שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קמו
ב"ה י"ט סיון תרל"ו.
ע"ד אחד שירש מאביו בית וחצר ובאר שבחצר ויש בידו שטר שקנה אביו כל הנ"ל. ורק שיש ליורשי המוכר שטר בזה"ל. בנידון הפלאץ וכו' שמכרו השלשה אחים וכו' את הפלאץ הנ"ל עם הבאר דשם וכו' נעשה ביניהם שיהיה רשות להשלשה אחים הנ"ל ולב"כ לשאוב מים מן הבאר הנ"ל לכל הצטרכות. וכנגד זה חל חיוב התיקון בכל עת המחצה על ה' מ' צבי והמחצה על ג' אחים הנ"ל וב"כ בלי שום שינוי כלל נעשה בקגא"ס ובכאהיו"מ ע"פ תקחז"ל ובענין דלית בו משום אסמכתא ודלא כטדש"ט וכו'. ובעה"ח המוכרים והלוקח. וזמן הכתב הזה הוא ביום שנעשה שטר של הקונה. ועתה נתקלקל הבאר וטוען ב"כ המוכר שמחויב ב"כ הלוקח לתקן הבאר ויתן חלקו כנ"ל. וב"כ הלוקח טוען דרק כ"ז שעומד הבאר ניתן להמוכר וב"כ רשות לשאוב מים. אבל אם ירצה לסתום הבאר כגון שצריך למקומו וכדומה אין להמוכר וב"כ טענה כיון שגוף הבאר שלו. ומכ"ש כשנפל ונתקלקל. וחיוב התיקון הנזכר בכתב הוא לטובת הלוקח שאם ירצה לתקן יתן המוכר החצי. אבל הברירה ביד הלוקח. ועוד טענו שאף אם יזכה ב"כ המוכר בדינו מ"מ הנה עד עתה היה פתוח אצל בית המוכר וב"כ ולקחו מים דרך שם. ועתה רוצה ב"כ הלוקח לגדור שם. וכשירצה ב"כ המוכר לשאוב ילך סביב חצירו שהוא הוספת דרך הרבה. וב"כ המוכר טוען טענה חזקה כי טוענין ליורש שבודאי ע"מ כן נעשה ביניהם שיקחו המים דרך מקום זה:
הנה לכאורה בטל השטר דהא אמרינן בב"ב (דף ע"ט ע"ב) דמי באר הוי דשלב"ל. וא"כ לא מהני מה שנתן להם רשות לשאוב מים. ואף אי נימא דהא עכ"פ נתן להם רשות להשתמש בבאר שלו להכניס דלי שלהם ולשאוב בו משם. מ"מ הא גוף המים הוי דשלב"ל ולא נקנה להם. ואדרבא י"ל שגם קנין התשמיש בטל לשיטת הי"א בח"מ סי' ר"ט ס"ד דמקנה דשב"ל עם דשלב"ל בטל הקנין אף מדשב"ל. אבל ז"א לומר דגם התשמיש הוא רק תשמיש אויר. ואויר אין קנין נתפס בו כדקיי"ל בסי' רי"ב. דנראה דהנחת הכלי ע"ג מים הו"ל כתשמיש קרקע דכארעא סמיכתא דמיא. וכדאמרינן בגיטין (דף ח' ע"א) ושבת (דף ק' ע"ב). ואף דאמרינן שם (דף צ"ט ע"ב) דאגוז ע"ג מים לא היינו הנחתו. היינו משום דלא נייח ע"ש וע' תו' (דף ה' ע"ב) שם. ואף דהמים עדיין לא באו לעולם מ"מ שפיר יכול לשעבד דשלב"ל. וחזקת תשמיש הוא כשעבוד. ועפ"ז מבואר סברת חזקת הזיז והחלון דקשה דהא אינו רק חזקת אויר ואויר אינו בר קנין. והיכי מהני ביה מחילה. אבל לפמש"ל י"ל דשעבד לו אוירו לזיזו וחלונו. ושפיר הוי בר שעבוד וכמו בדשלב"ל כנ"ל משום דהוי שעבוד הגוף. ויכול להתחייב בדשלב"ל כמבואר בפוסקים ע' סי' ר"ט וסי' של"ג. אך א"צ לזה דבזיז האויר נקנה עם הזכות שבגוף הזיז, ובחלון הוי רק היזק ראיה ומהני מחילה. וממילא נאסר לו אח"כ לבנות נגד חלונו. ועוי"ל דבנ"ד דרך להוריד הדלי עד קרקע הבאר והוי תשמיש בגוף הקרקע. אבל המים הוי דשלב"ל דהא המים מתחלפים בכל עת:
ואף דבסוף השטר כתוב שנעשה באוהיו"מ ע"פ תקחז"ל וא"כ צריך לתלות שבודאי נעשה באופן שהקנה לו באר למימיו וכדומה. ואף אי נימא שלא ידע איך מועיל וא"כ אין מועיל הכתיבה בזה. מ"מ ליהוי כקנין אודיתא וכמ"ש החו"י סימן מ"ז ובעבוה"ג סימן נ' לענין סילוק שמועיל מ"ש בכאוהיו"מ אף שידוע שלא נעשה באופן המועיל. ובאבני מלואים סימן צ"ב ס"ק ה' השיג עליו דבדבר שאין בו תורת קנין כגון בדשלב"ל לא מהני אודיתא ע"ש. ובמק"א כתבנו בזה. ועתה נראה בישוב דברי העבוה"ג לפמ"ש השבו"י ח"ב סימן קנ"ב דמ"ש בשטרות בת"כ בפ"מ היינו שמקבל על עצמו שיהיה כמו אם עשה כן אף שלא עשה כן בפועל. וה"נ מקבל על עצמו כאלו נעשה באוהיו"מ וכגון באומר בור למימיו או בתורת חיוב כמש"ל. והוי זה בתורת חיוב. ועדיין צ"ע אי מהני לשון חיוב על סילוק דאיירי בה העבוה"ג שם דחיוב הוא רק על נתינה ולא בסילוק:
ונראה לחלק דלא מהני לשון בכאוהיו"מ רק היכא שאופן המועיל אינו מוסיף על מה שרוצה להקנות וכמו בסילוק שיועיל הסילוק שרוצה בזה. וכן לענין בת"כ בפ"מ הרי רוצה שיהא דינו כאלו קיבל ע"ע בת"כ כנ"ל. אבל הכא הרי אינו רוצה להקנות לו רק המים ולא זכות בגוף הבור. ואיך נאמר שמכוין להקנות לו הבור למימיו. וגם אם הכוונה בתורת חיוב. הא כבר כתב המהרי"ט חח"מ סימן פ"א ליישב מה שהקשו לו בב"ב (דף קכ"ט) דלא משכחינן קנין לדשלב"ל. דהא אפשר בתורת חיוב. ותירץ דהא אינו רוצה רק להקנות לו חלקו ולא יותר. ואי בתורת חיוב הו"ל אחריותו עליו דבלא אחריות הו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד דלא מהני ע"ש. וא"כ ה"נ הא אינו רוצה רק להקנותו ולא לקבל אחריותו על עצמו בשעבוד הגוף להעמיד לו המים. ואם כי בגוף סברת המהרי"ט צ"ע לענ"ד דמ"מ מתחייב גופו ליתן לו הדבר ההוא כשיבוא לעולם. דלא גרע מאפותיקי מפורש דמחייב עצמו ומתנה לא יהא לך פרעון אלא מזו. ושוב מצאתי בקצה"ח סי' ר"ג שהביא דברי מהרי"ט הנ"ל. והנתיבות חולק עליו וכ' דמהני ע"ש. וכ"נ בנו"ב מ"ק חח"מ סימן כ"ח דמקנה בלא אחריות יעו"ש. ולא ראוהו הנה"מ והקצה"ח. אבל עכ"פ הא דעת חתן הנו"ב שם דסתמא מקבל על עצמו אחריות: וגם בלא זה נראה דבאוהיו"מ לא מהני רק לענין קנין שרוצה להקנות לו. אבל לא לחדש חיוב שאינו בגדר קנין. ועוד נראה דלפ"ז שאין אחריות עליו א"כ נימא דיורשיו אין משועבדים לזה. ואף שנשתעבד גם לב"כ. מ"מ על יורשיו לא הטיל שעבוד. ואף שמבואר בשטר דחיוב התיקון על הקונה ועל ב"כ. י"ל שזה רק כשימכור. שלכתחילה אין לו למכור זכותו. אבל בדיעבד אם מכר שוב אין עליו אחריות ואין להם טענה על הלוקח ומכ"ש על היורש שירש ממילא ואינו נכלל בשטר הנ"ל. ושוב אחרי כותבי מצאתי במהרי"ט חח"מ סימן מ"ד סברא זו לענין דמגופה של קרקע קנו מידו שזה דוקא לענין דו"ד אין לי על שדה זו שמ"מ רוצה להקנות השדה. אבל בפירות דקל שאינו רוצה להקנות רק הפירות ולא גוף הדקל. לא אמרינן שרצה להקנות לו גוף הדקל לפירות. וב"ה שכוונתי לדעתו הק':
אבל באמת מפורש בשו"ת הרמב"ן סימן ס"ז הובא בב"י ס"ס קצ"ה וברמ"א ר"ס רי"ב שאם כתב בשטר שידור פלוני בביתו דהוי דבר שאין בו ממש ואח"כ כתוב קנין אמרינן שהקנה באופן המועיל. ומבואר שם בשו"ת הרמב"ן דאיירי אף בידוע שלא ידע הכותב פרטי הדין ע"ש. וכן הובא ברמ"א שם דעת המרדכי שאם כתב שנעשה כתיקון חז"ל. הרי הודה שנעשה כתקחז"ל. והקנה לו הבית לדירה ודקל לפירותיו. הרי מפורש דאף במה שמוסיף על קנינו מהני. וכ"ה דעת הרשב"א ורבינו יונה הובאו בב"י ס"ס קצ"ה. וא"כ בנ"ד שהקנין כתוב בסוף וגם כתוב בכל אוהיו"מ ע"פ תקחז"ל. שפיר הוי כמקנה בור למימיו:
ועוד נראה דהנה קיי"ל בסימן רי"ג דמוכר פירות שובך וכוורת קני משום דאמרינן דמכר שובך לפירותיו ונתבאר הטעם בפוסקים משום דהשובך טפל לפירותיו. וא"כ גם בבור נראה דהוי הבאר טפל מקומו למימיו שהוא עיקר חשיבותו. ולא דמי לדקל לפירותיו שהדקל הוא גוף החשיבות כי הפירות יוצאים מגופו וע"ש בקצה"ח. וכן למ"ש הפרישה שם שעיקר החילוק מפני שאין יוצא מגופו ע"ש. אמנם לפמש"ש הב"ח הטעם משום דמוכר פירות השובך מכר גם השובך כדאיתא בתוספתא והכי קיי"ל בסימן ר"כ ע"ש שדבריו ברורים. א"כ בבאר לא שייך זה. דמכר מי הבור לא מכר הבור ע"ש בסימן ר"כ. ולפלא שלא הביאו האחרונים דברי הב"ח דנ"מ טובא לדינא. וגם דנ"מ לענין אם הקנה לו רק מעט מפירות השובך ולא כולם. ובאמת מזה צל"ע על הב"ח. דהא עיקר דיוקם הוא ממתניתין (דדף פ' ע"א) דסתים ותני מוכר פירות שובך וכן הביא הנ"י שם בב"ב להדיא דברי הרמב"ם על משנה זו ע"ש. ושם איירי שלא מכר לו כל הכוורת והשובך רק שמסרם וכו' ע"ש. ובטור סימן ר"כ מפורש דבכה"ג במוכר סתם לא קנה גוף השובך והכוורת. וצ"ל לדעת הב"ח שאין עיקר ראית הרמב"ם ממשנה זו רק מסברא דנפשיה מתוספתא הנ"ל. אלא שאין לשון הרמב"ם מתוקן שהו"ל להקדים דין דמכר יונים מכר שובך. ושם איחרו. וכן קשה על הטור שסתם דין זה בסימן רי"ג. ודין זה בסימן ר"כ. ובאמת נראה דבנ' שלא הקנה לו רק חלק ורשות לשאוב מים. כ"ע מודו דלא הקנה לו זכות בגוף הבור. דדוקא במוכר סתם כל פירות שובך אמרינן דהוי טפל השובך לפירות אבל לא במוכר חלק ורשות לקחת מקצת:
ויש לדון בזה ממ"ש בשטר. נעשה ביניהם. ולא כתבו נגמר וכדומה. שהכוונה שבעת המכירה נעשה זה באופן שישאבו הם מים מבארו. וא"כ הו"ל כמשייר מקום לעצמו דשפיר קנה לכ"ע כדאיתא בב"ב (דף ס"ג ודף קמ"ח) וכדקיי"ל בסימן רי"ב שמשייר לעצמו זכות בגוף הדבר. אלא שיקשה דא"כ הו"ל לפרש זה בקנין להלוקח על הבאר והפלאץ. דהא דין שיור הוא דוקא בלשון חוץ ע"ש. ועכ"פ היו שני הכתבים כתב יד אחד אם היה נעשה זה בעת המכירה. וזה מורה שאחר גמר הקנין הסכים הלוקח ברצונו הטוב או באיזה פיצוי לתת להמוכר רשות לשאוב מים. וא"כ אין זה שיור רק קנין:
והנה בב"ב (דף נ"ט) איתא במי שהוציא צינורו לחצר חבירו שהחזיק שירדו מימיו לחצר חבירו ובעל החצר החזיק במי גגו. וביאר הרשב"ם שהקנה לו גגו למימיו ע"ש. ובנתיבות סימן קנ"ג ביאר משום חיוב. והנה בנ"י שם הביא דעת הרא"ה שאם רוצה לסתור הגג הרשות בידו. והנ"י גמגם עליו והביא בשם הריטב"א שיש לו זכות זה לעולם והובא בב"י סימן קנ"ג. ולפלא שבסמ"ע שם הביא דעת הרא"ה להלכה במקום שהנ"י וריטב"א חולקים עליו. והב"י הביאם ולא הכריע ע"ש. עכ"פ לפ"ז י"ל גם בנ"ד דאף שהקנה לו בור למימיו. מ"מ הרשות בידו לסתום בורו כמו שם לסתור גגו ויטעון קים לי כהרא"ה. ובמבי"ט סי' צ"ו נראה שתפס עיקר דעת הנ"י והריטב"א ע"ש. רק שהביא שם זה בשם הרא"ש והראב"ד. וזה לא נזכר בנ"י כלל. ואולי היתה לו גירסא אחרת:
אבל ז"א דנראה סברת הרא"ה דע"כ לא הקנה לו מי גגו רק בשביל שנתן לו רשות בחצירו. וכמו שיש לו חזקה בחצירו שא"י לבנות נגד הצינור. ה"נ יש לבעל החצר חזקה במי גגו. פי' שהוא כעין שכירות ששכר רשות חצירו כל זמן שיצטרך אליו בשביל מי גגו. ואמדינן דעת בעל החצר שלא הקנה חצירו באופן שיהיה תלוי בדעת בעל הגג אם לסתום צינורו או לא. רק שכ"ז שיעמוד הגג יש לו זכות בו. אבל אם רוצה לסתור הגג בודאי אדעתא דהכי לא שעבד לו גגו לזה. כיון שאין לו קנין בגוף הגג רק חיוב על מי גגו כמ"ש הנתיבות כנ"ל. אבל דעת הנ"י והריטב"א הוא שהקנה לו גגו למימיו ויש לו קנין בגוף הגג. לזה א"י לסתור הגג ואף שאם נפל הגג נראה דהוי כדין שוכר בית זה בסימן שי"ב דנפל אזדא ליה. אבל אם רק נתקלקל ושמו עליו מחויב לתקן ע"ש. וה"נ הכא דוקא כשנפל לגמרי. וכן מפורש בנ"י שם שהקנה לו הגג למימיו. ונראה שזהו כוונת הנ"י שם שכ' אם נפל הגג ע"ש שאין לזה מובן. ובכתונת פסים מחק זה אבל נלע"ד שחיסר תיבות אזדא ליה. ומ"ש אח"כ בעל החצר מעכב הוא דיבור אחר וכדמסיים עלה הריטב"א בשם רבו, ומתחילה התחיל אמר המחבר ע"ש. עכ"פ לדינא נלע"ד כמש"ל דהרא"ה וריטב"א פליגי בהאי סברא אי משום חיוב או קנין בגגו:
ולפ"ז בנ"ד דאמרינן שהקנה להם בור למימיו נראה דכל שלא נפל לגמרי הוי שמו עליו ויש לו קנין בו. וגם בנ"ד לא דמי לגג ובית. דשם אם נפל אזדא ליה. אבל בור עיקרו הוא המקום בקרקע. וזה לא ימוט לעולם. ואם נפל בו עפר אפשר לתקנו. ולא שייך לומר דאזדא ליה כיון שמקור המעיין הוא שם. ולזה כופין זא"ז לתקן הבאר אם מצד הקנין כנ"ל או כדין שארי שותפים שכופין זא"ז בדבר שלטובת שניהם כדקיי"ל ס"ס קע"ת. וכ"ה בסימן קס"ג שבני העיר כופין לחפירת בורות. ואף דשם נראה דהוא רק בבנה"ע ולא בני חצר. היינו רק לענין חפירת באר חדש. אבל בתיקון הבאר הישן המשותף לשניהם וידוע לכל שהוא טובת שניהם ודאי כופין זא"ז:
ולענין הדרך נראה דממ"נ מהני. דאם הקנה להם זכות זה אחר הקנין הא מוכר בעין יפה ונתן להם דרך כדקיי"ל בסימן רי"ד. ואם שיירו זה בשעת המכר. כיון שפירשו בשטר הרי יש להם דרך כדאיתא שם. ואף דהכא הוצרכו לפרש משום שגוף הבאר נמכר לו וגם בשביל פרטי התנאי. מ"מ לשון רשות לשאוב מים משמע דרך צד הבאר שסמוך לחצירם ובפרט שהחזיקו כן עד עתה וטוענין ליורש. אלא דמטעם חזקה לחוד יש לדון משום דלא קפדי אינשי בכה"ג ואקצר כי נראה בנ"ד שאין יכולים לגדור הדרך:
והנה בסימן קע"ג ס"ג בהג"ה הובא בשם הרשב"א שאם חלקו ונשאר הבאר לאחד ושוב נתן רשות לשני להשתמש ולשאוב מהבאר אם נפל אזדא חזקתו ואין לו זכות אף במקומו. ואם היה מתחילה לשניהם אז המקום של שניהם רק הדרך אבד. ואם נתקלקל על שניהם לתקנו ע"ש. והמקור מהא דב"מ דף ק"ג) אושלן האי גרגותא ונפלה לא בני לה ולכאורה צ"ע דזה רק שם גבי שאלה דהוי רק שעבוד לפירות וא"כ לא שעבד לו רק האי גרגותא וכמו בבית זה גבי שוכר אבל הכא שהוא שותף עמו בגוף המקום. אף כשנפל לגמרי יכול לכוף את חבירו לתקנו כדין שותפים בסימן קע"ח וכמש"ל. וא"כ האיך אבד הדרך אל הבור כיון שלא אבד זכות הבאר ושוב ראיתי בנתיבות שנתקשה ג"כ בדין זה. וכתב דאולי איירי הרשב"א שנתן לו הדרך בפירוש רק לבאר זה ע"ש. עכ"פ שמענו דבנ"ד אם נפל הבאר לגמרי אין לכופו לתקנו כיון שהרשות לשאוב נתן אח"כ וכהא דהאי גרגותא ולא בתורת שיור וכמש"ל. ומ"ש בשטר שאם יתקלקל יתקנוהו. היינו רק בקלקול ששמו עליו ולא בנפילה כמש"ל. וא"ל דא"כ ל"ל לפרושי. ז"א דלאו כ"ע דינא גמירי. ובררו דבריהם שהתיקון יהיה כפי חלקם בבאר. ועוי"ל דכיון שהמוכרים היו ג' אחים הו"א שהלוקח יתן חלק רביע והם ג' חלקים. ולזה הוצרכו לפרש שהלוקח יתן החצי בתיקונו: