אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק חושן משפט › סימן קמז

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חושן משפט · סימן קמז

סימן קמו

כבוד הרה"ג מהר"ג הכהן נ"י רב דק' קאליבעל.

ע"ד מי שיש, לו שכיר בעסק יער למכור עצים ומכר השכיר עצים לאחד בהקפה. ואח"כ קנה השכיר לעצמו מהאיש ההוא חציר וא"ל שהחוב שמגיע ממנו בעד העצים יהי' בתור ד"ק על החציר. ועתה חפץ השכיר לחזור בו מקניית החציר ודן מעכ"ת שקנה עכ"פ למי שפרע משום דהוי חוב מחמת מכר:

לדעתי נראה שאין כאן שום קנין דהא קונה העצים נתחייב מחירם לבעל היער ולא לשכירו. וגדולה מזו מצינו בב"ק (דף ק"ב) שהמוכר מקנה הקרקע לבעל המעות אף שאינו יודע שהוא שליח. וע' ח"מ סימן קפ"ג ובאחרונים שם. ומכ"ש הכא שהקונה יודע שהעצים הם של בעל היער. ואף אם לא היה רשות להשכיר למכור בהקפה. מ"מ חייב הקונה לשלם בעד העצים לבעל היער. רק אם יאבד החוב אצל הקונה. יתחייב השכיר לשלם בשביל ששינה מדעת בעליו. אבל גוף העצים לא קנה השכיר בשינוי זה שמכר בהקפה. וה"ז דומה להא דב"ק (דף קי"א) גזל מחבירו ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וה"ה מאכיל כדאי' בסוגי' שם. ובלא"ה בנ"ד משמע מדברי כת"ר שהיה לו רשות למכור בהקפה. וכיון שנתחייב לבעל העצים. א"כ איך יוכל השכיר לקנות במחילת וב זה דבר לעצמו שאינו שייך לעסק בעליו והרי אינו יכול למחול חוב של בעליו:

ונראה שאף אם היה מגיע להקונה חוב גמור מהשכיר לא היה יכול לעכב דמי העצים בעד חובו. כי דמי העצים שייכים לבעל העצים. וע' ח"מ סימן נ"ח ס"א וסי' קכ"ה ס"ג בזה. ורק אם א"ל השכיר בפירוש שהחוב מהעצים ינוכה על החוב שמגיע לו מהשכיר. י"ל דמהני ולא יוכל בעל העצים לחזור ולתבוע מהקונה. דכיון שמחל להשכיר את חובו. הרי זה כאלו שילם לו את דמי העצים. והלא אם היה מוסר להשכיר איזה חוב במעמד שלשתן בעד דמי העצים. בודאי היה זה תשלומין גמורים. וה"ה הכא שמחל להשכיר עצמו את חובו. וכן אם היה נותן להשכיר חציר עבור דמי העצים. שפיר היה נפטר. ואף שהשכיר לקח החציר לעצמו בכ"ז אין על קונה העצים לדעת מה שהשכיר עושה בתשלומי העצים. אכן בנ"ד שלא משך עדיין החציר. רק אמר שחוב העצים יהי' ד"ק. ודאי דלא מיקרי נתינת מעות כיון שאין בידו למחול חוב זה אם לא שיבוא לידו תשלום החוב. ואין כאן אף מש"פ על השכיר:

ונראה שאם היה אז מגיע להשכיר איזה סך בעד שכרו מבעליו וניכה זה בעד החוב שקיבל על חשבונו מקונה העצים. פשוט דהוי קנין למי שפרע דהוי כתן מנה לפלוני דהוי קנין מעות כדאיתא בקדושין (דף ז') ובח"מ סימן ק"צ. ולדעת המחנה אפרים הוי קנין גמור וע' נתיבות סימן ר"ד וה"נ אומר לשכיר שישלם לבעליו עבור חובו. ואף שלא א"ל בפירוש שיתן כסף. מ"מ ע"י שא"ל שמקבל החוב ע"ח. ממילא מובן שהשכיר יקבלנו בחשבונו עם בעליו. ובודאי אין חילוק בין אם המוכר אמר תן מנה לפלוני ובין אם הקונה אמר אתן מנה לפלוני עבורך ובזה יהא נקנה לי חפץ זה והלה הסכים לדבריו. ואף אם בעת המכירה לא היה מגיע להשכיר מבעליו רק אח"כ ניכה משכרו על חוב זה ג"כ הוי כמתן מעות. וכן אם יש לו מקום מיוחד שמחזיק שם את כסף עסק בעליו. ונתן השכיר מכספו לתוך כסף בעליו נגד החוב הלז ג"כ הוי שפיר קנין מעות דהא קיי"ל גבי פקדון שהנפקד מקנה המקום לבעל הפקדון להניח שם פקדונו אם ייחד לו מקום כמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה ע"א) וע"ש בתוס' ד"ה ה"ג וע' ב"מ (דף מ"א ע"א) ומהרי"ט סימן ס"ה וקצה"ח סימן קפ"ט. וה"נ הוא ש"ש על כסף בעליו ומקנה המקום לבעליו. ולזה כשמניח שם מכספו עבור בעליו קונה המקום לבעליו. ודעת בעליו הוא כן שכל מה שיבוא לרשות שכירו מעסק שלו יזכה לו רשותו ומה שמשתמר לדעת השכיר הוי כבעליו כיון שהוא שלוחו וכמ"ש התוס' בגיטין (דף ע"ט ע"ב) ד"ה פנימית שהשוכר הוא שלוחו של משכיר ומיקרי משתמר לדעתו אף נגד השוכר בעצמו ע"ש. ומכ"ש הכא בשכיר. וע' ח"מ סימן ר' ובאחרונים שם. וע"ש בנתיבות סק"ג דבמוקף מחיצות הוי משתמר וע"ש בקצה"ח ואקצר. וגם כי ע"פ רוב השכירים בעסק יער דרים בבית השייך לבעל היער. והוי רשותו ממש. ושפיר קונה לו רשותו וא"כ הוי קנין למי שפרע. ולדעת המח"א אף לקנין גמור:

ואם אינו מאמינו להשכיר שניכה ע"ז משכירתו או ששילם במזומנים למקום שמונח כסף הבעלים. לכאורה י"ל דליהוי כמוציא על פיו דנאמן בשבועה היכא דהאי ידע והאי לא ידע כדקיי"ל בסימן צ"א. אכן הכא שאף אם נתן אין כאן קנין גמור רק למי שפרע. וכבר כתב הש"ך ר"ס ר"ד דלא שייך להשביע גבי מי שפרע. אך י"ל שזה רק לענין להשביע את הרוצה לחזור בו דשבועה חמירא ממי שפרע. אבל אם הרוצה לקיים המקח רוצה לישבע כדי לחייב את החוזר במי שפרע שפיר יכולים להשביע. ויש לדחות דכיון שהטעם הוא דשבועה בעינן על כפירת ממון. א"כ הכא שאין כאן כפירת ממון רק טענת מש"פ אין משביעים אותו אף אם רוצה לישבע. ויותר נראה שמשביעים אותו. דהא נ"מ לענין תשלומי המעות למי הם שייכים אם להשכיר או לבעל העצים. וזה נ"מ לכמה דינים כגון לגבי בעלי חובות וכדומה. אכן אם הלה מניח המעות בב"ד. ואומר להשכיר טול אותם אם בשבילך או בשביל בעל העצים. נראה דבזה אין מקום להשביעו אף אם חפץ לישבע. רק יש להטיל על הלה מי שפרע סתם אם הוא מאמינו בלבו ואומר שאינו מאמינו וכמ"ש הקצה"ח סי' פ"ז סקכ"ב ור"ס ר"ד. אכן בנ"ד שהשכיר חוזר בו ודאי שאין להשביעו וכמ"ש הש"ך. ורק אם מודה שכבר ניכה משכרו בעד חוב זה או שילם במזומן. אזי חייב מש"פ. ואם אומר שלא ניכה ולא שילם אומרים לו מש"פ סתם אם אין האמת כדבריו וכמ"ש הקצה"ח כנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה