אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אורח חיים › סימן כח

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כח

סימן כז

ומה שהקשה המהרש"א בביצה (דף כ"ה ע"ב) דילמא היכא דבעיתא לא בעי רבים צריכים לו. והקשה כת"ר דהא סומא בודאי בעית ואפ"ה אסור. לא ראה כת"ר דברי הרשב"א ור"ן שכ' דסומא הוא דווקא דאפשר לו בלא מקל. ועי' במאירי שכ' כתירוץ המהרש"א דכיון דבעיתא שרי אף אי אין רבים צריכים לה וסומא שאני ע"ש וכ"כ בשטמ"ק בשם הרא"ה. אבל באמת תירץ המהרש"א אינו מובן דא"כ הו"ל להתוס' להעמיד דבריהם על המקשן. ועכצ"ל דעל המקשן י"ל דבאמת מקשה אכולה מילתא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ועכצ"ל דס"ל להתוס' כשיטת הרשב"א במאירי ובשטמ"ק שם ועי' בחידושיו בזה. וכן צ"ל בדעת המקשה לשיטת המאירי והרא"ה הנ"ל. והיותר נראה דר"נ כשבקש לשאול את ר"י בר אידי לא ידע עדיין הא דרבים צריכין לו. דהא ר"י בר אידי אמרה לעיל ולמה צוה לשאלו עוד פעם. ואם על הכיתוף. היה לו לפרש דבריו. ולזה ר' זריקא כשא"ל הכי אמר ר"א ובלבד שלא יכתף. סתמא אמר אף אם אין רבים צריכים לו. וא"כ תיקשי להך דברייתא וכן להך דריב"ל ועכצ"ל דברייתא וריב"ל פליגי. וא"כ כדמקשה מדילתא. ומשני דבעיתא. היינו רק לשיטת ר"א ור"נ שם. אבל לברייתא וריב"ל אין נ"מ כלל אי בעיתא או לא. ומיושב קושיית התוס' בפשיטות ובזה מיושב הרי"ף שהשמיט כל הסוגיא רק כתב דאין יוצאים בכסא ואם רבים צריכים לו מותר. וכ"כ הרמב"ם ונדחק שם בכ"מ בטעמו ועי' ברא"ש וביש"ש וב"י סי' תקכ"ב. אבל לפמ"ש א"ש כפשוטו דפסק כברייתא. וראיה לזה מקושיית התוס'. כי תירוצם דחוק, וגם שיטת הרא"ה הנ"ל דחוקה כמובן. ועל התוס' קשה דלשיטתם עכצ"ל דהא דברייתא וריב"ל איירי בכיתוף וא"כ כדמשני דילתא בעיתא ע"כ אין רבים צריכים לה. דאי צריכין. ל"צ לטעמא דבעיתא. ודוחק לומר דגם ר"ז ור"א איירי ברבים צריכים לו כיון שלא נזכר זה בדבריהם:

וענין מחלוקת זו נראה דהנה בדין זה כתב השטמ"ק הטעם משום שצריך שיהא במלאכה צורך קצת. דעיקר ההיתר משום מתוך. וא"כ בכסא שאחרים נושאים אותו אם רבים צריכים לו מותר שיש להם בעצמם צורך קצת בזה. וזה צ"ע אם מותר להוציא דבר בשביל צורך אחרים כשלעצמו אין צורך בזה. דהא קיי"ל ס"ס תקכ"ז בשם מהרי"ל דאם מתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים ע"ש. ועי' תוס' כתובות (דף ז' ע"א) שנתחבטו על מה שנהגו להוציא לכותי ביו"ט. משמע דבשביל ישראל שרי וצ"ל דזה מיקרי צורך קצת עכ"פ. ואמרינן הואיל. שאפשר למצוא פנים שיצטרך בעצמו להוצאה זו. משא"כ במתענה שבודאי לא יאכל בעצמו. ולפ"ז נראה שמי שאכל בשר אסור לו לבשל חלב בשביל אחר ביו"ט אם אין שש שעות עד סוף היום. וכן מי שנוהג איסור בחדש או בבשר מסירכא וכדומה. וצ"ע בזה [והצל"ח כתב שאסור להוציא לצורך אחר. ודבריו צ"ע] ולכאורה הוא מפורש בביצה (דף י"ב ע"ב) גבי מוליכין את המתנות דב"ה ס"ל שמותר להוליך תרומה וחלה לכהן. אף שהוא בעצמו אסור בזה באכילה. מ"מ מותר להוציא בשביל אחר. ודוחק לומר דאיירי בחצר מעורבת ורק לענין טלטול. דמשמע דנקיט לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה גבי מוציאין את הקטן ובפלוגתא דמתוך. וע"ש בחי' הרשב"א שמבואר כן להדיא [ובט"ז סי' תק"ו סק"ה הביא בשם יש"ש שאסר להוליך דרך ר"ה וחלק עליו ע"ש. ותמהני דביש"ש שם קאי על מ"ש הר"ש דאיירי בשבת ע"ש. ולזה כשמפסיק ר"ה או כרמלית או חצר שאינה מעורבת אסור להוליך] וכן שם (דף י"ד ע"ב) גבי משלחין ביו"ט יעו"ש:

ובאמת דברי המהרי"ו במתענה ביו"ט צ"ע. דהא אמרינן מתוך רק שצריך צורך קצת. וזה מיקרי צורך קצת וא"צ סברא דהואיל בזה. ורק לצורך עכו"ם נתקשו התוס' משום דאמעיט מלכם ולא הותר משום מתוך וכמש"ל בסי' כ"ה. וכן אמרינן הואיל ומקלעי אורחים אף דלעצמו אינו ראוי. ולפמ"ש המג"א שם דעיקר הטעם הוא משום הואיל. צ"ע דהא הואיל אסור לכתחילה. וגם לענין הכנת שבת הקשו המפרשים מהא דקאמר בפסחים (דף מ"ו) דלרבה הוי שרי משום הואיל. דהא מ"מ אסור לכתחילה. רק שתירצו דמשום כבוד שבת היו מתירים אבל משום צורך אחר ביו"ט בודאי לא היו מתירים. ורק משום גזירה דשבת אטו חול הצריכו ע"ת כדאיתא רפ"ב דביצה וכמבואר בראשונים. וכן מ"ש המהרי"ו ראיה ממי שלא עירב שאסור לו לבשל לאחרים. לענ"ד י"ל דהא כתב הטור בסי' תקכ"ז הטעם שאין העולם יודעים שהוא לאחרים ע"ש. הרי דבלא"ה הוי שרי לאפות ולבשל לאחרים. וזה שדחקו להטור לתת טעם מה שלא נזכר בש"ס. ואף שבב"י שם תמה על הטור וכ' שהעיקר שנאסר לו לעשות מלאכה דהוי כמו אופה מיו"ט לחול כיון שלא עירב. כבר השיג עליו בפרישה שם דלמה יהא אסור הא כיון שהוא עושה להם מסתמא מטיא ליה הנאה מהם. [ומ"ש הפרישה דדווקא דמטיא ליה הנאה מינייהו. וסברתו נראה דזה מיקרי צורך קצת, לענ"ד ז"א דבכה"ג מיקרי שכר יו"ט. רק הא גופא בשעה שנצרך להם מיקרי גם לדידיה צורך קצת] ומ"ש הב"י דהוי כאופה מיו"ט לחול צ"ע דהא הרמב"ם ס"ל דצורכי שבת נעשים ביו"ט כמש"ש הב"י. וא"כ אין כאן רק גזירה אטו הכנה דחול. וגם לשיטת התוס' דלרבה לא ס"ל האי סברא. מ"מ שרי מטעמא דהואיל. ואף לכתחילה היה מותר משום צורך שבת וכמש"ל אם לא שגזרו אטו הכנה דחול. וכ"כ הבעה"מ והבה"ע בה' יו"ט מחלוקת י"ד וכ"כ ש"פ ועמג"א ר"ס תקכ"ז (ושם בבה"ע כ' דלהכי התירו במסוכנת מטעם הואיל. דמשום פסידא גומר בלבו לאכול כזית. ותמהני דהא בש"ס פסחים (דף מ"ו) מסיק זה רק לר"ח אבל לרבה א"צ זה וע"ש. וי"ל קצת. ואקצר]:

והנראה בזה שהטעם הוא דכיון דחז"ל אסרו לעשות מלאכה מיו"ט לשבת בלי ע"ת אטו מיו"ט לחול בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ם הנ"ל. א"כ כיון שלא עירב הדר לאיסוריה. ומה לי לעצמו מה לי לאחרים. ואפשר שזה ג"כ כוונת הב"י במ"ש דהוי כאופה מיו"ט לחול. דהיינו בתר שגזרו חז"ל והשווהו לחול כנ"ל. ולשיטת התוס' דטעמא משום הואיל וצריך ע"ת להתיר לכתחילה עמג"א ר"ס תקכ"ז א"ש טפי דכיון שלא עירב אסור לעשות מלאכה לכתחילה. ונראה שגם הטור לא הוצרך לטעמו רק לשיטת הסוברים דלצורך שבת שרי אף לכתחילה. וכן הא דאין אחרים אופין ומבשלין לו הוא משום גזירת חז"ל לעשות ע"ת. דא"כ בטלת תורת עירוב שכל מי שלא יערב יבשלו לו אחרים. ולזה כיון שחז"ל אסרו לבשל לשבת גזירה משום חול. אף לאחרים אסור. דהא עיקר ההיתר לבשל לאחרים אף לאותו יום הוא משום דהוי צורך קצת. וכיון דאסור לו א"כ לא הוי צורך כלל. ומכ"ש לשיטת התוס' דאסור לכתחילה ומ"ש הר"ן הטעם משום דשלוחו של אדם כמותו. אין הכוונה מטעם שליחות דא"כ אם אינו משלח אותו יהא מותר וכדאמרינן בשבת (דף קכ"ב) גבי כל המכבה אינו מפסיד וכן בכתובות (דף ע') דפריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד. ובשעה"מ פ"ו מהיו"ט הל"ט נתקשה הרבה בזה דהא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה ולענ"ד אינו שייך לשליחות כלל ובאמת דבריו תמוהים דהא הר"ן כתב בפ"ג דפסחים דאסור לבשל לשבת בלי עירוב דמשום הואיל לא שרי לכתחילה וכשיטת התוס' הנ"ל. וא"כ איסור גמור מוטל עליו כמו מיו"ט לחול שג"כ איכא הואיל. ורק לכתחילה אסור. ואיך יהא מותר לאחרים לבשל לו כיון שלעצמם אין בזה צורך כלל. ומה שקרא זה שלד"ע הוא תמוה. דזה דומה לאומר לחבירו שיעשה מלאכה בשבת שהעושה בעצמו המלאכה חייב עליה. ואטו בשביל שהמשלח פטור דאשלד"ע מש"ה השליח מותר לעשות. וכ"כ התוס' בביצה (דף י"ז ע"א) שהקשו על שיטת רש"י שם דכיון דהוא נאסר א"כ איך יהיו אחרים מותרים לאפות בשבילו דבר שהוא בעצמו אסור לעשות. וכוונתם שאין בזה צורך כלל וכמש"ל. וראיתי בישועות יעקב סי' תקכ"ז שתמה על דבריהם דכיון דהמלאכה מותרת להם למה יאסרו. וגם הרגיש בהך דשלד"ע ע"ש. ולע"ד ברור כמש"ל ובפרט לשיטתם דס"ל דעיקר ההיתר הוא מטעם הואיל וכנ"ל:

ועפמ"ש יש לבאר שיטת הבעה"ע שהובא בטור שמי שלא עירב מותר לבשל לאחרים דשלוחו של אדם כמותו והיינו כמ"ש דכיון שהם מותרים לבשל לצורך שבת. מותר גם לו כיון דהוי צורך קצת בשבילם ולא גרע ממבשל לצורך אחרים לבו ביום. ולו אין בזה צורך. והטור תמה דבהדיא גרסינן אינו איפה לאחרים. וביותר נפלא דבבעה"ע קאמר לה אברייתא דלא יאפה לא לו ולא לאחרים כיצד הוא עושה וכו' ומסתברא אחרים שלא הניחו אופה ומבשל למי שהניח. ומ"ש הב"י ושאר אחרונים לחלק בין קמחו לקמחם דחוק דכל כה"ג לא הו"ל לסתום ועוד דלמה מוכיח הש"ס מסיפא דקמחו נאסר מדאצטריך לאקנויי לאחרים ע"ש. דזה יש לדחות כמ"ש התוס' דכיון דהוא בעצמו אסור גם אחרים אסורים. הו"ל טפי להוכיחו מרישא דאסור לאפות מקמחו לאחרים. וא"כ מוכח דקמחו נאסר. ובאמת קשה בהא דפריך מדצריך לאקנויי הו"ל למיפרך מרישא דקאמר אין אחרים אופין ומבשלין לו דאי אין קמחו נאסר הו"ל למישרי כנ"ל. ולגירסת התוס' א"ש. אבל לגי' רש"י וכל הפוסקים דגרסי במסקנא קמחו נאסר קשה. ולפמ"ש השעה"מ בכוונת הר"ן משום שליחות ואף דאשלד"ע מ"מ אסור לכתחילה ע"ש. א"ש דאי אין קמחו נאסר י"ל דהא דאין אחרים אופין ומבשלין לו היינו רק בשליחותו אבל לאפות מעצמם בשבילו שרי. ולזה שפיר מקשה מסיפא דא"כ ל"ל לאקנויי כיון דע"כ אסור לו לצוות להם לבשל בשבילו דאכתי אסור להם לכתחילה כמש"ש השעה"מ. ובלא שליחות אף בלי הקנאה שרי כנ"ל. אכן לפמש"ל דע"פ הדין אסורים לבשל בשבילו קשה. וצ"ל דמעיקרא ס"ד כהבנת השעה"מ. רק במסקנא דקמחו נאסר. הכוונה כמ"ש שכך היתה גזירת חז"ל ורק התוס' דס"ל שאסור לעשות לצורך שבת כמו לחול הוצרכו להפך הגירסא דאין קמחו נאסר ע"ש. ואין להקשות דא"כ אף אחר ההקנאה איך מותרים לאפות בשבילו. י"ל דבאמת אין אופין בשבילו. רק שזה מיקרי לצורך עצמם למחר שהוא שלהם והוא אורח אצלם. וכ"ה הלשון בטוש"ע והם אופין ומבשלין ונותנים לו. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהיו"ט הל"ט בהדיא שאח"כ אם ירצה יתן לו במתנה. אבל הנראה בשיטת הבעה"ע שהיתה לו גי' אחרת בש"ס. דהנה בברייתות שהביא הבעה"ע גבי מי שלא עירב וכן גבי מי שנאכל עירובו הושמטה בבא דאין אחרים אופין ומבשלין לו ע"ש. גם לפ"ז לא א"ש לשון הברייתא כיצד הוא עושה מקנה קמחו. דכיון שלא שנה עדיין שאסור בלי הקנאה למה שונה התקנה [ועי' ריש עירובין וריש סוכה וע"ש בפירש"י שאינו דומה לכאן ועי' ריש ברכות תנא אהיכא קאי ובמפרשים וע"פ גירסא הנ"ל מיושבת קושייתינו על שיטת רש"י ודעימיה לעיל] ורציתי לומר שהבעה"ע מפרש, לא לו ולא לאחרים. הכוונה שהאפייה והבישול נאסרו עליו ועל אחרים. רק הוא דחוק. והאיר ה' עיני וראיתי במאירי שהביא הגי' בהך דנאכל העירוב. לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא אחרים לו. ובבא דאין אחרים אופין ומבשלין לו הושמט. ונראה ברור שכן היתה גירסת הבעה"ע. וידוע למעיין בבעה"ע שהוא מלא שיבושים. וצ"ל לא לו ולא אחרים לו. וא"ש מאוד מ"ש הבעה"ע ומסתברא. לפי שלא נזכר דין זה בברייתא להיתר או לאיסור. ובזה הונח לי מה שק"ל על הרמב"ם פ"ו מהיו"ט שלא הזכיר דין דאסור לו לבשל לאחרים. ולפלא שלא הרגישו בזה נו"כ. וכן בכלבו היו"ט לא הוזכר דין זה. אבל הוא הדבר אשר דברנו שלא היה זה לפניהם בגירסת הש"ס. והרמב"ם לטעמיה דס"ל צורכי שבת נעשים ביו"ט. וא"כ למה יאסר לבשל לאחרים כיון שהם עירבו. וכן הבעה"ע לשיטתו שכ' שם דמשום צורך שבת היה מותר לכתחילה וכמש"ל. וכ"נ בדברי הריטב"א שהובא בשטמ"ק בביצה (דף י"ז) רק שהלשון מגומגם שם יעו"ש:

עכ"פ לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ובעה"ע וריטב"א וכלבו ומאירי הנ"ל שמותר לבשל לאחרים דליתא לדין המהרי"ו הנ"ל. אלא אף לשיטת הרי"ף והרא"ש וש"פ שאוסרים. מ"מ אין זה רק מצד גזירה אטו מיו"ט לחול דזהו עיקר תקנתא דעירוב וכמש"ל וכטעם הב"י או כטעם הטור משום מראית העין אבל בכה"ג במתענה לבשל לאחרים לבו ביום בוודאי שרי וכמש"ל בשם הפרישה בסי' תקכ"ז ועוד נראה ראיה מהך דפסחים (דף מ"י) דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. הרי להדיא דחלה טהורה היה מותר לאפות משום דחזי לכהן אף שאסורה לו וזה א"ל דאיירי בכהן. וכן משמע בעירובין (דף ל"ט) גבי ההוא טביא שמסתמא בשלוהו ב"ב ריש גלותא אף דלב"ב כ"ע מידו דאסור ע"ש. וכ"מ בב"י סי' תקט"ו ושם במג"א שהבא בשבילו מותר לבשלם בשביל אחרים. אף דלעצמו אסור. וכן בביצה (דף כ"א) גבי הא דשמעון התימני ששחט להם עגל ומוקי לה בטריפה יפריך הא חזי לכלבים ומשני לכם ולא לכלבים. אלמא דהיה מותר לשחוט ולבשל לצורך כלבים ע"ש בבעה"מ ומלחמות דאיירי בבשלו. רק דאימעוט בהדיא ולא מיקרי אף צורך קצת וכמ"ש השטמ"ק ושאר מפרשים. ואף דטריפה לא חזי ליה. ולא גרע חבירו מכלבים וכדומה. מכל הלין נראה ברור שאף שאסור לו לעצמו. מ"מ מותר לעשות בשביל אחרים. ול"ד למי שלא הניח עירובי תבשולין:

ונשאר לנו הטעם השני של המהרי"ו הובא במג"א שם סי' תקכ"ז סקכ"ב דכיון שאינו מקיים חציו לכם צריך לקיים כולו לד'. דבזה מודה ר"י לר"א ע"ש. ונראה שזהו דעת הלבוש שדחה טעם הראשון שלמד מעירוב וס"ל כטעם השני. ולזה התיר במשרתת. ולא כמו שהשיג עליו המג"א שם ובר"ס תקצ"ז ע"ש. ונראה שזהו ג"כ מ"ש בהגמ"נ מנהג של ר"ה אות ל"ב בשם תשובת מ"ץ סי' שכ"ז דאשה המתענה מותרת לבשל לאחרים ע"ש. דנקיט דווקא אשה שעליה אין שייך לומר כולו לד'. דהא כל עיקר שמחת יו"ט הויא מ"ע שהז"ג ולא שייכא בנשים. ורק אמרו שאשה בעלה משמחה כדאיתא בקדושין (דף ל"ד ע"ב) וכ"פ הרמב"ם רפ"א מה' חגיגה לדעת הכ"מ שם וכ"פ הראב"ד שם ע"ש. וא"כ הני קראי דלד' ולכם לא כתיבי לגבי אשה. ואף לפמ"ש הלח"מ בפי"ד מה' מעה"ק הי"ד וכ"נ עיקר כמ"ש במק"א בס"ד דהרמב"ם ס"ל דאשה חייבת בשמחה בעצמה. מ"מ זה רק מקרא דושמחת אתה וביתך. אבל גבי כולו לד' לא הוזכרו נשים. וזה דחוק לומר דמ"מ הוקשו לאנשים בזה. וגם כי בנשים לא שייך כ"כ כולו לד' וכלשון הש"ס או יושב ושונה ולא כהמג"א בסי' תקצ"ז שכ' דאשה לאו דווקא. אבל דווקא ודווקא הוא. וכ"מ בהגמ"נ שם שאינו מביא תשו' מ"ץ כחולק על המהרי"ו רק כמוסיף עליו. ולזה אינו מביא בהגמ"נ שם רק טעם השני של מהרי"ו ע"ש:

אבל גם טעם זה צ"ע לענ"ד דמנ"ל דבכה"ג מודה ר' יהושע לר' אליעזר. ואדרבא לר"י בוודאי אסור להתענות. ורק בר"ה הקילו קצת פוסקים שלא מצינו שמחה בר"ה. ובתענית חלום אף בשבת מותר אף דמודו דבעינן בשבת לכם כדאיתא בפסחים (דף ס"ת ע"ב). ולשיטת הסוברים דר"ה אין בו שמחה כשאר יו"ט. לא קאי עליו כלל קרא דכולו לד' וכולו לכם דאיירי בי"ט של פסח ושמע"צ. ובמתענה תענית חלום מיקרי לכם כמ"ש הד"מ הובא במג"א סי' תקצ"ז ועי' סי' רפ"ח. ולהמהרי"ו יהא מותר לר' יהושע ג"כ להתענות. והרי נתקשו המפרשים בהא דמר בריה דרבינא יתיב בתעניתא כוליה שתא איך פסק כר"א ע' מאירי רפ"ב דביצה ושטמ"ק וביש"ש שם. ולהמהרי"ו יוכל לסבור כר' יהושע שפיר. וגם הא אף לר"א לא בעינן דווקא כולו לד' וכדאיתא בביצה (דף ט"ז ע"ב) שאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים וכמש"ש התו' בד"ה או אוכל. וכ"כ הפרמ"ג בא"א סי' רמ"ב ולבושי שרד שם דאף לר"א לא בעי רק רובו לד' ולא כולו ולדעתי נראה בדברי ר"א כלשונו או אוכל ושותה. או יושב ושונה הכוונה שאין לו כ"א אלו שתי המלאכות אשר מותר לעשותם וכ"א כפי חפצו יכול לעשות או לאכול כל היום או לשנות כל היום או מקצתו כך ומקצתו כך. אבל ר' יהושע סובר דתרווייהו בעינן לד' ולכם. וא"צ לדוחק דרובו ככולו. וגם לר' יהושע הא דחציו לד' ולכם הוא לאו דווקא רק מקצת זה ומקצת זה וכ"כ בפרמ"ג בא"א סי' רמ"ב. וראיה נראה מסוכה (דף נ"ג) דא"ר יהושע שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לביהמ"ד משם לאכילה ושתייה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים ומכאן ואילך שמחת בית השואבה. הרי להדיא שהאכילה היתה קצת מן היום ולא חצי יום (ומכאן ראיה להיש"ש רפ"ב דביצה שחולק על הרמב"ם שכתב שזמן ביהמ"ד אחר אכילה. והקשה עליו היש"ש שם מעובדא דר"א ותלמידיו רפ"ב דביצה, והוא תמוה דר"א לטעמיה דס"ל כולו לד' או כולו לכם. אבל אנן פסקינן כר"י. אבל בסוכה שם מפורש דהאכילה הוא אחר זמן ביהמ"ד). ובאמת צ"ע שברמב"ם לא נזכר כלל הך דחציו לד' וחציו לכם. ע' פ"ו מהיו"ט. ובב"ח סי' רמ"ב כ' דהרמב"ם כ' חצי היום כר"י. והוא תמוה דליתא כלל ברמב"ם. ובארתי במק"א שהוא פוסק כהא דחגיגה (דף י"ח) דדריש מקרא דעצרת לאיסור מלאכה ע"ש. ומשמע בספרי פ' ראה שר' ישמעאל שדורש כן חולק על ר' יהושע ע"ש. וע' רפ"ב מהי"ט שכ' דחה"מ הוי דרבנן ורק משום מקרא קודש. וכ' בהג"מ שם דהיינו כר' יונתן בחגיגה (דף י"ח). וע' פסחים (דף ק"כ) שדרשו עוד מפ' זה דששת ימים מצות רשות ואכמ"ל בזה. וי"ל שנסתייע הרמב"ם מהא דמר בריה דרבינא שהתענה כל ימיו בשבת ואקצר:

ולבד כל זה תמהני מה שייכות איסור מלאכה לאכילה ושתייה ולדבריו לר' יהושע לא הותר במלאכה רק חצי היום דלכם. ומצאתי בשו"ת מהר"י מברונא שהשיג ג"כ על המהרי"ו בדין זה מסברא זו דהא לר"י מותר לעשות מלאכה כל היום. רק ששם כ' בשם מהרי"ו דרק לר"א הוא אוסר. ולזה הקשה שם דהא הילכתא כר"י ע"ש. ובמג"א העתיק לשון מהרי"ו בסי' תקכ"ז דבזה מודה ר"י לר"א וכמש"ל. וגם הטעם שדומה למי שלא עירב לא הוזכר במהר"י מברונא שם. ועכ"פ דין מהרי"ו הנ"ל תמוה. ובפרט שמצינו חולקים עליו בפירוש. וצע"ג על הרמ"א שסתם כדבריו. וביותר על האחרונים שלא הרגישו בזה. ועכ"פ להוציא לצורך אחר בוודאי שרי. וע' בשאגת ארי' סי' ק"ו שפלפל אם מותר להוציא שופר ולולב בשביל נשים. וברא"ש בפ"ב דר"ה כתב בשם אבי"ה דשרי. והוא חולק עליו. ועכ"פ לצורך אחר שהוא צריך לו שרי לכ"ע:

נשוב לענינינו דהנה בהך דכסא יש שתי סברות חדא משום איסור הוצאה וחדא משום עובדא דחול. והיינו דרש"י לטעמיה דס"ל דמשום מתוך מותר אף בלי שום צורך. ולזה הוצרך לטעם דמיחזי כעובדא דחול. אבל למ"ד שצריך צורך קצת י"ל שהגבילו חז"ל שצריך דווקא צורך כזה. ולפ"ז לאו דווקא רבים צריכים לו. אלא אף משום דבעיתא וכדומה הוי צורך קצת. וזהו שיטת הירושלמי שהביא דין זה בפ"ק אמתניתין דאין מוציאין את הקטן. דס"ל דטעמא שאסור ליצא בכסא משום איסור הוצאה. ולזה מתיר שם באיסטניס מפני שזה מיקרי צורך קצת וכן קאמר שם לא שרבים צריכין לו אלא אף שמא יצטרכו לו רבים ע"ש. והיינו כנ"ל דזה מיקרי ג"כ צורך קצת. וגם הוי כסברא דהואיל. כיון שאפשר שיצטרכו לו רבים. אבל ש"ס דילן דמייתי דינים אלו אהא דלא יביאנה במוט ובמוטה מוכח להדיא כשיטת רש"י דטעמא משום עובדא דחול. ולזה לא הותר רק ברבים צריכים לו. אבל משום דבעיתא לא הותר. ובזה מיושב שלא הזכירו הרמב"ם והרי"ף דין איסטניס ושמא יצטרכו לו רבים שנזכר בירושלמי שנדחקו מפרשים לומר שדין אחד להם ע' בשטמ"ק בשם הרא"ה. ולענד"נ כמש"ל דלש"ס דילן לא הותר רק כשרבים צריכים לו [וע' בכורות (דף ל"א) גבי קדשים. דהיכא שהנאתן להקדש הותר עובדא דחול ע"ש. ויש לומר דזהו הסברא הכא שהותרה כשרבים צריכים לו] ובזה מיושב הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו הך דבעיתא משום דר"נ צוה לשאול מריב"א ושאל מר' זריקא והוא בא"י. והובא בירושלמי מעשה זו קצת באופן אחר שהתיר אף שמא יצטרכו לו רבים עי"ש. והיינו דס"ל טעמא דאיסור הוצאה. ופליג אדר"י בר אידי דסבירא ליה טעמא דעובדא דחול. והם פסקו כריב"א וכמש"ל. והרמר"ם לשיטתו דס"ל שהותרה הוצאה בלי שום צורך כמ"ש הה"מ פ"א מהי"ט:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה