכמש"ל דבטל לגבי קרקע. והרמב"ם והשו"ע שכתבו לשון נקיבה היינו משום שכתבו שם קורה דהוי לשון נקיבה כידוע. אבל כשורא דמטללתא הוי לשון זכר כנ"ל וכ"ה בב"ב (דף ו' ע"ב):

והנה רש"י כתב בסוכה שם ד"ה אבל דגזל עצים וסיכך בהם קננהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים א"צ לסתור בנינו אלא יחזור דמים. ולכאורה קשה דהא מפורש בב"ק (דף ס"ו) דבמריש ל"ק בשינוי רק משום תקנה. והתו' שם הקשו על רש"י דהוי שינוי החוזר לברייתו ומדאורייתא לא קני. ומשמע דמדרבנן קני וכדאיתא בב"ק (ד' צ"ג ע"ב) וזה קשה דהא בב"ק שם מוכח דאף מדרבנן ל"ק דאי קני. ל"ל תקנת מריש. ואולי כוונתם לאביי בב"ק (ד' צ"ג) דס"ל דקני מדרבנן. (ובדף ס"ו) אזלא סוגיא לרב אשי דס"ל (בדף צ"ג) דחוזר לברייתו ל"ק אף מדרבנן. ובכפ"ת שם מפרש בדעת רש"י דחיברו בטיט הוי שינוי מעשה ע"ש ד"ה אמר רבינא ומשמע בדעתו שם וכל דברי התו' שם (ד' ל' ע"ב ול"א ע"א) דהא דחיברו בטינא נותן דמיו הוא מטעם דקני בשינוי ולא משום תקנת השבים. ובפירש"י י"ל דמפרש שני הטעמים דשינוי ותקה"ש חד לאביי בב"ק (דף צ"ג) וחד לרב אשי שם כנ"ל. וע"ז הקשו התו' דאף לאביי הוי רק דרבנן. אכן בכפ"ת שם מפרש ברש"י כפשוטו שקונה בשינוי. ולבאר שיטה זו דרוש אריכות ואכ"מ. וגם יש להעיר דבסוכה כיון דעצי סוכה אסורים כל שבעה ואסור לסתרה כל ז' תו לא הוי שינוי החוזר לברייתו. ואכמ"ל בזה כיון דעכ"פ בארנו דל"ק על דברינו מהא דחיברו בטינא ואדרבא יש עוד ראי' לזה מפירש"י לדעת הכפ"ת. וגם משינוי הגירסא דחיברו וחברה וכמש"ל וע' פנ"י ובכפ"ת בסוכה שם מ"ש על פירש"י הנ"ל:

ולזה בנ"ד צריך שמעון לשלם לראובן מה שהזיקו בסתירת הבנין וכדקיי"ל בב"ק (דף נ"ה ע"ב) שהסותר כותל חבירו צריך לשלם בעד מה שהזיקו ע"ש בתוד"ה אילימא. וצריך לשום כמה היה שוה הבנין במקומו באופן שיעמוד הזמן שהוגבל בשטר שכירות שלו. ולכאורה צריך לשום כמה היו שוים העצים לאחר שסתר הבנין והיו מונחים במקומם. ולנכות זה משיווי כל הבנינים במקומם. ואח"כ ישלם לו מה שהיו שוים העצים במקומם בעת שלקחם שמעון מהמקום ההוא. ונ"מ אם היה איזה פחת על העצים בין יום הסתירה ליום ההובלה וכדקיי"ל שפחת נבילה על הניזק. אך י"ל שזה בעצמו שינוי הוא שעשה ממחובר תלוש. ואף דבב"ק (דף צ"ו) מבואר שאינו שינוי גבי דיקלא וקטליה. הנה שם הטעם משום דמעיקרא קרו ליה דיקלא והשתא קרו ליה דיקלא. ומבואר שאם היה שינוי בשמו היינו דנין שקונה מצד השינוי שנתלש וכדקיי"ל בסי' ש"ס ס"ו שאין מועיל שינוי מעשה רק כשנשתנה שמו ג"כ וע"ש בסמ"ע וש"ך. וכ"כ התו' בסוכה (דף ל"א ע"ב) ד"ה שינוי שקציצה ממחובר לא הוי שינוי אם לא נשתנה שמו. ואף שי"ל דהכא נמי לא נשתנה השם. דכמו שמריש שמו עליו אף בשעה שבנאו בבירה כדאיתא בב"ק (דף ס"ז ע"א) ה"ה בשעה שסותרו שמו עליו ג"כ. אבל הלא יש דברים הרבה השקועים בבנין שאין שמם עליהם וי"ל דקנה בשינוי. וגם לפמש"ל שאם הוא מחובר ביתידות או מסמרות או בטיט הוי שינוי. א"כ כשסתר הוי ג"כ שינוי דמעיקרא היה הכל ביחד שמו בית. ועתה נשתנה כל דבר לשמו הפרטי. ומקודם בשעת הבנין הוי ג"כ שינוי השם שנתבטל שמו הפרטי ונקרא ביחד בית. ובפרט לפמ"ש הפנ"י ר"פ הגוזל והקצה"ח סי' ש"ס דבשינוי מעשה סגי בשינוי השם כל דהו. בודאי שיש לדון דקנה בשינוי. וענין זה דורש אריכות ואקצר באשר בנ"ד אין נ"מ דבלא"ה בארנו שקנה העצים בבנינו אח"כ. ולענין פחת נבילה ג"כ אין נ"מ דבנ"ד נראה ממכתבו אשר תיכף אחר סתירת הבנין הוביל שמעון העצים לעירו. ומה שסתר הבנין ע"י עכו"ם ולא בעצמו. יפה כתב כת"ר דבזה לא שייך לומר אין שלד"ע כיון שאינם בני חיובא וגם לא ידעו מזה. אבל עדיין יש מחלוקת בזה וע' ש"ך ס"ס שמ"ח שכתב שהעיקר שפטור המשלח וע' בנתיבות שם. אכן בנ"ד עדיף טפי שהרי שמעון השתדל שהשופט יתן להם רשות לסתור. והעמיד העכו"ם לסתרו. ואין לך מזיק גדול מזה וכעין דאיתא בב"ק (דף קי"ז) דאי אוקים לאנס עלה מיקלא קליא. ובב"ק (דף נ"ו ע"ב) איתא שאם עמד בפני בהמת חבירו עד שהלכה על קמת חבירו הוי מזיק וחייב לשלם. וכ"כ המחנה אפרים ה' נזקי ממון סי' ז' שאם לוי צוה לראובן לשבור כליו של שמעון וראובן היה סבור שהם כליו של לוי. חייב לוי לשלם לשמעון משום דינא דגרמי ע"ש ובנ"ד שהעכו"ם היו שכורים משמעון י"ל דהוי מזיק ממש ולא מצד גרמי. וזה דומה למוסר שלהבת לחש"ו. וע' קצה"ח סי' שפ"ו סק"ג שכתב דהוי מזיק ממש ולא גורם וגם בלא"ה יש חילוק בין שליח לפועל וע' מח"א ה' שלוחים סי' י"א ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ. מסקנא דמילתא לדינא בנ"ד נלע"ד ששמעון צריך לשלם לראובן כפי שהיה שוה הבנינים של ראובן בעודם במקומם כפי הזכות שהיה לו שם להשכירם. כמה היו נותנים אז לו אם היה רוצה למכור זכותו בבנינים הנ"ל. ושמעון ישליש סך זה ת"י ב"ד עד שישבע ראובן שלא מכר הבנינים להעכו"ם. ושאין בידו השטר ואף שכבר נשבע שלא מכר. מ"מ כיון שיש מקום לחשדו שהשטר ת"י שנוכל על ידו לברר הדבר יש להשביעו ע"ז וכדמשמע בסי' ט"ז שמשביעין שאין זכות שלו בידו ולא סגי במה שישבע על גוף הדבר. ואף שבארתי שבנ"ד אין להשביעו ע"ז. מ"מ כיון שאנו משביעים אותו על גוף המכירה. ראוי לכלול בשבועתו גם את זה והשבועה תהי' רק שבועת היסת ולא בנק"ח. אף שהוא נשבע ונוטל. מ"מ הכא סגי בש"ה לפי שצרפנו לזה הסברא שיכול להשביעו אחר הפירעון וכן מהא דסי' ט"ז ושם הוי רק שבועת היסת:

סימן קלט

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דוד דוב נ"י הרב דק' סאמפאלנא.

ע"ד אשר ג' קנו יער בשותפות ובא יהודה אל אחד מהשותפים ורצה לקנות את כל היער. ויען לו אני לא אמכור את חלקי. רק לך אל לוי והוא ימכור לך את חלקו. ובשביל שראובן ושמעון רצו שיסתלק לוי מהשותפות ולהכניס אחר במקומו. רימו את לוי ואמרו לו שגם המה מוכרים חלקם ליהודה. וימכור לוי את חלקו ליהודה. ויקח ד"ק מאה רו"כ. ועל הפונקטאציע שעשו כתבו כל השותפים שהם מוכרים את היער להקונה הנ"ל. ונדבר ביניהם שלא יעשו על מכירה זו אקט אצל הנאטאריוס. ואח"כ נודע ללוי את אשר עשו לו שותפיו וחרה לו אמנם החריש. ויהי אחרי עבור זמן מה. בא הלוקח ללוי להגביל זמן למתי ישלם לו יתר המעות. ויקום במקחו אך המוכר השתמט ממנו. ואח"כ קבעו זמן לזה. ויבא הלוקח ליום המיועד. אך המוכר אמר שיתיישב עוד בדבר. ומאז לא האיץ בו הלוקח עוד. ואחר זמן רב ירד מאוד שער העצים ותובע עתה המוכר את הלוקח שיקח את חלקו כשער שקצב עמו. והלוקח משיב אחר אשר הפצרתי בך שתקבל התשלומין ולתת לי מקחי ולא רצית ודחית אותי. מאז נסתלקתי מחובת קיום המקח. ועתה השב לי המאה רו"כ ד"ק. כיון שנתבטל המקח. והאריך מעכ"ת בדברים ישרים וביקש לדעת דעתי בזה. והנני לרצונו:

הנה בגוף הקנין כבר הביא כת"ר משו"ת ת"ס סי' ס"ו דביער משכיר לו גם המקום. ובלא"ה הלא העצים מחוברים. והעצים אין עומדים ליקצץ. רק בעליהם מכרום לקציצה, וכל זמן שעומדים הם משביחים. ודינם כקרקע לענין קנין כדקיי"ל בסי' קצ"ג. ורק ע"פ רוב נמצאים הרבה עצים שא"צ לקרקע ועומדים ליקצץ. ואותם צריך להקנות בקנין מטלטלין. אכן לדעתי נקנה בכסף ובהכתב שעשו ביניהם דהוי סיטומתא. כי המנהג כעת שקונים אף מטלטלים בשטר. ובפרט עצים ידוע שקונים בשטר. וכסף וסיטומתא פשוט דהוי קנין גמור כדקיי"ל בסי' ר"א. ובזה א"צ לפלפל אי הוי חצר המשתמרת או לא. ואף שע"פ רוב עושים בקנין יער אקט אצל הנאטאריוס. בכ"ז הכא שהוסכם אצלם בפירוש שלא לעשות סגי בכתב הראשון. והוי זה שטר. ולא ביאר כת"ר אם השטר נמצא אצל הלוקח או לא. וכפי הנראה הוא נמצא אצלו לראי' על העסק ועל הד"ק:

והנה לא ביאר כת"ר איך נתבאר שם למתי יתן מותר הכסף ויקבל העסק. אך אין בזה נ"מ אחרי אשר שניהם הסכימו לדחות הדבר והגבילו אח"כ זמן לזה. וגם בזמן ההוא כשלא קיבל המוכר ואמר שיתיישב עוד בדבר לא תבע ממנו הלוקח תן לי העסק או השב לי את כספי. מוכח מזה שנתרצה להמשיך הדבר עד אשר סוף סוף יוגמר העסק. ונהי שאם היה אומר לו הלוקח אם לא תתן לי תיכף את העסק איני רוצה עוד בעסק זה. ודאי שהיה הצדק אתו. אבל כל זמן שלא אמר כן. אמרינן שנתרצה להמשיך הדבר:

ואף דגבי מוכר קיי"ל דאי עייל ונפיק אזוזי יכול לבטל המקח כבר בארנו בע"ה בחיבורי ח"ב סי' פ"ה דשם ידוע שמכר הקרקע בשביל שנצרך לכסף כדאיתא בסי' ק"צ סט"ו דבעינן דוקא דגלי דעתיה מעיקרא בזה. ורק אין אנו יודעים אם הדבר לעיכובא אצלו שיתן לו תיכף הכסף או לא. וכיון דחזינן דעייל ונפיק מוכח מזה דהוי לעיכובא אצלו. ולזה כיון שלא נתן לו הכסף בטל המקח. אבל בנ"ד נהי דודאי קנה העסק כדי להשתכר בו. אבל אפשר שהיה צריך למעותיו על איזה עסק אחר. והיה נוח לו שנמשך הדבר ולא הוצרך לשלם להמוכר את יתר הכסף. ובדרך כלל לא דמי לוקח למוכר דהא איתא בב"מ (דף נ"א ע"א) זבנית קנית זבין אוביד. ולזה מי שמוכר על כרחינו נאמר שנצרך לכסף לעשות בו איזה עסק או למחיתו. ולזה כי עייל ונפיק אזוזי. הוי בירור על זה ובטל המקח. אבל מי שקונה איזה דבר. הוא דרך בנ"א לעשות בכספם איזה עסק. אבל אין העסק נצרך להם לשעה כל זמן שהכסף בידם. כי לע"ע יוכלו לעשות בכספם עסק אחר ולזה אין ממה שדרש ממנו שיתן לו את העסק גילוי דעת דקפיד שיתן לו דוקא תיכף את העסק:

ועוד נראה דבכה"ג דבנ"ד אף במוכר היה המקח קיים דהא דקיי"ל בסי' ק"צ סט"ז שאם קבע זמ"פ ולא נתן בזמנו ועייל ונפיק בטל המקח. היינו רק כשקבע בשעת המכירה דאמרינן שלזה מכר לפי שהיה צריך הכסף לזמן שהגביל אבל אם מכר סתם ונמשך אחר המכר איזה זמן. ואז הגבילו זמ"פ. נראה שא"י לחזור דהלא ניכר שלא מכר בשביל זה מדלא הגביל תיכף הזמן. ואף שהרי כתב הרא"ש בפ' האומנים ובטוש"ע סי' ק"צ שלפעמים מוכר אדם שדהו איזה ימים קודם שיצטרך לכסף כדי שלא יזולו נכסיו כשיראו שהוא דחוק למעות וא"כ אפשר שמכר בשביל שידע שיצטרך למעות לזמן שהגביל ומכר סתם שחשב שישלם לו תיכף. וכשראה שלא נתן לו תיכף הגביל לו הזמן שיצטרך להכסף. אבל זה שייך רק באיזה ימים קודם כמבואר בלשונות הפוסקים שם. אבל לא כשהוא זמן גדול וכמו בנ"ד שנראה שעבר זמן גדול ונראה שהזמן שקבע אח"כ הוי זקיפה במלוה דקיי"ל בסי' ק"צ סס"י שאם זקף במלוה אינו יכול לבטל המקח אף בעייל ונפיק. ואף דבגיטין (דף י"ח) איתא דזקיפה במלוה הוי כשיעמוד בדין וכן קיי"ל בח"מ סי' ס"ז סט"ז. נראה דזה הוי רק לרבותא דאף העמדה בדין מיקרי זקיפה במלוה. אבל אם קבע אח"כ זמ"פ ודאי הוי זקיפה. וכ"כ הרא"ש להדיא בפירושו רפ"י דשביעית מהא דתנן התם ואם עשאו מלוה אינו משמט דהיינו שקבע זמן לפורעו ע"ש. והיינו שקבע הזמן אח"כ. ולא בשעת המכר. דקביעת זמן בשעת המכר לא מיקרי זקיפה במלוה כמפורש בדברי הראשונים בב"מ (דף ע"ז ע"ב) ובטוש"ע סי' ק"צ סט"ז. ורק באומר בפירוש בשעת מעשה שזוקף במלוה וכלשון הש"ס שם והשאר הריני נושה בך יעו"ש. ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהקונה א"י לחזור כיון שקביעות הזמן היה אחר המכירה:

ועוד דהא כתב הנ"י פ' האומנין ובשטמ"ק שם וברשב"א ועוד ראשונים שאם לא אמר בשעת המכר שיתן לו מיד את דמי המכר או לזמן קבוע. רק אמר שיוכל לתתם לו אח"כ באיזה יום שיהיה. לא שייך בזה דין עייל ונפיק אזוזי לענין חזרה. וא"כ הכא אשר לפה"נ לא נדבר בעת הקנין שיתן לו העסק תיכף או בזמן מוגבל. בודאי א"י לחזור בו אח"כ. ויש לדון דלשיטת הפוסקים המצריכים דוקא שיגלה דעתו מקודם שמוכר בשביל שדחוק למעות והכי קיי"ל בסי' ק"צ סט"ו. לא שייך דין זה. אבל לפ"ז בנ"ד בלא"ה קיים המקח וכמש"ל ובדרך כלל הלא עיקר סברא שיכולים לחזור בעייל ונפיק הוא מצד אומדנא שגלוי לכל העולם וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' פ"ה בס"ד. וזה לא שייך בלוקח כי הא דנ"ד. דאין כאן אומדנא ברורה. ואדרבא חזינן שלא הקפיד במה שנמשך הדבר הרבה. רק עכשיו שהוזלו עצים רוצה לחזור בו:

ולכאורה יש לדון בזה ע"פ מ"ש הפמ"א ח"א סי' פ"ב שאם לקח סחורה ואח"כ חזר בו. ובין כך הוזלה הסחורה. שחייב אותו שם מדין מזיק. וה"ה הכא הרי השהה את העצים עד שהוזלו הרבה. אבל ז"א דשם סמך המוכר עליו שכבר קנה הסחורה. לזה לא מוכרם לאחר. אבל הכא היה לו להלוקח לתבוע את המוכר בדין קח הכסף ותן לי העצים. או תתבטל המכירה וכמש"ל. ואיהו דאפסיד אנפשיה שהשהה מלגמור הדבר. ועוד דשם איירי שבא על יריד ואחר היריד אין בנמצא למי למכור דמינכר הזיקא יעו"ש. ובגוף דברי הפמ"א שם צ"ע טובא ואכמ"ל בזה, וע' שו"ת בשמים ראש סי' רס"ד. ולא דמי להכא. וגם דבלא"ה דבריו תמוהים שם דהא איירי שם שמשך הסחורה לביתו ע"ש. וא"כ הרי הוי קנין גמור וצריך לשלם לו. ולמה הוצרך לבוא עליו מצד מזיק ואקצר:

והנה לפמש"ל שהקנין בנ"ד יהא ע"י הכסף ושטר. יש לדון דכיון שמה שכתוב בשטר שגם ראובן ושמעון מוכרים חלקם ליהודה הוא בטל ונכתב מתחילה רק בתורת אמנה. א"כ השטר בטל מקצתו ובטל כולו וכדקיי"ל בסימן ק"צ סט"ז שאין קונים במקצת השטר. וכ"כ בקצה"ח שם סק"ז שאם הי' מקצת השטר אמנה. בטל כל השטר. ואף אם אין עדים שנעשה ביניהם לאמנה. נראה שראובן ושמעון כשרים להעיד בזה. כיון שעכ"פ מוחל להם הלוקח המכירה. ובפרט כעת שהוזלו עצים דודאי אינם נוגעים בדבר. אכן נראה דבאמת הפונקטאציע שכותבים ידוע שאינו שטר קנין. ורק כתבנו למעלה שיש לדון בזה מצד סיטומתא. ובסיטומתא לא שייך סברא זו שיבטל כל השטר. דרק בקנין שטר שייך זה כמובן. וזה הוי רק כשטר ראיה ומה שייך בשטר ראיה שיתבטל כולו. וכ"כ הקצה"ח שם דבשטר ראיה אין שייך זה. ועוד נראה דרק אם הוא אמנה במקצת לגבי זה המוכר שייך זה. אבל בנ"ד שהוא אמנה לראובן ושמעון לא בטל בזה לגבי לוי. וכן קיי"ל בח"מ סימן נ"א ס"ו שאם כתוב בשטר דברים מיוחדים לכל אחד והעדים קרובים לאחד. מ"מ קיים השטר לגבי השני. ואם נתבטל דבר אחד מצד גוף הענין ולא מכח פסול העדים. מתקיים השטר בשאר הדברים יעו"ש. ומזה צ"ע על הקצה"ח שהזכרנו ובלא"ה חלק עליו הנתיבות שם סק"י ואכמ"ל בזה. עכ"פ אין לבטל בנ"ד בשביל זה את הקנין וכן אין לדון בזה מצד אונאה שהיה סבור שגם ראובן ושמעון מוכרים. דמה אונאה היא זו. וכעין זה פסק בשו"ת חות יאיר סימן ס"ט באחד שאמר לחבירו שלוי נותן לו כך וכך בעד ביתו. וקנה זה ממנו הבית במקח זה. ואח"כ נתברר שהדבר שקר. ופסק שהמקח קיים. כי אם היה סומך רק על זה הו"ל לחקור על הדבר ע"ש ויש להאריך בזה אבל מטרדותי לא אוכל כעת ועוד דבנ"ד הא חזינן שאף כשנודע לו הערמה זו לא חזר בו ויהי כמחריש. וגם אין לומר שלזה מכר בשביל שהיה סבור שיהודה קנה שני החלקים ולא רצה להיות שותף עמו. וכדקיי"ל שיכול אדם לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו ומיקרי נגיעה גבי עדות בסימן ל"ז ס"ז. מ"מ הכא אין שייך זה. שאם לא רצה למכור היה יכול לעכב על שותפו שלא ימכרו חלקם לאיש קשה. דהא נשתתף לסחור עמם ולא עם אחר. וגם כבר כתבתי שהרי ראינו שאף כשנודע לו מזה לא אמר שמבטל המקח בשביל זה רק בשביל כעסו על הרמאות. לא מיהר לגמור הדבר:

ולזה נלע"ד שהקנין בנ"ד קיים וצריך הלוקח לעמוד במקחו וכן ראוי לעשות לו כדאמרינן ביבמות (דף ק"י) הוא עשה שלא כהוגן וכו'. שבא לקנות ע"י רמאות. יתקיים בו גולל אבן אליו תשוב. ובאמת רמאות כזה הוא חמסנות גמורה דמה לי אם אונסו ע"י הכאות ומסירות שימכור לו את שלו. ומה לי אם אונס את שכלו ודעתו שמרמה אותו. ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. אכן כ"ז אם הפונקטאציע כתובה סתם. אבל אם כתוב שם שמי שיחזור בו יתן לחבירו הכפל וכמו שנהוג ע"פ רוב לכתוב בשטרות כאלה. אזי זה מוכח שלא ניתן הכסף לקנין רק לעירבון. ובזה נשתנה הדין כמבואר בפוסקים בסימן ק"צ. ובאופן זה לא אדון כעת עד שישלח לי מעכ"ת העתק לשון השטר הזה. וגם צריך לדעת אם במשך הזמן מכר המוכר עצים מהיער לאחרים או לא. כי זה נ"מ לדינא. וטוב שיתפשרו ביניהם כי קשה להחליט הדין בלי ראות העתק השטר:

סימן קמ

כבוד הרה"ג וכו' מהר"נ הכהן נ"י הרב דק' קאליבעל.

ע"ד אחד שקנה סחורה משמעון כמה שנים על נאמנותו כמה עלה לו הסחורה. ועתה טוען הקונה שישבע המוכר אם חשב לו המקחים בצדק. כי איתרע בעיניו נאמנותו באשר עתה מכר סחורות לאחרים בזול הרבה יותר מכפי שמכר לו. ואף שעתה לא התנה על נאמנות. מ"מ ניכר לו מזה שאינו איש אמת. ועוד טען הוכחות ואומדנות. ופסק הדיין שהמוכר יגיד בהן צדקו שחשב לו המקחים בצדק והיה מגיע להמוכר מהלוקח ערך עשרים רו"כ ולא רצה לשלם עד שיגיד בהן צדק כנ"ל. ואח"כ הפצירו בהלוקח שני אנשים שיתפשר עם המוכר ונתרצה ונתן הלוקח להמוכר עשרה רו"כ. וטוען הלוקח שכן היתה הפשרה שהלוקח ימחול לו את הן צדקו ובעד זה לא יתן להמוכר רק עשרה רו"כ. והמוכר אומר שמחל לו את ההן צדק לגמרי ושישלם לו כל העשרים רו"כ. וא"א לברר זה בעדים. והאריך כת"ר בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה ומחלישות כוחי ל"ע כעת אשיב בקצרה:

הנה לכאורה בטענת שמא לא יוכל להשביעו כמפורש בפוסקים רק יוכל להטיל עליו ח' ב"ד. ונראה דאף שכתבו הפוסקים שמנהג הדיינים להטיל קב"ח מפורש במקום ח' סתם מ"מ בנ"ד לא שייך זה דהא קיי"ל בסימן ע"א ס"ו דבנאמנות מפורש אינו יכול להטיל עליו קב"ח מפורש כיון שפטרו בפירוש ונראה דאף למנהג הדיינים הנ"ל. מ"מ הכא לא שייך זה כיון שפטרו בפירוש מקב"ח. ושוב ראיתי שכ"כ הנתיבות שם והחמדת שלמה סימן ט'. וא"כ ה"ה בנ"ד הרי נתן לו נאמנות על מקחי הסחורה. ובודאי אילו היה אומר לו הלוקח שיקבל בח' על דבריו לא היה רוצה למכור לו כלל. וא"כ הוי כאלו פטרו בפירוש מקב"ח והאמינו על עצמו. ויכול רק להטיל עליו ח' סתם:

וכת"ר הביא משו"ת השיב משה סימן ק"ג והר הכרמל סי' כ"ט שכתבו להצריכו שבועה. והנה שו"ת הר הכרמל אינו ת"י. ובשו"ת השיב משה ראיתי שדבריו נפלאים. שפלפל שם על זה שהמוכר טוען שהלוקח נתרצה על המקח שהגיד לו אז. וכתב דבשביל זה מוכח דמורה התירא להעלים המקח האמיתי. ובשאלה שם לא נזכר זה כלל. רק המוכר טען דאדעתא דהכי שישביענו אח"כ לא היה מוכר לו. ובזה צדקו דבריו וכמש"ל דזה הוי דין דנאמנות בהלואה ופקדון המבוארים בסימן ע"א כיון שנתרצה כן בשעה שעשה העסק עמו. ושם נתחבטו הפוסקים במה נשתעבד להאמין לו. אבל הכא פשוט דאדעתא דהכי מכר לו. ומש"ש עוד ממ"ש המהרי"ט סי' י"ט דבנו"נ באמונה הוי כשלוחו של לוקח הוא תמוה דהא כשקנה המוכר לא ידע עדיין שלוקח זה יקנה ממנו באמונה. והמהרי"ט כתב שם רק דהוי כעין שליח. וע' נתיבות בסי' רכ"ח בזה. אבל לא לענין שיוכל להשביעו. וגם בשליח אם מתנה שיאמינוהו. לא יוכל אח"כ להשביעו:

אכן בנ"ד שטוען דאיתרע נאמנותו יש לדון שיוכל להשביעו דהא קיי"ל בסימן ע"א סי"ג שאם נתן לו נאמנות ואח"כ נעשה כפרן בעדים יוכל להשביעו דמצי למימר שאילו ידע שהוא עלול לכפור לא היה מאמינו. וכבר כתב העבוה"ג סימן י"ט ועוד אחרונים דלאו דוקא בעדים. רק אם לפי ראות עיני ב"ד הוא טוען שקר ע"ש. וא"כ ה"ה הכא בנו"נ באמונה אם נעשה אח"כ כפרן באיזה דבר. י"ל שיכול להשביעו דלא עדיף מנאמנות בשטר. אבל בהא דבהשיב משה לא נתברר דאיתרע נאמנותו יעו"ש. ובעצמו אינו יכול לטעון שיודע דאיתרע נאמנותו, ולא עדיף מאילו טוען פרעתיך דלא מהני להשביעו כשנתן לו נאמנות:

ובהא דסימן ע"א סי"ג שהזכרנו יש לדון דזה שייך רק אם הוחזק כפרן קודם שנעשתה ההכחשה ביניהם. אבל אם היה זה אח"כ י"ל דהשתא הוא דאיתרע ועד עכשיו היה נאמן. וא"י להשביעו על דבר שהיה קודם שהוחזק כפרן. ואף דביו"ד סימן א' כתבו הרבה אחרונים דבשו"ב שנמצא שא"י הלכות שחיטה ל"א השתא הוא דאיתרע. היינו משום דא"א שישכח ברגע אחת כל לימודו יעו"ש באחרונים. אבל הכא שפיר י"ל דהשתא תקפו יצרו לכפור. וע' בש"ך ביו"ד שם סק"א בזה. וע' ח"מ סימן ל"ד סכ"ג שאם ספק מתי עבר העבירה אמרינן דהשתא הוא דעבר. והוא מהריב"ש ע"ש. ומכ"ש הכא דידעינן שעכשיו הוחזק כפרן. ודאי לא מחזקינן ליה כפרן למפרע. וא"כ בנו"נ באמונה אף אם אח"כ איתרע נאמנותו באיזה דבר בכ"ז א"י להשביעו למפרע. כי י"ל השתא הוא דאיתרע. ואם הוחזק כפרן בב"ד קודם המכירה. כבר כתבו הפוסקים בסימן ע"א דלא בטלה הנאמנות דאמרינן כיון שנעשה בב"ד בודאי ידע מזה דאית לה קלא וסבר וקיבל ע"ש באחרונים:

ולכאורה י"ל בנ"ד שהלוקח מוחזק בשל מוכר דיכול לומר שישבע לו בשביל שיודע דאיתרע נאמנותו דאף שבארנו שא"נ לטעון כן. אבל כשהוא מוחזק י"ל שיכול לטעון כן. אבל ז"א. דמוחזק מהני רק כשטוען ברי שיש אצל חבירו ומחזיק בעד זה משלו. אבל הכא שאינו טוען ברי לא שייך זה. ואף אם ברי לו דאיתרע נאמנותו. אבל אין ברי לו שלא הגיד לו המקח האמיתי. ואף שבארתי בחיבורי ח"ג סימן קע"ג שיכול לעכב על חבירו עד שיקבל בח' היינו רק כשמחויב לקבל בח' על פי דין יעו"ש. אבל לא כשטוען כן. וע"ש סימן קנ"ד שבארנו שא"י להשביעו במיגו:

ולכאורה יש לדון מהא דקיי"ל בסימן ע"א ס"ה שאחר ששילם החוב יכול להשביע את המלוה אף שהיה לו נאמנות אם לא שפירש שנותן לו נאמנות לעולם. וא"כ בנ"ד הלא לא אמר שמאמינו לעולם. וכיון ששילם לו דמי המקח בטל תנאי נאמנותו. אבל ז"א דשם טוען ברי ששילם לו שני פעמים ויש לו אצלו סך כזה. ועל טענה זו לא נתן לו כעת נאמנות. אבל בנ"ד טוען רק שחושדו. והיה לו לחשדו גם מקודם. והרי חזינן שלא חשדו:

ולזה נראה שאין יכול להשביעו ולא להטיל עליו קב"ח במפורש. רק היכא שנתברר לב"ד דאיתרע נאמנותו: ובנ"ד שמכר לאחרים בזול. אין בזה ריעותא. כיון שבפעם זה לא מכר לו באמונה. ואף אם מכר באמונה י"ל שהוזיל לאחרים דאצטריכו ליה זוזי וכדומה. ורק סתם ח' יוכל להטיל עליו וכמש"ל. והנה הדיין שפסק שיגיד המוכר בהן צדק נראה שיפה הורה. דאף שא"י להטיל קב"ח מפורש. מ"מ הא בלא"ה מוטל עליו שיהא הן שלו צדק. וכששאלו הלוקח כמה נתן בעד הסחורה. יגיד האמת. וההמונים אין מרגישים בזה. רק כשאומרים להם שיגידו על הן צדקם הם מפחדים מלומר שקר. ולזה שפיר יוכלו ב"ד לומר להמוכר שיאמר על הן צדקו שאמר האמת. וזה עדיפא ליה מסתם ח' דאף שאינו לנוכח מ"מ ח' חמירא להו לאינשי. ויותר חפצים להגיד בהן צדקם ודטבא ליה עבדו ליה. וכן מנהג העולם שמהפכים סתם ח' על הן צדק. הרי דהן צדק קיל להו. ויפה פסק הדיין הלז ובהשכל עשה:

ומה שטען המוכר שאח"כ מחל לו ההן צדק. הנה כיון שעדיין לא שילם לו הלוקח כל הדמים יכול לחזור בו כיון שלא קנו מידו והיה זה שלא בפני בית דין. וגם מה שהפצירו בו האנשים היה שלא בפני המוכר. וגם לפי דברי המוכר שמחל לו לגמרי אין זה נקרא פשרה דהא פשרה נקרא רק כשכל אחד מוותר קצת וכמבואר בפוסקים שהוא מלשון פושרין. וכיון שהוא מוחזק לא מהני מחילתו בלא קנין וכמפורש בח"מ סימן כ"ב בש"ך ושאר פוסקים. ועוד נראה דכיון שבארנו דהנו"נ באמונה דינו כמו מלוה בנאמנות. והתם קיי"ל בסימן ע"א ס"ו שאין מועיל מה שמאמינו בפירוש בלי סתם ח' דמ"מ יכול להטיל סתם ח'. א"כ נראה דה"ה אחר הדין אין שייך לומר שמחל לו הסתם ח'. וכמ"ש הפוסקי' שם הטעם שיכול לומר לו מה איכפת לך מה שאני מחרים על מי שגזל אותי כיון שאתה יודע שלא גזלתני. וא"כ בנ"ד שההן צדק בא בתורת סתם ח'. אין מועיל המחילה. ורק שיכול המוכר לומר לא אגיד בהן צדקי. רק יכול להחרים סתם, וזה היה יכול לומר גם קודם המחילה. ועוד יש לדון דהא לא מחל לו את הגזילה. רק מחל לו את הזכות לדרוש שיגיד בהן צדקו. אבל הלא מ"מ צריך שיהא הן שלו צדק וכמש"ל. וממה שנמנע מלהגיד זה. יש בזה רגלים לדבר שלא הגיד המקח באמונה. ולזה יכול גם עתה להטיל עליו להגיד בהן צדקו. ובלא"ה קיי"ל בסימן ט"ו ס"ד שיכול הדיין להשביע כדי לברר האמת. ונהי שבעתים הללו אין נוהגים כן דא"כ נתת לכל אחד תורתו בידו. אבל בכגון זה להטיל הן צדק כדי לברר האמת במקום שיש מקום לחוש. ודאי שראוי לעשות כן ובפרט שבארנו שבנ"ד יש עליו סתם ח' מעיקר הדין:

ואשר הקשה על מ"ש הש"ך סימן ע"ה סקפ"ב שאין להשביע ע"פ טענתו שאומר שכך הוגד לו. דא"כ כל אחד יטעון כן כדי להשביע ורק בטוען ברי שפיר משביעו דהא הלה יוכל להפך עליו. והקשה כבודו דהא קודם שבועה צריך לקב"ח שאינו משביעו בחנם כדקיי"ל בסימן פ"ז סכ"ב. ולק"מ דשפיר יקב"ח שאינו משביעו בחנם וחושדו באמת. אבל מה שטען שהוגד לו. הוא שקר. וטען כן כדי שישביעהו ב"ד ובחנם מיקרי כשיודע שהאמת כן. או שאינו חושדו כלל. ועוד הקשה דבברי ירא להפך פן ישבע לשקר. וזה ג"כ לק"מ די"ל שירא הוא לטעון ברי ולהכניס א"ע בחשש שיצטרך לישבע לשקר כשיהפך עליו. ועכ"פ לא שייך לומר שכל אחד יטעון ברי ובאמת יש בזה ג"כ סברא דאין אדם מעיז לטעון שקר כדאיתא בב"מ (דף ג') וע' תוס' ב"ק (דף ק"ז ע"א). ולדידי קשה על הש"ך דהא גם בהוגד לו יכול להפך וכדאיתא בסימן פ"ז סי"א שיכול להפך שישבע שהוא חושדו. וה"ה בזה יוכל להפך שישבע שהוגד לו. אך י"ל שירא להפך דהא אפשר הוגד לו כן באמת ובשלמא בטוען ברי הוא מהפך לפי שיודע בעצמו שחבירו א"י לישבע. אבל בהוגד לו אפשר שהמגיד הגיד לו שקר:

ואשר הקשה על מ"ש הש"ך דבהוגד לי מפי נאמנים הוי רגלים לדבר ויכול להשביע אף שלא הגידו בב"ד דהא כתב הש"ך בס"ק ס"ג דבעינן שהב"ד יראו שיש רגלים לדבר ולא שהבע"ד יטעון כן. הנה הש"ך הביא דברי המרדכי בשם ר"ב דבעשוי להסתפק משבעינן היסת אף באומר הוגד לי. וס"ל דעשוי להסתפק מיקרי זה רגלים לדבר ע"ש. וכ"ה במרדכי פרק שבועת הדיינים והביא שם דין דתיבה פרוצה שיכול להשביעו משום שהוא דבר הראוי להסתפק והיינו כמ"ש הש"ך דזה מיקרי רגלים לדבר. והיינו כמ"ש בחי' א"ש פרק אלו מציאות דלזה פטר הר"ב משבועה גבי אבידה וחייב בתיבה פרוצה משום דזה הוי ראוי להסתפק טפי. ומפרש כהתו' דדררא דממונא היינו שיש לב"ד ספק בלא טענותיהם ע"ש. וכן בהא שבאה גזילתו לידו בשעה שהיה מרדף אחריה. ג"כ כשרואים ב"ד שזה מרדף אחר גזילתו יש להם ספק אצל מי נשארה הגזילה של זה [ומ"ש הש"ך בסקס"ג שם שהתיבה פרוצה צריכה להיות לפני ב"ד. לא משמע כן בדברי המרדכי שם ואקצר]:

ואשר הקשה על מ"ש הרמ"א בסימן ר"ז ס"ג דבשטרות העשוין כו' ליכא אסמכתא דהא כתבו הפוסקים בסימן ס"ח וע"ג ורל"ו דל"א כו' במקום שהוא כנגד דינינו הדבר פשוט דהכא לא אתינן עלה משום כו'. רק אמרינן כיון שעשה כן בודאי גמר ומקני ולא הוי אסמכתא. והוי כאלו פירש שעשה בחיוב גמור בענין דלית בה משום אסמכתא. וכעין מ"ש הפוסקים דשבועה מסלק דין אסמכתא משום דחזינן דגמר ומקני:

סימן קמא

ע"ד מ"ש הש"ך ח"מ סימן מ"ג סק"ב וסימן ס"ה סקל"ה דגט שנפל ונמצא והבעל מודה ונמסר לאשה ובאו עדים שנמסר לה קודם נפילה שפיר גובה ממשועבדים מיום המסירה אף שלא נמסר ביום שנכתב. והנו"ב מ"ת סימן כ"ט הקשה דהא הוי מוקדם ופסול. ולזה כתב דהא דאיתא בש"ס דמהני ראיה אימת מטא גיטא לידה. זה רק כשבאו עדים שנמסר ביום הכתיבה וכתב כבודו ליישב דברי הש"ך דהא כתב הש"ך שם סקי"א שאם כתב על שטר מוקדם שהוא מוקדם וההלואה היתה באמת ביום פלוני. אזי השטר כשר וגובה מזמן שני ומדמה לה להא דהרחיקו עדים שתי שיטות שאם מלאוהו אח"כ בקרובים קודם שנראה פסולו בב"ד כשר. וכתב כבודו דהש"ך ס"ל שם דכשר אף כשמלאוהו בקרובים שלא ביום שנכתב וא"כ ה"ה במוקדם כשר בכה"ג. ולזה בנ"ד כשנפל דאית לה קלא ואין חוששין ללקוחות דהא ידעו לומר לה אייתי ראי' אימת מטא לידך הוי כאלו כתב על השטר שהוא מוקדם. והוכשר בזה עכ"ד. הנה אף כי דבריו נאמרו בהשכל. עדיין קשה דהא הש"ך כתב בסימן מ"ה סקכ"ו להדיא גבי הרחיקו העדים שני שיטין שאינו כשר רק אם מילאו את השטר ביום הכתיבה. ובאמת לשון הש"ך סימן מ"ג סקי"א משמע דבמוקדם כשר מזמן ההלואה אף שכתב עליו אח"כ. וכבר נתקשה בספר מקצוע בתורה סימן מ"ג בזה מ"ש מוקדם מהרחיקו ב' שיטין כיון דהש"ך מדמי לה להדדי. ועוד דהא האי מוקדם עכצ"ל דאיירי בגוונא שלא נפסלו העדים דבמוקדם גמור פסולים העדים כדאיתא בסימן מ"ג ס"ח. ועכצ"ל דאיירי שכתב ללות בניסן ולוה בתשרי דהעדים כשרים כמ"ש הר"ן ריש ר"ה דבזה עבידי למיטעי שסברו שכותבין שטר ללוה בלא מלוה. או שהיו אנוסים מחמת נפשות. והנה בכתב ללות בניסן יצא הקול משעת כתיבת השטר דהא העדים סברו שילוה בו תיכף והוציאו קול. והיה ראוי שיגבה ממשועבדים עכ"פ מזמן שני רק שגזרו חז"ל שמא יגבה מזמן ראשון. ולזה אם כתב על השטר שההלואה היתה בזמן שני. ממילא הוכשר השטר. כיון שבעצמותו אין בו פסול. אכן אם היו אנוסים מחמת נפשות א"כ אין העדים מוציאים קול. כי הלא יודעים שהשטר פסול רק שנאנסו לכתוב והוי כאלו לא כתבו כלל והוי כמלוה ע"פ בפני עדים שאינו גובה ממשועבדים. ולזה לא מהני שיכתוב עליו שההלואה היתה בזמן שני כיון שגוף השטר אין בו ממש ורק אם העדים יכתבו עליו זה. אז יהא כתיבתם זו כשטר חדש. ויועיל להוציא קול מזמן שני. וזה יועיל רק כשיכתבו ביום ההלואה. ולא אח"כ:

ובזה מיושב מה שהקשה במקצוע בתורה על הש"ך שכתב בסקי"א דסגי שיכתוב המלוה על השטר מוקדם שעיקר הוא הזמן השני. דהא בסעיף ה' איתא שאם כתבו העדים קודם החתימה שהשטר נכתב ביום פלוני ולא נחתם עד יום פלוני כשר השטר. וקשה דהו"ל לאשמועינן רבותא טפי דסגי כשהמלוה כתב עליו אח"כ. והנתיבות בסק"י הקשה דמ"מ איך גובה מזמן שני הא אין המלוה נאמן על זה. ונדחק דהש"ך איירי שיש עדים על זמן השני. וכ"כ התומים בסק"ד. והוא דחוק בכוונת הש"ך שהרי לא הזכיר זה כלל. אבל לפמ"ש א"ש דהמחבר בסימן מ"ג איירי במוקדם גמור שנחתם באיחור זמן ובזה השטר פסול לגמרי. ואין מועיל מה שהמלוה יכתוב עליו לזה הצריכו שהעדים יכתבו זה. אבל הש"ך בסקי"א איירי בגוונא שהשטר כשר כמש"ל כגון שטעו וסברו שכותבין שטר ללוה. או שסברו שכתוב הזמן השני בשטר ע' סמ"ע סקי"ג וש"ך סקט"ז. ובזה ג"כ שפיר הוציאו קול מזמן שני שהרי סברו שנכתב כהוגן. וכן מפורש בשו"ע סעיף ח' דהך דסעיף ז' דעלה קאי הש"ך בסקי"א איירי שלא הקדימו העדים הזמן בכוונה. ושפיר השטר כשר אם כתב עליו המלוה. דהא העדים הוציאו קול בשעה שחתמו וכמש"ל. ולזה ל"ד להא דהרחיקו שני שיטין. דשם יש על השטר שם פסול בעצמותו שנעשה שלא כהוגן. לזה צריך שימלאוהו ביום שנכתב דבלא"ה אין מוציאין העדים קול כיון שיודעים שהוא שטר פסול. ואף אם אמרו העדים שהוציאו קול. נראה דלא מהני דהוי כאלו היו אומרים עדים במע"פ שהוציאו קול דודאי לא מהני דלא פלוג חכמים בתקנתם שאין גובה ממשועבדים רק בשטר כשר ומיושב בזה כל הקושיות הנ"ל על הש"ך. ובזה מיושב מה שהקשה התומים על הש"ך מב"מ (דף י"ז) דאיתא שם שטר שלוה בו ופרעו נמחל שעבודו ופריך תיפוק ליה דהוי מוקדם. והקשה התומים דהא נ"מ אם כתב עליו המלוה שהוא מוקדם דמ"מ פסול משום שנמחל שעבודו. ולפמש"ל א"ש דבמוקדם בכה"ג לא מהני מה שיכתוב עליו כיון שכבר נפרע החוב ונתבטל הקול שיצא משטר זה בשעת כתיבתו. עכ"פ לפ"ז לא שייך לומר שיוכשר גט אשה ושטר שחרור מוקדם ע"י מה שנפל ואיתרע. דהא גט אשה ושחרור כיון שהיה פסול בשעת מסירה מצד מוקדם לא הוי גירושין ושחרור. כיון שנעשה שלא כתקנת חז"ל. ולא מהני להכשירו למפרע במה שנפל אח"כ. ואף כתיבה על הגט אח"כ לא מהני להכשירו למפרע. ורק בשטר שייך זה דהוי רק מדין ממון. ולא בגט ושחרור הנוגע לאיסור. ואף שהתוס' כתבו כעין זה בב"מ (דף כ' ע"א) ד"ה שובר דלמ"ד בחתומיו זכין לו משתחרר למפרע. היינו רק שם שכן תקנו חז"ל בפירוש כמש"ש התוס'. אבל הכא לא מצינו שיתקנו זה חז"ל שיועיל לכתוב אח"כ על הגט. ורק ביום הכתיבה קודם הנתינה מועיל דהוי כגט חדש וכמש"ל:

ולכאורה יש להביא ראיה להש"ך מדברי התוס' בגיטין (דף כ"ז) ד"ה הא וב"מ (דף י"ח ע"א) שכתבו שאם ראו בידה הגט ולאלתר נפל מידה ומצאו גט יכולים להחזירו לה. דאף אם אינו שלה. מ"מ הרי ידוע שהיה בידה הגט ונתגרשה ע"ש. הרי מבואר שמה שראו בידה מהני להכשירו למפרע אף דאיתרע אח"כ בנפילה. אבל נראה דהיינו משום דהתוס' לטעמייהו שכתבו בגיטין (דף י"ז) שאנו מחזיקים שנמסר ביום שנכתב. וכיון שראוהו בידה אין חוששים שנמסר אח"כ. וכמ"ש הש"ך בסימן ס"ה סקל"ה באורך. ודברי הש"ך בסימן מ"ג סק"ב צ"ל דהוי לדעת שאר פוסקים וההכרח לקצר ויותר נראה דמוקדם הוי פסול בגוף השטר דהא לא נכתב הזמן כתקנת חז"ל. משא"כ בהרחיקו העדים ב' שיטין. שנכתב השטר כהלכתו רק שאפשר לזייף בשני שיטין הללו. ולזה כשמלאוהו אח"כ כשר. אך בזה יש לחלק דאם נכתב בזמנו. רק שלזה אח"כ. א"כ לא נכתב בפסול וכמש"ל ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה