שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר
סימן ק
כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה משה נחום הגאבד"ק אסטראלענקא.
ע"ד אחד שמו שלאסס שנסע בספינה על הים מליווערפול לקארק מהלך י"ח שעות. ובלילה ישב עם עוד אנשים על גג הספינה עד שעה י"א בלילה. ואח"כ הלכו כולם לחדריהם לישן. וכשקמו בבוקר ראו שהאיש שלאסס איננו בספינה. ורק חפציו מונחים בחדרו. ורב החובל העיד שכל הלילה לא קרבה לספינה זו שום ספינה אחרת לא גדולה ולא קטנה. ואמרו המלחים ושארם שאפשר נפל בים. לפי שדופני הספינה הם נמוכים. וגם הים אז היה סוער קצת. והאיש הלז היתה לו קצת רוח רעה ובאותו יום סיפר לאחד שחלם לו אשר בלילה זו ימות. והודיעו מזה לאשתו וקרוביו. והם חקרו ודרשו וכתבו במכ"ע ואין שום ידיעה ממנו. ובדיניהם חייבו את חברת האחריות לשלם להיורשים את כסף האחריות בעד האיש הזה כי הוחלט אצלם שבודאי נטבע בים. וכבר עברו ג' שנים ונאבד זכרו. והאשה מבקשת היתר לינשא. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה והנה מטעמים שונים אין רצוני להזדקק לזה. ובפרט שכתב מעכ"ת אשר כבר נמצאו לה מתירים. וה"ז מצוה שאפשר ע"י אחרים. אך בכ"ז אבאר בקוצר את הנלע"ד בזה להלכה ולא למעשה:
הנה לכאורה אין מקום להתירה. ראשית דאפשר קרבה בלילה ספינה אחרת אל ספינה זו וירד האיש הלז לאותה ספינה והלך למקום אחר. ואף שרב החובל אומר שלא קרבה שום ספינה. הלא א"י אינו נאמן בעדות אשה רק במסל"ת והכא הרי נתכוין להעיד. דלולא זאת לענין מה הגיד שלא קרבה ספינה. וגם דלא נזכר בשאלה אם הי' מסל"ת. ועוד יש לדון דלא מצינו שהאמינו פסולים בעדות אשה רק כשמעיד על גוף המיתה. אבל כשמעיד על ענין אחר. והענין הלז נצרך לב"ד לצורך בירור והוכחה על מיתת האיש. י"ל שאינו נאמן דהא זה הוי תקחז"ל. ואין לנו בו אלא חידושו מה שמצינו בפירוש שחז"ל האמינוהו. שנית דאף אם נאמר שלא קרבה שום ספינה. ובהכרח נפל לים. הלא הוי מים שאין להם סוף שפשוט בש"ס ופוסקים שאסורה להנשא. ובפרט בנ"ד שלא ראה שום אדם בנפילתו. ואפשר שאחר שנפל שט כשעה או יותר על המים ובין כך נתקרבה איזה ספינה ועלה האיש הזה לתוכה. ורב החובל לא ראה זה. כי כבר נתרחק משם. וכידוע שהספינות בעתים הללו שטות במהירות נפלאה. ובמים שאין להם סוף דקיי"ל דהוי רק מדרבנן. היינו אם ראו בעת נפילתו ע"פ המים בכדי שתצא נפשו ולא ראוהו עולה מן המים כמפורש בסי' י"ז סל"ד. ובכ"ז חיישינן דלמא גלי אשפלוהו כדאיתא ביבמות (דף קכ"א). ולזה הוי רק מדרבנן. אבל כשלא עמד וראהו. ודאי יש לחוש שעברה ספינה ועלה לתוכה. כי ידוע שמצוי שיעברו ספינות על הים. וכשיראו אדם שט. בודאי יצילוהו. ומה שהוחלט בדיניהם שנטבע וציוו לשלם כסף האחריות וגם שכתבו במכ"ע ולא נודע ממנו. אינו מספיק כי בדיניהם דנו באומדנא. אבל אנו אין לנו רק מה שאפשר ע"פ יסודות מהש"ס. ומה שלא נודע במכ"ע. י"ל דכיון שבא בשאלה שהיה לו קצת רוח רעה. אפשר יצא מדעתו והתחזקה הרוח רעה אצלו. ולזאת לא ידע מכל אשר דרשו עליו במכ"ע. וגם אולי לא הגיד שמו ומקומו כראוי מאיזה טעם וכמבואר כעין זה בפוסקים. וגם אולי נפל בו מום גדול בעלותו מן הים. ואינו בא לביתו בשביל הבושה. כדאיתא ביבמות (דף קט"ו ע"א) דמחמת כיסופא ערק לעלמא. ואולי נשא במקום רחוק אשה אחרת כאשר מצוי בעתים הללו. ולזה אינו רוצה שתדע אשתו הראשונה את מקומו:
אכן כיון שמצינו ששקדו חז"ל על תקנת עגונות עלינו לפתוח פתחא דהתירא בזה. וד' יהי בעזרי. ואזכיר בקוצר מה שיש לדון בזה להקל. הנה הגדת רב החובל בערכאות אף שלא היתה מסל"ת. מ"מ אומן לא מרע אומנתו. ואומנתו היא שישים לב כל הלילה למהלך הספינה לשמרה שתלך כראוי. ואילו ראה שקרבה ספינה לא היה משקר. כי הוא עבידא לאגלויי שיבוא האיש הזה ויתברר שקרו. ויאמרו שהיה ישן בלילה ולא ידע שקרבה ספינה. ועי"ז יהי לו ריעותא גדולה ויאבד חזקת אומנתו. ואפשר יענש ג"כ בעד זה. ואף אם ישן באמת בלילה ההיא. היה טוב לו יותר לשקר ולומר שקרבה איזה ספינה. כי שקר כזה א"א להתברר. ואף שספינות גדולות ידוע ודאי מתי שהולכות על הים. בכ"ז א"א לכוין השעה והמקום. וגם אולי יש ספינות קטנות שאין ידועות כ"כ. וגם יכול לומר שנדמה לו כן שקרבה ספינה. ולזה יש לסמוך על דבריו כמו על מסל"ת ואולי עוד יותר כמו שמצינו שסמכו בכמה דוכתי על סברא זו דערכאות לא מרעי נפשייהו אף באיסור תורה. וכבר האריך בזה בבאר יצחק חאה"ע סי' ה' ועוד אחרונים. וכיון שאנו תופסים שנאמן רב החובל מעיקר הדין. שוב אין נ"מ אם העיד על גוף המיתה או על ענין אחר:
וגם נראה שתיכף בבוקר כשלא מצאו את האיש בספינה אמר רב החובל אל האנשים שלא ראה שום ספינה שתקרב אל ספינה זו בלילה זאת. וזה מיקרי מסל"ת. ואף שנתכוין להגיד שודאי נפל לים ושלא ירד לספינה אחרת. מ"מ לא נתכוין להעיד. וכעין הא דיבמות (דף קכ"א ע"ב) דאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. הרי שנתכוין להודיע שמת ומ"מ מיקרי מסל"ת. כיון שלא נתכוין להעיד. והנה לדעת הפוסקים דס"ל דמסל"ת נאמן מדינא משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי וגם משום דחזקה דדייקא ומינסבא. א"כ ודאי אין נ"מ אם מעיד על גוף המיתה. או שמעיד ענין אחר שמזה מוכח שמת. וכ"כ הנ"י בפ' בתרא דיבמות דמסל"ת נאמן משום דודאי אינו משקר וגם דדייקא ומינסבא ע"ש. ואף לדעת הפוסקים דס"ל דנאמנות מסל"ת בעדות אשה הוא מתקנת חז"ל מ"מ נראה שאין חילוק בזה. דהא טעם התקנה הוא מפני תקנת עגונות. א"כ אין חילוק אם הוא אומר על גוף המיתה או שאומר על דבר שמוכח מזה שמת וכן מצינו שנאמן הא"י לומר סימני האיש אף שאין זה שייך לגוף המיתה. רק כיון שא"א להתירה בלעדי זאת. לזה מאמינים אותו בכל דבר:
וא"ל שאולי ירא רב החובל להגיד שקרבה ספינה וירד הלה לתוכה. כי לא היה לו להניחו. דאף אם חק הממשלה הוא שם כן שאין לו להניחו. בכ"ז היה יכול לומר שקרבה ספינה רק לא ראה אם ירד האיש לתוכה. כי הלא הרב החובל מחויב להשגיח רק על תהלוכות הספינה ולא על האנשים הפרטיים שנמצאים בה לדעת שבתם וקומם. ואדרבא יותר נכון לפניו לומר שקרבה ספינה כדי שלא יתפס בשקרו כמש"ל. ועוד יש הוכחה שאם היה עולה לספינה אחרת לא היה מניח חפציו בספינה זו. ומי הוא זה פתי שילך לדרך רחוקה בלי החפצים שהכין כבר לדרך עמו. ואף שי"ל שהיה ירא שכשיקח חפציו ירגישו בו אנשי הספינה. בכ"ז הוא דבר רחוק. וגם דהא הספינות הולכות במהירות. ואיך אפשר שברגע שעברה הספינה יגידו לו לאיזה מקום הולכת ויתרצו לקחתו לספינתם אשר הוא טורח גדול בשעה ששתי הספינות הולכות:
והנה התו' בגיטין (דף כ"ח ע"ב) ד"ה וקתני כתבו דהא שעכו"ם נאמן בעדות אשה היינו רק כשאומר שמת. אבל כשאומר שיצא למות או ליהרג אינו נאמן. מבואר מזה דרק על עצם המיתה נאמן במסל"ת. ולא בדברים המוכיחים על מיתתו. ולפ"ז גם בנ"ד אין רב החובל ושאר עכו"ם הנמצאים בספינה נאמנים שנאבד ולא יצא לספינה אחרת או ליבשה. ואף דמסיק הש"ס שם דקתני מת או נהרג. מ"מ לא מצינו שיהא מחלוקת בדין זה בין המקשן להתרצן. וכן בלישנא בתרא שם נקיט הש"ס כן בפשיטות. וכ"פ הרא"ש שם שמסל"ת א"נ לומר שיצא ליהרג. ולכאורה יש להביא ראיה מהתו' הנ"ל שנאמן מסל"ת אף בדבר שאינו נוגע לגוף המיתה. דהא כתבו התו' דרק באומר מת נאמן דלא טעי בין מת ללא מת. אבל ביוצא למות לא מהימן. הרי מבואר דרק משום חשש טעות אינו נאמן. אבל במקום שאין לחוש לטעות שפיר מהימן. אבל באמת אין מזה ראיה. דיוצא למות הוי כאומר מת. כיון דאמרינן שכיון שיצא למות בודאי הומת וגברא קטילא הוא כדאיתא במכות (דף ה'). אבל היכא שהעכו"ם מעיד על ענין צדדי. רק שזה נצרך להתרת האשה. י"ל שלא האמינוהו בזה וכמש"ל. ועוד דאף אי נימא שנאמן. הרי כתבו התו' שבמקום שיש לחוש לטעות אינו נאמן. ורק באומר מת אין שייך טעות. וא"כ גם בשארי דברים ניחוש לטעות. ומי יודיענו הגבול בזה באיזה דבר לחוש לטעות ובאיזה אין לחוש. ובאמת קשה דאי יש לחוש לטעות. ניחוש גם בישראל המעיד. ואפשר לומר דבישראל שיודע שמתירין האשה ע"י דיבורו. שפיר דייק בדבריו. אבל ז"א דהא איתא שם שמע מב"ד של ישראל וכו' ישיאו את אשתו. וא"כ הוא אינו יודע מזה רק שמע. והב"ד כשהגידו זה לא הגידו כדי להתירה וא"כ ניחוש לטעות. ואף די"ל שב"ד יודעים שאפשר להתיר אשתו עי"ז ונזהרים בדבריהם. מ"מ פשטא דסוגיא משמע דלאו דוקא ב"ד וכל אדם נאמן. ונקיט ב"ד משום דבעי למינקט קומנטריסין. דביוצא ליהרג הוי רבותא שאף בקומנטריסין שהוא מהדיינים חיישינן לטעות. ולמסקנא דאיירי במת ונהרג הוי דוקא קומנטריסין דעבידי לאחזוקי כדאיתא בש"ס שם וע' אה"ע סי' י"ז סי"ד וסל"ו ואחרונים שם. ובגוף הדבר יש לדון אם הכוונה שם שאומר סתם ששמע מקומנטריסין שיצא ליהרג ולא הזכיר אם נגמר דינו לגמרי ואם חתם על זה גדול הדיינים שלהם כדאיתא בסוגיא שם. ולזה אנו מסופקים שמא טעה וקרא יוצא ליהרג אף שלא נגמר דינו לגמרי. או דמיירי ששמע שאמר שנגמר דינו לגמרי. ובכ"ז חיישינן לטעות. והטעות נראה שהוא אם נגמר דינו. וכ"כ המה"צ אות מ"ו ואות נ'. וכתב שם ג"כ דאפשר דאמר בדדמי וזה צ"ע דבמקום שאפשר שיאמר בדדמי אין חילוק בין ישראל לעכו"ם. וכדאיתא ביבמות (דף קט"ו). והכא איתא בש"ס שם דישראל נאמן, וכ"כ המהרש"א בגיטין שם דרק עכו"ם א"נ אבל ישראל מהימן:
ועוד נראה דהא קיי"ל שעכו"ם נאמן לומר פלוני שיצא ממקום פלוני עם פלוני. וכן עשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני מתו וכדאיתא (בדף קכ"ב ע"א) ובאה"ע סי' י"ז סי"ז הרי שנאמן לומר שזהו שיצא ממקום פלוני. ול"ח שמא טעה בזה. כי בדרך הלך אחד מהאנשים שיצאו משם למקום אחר. ואיש אחר בא במקומו והוא מת. והראשון עודנו חי. ובודאי אף אם עכו"ם אמר במסל"ת שפלוני יצא אז עם פלוני ועכו"ם אחר אמר במסל"ת שזה שיצא אז עם פלוני נהרג שפיר מהימן. דמ"ש אם אחד אומר כן. או שנים. הרי שנאמן אף על דבר צדדי שלא בענין המיתה. ועוד יש להביא ראיה מהא דקיי"ל בסעיף כ"ו שמסל"ת נאמן לומר שמצא איש מת ומכיר אותו בט"ע או בסימנים שזהו פלוני. וע"ש בח"מ וב"ש סקע"ו שיש מחלוקת לענין טב"ע אי מהימן. הרי שנאמן על הסימנים אף שאינו נוגע לגוף המיתה. ורק בטב"ע ס"ל להר"ש ור"נ הובאו שם בב"ש שאפשר לא דקדק כ"כ. והסברא דכיון דמצינו בש"ס חילוק בין ת"ח לע"ה לענין טב"ע וע' חולין (דף צ"ו) יש מקום לומר שלא דקדק בזה העכו"ם כ"כ. ובלא"ה הכריעו הפוסקים שנאמן אף בטב"ע וכמ"ש הב"ש שם וע' ח"ס סי' מ"ו בזה. וכיון שמצינו שהעכו"ם נאמן גם בדברים נוספים כדי לברר מי הוא האיש המת. ה"ה בנ"ד נאמן לומר שהאיש הלז לא יצא לספינה אחרת כדי שיתברר לנו עי"ז שנפל לים וכן מצינו דקיי"ל שמסל"ת מפי מסל"ת נאמן. אף שאינו מעיד על המיתה רק על אמירת העכו"ם הראשון. ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה עיקר כמש"ל שנאמן מסל"ת בכל גווני וע' בשו"ת ר' משולם איגרא סי' ה' וסי' ו' שהביא בשם שו"ת לקט הקמח שיש לחוש שיצא האיש מספינה שהיה בה לספינה אחרת. אך כבר בארנו דבנ"ד שאני שיש לפנינו הגדת רב החובל. וגם דהילוך הספינות כעת הם במהירות מאוד ולא כמו בדורות הקודמים. וגם דאיכא אומדנא ממה שלא לקח עמו החפצים שלו. ולכאורה יש לדון מצד כאן נמצא כאן היה. אך ז"א כיון דבע"כ עלינו לומר שנפל מהספינה לים. וע' בשו"ת רמ"א הנ"ל:
וכיון שזכינו לדין שמאמינים לו שלא קרבה ספינה לשם. א"כ בודאי נפל לים. כיון שלא נמצא בספינה. ואף בעיר אמרינן ביבמות (דף קט"ו) תבדק נהרדעא כולה. אלמא דמהני בדיקה בכה"ג בעיר אם נמצא איש כזה. ומכ"ש שמועיל בדיקה בספינה. והנה לא נתבאר בשאלה אם היו שם יהודים בספינה או לא. אך עפמש"ל נתבאר שנאמנים א"י בזה אם מצד מסל"ת או מצד שהעידו כן בערכאות. וכיון שנפל לים הרי יצאה האשה מאיסור א"א דאורייתא. ואף שכתבו הרמב"ן ורשב"א והובאו להלכה בסעיף ל"ד דהיינו דוקא כששהו הרואים עד כדי שתצא נפשו. מ"מ הרי כבר כתבו הרבה ראשונים הובאו בשו"ת ר"ב אשכנזי סי' כ"א וח"ס סי' נ"ח וס"ה ובמשכנות יעקב סי' ת' דאף בלא שהו דינו כמים שאין להם סוף. ואף דאפשר שקודם שיצאה נפשו קרבה אליו ספינה ונכנס לתוכה. בכ"ז הוי רק מיעוט ודבר רחוק. ורוב הנופלים לים הם נטבעים ומתים. וככל משאל"ס דהוי רובא למיתה כמ"ש התו' בב"מ (דף כ') וביבמות (דף ל"ו). ומש"ל דשמא נפל בו מום וברח מחמת כיסופא. מצאתי שכ"כ הרדב"ז. וכתב המה"ל בסקנ"ח דגם בהא דיבמות (דף קט"ו) הוי רק לכתחילה וכדין משאל"ס ובאמת במים הוא דבר רחוק. ורק באש חששו לזה ביבמות (דף קט"ו). וגם הא כתב הח"ס סי' נ"ח וס"ה דבזה"ז נשתנה הענין שיש ט"ג ומכ"ע ואלו ניצול באיזה אופן היה מודיע לביתו תיכף. ולזה הוי רק חשש למיעוט. ובמה"צ ס"ק קל"ד האריך בזה:
והנה ידוע שיטת הר"א מוורדון ועוד ראשונים שאם אבד זכרו יש להתיר אשתו אם יש עוד אומדנות המוכיחות שמת. וכבר האריך המבי"ט סי' קפ"ז קפ"ח להחזיק שיטה זו והביא שכ"כ הר"א ממיץ. ואף שהב"י ועוד מחכמי דורו חלקו עליו. בכ"ז יש לצרף זה במקום שיש עוד סברות להקל. וכ"כ בתה"ד סי' קל"ט דהיכא שאבד זכרו כמה שנים הוי כמשאל"ס שרובן למיתה. וכ"כ הח"ס סי' ס"ה דבזה"ז יש לדון ע"פ אומדנא זו שאבד זכרו איזה שנים. וכ"כ במה"צ ס"ק קל"ד. ובמבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע ע"ש. ובשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רכ"א כתב ג"כ שאם נשתקע שמו יצאה מאיסור תורה. ובפרט בנ"ד לפמש"ל שיש לנו לתפוס שנפל בים. וא"כ הוי מים שאין להם סוף דהוי רק דרבנן ובזה ודאי יש מקום לסמוך על אומדנות הללו:
ובעיקר ענין זה נראה לחדש דהנה רש"י בשבת (דף קמ"ה) והרשב"א בשטמ"ק ריש כתובות ועוד כמה ראשונים כתבו הטעם שהאמינו חכמים בעדות אשה עד מפי עד ועכו"ם מסל"ת ואשה וקרוב. היינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובעדות עד אחד כתב התשב"ץ ח"א מסי' פ"ב ולהלן והנו"ב סי' ל"ג לדון שנאמן מדאורייתא ודן שם גם על אשה וקרוב ע"ש. והנ"י הקשה רפ"י דיבמות דאם הופקעו הקדושין א"כ למה קיי"ל שאם בא בעלה תצא מזה ומזה. ובשטמ"ק שם נראה דעתו בזה שכיון שנתברר ששקר העידו ממילא לא הפקיעו הקדושין. והוא דוחק גדול ועו"ק דכל כה"ג איכא נ"מ רבתא לדינא. והו"ל להש"ס לפרושי טעם זה. ומנ"ל לחדש סברא זו מדעתינו. והרי בכ"מ שהוצרכו לסברא זו פירשו חז"ל להדיא כן בריש כתובות וגיטין (דף ל"ג) וב"ב (דף מ"ח). וע' ר"ן נדרים (דף צ' ע"ב) והנלע"ד בזה דהנה איתא בב"ק (דף ק"י) ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שי"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. וכתבו התו' שם הסברא משום דלאחר מיתה אין נ"מ לבעלה אם יבטלו הקדושין למפרע ולזה אזלינן רק בתר אומדן דעתה בזה. וכ"כ התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב). וא"כ בכל אדם כשמת אין נ"מ לו אם יבטלו הקדושין למפרע. וי"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה שימות הבעל במקום רחוק והיא תשאר עגונה כל ימי חייה. ואף דהש"ס מסיק בב"ק שם דמ"מ מתרצית להתקדש משום דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. היינו רק כשאפשר לה לינשא עכ"פ להמוכה שחין וניחא לה בכל דהו וכדאיתא ביבמות (דף קי"ח ע"ב). אבל היכא שתשאר עגונה כל ימיה. הרי תיתב ארמלא ובודאי לא ניחא לה. והתו' כתבו בב"ק שם דסברא זו שייך רק בנפלה מן האירוסין שלא הי' לה שום טובה מהקדושין. אבל מן הנישואין ל"א סברא זו. וזה צ"ע דכיון שאנו אומרים שהבעל מרוצה שיהיו הקדושין על אופן זה שיתחדש מזה ביטול הקדושין לאחר מיתתו. א"כ נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה, וא"ל דלא ניחא להבעל שיהיו בעילותיו בעילות זנות. דא"כ הו"ל להתו' לומר טעם זה. ולא בשביל שהיא מתרצית. ובשטמ"ק שם כתב באמת בשם הרא"ש הטעם שאינו רוצה שיהיו בעילותיו של זנות. אבל זה דוחק דהא עכ"פ יהיו בהיתר כיון שהיתה נשואה לו כדין רק שהי' על תנאי ואף במיוחדת לו אין איסור מעיקר הדין. וכן קיי"ל בסי' קנ"ז ס"ד שמותר לכתחילה לישא על תנאי. וכבר האריכו האחרונים בענין זה ולא חששו לזה שיהיו למפרע בעילות זנות. וכ"כ כמה ראשונים גבי יבם מומר לעכו"ם לצדד לבטל הקדושין מסברא זו ואף ביבמה מן הנישואין. ולא חששו לסברת התו' ורא"ש הנ"ל. וכ"כ הב"ח באה"ע סי' קנ"ז דבכה"ג לא מיקרי בעילת זנות. רק דשם חלקו הרבה פוסקים על סברא זו מצד דס"ל דאף במומר אמרינן דניחא לה בכל דהו. ורש"י פירש בב"ק שם דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו. נראה דמפרש דקאי על הבעל. וזה קשה דתיפוק ליה שי"ל דגם ביבם ניחא לה כדאיתא ביבמות (דף קי"ח) דנפצא גברא וכו'. ואפשר משמע לרש"י דמ"מ מוכה שחין לא ניחא לה. ורק כשבעלה כעת שלם ואח"כ אפשר תזקק לאחיו ניחא לה ליכנס בספק זה. דהא אפשר ג"כ שיחלוץ לה. ואף אם ישא אותה אינה מקפדת ליכנס בספק זה. אכן המרדכי פ' החולץ הביא דעת הר"מ דמפרש דקאי על מוכה שחין. ולזה כתב שם דבמומר לא שייך זה וכ"כ כמה פוסקים ורש"י חולק שם ואוסר בנפלה לפני יבם מומר. ונראה דבנ"ד אף לרש"י י"ל שבטלו הקדושין. דרק ביבם מוכה שחין שאפשר שיחלוץ לה וגם דהא כופין אותו לחלוץ כדאיתא ביבמות (דף ד'). וגם דעכ"פ יהי' לה בעל. אבל כשמת ואין עליו עדים הרי מתעגנת לעולם. אדעתא דהכי ודאי לא נתקדשה דתיתב ארמלו:
וכיון שזכינו לדון שאם מת בטלו הקדושין. היכא שיש לנו ספק אם מת ממילא הוי ספק בקדושיו כיון שאין עדים על מיתתו. וחזקת א"א אין כאן. וגם חזקת חי אין כאן לפי שיש כנגד זה חזקה דדייקא ומינסבא לפמ"ש הפוסקים שזה שייך אף כשאינה אומרת שיודעת שמת. ובספק השקול ידוע דעת הרמב"ם דמדאורייתא הוא לקולא ורק מדרבנן החמירו. והרשב"א דס"ל שמה"ת הוא להחמיר נראה דהכא מודה דהא איכא הכא חזקת פנויה. וע' תו' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל. ואף שכתבו התו' בכתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה תרווייהו דמשום חזקה זו אין להתיר לכתחילה בספק קדושין. מ"מ משמע דזה הוי רק מדרבנן וכ"כ הפנ"י בקדושין (דף ע"ט) דהוי מדרבנן. א"כ לכ"ע בכה"ג ליכא רק איסור דרבנן. ולזה שפיר הקילו חז"ל להאמין עכו"ם מסל"ת ועד מפי עד. דהם אמרו והם אמרו ויש להאריך בזה וגם לבאר במקום שהקדושין נפקעים לענין כתובה וכדומה וע' שטמ"ק כתובות (דף ג') ומטרדותי ההכרח לקצר:
ולכאורה יש להקשות דכיון שאנו מתירים אותה מצד ספק. א"כ הדבר נוגע גם לבעלה. כי אולי הוא חי. ועי"ז שאנו תופסים שלא נתקדשה על אופן זה ומתירים אותה לינשא לאחר נאסרת על בעלה הראשון כדקיי"ל תצא מזה ומזה וכיון שאומדנא זו נוגעת גם לו. ממילא בטלה האומדנא כמ"ש התו' בכתובות (דף מ"ז) ד"ה שלא ובב"ק (דף ק"י). ונראה דלק"מ. דכיון שיש לנו ספק אם מת. ומכריעים את הספק ע"י חזקת פנויה להקל דודאי מת דפלגא וחזקה הוי כמו רוב נגד פלגא. א"כ הוי כאלו נתברר שמת. ואין שייך לדון מצד שהאומדנא נוגעת גם אליו. ורק חז"ל אסרוה והם אמרו שמותרת כשיש עכו"ם מסל"ת או עמפ"ע:
ולפ"ז כשנאבד זכרו כמה שנים וקרוב הדבר שמת. הרי יש כאן ספק על הקדושין. דאם מת נתבטלו הקדושין כמש"ל. וא"כ אין לה חזקת א"א כלל. ואף שיש לו חזקת חי מ"מ כיון שרוב אנשים ההולכים למרחוק כותבים לביתם. ואף אי נימא שיצא מדעתו ואין לו דעת לכתוב. מ"מ כיון שכתבו בכתבי עתים. ידוע שע"פ רוב מתברר הדבר. ואף אם יצא מדעתו ואין בו דעת להגיד מי הוא. מ"מ ידוע שע"י מכ"ע מתעוררים להסתפק עליו ומודיעים שנמצא שם איש כזה. וגם דיציאה מדעת באופן כזה הוי מיעוט דלא שכיח. וגרע עוד ממיתה דמיתה שכיח טפי. ואף שאיש זה היתה בו קצת רוח רעה. בכ"ז רחוק הדבר שתיכף כשיצא ליבשה יצא מדעתו באופן כזה שלא ידע שמו ומאיזה עיר הוא. וכיון שיש כאן רוב לדון שמת ממילא נתבטלה חזקת חי. דרובא וחזקה רובא עדיף. והריב"ש כתב בסי' שע"ט הסברא דשני חזקות עדיפי מרוב. אבל בנ"ד ליכא חזקת א"א כמש"ל. ונהי דחזקת פנויה י"ל שאין כאן כיון שהיו קדושין לפנינו כמ"ש התו' בכתובות (דף כ"ג) וע' יבמות (דף ל"א). מ"מ חזקת א"א ודאי דליכא:
והנה במים שאין להם סוף כתבו התו' ספ"ק דב"מ והמרדכי שילהי יבמות שהחמירו חז"ל לחוש למיעוט. ונראה הטעם דאף שרובם למיתה, מ"מ אין כאן ספק בקדושין. דכיון שיש עדים שנטבע הרי היא מותרת מדאורייתא. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה רק כשאין עדים על מיתתו ולזה החמירו חז"ל משום חומרא דא"א לחוש למיעוט שאפשר שינצל. כי אם יתירו כל הנטבע במשאל"ס ממילא תנשא אשת איש דנפילה למשאל"ס הוא מיעוט המצוי. ויש מיעוט מזה שניצולים. ולזה גזרו על כולם. וא"ל דא"כ נימא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון שאסורה לינשא. ז"א דכיון שהאיסור הוא בשביל שמא הוא חי. גם הקדושין לא נפקעו כמש"ל. דרק במת שייך זה דאז אין נ"מ להבעל בזה. וא"ל דא"כ כשעכו"ם מסל"ת שנטבע במשאל"ס יהא עדיף. דאז נימא דע"מ כן לא קידשה נפשה כיון שאין עדים על טביעתו. ז"א דכיון שאסרו חכמים במשאל"ס. הוי זה כאלו אינו מעיד כלל על מיתתו. וגם דאיך אפשר שעדים יגרעו ממסל"ת או עד מפי עד:
אכן היכא שיש רגלים לדבר שמת ונאבד זכרו כמה שנים כהא דנ"ד. שפיר יש לדון דשרי. דבזה לא מצינו שיאסרו חכמים. והטעם באשר אין זה מצוי שילך איש ויאבד זכרו וכמ"ש הח"ס כנ"ל. ול"ד למשאל"ס דהוי מיעוט המצוי שיטבע אדם במשאל"ס וכמש"ל. ולזה בכה"ג דנ"ד אוקמא אדינא דכיון דבכה"ג יש רוב למיתה. וחזקת א"א אין כאן שפיר מותרת להנשא. וגם דאז יש ג"כ חזקה דדייקא ומינסבא. וכתבו הפוסקים שזה שייך אף כשאינה אומרת שמת. ומבואר בזה שיטת הר"א מוורדון ג"כ. וע' במרדכי שדקדק מדלא תנן במשאל"ס שאסורה לעולם. והקשה המרדכי שם דהא בכ"מ קתני אסורה והכוונה לעולם. אבל כוונתו דהא איתא שם ברישא בש"ס דמים שיש להם סוף אשתו מותרת. וקשה דהא בעינן ששהה כדי שתצא נפשו כדתנן במשנה שם. ועכצ"ל שהכוונה שמותרת לאחר ששהו ובמשאל"ס אסורה אף אחר ששהו. וא"כ הול"ל לעולם שזהו עיקר החילוק בין יש להם סוף לאין ל"ס ולזה דקדק הר"מ דלא מצי לשנות לעולם. לפי שאם יומשך זמן רב. תהא מותרת מצד שנאבד זכרו. ולכאורה יש להקשות דכיון שנאבד זכרו ואנן סהדי דבכה"ג רובן למיתה. א"כ מדאורייתא שרי ושוב לא שייך למימר אדעתא דהכי לא נתקדשה. וכמש"ל גבי משאל"ס. ז"א דהא תיכף כשמת במקום שהוא נפקעו הקדושין דאז לא הי' נקרא עדיין נאבד זכרו. ואמרינן אדעתא דהכי לא נתקדשה. ואח"כ כשעבר זמן רב ונאבד זכרו ואנן סהדי דודאי מת. נולד זה עכשיו והקדושין בטלו כבר. ויש להאריך בזה. אך אין הפנאי מסכים כעת:
עכ"פ נראה דבנ"ד יש מקום להתירה לעלמא. אך אחרי אשר הוא דבר חמור מאוד. אינני קובע זה הלכה למעשה עדיין עד אשר אשנה פרק זה עוד הפעם בל"נ. וגם כשיסכימו בזה עוד שני רבנים גדולים. וישלחו לי העתק דבריהם מאיזה טעם מתירים:
סימן קא
ע"ד שבא אחד לפניו ואמר איך שהיה לו חשד על שכינו שיש לו התקרבות עם אשתו. וכדי לברר זה נטמן תחת המטה והם חשבו שיצא לשוק. וראה ששכבו שניהם על המטה במלבושיהם ולפי השערתו מהדיבורים ששמע עשו מעשה זנות וגם כי לא היה מי שיעכב על ידם. כי הוא היה ירא לדבר פן יכוהו. וכשהלך השכן ממנה יצא מתחת המטה והחל להכותה והודית לפניו שזינתה. והיא מכחשת את הכל. ועל האשה לא נשמע עד כה שמץ דבר רע. ויש להם ג' בנים. וידוע בעיר שהאיש הזה מתקוטט מכבר עם אשתו. והאריך כת"ר בדברים ישרים וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר בענין זה האריכו כל האחרונים. לזאת אשיב בקוצר:
הנה ידוע מ"ש הפוסקים שאף באומר שראה שזינתה אינו נאמן לאוסרה עליו ע' אה"ע סי' קע"ח ס"ט ואחרונים שם. ויש חולקים ע"ז ע' יש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח וע' ח"ס סי' ק"ו. וגם לענ"ד הדין מפוקפק מאוד להאכילו בע"כ דבר האסור לו לפי מה שראה בעיניו. וגם דהא כתבו הפוסקים דרגמ"ה לא תיקן במקום מצוה. ואין לך מצוה גדולה מזו שלא ידור עם אשה זונה. ומ"ש קצת פוסקים דא"כ בטלה תקנת רגמ"ה כי כל אחד יאמר כן. הנה לבד שדבר רחוק הוא שיחציף לומר שקר כזה. הלא לא עדיפא משארי טענות שבין אדם לחבירו. והוי כאלו התנתה עמו שלא יגרשנה בע"כ ושלא ישא אחרת עליה אם לא שתהא אסורה עליו ע"פ דין וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' קמ"ד קמ"ה בזה. ואם היה אז טוען שראה שזינתה היה חייב שבועה על הכחשתה. כי הוא מוחזק בעצמו וה"ה הכא נשביענו או יקבל בח' על דבריו:
אכן בנ"ד אין נ"מ כ"כ בזה כי הלא לא ראה שזינתה. וגם כדרך המנאפים לא ראה כיון שהיה תחת המטה. רק אומר בדרך אומדנא. וכבר כתב האו"ז וש"פ באחד שאמר ששמע מאחורי הכותל שהנשימו כמו בשעת מעשה והתירו משום שאפשר נשתגעו בשארי דברים. והביא זה גם כת"ר. וע' שו"ת צ"צ סי' ע"ט שהתיר בעובדא שהיה יותר רגלים לדבר מבנ"ד. והביא ג"כ מהמרדכי הנ"ל. ובפרט דבנ"ד היה קטט ביניהם מכבר. וקיי"ל בסי' קע"ח ס"ט שאין יכול לומר שמאמין את העד. וכבר בארתי בס"ד בחיבורי ח"ג סי' ק"ח הסברא בזה כי לפי ששונאה. לבו נוטה להאמין עליה כל דבר רע. וכן קיי"ל באומרת מת בעלה שאינה נאמנת במקום קטט ומלחמה משום דאמרה בדדמי כדאיתא ביבמות (דף קי"ד) ובאה"ע סי' י"ז סמ"ח. וה"ה בנ"ד מחמת שנאה נוטה לבו שיש אומדנא שזנתה. ואף דעכ"פ היה כאן דבר מכוער דמסתמא שמע מהם דברים מגונים בהיותם יחד. והוי כיעור אף להסוברים דבמלבושיהם לא הוי כיעור. מ"מ בשביל זה אין לו לגרשה כשיש להם בנים כיון שאומרת ברי שלא זינתה. וגם בגוף הכיעור מכחישתו דבזה לא שייך שעושה דבר האסור כשידור עמה. ומה שאמר שהודית אינו כלום כיון שאף לדבריו הודית מחמת הכאה. וכמ"ש ג"כ כת"ר מדברי הנו"ב והח"ס. וגם אין לנו להאמין לה ומה שאומר שמאמין הוא מחמת קטט כנ"ל. ורק יוכל להטיל עליה ח' שלא זינתה דהוי רק טענת שמא. וראוי לאיים על האשה ועל השכן אולי יתגלה עי"ז תוכן הענין לאמתו:
סימן קב
ע"ד אשר נזדמן לו כעת להיות גלמוד ואיננו מוצא איש אשר ילין בביתו. ובאשר לא יוכל להיות בלי משרתת הכניס לביתו איש אחד עם ב"ב. אבל האיש ההוא ע"פ רוב נוסע למרחוק ונשארים אשתו ושלש בנותיו. וחפץ כבודו לדעת אם יש עצה שלא יכשל באיסור יחוד. והנני לרצונו אך בקוצר מרוב טרדותי:
והנה באיש אחד עם שלש נשים הוא מחלוקת הפוסקים. ודעת רש"י בקדושין (דף פ"ב ע"א) שמותר להתיחד והיבא דעתו באה"ע סי' כ"ב ס"ה. ולפ"ז יש להקל כשיטה זו דבדרבנן אזלינן לקולא. ואף לשיטת התו' דיחוד הוי דאורייתא מ"מ יחוד דשתי נשים הוי דרבנן לכ"ע כמ"ש החו"י סי' ע"ג. ואף דאיתא בקדושין (דף פ"א ע"א) דאיכא פלוגתא באנשים בפנים ונשים בחוץ או אנשים בחוץ ונשים בפנים. וקאמר עלה אביי דניזיל בתרווייהו לחומרא. היינו משום דאם נקל בזה נצטרך להקל בשניהם ויעשו איסור ממ"נ. וכעין זה כתב הר"ן פע"פ גבי הסיבה ובפ"ק דמגילה לענין ספק מוקף והתו' בביצה (דף י"ד ע"א) דעבדינן לחומרא בכה"ג היכא שיש ספק בכל צד. ואם נקל בשניהם יבואו ודאי לידי איסור ע"ש. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג ואקצר:
אכן קשה דהא חזינן שהחמירו באנשים בפנים ונשים בחוץ. ופירש"י שמא יצא אחד לחוץ ויתיחד עם הנשים. הרי דחיישינן שמא יצא אחד חוץ לחדרו. וא"כ גם בנ"ד כיון שכבודו יש לו חדר מיוחד ניחוש שתכנס אשה אחת לחדרו ויבואו לידי יחוד. אבל באמת ז"א דהנה רש"י פירש שם לרב כהנא דאנשים בפנים אסור היינו שמא יצא איש לחוץ ויתיחד לפי שדרכם של פנימים לצאת דרך בית החיצון. אבל אנשים בחוץ מותר שאין דרכם ליכנס לפנים. ואשה שתצא לחוץ הרי מותרת להתיחד עם שני אנשים. אלמא דלא חיישינן שמא יכנס איש אחד לפנים כי ליכנס בכוונה להתיחד ל"ח. וכעין זה כתב הט"ז סי' כ"ב סק"ט. ורק כשמתיחדים אסור כי עי"ז אפשר שיבואו לידי הרהור והתקרבות. ובברייתא דמייתי שם פירש"י דאנשים בחוץ אסור שמא יכנס אחד לפנים ויתיחד עם הנשים. ואנשים בפנים שרי דאף אם יצא אחד לחוץ ירא שמא יצא השני ג"כ כיון שדרכו על בית החיצון. ושמא תיכנס אשה לפנים לא חיישינן ואף אם תיכנס אין איסור דאשה עם שני אנשים שרי. הרי מפורש דלרב כהנא לא חיישינן שמא יכנס כדי להתיחד ולברייתא חיישינן רק באיש ולא באשה. וכדאיתא בכתובות (דף ס"ג) דצערו של איש מרובה משל אשה. ורק לרווחא דמילתא כתב רש"י דאף אם תיכנס אין כאן איסור. והריטב"א בחי' לא הזכיר כלל החשש שהאשה תכנס לפנים. והיינו כמש"ל דלהאשה ודאי אין חשש שתכנס כדי להתיחד. וכעין זה כתב הט"ז סי' כ"ב סק"ט. ובגוף סברא דשמא יכנס האיש כדי להתיחד קשה דא"כ נימא שאסור לאשה להיות לבדה בבית שמא יכנס איש ויתיחד עמה. ולזה נראה דהחשש הוא רק דכיון שהם בבית אחד בחדרים סמוכים יש לחוש שיכנס לצורך איזה דבר. וממילא יתיחד. ולפ"ז יש חשש זה גם באשה שתכנס לפנים לצורך איזה ענין. וכ"נ להוכיח מהירושלמי פ"ק דכתובות הובא להלכה ברמב"ם פכ"ב מהא"ב הט"ו ובטוש"ע אה"ע סי' כ"ב שאסור למנות איש לשמור חצר שיש שם נשים אע"פ שהוא עומד בחוץ שאין אפוטרופוס לעריות. הרי דחיישינן שיכנס לפנים. וא"ל שהחשש הוא שתצא לחוץ ויתיחד עמה וכדין אנשים בחוץ ונשים בפנים. דא"כ מה קמ"ל בזה. וגם דהרמב"ם מפרש שם זה באופן אחר וכמ"ש לקמן. ועכצ"ל דאיירי כגון שהוא עומד בחוץ ברחוב במקום שאין שייך יחוד והחשש הוא שמא יכנס לפנים. אך שם י"ל הטעם שכיון שעומד שם בקביעות יש לחוש שבהמשך הזמן ימצא לו אופן להתקרב לאיזה אשה שבחצר. וכן מורה לשונו שם שאין אפוטרופוס לעריות. דמשמע שהוא רק על דרך חשש רחוק. וכעין הא דמייתי שם שלא ימנה אפוטרופוס בביתו ע"ש:
והנה הרמב"ם שם ה"ח ובאה"ע סי' כ"ב הביאו הדין דאנשים בפנים ונשים בחוץ או איפכא באופן שפירשה אשה אחת לבין האנשים או איש אחד לבין הנשים. משמע שמפרש דהש"ס איירי בכה"ג. וטעמו נראה משום דפסק שם שאסור להתיחד אף עם ג' נשים או אשה עם ג' אנשים. רק הרבה אנשים עם הרבה נשים שרי. וא"כ קשה למה אסור בהא דבפנים ובחוץ. וסברא דשמא יכנס לא ס"ל דאין שייך לחוש שיעשה איסור. וגם דהא הרמב"ם ס"ל דהוי רק מדרבנן ולפמ"ש האו"י סי' ע"ג בהרבה נשים הוי לכ"ע מדרבנן. וא"כ אין שייך לגזור שמא יכנס דהוי גזירה לגזירה. ולזה הוצרך לפרש שפירש אחד מהם. ולכאורה קשה דמאי קמ"ל בזה וגם היכי קאמר לחד לישנא דשרי הא הרמב"ם פוסק דאשה עם הרבה אנשים או איש עם הרבה נשים אסור. וצ"ל לדעת הרמב"ם והמחבר דבאנשים בפנים הוי כאלו כולם בחדר אחד דשרי כמ"ש הרמב"ם שם. ולא חיישינן שמא יצא רק אחד. דזה הוי גזירה לגזירה וכמש"ל. ולזה הוצרך הרמב"ם לאוקמא שפירש אחד. ומפרש דלרב כהנא ס"ל דאנשים בפנים אסור כשפירש. ונשים בפנים שרי אם פירשה לפי שהם הולכים לתוך הרחוב דרך חדר החיצון ולזה באיש בין הנשים חוששים שישאר שם כי יצה"ר של איש מרובה. אבל באשה העוברת בין אנשים אין לחוש ותלינן שתצא משם תיכף. ולברייתא ס"ל דנשים בפנים אסור שאין יריאים שיצאו עוד נשים כי אשה אין דרכה לצאת וכמ"ש כבודה בת מלך פנימה. אבל אנשים בפנים שרי דמרתתי שיצאו עוד אנשים כפירש"י. עכ"פ שמענו לדעת הרמב"ם וטוש"ע דל"ח לכניסה ויציאה כל זמן שעכשיו אין כאן יחוד. ואף דהב"ח כתב בסי' כ"ב דבשני חדרים שייך יחוד. כבר נחלקו עליו האחרונים ע' ב"ש וט"ז סי' כ"ב ס"ה. ולכאורה יקשה מהא דקדושין (דף פ"א ע"א) דאמר רב ביבי שקולו דרגא מתותי ביבי אלמא שחששו לכניסה בכוונה וכפירש"י שם. אבל ז"א דהא בלא"ה קאמר הש"ס שם דשאני התם דהות שושבינתיה וגייסא ביה ע"ש וע' סי' כ"ב ס"ח ובאחרונים שם:
ועוד יש לדון מהא דאיתא בעירובין (דף ס"ה ע"ב) דישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה אסור משום דשכיח דדייר הכי שהעכו"ם ירא מן הישראל שבחיצונה שישאלנו על הישראל שדר בפנים היכן הוא. ובישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימית מיבעי' ליה התם אי שכיח דדייר דמצי א"ל שהישראל שבחיצונה אזל לעלמא. ופשיט התם דשכיח דדייר דמירתת דילמא השתא אתי לחיצונה הישראל שבפנימית. וזהו הסברא שנחלקו בה ר"כ ומתניתא בקדושין (דף פ"א) לפי פירש"י. דמתניתא ס"ל דמירתת שמא יצאו עוד אנשים מהפנימית. ולמאי דמסיק בקדושין דאסור בכל גווני. צ"ל דביחוד דחיישינן לעבירה דהוי זמן מועט י"ל דלא מירתת שיצאו ברגע זו. אבל בעירובין אף אם יצא במשך זמן אח"כ ישאל על הישראל היכן הוא. בזה ודאי דמירתת. ועכ"פ משמע דלא חיישינן לכניסה לפנים. דאלת"ה נימא דלא דיירי תרי. כי הפנימי ירא שמא יכנס העכו"ם לפנים ויהרגנו. והישראל החיצון לא יוכל לישאול את העכו"ם עליו כי הלא אינו דר עמו וכדמשמע בש"ס שם דרק היכא שדר עמו יכול לחשדו כיון שלא היה עמו רק הוא. וכעין הא דתנן בשבועות (דף מ"ד ע"ב) בנכנס שלם ויצא חבול. ומוכח מזה דל"ח לכניסה לפנים. אך יש לדחות דיצה"ר דעריות קשה מאוד ולא דמי לרציחה. וגם דהא אפשר שיסגור הישראל את חצרו. משא"כ ביחוד דחיישינן שגם הוא יומשך אחר תאותו ולפמש"ל שהחשש הוא שמא יכנס לצורך איזה דבר. ועי"ז יתיחדו ויבואו לידי קירוב דעת. י"ל דהכא כשנכנס העכו"ם יזהר תיכף בו ודוחק ואקצר:
ולפ"ז י"ל דבנ"ד הוי ס"ס. שמא הכוונה בש"ס כהרמב"ם וטוש"ע דאיירי כשפירש אחד. ולכ"ע לא חיישינן ליציאה וכניסה אם הם בשני חדרים. ואף אם הוא כרש"י ור"ן דלא פירשו. מ"מ שמא הלכה כרב כהנא דרק ליציאת אנשים חיישינן אבל לכניסת אשה לא חיישינן. ובגוף הדבר נראה דבשני חדרים לא מיקרי יחוד. דכיון שאינם יחד אין היצה"ר מתגרה רק בפנים ובחוץ פליגי כמש"ל:
והנה מ"ש הרמב"ם דהרבה אנשים ונשים שרי כתב הה"מ שם מקורו מהא דהוא ישן בין האנשים וכו'. והח"מ דחה זה ע"ש. ונראה שהוכיח זה מהא דאיתא בסוכה (דף נ"א ע"ב) בראשונה היו נשים בפנים ואנשים בחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים למעלה ופירש"י בפנים עז"נ בחוץ הר הבית והחיל. וקשה דמוכח הכא דשרי בכה"ג. דאי אסור איך התירו זה מקודם דהא יחוד אף בפנויה גזר דוד כדאיתא בע"ז (דף ל"ו ע"ב). ומזה הוכיח הרמב"ם דשרי בכה"ג וה"ה בחדר אחד. דהא הפתחים של ביהמ"ק היו רחבות ופתוחות כל היום. ולזה פי' הרמב"ם דרק כשפירש אחד אסור. ולשיטת רש"י צ"ל דאף שדוד גזר על יחוד. מ"מ דין זה דפנים ובחוץ אסור גזרו זה בעת ההיא כשראו בביהמ"ק שבאו לידי קלות ראש ותקנו שיהו נשים למעלה. אך לפ"ז יקשה דא"כ מפורש הכא דתרווייהו אסירי ובקדושין שם פליגי בזה ר"כ ומתניתא ואפשר לומר דבתוספתא רפ"ד דסוכה קתני רק חדא דאנשים בפנים ע"ש. וי"ל דר"כ ומתניתא פליגי בגרסת התוספתא אם אסרו זה או זה. ואין להקשות דאמאי לא עשו להיפוך כיון דס"ל דלהיפוך שרי. די"ל שלא רצו לדחות אותם שהיו כבר מוחזקים להיות בפנים. לזה תקנו שיהו נשים למעלה ויוכלו הכל לראות כראוי. ולהרמב"ם וטוש"ע צ"ל דלא אסרו זה רק מפני שראו שהיו באים לידי ק"ר מפני שהיו עוסקים בשמחה. וגם כי היו הכל נדחקים לפנים לראות בשמחת בית השואבה. כי הפתחים היו פתוחים בביהמ"ק בשעה שהיו ישראל נמצאים בביהמ"ק:
וסוגיא דהתם צריך להבין דפריך שם והכתיב הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל ומשני קרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדה הארץ וגו' ונשיהם לבד. והדברים קו"ח מה לע"ל שעוסקין בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה"ר שולט בהם עאכו"כ, וקשה דמאי משני דהא לא מוכח מהכא שמותר להוסיף בשביל זה דבר בבנין ביהמ"ק. ועו"ק דהרי גם מקודם היו אנשים לבדם אלו בפנים ואלו בחוץ. ורק שראו דמ"מ היו באים לידי ק"ר. וא"כ אין כאן לימוד חדש מהאי קרא. ורש"י פי' דיליף שצריך לעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול. וקשה כנ"ל וגם דאטו בלא"ה לא ידעינן שמוטל על ב"ד להפריש את ישראל מאיסור כפי האפשר. ובמ"ק (דף ה') ילפינן לה מקראי טובי וכן קיי"ל ריש שקלים שב"ד שולחים לעקור הכלאים. ואף בקטן איכא למ"ד ביבמות (דף קי"ד) שב"ד מצווין להפרישו מאיסור שוב מצאתי במהרש"א בח"א שכתב דכיון דזה הוי לאפרושי מאיסורא לא הוי זה בכלל קרא דהכל בכתב עכ"ד. נראה שהרגיש בקושייתינו הראשונה, אבל תירוצו צ"ע מנ"ל דשרי להוסיף בבנין הו"ל לתקן שלא יבואו נשים כלל לשמחת בית השואבה. אכן באמת קשה בלא"ה דהא עזרת נשים נעשתה עבור נשים שהיו באות לביהמ"ק להקריב קרבנות ולהתפלל כדאיתא גבי חנה. וכן איתא במדרש איכה שבנות לוד היו הולכות לביהמ"ק להתפלל. ועזרת ישראל היתה עבור ישראלים הבאים בשביל הקרבנות ולהתפלל. וא"כ איך עשו בתחילה סמוך זה לזה. דהא הוי נשים בחוץ ואנשים בפנים והדלתות היו פתוחות מזה לזה כל היום. וכן מצינו גבי מצות הקהל שהקהילו האנשים והנשים וזה הי' בעז"נ כדאיתא בסוטה (דף מ"א). ולא מצינו שעשו שם איזה תיקון שלא יהו מעורבין. ושם איתא שהיו בונים בימה של עץ וקשה דהא כתיב הכל בכתב. וצ"ל דכיון שהיה רק לשעה ולא היתה מחוברת לקרקע לא מיקרי מוסיף על הבנין. וכן איתא בחולין (פ"ג ע"ב) שאם דעתו ליטלו משם לא מיקרי מוסיף על הבנין ולפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' חגיגה משמע שבונים הבימה מבחוץ ומביאים אותה לתוך העזרה. ולפ"ז לא שייך בזה הא דהכל בכתב. וע' ירושלמי פ"ק דמגילה ואכמ"ל בזה:
והנראה בזה דגבי הקהל היו באמת הנשים בעז"נ והאנשים בעז"י ועזרת כהנים ובהר הבית וחיל. ולא חששו להא דנשים בפנים או בחוץ לפי שהיו הפתחים פתוחים והי' הכל כחדר אחד. וא"ל דהא היו בעליהן עמהן וכן נשותיהם עמם. דהא מ"מ היו הרבה פנויים ופנויות. ועוד חשבו דכיון שבאו לשמוע את התורה לא יבואו לידי עבירה ובעבידתייהו טרידי כדאיתא בב"מ (דף צ') בכה"ג. ויש לדמות זה למ"ש הט"ז דכל המפורש בתורה להיתר לא אסרו. והכא מפורש שיקהילו הנשים עם האנשים וכן בשמחת בית השואבה כתיב בקרא ושמחתם לפני ד' אלקיכם דמשמע זה בביהמ"ק עי' סוכה (דף מ"א). ואשה חייבת ג"כ בשמחה. ולזה נכללה גם היא במקרא זה. ואף דכתיב מעיקרא מצות ד' מינים שאין הנשים חייבות. מ"מ הא בשמחה חייבות. ולזה היו הנשים באות למקדש לראות בשמחת ביה"ש. ואף למ"ד בעלה משמחה. מ"מ בהא דכתיב שישמחו לפני ד'. בע"כ שצריכה לשמות בביהמ"ק ובמדרש הובא בילקוט איתא דבסוכות כתיבי ג' שמחות ושמחתם לפני ה' ושמחת אתה וגו' והיית אך שמח. מבואר מזה ששלש שמחות הללו נאמרו באופן אחד ע"ש. ולא קאי דוקא על ד' מינים. ועכ"פ יש מזה סמך לשמחה בביהמ"ק ודילפינן בסוכה (דף מ"ח ע"ב) שמחת ביה"ש מקרא דושאבתם. היינו דמזה ילפינן עת השמחה בשעת שאיבת המים. ולזה כיון שמצינו שמצוה להקהיל אנשים ונשים לשמיעת קריאת התורה מהמלך וכן לשמוח בחה"ס. וילפינן מקרא דאף בהספד צריך להבדיל את האנשים מן הנשים'. וקו"ח בשמחה או בקה"ת. לזה למדו שההכרח לעשות תיקון בעז"נ שלא יבואו לידי קלות ראש. דכל דיני בנין המקדש והמזבח נלמדין מהמבואר בתורה מה שדרוש לצרכי עבודת ה' בביהמ"ק. וע' חולין (דף פ"ג ע"ב) ויש לדחות. ולזה תקנו בעז"נ תיקון גדול. ותיקון זה היה גם למצות הקהל שהנשים היו עומדות למעלה והאנשים למטה וכן תמיד כשהיו מתקבצות הרבה נשים בעז"נ היו עומדות במקומן שנעשה עבורן. ורק לעמוד על קרבנן ושאר צרכי קרבנות היו עומדות בשער נקנור כדתנן בסוטה (דף ז' ע"א ובדף ח' ע"א) ע"ש. ובפיה"מ להרמב"ם פ"ב דמדות כתב שלא היתה שם מחיצה כלל בעז"נ ותקנו שעשו מחיצה ע"ש. וזה קשה דלשון הש"ס בסוכה (דף נ"א) משמע שהיתה מחיצה מקודם. אכן לשון הירושלמי בסוכה שם מבואר כהרמב"ם דאיתא שם רק שעשו שיהו האנשים לבד ונשים לבד וע"ש בתוי"ט וההכרח לקצר. והוצרכו לקרא דהספד דמייתי. דאף שראו שבאים לידי ק"ר. מ"מ לא היו מתירים להוסיף על הבנין כיון שמדינא א"צ לזה. והיו תולים זה שהדור פרוץ ביותר. ובשביל פריצותם לא הותר להוסיף בבנין. לזה דרשו דאף בהספד ולע"ל שלא ישלוט יצה"ר יהיו ג"כ אנשים מובדלים מהנשים. א"כ מוכח שבכ"מ שצריך שיבואו גם הנשים. מחויבים לעשות הבדל ביניהם. ממילא נדע דכיון שנצטוו לבוא אנשים ונשים לביהמ"ק להקהל או לשמחה. בע"כ שצריך לעשות מקום מובדל לנשים שלא יתערבו יחד. ואף אם יהי הדור צדיקים. ונתבארה סוגיא דסוכה בע"ה:
עכ"פ בנ"ד נראה דשרי לכל השיטות. דלהרמב"ם וטוש"ע דס"ל שאסור להתיחד עם ג' נשים. מ"מ הא ס"ל דבשני חדרים לא הוי יחוד ולא גזרינן לכניסה ויציאה. ולרש"י הא ס"ל דשרי להתיחד עם ג' נשים. ולכניסת נשים י"ל דלא חיישינן דבזה לא מצינו שיחמירו וכמש"ל וגם דהא הוי ספק עכ"פ דהא לרב כהנא ל"ח לכניסה אף לאיש. גם כי נראה מדברי כבודו שהתדר שהנשים בו הוא אצל חדרו. ולא מבחוץ. ואם יחפוץ לצאת לחוץ א"צ לילך דרך חדר של הנשים. ובכה"ג ודאי שרי כמש"ל. וגם הרי כתב כבודו שהוא סוגר חדרו מבפנים. ובכה"ג ודאי אין לחוש שתכנס אשה לפנים (ויש לדון ג"כ דמה שסוגר חדרו יועיל גם לשיטת הפוסקים דס"ל שאסור להתיחד עם ג' נשים. דמ"מ אין לחוש שיצא לתוך החדר של הנשים אף לשיטת הר"ן וריטב"א דס"ל דחיישינן ליציאה לחוץ דהכא יש לו היכר שיזכור שאסור לו להתיחד בזה שסגר חדרו בשביל חשש יחוד. וכמו דמהני היכר באשתו נדה וכן באוכלי בשר ואוכלי חלב ע' חולין (דף ק"ד) ובשבת (דף י"ג) וביו"ד סימן פ"ט וסימן קצ"ה. וסברא זו צריכה בירור כי הוא דבר חדש שלא מצינו בפוסקים ואקצר כי אין נ"מ לנ"ד וכמש"ל] (ימ"ש כבודו לצדד מצד זקנה. כבר כתבו הפוסקים דאין נ"מ בזה ע' יש"ש סוף קדושין):
סימן קג
כבוד הרה"ג מו"ה פסח נ"י רב דשעמעזאווה.
ע"ד שאחד תפס אצבע בתולה בעל כרחה ואמר להנמצאים שם אתם עדים ויתחוב טבעת על אצבעה ואמר האמ"ל בטבעת זו כדמו"י. והיו שם חמשה אנשים ומהם היו שני אחים ואחד שני בשני עם אחד מהאחים. והמקדש אומר שלא נגע הטבעת באצבעה כלל. רק עשה כן לשחוק בעלמא שיחשבו שנתן הטבעת על אצבעה. והבתולה אומרת ששם הטבעת על ראש אצבעה והחזיק הטבעת בשתי ידיו והיא תיכף הוציאה אצבעה מהטבעת. ונשאר הטבעת בידו. ואף רגע לא היה הטבעת על אצבעה בלי תפיסת ידי המקדש בהטבעת, והשני אחים אומרים ששמעו אמירתו האמ"ל אבל לא ראו אם שם טבעת על אצבעה או לא. ואחד מהם ראה הטבעת ביד המקדש אחר מעשה קדושין הללו. ואחד מהם מסופק אם אמר תיבת לי. ואותו שהוא שני בשני עם אחד מהאחים אמר שראה שלקח ידה בידו ובידו השנית שם הטבעת על אצבעה ואמר האמ"ל וכו' ותיכף הוציאה אצבעה מהטבעת ונשאר הטבעת בידו כי עדיין החזיק את הטבעת בידו על אצבעה. והיא חירפה אותו על אשר עשה זאת. והטבעת הוא מה שנתן מתנה לאשתו לחתונתם. והרביעי העיד שראה שלקח ידה ושם הטבעת על אצבעה ואמר האמ"ל וכו'. רק אינו זוכר אם נשאר אצלה הטבעת או אצלו ואם הוציאה אצבעה או לא. ואחר המעשה לא דברה הבתולה דבר. וגם אינו זוכר אם אמר אתם עדים או לא. רק זוכר שלא דיברו מקודם כלל אודות ענין זה. והחמישי אומר שלא ראה מאומה רק שמע שאמר הא"מ וכו'. ואינו זוכר אם אמר לי. והבתולה לא דיברה מאומה לא בשעת מעשה ולא אחר המעשה:
הנה עדות האחים והשלישי אינם כלום כיון שלא ראו שום נתינה. ואף לשיטת המרדכי והובא בפוסקים באה"ע סימן מ"ב שכתב שאם יש הוכחות שקידשה בטבעת סגי בשמיעה אף שלא ראו הנתינה דהוי כעדות ידיעה בלא ראיה. היינו רק שם דאיירי שראו מקודם הטבעת בידו ואח"כ בידה. אבל הכא לא ראו הטבעת בידה כלל. ואדרבא אחד ראה הטבעת בידו אח"כ. ואף שבשו"ת חות יאיר סימן י"ט משמע שאף אם לא ראו הטבעת בידה כיון ששמעו שהכל אמרו מז"ט ודאי קידשה כדין. והוי כעידי ידיעה בלא ראיה. וכ"כ הח"ס סימן ק'. ובנ"ד ג"כ אמרו העדים שצעקו כולם מז"ט. זה לא דמי כלל דשם שידוע שנכנסו לחופה כד"ת. אמרינן דודאי נתקדשה כראוי. ולזה אמרו מז"ט. אבל בנ"ד שהיה רק להיתול בעלמא. י"ל שהמז"ט שאמרו היה ג"כ רק לשחוק. ובפרט דהכא היו רק שלשה אנשים כשרים לעדות והם אנשים פשוטים ואין יודעים כלל דיני קדושין. ובחו"י שם איירי שהיו שם אנשים הרבה וגם המסדר קדושין היה צורבא מרבנן ע"ש. ובנ"ד אדרבא אוקמא אחזקת כשרות שלא קידשה כדין כדי שלא לעבור על חדר"ג כיון שיש לו אשה. וגם שלא לעבור על איסור מקדש בלא שידוכי ובלא ברכת אירוסין. וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ה סקט"ו בשם הש"י כעין זה. ואף שבחיבורי ח"ג סימן צ"ג בארתי שהעיקר כהח"צ סימן קל"ה שאף שיש לו אשה חוששין לקדושין. היינו רק היכא שראינו שקידשה רק אנו רוצים לתלות שכיון לשחוק. אבל היכא שלא ראינו כלל שקידשה. ורק באנו לומר שקידשה מצד אומדנא ששמענו שאמר האמ"ל ושאמרו מז"ט. הנה יש אומדנא להיפוך שלא עבר על חדר"ג. וגם כי יהי לו מזה בזיון גדול כאשר יצטרך לגרשה. ועכ"פ אין כאן אומדנא ברורה שקידשה כדין ולא הוי עדות ידיעה ברורה:
ועפ"ז נראה להבין הא דאיתא בסנהדרין (דף ל"ז ע"ב) דאף לרב אחא דס"ל שדנין בד"מ ע"פ אומדנא. מ"מ בד"נ אין דנין. וקשה דהא בתרווייהו כתיב ע"פ שנים עדים ומנ"ל לחלק בזה. אבל לפמש"ל י"ל דבד"נ איכא אומדנא להיפוך שבודאי לא עשה עבירה גדולה להרוג נפש. ואף בקוצץ דקל אמרינן בשבועות (דף מ"ו) דעביד אינש דגזים ולא עביד. ומכ"ש ברציחת נפש. ולזה לא הויא אומדנא ברורה. אבל רב אחא איירי שם בגמל שהזיק שבזה ליכא אומדנא להיפוך. וגבי הלואה דאיירי בה בסנהדרין (דף כ"ט) דמייתי לה שם (בדף ל"ז). ג"כ י"ל דאשתמוטי קא משתמיט כדאיתא בשבועות (דף מ') אף בכופר הכל. ובזה מיושב קושיית התוס' בסנהדרין שם ובשבועות (דף ל"ד) שהקשו דבסנהדרין שם משמע דר"א אית ליה אומדנא רק בד"מ ולא בד"נ. ובשבועות (דף ל"ד) איתא דמשכחת לה עידי ידיעה בד"נ לר"א דאזיל בתר אומדנא. אלמא דגם בד"נ ס"ל אומדנא. ותירצו דלמסקנא בסנהדרין שם ס"ל לר"א גם בד"נ. והוא דוחק גדול דהיכא מצינו שהתרצן שם חולק בסברא זו על המקשן. וגם דהיכי מקשי ר"פ בפשיטות בשבועות (דף ל"ד). דילמא ס"ל דרק בד"מ אמרה ר"א וכפשטות הש"ס בסנהדרין שם. אבל לפמש"ל א"ש דהא ר"א איירי בגמל האוחר בין הגמלים והיינו שמוחזק גמל זה לעשות כן. אמרינן שבודאי גם עתה עשה הוא כן. ובכה"ג שייך גם בד"נ. דהא כתבו התוס' בשבועות (דף מ"ו) דהיכא שהוא מוחזק בכך לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד וכעין זה אמרינן בקדושין (דף מ') דהיכא שעבר ושנה מחשבתו מצטרפת למעשה דאמרינן שבודאי יעשה כן ע"ש. וע' ח"מ סימן שפ"ח ס"ח ואכמ"ל בזה. וא"כ שפיר משכחת לה בד"נ עידי ידיעה בלא ראיה כגון שזה הוחזק כבר לרוצח והויא האומדנא ברורה דהא ליכא אומדנא כנגדה כיון שהוחזק בכך. אבל בסנהדרין (דף ל"ז) איירי שלא הוחזק עדיין. ולזה שפיר אמרינן דלא ס"ל לר"א אומדנא בד"נ בכה"ג. והא דמייתי בשבועות שם הא דשמעון בן שטח. י"ל דמייתי לה לדוגמא דודאי שמעון בן שטח היתה לו חזקת כשרות יתירה משל אותו האיש. והויא ג"כ אומדנא ברורה כיון שלא היה שם איש אחר כדקאמר שם מי הרגו לזה או אני או אתה. ואף שיש לדון דכיון שעכ"פ הרגו אחד. ובע"כ צריכים אנו להוציא אחד מחזקת כשרותו א"כ שוב קמה האומדנא על מקומה. וכעין זה כתבו הפוסקים דאף דאמרי' דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן מ"מ היכי דעכ"פ גנבה אחד. שוב חוששין גם על זה. ונראה דמ"מ כל זמן שלא נתברר לפנינו מי הרגו יש לנו לתלות שהרגו מי שמוחזק בכך ויש להאריך בזה ואכ"מ:
ועוד דאי נימא שעדותו הויא עדות. א"כ בטלו הקדושין מצד שנמצא אחד קרוב או פסול. דהא שני אחים הם פסולים. וכאן נצטרפו יחד עם שאר העדים הן בראיה הן בהגדה בב"ד. וגם יחדם לעדים שהרי אמר לכולם אתם עדים וא"ל דכיון שהם לא ראו הנתינה רק שמעו. הרי לא נצטרפו בראיית הקדושין. ז"א דעכ"פ על השמיעה אין לדון דהא כולם נצטרפו לעדים על השמיעה שאמר האמ"ל. ובראיית הנתינה לחוד בלא אמירת האמ"ל אין כאן קדושין כלל דהא לא היו עסוקים באותו ענין מקודם. ואף דבמכות (דף ו') מוכח בתוס' שאם העדים לא התרו בו אינם מצטרפים לעדות אחת אף שראו מעשה ההריגה. נראה דרק התם שראיית ההריגה אינו כלום בלא התראה. וא"כ אין עליהם שם עדים. אבל בנ"ד אי נימא שהשמיעה לחוד סגי לעשותה מקודשת גמורה. א"כ שפיר מצטרפים עם שאר העדים לענין זה. ובטלה עדותם ע"י שהם פסולים. ואף שהנו"ב במ"ת סימן ע"ו צידד לומר דבקדושין לא אמרינן סברא דנמצא אחד קרוב או פסול. הנה כל הפוסקים חולקים עליו וגם הוא בעצמו לא כתב זה בהחלט ע"ש. ועיקר יסוד סברתו שם משום דגם שני עדים בקדושין אינם מחייבים ממון. וכ"כ הח"ס סימן ק'. ולענ"ד שפיר מיקרי מחייבים ממון דהא היא נשתעבדה בזה ונקנית לו וכדאי' ריש קדושין דזה הוי קנין. והוי שיווי ממון. וכדאיתא רפ"ד דנדרים דכל מה שמשלמים בעבור דבר כזה. מיקרי הנאת מאכל ושיווי ממון. וי"ל בזה אבל אין לי פנאי כעת. וגם כי א"צ לזה דבנ"ד לא הוי בעדות השמיעה שום ממשות וכמש"ל. וכבר נתבאר בחיבורי ח"ב סימן פ"ה דבאומדנא בעינן עכ"פ שתהא האומדנא ברור לכל. והנה הב"ש כתב בסימן מ"ב סק"ח דבקדושין נהי שכשהעידו בב"ד נפסלו ע"י שנמצא אחד קרוב. מ"מ בשעת הקדושין לא היה עומד לכך שילכו להעיד בב"ד וא"כ הרי קידש בפני ב' עדים כשרים ולענ"ד ז"א דכיון דבעינן שיקדש לפני עדים כשרים בעינן שלא יהא ביניהם פסול וקרוב וככל דיני עדות. וע' ח"ס סימן ק' מ"ש בזה ואקצר. ועוד יש לדון בנ"ד עפמ"ש הח"ס סימן ק"א דבעד אחד לא אמרינן אומדנא. וא"כ לא שייך בזה נמצא קא"פ. וכמ"ש הנו"ב שם דהיכי שעד אחד לא מהני בלא"ה. לא מקשינן בזה שלשה לשנים ע"ש. אבל ז"א מכמה טעמים המובנים וע' חיבורי ח"ג סימן צ"ג]. והנה יש לדון עוד בנ"ד עפמ"ש בחיבורי ח"ב סימן פ"ה דאומדנא הוי כרוב. ולא כאנן סהדי ובנ"ד איכא שני חזקות חזקת פנויה וחזקת כשרות של האיש שלא עבר על חדר"ג. וכבר כתב הריב"ש סימן שע"ט דלא אזלינן בתר רובא במקום שתי חזקות. אבל ז"א מכמה טעמים וע' ח"ס ס"ס ק' שכתב דאומדנא הוי כאנן סהדי ואקצר:
ועדות השלישי שהעיד ששם הטבעת על אצבעה. הלא העיד שלקח את ידה ברצונה ותיכף הוציאה ידה מן הטבעת והטבעת נשאר בידו. ואף דבקדושין קיי"ל דתכ"ד לא הוי כדיבור. מ"מ הא כבר כתבו בח"צ סימן קט"ו ובשו"ת רעק"א סימן צ"ז דזה רק כשאמרה האשה הן או שגילתה דעתה מקודם שרצונה לקבל קדושין אלו. אבל בקידשה סתם אם אמרה האשה בתכ"ד שאינה רוצה או שזרקה החרישין ודאי דלא הוי קדושין וע' חיבורי ח"א סימן פ"ד אות י"ח. ומכ"ש בנ"ד שלקח ידה בע"כ. והוא מפורש בקדושין (דף ח' ע"ב) שאם זרקה הקדושין אינה מקודשת אף שקיבלה הקדושין. ומכ"ש בנ"ד שלא היתה שום קבלה רק ששם הטבעת על אצבעה בע"כ. ואף השני שאמר שאינו זוכר אם הוציאה אצבעה או לא. מ"מ כיון שלא העיד שראה שנשאר אצלה הטבעת ולא הוציאה אצבעה ממנה. א"כ אין כאן עדים על הקדושין. דהא עיקר הקדושין נגמרים רק כשלא זרקה הקדושין אחר הנתינה או שאמרה הן. וכמ"ש הרעק"א בתשובה שם שאף אם נמלכה וזרקה תכ"ד ג"כ לא הוי קדושין דמ"מ אין עדים על הקדושין. ונתבאר בחיבורי שם סימן פ"ד בע"ה. ועוד דלפי לשון הגב"ע אמר העד הראשון ששם הטבעת על אצבעה ואח"כ אמר האמ"ל וא"כ אף אם שתקה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דקיי"ל בקדושין (דף י"ג) דלא הוי קדושין. ורק העד השני אמר שאמר האמ"ל בשעת מעשה כלשון הגב"ע. ומשמע בשעה ששם הטבעת על האצבע ולפ"ז הרי העדים מכחישים זא"ז. ולא הוי קדושין דאף הפוסקים דס"ל שחוששין בקדושין בפני ע"א. מ"מ בהכחשת העדים כ"ע מודו דל"ח וכמבואר בפוסקים סימן מ"ב. ובאמת י"ל שאינה הכחשה בגוף הדבר די"ל שגם השני כוונתו שאמר זה בשעה ששם הטבעת על אצבעה והחזיקו עוד בידו. וקרי לה שעת מעשה. כיון שהחזיק עוד אותו. וכן דן הגאון השואל בשו"ת רעק"א ר"ס צ"ז דבכה"ג מיקרי שעת מעשה. ובאמת לא דמי לדהתם דשם החזיקה גם היא בהחפץ. והכא היא לא החזיקה כלל. אך אם היה הטבעת מהודק על אצבעה יש לדון דמיקרי שגם היא מחזקת בו. אכן בלא"ה עכ"פ העדים מכחישים זא"ז בבדיקות דהוי הכחשה בקדושין כמ"ש המהרי"ט סימן ל"ח ומ"ג ע"ש. וע"ש בסימן ל"ח מ"ש לתרץ דברי העדים. ועוד דאי נדון זה כשעת מעשה לפי שהוא החזיק בו עדיין. א"כ הרי לא ראה העד השני שום נתינה. דהרי אומר שא"י אם נשאר הטבעת אצלה או אצלו ובפרט שהיא מכחשת. ועוד נראה דבנ"ד ששם הטבעת על אצבעה בע"כ. י"ל שאף שאמר בשעת מעשה האמ"ל והיא שתקה ולא זרקה את הטבעת. ג"כ לא הוי קדושין. דהא טעמא דשתיקה לאחר מתן מעות לא הוי קדושין הוא משום דאמרינן שלא זרקה בשביל שחשבה שתתחייב באחריות כדאיתא בקדושין (דף י"ג). וא"כ י"ל דה"ה הכא. ורק שם שקיבלה בעצמה מידו. א"כ אם אמר לה האמ"ל בשעת נתינה. אי לא ניחא לה לא הוי לה לקבל הקדושין. אבל בנ"ד שנתן לה בע"כ הוי כשתיקה לאחר נתינה. וכן מפורש בסימן כ"ח ס"ח ובסימן מ"ב ס"א דרק בדשדיך חיישינן לקדושין כשנתן לה בע"כ. וע"ש באחרונים ובט"ז סימן ל' סק"ב. והעיקר כנ"ל. וכ"כ הח"ס סימן פ"ד ואף שכתב שם שאם השאירה הטבעת על אצבעה דרך קישוט אזי יש לדון שנתרצתה. כי אם לא נתרצתה לא היתה מניחתו עכ"פ דרך קישוט. והנה בגוף סברתו יש לדון. אכן בנ"ד הרי אינו מעיד שנשאר כן על אצבעה. וא"כ אפשר שהסירתו מעל אצבעה תיכף וכאשר העיד באמת העד הראשון. ועוד הנה העד הראשון העיד שחירפה אותו אח"כ. הרי לא הסכימה על הקדושין. וא"כ אין קפידא בזה שהניחתו על אצבעה. אחרי שכבר גילתה דעתה שאינה מרוצית להתקדש בזה. ואף שכתב בהשאלה שאחר ערך עשרה מינוט החזיקה היא הטבעת ומדדתו על אצבעה. אין בזה כלום. כיון שאחר מעשה הקדושין ראו את הטבעת בידו. ומה לנו בזה במה שאח"כ לקחה הטבעת למדדו על אצבעה. עכ"פ נתבאר שאין ממש בעדותן:
ועוד יש לדון דבנ"ד לא הוי עדיין נתינה כלל לפי דברי העד שבעודו מחזיק בידו את הטבעת על אצבעה הוציאה מתוכו ונשאר בידו. וכבודו העיר בזה ידן דאף שהחזיק במקצת מ"מ נימא שתהא מקודשת באותו מקצת שלא החזיק בידו. אבל ז"א דהא הכא לא החזיקה כלל בטבעת רק ששם אותו על אצבעה. וכיון שהוא החזיקו בידו. א"כ לא היה ברשותה אף מקצת מן הטבעת. ובלא"ה כבר הרגיש כבודו דכיון דאמר בטבעת זו הרי כיון בכל הטבעת. והוי כאומר במנה זה כדאיתא בקדושין (דף ח'). וכבר נסתפק במבי"ט סימן רצ"א אם אמר האמ"ל בעת שמנה הכסף אי מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות ע"ש ואכמ"ל בזה. ומ"ש כת"ר לדון דכיון דגבי גט בעינן שיהא כולו בידה כדאיתא בגיטין (דף ע"ח) ובב"מ (דף ז'). א"כ ה"ה בקדושין מויצאה והיתה ז"א דלא שייך למילף בזה קדושין מגט. כי היכי דלא ילפינן שיכתבו בשטר קדושין מה שכתוב בגט. ובקדושין אדרבא לקרובי אתא ולא לרחוקי ולהפרד ממנה. וכעין זה כתבו התוס' בקדושין (דף ה') ד"ה מה שאין שייך ללמוד מהקישא שיגרש בביאה ע"ש. ועוד דכבר כתב הב"ש סימן ל"ז סק"א ול"ב סק"ז דבקדושי כסף אין למדין מויצאה והיתה לענין מחובר וא"כ ה"ה הכא וכמ"ש הב"ש שם דלא בעינן שהכסף יהא בידה ע"ש. והא דבגיטין (דף פ"ב ע"ב) איתא דילפינן מויצאה והיתה לענין המקדש חוץ מפלוני אף דשם (ד' פ"ג) איתא בטעם מגרש חוץ מפלוני משום כריתות. וכ"כ התו' בקדושין (דף ס') דקדושין ששייר בהם כשאמר לאחר ל' יום לא ליהוו קדושין משום ויצאה והיתה. דגט דמשייר ביה לא הוי כריתות ע"ש. לא דמי לנ"ד דודאי ילפינן דכי היכי דבגט בעינן כריתות גמורה. ה"ה בקדושין בעינן קריבה וקשר גמור כיון דלקרובי קאתי ולא יהא שום שיור בדיני הקדושין אבל בנ"ד אין קפידא במה שגם הוא מחזיק בקדושין. דכיון דלקרובי קאתי. מה שיש לו קשר עמה בהקדושין אינו מגרע כח הקדושין. ויש לעיין בזה מהא דהמקדש ע"מ שאין לה שכ"ו. דהא לא הוי דומיא דגט כיון שיש שיור בקדושין וע' תו' כתובות (דף נ"ו עבכ) ונזיר (דף י"א) ובחיבורי ח"ג סי' קל"א ואכמ"ל בזה. ובשטר שחרור נראה פשוט דבעינן ג"כ שיהא כולו ביד העבד כמו בגט כדאיתא (בגיטין דף ט') דבעינן כרות גיטא. ופירש"י שם דיליף לה לה מגט דבעי כריתות ע"ש. והא דלא קתני לה בגיטין (דף ט') גבי דברים ששוו שחרורי עבדים לגיטין. הנה בלא"ה יש להקשות כן מהא דאמרינן שם דבשחרור בעינן כרות גיטא כמו בגט. וי"ל שזה תלוי בהא דפליגי רבי ורבנן בגיטין (דף מ"א) אם אפשר לשחרר חצי עבד בשטר. דמ"ד שאפשר לשחרר א"כ ס"ל דלא דמי בפרט זה לגט. ובאמת ז"א דמשמע דלכ"ע בעינן כרות גיטא וע"ל סי' פ"ט בזה. ובגוף הדבר כבר הביא גם כבודו דברי הח"ס ס"ס ק"ד שפשוט לו דאם אגדו בידו לא הוי קדושין. וצ"ל הכוונה כמש"ל ולא מצד דדמי לגט וכנ"ל. וגם בשחרור דדמי לגט יש חילוק בין שחרור ע"י כסף לשחרור הבא ע"י שטר כדאיתא בגיטין (דף מ"א ע"ב) וכמש"ל בשם הב"ש ר"ס כ"ז לענין קדושין. ובאמת לשון הח"ס אגדו בידו אינו מדוקדק. והמהרי"ט כתב בסי' ל"ח שאם שניהם אדוקים בהחפץ לא מיקרי נתינה וכמו גבי גט שאם יכול לנתקו לא הוי נתינה. וזה תמוה דהא זה נאמר רק גבי גט ולא בשאר דברים כדאיתא בש"ס שם. ומצאתי שהרגיש בזה הרעק"א סי' צ"ז והחליט דבאמת הוי נתינה מה שבידה לענין קדושין. וכדי דלא לשוויה למהרי"ט לטועה נראה כוונתו שם שכתב דכי היכי דגבי גט אף שהגט בידה מ"מ אם יכול לנתקו לא מיקרי נתינה גמורה. ה"ה בקדושין אם אמר האמ"ל בשעה שיכולה לסלק ידה מהחפץ וישאר החפץ בידו לא מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות. דהרי הטעם בזה הוא שיריאה שמא יהא האחריות עליה כדאיתא בקדושין (דף י"ג). והכא שעדיין מחזיק בידו לא נסתלק רשותו לגמרי מחפץ זה ולא יהא האחריות עליה. וגם ביאר בזה שם דברי העד שלזה קרא זה שהיה עוד קודם נתינה לפי שמצינו דגם גבי גט לא מיקרי נתינה. וא"כ אפשר שגם בלשון בנ"א נקרא כן. והמעיין במהרי"ט יראה שכן כוונתו ואקצר. וע' תוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי ובשו"ת רעק"א ס"ס צ"ז וע' נתיבות סי' קצ"ה סק"ב ואכמ"ל בזה:
ויש עוד לדון מצד שהעד הראשון העיד שחירפה את המקדש אחר המעשה והשני העיד שלא דיברה מאומה אח"כ. וא"כ מכחישים זא"ז. וכבר כתב המהרי"ט סי' מ"ג דבהכחשה בבדיקות הוו מוכחשין לענין קדושין וכ"כ שאר אחרונים. ומכ"ש בנ"ד שזה שייך לעיקר הקדושין שלא נתרצת בהם. אבל באמת ז"א דהא זה שהגיד שחירפה את המקדש לא הגיד שהיה זה תיכף בתכ"ד. ולאחר כ"ד שוב אין נ"מ. ואף שכתבו קצת אחרונים דאף לאחר כ"ד אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כבר בארנו בחיבורי ח"ג סי' צ"ג צ"ד שזה אינו]:
עכ"פ נתבאר מכל הלין שאין ממש בקדושין הללו והבתולה מותרת לכל אדם. ובאמת היה ראוי להחמיר עליהם כדי שלא יוסיפו להיות פרוצים לשחוק אנשים ונשים. ואף כי לקח ידה בע"כ. אבל הלא כתב כ"ת שכבר עשה לה כן איזה פעמים בפני נשים. והיה לה להזהר מהאיש הזה. אבל בכ"ז א"א להחמיר שלא כדין ח"ו. וגם כי אם יחמירו בכגון זה יהיו בנות ישראל הפקר. אבל עכ"פ ראוי לפרסם הדבר שהאיש הזה הוא בזוי ופרוץ ואין ראוי שיהי' מצורף לאיזה חבורה של מצוה בעירו וכדתנן אל תתחבר לרשע ופירשו דאף לדבר מצוה אסור. ובעוה"ר נתפרץ הדבר בעתים הללו שמתאספים אנשים ונשים ויקומו לצחק והשטן בתוכם. וכל מי שיש בידו למחות ולתקן איזה גדר לזה מחלקו יהא חלקי:
סימן קד
להה"ג הנ"ל.
ע"ד אשר הקשה על דברי דאפשר כוונת הש"ס בסנהדרין (דף ל"ז) ולטעמיך שאתה מחלק בין ד"נ לד"מ א"כ גם לענין עד מפי עד נחלק. לא ידעתי מה חידש בזה. וגם דזה יקשה גם על התו'. אבל באמת ז"א דפשטות הש"ס משמע דס"ל בקושייתו דר"א לא ס"ל אומדנא בד"נ. ורק התרצן מחדש דאוקים המשנה גם כרבנן. ואשר הקשה דמשמע בש"ס דאיירי בחד גוונא אומדנא בד"נ וד"מ. כוונתי דע"פ רוב אין אומדנא כנגד. דכל בע"ד יש לו סברא שהצדק עמו וכדאיתא בריש ב"מ דאשתמוטי משתמיט או משום ספק מלוה ישינה ובדרך כלל הא ממון אפשר בחזרה כדאיתא התם. ואשר הקשה דהא הש"ס מפרש בסנהדרין שם כיצד מאומד ומייתי הא דר' שמעון בן שטח. הנה כבר כתבתי שם דמייתי לה רק לדוגמא דבאמת בהא דרשב"ש יש ג"כ אומדנא שלא הרגו. ורק שם היתה לשמב"ש חזקת כשרות טפי מהאיש הנ"ל. ולזה קרי לה אומדנא. אבל באמת אין זה אומדנא ברורה. דכיון דאתיא מכח חזקת כשרות של רשב"ש. א"כ לא עדיפא מחזקה דלא קטלינן ע"י חזקה. ורק בתר רובא אזלינן בד"נ ע' סנהדרין (דף ס"ט). ועוד נראה דהנה לכאורה מאי קאמר רשב"ש מי הרגו אני או אתה. דהא הוא יודע בעצמו שלא הרגו. וא"כ יוכל להעיד לפני ב"ד אשר לפי אומד דעתו האיש הזה הרגו. ולפמ"ש התו' שם דהוי אחרים בהדיה ולא חשיב להו משום כבודו של רשב"ש. א"כ גם השני ראה שרשב"ש לא הרגו. ויש כאן ב' עדים על האומדנא. והתו' הקשו מאי קאמר או אני ולא או אלו ונדחקו דלאו דווקא נקיט. והנראה דבאמת רשב"ש רץ אחריו לבדו לחורבה כפשטות לשון הברייתא ומבחוץ היה עוד אחד שראה שרץ הראשון וכשרץ רשב"ש להחורבה. וראה אח"כ את ההרוג וששניהם עומדים שם וביד האחד יש חרב שמטפטף דם. וא"כ היה להשני ספק אם הרגו זה האיש או רשב"ש. ורק בשביל חזקת כשרות של רשב"ש היה מסתבר יותר שאיש זה הרגו ולפמ"ש התו' שם שאיש הזה היה חבר א"כ ודאי שלא היתה כאן אומדנא ברורה. ובזה מיושב מה שהקשה כ"ת על דברי מדברי התו' שכתבו דהוי אחריני שם. ומ"ש כ"ת לפרש דהיינו דמקשה הש"ס דמ"ש ד"מ מד"נ וכקושייתו. ז"א דא"כ למה מייתי הש"ס הא דר"א. הו"ל להקשות בפשיטות מ"ש ד"מ מד"נ:
וע"ד שכתבתי שהעד הג' העיד שלקח אצבעה בע"כ. והקשה דהא אמר סתם ואפשר הניחתו לקחת אצבעה מצד שלא ידעה מה רוצה לעשות. יראה כבודו בדברי שבארתי דמהני זריקתה בתכ"ד. כיון שלא גילתה דעתה מקודם שמתרצית להתקדש. ואין כוונתי שם לדון מצד שהיתה אנוסה רק מצד שלא נתרצתה להתקדש. כן מפורש בדברי. וע"ד שכתבתי שהוציאה ידה בתכ"ד. והקשה דהעד הגיד סתם. ואפשר היה זה לאחר כ"ד. אני תמה דכיון שהעד הגיד סתם. א"כ אין לנו לבאר דבריו באופן שיהיו קדושין להוציאה מחזקת פנויה והרי אין עדותו כלום כיון שלא הגיד בפירוש שהיה לאחר כ"ד. וגם מ"ש שאפשר לפרש דבריו שאמירת האמ"ל היה בשעת שימה על אצבעה כמו העד השני. הנה גם אני כתבתי שם אח"כ שיש להשוות דבריהם שאמר בשעה שהחזיק הטבעת בידו על ידה. וגם בזה כיון שיש מקום לפרש דבריהם ולהשוותם באופן שאינם קדושין. שוב אין לנו עדים על הקדושין. ולא מיקרי זה ספק קדושין. ולא יפה עשו הב"ד שלא דקדקו בדבריהם בזה. ואשר כתבתי שכיון שחירפה אותו הרי לא נתרצה להתקדש. ואין מועיל מה שהניחה הטבעת על אצבעה. ובסוף התשובה כתבתי בעצמי שאפשר חירפתו לאחר כ"ד. הנה מקודם כתבתי זה רק ליתר עוז יעו"ש. לזה לא הזכרתי דיחוי זה. וגם כיון שאפשר כוונתו שהיה תכ"ד. א"כ לא הוי קדושין דהא אין לנו עדות על הקדושין וכעין מש"ל. אבל אח"כ שרציתי לדון מצד שהוא מכחיש את העד שאמר שלא דיברה מאומה. לזאת כתבתי שי"ל שכוונתו שחירפה לאחר כ"ד כדי להשוות דברי העדים כמבואר בפוסקים שיש להשוות דברי העדים כפי האפשר. ומה שהקשה דכיון שהגיד מקודם שאינו זוכר מה שאמרה. א"כ אינו יכול לומר אח"כ שנזכר שחירפה אותו לדעת הרבה פוסקים בסי' כ"ט. ז"א דהא כתבו התו' כתובות (דף ל"ג) ד"ה וניתרי שכ"ז שעוסקים באותו ענין מיקרי תכ"ד. ובנ"ד היו עסוקים עדיין בחקירת העד. ושפיר מצי לחזור בו:
סימן קה
ע"ד מ"ש הפרישה באה"ע סי' כ"ו דבלאו דקדישה אף שכתוב רק עליה. בכ"ז ממילא יש לאו גם עליו כיון דא"א בלא איש. והקשה כבודו דא"כ גם בפו"ר שנצטוה רק האיש. מ"מ כיון דא"א בלא אשה נימא שגם אשה חייבת בפו"ר. יראה נא בפרישה שלא כתב טעם זה. רק כתב שכמו בכל האיסורים שמצווה האיש גם האשה מצווה. כן בזה מצווה האיש ג"כ. וכוונתו להא דיבמות (דף פ"ד) שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל איסורים שבתורה. ובב"ק (דף ט"ו) כתבו דרק היכא שנאמר בלשון זכר נאמר היקש זה. וקשה דא"כ מה מייתי הש"ס היקש זה ביבמות שם גבי לא יקחו דכתוב בפירוש על הזכרים וצ"ל דס"ל להתו' שג"ז מיקרי לשון זכר. וא"כ ה"ה הכא אף דכתיב לא תהיה מיקרי זה רק לשון נקיבה. ודכתיב מבנות ישראל היינו משום שעיקר הקפידא הוא עליה שלא תהא מופקרת ובפרט לפמ"ש הרמב"ן דלא תהיה היינו שכלל ישראל מחוייבים לראות שלא תמצא קדישה. א"כ מי שבא עליה הרי הוא עובר בפועל על לאו זה. ובפו"ר ילפינן ביבמות (דף ס"ה) מכבשוה דרך איש לכבוש. וזה מיקרי מיעוט מפורש ולא לשון זכר לחוד. ובאמת גבי מ"ע ליכא הקישא רק ילפינן לה בקדושין (דף ל"ד) מקראי לחייב אשה במ"ע שלא הז"ג. ולפוטרה במ"ע שהז"ג ע"ש. וגבי פי"ר אמעיטא מכבשוה. ולרב יוסף דיליף לה ביבמות שם מקרא דפרה ורבה שנאמר בלשון יחיד. לכאורה קשה דהרבה מצות נאמרו בתורה בלשון יחיד כידוע. ונראה דדייק מדשני קרא בלשונו דגבי אדם וגבי נח כתיב פרו ורבו בלשון רבים והכא כתיב בלשון יחיד. לזה מוכיח מזה דרק איש נצטוה. וכעין זה דייקינן ביומא (דף מ"ג) מדשני קרא וע' חיבורי ח"ב סי' קל"ח. ובזה מיושב קו' התו' ביבמות שם מקרא דפרו ורבו ותירוצם שם דהוי רק לברכה קשה דהכא יליף מזה למצוה דהא דריש לה מכבשוה והובא זה במהרש"א סנהדרין (דף נ"ט). אבל לפמ"ש א"ש דהכא דריש משינוי הלשון. ועכצ"ל דפרו ורבו היינו על אנשים דעלמא כמ"ש המהרש"א. ופרה ורבה אתא למעט אשה. ובגוף ענין דהשוה אשה לאיש יש להאריך. וע' רא"מ בפ' אחרי ובפ' אמור בזה ואכ"מ:
סימן קו
ע"ד גרושה שילדה בן ולא התחילה להניקו כי מסרתי למינקת ועתה הוא בן ט' חדשים וכבר גמלוהו. ויש מקום לומר שיש לה צימוק דדים ג"כ. וחפצה לינשא לאיש אשר כבר נתקשרה עמו והוריה עשירים וחפצים להשליש הצטרכות הילד עד כ"ד חודש. והקשורים אומרים אשר אם לא יתירו להם לינשא אזי ינשאו באיסור. וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר כל התשובות מדברים בענין זה וגם מטרדותי העצומות אשיב בקוצר נמרץ. והנה כבודו לא ביאר אם ילדה בחיי בעלה או אח"כ. כי הוא נ"מ טובא לדינא. לזאת אבאר הדין בכל אופן:
הנה רבינו שמשון וכמה ראשונים התירו בגרושה לפי שאינה משועבדת להניק. כי זה מוטל על הבעל. והרשב"א ועוד פוסקים כתבו דכיון שאם מכירה כופין אותה להניקו רק הבעל מחויב לשלם לה שכרה. לזה שייך גם בגרושה תקנה זו אבל בלא התחילה להניקו לא שייך זה. והריב"ש סי' תס"ג ועוד הרבה פוסקים החמירו בכל ענין משום לא פלוג. וגם כי אם נתיר זה יוגרם עי"ז רעה להילדים שלא יניקום מתחילה כדי שיוכלו להנשא ובגמלתו קיי"ל דאסורה להנשא והיינו משום גזירה וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ז. ואם ילדה בחיי בעלה ולא התחילה להניק ועברו ג"ח כתב הריב"ש סי' י"ג ותס"ג להתיר. והנה בחיבורי ח"ג סי' ק"א בארתי שינוי הסוגיות דביבמות (דף ל"ו) קתני לא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו ובכתובות (דף ס') קתני מינקת שמת בעלה ה"ז לא תתארס ולא תנשא עד כד"ח. והנה בתוספתא פ"ב דנדה קתני לתרווייהו ושם איתא לא ישא אדם וכו' משום שנאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבוא. ומסקנא דיוציא או לא יוציא כדאיתא ביבמות (דף ל"ו) ליתא שם. וקשה למה קתני הטעם בסוף ולא מקודם. ואי משום דקתני שם האיסור על האשה ולשון הפסוק משמע טפי דקאי על האיש, הא גופא קשיא למה לא קתני שם האיסור על האיש. וגם למה לא קתני מקודם הא דלא ישא כדי שנדע טעם הדין. ועו"ק דל"ל תרווייהו ליתני חדא עם טעם הדין. והכא לא יתיישב גם תירוצי שבחיבורי שם על שינוי הסוגיות:
והנראה בזה דהנה אשה המינקת ילד של אחר קיי"ל שמותרת לינשא. ואף דאיתא בתוספתא דנדה שם חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש אחד בנה ואחד שניתן לה להניק. מ"מ הא אמרינן ביבמות (דף מ"ב) דלהכי מותר הבעל במינקת דידיה משום דאי מיעברא ממסמסא ליה בביצים וחלב. אבל בשל חבירו לא יתן לה בעלה ביצים וחלב והיא בושה לבוא לב"ד לתבוע את יורשי בעלה הראשון. ולזה היכא דגם מקודם הניקה בשכר ואם לא היו נותנים לה שכרה היתה מנחת מלהניק אין לחוש בזה. דאף אם יפסק חלבה תמסמס לו חלב וביצים ושכרה תתבע מאבי הבן כמו שתבעה מקודם. והא דאיתא בתוספתא שחייבת בטיפול כד"ח. פשוט דהיינו רק כשמשלמים לה שכרה. דאטו הולד מוטל עליה יותר מעל כל ישראל. ורק באמו י"א באה"ע סי' פ"ב ס"ה שחייבת להניק בנה אם אין לו אב וכתבו המפרשים שם הטעם משום צדקה ע"ש. וגם בזה צ"ע דאם היא דלת המצב למה נטיל עליה ולא על כל העיר כדין עני שצריך לפרנסו ואכמ"ל בזה. ועפ"ז מיישב לשון התוספתא שחייבת בטיפול. ולא קאמר בהנקתו אבל הכוונה דהא מותר לבעלה לבוא עליה כדאיתא ביבמות (דף מ"ב). ואם הילד אינו שלה מותרת אף לכתחילה לינשא וקמ"ל שאף אם יפסק חלבה ע"י שתתעבר וכדומה. מ"מ מחויבת לטפל בו עד כד"ח בשביל שהילד הורגל עמה. והיינו כשנותנים לה שכרה אם איננו שלה. ואף שזה דין חדש מ"מ כ"נ פשטות לשון התוספתא. ונראה יסוד הדין דאף דפועל יכול לחזור בתוך הזמן. מ"מ בדבר האבד אסור לחזור. ואף שכתב הנוב"ק חח"מ סי' ל' שמותר לחזור אף בדבר האבד אף דקיי"ל ששוכר עלייהו או מטען. לענ"ד ז"א דכיון דקיי"ל שמותר להטעותן ולשכור עליהם. אלמא שאנו תופסים שהם גורמים היזק לבעלים בחזרתם ונקראים מזיקים. וכן קיי"ל בסי' של"ג ס"ו שצריכים לשלם לו היזקו ע"ש. וא"כ ודאי שאסור לגרום נזק לחבירו. וכן לשון הרמב"ם פ"ט מה"ש וטוש"ע סי' של"ג ס"ה דבדבר האבד אינו יכול לחזור בו. ובנ"ד גרע טפי שגורמת היזק בגוף הילד שאפשר שיחלה מזה. וגם כי אפשר שלא ישיגו כלל אשה שתתקבל על הילד כהראשונה שהורגל כבר עמה. לזה בודאי אסור לה לחזור בתוך כד"ח:
והנה במח"א הש"פ ס"ז הביא בשם הרשב"א בתו"א סי' ע"ב דמינקת יכולה לחזור בה. והוא כתב שאם הוא דבר האבד אינה יכולה לחזור. ולכאורה יקשה מתוספתא הנ"ל. אכן ברשב"א שם איירי שהשכירה עצמה בעודה מעוברת ולא התחילה להניק עדיין ע"ש. ובזה לא שייך דין התוספתא כמובן וראיתי ברשב"א שם שכתב דאינה יכולה להקנות עצמה משום דעבד עברי אינו נוהג בזמן שאין היובל נוהג. ותמהני דהא דין אמה העבריה אינו שייך בגדולה אף בזמן שהיובל נוהג וכן מש"ש הרשב"א שיכולה להקנות גופה לחלבה כעין הא דיקדשו ידי למעשה ידיהם [וע' במח"א שם] יש לדון אם שייך קנין בזה ויש להאריך ואכ"מ]:
ולפ"ז י"ל דלהכי קיי"ל דמינקת שמת בעלה לא תתארס ולא תנשא עד כד"ח. דהא איתא בתוספתא הובא בתו' בב"מ (דף ס"ח ע"א) שהמקבל לעסוק בעסק חבירו אסור לו לעסוק בעסק אחר כדי שיהא פנוי לעסוק בעסק שקיבל עליו וה"ה הכא אסור לה לינשא שמא תתעבר ולא תוכל להניק בנה. ואף אם יספיקו לה אח"כ ביצים וחלב. מ"מ הוי הפסד להתינוק שיצטרכו עי"ז לגמלו. והרבה פעמים מזיק זה להילד ע' כתובות (דף ס' ע"א). ומטעם זה ס"ל לר"מ ביבמות (דף י"ב ע"ב) שמיניקה צריכה לשמש במוך שלא תתעבר. שמא תגמול בנה וימות והובא זה בתוספתא פ"ב דנדה גבי הך דלא ישא מעוברת ומינקת חבירו ע"ש. ורבנן ס"ל מן השמים ירחמו דכתיב שומר פתאים ד'. נראה דעתם שסומכים על הרוב כי רוב מיניקות ומעוברות אין מתעברות שנית. וכבר בארנו בחיבורי ח"א סי' ע' דר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא. ואף דבפקוח נפש קיי"ל דלכ"ע ל"א בתר רובא. נראה דהכא עדיף דאף אם תתעבר אינו ודאי שיצטרכו לגמול הילד ושימות עי"ז והוי מיעוטא דמיעוטא. וגם דכיון דחזינן שכ"ה מנהג העולם ואין מצוי שיוגרם נזק אין לחוש לזה. וכמו שמצינו שיורדים בים אף שאפשר שתטבע הספינה וכן הולכים בדרך אף שכל הדרכים בחזקת סכנה. ורק במקום דשכיח היזקא אסור כמו קיר נטוי כדאיתא בשבת (דף ל"ב). והנה כ"ז שייך באביו ואמו של הילד ששעבודה להניקו בא מחיובי האשה לבעלה בעת נישואיהם כדאיתא בכתובות (דף נ"ט). לזה אמרינן שלא נשתעבדה רק כפי המנהג שתוכל לשמש בימי הנקה. ומצד חשש סכנה ג"כ מותר משום דהוי חשש רחוק כיון שאם תגמלנו תמסמס לו ביצים וחלב. אבל כשמת בעלה נשאר השעבוד עליה ואסורה לינשא כי אם תצטרך לגמלו לא יהי' לה במה לזונו כי בעלה לא יתן לה על זה. והיא בושה לתבוע מיורשי בעלה הראשון כדאיתא ביבמות (דף מ"ב). וגם כי שעבוד חיוב שמירה הוי גם על דבר שאינו מצוי כדקיי"ל דש"ש חייב בגניבה אף שקרובה לאונס כדאיתא בב"מ (דף צ"ד) ובארו התו' בב"מ (דף פ"ב ע"ב) דש"ש יש לו דין אדם המזיק שחייב בדבר שאינו מצוי אף שקרוב לאונס ע"ש. ודעת הרבה ראשונים הובא בש"ך סי' רצ"א סקי"ח דאף באונס גמור אמרינן אילו היה שם הוי מקיים ביה ומוראכם וחתכם וגו' ע"ש ובסי' ש"ג ס"י. ולזה אסורה לינשא. וגם אסורה ליארס כי עי"ז משתעבדת לינשא. ובסוף כד"ח אסורה ליארס דאף שאינה מחויבת לינשא עד הגעת זמן כדאיתא בכתובות (דף נ"ז). וכן אם תטיל תנאי באירוסיה שלא תנשא עד אחר כד"ח. מ"מ אסור ליארס משום לא פלוג. וגם דאפשר יבוא עליה בימי אירוסין וכמנהג יהודה בכתובות (דף י"ב). אבל מינקת בן של אחר מותרת לינשא מפני שאינה בושה לתבוע על צרכי הילד. ובאמת יש לדון שאבי הילד או אמו יכולים לעכב עליה שלא תנשא כדי שלא תצטרך לגמול את הילד. דכיון דהוי דבר האבד כמש"ל יכולים לטעון דאדעתא דהכי מסרו לה הילד להניק בשביל שאין לה בעל וגם כי שעבוד הבעל יעכב עליה שלא תוכל לעסוק כראוי בטיפול הילד וכמובן. עכ"פ נתבאר דלהכי תלו האיסור על האשה:
ואח"כ קתני האיסור על האיש שלא ישא מינקת חבירו משום ובשדי יתומים אל תבוא דכיון שהיא משועבדת להילד הו"ל כגוזל שעבודו של הילד ומזיקו. דאף אי נימא דמזיק שעבודו של חבירו פטור. מ"מ ודאי שאסור לכתחילה. ומכ"ש הכא שיש בזה חשש סכנה להילד. ולזה לא הוזכר כאן איסור אירוסין. כי על האיש אין שעבוד לישאנה. דאף אם יגיע הזמן יוכל לזונה ולא לישאנה כדתנן בכתובות (דף נ"ז). וגם י"ל שפטור ממזונות משום שאסור לו לישאנה כדאיתא ריש כתובות וגם דהלא יוכל לגרשה כי בידו הוא לגרשה אף בע"כ. וי"ל שלזה פסק הרמב"ם דהא דקיי"ל שאם נשא יוציא היינו רק בנישואין ולא באירוסין. משום דבאירוסין לא עשה איסור. רק היא עשתה. ולזה מסיק הא דלא יוציא אהא דלא ישא. ולא אהא דמינקת שמת בעלה. וע' חיבורי ח"ג סי' ק"א וק"ד. ולזה קתני בתוספתא הא דמינקת שמת בעלה קודם להא דלא ישא. דמעיקרא אשמעינן שהיא משועבדת להניקו ולטפל בו כד"ח. ולזה אסור לאיש לישאנה משום בשדי יתומים וגו':
והנה לפ"ז אם גמלה את בנה בחיי בעלה או קודם שנתגרשה אין כאן חשש סכנה שמא תגמול את בנה. ורק החשש שתבוש לתבוע צרכי הילד מיורשי בעלה. וזה יש לחוש גם עכשיו. וצ"ל דאינה בושה רק כשנישאת לבעל אחר. שחרפה היא לה שבעלה אינו מספיק צרכי בנה הקטן. ואף שתוכל למסור הילד ליורשי בעלה הראשון. מ"מ הרי הורגל בה ולא גרעא מאשה אחרת שאסורה לחזור בה כמש"ל מתוספתא דנדה. אכן ההרגל שייך רק מתחילת ימי הנקה כדאיתא בכתובות (דף ס'). אבל כשלא התחילה כלל להניקו הרי לא הורגל בה כלל. ושפיר מותרת למסרו לאשה אחרת. ויורשי בעלה הראשון ישלמו שכרה. ורק כל זמן שלא פסק חלבה. לא נפקע ממנה שעבוד ההנקה כי אולי תחזור בה המינקת ותהא היא מחוייבת להניקו. אבל כשפסק חלבה בחיי בעלה ונמסר הילד למינקת שוב אין כאן חשש כלל. ולזה פסקו הגאונים ובריב"ש שם וטוש"ע סי' י"ג סי"א שמותרת לינשא באופן כזה. ושיעור ג' חדשים דנקטו הגאונים שם הוא כדאיתא בכתובות (דף ס' ע"ב) דבג"ח פוסק חלבה ע"ש. והריב"ש סי' תס"ג כתב הטעם מפני שזהו השיעור היותר גדול להכרתו את מניקתו. וז"א דעיקר הטעם כמש"ל וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ"ג והר"ן בתשובה סי' י"ב. והרא"ש כתב שם דלא ידע מנ"ל להגאונים שיעור ג"ח לפיסוק חלבה. ולענ"ד הוא מש"ס כתובות (דף ס' ע"ב) וע' ב"י סי' י"ג בזה. ונראה דבאופן כזה ודאי צריך שישלישו עכ"פ צרכי הילד לכד"ח שלא יצטרכו לתבוע את יורשי הבעל ויש להאריך בזה בסברת הפוסקים לענין גרושה ואכ"מ. אכן הרא"ש פ' אע"פ וטוש"ע סי' י"ג כתבו שאם פסק חלבה בחיי בעלה מותרת לינשא וכתב הב"ש סקכ"ז דפסק ביום אחד סגי. והטעם נראה דהא לא הצריכו ג"ח רק שבמשך זה הדרך שיופסק החלב. אבל אם ידוע שנפסק חלבה שוב א"צ ג"ח. והא דכתובות (דף ס' ע"ב) שמצריכים ג"ח. היינו משום דהתם איירי כשמינקת והולכת להכי אמרינן שאף אם תתעבר לא יעכר חלבה רק ע ג"ח. אבל כשפסקה מלהניק או שלא התחילה כלל. אזי אפשר שיפסק חלבה בזמן קצר. ודלא כהריב"ש שתלה הטעם בהכרת הולד. ומכ"ש כשלא התחילה להניק שכתבו קצת פוסקים דלא מיקריא בכה"ג מינקת חבירו. ורק הפוסקים החולקים ע"ז כתבו דא"כ יש לחוש שבכוונה לא יניקו בניהם כדי שיוכלו לינשא עי' ב"י סי' י"ג. אבל זה שייך רק כשילדה אחר מיתת בעלה או אחר שנתגרשה. אבל כשילדה מקודם ולא התחילה להניק י"ל שגם ש"פ מודים לזה. ורק מקצת פוסקים החמירו גם בכה"ג: