שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קלט
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דוד דוב נ"י הרב דק' סאמפאלנא.
ע"ד אשר ג' קנו יער בשותפות ובא יהודה אל אחד מהשותפים ורצה לקנות את כל היער. ויען לו אני לא אמכור את חלקי. רק לך אל לוי והוא ימכור לך את חלקו. ובשביל שראובן ושמעון רצו שיסתלק לוי מהשותפות ולהכניס אחר במקומו. רימו את לוי ואמרו לו שגם המה מוכרים חלקם ליהודה. וימכור לוי את חלקו ליהודה. ויקח ד"ק מאה רו"כ. ועל הפונקטאציע שעשו כתבו כל השותפים שהם מוכרים את היער להקונה הנ"ל. ונדבר ביניהם שלא יעשו על מכירה זו אקט אצל הנאטאריוס. ואח"כ נודע ללוי את אשר עשו לו שותפיו וחרה לו אמנם החריש. ויהי אחרי עבור זמן מה. בא הלוקח ללוי להגביל זמן למתי ישלם לו יתר המעות. ויקום במקחו אך המוכר השתמט ממנו. ואח"כ קבעו זמן לזה. ויבא הלוקח ליום המיועד. אך המוכר אמר שיתיישב עוד בדבר. ומאז לא האיץ בו הלוקח עוד. ואחר זמן רב ירד מאוד שער העצים ותובע עתה המוכר את הלוקח שיקח את חלקו כשער שקצב עמו. והלוקח משיב אחר אשר הפצרתי בך שתקבל התשלומין ולתת לי מקחי ולא רצית ודחית אותי. מאז נסתלקתי מחובת קיום המקח. ועתה השב לי המאה רו"כ ד"ק. כיון שנתבטל המקח. והאריך מעכ"ת בדברים ישרים וביקש לדעת דעתי בזה. והנני לרצונו:
הנה בגוף הקנין כבר הביא כת"ר משו"ת ת"ס סי' ס"ו דביער משכיר לו גם המקום. ובלא"ה הלא העצים מחוברים. והעצים אין עומדים ליקצץ. רק בעליהם מכרום לקציצה, וכל זמן שעומדים הם משביחים. ודינם כקרקע לענין קנין כדקיי"ל בסי' קצ"ג. ורק ע"פ רוב נמצאים הרבה עצים שא"צ לקרקע ועומדים ליקצץ. ואותם צריך להקנות בקנין מטלטלין. אכן לדעתי נקנה בכסף ובהכתב שעשו ביניהם דהוי סיטומתא. כי המנהג כעת שקונים אף מטלטלים בשטר. ובפרט עצים ידוע שקונים בשטר. וכסף וסיטומתא פשוט דהוי קנין גמור כדקיי"ל בסי' ר"א. ובזה א"צ לפלפל אי הוי חצר המשתמרת או לא. ואף שע"פ רוב עושים בקנין יער אקט אצל הנאטאריוס. בכ"ז הכא שהוסכם אצלם בפירוש שלא לעשות סגי בכתב הראשון. והוי זה שטר. ולא ביאר כת"ר אם השטר נמצא אצל הלוקח או לא. וכפי הנראה הוא נמצא אצלו לראי' על העסק ועל הד"ק:
והנה לא ביאר כת"ר איך נתבאר שם למתי יתן מותר הכסף ויקבל העסק. אך אין בזה נ"מ אחרי אשר שניהם הסכימו לדחות הדבר והגבילו אח"כ זמן לזה. וגם בזמן ההוא כשלא קיבל המוכר ואמר שיתיישב עוד בדבר לא תבע ממנו הלוקח תן לי העסק או השב לי את כספי. מוכח מזה שנתרצה להמשיך הדבר עד אשר סוף סוף יוגמר העסק. ונהי שאם היה אומר לו הלוקח אם לא תתן לי תיכף את העסק איני רוצה עוד בעסק זה. ודאי שהיה הצדק אתו. אבל כל זמן שלא אמר כן. אמרינן שנתרצה להמשיך הדבר:
ואף דגבי מוכר קיי"ל דאי עייל ונפיק אזוזי יכול לבטל המקח כבר בארנו בע"ה בחיבורי ח"ב סי' פ"ה דשם ידוע שמכר הקרקע בשביל שנצרך לכסף כדאיתא בסי' ק"צ סט"ו דבעינן דוקא דגלי דעתיה מעיקרא בזה. ורק אין אנו יודעים אם הדבר לעיכובא אצלו שיתן לו תיכף הכסף או לא. וכיון דחזינן דעייל ונפיק מוכח מזה דהוי לעיכובא אצלו. ולזה כיון שלא נתן לו הכסף בטל המקח. אבל בנ"ד נהי דודאי קנה העסק כדי להשתכר בו. אבל אפשר שהיה צריך למעותיו על איזה עסק אחר. והיה נוח לו שנמשך הדבר ולא הוצרך לשלם להמוכר את יתר הכסף. ובדרך כלל לא דמי לוקח למוכר דהא איתא בב"מ (דף נ"א ע"א) זבנית קנית זבין אוביד. ולזה מי שמוכר על כרחינו נאמר שנצרך לכסף לעשות בו איזה עסק או למחיתו. ולזה כי עייל ונפיק אזוזי. הוי בירור על זה ובטל המקח. אבל מי שקונה איזה דבר. הוא דרך בנ"א לעשות בכספם איזה עסק. אבל אין העסק נצרך להם לשעה כל זמן שהכסף בידם. כי לע"ע יוכלו לעשות בכספם עסק אחר ולזה אין ממה שדרש ממנו שיתן לו את העסק גילוי דעת דקפיד שיתן לו דוקא תיכף את העסק:
ועוד נראה דבכה"ג דבנ"ד אף במוכר היה המקח קיים דהא דקיי"ל בסי' ק"צ סט"ז שאם קבע זמ"פ ולא נתן בזמנו ועייל ונפיק בטל המקח. היינו רק כשקבע בשעת המכירה דאמרינן שלזה מכר לפי שהיה צריך הכסף לזמן שהגביל אבל אם מכר סתם ונמשך אחר המכר איזה זמן. ואז הגבילו זמ"פ. נראה שא"י לחזור דהלא ניכר שלא מכר בשביל זה מדלא הגביל תיכף הזמן. ואף שהרי כתב הרא"ש בפ' האומנים ובטוש"ע סי' ק"צ שלפעמים מוכר אדם שדהו איזה ימים קודם שיצטרך לכסף כדי שלא יזולו נכסיו כשיראו שהוא דחוק למעות וא"כ אפשר שמכר בשביל שידע שיצטרך למעות לזמן שהגביל ומכר סתם שחשב שישלם לו תיכף. וכשראה שלא נתן לו תיכף הגביל לו הזמן שיצטרך להכסף. אבל זה שייך רק באיזה ימים קודם כמבואר בלשונות הפוסקים שם. אבל לא כשהוא זמן גדול וכמו בנ"ד שנראה שעבר זמן גדול ונראה שהזמן שקבע אח"כ הוי זקיפה במלוה דקיי"ל בסי' ק"צ סס"י שאם זקף במלוה אינו יכול לבטל המקח אף בעייל ונפיק. ואף דבגיטין (דף י"ח) איתא דזקיפה במלוה הוי כשיעמוד בדין וכן קיי"ל בח"מ סי' ס"ז סט"ז. נראה דזה הוי רק לרבותא דאף העמדה בדין מיקרי זקיפה במלוה. אבל אם קבע אח"כ זמ"פ ודאי הוי זקיפה. וכ"כ הרא"ש להדיא בפירושו רפ"י דשביעית מהא דתנן התם ואם עשאו מלוה אינו משמט דהיינו שקבע זמן לפורעו ע"ש. והיינו שקבע הזמן אח"כ. ולא בשעת המכר. דקביעת זמן בשעת המכר לא מיקרי זקיפה במלוה כמפורש בדברי הראשונים בב"מ (דף ע"ז ע"ב) ובטוש"ע סי' ק"צ סט"ז. ורק באומר בפירוש בשעת מעשה שזוקף במלוה וכלשון הש"ס שם והשאר הריני נושה בך יעו"ש. ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהקונה א"י לחזור כיון שקביעות הזמן היה אחר המכירה:
ועוד דהא כתב הנ"י פ' האומנין ובשטמ"ק שם וברשב"א ועוד ראשונים שאם לא אמר בשעת המכר שיתן לו מיד את דמי המכר או לזמן קבוע. רק אמר שיוכל לתתם לו אח"כ באיזה יום שיהיה. לא שייך בזה דין עייל ונפיק אזוזי לענין חזרה. וא"כ הכא אשר לפה"נ לא נדבר בעת הקנין שיתן לו העסק תיכף או בזמן מוגבל. בודאי א"י לחזור בו אח"כ. ויש לדון דלשיטת הפוסקים המצריכים דוקא שיגלה דעתו מקודם שמוכר בשביל שדחוק למעות והכי קיי"ל בסי' ק"צ סט"ו. לא שייך דין זה. אבל לפ"ז בנ"ד בלא"ה קיים המקח וכמש"ל ובדרך כלל הלא עיקר סברא שיכולים לחזור בעייל ונפיק הוא מצד אומדנא שגלוי לכל העולם וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' פ"ה בס"ד. וזה לא שייך בלוקח כי הא דנ"ד. דאין כאן אומדנא ברורה. ואדרבא חזינן שלא הקפיד במה שנמשך הדבר הרבה. רק עכשיו שהוזלו עצים רוצה לחזור בו:
ולכאורה יש לדון בזה ע"פ מ"ש הפמ"א ח"א סי' פ"ב שאם לקח סחורה ואח"כ חזר בו. ובין כך הוזלה הסחורה. שחייב אותו שם מדין מזיק. וה"ה הכא הרי השהה את העצים עד שהוזלו הרבה. אבל ז"א דשם סמך המוכר עליו שכבר קנה הסחורה. לזה לא מוכרם לאחר. אבל הכא היה לו להלוקח לתבוע את המוכר בדין קח הכסף ותן לי העצים. או תתבטל המכירה וכמש"ל. ואיהו דאפסיד אנפשיה שהשהה מלגמור הדבר. ועוד דשם איירי שבא על יריד ואחר היריד אין בנמצא למי למכור דמינכר הזיקא יעו"ש. ובגוף דברי הפמ"א שם צ"ע טובא ואכמ"ל בזה, וע' שו"ת בשמים ראש סי' רס"ד. ולא דמי להכא. וגם דבלא"ה דבריו תמוהים שם דהא איירי שם שמשך הסחורה לביתו ע"ש. וא"כ הרי הוי קנין גמור וצריך לשלם לו. ולמה הוצרך לבוא עליו מצד מזיק ואקצר:
והנה לפמש"ל שהקנין בנ"ד יהא ע"י הכסף ושטר. יש לדון דכיון שמה שכתוב בשטר שגם ראובן ושמעון מוכרים חלקם ליהודה הוא בטל ונכתב מתחילה רק בתורת אמנה. א"כ השטר בטל מקצתו ובטל כולו וכדקיי"ל בסימן ק"צ סט"ז שאין קונים במקצת השטר. וכ"כ בקצה"ח שם סק"ז שאם הי' מקצת השטר אמנה. בטל כל השטר. ואף אם אין עדים שנעשה ביניהם לאמנה. נראה שראובן ושמעון כשרים להעיד בזה. כיון שעכ"פ מוחל להם הלוקח המכירה. ובפרט כעת שהוזלו עצים דודאי אינם נוגעים בדבר. אכן נראה דבאמת הפונקטאציע שכותבים ידוע שאינו שטר קנין. ורק כתבנו למעלה שיש לדון בזה מצד סיטומתא. ובסיטומתא לא שייך סברא זו שיבטל כל השטר. דרק בקנין שטר שייך זה כמובן. וזה הוי רק כשטר ראיה ומה שייך בשטר ראיה שיתבטל כולו. וכ"כ הקצה"ח שם דבשטר ראיה אין שייך זה. ועוד נראה דרק אם הוא אמנה במקצת לגבי זה המוכר שייך זה. אבל בנ"ד שהוא אמנה לראובן ושמעון לא בטל בזה לגבי לוי. וכן קיי"ל בח"מ סימן נ"א ס"ו שאם כתוב בשטר דברים מיוחדים לכל אחד והעדים קרובים לאחד. מ"מ קיים השטר לגבי השני. ואם נתבטל דבר אחד מצד גוף הענין ולא מכח פסול העדים. מתקיים השטר בשאר הדברים יעו"ש. ומזה צ"ע על הקצה"ח שהזכרנו ובלא"ה חלק עליו הנתיבות שם סק"י ואכמ"ל בזה. עכ"פ אין לבטל בנ"ד בשביל זה את הקנין וכן אין לדון בזה מצד אונאה שהיה סבור שגם ראובן ושמעון מוכרים. דמה אונאה היא זו. וכעין זה פסק בשו"ת חות יאיר סימן ס"ט באחד שאמר לחבירו שלוי נותן לו כך וכך בעד ביתו. וקנה זה ממנו הבית במקח זה. ואח"כ נתברר שהדבר שקר. ופסק שהמקח קיים. כי אם היה סומך רק על זה הו"ל לחקור על הדבר ע"ש ויש להאריך בזה אבל מטרדותי לא אוכל כעת ועוד דבנ"ד הא חזינן שאף כשנודע לו הערמה זו לא חזר בו ויהי כמחריש. וגם אין לומר שלזה מכר בשביל שהיה סבור שיהודה קנה שני החלקים ולא רצה להיות שותף עמו. וכדקיי"ל שיכול אדם לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו ומיקרי נגיעה גבי עדות בסימן ל"ז ס"ז. מ"מ הכא אין שייך זה. שאם לא רצה למכור היה יכול לעכב על שותפו שלא ימכרו חלקם לאיש קשה. דהא נשתתף לסחור עמם ולא עם אחר. וגם כבר כתבתי שהרי ראינו שאף כשנודע לו מזה לא אמר שמבטל המקח בשביל זה רק בשביל כעסו על הרמאות. לא מיהר לגמור הדבר:
ולזה נלע"ד שהקנין בנ"ד קיים וצריך הלוקח לעמוד במקחו וכן ראוי לעשות לו כדאמרינן ביבמות (דף ק"י) הוא עשה שלא כהוגן וכו'. שבא לקנות ע"י רמאות. יתקיים בו גולל אבן אליו תשוב. ובאמת רמאות כזה הוא חמסנות גמורה דמה לי אם אונסו ע"י הכאות ומסירות שימכור לו את שלו. ומה לי אם אונס את שכלו ודעתו שמרמה אותו. ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. אכן כ"ז אם הפונקטאציע כתובה סתם. אבל אם כתוב שם שמי שיחזור בו יתן לחבירו הכפל וכמו שנהוג ע"פ רוב לכתוב בשטרות כאלה. אזי זה מוכח שלא ניתן הכסף לקנין רק לעירבון. ובזה נשתנה הדין כמבואר בפוסקים בסימן ק"צ. ובאופן זה לא אדון כעת עד שישלח לי מעכ"ת העתק לשון השטר הזה. וגם צריך לדעת אם במשך הזמן מכר המוכר עצים מהיער לאחרים או לא. כי זה נ"מ לדינא. וטוב שיתפשרו ביניהם כי קשה להחליט הדין בלי ראות העתק השטר: