שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כג
נוסח הצעטלען של ב"ד.
(א) יצחק בן אברהם (כה) גאלדבערג (כו) מכפר פלוני הקעסעריל שבביתו (כז) וחצי הדרומי של עליית ביתו והרפת שלו (כח) שעומד לצד צפון. (כט) ושיפון וחטים וש"ש וקטניות וי"ש שברים וקדאכמאל גצוקערקעס וכל מיני חמץ ותערובת חמץ וחמץ דבוק ובלוע ונוקשה ששם ושבכמ"ש וכל כלים חמוצים וכלים שמונח בהם חמץ ששם ושבבל מקום שבעולם וסוס ופרה ועופות שיש לו:
(ב) ראובן בן יעקב שיינמאן מעיר פלונית בשליחות יעקב בן יצחק ספיר מעיר הנ"ל חצי הצפוני מהחדר של מזרח ביתו שדר בה השבורה לו. והשפייכלער השבור לו בעיר פלונית (ל) ברחוב פלוני. והחנות שיש לו שם ברחוב פלוני, (לא) וזכות שיש לו בשפייכלער שבחצר פלוני ושאצל הבאהן במקום פלוני וברחיים שבכפר פלוני. (לב) ושיפון שיש לו בחצר הנ"ל וחטים שכשפייכלער הנ"ל וקמח שבחנות הנ"ל וש"ש שמונח אצל הבאהן במקום פלוני ושיפון שהולך על הוואנאן במסלה פלונית ובמ"ח והע"ח וח"ב וח"נ וח"ד ששם ובבמ"ש וכל כלים חמוצים וכלים שמונח בהם חמץ ששם ובבמ"ש. והעכו"ם שברחיים הוא ע"ח השוכר:
ג שמעון בן יעקב שפירא (לג) בפי הצעטיל שלו:
ביאור על נוסח הצעטלין על סדר האותיות
כה
בצעטלען צריך לכתוב הכינוי. כי בעיר גדולה נמצאים כמה אנשים שיש להם ולאבותם שם אחד. וא"כ אין מבורר מי הוא זה ואינו מוכח מתוכו וכדקיי"ל בשני יוסף בן שמעון. וע"י הכינוי יתברר הדבר ועי' ת"מ סי' מ"ט:
כו
צריך לכתוב בכל אחד מאיזה מקום הוא. כדי שיוכלו לברר להקונה איפא נמצא החמץ שקנה. ובאנשים שהם מעיר ההיא אין צריך לכתוב מקומו. וממילא נדע שהוא דר בעיר הזאת. וכעין זה כתבו התוס' ריש גיטין ד"ה מכפר לודים שאין דרך להזכיר המקום שהוא דר בו ע"ש:
כז
ע"ל אות ל"ט לבאר שצריך להגביל באיזה מקום הוא החלק בחדר שהשכיר. וא"צ להזכיר שמוכר או שמשכיר. כי זה מבואר בהרשאה:
כח
יש שיש להם כמה רפתים. ומשכירים רק רפת אחד. ולזה צריך לפרש איזה רפת הם משכירים. דבלא"ה הרי ביד המשכיר להראות לו איזה שירצה ע' ב"מ (דף ק"ג) ומנחות (דף ק"ח) ואפשר יראה לו אח"כ הרפת שאין עומד שם מבעלי חיים הנמכרים ושום חמץ. ונמצא שהיה החמץ ברשות הישראל. וגם לא יהי' בזה קנין חצר:
כט
רגילים לכתוב על שיפון בלשון דגן. ובאמת דגן כולל כל מילי דמידגן כדאיתא בנדרים (דף נ"ה) וביו"ד סי' רי"ז סי"ט. וכיון דבנ"ד צריך לפרוט פרטי המינים צריך לכתוב שיפון שהוא לשון מבורר. ובכ"ז אם כתבו דגן אין קפידא כיון שידוע שכ"ה הרגל ההמון לכתוב דגן על שיפון. ואף גבי נדרים אם נדר מדגן ואומר שכיון רק על שיפון י"ל שאינו אסור רק בשיפון ואכמ"ל בזה. אכן כשפורט גם שארי מיני תבואה אזי מוכח ממילא דדגן כוונתו על שיפון וכעין דאיתא בשבועות (דף כ"ג) דאף דשתיה בכלל אכילה מ"מ אם אמר שלא אוכל ולא אשתה מוכח שכוונתו במ"ש שלא אוכל רק על אכילה ע"ש. ויש לחלק ואקצר:
ל
בעיירות הגדולות מאד צריך לכתוב הרחוב ג"כ באשר בלעדי זה קשה למצוא המקום ואין מבורר הדבר מתוך השטר:
לא
יש בזה שני פרטים. או שהניח שם חמצו וא"כ השאילו לו בפירוש את המקום. או שקנה מבעל המקום את החמץ בקנין גמור וממילא הוי פקדון אצל המוכר ומושאל המקום להקונה. ולפ"ז י"ל שיש לו זכות במקום גם כשמונח תבואה אצל הבאהן שהמקום מושאל לו. אך זה הוי כחצר השותפין וע"ל אות ט' ואקצר:
לב
ע"ל אות ח' שבארנו שצריך לחשוב כל המקומות שנמצא בהם חמץ שלו. והחמץ שעל הוואגאן תלוי אם קנה אותו. גם אם הוואגאן קונה לו דהוי ככלי וע"ל אות ז' ח' נ"ט בזה. וע"ל אות מ"א שצריך לכתוב גם חמץ שבכ"מ שבעולם:
לג
נוסח הצעטיל הוא שהמשלח כותב כל המקומות שרוצה להשכירם וכל מיני חמץ שרוצה למכרם ופורט כל מקום ומקום וכן כל מין ומין ומזכיר ג"כ הכלים חמוצים והכלים שמונחים בהם דברים הנמכרים וכן בע"ח כמו סוסים או פרות ועופות אם יש לו למכור. ויכתבו גם החמץ שיש לו בכל מקום שבעולם. והרב או שלוחו כותב על הצעטיל הזה מעבר לדף את מספר הנומער שכתוב שם איש הזה בצעטיל הכולל. וכגון בזה כותב עליו מספר ג' או בכתוב עמים הנקרא ציפער וע"ל אות כ'. וכל הצעטלען המתקבצים נמסרים להקונה בשעת המכירה עם הצעטלען של ב"ד שמוסרים לו: