אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק חושן משפט › סימן קמד

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חושן משפט · סימן קמד

סימן קמג

כבוד הרה"ג ובו' מו"ה בן ציון נ"י רב דק' אוסטילא.

ע"ד ששכר ראובן שדות מפקיד של אדון אחד על עשרה שנים ועשה שטר פארמאלנא על שם עכו"ם אחד מטעם המובן. והותנה בשטר שהשוכר יחזיק שלשים בהמות על שדות הנ"ל כל המשך. ועוד תנאים. וכתוב בשטר שאם לא יקיים השוכר תנאי אחד מהתנאים שבשטר תיבטל השכירות. והשדות עם הזריעה שיהא בה אז תהא שייכת להאדון. ויוכל להשכירה לאחר והשוכר ישלם ג"כ קנס כפי שנתבאר בשטר. והמשכיר לקח ג"כ שטר כזה מהשוכר. וכשנה ומחצה אח"כ היה לאחיו שמעון דו"ד עליו ונתפשרו שנתן לאחיו חלק רביע בהשדות ושיחזיק על חלקו שבעה בהמות. ונתבאר בכתב פשר שמחויב לקיים ככל הפרטים המבוארים בקאנטראקט של אחיו ששכר ממורשה של האדון. וטעם החזקת הבהמות הוא כדי שיהי' לו זבל לזבל השדות שלא יתקלקלו. אך בהשטר לא נתבאר הטעם ובשנה עברה בא האדון לביתו והלשין לפניו אחד שר' שכר השדות בזול גדול. והמלשין הוא שותפו של ש' הנ"ל בעסק אחר. וגם ש' היה שם. ור' חשד את ש' שידו היתה בזה. אך הוא אומר שמיחה בשותפו שלא יעשה זאת ולא שמע לקולו. ובמשך הזה לא החזיק ש' הבהמות כמדובר. ור' החזיק גם כנגד חלק ש' רק בשנת תרנ"ד ותרס"א החזיק ר' רק כפי חלקו. ולא נגד חלק אחיו. ועתה בא האדון לביתו וביקש מר' שיראה לו את שטרו. וכשהראה לו. לא רצה להשיבו באמרו כי חוזר בו משכירותו בשביל שלא קיים התנאי להחזיק מספר הבהמות. וגם אומר שפקיד שלו לא היה לו הרשאה כחוק. וגם כי שמע שנתן שוחד להפקיד. ואחר השתדלות רב וגם כי האדון חייב לר' סך גדול השכירם האדון שנית לר' ע"י קאנטראקט חדש בהוספה רבה ותנאים קשים. ועתה אין רוצה ר' לתת חלק לש' באמרו שהוא שכירות חדשה. וגם כי סיבת ביטול השכירות היתה בשביל שלא החזיק ש' הבהמות כפי התנאי. וגם כי האדון א"ל שאינו רוצה שיהי' ש' שותף בזה. ותובע עוד שיקבל ש' בח' שלא הסית להאדון שיחזור משכירותו כי בשנה עברה רצה לשכור מהאדון כל השדות. וש' אומר שלא הסיתו. ואדרבא חושד את ר' שהוא הסית את האדון שיקפיד על מה שלא החזיק ש' הבהמות ולעשות שכירות חדשה כדי לדחות אותו מהעסק ועל מה שלא החזיק הבהמות אומר שזה היה בשביל שר' לא הניחו להחזיקם בהבנינים של האדון. ובכ"ז החזיק בשנה אחת שורים מר"ח מנ"א עד אחר חה"ס כדי לזבל השדות. ובשנה זו החזיק זמן כזה ארבעים שורים. ותובע חלק בהעסק כעת. ור' אומר שהמדובר היה שיחזיק הבהמות אצל הריחיים ולא בשארי בנינים. וכן אומר הפשרן שכן היה המדובר. וגם אומר שש' לא רצה להחזיק כלל הבהמות. ומה שהחזיק שורים איזה משך אינו מועיל כי התנאי היה להחזיק הבהמות בתמידות. והנה כת"ר האריך בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומרוב טרדותי וגם כי אנכי חלוש כעת. אשיבנו בקוצר:

הנה מה שטען האדון שלא היה לפקידו הרשאה כחוק. נראה שאינה טענה. כי אף אם אמת הדבר. מ"מ הלא בודאי ידע מהשכירות וקיבל כסף השכירות וכן בשנה עברה הגידו לו ששכרו השדות בזול. וא"כ נתרצה למעשה הפקיד בזה. ואף במכר כתבו הרמב"ם וטוש"ע סי' רל"ה סכ"ד שאם עבדו מכר או קנה בלא רשות רבו. וכשנודע לרבו ורצה לקיימו הרי המכר קיים. ובמק"א הארכתי במקור דין זה מהא דחולין (דף פ"ג) דמזכה לו בדינר בשר. ואף דבמכירה בעי שטר והשטר הוי חספא בעלמא כיון שלא נעשה ברשות הבעלים וגם דעכו"ם לית ליה זכיה. והתם משמע דמדין זכות אתינן עלה. מ"מ הכא בשכירות קרקע דקיי"ל בסי' קצ"ד דאף בעכו"ם סגי בכסף לחוד ממילא כיון שהסכים האדון על השכירות וקיבל כסף השכירות שנתן הישראל השוכר להפקיד. הרי קנה הישראל השכירות וא"ל דהכא גרע דחזינן שהשוכר הקפיד לכתוב שטר. וא"כ נימא דלא סמכא דעתו בלא שטר ולא קנה בכסף לחוד. והשטר שיש לו הוא חספא בעלמא כיון שלא נכתב מדעת הבעלים ז"א די"ל דכיון שלא הקפיד השוכר בשעת שכירתו לראות אם יש להפקיד שטר הרשאה כחוק. נראה שלא היתה קפידא גמורה על השטר. אחרי כי גם בלעדי זאת אין השטר על שמו. ועשה את השטר רק לזכרון דברים על פרטי הדברים שהותנו ביניהם:

והנה בכנסת יחזקאל סי' צ"ג כתב דהיכא שאין רשות לישראל לקנות בית רק על שם עכו"ם. אין להישראל קנין בגוף הדבר רק חוב על הקרקע כפי שמבואר בשטר שנתן דמים ודינם כמטלטלים. דהרי העכו"ם שנקנה הבית על שמו יכול לסלקו בכל עת. ולפ"ז גם בנ"ד אין לו קנין בהשדות. אך נראה דנהי שהעכו"ם שנכתב השטר על שמו יכול לסלקו אבל המוכר בודאי נסתלק מזה לגמרי ואינו יכול לחזור בו. והא קיי"ל בב"ב (דף נ"ד) ובח"מ סימן קצ"ד שאם קנה מעכו"ם בכסף ובא אחר והחזיק קנה משום שהעכו"ם נסתלק כבר מקרקע זו. ולפ"ז נראה דאף העכו"ם שהשטר על שמו אינו יכול לסלקו מן הדין. דהא מודה שבאמת הוא לא קנה ולא שכר את השדה. והוי רק שטר אמנה על שמו וכהא דב"ק (דף ק"ג) בכותב שטר על שם ר"ג שאין לר"ג שום זכות בזה. ורק בגזילה יכול לסלק את הישראל ובזה לא שייך לומר לא סמכא דעתו. דאדרבא נראה דשפיר סמכא דעתו ובטוח שהעכו"ם לא יגזול ממנו. כי אם לא סמכא דעתו. לא הוי שדי זוזי בכדי לקנות על שם העכו"ם. וגם בודאי הבטיחו באיזה שטרי חובות וכנהוג. והוי ממש כהא דהתנה שיקנה בכסף שכתבו הפוסקים בסי' קצ"ד דסגי. ואף להב"ח והט"ז שכתבו שם דלא מהני בזה התנה. דמ"מ כיון דסתם עכו"ם אנס הוא לא סמכא דעתו עד שיקח השטר. מ"מ הכא מודו דהא כבר עשה כל מה שאפשר כי נתן הכסף ועשה השטר על שם עכו"ם הנאמן לו ושפיר סמכא דעתו. ודברי הכני"ח שם צ"ע לע"ד. ואף שיש לדון מצד דכיון דלא קנה מדינא דמלכותא לא הוי קנין כמבואר בפוסקים שם סי' קצ"ד. מ"מ נראה דכיון שהעכו"ם נסתלק שפיר קנה הישראל דלא גרע מאם בא אחר והחזיק דקנה מטעם הפקר כדאיתא התם. אף דודאי מדינא דמלכותא אינו הפקר שיזכה מי שירצה וכמובן. מ"מ כבר כתבו הפוסקים בכמה דוכתי דבכל קנינים אזלינן בתר דין התורה. והכא הטעם רק משום דכיון שלא עשה באופן המועיל בדיניהם לא סמכא דעתו. כי המוכר יוכל לחזור בו. אבל בנ"ד שאין המוכר יכול לחזור בו שהרי עשה שטר שפיר קנה מדין תורה. וכן בזוכה מצד זכיה והפקר לא שייכא סברא דלא סמכא דעתו. וגם י"ל שקונה בקנין חזקה שנתן הכסף וקיבל השטר על שם העכו"ם. ואף דקצת ראשונים כתבו שאף אם החזיק הראשון בחזקה לא קנה דמ"מ לא סמכא דעתו עד שיעשה השטר כיון שנתן דמים. משא"כ השני שלא נתן דמים וכ"פ הרמ"א בסי' קצ"ד. היינו רק שם שאפשר לו לעשות שטר על שמו. משא"כ בנ"ד שכבר עשה מה שאפשר לו לעשות שפיר קונה בחזקה וסמכא דעתו:

ואף דבנ"ד בשכירות אינו זוכה מן ההפקר רק זכות בקרקע על משך קצוב ולא לגמרי. מ"מ נראה דגם בזה שייך זכות מהפקר. וכעין דאיתא בנדרים (דף מ"ב) דבשביעית הפקירה תורה קרקע השדות שיוכלו הכל ללכת שם ליטול הפירות ע"ש. הרי דהוי הפקר אף לתשמיש בעלמא ולא לגמרי. וכל דין הפקר ילפינן משמיטה כדאיתא בנדרים (דף מ"ג) וב"מ (דף ל' ע"ב). וכ"כ התוס' ב"ק (דף כ' ע"ב) ד"ה אפקורי שמפקיר הפירות רק לענין הפחת שאפשר לבוא מחמת דריסת בנ"א ע"ש. שוב ראיתי בנה"מ סי' קצ"ד שכתב דבשכירות לא שייך הפקר לפי שנשאר למשכיר זכות בימי השכירות לענין איזה פרטים. ולענ"ד דבריו צ"ע דמ"מ יזכה הזוכה כפי תנאי שכירות השוכר. ובמק"א דברתי בזה. ועכ"פ מבואר דמודה ששייך בשכירות דין הפקר וכמש"ל. ואכמ"ל בזה דבנ"ד א"צ לזה דבשכירות סמכא דעתו אף בלא שטר וכמש"ל. וע' עירובין (דף ס"ב ע"א) תוד"ה מוהרקי שפירשו דלמ"ד שם שכירות בריאה בעינן היינו שיעשו שטר. י"ל דהיינו רק התם לפי דבאמת אינה רק הערמה. לזה הצריכו שיעשו שטר ג"כ כדי שלא תהא ההערמה ניכרת כ"כ. ורש"י ור"ח פליגי שם באמת על זה ע"ש. והט"ז חולק בסי' קצ"ד על דין זה. וע"ש בקצה"ח ונה"מ. ובמק"א הארכתי בזה. והכא הא חזינן דסמכא דעתו על הכסף לחוד שהרי לא דקדק לראות אם יש להפקיד הרשאה כחוק. וגם הרי החזיק כמה שנים. וכמ"ש הרא"ש בב"ב שם שהראשון יוכל להחזיק בתורת הפקר כמו השני וכמש"ל. ובגוף הדבר רחוק לומר שיעשה הנאטריוס שטר ולא יראה אם יש להפקיד הרשאה כראוי. וכ"ת לא הזכיר מה השיב הבע"ד על טענה זו [וי"ל דהפקיד יהא נאמן לומר ששלחו אדונו להשכיר. דהא ב"נ נידון בעד אחד. והוא אינו נוגע בדבר לדונו כבעל דבר בזה. דמה לו אם תתקיים השכירות או לא. אך י"ל שאם לא תתקיים השכירות יוכל השוכר לתבוע מהפקיד מה שגרם לו הוצאות על עסק זה. וגם אולי בדיניהם יהי' לו איזה עונש עבור זה. ואקצר]:

וע"ד שלא קיימו התנאי להחזיק מספר הבהמות המדובר הנה לכאורה י"ל דכיון שלא הקפיד תיכף לבטל השכירות אמרינן שנתרצה בזה. וכ"כ הר"ן פ' המדיר שכל שעושה תנאי להנאתו אמרינן שאין דעתו שיתבטל הדבר מיד כשלא יתקיים התנאי. רק דעתו שיהא הדבר תלוי עד שיתודע לו שלא נתקיים תנאו ויקפיד על זה. אז יתבטלו הקדושין. ואם אינו מקפיד יהיו הקדושין קיימים. וכ"נ מלשון התוס' בכתובות (דף ע"ד ע"ב) ד"ה חכם שאין הקדושין מתבטלים תיכף. רק אם מקפיד בזה וא"כ בנ"ד כיון שלא הקפיד כשלא החזיק הבהמות בשנה הקודמת והניחו להחזיק השדות על השנה השנית. הרי נתרצה והשכירות קיימת ורק אפשר אומר האדון שלא נודע לו מזה עד כה. ואף שבשנה הקודמת היה בביתו כמבואר בשאלה, מ"מ אפשר לפי שבא רק על עת קצרה היה טרוד ולא נודע לו מזה. וכעין הא דב"ב (דף ל') שיכול לומר כל ל' יום בשוקאי הוי טרידנא ולא ידעתי שהוא מחזיק בביתי ע"ש ברשב"ם. אך לא נתבאר זה בשאלה. וכן מוכח בסוגיא דכתובות שם דבמקדש ע"מ שאין בה מומין וכנסה סתם אמרינן שמחל על תנאו ועכצ"ל שלא נתבטלו הקדושין תיכף. שהרי היו בה מומין בשעת מעשה. ובכ"ז אמרינן שאם מחל התנאי מתקיימים הקדושין. אלמא שלא נתבטלו הקדושין רק כשמקפיד בפירוש וכמ"ש הר"ן שם. ורק למ"ד (בדף ע"ג) הטעם משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כתבו התוס' שם ד"ה אלא שכוונתו שמקדשה שנית בביאתו. ומוכח שם שאם מחל בפירוש התנאי שפיר מחול לכ"ע. רק בכנס סתם פליגי. וכ"פ בטוש"ע אה"ע סי' ל"ח סל"ה דמהני ביטול התנאי. ואף הרשב"א שחולק שם מודה בתנאי ממון ע"ש בח"מ ובהגר"א. וא"כ בנ"ד ודאי דמהני מחילה וכיון ששתק וקיבל השכירות מוכח שלא הקפיד ע"ז. ובשנה האחרונה שלא החזיק בהמות כמדובר הלא החזיק ארבעים בשלשה חדשים ומזה יהי' זבל יותר מאם היה מחזיק שבעה במשך שנה. כי שבעה לשנה הוא כמו שמונה ועשרים לג"ח וכמובן. ואף שבשטר כתוב שיחזיק הבהמות בתמידות. מ"מ זיל בתר טעמא דהא הטעם הוא בשביל הזבל וכמ"ש גם מעכ"ת. וא"כ סגי כשיחזיק הרבה בהמות אף יום אחד רק שיתקבץ מהם זבל בערך כזה. ואף שלא נתפרש בהשטר הטעם. א"ל דהוי קפידא דהא קיי"ל בסי' רמ"א ס"ז שאם התנה שיתן לו חפץ ונאבד החפץ סגי שיתן לו דמי החפץ דרק גבי גט אמרינן דלצעורה מכוין. ולא גבי עסק ממון וע"ש באחרונים. ומכ"ש הכא שזהו ממש הדבר שהתנה שמתקבץ זבל כפי התנאי [אכן לשלם עבור ההפסד נראה דלא מהני. כי רצונו שישביחו השדה שלו ואקצר]. וראיתי לכת"ר שכתב דבנ"ד לא מהני מחילה משום דנקוט שטרא שמפורש שם התנאי. וז"א דהסוברים דלא מהני מחילה נגד שטר יש בזה שני טעמים. אי משום דודאי לא מחל בלב שלם מדלא הדר ליה שטרא וכמ"ש הש"ך סי' ס"ו סקע"ד והשע"מ ר"ס ק"כ וש"פ. או משום דשטר הוי כגבוי וכמ"ש הכנה"ג והקצה"ח סי' י"ב. ובנ"ד תרווייהו לא שייכי. דהא השטר לא היה יכול להחזיר לו כי הוצרך לו לגוף ענין השכירות ושארי פרטים שבו. וכ"כ הברית אברהם חח"מ ס"א ובשע"מ שם. וכגבוי נמי לא שייך רק בשטר חוב אבל לא בשטר שכירות לענין תנאים שיש בו וכמובן. ובפרט בנ"ד שגוף השטר הוא ביד השוכר. וביד המשכיר אין רק העתק כמבואר בשאלה. וגם אם לא היה להפקיד הרשאה והוי השטר חספא בעלמא והשכירות נקנית רק בכסף וכמש"ל. א"כ אין ממש בשטר בלא"ה:

אכן יש לדון שז"א דהא איתא בגיטין (דף ע"ד) שאם התנה שתתן לו מנה ואח"כ מחל לה המנה לא מהני. וקשה דהא קיי"ל שיכול למחול התנאי. וכבר הקשו זה המפרשים, ונראה העיקר בזה דתנאי שידוע שכבר עברו על התנאי תו לא מהני מחילה כיון שכבר הקפיד. ואף שכתב הב"ש בסי' ל"ח סקנ"ז דבממון י"ל דמהני. כבר חלקו עליו האחרונים ע' בב"מ שם ובקצה"ח סי' רמ"ג. ואם התנאי הוא על להבא ועדיין לא נעשה ג"כ א"י למחול. דהא המעשה נעשה רק על תנאי זה ואם לא היתה קפידא גמורה לא היה לו להתנות. ולזה לא מהני מחילה כיון שהמעשה בטל למפרע. ורק שיטת הרא"ש דמהני ביטול התנאי משום דהוי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור. ורק כשהתנה בדבר שאפשר לבררו כעת וכגון באומר ע"מ שאין בה מום ושאין עליה נדרים. וקשה למה לו להתנות יברר הדבר מקודם ואח"כ יקדשנה. ולזה אמרינן דלהכי קידשה על תנאי כדי שיהי' בידו אח"כ שלא להקפיד על איזה מומין או נדרים כשיתבררו לו איזה מהם יש בה. או אפשר כשיערב עליו המקח יתרצה בכל מום שיהי' בה. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לי טובא דהא היא יודעת שיש בה מומין או נדרים. ויודעת תיכף שאינן קדושין וממילא אין מכוונת כלל לשם קדושין. וא"כ מה מועיל שימחול לה אח"כ התנאי. דנהי דנימא שע"י מחילתו נשאר קיים מעשה הקדושין שלו. אבל הלא בעינן כוונתה ג"כ. והיא ידעה בשעת מעשה שיש בה מום. והוי כאילו כבר נודע לו שיש בה מום והקפיד דלא מהני מחילה. אבל לפמ"ש א"ש דהיא חושבת דאף שכעת מתנה ע"ז. מ"מ אפשר אח"כ יערב עליו המקח ויתרצה. וכ"כ בחיבורי ח"ג סי' ק' מדברי הראשונים שיש אנשים שמתרצים במומים ג"כ. ולזה כוונה גם היא לשם קדושין. ויש להאריך בזה אבל אין הפנאי מסכים. ואף שכתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל בשם הרשב"א שאם יש מרחץ בעיר אמרינן דלא התנה על מומין שאפשר לברר ע"י מרחץ. רק על ריח הפה ונכפה לזמן קבוע. נראה דהרשב"א ס"ל כשיטת הרשב"א בתשובה דלא מהני מחילה בתנאי (כי בתוס' הוא ר"ש בן אברהם ובתשובה הוא ר"ש בן אדרת). ולזה עכצ"ל שנתרצה במומין שאפשר לברר. אבל שאר ראשונים ס"ל שלזה לא בירר הדבר כעת לפי שסומך על דעתו אח"כ אם יקפיד או לא. ודעת המרדכי והג"א הוא באמת דאף במום שבגלוי לא הוי קדושין אם התנה דאמרינן דכיון שהתנה לא הקפיד לבדקה. וקצת ראשונים ס"ל שאין דרכו לבדקה קודם קידושין והובאו בח"מ ובב"ש סי' ל"ט סקי"א. וכן הרמב"ם ושו"ע שם לא הביאו הך דמרחץ לענין תנאי. ובמומין שבגלוי י"ל דס"ל שא"א שלא יראה בשעה שמקדשה דהא אסור לקדש עד שיראנה ולזה בודאי נתרצה בזה. וגם לשיטת התוס' וש"פ שהזכרנו י"ל דס"ל דמ"מ כל מה שאפשר לברר בנקל לא מסתבר שיקדש על הספק. כי יותר טוב לו שידע תיכף ויאליט בדעתו אם לקדשה או לא. ורק במומין שא"א לברר בנקל מקדשה על תנאי ויתיישב בזה אח"כ כשיתברר לו הדבר וכמש"ל. ואף אי נימא שיש בזה מחלוקת הפוסקים הרי המשכיר מוחזק בדבר וגם דהא התנאי הוא ודאי. והמחילה בספק פלוגתא. וא"כ י"ל דבטלה השכירות. וקרקע בחזקת בעליה עומדת. וע' מהרי"ט ח"א סי' קי"ב:

ועדיין י"ל דהא בתנאי ממון גם הרשב"א מודה דמהני מחילה. וגם דכיון שהחזיק על השנה השנית והמשכיר קיבל השכירות. הרי נתרצה שתתקיים השכירות. ואף אם כלה זמן השכירות והחזיקו שניהם בהשכירות גם אח"כ אמרינן שנתרצה על מקח הראשון כדקיי"ל בסי' של"ג ס"ח. ואף דאיתא שם שאם עמד עמהם בשתיקה לא אמרינן שנשאר על תנאו הראשון. הנה כבר הקשה שם הש"ך על דין זה. וגם דהכא עדיפא שקיבל השכירות על השנה השנית. והלא ידע שהשוכר יחרוש ויזרע השדות ומוכח שנתרצה שתשאר השכירות כפי השטר הראשון ונהי שלא נתבטל התנאי על להבא. אבל לשעבר ודאי נמחל. וא"ל שנתרצה רק על שנה אחת. ז"א דכיון שרצה לבטל שכירות ראשונה. הו"ל להודיע להשוכר. כי אולי על שנה אחת לא היה רוצה להחזיקה. וכידוע שיש נ"מ רבתא בעסקים כאלו. והלא אם נתבטלה השכירות ע"י שלא נתקיים התנאי. יכולים שניהם לבטלה וכדקיי"ל גבי אונאה בביטול מקח בב"ב (דף פ"ד) ובסי' רכ"ז. ולזה נראה ברור שכיון שקיבל השכירות נתרצו שניהם שתשאר השכירות על להבא על הפרטים שבשטר. ודברי הב"ש שהביא כת"ר לענ"ד צ"ע. ומקוצר הפנאי לא אאריך בדבריו. וגם כי הספר אינו ת"י:

אבל באמת נראה שהצדק עם המשכיר דהא בנ"ד לא נתברר שנודע להמשכיר בשנה הקודמת ששינה מכפי התנאי וא"כ יכול לומר שלא ידע כלל. וגם כי לפמש"ל דסגי שיחזיק בהמות הרבה במשך קצר רק שיהא חשבון הזבל כפי התנאי י"ל שאף שידע שאינו מחזיק הבהמות כמדובר. חשב שיחזיק בסוף השנה הרבה באופן שיהא הזבל כמדובר. והרי קיי"ל בסי' רמ"א ס"י שבתנאי של קום ועשה צריך הבע"ד לברר שקיים תנאו. ומכ"ש היכא שלא קיים שצריך לברר שידע המשכיר ומחל ובפרט דמחילה הויא טענה גרועה כידוע. והב"ש סי' ל"ח סקנ"ח שכתב בשם הב"ח שבהכחשה אם מחל התנאי הוי ספק קדושין. זה רק כשטוענת ברי שמחל על התנאי. אבל בנ"ד אינו טוען ברי דהא אפשר שלא ידע וכמש"ל. ובלא"ה דברי הב"ח שם צ"ע וכ"נ בב"ש שם ובס"ק ע' שם דהא לא עדיפא טענת מחילה מטענה שנתקיים התנאי שצריך בירור כיון שהוא בקום ועשה וכמבואר בפוסקים שם וכמש"ל. וגם הב"ח בעצמו כתב דהוי כמו קיום התנאי שצריך עדים. רק כתב שלמעשה צריך להחמיר דליהוי ס"ק. ויש ליישב דבריו ואכמ"ל בזה דבנ"ד פשוט שיכול המשכיר לבטל השכירות אם אומר שבשנה זו נודע לו שלא קיים בשנה עברה את התנאי. ומה שטוען ש' שלא החזיק הבהמות בשביל שלא נתן לו ר' רשות להחזיקם בהבנינים. אינו טענה כיון שהבנינים אינם שייכים לש'. ואף לדבריו מ"מ האדון המשכיר יכול לבטל השכירות. כי מה לו לדו"ד שבין ר' לש' וכיון שבטלה השכירות הו"ל שכירות ר' שכירות חדשה כדין. ואין לש' טענה עליו והו"ל לש' לתבוע לר' מקודם בדין שיתן לו הבנינים להחזיק הבהמות. ואקצר בזה אחרי כי בלא"ה אין הבנינים שייכים לש'. וגם כי הפשרן העיד שהיה המדובר שיחזיק הבהמות אצל הריחיים:

ומה שטוען ש' שאפשר שר' הסית את האדון שיקפיד על התנאי ויבטל השכירות. הנה אף אם אמת הדבר אין בזה תביעת ברי. אך אולי ידע שלא קיימו התנאי ולא הקפיד ור' נתן לו עצה שיקפיד ויבטל השכירות. ובאופן כזה הוא גזל גמור כיון שבארנו דמהני מה שנתרצה בזה. והוא דבר רחוק שיעשה כן כיון שהשכירות השנית היא בהוספה רבה ותנאים קשים. אכן הכל לפי הענין שאם יש איזה סברא לומר דניחא לר' יותר בשכירות החדשה לבדו. משיהא עם ש' בשכירות הקודמת. או שעתה שכר על איזה שנים יותר. יש מקום להטיל סתם ח' על ר' אם לא הגיד לו האדון בפירוש שידע ששינו. ונתרצה בזה. ורק הוא הסיתו שיבטל השכירות. והנה אף שכתבו האחרונים שבכ"מ שכתוב בפוסקים סת"ח המנהג להטיל קב"ח מפורש. מ"מ בנ"ד אין להטיל על ר' רק ח' סתם וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' קס"ח דבכה"ג רשאי הדיין להעמיד על הדין. ובנ"ד בלא"ה דבר רחוק הוא שיהיה כן. וגם כי לאיש נכבד קשה מאוד קב"ח מפורש אף באמת ונמצא מדה"ד לוקה. ויותר מסתבר שלא להטיל אף ח' סתם כמש"ל. וגם כי בגוף המחילה יש עדיין לדון. וא"כ גם אם אמר האדון שמחל התנאי אפשר שהיה יכול לחזור בו. וגם יש לדון כי אולי בדיניהם אין מועיל מחילה על תנאי. וכיון שעשו שטר בערכאות דיינינן להו כדיניהם. וגם דהא לא סמכא דעתו דהשוכר כיון שבדיניהם יכול לבטל השכירות. ולא עדיפא מעיקר השכירות דהיכא דלא סמכא דעתו אין ממש בהשכירות וכמבואר בסימן קצ"ד וכבר נתבאר למעלה בזה. לזה נראה ששכירות ר' קיימת רק שצריכים ב"ד להגיד לו שאם הסית את האדון לשנות. עבר בזה על אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. שהרי ש' לא ידע מאומה. והוא חבל תחבולות להזיקו. ואף שאין בזה מסירה גמורה. מ"מ הרי גרם הפסד לישראל בהסתתו. ומה שטען ר' שאולי צוה ש' בשנה הקודמת את שותפו להגיד להאדון שהשדות שוות יותר. אינו טענה. כי אין שלד"ע. וגם הרי לא גרם לו רעה אז. כי הלא החזיקו השדות גם בשנה שאחריה. ויש להאריך בכל פרט. אבל בעוה"ר חלישותי כעת ורוב טרדותי לא יתנוני:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה