שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כז
ומ"ש כ"ת בביצה (דף כ"ד ע"א) על מה שפירש"י שלא רצה לקבל מהעכו"ם מפני שהיה שונאו. וכ' הפנ"י דלזה לא פי' שרצה להחמיר כת"ק דהוי רבים נגדו. דא"כ הו"ל לקבל ולא ליהנות עד אחר יו"ט. והקשה כ"ת דהא מפורש בש"ס דת"ק הוא ר' יהושע ולא רבים. ועוד דהא בש"ס מסיק דפליגי בלקבל. ולאכילה לכ"ע אסור. ולזה פי' כת"ר שדקדוק רש"י הוא מתיבת הימנו. והנה מה שהקשה מהא דת"ק הוא ר"י. ז"א דאף שמוזכר בברייתא דר"י פליג עם ר"ג. י"ל דת"ק שבמשנה הוי רבים. ונראה שזהו החילוק בין ל"ק של שמואל בש"ס שם ולשון שני דבלישנא קמא קאמר אין הלכה כר"ג. ול"ב אמר הלכה כר"י דבמתניתין ה"א דהלכה כר"ג משום דמעשה רב. לזה אשמעינן דאין הלכה כר"ג. אבל בברייתא שלא נזכר המעשה. פוסק מצד שר"ג ור"י הלכה כר"י. וס"ל דת"ק דר"ג הוא ר"י. ולזה נקיט שמואל מילתיה אברייתא ולא אמתניתין. וגם ל"ק נקיט בלשון שלילה ול"ב נקיט בלשון חיוב ובאמת זה בלא"ה לק"מ עפמ"ש התו' במנחות (דף ל"ו ע"א) שאין דרך לומר הלכה כת"ק וכ"נ מלשון רש"י בביצה ע"ש. ונראה שזה תלוי בפלוגתא דרב ולוי דלקמן אי מותרין דר"ג לקבל או לאכילה. דהנה בארנו למעלה שר"ג היה מחמיר על עצמו כדברי רבים החולקים עליו אם לא במקום שיש מניעת שמחת יו"ט וכדומה. והנה הכא קשה כמו שמקשה הירושלמי ריש ברכות למה לא החמיר כת"ק. וצ"ל מפני שהיה מניעת שמחת יו"ט. וזה לא שייך רק למ"ד מותרין באכילה. אבל למ"ד מותרין לקבל ליכא למימר הכי. וע"כ צ"ל דת"ק היינו ר"י ולא רבים. ולזה לא החמיר כמותו. ובזה פליגי תרי לישני דשמואל. ולשון השלישי מוסיף ענין קלקול המצידות. ומבוארים ג' הלשונות שלכאורה הם חסרים מובן:
והנה במנחות שם הקשה בגליון מתו' ביצה (דף י"ז ע"א) שהק' למה לא אמר הלכה כת"ק. ותירצו באופן אחר ובאמת תמוה דשם (דף ט"ז ע"ב) איתא הלכה כת"ק וכן מצינו בכ"מ ע' שבת (דף נ"ד ע"א ודף קל"ה ע"א) ועירובין (דף ו' ע"ב) ובב"ק (דף מ"ח ע"ב). ונראה לישב דבאמת אין הדרך לומר הלכה כת"ק. רק היכא שיש שלשה מחלוקות בדבר אז ההכרח לומר בלשון חיוב. דאין דרך לומר אין הלכה על שנים ולפעמים נאמר בלשון שלילה כדי להורות איזה רבותא. וכמש"ל דקאמר אין הלכה כת"ק אף דעבוד מעשה. וזה שייך אם אין מקום לטעות כנ"ל. וכן כשחולקים אמוראים הלכה כדברי מי אז שייך לומר הלכה כת"ק כיון שהחולק עליו מיחד את ההלכה כדברי מי. ולזה במנחות שם מוכח דהלכה כת"ק דהוא מחמיר דאי כחכמים המקילין הו"ל לפרש הלכה כחכמים. ומה שלא אמר להדיא כ' התו' הטעם דאין הלשון נופל כ"כ [ולולא דברי התו' י"ל דרבותא אשמועינן דאין הלכה כר' יעקב דלכאורה הוי כמכריע בין חכמים לת"ק ע"ש. והלכה כדברי המכריע] ואף דמסיק דרבה בר"ה פליג. מ"מ מפורש שם שלא חלקו זה בפני זה ובשבת (דף נ"ד) איכא תלתא תנאי. וכן (בדף קל"ה) שם ר"א הקפר ות"ק ורשב"א. וכן בעירובין (דף ו') ר' יהודה ות"ק וחנניה. וב"ק וביצה (דף ט"ז) צ"ל משום דפליגי רב ושמואל זה בפני זה. ולזה שפיר הקשו התו' בביצה (דף י"ז ע"א). דהתם איכא תלתא תנאי והו"ל לפרש דבריו. משא"כ בההיא דמנחות דמוכח שפוסק כהמחמיר כנ"ל (ובנ"ד משמע שהת"ק הוא רבים נגד ר"ג דלזה ל"ק הש"ס מאן תנא ר' יהושע וכמו דאיתא בכמה דוכתי. וי"ל דהיכא שסתם כחד תנא היינו משום שיש עוד תנאים שסוברים כן. אם לא דאמר בהדיא מאן תנא או האי סתמא יחידאה הוא ע' חולין (דף ע"ז) ובתו' שם. וע' בתו' חדשים פרה פ"ט מ"ה שכ"כ וע' רי"ף בשבת פרק כל הכלים וברא"ש שם ואכמ"ל. ועפמש"ל מבואר הא דאיתא בשבת (דף ס' ע"ב) אין הלכה כראב"ש ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני סד"א דמסתבר טעמיה וכו'. וכן בביצה (דף י"א ע"א) גבי אין הלכה כר' יהושע דקאמר בלשון שלילה. ובשעה"מ פ"ג מהל' יו"ט ה"ה נתקשה בזה. ועפ"י מש"ל א"ש דנקיט בלשון שלילה לרבותא אף שמסתבר טעמו. וע' יומא (דף ל"ו ע"ב) דקאמר הלכה כחכמים אף דהרבותא הוא בר"מ ע"ש. ונראה משום דבחכמים נתחדש דבר שצריך הכהן שיכוין בוידו"ו השני לכלול בלשון חטא גם הזדונות שהתודה עליהם מקודם. כי מקודם נעשים כשגגות ואח"כ מבקש גם על השגגות האלה. וכדאיתא בש"ס ובירושלמי שם לפרש בזה אליבא דחכמים קרא דנושא עון וגו'. ופ' והתודה וגו' ע"ש וע' תו' ישינים ובתויו"ט שם (וזהו ע"ד תפלת דוד מנסתרות נקני וגו' ואכמ"ל] ובזה מיושב מה דמקשה בתו' רעק"א ביומא שם כיון דמוקי קרא דנושא עון שנעשה מזדונות שגגות א"כ היינו תשובה מאהבה. ונשאר בצ"ע. ולפמ"ש א"ש דזהו כוונת משה שמקודם עושים מיראה ונעשים כשגגות. ואח"כ מאהבה ונתכפר הכל ועולה ממדריגה למדריגה. ומבואר בזה לשון הפ' והתודה עליו את כל עונות ב"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. פי' כי אח"כ יצטרפו העונות והפשעים אל החטאות וא"כ אי הוי אמר אין הלכה כר"מ. הו"א דמ"מ בזה אין הלכה כחכמים וכמ"ש התו' בביצה (דף י"ז) בכה"ג דלהכי ל"א הלכה כת"ק מפני שאין הלכה כמותו בכל דבריו. ולזה דקדק הלכה כחכמים מפני שבא בדבריהם חידוש דין. וכבר יצאתי חוץ לענינינו ואקצר:
והנה כ"ת הביא שהמפרשים נתקשו למה נקיט הש"ס לשון לקבל ולא לטלטל. והנראה דהנה אסור לקבל מתנה ביו"ט. רק לצורך מצוה או יו"ט וכדתנן בביצה (דף י"ד ע"ב) שאין משלחין רק לצורך יו"ט. וכ"כ בשטמ"ק בכתובות (דף ה' ע"א) בשם הרמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א שמתנה אסורה. והוא ש"ס מפורש בעירובין (דף ע"א ע"א) דמיקנא רשותא אסור וע' ב"י סי' תקכ"ז. א"כ אסור אף לקבל כיון שאין בזה צורך יו"ט. והנה הפלוגתא אי שרי בטילטול אינה מובנת למה יהא מותר כיון דאסור באכילה. וכ"כ הרי"ף והרא"ש דכל שאסור באכילה אסור בטילטול. ומצאתי שנתקשה בזה היש"ש שם והקדימו הרשב"א בחידושיו ועוד ראשונים. ונראה דמאן דשרי בטילטול ס"ל דר"ג מתיר באכילה לישראל אחר וכמו בתחומין אף בודאי וה"נ ספק הוי דרבנן. ולזה מותר בטילטול. וא"כ מותר גם לקבל דחזי לאחרים. ועי' מג"א סי' חקי"ב סק"ו דאף לאורחים בביתו מותר. ואמרינן הואיל. וכ"כ הצל"ח דלר"ג מותר לישראל אחר. והמאירי כתב הסברא דאכילה הוי ספק דאורייתא. וטילטול הוא ספק דרבנן. וא"כ י"ל גם לענין קבלת מתנה ג"כ וי"ל ואקצר. אך עדיין קשה דכיון שאסור באכילה. ממילא אסור בטילטול. ובאו"ז ח"ב סי' שנ"ב הביא בשם ירושלמי הגירסא בברייתא דדגים המפולמין דמותר לקבל ואסור באכילה עד לערב בכדי שיעשו. והנה לשיטת הפוסקים החולקים על רש"י וס"ל דטעמא הוא כדי שלא יאמר לעכו"ם. א"כ הא דבעי בכדי שיעשו זהו רק לאותו ישראל שנעשה בשבילו. אבל לאחר א"צ בכדי שיעשה. וא"כ מוכרח לדידיה דאיירי רק לאותו ישראל דלישראל אחר שרי לגמרי. ונראה להסביר הא דלר"ג שרי לישראל אחר בספק מוכן אף למ"ד אסור באכילה. דהא כתבו הפוסקים לשיטת ר"ת דס"ל טעמא שלא יאמר לעכו"ם. דשרי לישראל אחר לערב מיד ולא בעי בכדי שיעשו עי' ברא"ש בזה. והא דאסור בו ביום לישראל אחר היינו מטעם מוקצה עי' בב"י סי' תקט"ו. וכן בעשה עכו"ם לעצמו במחובר וכה"ג אסור משום מוקצה. ועי' בבעה"מ ומלחמות באורך, ולפ"ז כיון דחזינן דר"ג שרי בטלטול ומיקל בספק מיכן. א"כ לישראל אחר מותר באכילה בו ביום. כיון דאין האיסור רק משום מוקצה. ולא מחמיר ר"נ בספק רק בגזירה שלא יאמר לעכו"ם ועמג"א רס"י תקט"ו:
ואפשר לומר דרב ולוי פליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת. ומיושב בזה מה שנתחבטו המפרשים למה נחלקו בפי' דברי ר"ג כיון דאין הלכה כמותו. דלשיטת רש"י דהטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט עכצ"ל מותרין באכילה לגמרי. דאם אסור באכילה ע"כ אסור אף לישראל אחר. וא"כ אף בטלטול יהא אסור ורב דמפרש מותר לקבל ס"ל כשיטת ר"ת וכנ"ל. ומבואר בזה ג"כ מה דאמר רב פפא דבריו בתר פלוגתת רב ולוי בפי' דברי ר"ג. לפי שזה תלוי ג"כ בפלוגתתם. (וראיתי במהרש"א שהקשה על הרא"ש דדילמא סוף דברי ר"פ קאי גם על רישא דלישראל אחר שרי. והפנ"י נדחק בזה. וגם קשה לתירוצו דא"כ גם בודאי יהא מותר כיון דלא הוי מוקצה. ולדעתי לק"מ דהא לא דמי דבתחומין שרי אף בו ביום ובמחובר אסור בו ביום לכ"ע כמש"ל] ובזה יש ליישב שיטת הסוברים דבעכו"ם שעשה לעצמו אסור במחובר ועי' בטור סי' שכ"ה ובב"י שם. דהא בירושלמי בפ"ג דביצה ופ"ק דשבת קאמר דרב אכל תאנים של עכו"ם משום דס"ל עכו"ם אין צריך הכן וכן דורמסקין ע"ש. ודוחק לומר שהיה מכיר שנתלשו מעיו"ט רק שבאו מחוץ לתחום. אבל לפמ"ש א"ש דרב ס"ל כר"ג דספק מוקצה מותר. ולזה אף ביש במינו במחובר כיון שאין האיסור רק משום מוקצה. מותר כנ"ל. אך זה דחוק לומר דרב כר"ג ס"ל. ובזה מבואר ג"כ פלוגתא דר"ג ור"י דהיינו אי ספק מוקצה הוא כמו ספק דאורייתא וכמ"ש המפרשים בביצה (דף ג' ע"ב). או לא. ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א ושאר מפרשים דלרב דאמר מותר לקבל ואסור באכילה מאי פריך אברייתא דרשב"א הא גופא קשיא וכו'. די"ל דרישא ממעט דאסור באכילה וסיפא מתיר בטלטול ע"ש. והצל"ח הוסיף להקשות דאף ללוי י"ל דרשב"א פליג בהא אר"ג ומכריע ביניהם דמותר בטלטול ואסור באכילה ונדחק בזה. ולפמ"ש א"ש בס"ד דהא הכא איירי בניצוד מאליו. ובזה ליכא רק משום איסור מוקצה ולא גזירה שמא יאמר וכמ"ש התוס' בדעת ר"ת. וא"כ למ"ד דמותר לקבל היינו רק בספק אם צדן העכו"ם בפועל. אבל בניצוד מאליו שרי אף באכילה. וכמש"ל גבי עכו"ם שתלש לצורך עצמו וא"כ בין לרב בין ללוי בכה"ג מותר אף באכילה לר"ג. ובזה יש לבאר ג"כ מחלוקת הלשונות בהא דר"י אמר שמואל. דמאן דאמרה אהא דרשב"א ס"ל דר"ג מתיר אף באכילה. וא"כ י"ל דהא דפוסק כר"י היינו רק באכילה אבל בטלטול י"ל דמותר. ואף דהמהרש"א כ' דלת"ק כ"ע מודו דאף לקבל אסור מלשון לא יטול וכ"נ בשטמ"ק שם. אבל במאירי ובאו"ז ח"ב סי' שנ"ב מבואר דלמ"ד מותרין באכילה י"ל דבטלטול מותר אף לר"י. ועכ"פ יש כאן מקום לטעות. ולזה פסק כרשב"א דאיירי בניצודו מאליו ומוכח דאסור אף בטלטול. ומיושב בזה ג"כ מה שתמה היש"ש והמהרש"א למה פסק שמואל כרשב"א כיון דבספק מוכן לא פליג ת"ק עליה וגם מיושב מה שהקשו הה"מ והיש"ש על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו לישנא בתרא דהלכה כרשב"א. ולפמ"ש א"ש דכיון שכתבו שאסור אף בטלטול. ממילא לא הוצרכו לזה. וי"ל בזה גם שני לשונות הראשונים. ואקצר: