שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קמה
ע"ד ששלשה אחים ואחות אחת השלישו ת"י וועקסלען על קרן קיימת לצדקה מעזבון אביהם שיעשו בזה כפי דעת מעכ"ת ודעת היורשים. והשלישו עוד זכיות אודות דו"ד שבין האחים בעצמם וכן שבין האחים ואחותם. ואח"כ בהיות כת"ר באדעסא כפה אח אחד את כת"ר שיתן כתב להמו"צ מא' שמחויב למסור כל ההשלשה להם כאשר ידרשו. וכוונתו של האח הלז נראה לפי שאחד מהמו"צ הוא מחותנו וחושב שע"י יוכל להוציא לידו ההשלשה. ועתה דורשים המו"צ הנ"ל השלישות מכ"ת. והאחים האחרים אינם מרשים לכת"ר למסור ההשלשה לאחרים כי רק לו האמינו, ולא לאחר. וחפץ כת"ר לדעת דעתי אם רשאי למסור ההשלשה למו"צ דא' כדי לקיים כפי הכתב שנתן להם אף ששני אחים מהמשלישים אין מסכימים ע"ז. ובאשר ביקש להשיבו תיכף לזאת אשיבנו בקוצר:
הנה מפורש בב"מ (דף ל"ו) ובכ"מ ובח"מ סי' רצ"א ששומר אסור למסור הפקדון ליד אחר בלי רשות הבעלים רק ברגיל להפקיד אצלו קיי"ל דרשאי דהא לא מצי למימר דלא מהימן לו. וכדאיתא בגיטין (דף י"ג). וכן קיי"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכה"ג איתא בב"ק (דף נ"ו ע"ב) דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. וכתב הרא"ש וכן קיי"ל בסי' רצ"א סכ"ו שאם אין רגיל להפקיד אצלו דבר זה אף שידוע שהשני טוב וכשר יותר מהראשון מ"מ אסור להנפקד למסרו לו. דמצי למימר שהלה אין נאמן לו בשבועה. ולפ"ז פשוט בנ"ד שאסור לכת"ר למסור ההשלשה לב"ד שבא'. דאף אי נימא שידוע שהם נאמנים. בכ"ז הרי לא הורגלו המשלישים להשליש אצלם ובפרט להרמב"ם ושו"ע שם סעיף כ"ו דבעינן שיהי' רגיל להפקיד אצלו דבר כזה וע"ש בב"י. ועוד נראה דאף ברגיל להפקיד אצלו. מ"מ אם א"ל המפקיד שאינו רוצה שיתן לו בודאי אסור לו להפקיד אצלו. כי אסור לו לשנות מדעת בעלים ואולי עתה איתרע אצלו נאמנותו. ובזה יש חילוק בין רגיל להפקיד אצלו. לב"ב הנפקד. כי על מי שרגיל להפקיד יכול למחות בידו וכמש"ל. אבל על ב"ב הנפקד אינו יכול למחות דהא אדעתא דהכי הפקיד אצלו החפץ שיוכל למסרו לב"ב לשמרו או לברזיליה. וא"י המפקיד לחזור בו. אם לא שישלם לו כל שכרו ויקבל החפץ בחזרה רק אם נתחדש איזה חשד על אחד מב"ב, יוכל למחות בידו שלזה לא ימסור. וכן אם נוסף בתוך כך איזה איש על ב"ב הנפקד. י"ל שיוכל המפקיד לומר שעל דעת איש זה לא נתן לו החפץ. וכן אם לקח ברזיל אחר יכול לומר שעל דעת זה לא נתרצה. והיינו רק כשמחה בידו. אבל בסתם נראה שיוכל השומר למסור אף להאיש שנוסף על ב"ב או למשרתו החדש כל זמן שלא נודע לו ריעותא בו או מחאה מצד המפקיד. ועדיין יש לדון שכיון שאין שם ריעותא וחשד בזה שנוסף על ב"ב או על המשרת שלקח אינו יכול למחות בו די"ל דאדעתא דהכי הפקיד בידו שימסרנו לב"ב שיתוספו או למשרתו שיקח אח"כ. ורק יכול לקבל בחזרה החפץ ולשלם לו כל שכרו ואכמ"ל בזה:
ולכאורה יש לדון דב"ד שאני דהא קיי"ל בח"מ סימן רכ"ב וסי' ש' לדעת הרבה פוסקים שאם הפקידו שנים וכ"א אומר שהפקדון הגדול הוא שלו ימסור הנפקד את הפקדון ליד ב"ד עד שיתברר הדבר. ומשמע שא"צ לזה הסכמת הבע"ד. הרי שיכול השומר למסור לב"ד. אבל באמת ז"א דהתם שאני שלע"ע אין דרך לברר הדבר וקרוב שיהא מונח לעולם. לזה אמרינן שיניח ביד ב"ד. ובאמת כבר כתבו שם הש"ך וש"פ שהעיקר דבפקדון אין למסור ליד ב"ד רק יהא מונח ביד הנפקד וע' בחי' הריטב"א ב"מ (ד' ל"ז) ושטמ"ק שם. ונראה דהיכא שאחד מהמפקידים מוחה בידו שלא ימסור ליד ב"ד. כ"ע מודו שיהא מונח ת"י הנפקד ואסור לו למסור ביד ב"ד. רק היכא שהנפקד אומר שאינו רוצה עוד לשמור את הפקדון. אזי י"ל שיכול למסור ליד ב"ד כיון שאין יכולים לקבלו ממנו בשביל שמכחישים זא"ז ויש לדון בזה מהא דב"ב (דף ל"ד ע"ב) דלא תפסינן לב"ד ועח"מ סי' קל"ט. וה"ה הכא נ"מ לענין תפיסה דמב"ד אין מועיל תפיסה וע' חיבורי ח"ג סי' קע"ג ואקצר. ובזה יש ליישב דברי הפוסקים מקושית הש"ך. דאינהו איירי היכא שהנפקד אינו חפץ להחזיקו. ואיירי בגוונא שיכול לחזור בו משמירתו. והנה לפ"ז יש מקום לומר בנ"ד דכיון שנתן כתב להמורים דא' שימסור להם ההשלשה. הרי חזר בו משמירת ההשלשה. וממילא יש לו רשות למסור לב"ד. כי הבע"ד אין יכולים לקבל ההשלשה. כי כל אחד מהם נוגע בדבר:
אבל באמת כבודו אינו יכול לחזור בו מהחזקת ההשלשה. כי אינו שכיר לזמן דנימא בו פועל יכול לחזור בו בחצי היום. דהא הוי קבלן שקיבל עליו להחזיק ההשלשה עד שיבוא הדבר לידי גמר ושהוא יביא הדבר לידי גמר ע"י שיקול דעתו בצירוף דעת היורשים. ופשוט שאינו יכול לחזור בו כדקיי"ל בסי' של"ג ס"ה. וגם פועל נראה שא"י לחזור בו. דזה הוי כדבר האבד כי אין רצונם להיות צריכים ליסע לאדעסא בכל עת בשביל זה. וראיתי בנוב"ק חח"מ סי' ל' שכתב שקבלן מותר לחזור בו רק שידו על התחתונה. ולענ"ד ז"א דודאי אסור לו לכתחילה לחזור בו. כיון שאין בו דין עבדות שזהו הטעם דפועל יכול לחזור בו. וכבר הביא המחנה אפרים ה' שכירות פועלים סימן ה' ו' שדעת רוב הפוסקים שא"י לחזור בו. ובדבר האבד מפורש ברמב"ם פ"ט מה"ש וטוש"ע סי' של"ג ס"ה שא"י לחזור בו. וע"ל סי' ק"ו מ"ש בזה. ובאמת גם בפועל בלא דבר האבד יש לדון שאסור לכתחילה לחזור דהא קיי"ל ר"פ האומנין שיש לו תרעומת עליהם. ואיך שייך תרעומת בדבר שידע מקודם דהוי כאילו התנו עמו שיוכלו לחזור. ועכצ"ל דמ"מ נכנס זה בגדר שיהי' הן שלך צדק. וכעין זה תנן שם דבעה"ב החוזר בו ידו עה"ת. והבעה"ב ודאי שאסור לו לחזור בו. וא"כ ה"ה בקבלן הדין כן ואקצר. ועוד דהא כ"ת הוא מרא דאתרא שם. ומחויב בדרך כלל להכניס א"ע בכ"ד אשר בין איש לרעהו וא"י לסלק א"ע אף בגבר אלם כדקיי"ל בח"מ ר"ס י"ב. והאידנא שהמנהג שרב העיר כל מילי דמתא עליה רמיין. נראה דאף מענין השייך לצדקה וכדומה אינו יכול לסלק א"ע. כי אדעתא דהכי קיבלוהו לרב שיקבל כל דבר הנוגע לבני עירו. ובפרט בנ"ד שכבר נזקק להם וקיבל ההשלשה. ועכ"פ א"י לכופם למסור למו"צ שבא' אשר יש להם חשש נגיעה. רק יוכלו לברר להם רב אחר מסביבותיהם. והשני לא יוכל למחות בלא אמתלא נכונה. והעיקר שלא יוכל מעכ"ת לסלק א"ע אחר שכבר קיבל עליו עסק זה:
ועוד דבכתב שנתן אין בו ממש כי הוי דברים בעלמא. ואף אם כתוב בו לשון חיוב. מ"מ לא שייך חיוב רק בדבר שהוא שלו ולא בשל אחרים. ואף שיש לדון דכיון שהמנהג כעת שלוקחים שכר השלשה וכדאיתא בח"מ סי' נ"ו. א"כ הוי זה זכות למו"צ דא' שהם יקבלו שכר שלישות מעסק זה. ולזה ליהני בזה לשון חיוב. בכ"ז אין שייך שיתחייב למסור להם פקדון של אחרים. כי אין נופל ע"ז לשון חיוב. דחיוב מבואר בפוסקים בח"מ סי' מ' דהוי שעבוד הגוף ונכסי דבר אינש אינון ערבין יתיה. והכא אינו יכול לשעבד עצמו לדבר שאינו שלו. ואף אי נימא שהמורים יוכלו לתבוע שכר השלישות שאפשר ליקח בעד זה, מ"מ אסור לו למסור להם ההשלשה כנ"ל וגם שכר ההשלשה אין שייך שיתבעו. כי ע"ז לא נתחייב בכתב שנתן. ויש לדון שאף אם עתה יסכימו הבע"ד יכול כת"ר לחזור בו כיון שבשעה שנתן הכתב לא היה בו ממש טרם שנתנו לו הבע"ד רשות ע"ז. ובאשר אין זה נ"מ לנ"ד אקצר:
וע"ד ההשלשה שלצרכי צדקה. לא נתבאר אם צוה כן הנפטר או היורשים התנדבו זה. ואם היורשים התנדבו י"ל שאם ימסור ההשלשה לאחר נגד רצונם יוכלו לחזור בהם באמרם דאדעתא דהכי לא נדבו שיצטרכו ליסע למקום אחר אודות זה. גם שבלבם אין מאמינים לאחר. ובאופן זה חלילה לכת"ר לגרום ביטול צדקה. ועוד דכיון שכת"ר זכה זה לצדקה. והרי הדין שעניי עירם קודמים. ונמצא שזכה בשבילם. רק שתלו עוד בדעתו ובדעת היורשים לאיזה צדקה לתת את זה. וא"כ אין יכול כבודו למסור ההשלשה בלי הסכם אנשי עירו. כי אף העשירים נוגעים בדבר זה כדקיי"ל בב"ב (דף מ"ג). אך א"צ לזה דבלא"ה אסור לו למסור גם יתר ההשלשות לאחר עד שיסכימו כל המשלישים וכמש"ל. ונראה דבזה אף אחד מהמשלישים יכול לעכב. ולא שייך בזה למיזל בתר רובא. וע' חיבורי ח"א סי' ל"ה אות י'. ומטרדותי ההכרח לקצר: