אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אורח חיים › סימן כה

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כה

סימן כד

בע"ה ג' סיון תרל"ד.

ע"ד דאיתא בביצה (דף כ"א) א"ר חסדא עיסה שחציה של א"י אסור לאפות ביו"ט דאפשר למיפלגא בלישה והקשו התוס' דהא קיי"ל כרשב"א שמותר לאפות תנור מלא כדי שיהא נאפה יפה. ותירצו דהתם רשות בידו לאכול איזה שירצה ועוד דילמא מקלעי אורחים. והקשה הצל"ח הא ר"ח לא ס"ל הואיל ותירץ כת"ר שאין זה תירוץ בפ"ע רק שהוא מוסיף סברא לטעם שנאפה יפה שיכול לאכול כ"א ואחד עכ"ד. יפה כתב. וכ"מ מלשון התוס' דמסקו לבסוף אבל הכא וכו' ע"ש. ונרויח בזה ליישב מה שהקשה המהר"ם שי"ף דלדבריהם מאי פריך הש"ס שם מעיסת הכלבים דאפשר למיפלגה בלישה. דשאני התם שיכול לאכול כ"א שירצה ונשאר בקושיא. ולפמ"ש א"ש דמ"מ אף אם יזדמנו לו אורחים לא יוכל ליתן להם כלום. כי בע"כ יניח עבור הכלבים. אך לפ"ז יקשה לבתר דמשני הואיל ואפשר לפייסן בנבילה מאי מקשה הש"ס מר"ח דלית ליה הואיל. דמ"מ מהני האי סברא להצטרף לסברא שיכול לאכול כאו"א ושיהא נאפה יפה. וא"כ מוכח דלא מהני לר"ח דל"ל הואיל להצטרף לסברא הנ"ל. וקשה לפ"ז קושיית הצל"ח אף אי נימא שהכל תירוץ אחד אבל גם הא לא תברא דלכאורה קשה טובא מה דמשני הש"ס כגון דאית ליה נבילה דאפשר לפייסן בנבילה. משמע דבכה"ג דהוי בידו אף ר"ח מודה דאמרינן הואיל ועי' פירש"י. וקשה דבפסחים (דף מ"ו) פריך על ר"ח מהא דמסוכנת דסגי ביכול לאכול כזית אף דלא בעי למיכל. ומשני משום הפסד ממונו גמר בדעתו לאכול ע"ש. וא"כ משמע דאף שבידו לאכול מ"מ צריך שיגמור בדעתו לאכול. וא"כ ה"נ צריך שיגמור בדעתו לפייסן בנבילה. לזה נראה דבאמת גם ביש לו נבילה מיקרי הואיל לר"ח. רק לענין שיצטרף לאידך טעמים כנ"ל סגי בהואיל כהאי ואף דהואיל אי מקלע אורחין מצטרף כמ"ש התוס'. מ"מ הואיל אי מקלעא נבילה היה מפייסן לא מצטרף. כי צריך שיהא הדבר ראוי כעת כולו לאדם כמו שהוא בלי הואיל. אז מותר לטרוח בו. ולזה מקשה הש"ס דהא ר"ח לא ס"ל הואיל. ואף דהכא י"ל הואיל לענין צירוף כנ"ל. מ"מ הואיל כהאי ודאי לא אמר ומדוקדק לשון רש"י שם שפי' סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבילה. ואף דגם כשיש לו נבילה סוף סוף מפרנס הכלבים בעיסה, מ"מ כיון שראוי כעת כולו לאדם שפיר מצטרף לסברא דנאפה יפה ושיכול לאכול כאו"א:

ועפ"ז יש לישב ג"כ מה שקשה דבירושלמי פ"ק דחלה הל"ה מוקי הך דעיסת הכלבים כרשב"א ע"ש, ובש"ס דילן מסיק טעמא משום שיש לו נבילה לפייסם. וא"כ א"צ לאוקמא כרשב"א [וראיתי בפ"מ שפירש את הירושלמי באופן אחר וכתב מסיפא דתוספתא שאם אין הרועים אוכלים אף אם נאפה יפה בשביל זה אסור ע"ש. ודבריו תמוהים דמנ"ל דאיירי בכה"ג וגם ל"ל להירושלמי לאוקמא מתניתין כרשב"א. ובתוספתא בביצה (דף פ"ב) הוא ברייתא בפ"ע ע"ש ואכמ"ל בזה] ובפנ"י כ' שמירושלמי הנ"ל קשה על התו'. ולא ידענא מאי קושיא טפי ממה שקשה מגוף ש"ס דילן וכקושיית מהר"מ שיף הנ"ל. אבל באמת צדקו דברי הירושלמי דאי נימא דרק משום הואיל שרי לאפות קשה טובא דהא סברא דהואיל לא שרי רק מדאורייתא אבל לא לכתחילה וכמבואר בכ"מ. ועכצ"ל כיון שיש צורך קצת לכלבים שרי אף לכתחילה. וא"כ אף כשאין הרועים אוכלים ממנה תהא מותרת לאפות משום שאפשר לפייס בנבילה. דהא לר' יוחנן ושמואל בירושלמי שם אפילו עשאה גלוסקין איירי ע"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' בכורים וכמ"ש הכ"מ שם בהל"ח. ואחרי כותבי מצאתי בלח"מ פ"א מהי"ט הי"ד שהרגיש בזה דאסור לכתחילה. ותירץ כיון דיש בה חלק הרועים מעלינן לה חד דרגא ע"ש. ודבריו דחוקים. וגם דלדבריו יקשה למה אסור לת"ק דרשב"א לאפות מלא תנור פת כיון שהוא צריך פת אחד. וגם אינך שרי מדאורייתא מטעם הואיל לרבה דקיי"ל כוותיה. וגם למה הוצרכו כלל לטעם דמתבשל ונאפה יפה. וכה"ג כתב הרשב"א בתשובה הובא בב"י א"ח סי' תק"ג ע"ש. אכן כבר הרגישו בזה הר"ן והב"י והד"מ בסי' תקי"ב. וכתב הר"ן דלהכי צריך הא דאית ליה נבלה אף לרבה כדי להתיר אף לכתחילה. דאם כן אדמקשה ש"ס לר"ח לטעמיה דל"ל הואיל. הול"ל ולטעמיך דגם לרב הונא קשה דליתסר מדרבנן. וראיתי שהרגיש בזה בביאורי הגר"א שם וכ' שבאמת היה יכול להקשות כן. והוא דחוק. ועו"ק כיון דהא דאסור מדרבנן. הוא משום דמ"מ אינו צריך לזה עתה א"כ מה תתן ומה תוסיף לנו סברא דיש לו נבילה עכשיו. דמ"מ אינו אופה לצורך עצמו. גם לפ"ז יהיה לנו חידוש דין שאם יש לו אורחים לפנינו ורוצה ליתן להם מאכל אחר יהא מותר לאפות לחול אף לכתחילה. וזה ליתן שמענו. וגם קשה כנ"ל דא"כ גם בעיסת הכלבים שאין הרועים אוכלים יהא מותר. ולזה נראה יותר כדעת המ"מ בשם הפוסקים וכ"ד הרמב"ם דלרבה דס"ל הואיל א"צ לאוקמא דאית ליה נבלה וכמ"ש הב"י שם. ולדעתם צ"ל כמ"ש הירושלמי דשרי משום שהפת נאפה יפה. ורק דעדיין צריך לטעמא דהואיל וכמ"ש התו' גבי עיסה חצי של עכו"ם ובזה א"ש שיטת הירושלמי והבבלי. ומוכח כשיטת התו' במנחות (דף ס"ד ע"א) סד"ה שתים דריבוי אינו רק מדרבנן ע"ש. וכ"כ הר"ן בחד סברא בביצה רפ"ב. ומה שהקשה ע"ז דא"כ מאי מיבע"ל לרבא במנחות שם דודאי בצירה הוי מלאכה גמורה. י"ל דהיינו פשיטותא דרבא שם ע"ש. והנה זה שייך רק שם בבצירה ובחימום מים דחדא טירחא הוא. אבל באפיה דאיכא טירחא בכל חדא וחדא. ודאי אסור מה"ת. רק כשנאפה יפה בשביל זה א"כ איכא קצת צורך ואמרינן מתוך. רק דעדיין נשאר לנו איסורא דרבנן דהיינו גזירה משום מלאכה באפי נפשה שלא לצורך וכמו שאסרו ריבוי בחדא טירחא כנ"ל וכמ"ש הפוסקים ע' סי' תק"ב דגזרינן חדא קדירה אטו שתי קדירות. ולזה צריך סברא דהואיל דבכה"ג אף אם יעשה בפ"א לא יהיה אסור דאורייתא לרבה שם אך זה דחוק. ובהגר"א סי' תקי"ב כתב דירושלמי הנ"ל פליג אש"ס דילן. ולענ"ד כמ"ש. וכ"כ היש"ש פ"ב דביצה דטעמא דעיסת כלבים משום דרשב"א וכהירושלמי. וצ"ל כנ"ל (ומהפנ"י שם נראה שנשמט תו' דמנחות הנ"ל) ובד"מ סי' תקי"ב אות ג' הקשה על הב"י שכ' דברי הירושלמי וכ' דלהירושלמי א"צ שיהא לו נבילה ולש"ס דילן מותר אפילו בתנור אחר ע"ש שדבריו דחוקים. והעיקר לענ"ד כהב"י וכמש"ל. ולזה גם בשביל שפחות עכו"ם אסור לבשל אם לא דאפשר לפייסינהו במידי אחרינא. ומה שהקשה בד"מ על הב"י ממ"ש על הא"ח שאין כן דעת הפוסקים. לק"מ לענ"ד דשם בשילוח דורון מיקרי אפשר לפייסו שהרי אין הדורון חוב עליו. משא"כ בשפחה. וגם מה שהקשה הד"מ מדמדמי הש"ס עיסת עכו"ם לעיסת כלבים לק"מ לפמש"ל וכמובן ועב"ח ס"ס תקי"ב:

ועפמ"ש יש לבאר דברי התוס' בפסחים (דף מ"ו) שהקשו ל"ל טעמא דהואיל גבי חלה טמאה תיפוק ליה דשרי משום שנאפה יפה. ותי' דכשאופין ע"ג גחלים לא שייך זה ע"ש. והרגיש בגליון בביצה שם למה לא תירצו כן התוס' בביצה שם. ואפשר משום דאמורא הו"ל לפרש דבריו. אבל הוא דחוק. וגוף חילוק התוס' דחוק וכן הוכיחו הפוסקים מדברי תו' הנ"ל דאין חילוק בין תנור קטן לגדול וע' יש"ש פ"ב דביצה ולהיפוך קשה דהו"ל להתו' לתרץ בפסחים כמו בביצה כיון דבטעמא דנאפה יפה לא סגי רק בדחזי ליה כל חדא וחדא. והכא לא חזי. ולזה אצטריך לטעמא דהואיל ואי בעי מיתשל עלה. אבל לפמ"ש דאצטריך גם שיהא ראוי כעת לאכלו כולו. וא"כ גם אי מיתשיל עליה הא ישאר בטבלו ויצטרך להפריש חלה וכמ"ש ברש"י שם (דף מ"ו ע"ב) ושם (דף מ"ח ע"א) בסוגיא. ולזה הוצרכו לתרץ תירוצם אף שהוא דחוק וכנ"ל. רק דאכתי י"ל דהא אי הוי ליה עוד עיסה טהורה הוי מצרף להו בכלי ומפריש מטהורה על הטמאה. ור"א לטעמיה דס"ל בפ"ב דחלה מ"ח דמפרישין מטהור על טמא. וחכמים פליגי עליה התם והיינו ר' יהושע. והנה נתבאר דלר"ח צריך שיהא הדבר מוכן לפנינו ולרבה סגי בהואיל שאם היה לו נבילה. וכן כאן הואיל ואם היה לו עיסה. ולזה שפיר קאמר שם (דף מ"ח ע"א) לימא דר"א ור"י בפלוגתא דרבה ור"ח פליגי ומשני ע"כ ל"ק ר"י רק הכא דאיכא חדא דלא חזיא ליה. והיינו כנ"ל כיון דס"ל דאין תורמים מן הטהור וגם בלא"ה א"ש די"ל דס"ל סברא דהואיל רק בכה"ג דכולהו חזי השתא]. ומ"מ התו' הוצרכו לתירוצם הנ"ל בסוגיא לפמ"ש שם דתרי הואיל לא אמרינן. ובהתחלת הסוגיא שם קאמר הואיל אי בעי מיתשל עלה וא"כ הוי תרי הואיל [וגם ל"ל למימר לר' יהושע דלא ס"ל טעמא דהואיל. לימא דס"ל דאין תורמין מטהור על הטמא. אך ז"א] ובאמת נראה שאם היה לו עיסה טהורה היה מותר לכ"ע לתרום דהא טעמא דאסור לתרום הוא שמא יתרום שלא מן המוקף ער"ש פ"ב דתרומות ופ"ב דחלה וכבר אמרו בעירובין (דף ל"ב) דשרי לחבר לתרום שלא מן המוקף כי היכי דלא ליעבד איסורא רבא. ומכ"ש בכה"ג וע"ש בתו' אף דהכי אפשר לו שלא לאפות. מ"מ הא כתבו התו' ביבמות (דף צ"ג ע"ב) וגיטין (דף ל"א) דמשום עונג שבת ויו"ט מותר לתרום שלא מן המוקף. ואף דאפשר להטיל בצונן. כבר כ' התו' שם דר"א ס"ל שא"א ליזהר בזה ע"ש:

והיותר נראה דהתו' פליגי אהדדי. דבביצה אזלי שם לטעמייהו שכתבו בד"ה חזינן דהיכא שא"א לאפות לעצמו אם לא שיאפה את כולו אז מותר לאפות. ולא גריס ופליגא ע"ש וא"כ ה"נ גבי חלה כיון דא"א לאפות העיסה עד שנתיר לו לאפות החלה כדי שלא יעבור על בל יראה כשתחמיץ. לזה שפיר מצטרף לטעמא דנאפה יפה ומותר לאפות. משא"כ בפסחים כתבו כן לתרץ לשיטת הגורסים ופליגא ולא ס"ל האי סברא. והוצרכו לדחוק כנ"ל. ולזה הוצרך ר' יהושע במשנה לטעם שאינו עובר על ב"י וא"כ אינו מוכרח לזה. ויכול לאפות בלעדה ועפמ"ש י"ל מ"ש הרי"ף בפ' ואלו עוברין דהלכה כר"א משום דרבי פסק כוותיה ועוד דהא דר"א שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן ע"ש. וכבר תמה הרז"ה ודעימיה דמה שייכות זל"ז. ועפמ"ש א"ש דהרי"ף לטעמיה דבביצה שם גריס ופליגא ע' בר"ן שם ולא ס"ל סברת התו' הנ"ל. וגם תי' התו' מהא דגחלים לא ס"ל. ולזה עכצ"ל כמש"ל דס"ל הואיל ואי הוי ליה עיסה טהורה הוי מפריש לה. ואף דבזה פסקינן כחכמים דאסור להפריש. מ"מ בכה"ג משום בל יראה ושמחת יו"ט הוי שרינן כיון דהוי רק גזירה משום שלא מן המוקף. ואף דבזה לא. שרי שלא מן המוקף משום עונג יו"ט כיון דהוי דאורייתא. אבל בדרבנן ודאי שרינן וכמ"ש התו' ביבמות שם. ולזה עכצ"ל שהכלי יצרפם אח"כ, דהא עכצ"ל שתזדמן לו העיסה אחר אפיה. כי קודם אפיה אין שהות דהא יאפה מיד שלא יחמיץ. וא"כ ע"כ דהך דר"א שייכא באידך. ור' יהושע דפליג ע"כ או משום דס"ל כרב חסדא וכמ"ש הרי"ף. או משום דלא ס"ל דסל מצרף. וא"כ ממ"נ מוכח דהלכה כר"א ואכמ"ל בזה:

ונראה ראיה דר"ח לא ס"ל הואיל אף היכא שמזומן לפנינו ורק לענין צירוף לסברא דנאפה יפה ס"ל זה וכנ"ל. מפסחים (דף ס"ב ע"א) דקאמר דר"ח ס"ל דהזורק שיתכפרו ערלים פסול משום הואיל שיכול למול עצמו. ומקשה והא ר"ח ל"ל הואיל. ומשני דלחומרא אית ליה. וקשה מאי קושיא דהכא שהדבר בידו למול את עצמו הכל מודים דאמרינן הואיל. אבל לפמ"ש ניחא. ומסוגיא זו קשה אהא דפסחים (דף מ"ח) דמוקי ר"י כר"ח ולא ס"ל לר"י הואיל אף לחומרא ע"ש בפירש"י. וא"כ ר"ח דלא כמאן. ונראה דבאמת להכי מדחה לה דר"ח אמר אף כר"א. ולהרי"ף דמסיק דר"א ור"י באמת פליגי בפלוגתא דרבה ור"ח, י"ל דלאו היינו לענין אי בעי מיתשל וכמ"ש רש"י שם. דהא לכ"ע ל"א להכניס דבר שאינו ברשותו לרשותו. רק לענין הואיל ומתרמי ליה עיסה טהורה וכמש"ל ואקצר וע' בבעה"מ שנדחק בזה וע"ש במלחמות [ובמה שיש להקשות בהא דקאמר אי בעי מיתשיל הא הוי מחוסר מעשה ג"כ התעוררו שם ע"ש. ולענ"ד דכוונת הש"ס כיון דאי בעי מיתשל א"כ נשאר לו עדיין זכות בה אף דטוה"נ אינה ממון. מ"מ הכא יש לו בה זכות לישאל עליו והמאבדה ממנו אפשר דחייב לשלם כדין גורם לממון וע' ר"ן נדרים (דף פ"ה ע"א) כשזכו אחרים בנכסיו ואח"כ נשאל עליהם אם חייבים להחזיר. ובאשר אכ"מ אקצר] ובתו' פסחים (דף ס"ב) הקשו דהא (בדף מ"ז) קאמר דאמרינן הואיל אף שמחוסר כתישה ונדחקו בזה. ולענ"ד דלק"מ דשם אם יזדמן לו דם צפור ואין לו עפר אחר לכסות וכמש"ש התו' בע"כ יחפור ויכתוש ויכסה. וא"כ מלאכת החרישה חזיא ליה. אבל הכא עיקר סברת הואיל משום דאתי לכלל כפרה. וכיון דמחוסר מעשה לא מיקרי אתי לכלל כפרה. ודמיון קצת לסברא זו מש"ס דנדרים (דף נ"ט) גבי דשיל"מ דהיכא דאיכא מצוה לאיתשולי עלה מיקרי דשיל"מ שבא ההיתר מעצמו ע"ש בר"ן. ואף דגם בערל איכא מצוה לא דמי לדהתם וכמובן:

הנה כ"ז כתבתי כפי פשטות דברי התו' שמורים כמ"ש כ"ת. אבל באמת צריך מובן מ"ש התו' להרכיב סברות להתיר ריבוי. וכי מצות הם אשר יצטרפו יחד לדחות איסור האפיה ובשלמא לרבה דס"ל הואיל א"ש. דמטעמא דהואיל שרי מדאורייתא וטעמא דנאפה יפה מתיר אף מדרבנן. אבל הא התו' מיירי אליבא דר"ח. ומה תוסיף לנו סברת הואיל להרכיבה עם סברת שנאפה יפה. וקרוב לומר שבאמת הם כשני תירוצים. וכוונתם בתירוצם הראשון אליבא דר"א בפסחים (דף מ"ו ומ"ח) דס"ל דבעינן כל חדא וחדא חזיא ליה. ולזה מותר שם לאפות מסברת שנאפה יפה. ומיושב קושיית התו' שם שהבאתי למעלה. ולר' יהושע דאיתא שם דס"ל הואיל ומקלעי אורחים כתבו תירוצם השני. אבל ר"ח דלא ס"ל הואיל יסבור כר"א וכדקאמר שם ע"כ ל"ק ר"א ע"ש. ולתירוצם הראשון הסברא כיון דבאפיה יש טירחא בכל חדא וחדא אשר לזה אוסר ת"ק דרשב"א וכפירש"י (בדף מ"ז ע"א). לזה צריך שתהא כל חדא וחדא ראויה לו לכל הפחות. ותירוצם השני כתבו לרווחא דמילתא משום דס"ל דכ"ע מודו בהא דר"ח וכמ"ש התו' בד"ה חזינן:

והיותר נראה בזה דהנה הצל"ח כתב שם ליישב קושייתו על התו' דסברא דנאפה יפה מועלת להתיר מן התורה והואיל לענין דרבנן אף לר"ח. ע"ש שסתם דבריו וכאלו הם חוקים. ומי הגיד לו שזה יתיר רק מה"ת ולא לגמרי כיון שהוא צורך יו"ט. וגם מנ"ל דס"ל לר"ח הואיל בדרבנן כיון דל"ל סברא זו כלל. והוא בעצמו דחה זה ג"כ מסוגיא דהתם דמקשה מעיסת כלבים והא ר"ח ל"ל הואיל. והנה עפמש"ל י"ל קושייתו אבל הא גופא טעמא בעי מנ"ל לחלק לר"ח בין הואיל להואיל כיון דלא ס"ל בעלמא שום הואיל. וגם מנ"ל להש"ס להקשות בפשיטות כן. כיון דבהואיל אי מקלעי אורחים מודה ר"ח בדרבנן כמ"ש התו' וכנ"ל. לזאת נראה ביאור סברת התו' דכיון שאינו אופה הפת כולו רק כדי שתאפה יפה א"כ הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה האפיה היתירה. והוי רק דרבנן. ובדרבנן אמרינן הואיל. דהתו' לטעמייהו בפסחים (דף ס"ג ע"א) שכ' שם אהא דקאמר דר"ח ס"ל הואיל לחומרא דהיינו רק מדרבנן. וע"כ דגם לקולא ס"ל הואיל בדרבנן. דבדרבנן לא מצינו חילוק. וכה"ג מצינו בגיטין (דף ס"ד) גבי חזקה שליח עושה שליחותו דקאמר ה"מ לחומרא אבל לקולא ל"א ובעירובין (דף ל"א) מפורש דבדרבנן לכ"ע אף לקולא אמרינן וע"ש בתו' וע' ב"מ (דף ע"א ע"ב) גבי שליחות עכו"ם ואכמ"ל ואפשר להסביר באופן אחר דכיון שאינו מתכוין לאפות הפת. רק למלאות התנור שיאפה הפת של צורך י"ט יפה. א"כ אינו מתכוין. רק דהוי פסיק רישיה. והנה שיטת התו' דל"א פסיק רישיה רק במאי דניחא ליה ע' תו' שבת (דף ע"ה ע"א) ובכ"מ. והכא ליכא למימר דניחא ליה רק במה שאם יצטרך היום יותר יהיה לו מוכן. דאלת"ה מאי איכפת ליה אם יאפה היום או מחר. וכיון דכל הנאתו לצורך היום אי מקלעי אורחים. הרי זה בעצמו מותר ביו"ט. וזהו כוונת התו' באמרם הואיל. אך יש לדחות ואקצר]:

ומיושב בזה קושיית הצל"ח מהא דפריך הש"ס מעיסת הכלבים. דשם כיון דצריך לאפות גם עיסת הכלבים שנצרך להם היום הו"ל מלאכה הצריכה לגופה. ואף למ"ש הבעה"מ דאפשר לכלבים לאכול בלי אפייה. מ"מ מודה דאפויה עדיף וכמבואר במשנה וכן בדבריו שם ע"ש. וגם כבר השיג עליו הרמב"ן במלחמות [ובמהרש"א הקשה על הרז"ה וגם הצל"ח מפלפל בזה ולא הרגישו שכבר העיר בזה הרמב"ן שם. וי"ל קצת גם בפנ"י במ"ש לענין הגירסא נאפית או נעשית צ"ע שלא הביא דברי הרמב"ן שם שדיבר בזה]. וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"ח דל"ל הואיל בדאורייתא. דהכא הוי מלאכה דאורייתא. ולפ"ז צ"ל דהיכא דאיכא נבילה מודה ר"ח דאמרינן הואיל אף בדאורייתא ומה שהקשיתי למעלה מפסחים (דף מ"ו) מההיא דמסוכנת. י"ל דהכא הכוונה שהרועים אוכלים ממנה ואין קצבה לאכילתם. דאם יש קצבה א"כ מאי מהני מה שיש לו נבילה כיון שמכ"פ תשאר למחר. אבל הכוונה שהרועים אוכלים כמה שירצו ואם ישאר מאכילתם יתנו לכלבים ואם לא ישאר יפייסום בנבילה. משא"כ כשאין להם נבילה ע"כ ישאירו. וא"כ ה"ז דומה ממש להך דמסוכנת שגמר בדעתו לאכול כזית אף שלבסוף אינו אוכל וכמבואר בלשון כדי שיכול לאכול. וכמ"ש הר"ן בביצה (דף כ"ה) על משנה זו ודקרי לה עיסת הכלבים היינו שעשאה כלמודין וכדאיתא בירושלמי שם וע"ש בשנ"א. וכן מצאתי בשטמ"ק לביצה שכ' דעיקר העיסה נאפית בשביל הרועים אלא שמטפל בה לכלבים אם לא יהא לו נבילה ע"ש. ומש"ש כדמשני דאית ליה נבילה. שצ"ל דעיקר אפייתו לכלבים. הנה לדברינו א"צ לזה. אך מ"מ צדקו דבריו דא"כ בודאי לא יתן לכלבים כיון שיש לו נבילה. ועכצ"ל כמש"ל שמה שיותירו הרועים יתנו להם. ורק שעשאום באופן שיהיה ראוי לכלבים ג"כ וכנ"ל. וכן מצאתי בשטמ"ק שם (בדף כ"ה) שכתב דאף לר"ח א"צ גבי מסוכנת שיאכל הכזית לבסוף וכמש"ל וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים:

ועפ"ז מבואר מחלוקת ת"ק ורשב"א בביצה (דף י"ז). דת"ק מתיר לבשל קדירה מליאה בשר ואוסר לאפות פת מלא תנור ורשב"א מתיר. ופירש"י הטעם משום דבפת הוי טירחא בכל חדא וחדא. וצריך להבין ענין מחלוקתם דהא בודאי גם ת"ק מודה שנאפה יפה. ולפמש"ל י"ל דפליגי במשאצל"ג דת"ק ס"ל כר' יהודה דחייב. ולזה בקדירה דהוי חדא טירחא ורק דריבוי אסור מדרבנן כמ"ש התוס' במנחות (דף ס"ד). אמרינן הואיל בדרבנן לכ"ע ושרי אף לכתחילה. משא"כ בפת דהוי טירחא בכל חדא והוי דאורייתא. אף לרבה אסור לכתחילה וכמבואר בפוסקים ורשב"א ס"ל משאצל"ג פטור ורבא דפסיק כרשב"א לטעמיה בשבת (דף קמ"א ע"ב) דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור. ואף דרדיית הפת צריכה לגופה, מ"מ רדיה הוי דרבנן ושפיר אמרינן הואיל אף לכתחילה וכנ"ל. אכן לפ"ז תתעורר עלינו קושיית הפוסקים והלח"מ שהזכרנו דאף לרבה דס"ל הואיל. מ"מ הא אסור לכתחילה. דא"ל משום דנאפה יפה. כיון שצריך לעיסת הכלבים כולה. ומ"ש השטמ"ק לתרץ זה דאיירי שצריך כולה לרועים. לענ"ד צ"ע דהא כיון דלית ליה נבילה ע"כ יתן מן העיסה לכלבים וכפירש"י בקושיית הש"ס ע"ש. ועו"ק להרמב"ם שפוסק בפ"א מה"ש דמשאצל"ג חייב והכא פוסק כרשב"א בפ"א מה' יו"ט הל"י:

והנראה דלכאורה קשה דהו"ל למישרי משום מתוך שהותרה ואף שכ' התו' דצריך שיהיה צורך קצת. הא הכא איכא צורך קצת שעי"ז נאפה יפה. וכבר הרגיש בזה בפנ"י ובלח"מ ועוד מפרשים וכתבו דמ"מ לא סגי בהא למישרי דאורייתא ואינו מובן. ונראה דהנה הקשו המפרשים למה אסור לעשות בשביל עכו"ם הא אמרינן מתוך. ותירצו דכיון דכתיב לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים אסר הכתוב אף דאיכא צורך קצת. ע' בפנ"י ובלח"מ פ"א מה' יו"ט הט"ו שכ"כ. וכבר הקדימם בזה בשטמ"ק בביצה (דף י"ב). והנה שיטת רש"י בביצה שם דאמרינן מתוך אף דליכא צורך כלל. והתו' ס"ל דצריך צורך קצת. והקשו על רש"י מהא דפליגי ר"ח ורבה בטעמא דהואיל באופה לחול ולא שרי משום מתוך ע"ש ובכתובות (דף ז') בתו'. ונראה לישב שיטת רש"י דל"א מתוך רק בעושה לצורך יו"ט שלא לצורך אוכל נפש. אבל בעושה לצורך מחר בודאי אסור שזה לא נכנס בכלל ההיתר דקרא אשר יאכל לכל נפש. וק"ו הוא מהכנה מיו"ט לשבת דאסורה לרבה מדאורייתא ע' פסחים (דף מ"ו) ובתו' ריש ביצה. וגם לר"ח דס"ל דצורכי שבת נעשים ביו"ט וכן לדעת הרמב"ם רפ"ו מהי"ט דגם רבה ס"ל הכי. מ"מ מיו"ט לחול בודאי לא אמרינן מתוך וכמו גבי כלבים ועכו"ם דל"א מתוך כנ"ל. ולזה באופה מיו"ט לחול אצטריך לטעמא דהואיל. ונראה דעדיף עוד מהנך דאמעיטו מלכם. דשם כתבו התו' בביצה (דף י"ב) דלא אהדריה קרא רק לעשה ע"ש. אבל בעושה מלאכה לצורך חול הוא בכלל הלאו דלא תעשה מלאכה שע"ז נאמר עיקר הלאו במלאכות שישנם באוכל נפש. ולזה קאמר דאופה לחול לוקה ולזה צריך טעמא דהואיל. דכיון שאפשר שיצטרך זה לצורך יו"ט א"כ הדר שרי מטעם מתוך אף שעתה אינו צריך לאותו דבר ואח"כ מצאתי בשעה"מ פ"א מה' יו"ט שכ"כ בשם הר"ן כת"י ע"ש. ות"ל שהנחני בדרך הראשונים ז"ל. ובזה מיושב מה שהקשינו לשיטת הרמב"ם. דהוא ס"ל כרש"י דל"צ אף צורך קצת וכמ"ש המפרשים לדעתו בפ"א מהיו"ט ע"ש במ"מ. וא"כ ע"כ ס"ל כמש"ל דלצורך מחר לא שייך מתוך. ורק מטעם הואיל וא"כ לק"מ. דהא דשרי בתנור מלא פת היינו מטעם הואיל כיון דעיקר האפיה לצורך מחר. רק שעדיין אסור לכתחילה. לזה הוצרך לטעמא דנאפה יפה להתיר לכתחילה. ולזה פסק בעיסה שחציה של עכו"ם דלא שייך הואיל שאסור לאפות. אבל בעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה שרי משום הואיל כיון דהפת נאפה יפה. ולהכי מוקי לה בירושלמי כר"ש בן אלעזר וכנ"ל ובזה מבואר מחלוקת ב"ש וב"ה בביצה (דף כ"ב ע"ב) גבי פת מרובה דב"ש לטעמייהו (בדף י"ב) דלית להו מתוך ולזה לא מהני טעמא דנאפה יפה וכנ"ל. וי"ל כן אף לדעת התו'. דאף שנאפה יפה מ"מ כיון דעיקר האפיה הוא לצורך מחר ל"א בזה מתוך ולא שרי רק מטעם הואיל. וס"ל דשרי אף לר"ח משום דהוי משאצל"ג וכנ"ל. ומה שהקשו מהך דאופה מיו"ט לחול לשיטת רש"י. היינו רק לדעת רש"י דס"ל שא"צ צורך קצת ומשמע להו שאין סברא לומר דצורך מחר שאני. ונראה שזהו סברת הואיל דקאמר רבה שזה מיקרי קצת צורך ואמרינן מתוך וכנ"ל. אבל העומד לנגדינו מ"ש התו' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) דאפילו לב"ש דל"ל מתוך מ"מ אמרינן הואיל ע"ש:

ואפשר לדון דבאמת האפיה מותרת משום שנאפה יפה והוי צורך קצת וכנ"ל. רק האיסור הוא מטעם הרדייה שאסור מדרבנן. ובזה אמרינן הואיל כיון דהוי דרבנן. וכמש"ל דאף לר"ח אמרינן בדרבנן הואיל. ואין להקשות דא"כ למה אסור למלוח בשר לצורך מחר כדאיתא בביצה (דף י"א). הא הוי דרבנן דאין עיבוד באוכלים כדאיתא בשבת (דף ע"ה ע"ב) וע' פ' שמונה שרצים ברש"י ור"ן. וא"כ נימא הואיל ולישתרי אף לכתחילה די"ל דאף בדרבנן ל"א הואיל למישרי אף לכתחילה רק במקום הפסד כמו הכא שכבר הפת בתנור. וכן שיש צורך קצת לשמחת יו"ט באפיה במשאצל"ג שהפת נאפה יפה וכמו בפסחים (דף מ"ו ע"ב) גבי מסוכנת ועוד בכ"מ. וכן גבי להכין לשבת שכתבו הפוסקים שהיה מותר לכתחילה אי לא משום גזירה אטו חול ע' ביש"ש רפ"ב דביצה ובסי' תקכ"ז בב"י ומג"א. אבל היכא דליכא שום צורך ופסידא ל"א הואיל לכתחילה אף במלאכה דרבנן וההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה