שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חושן משפט · סימן קלח
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים נ"י אבד"ק הארחוב.
ע"ד ראובן ששכר מעכו"ם קרקע על ל"ו שנים לבנות בנינים ולהשתמש. ואח"כ יהיו שייכים הבנינים להשוכר ויקחם מעל הקרקע. והשוכר בנה שם והשכירם לאחר. ואח"כ מכר העכו"ם את הקרקע לעכו"ם אחר ועתה מכר העכו"ם השני לשמעון את הבנינים הנ"ל לסתרם ולקחתם לעצמו. וכשנודע לראובן התחיל צווח על שמעון וגמר שמעון עמו שיתן לו ראובן שני מאות רו"כ ויקבל משמעון זכותו בהבנינים. אבל ראובן לא נתן לו. ושמעון השתדל בערכאות וסתרו הבנינים וקיבלם לעצמו ובנה מהם בנינים על קרקעו. ואף שראובן רצה להשליש שטר על השני מאות רו"כ עד לד"ת. לא רצה שמעון רק שיתנם לידו. ועתה ראובן העתיק שטרו אצל נאטאריוס והגישו בערכאות וחייבו לשמעון. ושמעון טוען שראה על גוף השטר כתוב ששוב מכר הבנין להאדון. וראובן מכחיש, ואילו היה כן היה הנאטאריוס מעתיק גם את זה. ורק באשר השטר נקרע בהמשך הזמן העתיקו. ועתה אבדו לו קרעיו. וכעת נגשו לד"ת וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה:
הנה לענין השטר המועתק קיי"ל בסי' ס"ח דשטר הנעשה בערכאות הוי כשטר גמור. ואף לשיטת הרא"ש וש"פ דס"ל דבעינן דוקא שכל הדבר נעשה בפני העכו"ם. אבל כשלא ראו גוף הדבר אינם נאמנים. היינו משום דבעינן שיראו כל מה שאפשר לראות בענין זה. אבל בנ"ד שעדות הנאטאריוס הוא רק שההעתק הוא אות באות מגוף השטר וכמו דקיי"ל בב"ב (דף קס"ח) ובח"מ סי' מ"א כשנמחק השטר שב"ד או עדים מעתיקים השטר ומקיימים אותו. א"כ הרי ראה בענין זה כל מה שיכול לראות ונאמן הערכי על זה משום דלא מרע נפשו. וכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקפ"ב שאף אחד נאמן על זה כיון שכן החוק להאמינו. והנה קצת פוסקים כתבו הטעם משום דדינא דמלכותא דינא. ולפ"ז נראה דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול כיון שקיבלו בני המדינה חוקי המלך להאמין לסופר עכו"ם ואף לאחד. ואף דבתרתי לריעותא קיי"ל בסנהדרין (דף כ"ד) ובח"מ סי' כ"ב דבעינן קנו מידו. מ"מ כבר כתבו הפוסקים דבדבר שכבר נהגו בזה א"צ קנין והוי כסיטומתא דהוי כקנין וע' ברכי יוסף סי' י"ב שהביא כמה תשובות שכתבו דהיכי שנהגו לפשר בלא קנין יכולים לכוף זא"ז לפשר בלא קנין דהוי כסיטומתא יעו"ש. וכן קיי"ל בסי' כ"ב ובתשובת הרא"ש כלל ו' שאם תקנו הקהל שיעידו קרובים הוי כקיבלו עליהם ונאמנים להעיד וא"צ קנין. וה"ה הכא כבר נהגו להאמין לערכי ולקבל כל השטרות הנעשים ע"י. ושני הטעמים אי משום מדד"מ אי משום דלא מרע נפשו תלוי בשני תירוצי הש"ס בגיטין (דף י' ע"ב) יעו"ש. והחילוק בין הטעמים נראה דאי הוי כקיבלו. אם הוא טוען נגד השטר אינו יכול אף להשביע לבעל השטר וכדקיי"ל בסי' פ"ב סעיף י' דבשטר מקוים א"י להשביעו אף אחר הפרעון. אבל אם הטעם משום חזקה דלא מרע. י"ל דעכ"פ לא הוי כמקוים בעדים. וכיון שמכחישו בברי י"ל שיכול להשביעו. וכמ"ש התו' ב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי דחזקה גרעא מעדים. וכמו בטוען פרעתי אף שיש כנגדו סברא דשטרא בידי מאי בעי וחזקה שהפורע מקבל שטרו. מ"מ יכול להשביעו. ואף דבחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו א"י להשביעו כדקיי"ל בסי' ע"ח. מ"מ ידוע שאין החזקות דומות זה לזה וכמ"ש הנ"י פ' מי שמת והש"ך בכללי מיגו אות י'. והרי חזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו הוי חזקה אלימתא אף להוציא אם תפס אחד ממנו לפני עדים. וכדקיי"ל בסי' צ' וקל"ג. ובכ"ז מהני טענת ברי נגדו להשביעו. וע' קצה"ח סי' פ"ב סקי"א. ואף בטענת אמנה ורבית דקיי"ל בסי' פ"ב ס"י שא"י להשביעו מפני שחזקת השטר הוא שאינו אמנה ורבית וגם דאמנה הוא פסול על העדים שחתמו על שטר אמנה כדאיתא בכתובות (דף י"ט ע"ב) דאמנה עולה הוא ואעולה לא חתימי וע' סי' פ"ב ס"א ובאחרונים. ובכ"ז קיי"ל שם שאחר הפרעון יכול להשביעו היסת. וא"כ י"ל שגם בתחילה יכול להשביעו היסת וכמ"ש הפוסקים דלהכי המנהג עתה להפוך שבועה דאורייתא דהא אח"כ יכול להשביעו היסת. ולזה יכול עתה לתת המעות ביד ב"ד בתורת פרעון ולעכבם בתורת עיקול שישבע היסת. וה"ה בנ"ד יכול להשביעו היסת. וישליש מקודם את המגיע לו. ואי נימא שצריך להשיב גוף העצים, א"כ העצים הם בחזקת בעליהן. רק שי"ל דמ"מ צריך להוציאם מרשותו ובודאי דחזקה שאין עדים חותמים על שטר אמנה דהוי עולה היא יותר גדולה מחזקה דלא מרע נפשו ויש להאריך בזה ואכ"מ אבל אי נימא הטעם משום דקבלוהו. הוי כשטר מקוים וא"י להשביעו אף אח"כ כנ"ל:
ואין לדון בנ"ד מהא דקיי"ל בסי' ט"ז שיכול להשביעו אם אין ת"י זכות שלו. דכיון שאנו מאמינים להשטר הנעשה בערכאות והוי כשטר מקוים. הוי כאלו שני עדים מעידים בפנינו שאין ת"י שום זכות שלו. דהא ודאי אלו היה כתוב על השטר שמכר להעכו"ם את הבנינים היה הסופר מעתיק גם את זה. ואף להחרים סתם עליו אינו יכול דקיי"ל גבי עדים שא"י להחרים. ואף גבי הוחזק כפרן בעדים כתב הב"ח בסי' פ"ב שאינו יכול להחרים סתם. ואף שהש"ך שם סקי"ד והט"ז שם חולקים עליו היינו רק בהוחזק כפרן שלא העידו העדים נגד מה שטוען עתה. אבל היכא שטוען להכחיש העדים א"י להחרים. ורק בע"א כתבו הפוסקים בסי' פ"ז ס"ו שיכול להחרים ע"ש. וע' נתיבות ס"ס ס"ח שכתב דע"י ערכאות מיקרי הוחזק כפרן:
ולכאורה יש לדון דאף אי נימא דהוי כקבלוהו להעיד מ"מ יכול להשביעו דהא קיי"ל בסי' ע"א ס"ה שאם כתב בשטר נאמנות כבי תרי. מ"מ יכול להשביעו אחר הפרעון. כי הנאמנות אינו מועיל רק לדבר הנוגע בשטר זה ולא לענין אחר. רק כשכותב לו נאמנות לעולם אז לא יוכל להשביעו ע"ש. וא"כ הכא נהי שהאמינום על עצמם בדבר שנוגע לדינא דמלכותא שכתב השטר כחוק. בכ"ז אחר הפרעון יכול להשביעו כי אז כבר כלתה נאמנותו. ולהביאו שיעיד בע"פ לא מהני כמ"ש הרא"ש פ"ק דגיטין סי"א דבעדות בע"פ אין נאמנים. וגם דהא לא קבלום שיהיו נאמנים לכל עדות. רק בנוגע לשטרות. אבל ז"א דהתם משביעו על פרעון השני שעליו לא האמינו. וגם כי שם האמינו על הגדתו בפה בעת תביעתו ולא אח"כ. אבל הכא קבלו שיהיו השטרות שלהם נידונים כמקוימים. וא"כ אף אח"כ הרי השטר לפנינו. וגם כי עיקר הטענה עכשיו באה ג"כ עי"ז שטוען שהיה כתוב על השטר שנמכר הבנין להעכו"ם. וזה מתנגד להשטר שהעתיק הנאטאריוס:
אכן באמת דעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והגאונים ועוד הרבה ראשונים וכ"פ בשו"ע סי' ס"ח שעיקר הטעם דמהני שטר בערכאות הוא מצד חזקה דלא מרעי נפשייהו וכלישנא בתרא דבגיטין (דף י' ע"ב) ודלא כלישנא קמא וע' בב"י בזה והר"ן כתב שם דרבנן תקנו להכשיר שטרותיהם לפי שראו דלא משקרי משום חזקה דלא מרעי נפשייהו ע"ש. וכיון שכל יסוד נאמנות הוא מצד חזקה. א"כ יכול להשביע ע"י הכחשה בברי כמש"ל. ואף להפוסקים כלישנא קמא דבגיטין שם משום דד"מ היינו רק היכא שאסר המלך לעשות שום שטר רק אצל הערכי וכמ"ש הרא"ש שם. אבל אצלינו רוב השטרות כשרים מדינא דמלכותא אף שלא נעשה אצל הערכי. רק שצריך לשלם מהם מס כשרוצה לתבוע על פיהם. חוץ משטרי מכירות קרקע שצריך דוקא שיעשו אצל הערכי. ולזה ליכא למימר דליהוי אצלינו כקבלוהו. ורק הטעם משום חזקה דלא מרע נפשו. ועוד נראה דכיון שאף אם היה כתוב מעבר לדף שנמכר הבנין. מ"מ גוף ההעתק הוא אמת. י"ל דלא שייך לא מרע נפשו כ"כ. דהא אפשר שלא דקדק להפוך השטר ולראות אם כתוב מעבר השני איזה דבר. ושפיר יכול להשביעו. ודמי להא דקיי"ל בסי' מ"ג ס"ח שיכולין לומר שלא חתמו על הזמן וכן בכל דבר דעבידי למיטעי ע"ש בש"ך סקי"ט. וכ"כ המהרי"ט חח"מ סי' נ"ב שזה כפי ראות עיני הדיין דאם עבידי למיטעי חיישינן שטעו העדים. וע' חיבורי ח"א סי' ק"א אות ח'. וה"ה הכא יש להשביעו אף דאיכא חזקה דלא מרע נפשו. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים שצריך שיהי' הערכי ידוע שאינו מקבל שוחד ע' סי' ס"ח. ולזה יש לחוש שמא נתן לו שוחד שיעתיק רק גוף השטר ועוד יש לדון זה כהא דתיבה פרוצה דס"ס ע"ה דהיכא שיש רגלים לדבר יכול להשביעו. וה"נ יש רגלים לדבר שדברים בגו כי קשה להאמין שנאבד גוף השטר אשר זה לא כביר היה בידו וגם דהא קיי"ל בסי' ט"ו ס"ד שהדיין יכול להשביע במקום שרואה שהוא צורך לברר אמיתת הדבר. ואין לך צורך יותר מהא דנ"ד. ועוד הא קיי"ל בסימן ל' דדין מריחה צריך דרישה וחקירה לברר הדבר אף כשיש עדים. וממילא הכא שאפשר לברר הדבר ע"י הבאת השטר שפיר יש לברר. וכשאומר שאבד ישביעוהו ע"ז כנ"ל. וכעין זה קיי"ל בסימן ס"א ס"ט שבשטר ישן צריך לדקדק ולברר אף שכתוב בו שלא יוכל לטעון עליו שום טענה ושלא להשביעו ע"ש:
ועוד נראה דהא קיי"ל בסי' כ"ח ס"ב שיכולים ב"ד להטיל ח' שיבואו ויעידו. ולדיעה ראשונה שם חל גם על הקרובים. וכן קיי"ל בסי' ט"ז ס"ג דחל אף על הבע"ד. וכתבו הפוסקים שם דאף לדעת הפוסקים שהבע"ד א"י להחרים על הקרובים. מ"מ ב"ד יכולים כדי לברר האמת. וא"כ יכולים אף להשביעו כדקיי"ל שם בסי' כ"ח ס"ב דלצורך שעה יכולים ב"ד להשביע את העדים. ואף שיש לחלק בזה בין עד כשר לקרוב או הבע"ד. מ"מ הכל הולך למקום אחד שמוטל על ב"ד לעשות כל טצדקי לברר האמת. ועוד נראה ראיה מהא דאיתא בב"ב (דף ק"ע) ובח"מ סי' ק"מ ס"ד שאם טוען שיש לו שטר וגם עדי חזקה אין מועילין לו עדי החזקה עד שיביא את השטר. וקצת פוסקים ס"ל שם שא"י שוב לומר שאבד שטרו ע"ש בס"ה ובאחרונים. וה"ה הכא נימא שלא נאמינו שאבד שטרו כיון שמתחילה אמר לשמעון שיש לו שטר. אבל יש לדחות דזה רק גבי חזקה שכל עיקר דמהני חזקה הוא מצד דלא מזדהר אינש בשטרו יותר מג"ש כדאיתא בב"ב (דף כ"ט). והחזקה הויא הוכחה שהוא שלו ושהיה לו שטר ואבדו. ולזה כשהודה לפנינו שעדיין לא אבד השטר אין לסמוך על החזקה רק צריך להראות גוף השטר. אבל אם היו לפנינו עדים על גוף המכירה י"ל שא"צ להביא השטר לפנינו אם העדים מעידים שנעשה הקנין כדין. וה"ה בנ"ד שהערכי מעיד שלא היה כתוב בהשטר יותר ממה שהעתיק אין מחייבים אותו להוציא שטרו לפנינו. אף שהלה טוען שישנו לפנינו. וכן איתא בסנהדרין (דף כ"ג ע"ב) דלא קאמר רבי שצריך להביא השטר רק בחזקה שבאה מכח שטר. אבל לא בעדים ע"ש. וכ"כ להדיא הר"ן בפ' שבועת הדיינים בשם הרשב"א סברא זו דלהכי בחזקה בעי שיביא השטר ולא בפרעון לפני עדים ע"ש. ועוי"ל דלא דמי לנ"ד. דהכא תיכף כשבא לב"ד אמר שאין לו השטר. אבל בבא בשטר וחזקה איירי שאמר בב"ד שיש לו שטר. אכן לשונות הפוסקים וטוש"ע סי' ק"מ משמע שתיכף כשא"ל מה אתה עושה בשדה זו השיב שיש לו שטר וחזקה והיינו אף קודם שבא לב"ד ואקצר:
וראיתי למעכ"ת שכתב שאין ראיה מסי' ס"ח שנאמן הערכי דהכא י"ל שמחק מה שהיה כתוב ממכירת הבנין ושפיר העתיק הערכי השטר באמת. וז"א דהא שטר שיש בו מחק אף מעבר לדף יש לחוש שהיה כתוב שם דבר המבטל השטר וכדקיי"ל בסי' מ"ד ס"ו וכמ"ש הש"ך שם שהעיקר כהיש פוסלים שם. וכן הוא ודאי גם בדיניהם שאם יש שם מחק מחויב הערכי להרגיש בזה ולחוש לביטול השטר. רק סברא זו מהני שיוכל להשביעו וכמש"ל. ומ"ש בשם הרב מלוקאטש לדמות הא דנ"ד להא דסי' שפ"ח ס"ה שאם נחלקו על השדה ומסרה ביד אנס מחויב להחזירה לכמות שהיתה. הוא תמוה וכמ"ש כת"ר דהכא לא מסרה לאנס רק לקחה לעצמו ומחויב להשיב הגזילה ומ"ש בשם הרב מטארטשין לדמות זה להא דסימן רל"ו ס"ז וס"ח שהקונה שדה מיד אנס שצריכים הבעלים לשלם מה שהוציא ע"ז. הוא תמוה וכמ"ש כת"ר דהכא לא אנס האדון מהישראל מאומה. רק מכר להשני מה שאינו שלו. ולא היה להלוקח לסתור הבנין כיון שהבעלים הראו לו שטרם שהבנין הוא שלהם. וגם דהתם איירי שכבר החזיק האנס בהשדה ולא היה יכול בעל השדה להוציאו ממנו ע"ש. והכא אדרבה ע"י הסתירה הפסיד לו הריוח שהיה לו משכירות הבנינים:
והנה כת"ר כתב דבנ"ד צריך להשיב לו גוף עצי הבנין דאף שבנה מהעצים בנין בקרקע שלו וקיי"ל בגיטין דף נ"ה) דא"צ לסתור הבירה בשביל מריש גזול. היינו רק כשכל הבנין הוא מעצים שלו. אבל הכא כשכל הבנין הוא מעצים גזולים. לא שייך זה וצריך להשיב כל עצי הבנין. ולדעתי נראה דגם בזה שייכא תקנת השבים שא"צ לסתור הבנין וכ"נ בסוכה (דף ל"א) דאיתא שם דעצי סוכה גזולים אי חבריה בטינא א"צ להשיב רק דמיהם אף שכל העצים גזולים. ועכ"פ איירי שם שכל הסכך גזול ע"ש. והרי א"צ לסתור כל הסוכה רק להסיר הסכך מלמעלה. וכן בדין מריש לא חילקו בין אם הוא באמצע הבנין או אם הוא במקום שבנקל להסירו. ועיקר הסברא הוא דכיון שנעשה מחובר לבנין שלם וע"י שיסיר הגזילה יתקלקל הבנין ויצטרך לתקנו. יש בזה משום תקנת השבים. וכהא דסוכה (דף ל"א) דאי חבריה בטינא יש בו משום תקנת השבים אף שנקל להסירו ולחבר עצים אחרים. וכן מבואר שם בפירש"י ותוס' שכתבו דסוכה גזולה משכחת בסוכה שבראש העגלה שגזלה ולא טרח בה לבנותה ולא הוציא יציאות עליה. משמע דבכה"ג אי בנה אותה הגזלן כולה מעצים גזולים עשו בה תקנת השבים כל שבעה. כיון דטרח בה ובנה אותה. וה"ה אי חברה בטינא אף לאחר החג כדאיתא בש"ס שם וכ"ה ברמב"ם פ"ה מה"ס וטוש"ע סימן תרל"ז במג"א סק"ז. שוב ראיתי שכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה בפ' הנזקין אהא דמריש הגזול דה"ה כל דבר שיש לגזלן. ודנקיט הש"ס מריש הגזול י"ל משום דקאי על ב"ש דקאמרי שמקעקע כל הבירה ומחזירו דהוי רבותא טפי. ואף די"ל דב"ה הוי כח דהיתרא דהוי קולא לנתבע והו"ל לאשמועינן טפי וכדאיתא ריש ביצה. ובפרט לפמ"ש התוס' בעירובין (דף ע"ב ע"ב) דכח דב"ש אינה רבותא כ"כ דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. מ"מ הכא יש נ"מ גם לב"ה דאשמועינן דמדאורייתא לא קנה דלא מיקרי שינוי וכדדייק מינה הש"ס בב"ק (דף ס"ו ע"ב) [וגם לדעת כת"ר דבבנין שלם ליכא תקה"ש. מ"מ בנ"ד יש תקה"ש. דהא עיקר טעם דלא קנה בשינוי במריש הוא מפני שחוזר לברייתו ושמו עליו כדאיתא בב"ק שם. ובבנין שלם שסתרו וחזר ובנאו א"א שלא ישנה איזה דברים מכמות שהיו וקנה אותם בשינוי, וע' ב"ק (דף צ"ו ע"א). וממילא א"צ להשיב אף אותם שלא נשתנו דהרי מעורב בהבנין גם אותם שקנה ע"י שינוי. ויצטרך לסתור גם את שלו עי"ז שנכריחנו להשיב אותם שלא נשתנו. וזה בודאי אין לחלק בין אם שאר הבנין הוא שלו מקודם או הוא שלו ע"י מה שקנה אותה בשינוי אבל א"צ לזה כי העיקר כמש"ל דאף בבנין שלם מעצים גזולים איכא ג"כ תקנת מריש]:
ועוד יש לדון בזה דהנה רש"י פירש בב"ק (ד' כ' ע"ב) ומעילה (דף כ' ע"א) דאבן שקבעו בבנין הוי שינוי וקנה וכ"כ בשטמ"ק בשם ר"ח ובשם גליון דחשיב שינוי משום דבטיל אגב ארעא וחשיב כקרקע ע"ש. וא"כ ה"ה הכא חשיב שינוי מה שבנה הבנין בקרקע וקנה בשינוי. אבל לפ"ז קשה מהא דמריש הגזול דתיפוק ליה שקנה בשינוי. והתוס' בב"ק שם הקשו על רש"י דהא הוי שינוי החוזר לברייתו והביאו ראיה מב"ק (דף צ"ו). וקשה דהו"ל לאתויי מהא דמריש הגזול וכדאיתא בב"ק (דף צ"ו) דמריש הוי חוזר לברייתו וע"ש בפירש"י. שוב מצאתי בקצה"ח סימן ש"ס שהקשה זה על רש"י ותוס' ונדחק בזה הרבה. ונראה לחלק דאבן שקבעו בבנין מחברו בטיט כידוע והוי מחובר גמור לקרקע וע' ב"ב (דף ס"ח) גבי שומירה שעשוה בטיט ושם (דף ס"ט) גבי מלבנות דמחברי בטינא ומבואר שם דכיון שמחובר בטיט הוי כמחובר לקרקע וע' סוכה (דף ל"א) וב"ב (דף ו' ע"ב) גבי כשורא דמטללתא דחיברו בטינא. אבל מריש שקבעו בבנין של עץ אף שנותן עליו גג ועליה כפירש"י בב"ק (דף ס"ו ע"ב). מ"מ אינו מחובר לקרקע רק שמונח ע"ג קרקע ועצים מונחים על גבו ומתחתיו ומ"ש התוס' מצד שחוזר לברייתו נראה כוונתם לבאר דלא נימא דהוי שינוי השם דמעיקרא הוי אבן והשתא בית. ולזה כתבו שחוזר לברייתו. ולזה לא הביאו ממריש משום דבמריש איתא בב"ק (דף ס"ז) ששמו עליו אף שקבוע בבנין. וע' כלים פ"כ מ"ה בר"ש שם שהביא מהתוספתא דקביעות במסמר מיקרי קבעו בבנין שבטל לגבי הקרקע ומצריך שם גם שיבנה עליו וכ"ה ברמב"ם רפכ"ו מה"כ. ובב"ק (דף ס"ו ע"ב) מדמה הש"ס שינוי דגבי גזל לשינוי דגבי טומאה ע"ש. וע' חולין (דף קכ"ט ע"א) דבית שסיככו בזרעים טהרו מטומאתו דבטלו לגבי קרקע וע"ש בתוס'. משמע מזה אף שלא חיברם בכ"ז בטלו. וצריך לחלק בפרט זה בין טומאה לקנין בשינוי ובחוזר לברייתו יש ג"כ לחלק בין אם אינו עומד לחזור לברייתו וגם אם אפשר שיחזור לברייתו ודמי למוקצה ואקצר. ולפ"ז י"ל דבבנין של עץ אם קבעו במסמרים ובנה עליו או שחיברו בטיט הוי שינוי וקנה מדינא. וממילא בבנינים שלנו שהמנהג שמחברים העצים ביתידות זה לזה וגם תחת העצים מניחים אבנים או לבנים וטיט והעץ התחתון מחובר בטיט להלבנים שמחוברים לקרקע הוי שינוי וקנה מן הדין. וראיתי בכפ"ת בסוכה (דף ל"א שכתב דבמריש איכא שינוי מעשה שבנאו וחיברו בטיט. ולענ"ד י"ל דלא איירי שחיברו בטיט וכמש"ל:
והא דאיתא בסוכה (דף ל"א) דאי חיברו בטינא אף לאחר שבעה אין לו אלא דמיהן. י"ל שאין הטעם משום תקנת מריש רק משום דקנה בשינוי. ומ"ש הרמב"ם פ"א מהגו"א ובטוש"ע סימן ש"ס בקורה שבנאה בסוכת החג שאם לא נשתנית ולא בנאה בטיט מחזיר לאחר החג הקורה עצמה. צ"ל הכוונה שבנאה בטיט הוי גם כן מטעם שינוי. ובכ"ז חשיב לה לבד מנשתנית מפני שזה מוזכר בש"ס דחיברו בטינא נותן דמיהן. והיא גופא רבותא דמיקרי שינוי בכה"ג. אבל רש"י פירש בסוכה שם דהוי כשאר בנין קבוע. דמשמע דמפרש לה מתקנת מריש. נראה דמפרש דהש"ס קאי שחיבר הסוכה בטיט לקרקע והוי כבנין קבוע. ולזה הקורה שהניח בה יש בה תקנת מריש. ואם חיבר הקורה בטיט להסוכה וגוף בנין הסוכה אינו מחובר לקרקע י"ל דאף תקנת מריש ליכא דהא פירש"י שם דסוכה שהיא דירת עראי יכול לסתרה ואין כאן הפ"מ. ורק כל ז' עשאוה כבנין קבוע משום מצותה. ולזה כל שלא חיבר הסוכה בטיט לקרקע אינה בנין קבוע וצריך לסתרה אחר החג. ואם חיבר הסוכה בטיט ולא את המריש הוי כבנין קבוע ויש בה תקנת מריש אף לאחר ז'. ואם חיבר המריש בטיט להסוכה ולא הסוכה י"ל שאין בו תקנת מריש. וי"ל שיש בו דכיון שטרח לחברו להסוכה בטיט שוב לא הטריחוהו לסתור כי בזה עשאה כבנין קבוע. ונראה שזהו החילוק בין הגירסות דבש"ס הגירסא חיברו וברש"י חברה. דחיברו קאי על הכשורא דמטללתא דאיירי שם דקרי לה שם בלשון זכר ע"ש דקאמר עלה אבל האי לא שכיחא ולא אבל הא. וחברה קאי על הסוכה. ולזה פירש"י דהוי כבנין קבוע. ועפ"ז מבואר לשון הרמב"ם והשו"ע הנ"ל שהם גרסו חיברו וקאי על הכשורא וכתבו דגם בכה"ג יש תקנת מריש אף לאחר ז'. ואם חיבר בטיט הסוכה לקרקע והכשורא לסוכה אז קנה מצד שינוי וכמש"ל דבטל לגבי קרקע. והרמב"ם והשו"ע שכתבו לשון נקיבה היינו משום שכתבו שם קורה דהוי לשון נקיבה כידוע. אבל כשורא דמטללתא הוי לשון זכר כנ"ל וכ"ה בב"ב (דף ו' ע"ב):
והנה רש"י כתב בסוכה שם ד"ה אבל דגזל עצים וסיכך בהם קננהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים א"צ לסתור בנינו אלא יחזור דמים. ולכאורה קשה דהא מפורש בב"ק (דף ס"ו) דבמריש ל"ק בשינוי רק משום תקנה. והתו' שם הקשו על רש"י דהוי שינוי החוזר לברייתו ומדאורייתא לא קני. ומשמע דמדרבנן קני וכדאיתא בב"ק (ד' צ"ג ע"ב) וזה קשה דהא בב"ק שם מוכח דאף מדרבנן ל"ק דאי קני. ל"ל תקנת מריש. ואולי כוונתם לאביי בב"ק (ד' צ"ג) דס"ל דקני מדרבנן. (ובדף ס"ו) אזלא סוגיא לרב אשי דס"ל (בדף צ"ג) דחוזר לברייתו ל"ק אף מדרבנן. ובכפ"ת שם מפרש בדעת רש"י דחיברו בטיט הוי שינוי מעשה ע"ש ד"ה אמר רבינא ומשמע בדעתו שם וכל דברי התו' שם (ד' ל' ע"ב ול"א ע"א) דהא דחיברו בטינא נותן דמיו הוא מטעם דקני בשינוי ולא משום תקנת השבים. ובפירש"י י"ל דמפרש שני הטעמים דשינוי ותקה"ש חד לאביי בב"ק (דף צ"ג) וחד לרב אשי שם כנ"ל. וע"ז הקשו התו' דאף לאביי הוי רק דרבנן. אכן בכפ"ת שם מפרש ברש"י כפשוטו שקונה בשינוי. ולבאר שיטה זו דרוש אריכות ואכ"מ. וגם יש להעיר דבסוכה כיון דעצי סוכה אסורים כל שבעה ואסור לסתרה כל ז' תו לא הוי שינוי החוזר לברייתו. ואכמ"ל בזה כיון דעכ"פ בארנו דל"ק על דברינו מהא דחיברו בטינא ואדרבא יש עוד ראי' לזה מפירש"י לדעת הכפ"ת. וגם משינוי הגירסא דחיברו וחברה וכמש"ל וע' פנ"י ובכפ"ת בסוכה שם מ"ש על פירש"י הנ"ל:
ולזה בנ"ד צריך שמעון לשלם לראובן מה שהזיקו בסתירת הבנין וכדקיי"ל בב"ק (דף נ"ה ע"ב) שהסותר כותל חבירו צריך לשלם בעד מה שהזיקו ע"ש בתוד"ה אילימא. וצריך לשום כמה היה שוה הבנין במקומו באופן שיעמוד הזמן שהוגבל בשטר שכירות שלו. ולכאורה צריך לשום כמה היו שוים העצים לאחר שסתר הבנין והיו מונחים במקומם. ולנכות זה משיווי כל הבנינים במקומם. ואח"כ ישלם לו מה שהיו שוים העצים במקומם בעת שלקחם שמעון מהמקום ההוא. ונ"מ אם היה איזה פחת על העצים בין יום הסתירה ליום ההובלה וכדקיי"ל שפחת נבילה על הניזק. אך י"ל שזה בעצמו שינוי הוא שעשה ממחובר תלוש. ואף דבב"ק (דף צ"ו) מבואר שאינו שינוי גבי דיקלא וקטליה. הנה שם הטעם משום דמעיקרא קרו ליה דיקלא והשתא קרו ליה דיקלא. ומבואר שאם היה שינוי בשמו היינו דנין שקונה מצד השינוי שנתלש וכדקיי"ל בסי' ש"ס ס"ו שאין מועיל שינוי מעשה רק כשנשתנה שמו ג"כ וע"ש בסמ"ע וש"ך. וכ"כ התו' בסוכה (דף ל"א ע"ב) ד"ה שינוי שקציצה ממחובר לא הוי שינוי אם לא נשתנה שמו. ואף שי"ל דהכא נמי לא נשתנה השם. דכמו שמריש שמו עליו אף בשעה שבנאו בבירה כדאיתא בב"ק (דף ס"ז ע"א) ה"ה בשעה שסותרו שמו עליו ג"כ. אבל הלא יש דברים הרבה השקועים בבנין שאין שמם עליהם וי"ל דקנה בשינוי. וגם לפמש"ל שאם הוא מחובר ביתידות או מסמרות או בטיט הוי שינוי. א"כ כשסתר הוי ג"כ שינוי דמעיקרא היה הכל ביחד שמו בית. ועתה נשתנה כל דבר לשמו הפרטי. ומקודם בשעת הבנין הוי ג"כ שינוי השם שנתבטל שמו הפרטי ונקרא ביחד בית. ובפרט לפמ"ש הפנ"י ר"פ הגוזל והקצה"ח סי' ש"ס דבשינוי מעשה סגי בשינוי השם כל דהו. בודאי שיש לדון דקנה בשינוי. וענין זה דורש אריכות ואקצר באשר בנ"ד אין נ"מ דבלא"ה בארנו שקנה העצים בבנינו אח"כ. ולענין פחת נבילה ג"כ אין נ"מ דבנ"ד נראה ממכתבו אשר תיכף אחר סתירת הבנין הוביל שמעון העצים לעירו. ומה שסתר הבנין ע"י עכו"ם ולא בעצמו. יפה כתב כת"ר דבזה לא שייך לומר אין שלד"ע כיון שאינם בני חיובא וגם לא ידעו מזה. אבל עדיין יש מחלוקת בזה וע' ש"ך ס"ס שמ"ח שכתב שהעיקר שפטור המשלח וע' בנתיבות שם. אכן בנ"ד עדיף טפי שהרי שמעון השתדל שהשופט יתן להם רשות לסתור. והעמיד העכו"ם לסתרו. ואין לך מזיק גדול מזה וכעין דאיתא בב"ק (דף קי"ז) דאי אוקים לאנס עלה מיקלא קליא. ובב"ק (דף נ"ו ע"ב) איתא שאם עמד בפני בהמת חבירו עד שהלכה על קמת חבירו הוי מזיק וחייב לשלם. וכ"כ המחנה אפרים ה' נזקי ממון סי' ז' שאם לוי צוה לראובן לשבור כליו של שמעון וראובן היה סבור שהם כליו של לוי. חייב לוי לשלם לשמעון משום דינא דגרמי ע"ש ובנ"ד שהעכו"ם היו שכורים משמעון י"ל דהוי מזיק ממש ולא מצד גרמי. וזה דומה למוסר שלהבת לחש"ו. וע' קצה"ח סי' שפ"ו סק"ג שכתב דהוי מזיק ממש ולא גורם וגם בלא"ה יש חילוק בין שליח לפועל וע' מח"א ה' שלוחים סי' י"א ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ. מסקנא דמילתא לדינא בנ"ד נלע"ד ששמעון צריך לשלם לראובן כפי שהיה שוה הבנינים של ראובן בעודם במקומם כפי הזכות שהיה לו שם להשכירם. כמה היו נותנים אז לו אם היה רוצה למכור זכותו בבנינים הנ"ל. ושמעון ישליש סך זה ת"י ב"ד עד שישבע ראובן שלא מכר הבנינים להעכו"ם. ושאין בידו השטר ואף שכבר נשבע שלא מכר. מ"מ כיון שיש מקום לחשדו שהשטר ת"י שנוכל על ידו לברר הדבר יש להשביעו ע"ז וכדמשמע בסי' ט"ז שמשביעין שאין זכות שלו בידו ולא סגי במה שישבע על גוף הדבר. ואף שבארתי שבנ"ד אין להשביעו ע"ז. מ"מ כיון שאנו משביעים אותו על גוף המכירה. ראוי לכלול בשבועתו גם את זה והשבועה תהי' רק שבועת היסת ולא בנק"ח. אף שהוא נשבע ונוטל. מ"מ הכא סגי בש"ה לפי שצרפנו לזה הסברא שיכול להשביעו אחר הפירעון וכן מהא דסי' ט"ז ושם הוי רק שבועת היסת: