אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אורח חיים › סימן כד

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כד

סימן כג

תוקף (לד) קאנטראקט נעשה (לה) בינינו הח"מ ובין הא"י איך שאנשים ונשים מפק"ק. ושארי מקומות עשו אותנו הח"מ שלוחים שלהם בין לתקון בין לעוות (לו) להשכיר (לז) למי שנרצה (לח) את הבתים והחדרים שלהם או לט) מקצתם ועליות ומרתפים ואורוות. ליאדאווניעס וסקלאדין של יי"ש חנויות ושיינקשן בתי רחיים של מים ושל רוח ושל בהמות ושל יד. בראיי־היזער. מער. דיסטיליארנעס ופאבריקען של חומץ. וכל המקומות שלהם שהחמץ שלהם או התערובות חמץ. חמץ בלוע חמץ דבוק. שקים וכלים חמוצים מונחים שם. כל אלה המקומות בין אם הם שלהם (מ) או שמושכרים להם. או שמושאלים להם. עשו האנשים והנשים הנ"ל אותנו הח"מ שלוחים ומורשים להשכיר אותם לכל מי שנרצה ובאיזה אופן ומקח שנרצה ולרשום בצעטלען פרטי כל המקומות הנ"ל. גם עשו אותנו הח"מ שלוחים שלהם למכור במכירה גמורה וחלוטה את כל מיני החמץ שלהם (מא) אוכלים הראויים לאדם ולבהמה, או הראויים לשאר דברים כמו תבואות חמוצות מחמשת מיני דגן קמחיהם סוכיהם וריפותיהם פאשליארין כל המינים. גאגעלאך פעריל קאשע אורז ודוחן (מב) קטניות גריקע. כל מיני משקה חמץ. י"ש מתוקים וחריפים. שכר. פארטער. חומץ תמצית חומץ יין ושמן כל המינים. שמרים לחים או יבשים. כל מיני גרויפין וקאשע שאור ועיסות. מאלצין וסלאחזינעס כל מיני מאפה תנור לחם, בייגיל. קיכיל. מארטין ומאקאראגען כל המינים. כל מיני קראכמאל ופארבקע שומן. דגים המלוחים במלח או הנכבשים בחומץ (מארינאטין) ונכבשים בשמן. כל מיני בשר יבש כרכשאות יבשות (ווארשט) מרקחות וסאקין. קרויט ואוגערקעס הנכבשים. כל מיני חמץ (מג) הנמצאים באפמייקארסקע ארטיקלען ובקישוטי נשים.כל מיני צוקער וצוקערקעס שיש בהם חשש חמץ בשמים שיש בהם חשש חמץ כמו זאפערן געגעלאך ומושקאט קויל. כל מיני צבעים וכדומה. וכל מיני חמץ בעין. תערובות חמץ ח"ב. ח"ד. ח"ג, שקים וכלים חמוצים מכל מה שהפה יכול לדבר. וכן בעלי חיים שלהם כמו בהמות סוסים ועופות הנזונים מחמץ וכן כל מיני חמץ הנ"ל שברשות אחרים. על כל הנ"ל עשו אותנו הח"מ שלוחים למכור למי שנרצה ובאיזה מקח שנרצה ואף להוזיל מן המקח, ובהקפה ואפילו לאיש שאינו בטוח. נהגו לנו הם או שלוחיהם על כל אלה כח והרשאה בחת"י ממש. או ע"י סס"ק לאחר. (מה) והרשאה הזאת הננו מוסרים ג"כ להא"י הקונה הנ"ל עתה. ושליחותינו נעשה באופן היו"ט ע"פ תקחז"ל. וגם נתנו לנו נאמנות על כל המקומות שנכתבו בהצעטלען בין בכת"י בין בכת"י אחר אשר נבחר בו לכתוב הצעטלען. וגם קבלו על עצמם בא"ח לבל יחזרו מזה שעשו אותנו החתומים מטה שלוחים על כל הנ"ל כמבואר בכו"ה הנ"ל, (מו) ואנחנו מצדנו קבלנו עלינו השליחות הנ"ל להיות שלוחים ומורשים שלהם על כל הנכתב ומפורש לעיל ובכו"ה הנ"ל, אי לזאת עפ"י תוקף השליחות הנ"ל השכרנו להא"י הנ"ל כל הבתים. החרדים העליות והמרתפים. רפתים אורוות, ליאדאווניעס. בראיירהייזער ופאבריקען וכל המקומות שהחמץ הנ"ל מונח שם (מז) הרשומים בהצעטלען שלנו שמסרנו להא"י הקונה הנ"ל שנעשינו שלוחים עליהם להשכירם. (מה) וגם השברנו להא"י הנ"ל הרשות שיש לנו במקומות שחמץ שלנו מונח שם שנרשמו ג"כ בהצעטלאן הנ"ל. וכל הנ"ל שהשכרנו להא"י הקונה הנ"ל. השכרנו לו מעכשיו היינו (מט) משעה חמישית משעות זמניות דהיום ערב פסח שנת דנא (נ) עד ר"ח אייר הבעל"ט דהאי שתא. והשכירות הנ"ל נעשית בקנין גמור ואופן היותר מועיל ע"פ תקחז"ל. (נא) וקצבת דמי השכירות הנ"ל יהי' בפי שישומו שלשה אנשים הבקיאים בשומא (נב) שנבחר אנחנו הח"מ או אחד מאתנו. וישומו כמה שוה בע"פ דנא (נג) בשעה חמישית משעות זמניות במקח השוה להשכיר (נד) בעד כסף מזומן (נה) ולהוזיל בעד זה שלשה פ"צ מכל מאה וכן לערך כל דמי השכירות הנ"ל. והא"י הקונה הנ"ל נתן לנו דמי קדימה על שכירות המקומות הנ"ל (נו) סך שני רו"ב (נז) וזהו על תחילת הפרעון נח) והמותר זקפנו עליו במלוה עד כ"ג ניסן דנא. ובכסף ובשטר זה נקנה להא"י הקונה הנ"ל בשכירות גמורה כל המקומות הנ"ל שלנו ושל משלחינו הנכתבים בהצעטלען מעכשיו היינו משעה החמישית ביום ערב פסח שנת... עד ר"ח אייר הבע"ל. ואגב שכירות קרקעות הנ"ל מכרנו להא"י... הקונה הנ"ל כל מיני חמץ. תבואה קמח, סובין, ריפות וגאנעלאך, פאשליארען. פשריל קאשע. אורז. דוחן. קטניות. גריקע. בעבלאך גרויפין קאשע, שאור. עיסות. מאלצען. סלאדזינעם. מאפה תנור. כל מיני משקאות הנ"ל והמפורטים בהצעטלען שמסרנו לו וכל מיני חמץ ותערובות חמץ וחמץ בלוע או דבוק או נוקשה ושקים וכלים חמוצים (נט) אותם שא"צ טבילה עפ"י ד"ת. ולהשכיר הכלים והשקים שמונחים בהם דברים הנמכרים הנ"ל הנרשמים בצעטלען שלנו כנ"ל עד ר"ח אייר הבע"ל. ואותם ששכורים למשלחינו. להשכיר על הזמן ששבורים למשלחינו, הן במקומות הנ"ל הן במקומות אחרים וביד שיינקארעס ומילגערס ובב"מ שבעולם. וכן כל הדברים הנ"ל שהם ברשות ובאחריות משלחינו הנ"ל משל אחרים שאפשר למשלחינו למכור ע"פ ד"ת. וכן בל בהמות טהורות וטמאות ועופות של משלחינו הרשומים בהצעטלען הנ"ל שעשו אותנו הח"מ שלוחים ע"ז למכור כנ"ל. כל הנ"ל שלנו ושל משלחינו. מכרנו והשכרנו במכירה ושכירות גמורה וחלומה אגב שכירות מקומות הנ"ל להא"י הנ"ל במקח שישומו שלשה אנשים הבקיאים בשומא שנבחר אנחנו או אחד מאתנו בפי עת של עכשיו בשעה חמישית משעות זמניות בע"פ דנא במקח השוה בעד כסף מזומן. ולהוזיל להקונה שלשה פ"צ 3/4 מכל מאה וכן לערך כל דמי המכירה ושכירות הנ"ל. והשומא תהי' ביום כ"ג ניסן דנא. וישומו כפי ששוה עכשיו כשעה חמישית זמניות בע"פ. והקנין יחול מעכשיו. וכמו כן ע"פ הכח וההרשאה שיש לנו ג"כ מאת משלחינו הנ"ל לעשות מסירות ופערעדאציעם מעסק הקבלנות והפאדראטין שלהם להעמיד לאנ"ח ולבית האסורים וכדומה כל מיני פראוויאנט ופוראז כמבואר בכו"ה הנ"ל. הננו מוסרים (ניבען איבער) היום להא"י הקונה הנ"ל כל העסקים מהפאדראציקעס אשר מהיום ומעכשיו יהיו שייכים בל העסקים שלהם להא"י הקונה הנ"ל בכל העמדות כל מיני חמץ במקומם ובחריקא דידהון ככל דבר. ויהא השטר הלזה ביד הקונה הנ"ל כמו כל שטרי הפאדראדציקעס ושטרי מכירה ופערעדאציעס הנהוגים בין הפאדראדציקעס (ס) וקיבל עליו הא"י הנ"ל שיתן כל התבואות וב"מ חמץ שמוטל על הפאדראדציקעס ליתן כפי החיוב אשר עליהם. והכניס הא"י הנ"ל כעת את עצמו במקומם. ויקבל הא"י הנ"ל עפ"י הפערעראציע הלז את כל המעות המגיע להם בעד כל העסקים הנ"ל באופן שלא ישאר עוד שום זכות להפאדראציקעס בכל העסקים שלהם. רק יהיה הכל שייך להא"י הקונה הנ"ל. וגם כל מיני חמץ שהם באחריותינו ושאנחנו חייבים בד"ת או בדד"מ בשמירתם. מקבל מעכשיו הקונה.. הנ"ל את אחריותם עליו. וכל מה שנהיה מחוייבים בשביל אחריות הנ"ל. יתחייב הקונה הנ"ל בלי שום גרעון. והכל חל עליו מעכשיו. וכל הקניינים שבשטר זה יהיו ג"כ על הקנאת ומסירת העסקים האלה להא"י הקונה הנ"ל ומסרנו הצשעטלען מהמקומות הנשכרים והמטלטלין ובע"ח הנמכרים להא"י הקונה הנ"ל כדי שע"י הצעטלען יוכל לבוא לידי בירור מי הוא המוכר והמשכיר ואיזה מקום ואיזה דבר נשכר ונמכר לו. ואם הא"י הנ"ל לא יוכל לבוא לידי בירור ע"י הצעטלען או שיהיה איזה טעות בשמות המוכרים והמשכירים או בהמקומות ומיני החמץ ובע"ח אזי עלינו להודיע לו את אשר נדע כאשר ידרוש ממנו את זאת. וכדתנ"א לנו בזה (סא) והרשות ביד הא"י הנ"ל למחות ביד משלחינו אם ירצו להשתמש בכל מה שמכרנו לו. אכן אם יראה וישתוק. אזי הרשות ביד משלחינו לחלוב הפרות שמכרו ולהשתמש בהם ולשחטם וכן למכרם. ולהשתמש בסוסים הנמכרים ולמכרם. וכן בעופות יכולים ליקח הביצים שיטילו ולשחוט העופות או למכרם. ובעת התשלומין כנ"ל ינכה הקונה הנ"ל בעד ההשתמשות בהחלב והביצים וכן כעד מה ששחטו ושמכרו כפי שישומו שלשה אנשים הבקיאים בשומא כנ"ל. וכפי עת לקיחתם והשתמשותם בכל זה. והכל נמכר עד למדידה ועד למשקל ומנין (סב) והותנה עם הא"י הקונה הנ"ל שיהא לנו ולמשלחינו כדתנ"א שלא נוסיף חמץ במקומות הנרשמים בהצעטלען הנ"ל או במקומות אחרים אחרי המכירה הנ"ל שאנחנו מוכרים כעת לא"י הנ"ל. וכן להגיד כמה לקחו מהבעלי חיים וחלב וביצים ואופן השתמשותם וזמן לקיחתם והשתמשותם. וכן אם יקחו איזה דבר משארי מטלטלין הנמכרים להא"י הנ"ל וכן בכל פרטי הסכסוכים שיתהוו בכל עסק המכירה ושכירות הנ"ל. וכן בטיב הדברים שיקחו. כדי שידעו השמאים איך לשומם, על הכל ניתן כדתנ"א כבי תרי לנו ולמשלחינו, וכל בני ביתם ומשרתיהם נגד הא"י הנ"ל לעולם. ורק יוכל הקונה הנ"ל לדרוש שיגידו משלחינו או משרתיהם ובני ביתם בהן צדק שדבריהם אמת ואם לפי ראות עינינו הח"מ יהי' מקום לחשוד איזה מהם שמשקרים. יוכל הקונה לדרוש שישביעו אותם החשודים בעינינו וכן אם ירצו משלחינו למכור מקום ממקומות השכורים לו. לא יעכב שכירותו את המכירה. ואז מחוייב הוא לפנות המקום ולקחת משם חמצו (סג) וקבלנו דמי קדימה סך שני רו"כ על המטלטלין ובע"ח הנ"ל ועל הפאדראטין הנ"ל והוא תחילת הפרעון. והמותר זקפנו עליו במלוה עד ב"ג ניסן דנא (סד) או בשעה שיקח את הדברים הנמכרים והנשכרים לו אם ירצה לקחתם קודם ב"ג ניסן. (סה) ובפירוש הותנה שאף אם לא ישלם הכסף שזקפנו עליו במלוה ליום המוגבל. הן מדמי השכירות הן מדמי מכירת הממלטלין ובע"ח הנ"ל. בכ"ז יהיו המכירה והשכירות הנ"ל בחקפם ולא יתבטל עי"ז גוף המכירה ושבירות הנ"ל. (סו) וליתר תוקף ועוז עשינו קנין סודר עם הא"י הקונה הנ"ל בסודר של הא"י על שכירות המקומות ומכירת ושכירות המטלטלין ובע"ח הנ"ל (סז) וגם עשינו צושלאק עם הקונה ומעתה יהיה הא"י שליט בכל מיני החמץ ות"ח וח"ב וח"נ ובע"ח וב"ח הנ"ל לחלוטין. וכן השיינקארעס של משלחינו וכן הטוחנים יהיו מעכשיו ע"ח הא"י הנ"ל. (סח) ואף מה שיקנו השיינקארעס עוד חמץ ות"ח וכדומה להשיינק למכור. יהי' הכל ע"ח הא"י הקונה הנ"ל. וכן עושי המלאכה בהפאבריקן של חומץ וכן בכל העסקים של משלחינו שיעשו בחמץ שלהם ות"ח וח"ב וח"ג וח"ד יהא הכל ע"ח הא"י הקונה הנ"ל. וכפי המקח והפרטים שהשוו משלחינו עם המתעסקים בכל העסקים. ומחוייבים לתת חשבון להקונה הנ"ל ולמסור לו הכסף דמי החמץ המגיע מהם. ובדתנ"א בזה לכל המתעסקים בכל הנ"ל שכל מה שיאמרו שהוציאו ושנשאו ונתנו בעסקים שנמסרו לידם. מחוייב הא"י הקונה הנ"ל לקבל על חשבונו (סט) והנאמנות הוא על אופן שהוזכר למעלה. וכן מחוייב הקונה להחזיק המתעסקים ומשרתים בכל העסקים הנ"ל עד ר"ח אייר הבע"ל דהאי שתא ולשלם להם כפי שהשוו עם משלחינו (ע) ואין אחריותם על משלחינו אם יגנבו מהחמץ ומכל הדברים הנמסרים על ידם. אך הכל יהי' על חשבון הקונה וכדתנ"א כנ"ל בזה למשלחינו לומר כמה היה חמץ בעסקים הנ"ל (עא) ורק משלחינו יש להם רשות לחשדם כדי לגבות מהם עבור הקונה הנ"ל מה שמגיע מהם. ויהי' בזה נאמנות להםשלחים נגד הקונה. אף שיאמר הקונה שמאמין להמשרתים. ומעתה ומעכשיו כל האחריות מכל הדברים המבוארים בהצעטלען חל על הא"י הקונה. ואם יהיה איזה היזק מאיזה סיבה. יהיה ההיזק עליו ולא עלינו ועל משלחינו (עב) ובפירוש הותנה שאפילו אם נלך אנחנו או משלחינו אל החדרים והמקומות שהחמץ שלו מונח שם. אין אנחנו מחוייבים בנזקו. וכדתנ"א כנ"ל בזה לנו ולמשלחינו לומר כך וכך חמץ היה שם. (עג) וכן הותנה בפירוש שכל המקומות שהשכרנו לו כנ"ל. לא השכרנו לו לדור שם אלא להשתמש בהם בלבד. (עד) ורשות ביד הקונה הנ"ל ללכת דרך רשותינו ודרך רשות משלחינו בין ביום בין בלילה בכל עת שירצה עד שיבוא למקום הנשכר לו ולדבר הנמכר לו וליקח מהם כמה שירצה. (עה) אך בזה צריך לשלם לנו המלוה שזקפנו עליו בעד הדברים שיקחם אז לפי השערתינו אז כמה יתן עד לשומא. אף כי אין זה תלוי בגוף המכירה הנ"ל. כי כן הותנה בפירוש שזמן פריעת המלוה הנ"ל הוא ביום כ"ג ניסן או בשעה שיבוא ליקח הדברים הנמכרים לו (עו) ואם ימצא דלת סגורה או תיבה סגורה או חתומה ועי"ז לא יוכל ליקח הדבר שנמכר לו. אזי הרשות בידו לשבור הדלת והמסגר והחותם וליקח הדברים הנמכרים. אבל זה דוקא מדעתינו אף שלא מדעת משלחינו ויוכל ליקח מה שקנה לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו. (עז) והוהנה עם הא"י הקונה שבאחד הקניינים המועילים עפ"י ד"ת יקנה כל הנ"ל אם בקנין אג"ק או בכסף או בקנין סודר או בקנין חצר או בסטומתא או באחד מכל אלה הקניינים או באיזה מהם יחד בפי שמועיל ע"פ ד"ת ותקחז"ל. (עח) ואף אם לא יועיל איזה קנין לדבר מן הדברים ולפרט מן הפרטים או איזה קנין יהיה בטל. או שיתברר שאין נמצא כלל מין או מקום אחד מהמינים והמקומות שנפרטו בשטר. בכ"ז יתקיימו קנין המכירה והשכירות בשאר דברים הנמצאים ושמועיל בהם הקניינים עפ"י תקחז"ל. (עט) ורשות להקונה הנ"ל להעתיק ב"ז והצעטלען בכתב ולשון המועיל ע"פ חוקי הקיר"ה ונימוסי המדינה. אבל הקנין חל ונגמר מעכשיו לגמרי. ואם איזה תנאי מהתנאים שבשטר זה לא יכון ע"פ ד"ת והקחז"ל או שיהיה בטל מעיקרו. בכ"ז לא תבוטל המכירה לגמרי עי"ז. (פ) כ"מ שנזכר בשטר זה משעה חמישית הוא שעה זמניה לחשוב מעלות השחר כפי שאנו דנין לענין אכילת חמץ בערב פסח. (פא) וכל מה שנזכרו בשטר זה צעטלען. הם אותם הצעטלען שחתמנו א"ע עליהם לסימן. וניתן לבאר אשר אותם החתומים על הכו"ה במס"ק לא יקובלו רק אותם שיהיו רשומים בצעטלען הנ"ל שבחתימת ידינו. ושטר זה לא יופסל ע"י שום ריעותא בעולם ולא משום גרר ומחק וטשטוש וספק בלשון רק הכל יהי' נדרש ונדון לקיום המכירה והשכירות הנ"ל. וכל האמור למעלה ומעל"ד ובדף הדבוק נעשה בקנא"ס ובכאוהיו"מ עפ"י תקחז"ל בענין דלית בו משום אסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ולראי' (פב) בעה"ח (פג) ערב פסח בשעה חמישית משעות זמניות על היום שנת.. פה...

ביאור על נוסח השט"מ לפי סדר האותיות

לד

לא כתבתי שטר מכירה. לפי דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בב"ק (דף ע"ט ע"ב). וכעין זה כתבו התוס' בכתובות (דף כ') שמה שאדם כותב שלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר. ואף שאני דן שאצלינו הוי שטר על מטלטלין קנין מצד סיטומתא. מ"מ קשה לקראו בסתם לשון שטר מכירה וגם דהא עיקר השטר נעשה בזה על שכירות הקרקע. ואגב או מטעם חצר קונה המטלטלין. ורק כדי לחזק הקנין לכל הדיעות י"ל דהשטר הוי ג"כ סיטומתא. ולזה א"א לקראו סתם שטר מכירה. וכן שטר שכירות לחוד אין לכתוב דהא נזכר בו גם מכירת המטלטלין. ולזה כתבתי לשון קאנטראקט שזה מנהג הסוחרים וכן בלשונם לקרוא בשם זה את השטר שעושים על שכירות קרקע. וכן את השטר שעל מכירת מטלטלין. ומה שנכתב קצתו בלה"ק וקצתו בלשון אחר אין קפידא לדעת הרבה פוסקים אף בגט כדאיתא באה"ע ר"ס קכ"ו. ומכ"ש בשאר שטרות. ובכ"ז הכותב תוקף שטר שנעשה בינינו לא משתבש ואולי עדיף טפי כיון שאנו עושים זה בלה"ק אין לערב בו לשון לעז וגם דמ"מ הוא נקרא שטר בכולל:

לה

במקום שעושים רק את הרב דמתא לשליח צריך לכתוב בלשון יחיד וכן בכל לשון השטר וע"ל אות ג':

לו

ע"ל אות ט' שנתבאר למה לא כתבתי למכור הרשות כדעת המק"ח:

לז

יש שכותבים לאיזה עכו"ם שנרצה. וכן בהרשאה. ולדעת אינו נכון כי זה כמתנה שישכירו דווקא לעכו"ם. וזה כמגרע כח ההרשאה. וגם כי ניכרת יותר ההערמה. ולזה יותר נכון לכתוב לכל מי שירצה:

לח

צריך לדקדק שלא יכתבו מקומות שלא נזכרו בההרשאה וע"ל אות ד' ואות י':

לט

כשמשכירים רק חלק באיזה חדר צריך לפרש באיזה צד הוא החלק הלז. וגם שתהי' שם מחיצה בינתיים כדין חמץ של עכו"ם ברשות ישראל בסי' ת"מ. ובזה יהי' מוגבל החלק שמשכיר. כי בלא"ה אין מסויים המקום המושכר ולא מהני שכירותו כיון שיכול להראות לו חלק קטן מאוד וכמו דקיי"ל גבי מכירה דבעינן מקום מסויים וע' ב"ב (דף ס"ג) וברשב"ם שם כמה נקרא חלק. וע"ש (דף ק"ו ע"ב) לענין כשמוכר סתם חצי איזה חצי נותן לו ולפמש"ל אות ט' שמשכיר לו מקום שמונח בו החמץ. י"ל דא"צ להגביל המקום כי ידוע ע"י הנחת החמץ. אכן בכ"ז נכון להגביל המקום כי לפעמים יוכל להניח החמץ בזוית אחרת ע"י איזה סיבה ולא יהא המקום מבורר. ואינו מוכח מתוך השטר וגם יהא צריך לבאר בשטר נאמנות על המקום המושכר:

מ

ע"ל אות ט' ישוב על הקושיא איך יכול שוכר להשכיר לאחר. וכן לענין מזוזה ושבת:

מא

במיני החמץ י"ל שאפשר לחשוב אף דברים שלא נזכרו בהרשאה כי בהרשאה י"ל דלא בעינן דבר מסויים וכיון שנתן הרשאה למכור כל מיני חמץ סגי. וכן אנו כותבים שנותן כו"ה למכור החמץ שיבוא לרשותו אח"כ ע"ל אות י"ז ובזה עדיין אינו יודע איזה מין חמץ יבוא לידו. אבל בשטר מכירה שצריך למכור דבר מסויים צריך לחשוב כל המינים. ולפ"ז נראה שא"צ לדקדק אם ישנם כל המינים הללו בצעטלען של המשלחים. כי אפשר אף שלא היו בעת שחתמו על ההרשאה מ"מ קנו אותם אח"כ. ולפ"ז צריך לבאר בשטר מכירה שאם יגידו המשלחים שלא היה להם כלל מין כזה בשעת גמר המכירה לא יהי' להקונה טענה ולא תתבטל כל המכירה בשביל זה. ובכ"ז צריך לפרש גם בהרשאה כל המינים שאפשר שימצאו. באשר לא הכל יודעים איזה דברים יש בהם חשש חמץ. ויוכלו להתחדש מזה סכסוכי דברים. ולפ"ז צריך שיכתבו לכל אחד בצעטיל שלו פרטי המינים וגם בכלל כל מיני חמץ וחשש חמץ ותע"ח. כי אף שפרט מיני חמץ שיש לו. בכ"ז אולי יבוא עוד לידו מין חמץ אחר שלא נפרט בצעטיל שלו. ובלא"ה י"ל שצריך לכתוב בשטר כל מינים שאפשר להיות דהא אפשר שבמשך השנה נשאר אצל אחד מעט מאיזה מין חמץ ושכח לפרשוה ולזה כותבים בהרשאה כל מיני חמץ אף שפורטים המינים ג"כ. וע"ל אות ד' בזה:

מב

ע"ל אות ה' לבאר למה כותבים קטניות וגריקע:

מג

ע"ד מינים אפטייקארסקא ע"ל אות ו'. ובזה יש מכשול גדול שראיתי משתמשים בפסח בדברים מריחים לזלף על בגדיהם ובביתם. ורובם חמץ גמור כי יש בהם י"ש חזק. ובפרט מה שנקרא פארפומא נתברר לי ע"י היודע ממה נעשים שעיקרם הוא י"ש חזק ורק מעורב בזה מעט מדברים מריחים. וצריך כל אדם ליזהר ולהזהיר בזה את בני ביתו. ויש שבאים לביהמ"ד עם בגדיהם שזלפו עליהם בשעה זו פארפומא ומכשילים אחרים להנות מריח חמץ. וא"ל שהריח הוא רק מהדברים המריחים שנתערבו שם. ולא מהי"ש. וא"כ המריח אינו נהנה מהי"ש. דז"א דהא לולא הי"ש לא היה הריח נודף כ"כ. רק בשביל חוזק הי"ש נודף הריח למרחוק. ויש לדון בזה בדין זה וזה גורם ואכמ"ל כי בודאי אסור להשתמש בזה בפסח. וכן יש שמנקים בזה את המוליאר שקורים סאמאוואר. וצריך לפרסם שהוא חמץ גמור. אך יש בזה שני מינים. וצריך לברר זה:

מד

מה שמוכרים את החמץ שקנו רק בכסף ע"ל אות ז' בזה וגם הלא כתוב בשט"מ שאם לא יועיל הקנין לאיזה דבר לא יתבטל הקנין לשא"ד:

מה

זה כותבים כדי שיהא מוכח מתוכו ע"ל אות ט'. ובשביל זה כותבים ג"כ שנתנו נאמנות וכן שיקבלו עליהם בא"ח שלא לחזור וכמש"ל אות י"ט:

מו

באשר יש פוסקים דס"ל שאם מתחילה לא נתרצה בטלה השליחות אף שאח"כ נתרצה וע' שו"ת בית אפרים חאה"ע סי' פ' ושו"ת עונג יו"ט סי' קמ"ו קמ"ז. לזה צריך לכתוב בפירוש שנתרצו מתחילה להיות שלוחים. וכ"ה בסה"ג שני סעיף ס"ג שהשליח צריך להגיד שמתרצה להיות שליח ע"ש בגט מקושר ושאר אחרונים. והנה גבי מכ"ח לא הצריכו שיאמרו בשעת עשיית השליחות שמקבלים על עצמם השליחות. כי הלא א"צ רק שיתרצה בלבו. ובנ"ד יש לנו הוכחה שמתרצה הרב להיות שליח כיון שמצוה לכתוב ההרשאה על שמו ועוסק בעצמו בזה. וגם כי הלא הוא משועבד לזה מצד שקיבל על עצמו לעשות כל צרכי הציבור הנהוגים ששייכים להרב. ובכ"ז בשט"מ צריך לפרש שנתרצה בזה כדי שיהא מוכח מתוכו כמש"ל אות ט':

מז

ביאור זה ע"ל אות כ':

מח

יש דיינים ששוכחים למכור חמץ שלהם ולהשכיר רשות שחמצם מונח שם. ואף בנוסח שבראשית בכורים לא נתבאר זה. ולזה העירותי בזה שיזהרו למכור. וכן לכתוב בהצעטלען את פרטי המקומות שלהם ופרטי המינים שנמצא אצלם שיש בהם חשש חמץ. אבל על הכו"ה אין שייך שיחתמו הדיינים כי הלא הם שלוחים ואין עושים שליח. והנה ראיתי דיינים שמקבלים בביתם מאחד מאוהביהם שליחות למכור חמצו. ועפ"ז חותם על הכו"ה. והוא טעות כי איך שייך שיחתום שנותן לעצמו כו"ה. ובכה"ג צריך שיהיו עכ"פ עדים שעשאו שליח. והוא ירשום בהצעטלען את פרטי החמץ והמקומות של האיש הלז ויבאר שם שעשאו שליח לפני עדים. ויותר טוב להמנע מזה. כי עכ' אין זה מוכח מתוכו כראוי וע"ל אות י"א בזה:

מט

כן ראוי לכתוב בשעה החמישית. באשר אם יכתבו סתם בע"פ תתחיל השכירות בסוף היום כדאיתא בכתובות (דף צ"ד) ע"ש בתו' דכיון שאין מבואר בשטר באיזה שעה נעשה אמרינן שמתחיל שעבודו בסוף היום ההוא ובשטר קנין דיינינן שנמסר בשעה אחרונה של יום. ויש פוסקים סוברים דאף בשטר קנין וידוע באיזה שעה נמסר. ונתן לאחר דבר זה באותו יום ונמסר השטר אחר מסירת הראשון. מ"מ אמרינן דכיון שלא פירש בשטר שזה נמסר תחילה. דעתו היה שיתחיל קנינו בסוף היום והוי כאלו נמסרו השטרות בב"א. ע' שטמ"ק בכתובות שם וטוש"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ג. ודינו שודא. ושטר דנ"ד אף שהוא שטר קנין. מ"מ יש בו גם שעבוד שמקבל עליו אחריות החמץ שבאחריות הישראל וגם שנזקף עליו במלוה כסף המכירה והשכירות וע"ל אות נ"ח שביארנו שי"ל שהחוב הזה הוא כנתינת כל דמי המכירה והשכירות. וא"כ אי נימא ששעבוד המלוה מתחיל בסוף היום. גם הקנין מתחיל אז אם נבוא לצאת ידי הפוסקים דס"ל שצריך לתת כל הדמים כמש"ש. ואף שי"ל דכיון שעיקר השטר הוי שטר קנין. דיינינן בכל הפרטים השייכים לשטר זה משעת מסירה. מ"מ כבר כתבנו שיש פוסקים דס"ל דגם בשטר קנין הדין כן. ועוד דע"פ רוב אין לפנינו עידי מסירה כשרים כי הלא כל בני העיר הם בע"ד או קרובים שלהם ונוגעים בדבר. ואף שי"ל דהשטר מוכיח שנמסר קודם זמן איסור חמץ כיון שלתכלית זה נעשה כל עסק זה, מ"מ כיון שלא נכתב בשטר הרי מוכח שלא הקפידו על כך וכדאיתא בכתובות (דף צ"ד ע"ב) דבמקומות שלא נהגו לכתוב שעות אמרינן שאינם מקפידים על קדימת השעות ע"ש בתוס' ובשטמ"ק ובר"ן. ולזה נכון לכתוב השעה בפירוש דאז ודאי מתחיל הקנין והשעבוד מאותה שעה. וכ"כ בשטמ"ק שם דאף במקום שלא נהגו לכתוב שעות. מ"מ אם כתבו שעות הרי חזינן שהקפידו בזה ואזלינן בתר קדימת שעות:

ולכאורה קשה לפ"ז הא דקאמר בכתובות שם אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות, וקשה ממ"נ אם כתבו בשטר את השעה. א"כ מהני זה בכל מקום. ואם לא כתבו השעה. א"כ אף בירושלים לא מהני. אבל לק"מ דבירושלים כיון שידוע דקפדי על שעות לכתבם בשטר. לזה אף אם לא כתבו מ"מ אם מביא עדים או שמודה ששלו נמסר קודם. אזלינן בתר קדימת המסירה. אבל בשאר מקומות בעינן דווקא שיכתוב בפירוש. וכעין זה איתא בב"מ (דף ק"ד) שדבר שנהגו לכתוב הוי ככתוב אף אם לא נכתב וכן קיי"ל בח"מ סי' ס"א. ולשון הר"ן בכתובות שם צריך ביאור שכתב שם אטו בירושלים יתבינן הא בשטר זה אין כתוב שעה ואינו עשוי כמו שעושין בירושלים דכותבין שעות שאלו היתה השעה כתובה בשטר אע"פ שאין אנו יודעין למי נמסר ראשון תולין שלמוקדם נמסר תחילה שקדימת השעות במקום שנהגו לכתבם הרי היא כקדימת הימים בכ"מ אבל כאן שלא הקפידו בני המקום לכתוב שעות גילו מנהגם שאין הולכין אחר הקודם בו ביום ושניהם שוין עכ"ל. והנה לכאורה מתחילת דבריו משמע שאם היו כותבים השעה בכל מקום הוי אזלינן בתר קדימת שעות. ובסוף דבריו משמע דרק היכא שנהגו לכתוב שעות מהני הכתיבה ולא בשאר מקומות. אבל באמת כוונתו כמש"ל דבמקום שנהגו לכתוב שעות. אמרינן דאף שאירע שלא כתבו הוי ככתוב ואזלינן בתר קדימת השעות. ולהכי קאמר דבמקום שנהגו לכתוב שעות גילו דעתם שמקפידים על קדימת השעות. וממילא אזלינן בתר קדימה אף בו ביום ואף שלא נכתב שעות. ולהכי קאמר אטו בירושלים יתבינן. הכוונה דתרתי קאמר שבשטר זה אין כתוב שעות וגם אין המנהג במקום זה לכתוב שעות וז"ב. וראיתי בהפלאה בכתובות שם שכתב שבמקום שאין כותבים שעות לא מהני אף אם כתב שעות. ובמחכ"ת הוא נגד דברי הר"ן ושטמ"ק. ומה שדקדק מהא דקאמר אטו בירושלים יתבינן. כבר נתבאר למעלה בע"ה. ומה שדקדק מלשון הרמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' ר"מ ס"ג שכתבו שני שטרות שזמנם ביום אחד על שדה אחת אם אין דרך אנשי המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים. ג"כ אין שום ראיה לפמש"ל דהיכא שהמנהג לכתוב שעות. אזי אף אם לא כתבו שעות אזלינן בתר קדימת כתיבת השטר אם יוכלו לברר זה. ולהכי כתבו דדין זה שייך רק במקום שלא נהגו לכתוב שעות. וכן משמע להדיא מלשון המשנה כתובות (דף צ"ג ע"ב) דמהני כתיבת שעות במקום שלא נהגו. ועי' רשב"ם ב"ב (דף ל"ה ע"א):

והנה אף שמוכרים החמץ באמצע שעה חמישית או בסופה. מ"מ אין קפידא וכמו שאין קפידא בכל השטרות שכותבים את היום ואין קפידא בשעות. וכ"כ בשטמ"ק בכתובות (דף צ"ד) דשעות בירושלים דינם כימים בשאר מקומות ע"ש. ואף לדעת הפוסקים שהקנין חל בסוף היום. וה"ה הכא חל בסוף השעה מ"מ הוי כאלו מקנה מעכשיו ולבסוף שעה החמישית. דעכצ"ל כן לדעת הפוסקים הללו בכל השטרות בכה"ג ועי' תוס' יבמות (דף צ"ג) וכתובות (דף פ"ב ע"א). ואף שכתבו התוס' בכתובות (דף צ"ד ע"א) ד"ה שני שמתחיל ממחרת יום הכתוב בשטר. וא"כ גם בנ"ד נימא שמתחיל מתחילת שעה ששית. ואז כבר נאסר החמץ בהנאה. נראה פשוט דהתוס' לאו דווקא נקטו דהא כיון שנכתב יום זה. א"א לומר שמתחיל ממחרת. רק כיון שי"ל שמתחיל ברגע האחרון של היום שנכתב בשטר. א"כ אין ניכר הדבר ברגע ההיא. ולזה נקטו התוס' תחילת יום השני שזה דבר הניכר ומסויים. וכ"ה לשון הרמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ג שהקנין מתחיל בסוף היום שנכתב בשטר. ובלא"ה אין לשון התוס' מדוקדק כי ממחרת משמעותו למחר בבוקר ועי' תוס' קידושין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה ממחרת הפסח. והכא עכ"פ מתחיל השעבוד בתחילת הלילה שאחר יום הכתוב בשטר. ועכצ"ל דהתוס' לא דקדקו בלשונם בזה ועי' תוס' ב"ב (דף ל"ד ע"ב). והקנין מתחיל בסוף היום או השעה:

וצריך לכתוב משעות זמניות כפי שאנו מחמירים לענין חמץ דסתם שעה משמעותו בלשון בנ"א משעות השוות. וידוע דבשטרות אזלינן בתר לשון בנ"א עי' נדרים (דף ס"ג). ואף דהכא י"ל דמוכח שהכוונה על שעות זמניות כיון שהמכירה נעשית רק בשביל איסור חמץ. בכ"ז צריך לכתוב זמניות. באשר אפשר לומר שעשו כמ"ש קצת אחרונים שבעה"ד יש להתיר למכור החמץ בשעה חמישית משעות השוות:

ובע"פ שחל בשבת א"צ לכתוב השעה כיון שמותר לאכול חמץ כל יום המכירה. ואף שכתבו קצת אחרונים שצריך אז ג"כ למכור החמץ בשעה חמישית משום לא פלוג. אבל לדעתי ז"א דאטו מכירת החמץ הוא תקנת חז"ל דנימא לא פלוג בזה. וגם מנ"ל לחדש גזירה שלא נזכר בדברי חז"ל. וגם כי למנהגינו שב"ד מוכרים חמצם של כל העיר. יזדמן שיהי' עי"ז הפסד לאיזה אנשים שיאחרו לבוא למכור חמצם כי יסברו שזמנו כל היום כיון שמותר באכילה. ובעצמם אין יודעים איך למכור החמץ. ולזה נכון יותר למכור החמץ בעש"ק בסוף היום וכשמוכרים בע"פ בשעה חמישית צריך ג"כ להתחיל עסק המכירה בחצי שעה החמישית כי אולי יבואו עוד אנשים למכור. ויש דמות ראיה מהא דאיתא בעירובין (דף ל"ב) חזקה על ב"ד שאין עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. והנה קיי"ל בסנהדרין (דף פ"ח ע"ב) וברמב"ם פ"ג מה' סנהדרין שב"ד היו יושבין בביהמ"נ, עד הקרבת תמיד של בין הערבים. ומשמע שם שהיו יושבים שם כדי להיות מוכנים אולי יבואו לשאלם איזה הלכה. והנה אחר תמיד בה"ע אין מקריבים שום קרבן. ורק בע"פ איתא בפסחים (דף נ"ט) שהקילו להקריב אחר תמיד בה"ע ע"ש. וא"כ קשה מאי חזקה שאין ב"ד עומדין משם דהא בלא"ה אין עומדין קודם תבה"ע. והול"ל חזקה על ב"ד שמשגיחין שיקריבו בכל יום קינין מכל המעות שבשופר. ועכצ"ל הכוונה דאף שיש זמן קבוע לתבה"ע כדתנן בפסחים (דף נ"ח). מ"מ כשב"ד רואים שיש עוד מעות בשופר אין עומדים משם אף שהגיע זמן של תבה"ע ומצוים לאחר קצת הקרבת התמיד עד שיכלו מעות שבשופר והא דלא קתני לה בפסחים שם שלפעמים מאחרים הקרבת תבה"ע. י"ל דכיון שלא הי' לזה זמן קבוע לא קתני לה. וגם אף אם קרה כן. לא היו מאחרים רק שעה מועטת. ועכ"פ הרי שמענו שב"ד היו מאחרים מזמן הקבוע כדי שלא יצא מכשול שהמחוסר כפורים יסמוך עליהם ויאכל קדשים לערב. ויש לדחות זה בכמה אופנים. ומ"מ העיקר לדעתי כמש"ל לאחר מכירת החמץ כל האפשר. רק שעכ"פ יספיק לגמור הקנין. כי הלא צריך להסביר להעכו"ם כל הפרטים המבוארים בשטר ולעשות כל הקניינים המבוארים שם. וזה דורש זמן קרוב לחצי שעה בערך:

נ

ראיתי קצת רבנים שכותבים להשכיר רק על תשעה ימים. ולדעתי אין זה נכון באשר הוא הערמה ניכרת. כי איך אפשר שתיכף במוצאי החג יוציא העכו"ם משם כל הדברים שנמכרו לו. וגם הלא לא יניחו לו לקחתם עד שימדדו וימנו. וזה דורש זמן גדול. ולזה נכון להשכיר עד ר"ח אייר כי אז יש לו עוד זמן גדול שיגמור העסק שלו:

נא

ראיתי רבנים גדולים שכותבים מקח קצוב לכל חדרים של כל משלח. וכוונתם משום שאין שום מכירה קיימת בלא פיסוק דמים. ושומת בקיאים הוא דבר שאין דרך הסוחרים נוהגים בו ומיחזי כהערמה בעלמא לזה כותבים פיסוק דמים גמור. אבל לדעתי זה גורם קלקול גדול דהא א"א שישומו כל חדר וחדר שויו כראוי טרם ראותם אותו. וגם דלפ"ז צריך להגיד להעכו"ם השוכר והקונה בשעת המכירה פרטי המקחים בעד כל חדר וכל דבר. וזה א"א כלל בשעה קצרה וטרודה בשעה חמישית בע"פ. ועכצ"ל שיאמרו לו סתם שהמקחים קצובין בהצעטלען ושהקונה יסמוך על מקחים הללו. וזה הוי הערמה ניכרת טפי כי מי זה פתי יקנה עסק גדול ויסמוך בקצבת המקחים על המוכר או על קרובו ושלוחו של המוכר. אבל שומת בקיאים הרי לא יהי' לו אונאה בזה כי בקיאים ישומו ודאי כהוגן. ובפרט שמבואר בשט"מ שמוזילים לו איזה פ"צ:

נב

צריך לכתוב מי שנבחור אנחנו. כי אם יתלו זה גם בדעת הקונה א"כ אפשר שלא יבואו לידי בירור כי את שירצה זה לא ירצה זה. ותתבטל המכירה והשכירות כי יתברר שלא היה פיסוק דמים. ומה שתלוי רק בדעת ב"ד לא הוי כהערמה. כי הלא מבואר שיבחרו בקיאים. והבקיאים ודאי ישומו כהוגן דאומן לא מרע אומנתו. ואף אם אינו מתפרנס מבקיאותו. בכ"ז לא יחפוץ לאורועי חזקת בקיאותו. ובקפילא ארמאה דסמכינן עליו נראה ג"כ שסומכים עליו אף שאינו מתפרנס כעת מזה. מ"מ הוי חזקה דלא מרע אומנתו. ועוד דהא אם ישומו ביוקר יוכל העכו"ם לתבוע מהם אח"כ שהזיקו אותו בשומתם ביוקר כדקיי"ל כה"ג בח"מ סי' ש"ו במי שסומך על בקיאות חבירו. ונראה דגם עכו"ם יוכל לתבוע זה דהוי כאדם המזיק וכתבתי ואף אחד מהם כדי שלא יזדמן ביטול פיסוק המקח ע"ל אות ג' בזה:

נג

לכאורה א"צ לכתוב בשעה חמישית כי בערך המקחים אין מצוי שיהא חילוק ביום אחד בקדימת ואיחור שעות. ובפרט בשכירות מקומות. וגם מי יוכל לצמצם זה אך י"ל שבשעה חמישית שכל ישראל ממהרים למכור חמצם יש להשיג יותר בזול מקומות לשכור. ולזה צריך לכתוב כן. ואם ע"פ חל בשבת א"צ לכתוב שעה חמישית כמש"ל אות מ"ט. ורק לכתוב לעת ערב וכמש"ל שאז השעה דחוקה וישומו המקח בזול:

נד

הטעם לפי המבואר לקמן אות נ"ח שזוקפים הכסף במלוה וזה נחשב לתשלומין. א"כ הוי כאלו שילם בעד כל השכירות. ולא מיקרי הקפה רק כשמשכיר או מוכר לו בהמתנת כסף השכירות והמכירה וכדתנן רפ"י דשביעית גבי הקפת החנות ע"ש:

נה

מה שמוזילים לו הוא דכיון שמשכירים כפי שומת בקיאים א"כ הוי הערמה ניכרת כי למה לו לעשות עסק כזה שאין בו שום ריווח. ולזה מוזילים לו באשר ממהרים למכור חמצם בשביל איסור חמץ:

נו

כתבתי שני רו"כ לפי שיש לדון כי אפשר צריך שיהא פרוטה לכל איש שעשה את ב"ד לשלוחים ואף שביארנו באות ט"ו שיכול השליח לקחת לעצמו את דמי הקדימה. בכ"ז י"ל שצריך פרוטה לכל אחד. ואף שביארנו באות נ"ח שמה שזוקפים במלוה הוי כאלו שילם כל הדמים. בכ"ז יש להחמיר שיתן דמי קדימה באופן שיהא בערך פרוטה לכל אחד ובאשר ע"פ רוב העכו"ם הקונה איננו עשיר. אני נוהג לתת כסף להשמש. והוא מלוה להעכו"ם כי להלות בעצמי יש לחוש שהרי מצינו בגיטין (דף כ' ע"ב) דס"ד דהיכי שיודעים שהדבר יחזור לידו אינו מקנה בקנין גמור ע"ש בתד"ה אשה. ואף דאיתא שם דזקן ידע לאקנויי. מ"מ י"ל שהעכו"ם אינו חושב לקנותו בקנין גמור כיון שיודע שישיבנו תיכף. ואף דבגיטין שם לא חיישינן שבני הכפר לא היו זוכים מהזקן. י"ל דהתם היה מזכה להם ע"י אחרים וגם דשם היו מרוצים לקנות לגמרי כיון שהיה זה במתנה. אבל הכא בהלואה י"ל שאינו רוצה להתחייב ואף דידו קונה לו שלא מדעתו. מ"מ כשמכוין בפירוש שלא לקנות ודאי דלא קנה. ואף שי"ל להיפוך דגבי הלואה עדיף טפי. דהרי לפנינו לוה הכסף ונתחייב לשלם. ואין לנו לדון על מה שבלבו וכעין מ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא. מ"מ נכון שהשמש ילוה לו. דבזה אין שום חשש דהא נותן הד"ק לב"ד. ולא להשמש. והא דאיתא בע"ז (דף ע"א) גבי מכירת יין לעכו"ם שילוו להקונה כסף שישלם עבור היין. ושם קשה יותר דהא איירי בכל אדם ואף באשה דאיתא בגיטין שם דלא ידעה לאקנויי צ"ל דהתם שאני דכיון שהקונה רוצה לקנות באמת היין. ואין שם חשש הערמה. והמוכר רוצה למכור רק באופן שישלם לו בעד היין. ודאי דגמר ומקני הכסף שמלוה לו. והעכו"ם הקונה גמר וקני ומתחייב לשלם לו. משא"כ בנ"ד שצריך להזהר שלא תהא הערמה ניכרת, ובגט י"ל שהאשה אינה מרגשת שצריך קנין גמור ורק בשאלה בעלמא כפירש"י בגיטין שם (דף כ"א ע"א). ועדיין יש לדון בסוגיא שם בזה אם כוונתה להשאיל או במתנה ע"מ להחזיר. ובכסף לא שייך כ"כ שאלה כי להוצאה ניתנה. אך בנ"ד שידוע שיתן ד"ק כסף זה בעצמו. הוי כשאלה בעלמא. ויש לדון דגם בדבר הנקנה רק בשאלה יש בו דין קנין כסף ואקצר. שוב נזכרתי שבחי' הרשב"א בגיטין שם הרגיש בקושייתי דאף שהזקן ידע לאקנויי מ"מ בני הכפר לא כיונו לקנות. ותירץ דדעת אחרת מקנה שאני. והביאתיו בחיבורי ח"א סי' פ' וע"ש שהארכתי בע"ה בזה. ואף דבגיטין שם מסקינן דאשה ידעה לאקנויי את גיטה. מ"מ יש לחוש דאולי הכא גרע דהוי הערמה ניכרת. ולזה נכון לעשות כמש"ל:

נז

צריך לכתוב זה כדי לצאת ידי דעת הסמ"ע ר"ס ק"ל שצריך לתת כסף על תחילת הפרעון. ואף שי"ל שלשון דמי קדימה משמעותו ג"כ על פרעון. בכ"ז נכון לפרש כן:

נח

באשר קיי"ל בב"מ (דף ע"ז) ובח"מ סי' ק"צ דבעייל ונפיק אזוזי בטל המקח. ודעת הראב"ד הובאה בח"מ שם שאף אם קבע זמן לפרעון דמי המכירה ולא שילם בזמנו בטל המכר. ולזה נהגו לזקוף הדמים במלוה דבזה ליכא חשש דעייל ונפיק כמבואר בב"מ (דף ע"ז ע"ב) ובסי' ק"צ ס"י והנה בשו"ע הרש"ז זצ"ל כתב שאין נכון למכור חמץ ע"י זקיפת מלוה דלדעת הרבה ראשונים לא מהני זה. ונראה כוונתו דהרמב"ם לא הביא בפ"ח מה' מכירה דין דזקיפת מלוה. וצ"ל דס"ל דרשב"ג פליג בזה בב"מ שם עם ת"ק והלכה כת"ק וכמש"ש הלח"מ לענין ערבוני יקון. והביא שם שכ"כ הריב"ש סי' תנ"ה והוא ט"ס וצ"ל רע"ה. וכ"נ דעת השו"ע שלא הביא בסי' ק"צ דין זה רק הרמ"א כתבו ע"ש. ולפלא על האחרונים שלא הרגישו שיש מחלוקת בזה. אבל לע"ד בנ"ד א"צ לזה דהא קיי"ל בב"מ שם דבמוכר שדה מפני רעתה קנה אף אי עייל ונפיק אזוזי ובנ"ד הוי כמוכר מפני רעתה. כי אם לא ימכרו בשעה זו יאסר החמץ בהנאה ויצטרך לבערו. ומה שכותבין זקיפת מלוה נראה שאינו בשביל סברא דעייל ונפיק רק משום דעת הב"ח שהסחורה שקנה בהקפה אם לא שילם בעדה חוזרת לבעלים וכתבו קצת אחרונים שזה הוי מדינא שבטל המקח למפרע ולא מצד תקנה וע' ג"פ סי' ק"כ סק"ח בזה:

ועוד דהנה כתב בשטמ"ק בב"מ שם דמה שזקף במלוה הוי כפרעון דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי ואף אם זקף במלוה כל דמי המכירה קונה מדין כסף. ונראה ראי' מזה למ"ש המח"א והקצה"ח סי' ק"צ שאם נתן הלוקח למוכר שט"ח שלו על דמי המכר הוי ככסף. וה"ה הכא חיובו של הלוקח הוי כפרעון. אך יש לדחות דלכאורה קשה במה מתחייב הלוקח דהא השטר כותב המוכר ללוקח. וגם דהא משמע שקונה השדה בשטר וכ"כ הפוסקים להוכיח דאף בשטר בטל הקנין אי עייל ונפיק אזוזי. ולזה צ"ל כוונת השטמ"ק משום דבשטר ל"ק עד שיתן את הדמים. וקאמר דכיון שזקף במלוה הוי כפרעון. ולא מתורת קנין כסף אתינן עלה. ודנקיט השטמ"ק קנין כסף הוא לאו דווקא. והכוונה כסף עם השטר. וכעין מ"ש התוס' בקדושין (דף כ"ז ע"ב) בשם הר"ש מאייברא. וכ"כ הר"ן פ' מי שהיה נשוי דלהכי נקיט התם זקפו במלוה כי היכי דליקני בשטר אף שלא נתן דמים. ומש"ש השטמ"ק בשם הריטב"א דבמלוה שעמו לא קנה. צ"ל דס"ל דבשטר ל"ק אם לא נתן דמים אף שהמוכר חייב מכבר להקונה סך כזה. והוא תמוה דכיון שאין מגיע להמוכר לשלם א"כ לא גרע ממתנה דקונה בשטר. וכבר הביא המל"מ פ"ז מה"מ ה"ד בשם הבעה"ת שכ"כ ותמה עליו כנ"ל ונשאר בקושיא. ולא ראה שגם דעת הריטב"א כן. ונראה בישוב דבריהם דהנה דעת הרא"ש בתשובה והרא"ה הובא בנ"י ובטור סי' קצ"א ועוד פוסקים שאם כתוב בשטר מכרתי לשון עבר הוי שטר ראיה וקונה רק בכסף ע' ר"ן פ"ק דקדושין וב"י סי' ק"צ. ואם כתוב אני מוכר הוי זה שטר קנין. ובב"מ (דף ע"ז ע"ב) איתא לשון מכרתי. וא"כ הוי שטר ראיה לדעת פוסקים הנ"ל. וי"ל דס"ל להריטב"א דלהכי לא קנה במלוה שעמו כיון דבעינן קנין כסף. וגם את הבעה"ת אפשר לישב על דרך זה ע"ש. אך לפ"ז הדרא קושייתינו דהא השטר כותב המוכר ובמה מתחייב הלוקח כיון שעדיין ל"ק את הקרקע. וצ"ל שהלוקח מתחייב הכסף להמוכר בעד זה שנותן לו את השטר ראיה. ובא החיוב וקנין השדה כאחד וההכרח לקצר. ועכ"פ שמענו דזקיפת מלוה הוי כאלו נתן לו כסף וכ"כ הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ס"ו וכ"כ בשו"ת ר"ב אשכנזי סי' ל"ו. וכן איתא בגיטין (דף י"ח):

ובאמת קשה לומר דהרמב"ם לא יסבור דין דזקיפת מלוה דבגיטין (דף י"ח) מפורש שהוא כחוב חדש וכ"כ הרב"א בתשובה שם בדעת הרמב"ם. רק לא הביא מהא דב"מ (דף ע"ז). ונראה דהנה הראשונים בשטמ"ק שם נתקשו למה נקיט רשב"ג שטר דהא מצי לזקוף במלוה בע"פ. וגם הא דנקיט הש"ס שם לשון הריני נושה בו לא משמע דליהוי זקיפת מלוה. ולזה נראה שהרמב"ם מפרש דרשב"ג מחדש דבשטר קנה אף אי עייל ונפוק אזוזי. ואף דבשטר בעינן שיתן כל הדמים. מ"מ היכא שמפורש בשטר שמגיע לו עוד הכסף שפיר דמי. דהא כתבו הפוסקים הטעם דלא סמכא דעתו לפי שירא שיקנה הקרקע בהשטר ולא ישלם לו בעדה ע' מהרי"ט חח"מ סי' ס"ה אבל כשכתוב חובו בגוף השטר סמכא דעתו. והוי כהתנה שיקנה השטר לחוד דמהני. ובנ"ד גם המהרי"ט מודה. ות"ק ס"ל דאף בשטר ל"ק אי עייל ונפיק אזוזי. והרמב"ם פסק כת"ק בזה אבל בזוקף במלוה לא איירי הש"ס כלל. דמ"ש בשטר מכר הריני נושה בו לא מיקרי מלוה כמש"ל כיון שהמוכר כותב זה ולזה לא הביא הרמב"ם דין זקיפה כדרכו שלא להביא רק המפורש בש"ס. והריב"ש סי' רע"ה לא הזכיר כלל הא דב"מ (דף ע"ז ע"ב). רק כתב דבהא דב"מ (דף מ"ח ע"ב) פליג רשב"ג על ת"ק. ולזה נראה ברור דכ"ע מודו דמהני זקיפה במלוה. ועוד נראה דבנ"ד שעשו את ב"ד לשלוחים וכתבו בהרשאה שהרשות בידם למכור אף בהקפה לזמן שירצו ואף למי שאינו בטוח. א"כ לא שייך סברא דעייל ונפיק. דהא עיקר הטעם הוא משום דהוי אומדנא דמוכח שמכר בשביל צרכו למעות. אבל הכא חזינן שלא מכרו בשביל זה כיון שלא התנו עם השליח שימכור בעד מזומן או שישלמו לזמן מוגבל שצריך אז למעות. עכ"פ מכל הלין נתברר שאין לחוש בזה לסברא דעייל ונפיק. ובפרט דהא כמה ראשונים כתבו בשם ר"ח דבעינן דווקא שגילה דעתו מתחילה שמוכר בשביל דחקו למעות וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ה פ"ו. ומה שכותבים בשט"מ שאף אם לא ישלם הכסף בזמנו לא תתבטל המכירה עדיין אינו מסלק חשש עייל ונפיק לדעת המהרי"ט אח"מ סי' ס"ה דלא מהני התנה. ויש להאריך בזה ואכ"מ. דהכא בלא"ה אין חשש זה כמש"ל. ובגוף נוסח הרש"ז זצ"ל יש לדון הרבה ואכ"מ. וגם מש"ש שנותן להעכו"ם חצי רו"כ בעד טרחו. קשה טובא שזה מורה שאינה מכירה גמורה. רק הערמה בעלמא. וכן מש"ש אם ירצה לטרוח. ומסירת מפתח שהזכיר שם שייך רק ביחיד המוכר. אבל לא לפי מנהגינו שמוכרים בעד כל העיר ואקצר. ויותר נכון היה שיתן העכו"ם הקונה שטר על הכסף דזה היה פרעון גמור. ועכ"פ יחתום גם הוא על שטר המכירה ע"ל אות ס' בזה:

נט

ע"ל אות ז' ביאור זה וכתבתי שהשכורים להם משכירים רק עד זמן שכירותם. כי הרבה סוחרים שולחים להם סחורה בשקים וכלים אשר צריכים להשיב הכלים והשקים. וכן תבואה שבוואגאנעס הוואגאן שכור להם רק עד שיפרקו התבואה:

ס

ע"ל אות ט"ז ואות י"ט ביאור זה. ונראה שנכון אשר העכו"ם יחתום ג"כ על השטר מכירה. ואף שי"ל דכיון שקונה ע"ז האופן שיקבל עליו העמדה זו הוי זה חיוב גמור שעי"ז מתחייב להעמיד הפאדראטין של המוכרים. וכעין מש"ל אות נ"ח לענין חיוב דמי המכר. וגם י"ל שהק"ס והכסף מחייבים אותו על זה. וכמבואר בשט"מ שהקנינים נעשו גם על זה בכ"ז יותר נכון שיחתום העכו"ם גם על השטר כי בזה יתחייב בכל החיובים המבוארים בשטר זה. וגם כי אפשר לפעמים נחפזים לגמור המכירה וישכחו לפרש לו כל פרטי השטר. אבל כשיחתום עליו הרי הוא מקבל עליו כל הפרטים המבוארים שם וכמבואר בח"מ סי' מ"ה. ויוכלו להגיד לו אחר שכבר הגידו לו פרטי המכר. שיתר הפרטים מבוארים בשטר. אבל חלילה לסמוך על זה שלא לפרוט לו כל הדברים שבשטר. ורק כתבתי שיהא בזה קצת סמך בדיעבד אם ישכחו דבר וע"ל אות נ"א:

סא

צריך לכתוב זה כי אם נכתוב סתם שיכולים להשתמש בהם. הוי כאלו הם שאולים להם מהיום לגמרי וא"כ הרי נשארו ברשות המשלחים על כל ימי הפסח. אבל כשתלו זה בדעת הקונה. אין עתה שום זכות להמשלחים בגוף הדבר:

סב

הטעם בזה דבלא"ה הוי המכירה דבר שאינו מסויים כי יוכל הקונה לומר שזה לא היה בעת המכירה ובפרט שהוא מוחזק. וכיון שהברירה בידו לבטל המכירה ע"י טענה זו. א"כ מוטלת המכירה תיכף בספק. ואף שי"ל דבלא נאמנות יהיו נאמנים ע"ז כיון שכן הותנה מתחילה שיהי' עד למדידה. הרי מוכח שהאמין להם. בכ"ז יש לדחות זה. וגם דעכ"פ יוכל להשביעם ע"ז. ולזה נכון לתת נאמנות כבי תרי דבלא"ה יוכל להחרים עכ"פ כדקיי"ל בח"מ סי' ע"א. וכתבתי שיוכל לדרוש מהם שיגידו על הן צדקם. דבלא"ה הוי הערמה ניכרת. כי מי זה יקנה עסק גדול ויסמוך על דברי המוכרים אבל בהן צדק. רחוק שישקרו. ובאשר בלי ספק נמצאים בין המשרתים איזה שאין להאמינם על הן צדקם וגם כי אין יודעים חומר הדבר. לזה כתבתי שאותם יוכל להשביעם כדי שלא תהא המכירה כהערמה ניכרת:

סג

בשט"מ הנהוגים ובר"ב כוללים את דמי הקדימה על שכירות הקרקע ומכירת המטלטלין. וזה קשה דהא יש פוסקים דס"ל דכסף אינו קונה במטלטלים. וא"כ יש לחוש שאינו קונה גם את הקרקע לדעת הסוברים בח"מ סי' ר"ג דהוו כקני את וחמור. ואף שמבואר בשט"מ שאף אם לא יועיל הקנין לדבר אחד. מ"מ יועיל להשני. בכ"ז אין כדאי לעשות כן לכתחילה בדבר שיודעים תיכף שיש חשש בזה. וגם כיון שאנו מקנים המטלטלין אג"ק א"כ אין לנו להקנות המטלטלים יחד עם הקרקע. ולזה כתבתי שיקחו ד"ק על הקרקע לבד. ושמקנים המטלטלים אג"ק. ואח"כ יקחו ד"ק על המטלטלים לבד. כדי שיהי' זה קנין נוסף אי נימא שאין מועיל בעכו"ם קנין אגב. וכבר ביארנו באות נ"ו שנכון ליקח ד"ק באופן שיהי' פרוטה על כל אחד וגם שתהא נתינה הגונה לפי ערך העסק ולפמ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רכ"ה הוי כסף בזה"ז קנין גמור בעכו"ם משום דקני מדד"מ והובא בנתיבות ס"ס קצ"ד. ג"כ שפיר טפי לעשות קנין כסף על המטלטלים לבדם:

סד

ע"ל אות ע"ה בזה:

ס"ה

ע"ל אות נ"ח בזה:

סו

בשט"מ שבש"ע הרש"ז זצ"ל לא נזכר ק"ס ואולי. מפני שדעת הרבה פוסקים ס"ל שאינו שייך בעכו"ם. ובכ"ז נכון לכתבו כי האחרונים כתבו שהעיקר דמהני אף בעכו"ם עי' ש"ך ח"מ סי' קכ"ג ובתומים שם. והרש"ז לא הוצרך לזה דשם קאי כשכל אחד מוכר בעצמו חמצו לעכו"ם והוי קנין גמור בשטר וכסף. וגם כתב שם שהעכו"ם יעמוד אצל החדר דקני מטעם יד. אבל אצלינו שיש הרבה פקפוקים נכון לעשות כל הקניינים שאפשר. ורק יש לדון לפמ"ש התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) דכשזוכים לאחד הוי הזוכה שלוחו של בעל הממון. א"כ אין שייך ק"ס מעכו"ם ע"י שליח. ולפמש"ל אות ט"ו לענין קבלת הכסף. יתיישב גם זה ע"ש:

סז

צושלאק הוא סטומתא הנהוג אצלינו. ובאמת גם שטר במטלטלין נראה שקונה מטעם סטומתא. דאף דאיתא בב"ק (דף ע"ט) דמטלטלי לאו בני שטרא מ"מ כיון שהמנהג אצלינו לעשות שטרות במטלטלין. ודאי דקנה מטעם סטומתא. וכן אנו דנין למעשה דשטר וכסף קונה במטלטלין קנין גמור. ובפרט בעכו"ם שקונה בשטר מצד דד"מ. וכעין מ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רכ"ה לענין קנין כסף:

סח

לפי שע"פ רוב העכו"ם העוסקים בעסקי חמץ צריכים לקנות חמץ בפסח. לזה צריך לבאר שקונים זה ע"ח הקונה. ואף דבלא"ה אין חשש בזה כיון שהישראל מסולק מזה. ומה לו לדעת מה שהעכו"ם עושה. בכ"ז באשר העכו"ם הלז חושב שעושה זה על דעת הישראל ואינו מכיר כלל את העכו"ם הקונה לזה צריך לבאר זה בפירוש. וגם כי הלא כסף פדיון החמץ הוא שייך לעכו"ם הקונה. וא"כ אין רשות להוציאם בלי ידיעתו ויש לדון שיטעון אח"כ דכיון שעשה שלא כדין בכספו נתקלקלה נאמנותו כדקיי"ל בסי' ע"א שאם הוחזק כפרן בטל נאמנותו. וחושד שמא הוסיפו חמץ וכדומה. ויוגרם חשש על גוף המכירה כמש"ל אות ס"ב. לזה נכון לכתוב בפירוש שיקנו כל הצורך ע"ח הקונה. וטוב שיגיד כ"א להעכו"ם העוסק בחמצו שמהיום הוא הכל ע"ח הקונה:

סט

הטעם בזה כי יוכלו להסית את העכו"ם הקונה שיפטור את העכו"ם המתעסקים בעסקי החמץ. ויוגרם בזה הפסד גדול כי העכו"ם הללו יתבעו מהישראל שכרם מכל הזמן. כי הלא הוא שכרם על כל ימי החג. ויש עסקים שיש בהם שכירים לכל השנה. והפסק העסק יהא הפסד גדול גם על אחר החג. לזה צריך להתנות שלא יוכל לפטור את העוסקים:

ע

אין בזה חשש הערמה שהזכרתי באות ס"ב כי כן המנהג להחזיק משרתים ושכירים אף שידוע שיש חשש שיגנבו כי א"א שיעשה הכל בעצמו. וכן איתא בב"ב (דף צ"ג) דרוב עבדים הם גנבים. ואף דקיי"ל בב"ק (דף כ"ח) ובח"מ סי' תכ"א ס"ו שאם נודע לו שמשרתו גנב אצלו יכול להוציאו באמצע הזמן. בכ"ז כל זמן שלא נתברר עליו אין להוציאו בשביל חשד. ולכאורה קשה מזה על סוגיא דב"ב שם דקאמרינן דנמצא גנב הגיעו משום דרובא הכי איתנהו. דמ"ש ממשרת כנ"ל. וצ"ל דעבד כנעני גרע. וגם דנהי שיכול להוציאו בכ"ז מקח טעות אינו. דהו"ל להתנות על זה כיון שידוע דרובא הכי איתנהו. שוב ראיתי בשו"ת שבו"י ח"א סי' קע"ד שכתב ג"כ לחלק בין עבד כנעני לישראל. ורק לא הביא הא דסי' תכ"א והרגיש בזה בבה"ט שם ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נכון לכתוב כן:

עא

באשר יש לחוש שיסית אחד את העכו"ם העוסקים שיעשו קנוניא עם העכו"ם הקונה שיאמר שהוא מאמינם בכל דבר. ויסיתם לגנוב הרבה. וממילא יהי' הפסד להישראל כי לא ישלם לו הקונה עבור מה שגנב העכו"ם המשרת או השכיר. ולזה צריך לבאר שהנאמנות הוא להמשלחים נגד הקונה. ויוכל לחשוד את המשרתים כדי לתבוע עבור הקונה וממילא יוכל אח"כ לתבוע מהמשרתים עבור הקונה מדר"נ כשלא ישלם לו הקונה וכמבואר בח"מ סי' פ"ו דדר"נ שייך אף בעכו"ם:

עב

הטעם בזה כמש"ל אות ס"ב כדי שיהא המכר דבר מסויים שלא יוכל לטעון שהזיקוהו באיזה דבר וגם כי יטיל שבועות על המוכרים. אף שכבר נתן להם נאמנות מ"מ אפשר יטעון שעל נזקים לא האמינם. וכ"ז הוא ליתר חיזוק:

עג

ע"ל אות ט' טעם תנאי זה. וגם כדי שלא יסיתו אותו ליכנס עם ב"ב לדור בבית השכור לו. ויפסיד שם את הישראל הרבה במשך ימי החג:

עד

כותבים זה כדי שלא תהא הערמה ניכרת שקנה דבר שלא יוכל לקחתו. ואף דמצינו למ"ד מוכר בעין רעה מוכר שא"צ ליתן לו דרך ויפרח באויר עי' ב"ב (דף ס"ד ע"ב). מ"מ הכא שיש לחוש להערמה אין לעשות כן. וגם דהא קצת פוסקים הצריכו מסירת מפתחות לגמר הקנין ועי' תוס' ב"ק (דף נ"ב ע"א) ופסחים (דף ד') כדי שיוכל לבוא אל הדבר הקנוי. לזה נכון לעשות כן:

עה

זה נעשה כדי שלא יהא ממון ישראל כהפקר ביד העכו"ם ויסיתוהו לקחת כל החמץ באין מפריע ואח"כ לא ישלם אבל כיון שצריך לשלם. יוכלו לעכבו שלא יקח קודם שישלם. ואף שאסור למשכן חמץ של עכו"ם. היינו רק לקחת החמץ לרשותו בתורת משכון. אבל בנ"ד שהחמץ מונח ברשות העכו"ם שהרי הרשות מושכר לו, ורק יעכבו את גוף העכו"ם שלא יוכל לקחתו זה לא מיקרי משכון כלל. וה"ז דומה כאלו היו מושיבים את העכו"ם בחדר על מסגר שלא יוכל לקחת החמץ. וכי נאמר שזה מיקרי שמשכן את החמץ. ואף רוצה בקיומו אין שייך לקראו באופן כזה:

עו

הטעם בזה הוא כמבואר באות ע"ד ע"ש:

עז

באשר יש לחוש דלא סמכא דעת הקונה לקנות רק בכל הקניינים שעשו עמו. ואם אחד אינו מועיל אזי בטלו כל הקניינים. וכעין הא דאיתא בב"מ (דף י"א ע"ב) גבי נפל עליו דאמרינן דלא קנה בד"א לפי שחשב לקנות בנפילה ולזה נכון לכתוב שיקנה בכל קנין שמועיל ע"פ ד"ת. ואין להקשות דא"כ תלי זה בברירה. וברירה הוי ספיקא דדינא. ז"א דהכוונה שמכוין לקנות בכל קנין שעשו עמו ובכולם יחד. רק מה שאין מועיל לא יזיק לזה המועיל. ועוד דברירה שייך רק לדבר המתברר אח"כ. אבל הכא ידוע בשעת מעשה איזה קנין מועיל. ורק אנו מסופקים בזה. ואקצר:

עח

זה נכתב כדי שלא יהא חשש לשיטה שבמרדכי והובא בח"מ סי' ר"ג שאם הקנה דבר שאין חל עליו הקנין עם דבר שחל עליו הקנין הוי כקני את וחמור וע"ל אות י' ואות י"ב:

עט

הנה הח"ס סי' קי"ג ועוד אחרונים פקפקו במכ"ח שאינו נעשה כחוק הממשלה יר"ה. ובאמת כן אנו דנים שבדבר שדרך לעשות פאראמלנא לא נגמר עד שיעשה כן וכדין מקום שכותבים שטר שאין נגמר הקנין עד שיעשה השטר. ולזה צריך להתנות שיוכל להעתיק כרצונו ושבכ"ז נגמר הקנין תיכף וכדאיתא בקידושין (דף כ"ו) דמהני תנאי בזה. ואף דבנ"ד דהוי רק שכירת קרקע אין קפידא בזה כמש"ל אות ט' בכ"ז נכון לכתוב זה:

פ

באשר שאפשר לחשוב מנץ החמה ויפול עי"ז סכסוך. וממילא אין זמן השטר מבורר. לזה צריך לברר הדבר שהוא מעלות השחר. ובע"פ שחל בשבת א"צ לכתוב זה ע"ל אות מ"ט:

פא

ע"ל אות כ' ואות ל"ג בזה:

פב

נראה שצריך גם העכו"ם לחתום על השטר כמש"ל אות נ"ח נ"ט שיקבל על עצמו בזה כל החיובים שנתבארו בשטר זה. וכן נהגו כמה גדולים. ואם אינו יכול לחתום צ"ע אם מועיל מס"ק בעכו"ם שאינו בר שליחות. ובדיניהם אין זה מועיל כלל רק אצל הנאטאריוס. ונכון לדקדק בכל האפשר שהעכו"ם יוכל לחתום. ורק אפשר שירשימו לו בעופרת והוא יכתוב ע"ז בדיו. דאף אי נימא דזה לא הוי כתב לענין עדים בגט עי' גיטין (דף י"ט). מ"מ לענין חיוב הבע"ד י"ל דהוי חיוב. ואם אפשר לקחת מהעכו"ם שטר בפ"ע מה טוב. כי חתימתו בשט"מ י"ל דלא מהני לפי ששטר זה נותנים ב"ד לידו ושטר חיוב צריך שיהי' של המתחייב כדאיתא בגיטין (דף כ' ע"ב). ואקצר:

פג

כשחל ע"פ בשבת כבר נתבאר באות מ"ט שא"צ לכתוב השעה וכן צריך לדלג בכל השטר במקום שנזכר שעה חמישית:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה