שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כב
בע"ה באשר ראיתי בין הרבנים נוסחאות שונות בכתיבת שטר מכירת חמץ וההרשאה על זה וכן יש נוסח שטר נדפס בספר ראשית בכורים. וראיתי שיש להעיר בכמה דברים ולתקן הלשון וגם כי במה רבנים ומו"צ דרשו ממני שאתן להם נוסח שטמב"ח. לזאת אמרתי להעתיק בזה ההרשאה והשטמ"ח שהנהגתי וגם מה שיש להעיר בזה והפעם על איזה דברים שחדשתי בזה:
תוקף כח והרשאה ניתן מאתנו (א) החתומים מטה להרב... ולבית דינו איך שאנחנו הח"מ הן בחתימת ידינו (ב) הן במס"ק לאחר נותנים כח והרשאה להרב ולב"ד (ג) ואפילו לאחד מהם למכור כל מיני חמץ שלנו או של משלחינו (ד) כגון כל מיני דגן וקמח וכל מיני סובין וריפות גאגעלאך. פעריל קאשע (ה) גריקע וקטניות ופולים כל מיני לחם, כיגיל קיכל כל מיני גרויפין לעקאך טארט ומאקאראנען כל המינים. כל מיני שאור ועיסות. מאלצין וסלאזינעס. כל מיני יי"ש החריפים או מתוקים. כל מיני גאליווקעם. אראק. כל מיני שכר ופארטער וחומץ ותמצית חומץ וארבעט של חומץ. שמרים בין לחים בין יבישים. קראכמאל ופארבקע. דגים מלוחים. והנכבשים בחומץ של חמץ (מארנאטין) כל מיני בשר יבש וכרכשאות יבישות. כל מיני מרקחת וסאק. שומן ושמן. (ו) כל מיני חמץ הנמצאים באפטייקארסקע ארטיקלען וקישוטי נשים. כל מיני צוקער וצוקערקעס שיש בהם חשש חמץ כל מיני צבעים בשמים כמו זאפרען וגענעלאך ומושקאם קויל וכדומה. קרויט ואוגערקעס. כל מיני אוכלין ומשקין חמוצים הראוים לאדם או לבהמה, ואף אם אינם ראוים למאכל וכל חמץ דבוק. וכן כלים שנדבק בהם או שנבלע בהם חמץ. (ז) וכן כל הכלים שקים שמונחים בהם הדברים הנמכרים. הן אותם שהם ברשותינו. (ח) הן שמונחים ברשות אחרים או עודם בדרך. וכל דבר שיש בו חשש חמץ ותערובת חמץ. ובליעת חמץ. וכן בהמות וסוסים ועופות. וכן (ט) להשכיר כל המקומות שנמצא בהם החמץ ותע"ח ונוקשה (י) כמו בתי רחיים של רוח ושל מים ושל בהמות ושל יד. בתים. חדרים. עליות. מרתפים. רפתים אורוות וליאדאווניעס. שפייכלערס וסקלארין של יי"ש מחניות שיינקען. דיסטיליארנעם וגרוזעלגעם. פאבריקין של חומץ וכל המקומות שנמצא בהם חמץ ותע"ח וח"ב וח"נ וח"ד. הן של עצמינו יא) הן של משלחינו (יב) ושל אחרים שברשותנו ובאחריותנו הקנוים לנו או מושכרים לנו או שאולים לנו, וכן המקומות שעומדים שם הבהמות והסוסים והעופות שלנו או של משלחינו. כל המקומות הנ"ל יכולים להשכיר מיום דלמטה או מיום אחר על איזה זמן שירצה הרב הנ"ל או אחד מב"ד ויכול להשכיר קרקעות ולמכור ולהשכיר מטלטלין הנ"ל לכל מי שירצו ובאיזה אופן שירצו ובאיזה מקח שירצו ואף לסמוך על שומת בקיאים או על איזה אנשים שירצו. ואף להוזיל מן המקח כרצונם, ואף למכור ולהשכיר בהקפה ואף למי שנראה שאינו בטוח על דמי המכירה והשכירות. ואף לזקוף במלוה דמי המכירה והשכירות, ולא נוכל לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי (יג) וכן רשות בידם לתת רשות לשוכר המקומות לעבור דרך רשויות שלנו כדי להגיע למקום שישכרו וכן שאם' יהי' סגור איזה מקום שישכירו. יוכל לשבור הדלת כדי ליכנס שם והכל כפי שירצה ויעשה הרב הנ"ל וב"ד שלו כנ"ל. (יד) והרשות בידם להקנות ולהשכיר כל הנ"ל ככל הקנינים המועילים עפ"י ד"ת ותקחז"ל ובאיזה אופן וקנין שירצו (טו) וכסף המכירה והשכירות יקחו להם אם ירצו (טז) וכן אנחנו הח"מ נותנים כח והרשאה להנ"ל למסור ולעשות פערעדאציעס מהפאדראטין שיש לנו להעמיד לאנשי חיל או לבתי אסורים פראוויאנט. פוראז. לחם. גרויפין. וקמחים. נותנים אנחנו כח והרשאה להנ"ל למסור (איבערצוגעבען) את הקבלנות שלנו לכל מי שירצו וכנ"ל (יז) ואנחנו הח"מ נותנים כו"ה להרב הנ"ל וב"ד או לאחד מהם למכור כל מיני חמץ ות"ח וח"ב ושקים חמוצים וכ"ח וה"ג שיגיעו לידינו ולרשוחינו מעכשיו עד שעה החמישית ביום י"ד ניסן דנא (יח) ושעה החמישית בכלל ככל האופנים הנ"ל וכן של משלחינו. ומעתה מה שנקנה או נקבל חמץ או תע"ח או חמץ בלוע או חמץ דבוק או כ"ח אנחנו או משלחינו בכל מקום שבעולם יהא הכל על דעת השליחות הזאת. וכל זכות שיש לנו או למשלחינו בכל מיני חמץ בכמ"ש באיזה אופן שאפשר למכור ע"פ ד"ת. על הכל אנחנו הח"מ נותנים כו"ה להנ"ל למכור בנ"ל. וכן אם יש ברשותינו או ברשות משלחינו חמץ של אחרים באופן שאנחנו או משלחינו חייבים באחריותו בגניבה ואבידה או בפשיעה. ויש בידינו או ביד משלחינו ע"פ ד"ת למכרם. אנחנו נותנים כו"ה להרב הנ"ל וב"ד למכרם (יט) או למסור לאחרים אחריותם וככל הנ"ל. וכן להשכיר זכות שיש לנו או למשלחינו במקומות שנמצא בהם כל מיני חמוצים הנ"ל, (כ) ופרטי מיני חמוצים ותע"ח וח"ב וכ"ח ובע"ח ומקומות למכור או להשכיר על הכל אנחנו נותנים להרב הנ"ל או ב"ד כל דין תורת נאמנות כבי תרי כפי שירשמו בהצעטלען בכתבם או בכתב אחרים שהם יצוו אותם לכתוב פרטי קרקעות ומטלטלין הנ"ל. ויהא לב"ד נאמנות להגיד למי צוו לכתוב הצעטלען ועכ"פ הנומערין על הצעטלען. ויבורר זה ע"י שיחתמו ב"ד על חצעטלען שיעשו הם או מי שיצוו לו לכתוב ששם יתבאר שם האיש שבנומער הלז הוא צעטיל שלו וימסרו הצעטלען ליד הקונה והשוכר. ונאמנים על כל זה כבי תרי שעשינו אותם שלוחים על כל מה שירשמו בהצעטלען למכור ולהשכיר. ובדתנ"א להנ"ל נגדינו ונגד כ"כ ויו"א ונגד משלחינו וכ"כ ויו"א בעסק שליחות זה וקבלת דמי המכירה ושכירות הנ"ל בבי תרי לעולם וגם פוטרים אנחנו אותם מכל טענות פשיעה בשליחותם. (כא) והותנה שאף אם לא תועיל השליחות לאיזה דבר מכל הנ"ל. בכ"ז תתקיים השליחות בשארי פרטים שמועילים ע"פ ד"ת. ולא תבטל השליחות עי"ז. (כב) והרשות ביד השלוחים הנ"ל או ביד אחד מהם לעשות שליח אחר במקומו את כל מי שירצה אף שלא בפניו ואף בלא אונס על כל האופנים שבשטר הרשאה זה. וקבלנו עלינו בא"ח שלא לבטל שליחות הנ"ל. ואם יצוו הרב הנ"ל או ב"ד לנו או למשלחינו לחתום קנינים להקונה ולהשוכר שימכרו וישכירו לו ואף ליתן פארסאלנאסט על כל זה ועל שליחות זאת. מחוייבים אנחנו ומשלחינו לכתוב ולחתום כפי רצונם. וכפי שיגמרו עם הקונה והשוכר עלינו ועל משלחינו לקיים ושטר שליחות זה לא יופסל ולא יוגרע משום ריעותא גרר ומחק ומישטוש וספק בלשון. והכל יהיה נידון ונדרש לקיום ולחיזוק שליחות הנ"ל. ושטר שליחות זה יהא ככל חומר שטרי שליחות והרשאות הנהוגים בישראל ועשויין כתיקון חז"ל. וכל הנ"ל נעשה בקגא"ס מעכשיו בכאוהיו"מ ע"פ תקחז"ל בענין דלית בו משום אסמכתא ודלא כטדש"ט. ולראי' באנו על החתום (כג) יום. נאום (כד):
ביאור על ההרשאה על סדר האותיות
א
ההרגל לכתוב בכל השטרות. אני הח"מ. והרבה פעמים נמשך השטר על עבר השני מהנייר ועוד יותר וא"כ אינו חותם למטה בצד זה. וצ"ל שהכוונה שחתום למטה מהשטר. ולכאורה הוא דחוק כי ע"ז שייך לשון אחר השטר ולא למטה. אכן מצינו בב"ב (דף קס"ה ע"ב) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים וכו' הכל הולך אחר התחתון. ושם (דף קס"ז ע"ב) איתא ילמד תחתון מעליון וכו' ספל מלמעלה וקפל מלמטה וכו' הרי מצינו דקרי מה שבסוף השטר בלשון מלמטה אף שאפשר שסוף השטר מגיע מעבר לדף בראש הדף. ויש לדחות דשם לא מצי למימר תחילה וסוף. דהא אפשר שגם שניהם כתובים באמצע השטר. ורק אחד כתוב קודם והשני אח"כ. ואף דאיתא בב"ב שם שהמנהג לחזור בסוף השטר את ענינו של שטר. כבר כתבו הרשב"ם שם והתו' שם (דף קס"ו ע"ב) ד"ה א"כ והתו' בב"מ (דף ז' ע"ב) ד"ה דאית דהתם לא איירי בשיטה אחרונה. רק מקודם. וא"כ אפשר שיש בשטר זה שני ענינים. וכשגמר ענין אחד חוזר אותו ואח"כ כותב פרט השני. וחוזרו ג"כ. ובשיטה אחרונה חוזר הכל. ולזה לא מצי למימר תחילה וסוף רק למעלה ולמטה. אבל ז"א דהא איתא בגיטין (דף פ"ז ע"ב) שאם שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים חחומים למטה כשר. ומבואר שהגט נגמר בתחילת הדף השני כיון שלא נשאר רק מקצת ומ"מ קרי לה למטה ויש לדחות דמ"מ חתומים העדים תחת הגט ונקרא זה למטה. אבל אם יחתמו בדף השני ולא נכתב שם דבר. ודאי שאין לקרוא זה למטה ולזה היה ראוי לכתוב אנחנו החתומים על הנייר הזה:
אכן ע"פ רוב חותמים בימים שונים כי אין באים כולם כאחד וצריך אז לכתוב להם הזמן שחתמו כמש"ל אות כ"ב. א"כ אפשר לכתוב בראש כל דף לשון זה. גם אנחנו הח"מ נותנים כו"ה להרב וכו' ככל הפרטים המבוארים מעבר לדף (או בדף הדבוק. או בנייר הדבוק) ונעשה בכל אוהיו"מ ע"פ תקחז"ל ככל המבואר שם ובעה"ח יום פה וזה יותר נכון שלא יצטרכו לשנות לשון שהורגלו לכתוב בשטרות הח"מ. וגם דאיך אפשר שיכתוב בתחילה אנחנו החתומים בכל הנייר דהא אפשר לא יחתמו ביום ההוא כל כך אנשים שיצטרכו לחתום מעבר לדף. ויצטרך לכתוב מעבר לדף את הלשון שהזכרנו. וא"כ מיחזי כשיקרא מ"ש מקודם החתומים בכל הנייר. ובעיירות הגדולות שאין מספיק נייר אחד לחתימות על ההרשאה ראיתי דיינים שנוהגים לצוות שיחתמו על נייר חלק וכותבים למעלה ששייך לההרשאה. וזה אינו נכון דזה הוי רק כחתימה חלקה: וזה אין מועיל רק לענין חיוב שבחתימתו זאת מחייב א"ע בכל מה שיכתבו למעלה על חתימתו וכמ"ש הפוסקים לענין שטר ממרמות הנהוג. אבל לענין קנין או שליחות לא מהני זה דהא צריך שידע מה שהוא מקנה. וע' קצה"ח ונתיבות ר"ס מ"ב ויש להאריך בדבריהם ואכמ"ל והעיקר לענ"ד כנ"ל. ונהי שאף החותמים על ההרשאה אין יודעים מה כתוב שם. מ"מ מהני משום שמקבלים על עצמם ככל הכתוב בשטר זה וכדקיי"ל בח"מ סי' מ"ה ס"ג וסי' ס"א ס"ג. אבל כשאין כתוב מאומה לפני חתימתו לא שייך זה. ואף שכתוב שזה שייך לההרשאה. מ"מ הרי לא נתבארו פרטי ההרשאה. והרי יש נוסחאות שונות בהרשאות למכ"ח. ולזה נראה שצריך לדבק הנייר הזה לגוף ההרשאה ויכתוב בתחילת הדף הלשון שהזכרני. ולכאורה יש לחוש באופן כזה שהקונה יכתוב שטר הרשאה אחר וידביק אותו להניירות הללו. ועי"ז תשתנה המכירה כי אז יראו ששינו מכפי ההרשאה ותתבטל המכירה. וא"כ אין מוכחת המכירה מתוך השטר ע"ל אות ט' בזה. אבל ז"א דהא מבואר בנוסח שט"מ שלי שכל החתומים בהרשאה מפורש חמצם ומקומותם בצעטלען. א"כ יהא ניכר הזיוף כי אם יעשה הרשאה אחרת לא יוכל לזייף החתימות שיש שם. ואם ידלגם יהא ניכר. כי יראו שבצעטלען יש אנשים יותר מהחתומים על ההרשאה. ומהצעטלען לא יוכל להטמין כי מנהגינו לכתוב מספר הצעטלען מהחל ועד כלה. והרי יחסרו המספרים הראשונים אם יטמינם. ובכ"ז יותר טוב שעל כל נייר יהא כתוב הרשאה מיוחדת:
ב
זה מפורש בח"מ סי' מ"ה ס"ה דמהני מס"ק לכל דבר. אך מבואר שם שצריך עדים שצוה לחתום שמו. או שיחתום סופר הקהל שידוע שקבלוהו עליהם שיהי' נאמן לזה. ע"ש באחרונים. ואצלינו לא נהגו לקבל עליהם איש אחד שיהא נאמן לזה וצ"ל שסומכים שהרי הבע"ד לא יכחיש את זה כי היכי שלא יעבור על בל יראה. ולפ"ז צריך לכתוב בשטר מכירה שנותן הקונה נאמנות להרב המוכר לו שכל אותם החתומים במס"ק שכ"ה האמת. דבלא"ה יוכל הקונה לומר אח"כ שלא ראה זה בעת הקנין ואינו מאמין שצוה הבע"ד לחתום. וגם יש לדון דכיון שהבע"ד יכול להכחיש. א"כ אין מוכח מתוך השטר שהוא מדכיר רשותו ע"ל בזה. ועי' קצה"ח ונתיבות ר"ם מ"ב אי מיקרי מוכח מתוכו היכא שיכול לטעון שהוא מזוייף. ויש להאריך בזה ונראה דבנ"ד ע"פ רוב יש עדים בשעת מעשה. ועוד נראה דגם השליח הוי עד כדקיי"ל בקדושין (דף מ"ג) ובאה"ע סי' ל"ה ס"ב. ורק בממון אמרינן שם דלא הוי עד משום שצריך שבועת היסת. וזה שייך רק כשיש הכחשה במסירת הממון ששלח על ידו. אבל אם אין בזה הכחשה רק ההכחשה על גוף השליחות ואין השליח נוגע בדבר. בודאי השליח נאמן וכעין הא דאיתא בח"מ סי' קכ"א ס"ט שי"א שאם פטר את השליח משבועה הוי עד. ואף החולקים שם ע"ז. מודו בכה"ג דנ"ד. וכן קי"ל בקדושין שם ובאה"ע שם שאם אין הכחשה בנתינת הממון הוי השליח עד. ואף שיש לדון בזה עדיין ע' באחרונים באה"ע שם אבל עיקר הדין הוא כנ"ל. ולזה אקצר. וא"כ יש כאן ב' עדים הדיין שנעשה לשליח והאיש החותם בשבילו. ובכה"ג עדיף טפי כמ"ש הט"ז באה"ע שם סק"ב ע"ש. ולפ"ז ראוי ליזהר שלא יחתום בשביל קרוב שלו. ויש דיינים שחותמים בעצמם בשביל המשלח ואין עדים בשעת מעשה וזה לא יתכן כנ"ל. אם לא שנאמר דעל שעת מכירת חמץ ידוע שקבלו עליהם את ב"ד שבעיר שיהיו נאמנים על כל מה שיכתבו ויחתמו בעסק זה. והוא דחוק כי לא מצינו קבלה זו. ולזה צריך ליזהר בזה וכמש"ל:
ג
במקום שיש ב"ד שלם המנהג לכתוב שעושים לשלוחים את הרב וב"ד שלו כדי שלא יהיו הדיינים כדבר טפל בעלמא. ובפרט כי ע"פ רוב אין הרב יושב בעצמו בעת עשיית השליחות. ואף דמצינו בר"ה (ד' כ"א ע"ב) שאף אם נמצא עוד אחד אין מזכירים אותו בשביל כבודו של אדם גדול מ"מ אין שייך זה בדיינים שגם הם ת"ח. אבל בכ"ז נראה שראוי לכתוב שעושים שליח אף את אחד מהם כי אולי יזדמן שאחד מהם יסע בתוך כך למקום אחר או יחלה ח"ו. ויהי' עיכוב בכל העסק הזה אשר זמנו קצר. ואף דקיי"ל דל"ח למיתה מ"מ לחולי או נסיעה וכדומה יש לחוש דזה הוי תרי מיעוטי דקיי"ל בקדושין (דף ע"ג) ובברכות (דף נ"ג) דמצטרפי למחצה. ועוד דכיון שבני העיר סומכים על ב"ד שבעיר ומשלמים להם בעד זה הוו ש"ש וצריכים לעשות הדבר בכל האפשר שלא יוכל להיות שום סיבה ואף לחוש למיעוט דש"ש חייב אף ברוח שאינה מצויה וכדומה ועי' סי' רצ"א בש"ך סקי"ח. ולזה צריך לכתוב שנותנים כו"ה אף לאחד מהם. ואין חשש בזה משום ברירה. דהכא כל אחד נעשה שליח תיכף. וא"צ שיתברר שליחותו אח"כ וכדקיי"ל בגיטין (דף ס"ז) שאפשר לעשות הרבה שלוחים בבת אחת שיוכל כל אחד מהם לעשות השליחות. ובמקום שאין ב"ד ועושים שליח רק את הרב לבדו. א"א בתקנה לענין חולי וכדומה. ומ"מ אפשר ע"י עשיית שליח אחר. וע"ל אות כ"ב:
ד
משפורטים מיני החמץ ראוי שכל רב יראה אם יש במקומו דבר כזה שלא יהא מיחזי כשיקרא אך ז"א דהא עדיין אינו יודע מי יבוא לעשותו לשליח. ולפעמים באים ממקומות שיהי' להם גם מין זה. ובכ"ז אין בזה חשש שעושה שליח על דבר שאינו ברשותו. כי הלא הודאת בע"ד כמאה עדים וכעין מ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אע"פ לענין מי שמקנה אג"ק אף שאין לו קרקע. ובגוף המכירה אין חשש בזה כי הלא כתוב בנוסח השטר שיש נאמנות להמשלחים איזה דברים היו אצלם ואיזה לא היו וע"ל אות ל"א בזה:
ה
יש שכותבים גם גריקא וקטניות. ואף שאינם חמץ. מ"מ יש חשש תערובת חמץ עי' סי' תנ"ג. וקטניות י"ל שא"צ לכתוב. ואף שגם בהם יש חשש תערובת חמץ כדאיתא בסי' תנ"ג. מ"מ ניכר החמץ בהם ואפשר לברר מה שנמצא בהם מחמשת המינים אבל בגריקא אין ניכר כ"כ. אכן הרי זה נכלל במה שמזכיר אח"כ תערובת חמץ. ולזה יותר טוב שלא לכתוב גריקא וקטניות דמיחזי כחוכא שמוכר דבר שמותר לאוכלו מעיקר הדין. וגם כי החשש הוא שנתערבו גרעיני תבואה. וזה אינו חמץ רק אם הם מצומחים או כשיבוא עליהם מים. והוי חשש רחוק. אכן מיני תבואה צריך למכור כי א"א שלא יהא בהם גרעינים מצומחים. ולא שייך בזה ביטול כי האיסור ניכר ואינו בטל רק ע"י טחינה. ומ"מ נוהגין למכור ולקנות תבואה בחוהמ"פ לפי שאף אם יש שם מצומחים. מ"מ הם מעטים מאוד וכשמוכר אינו לוקח יותר בעד המעט הזה. והלוקח אינו נותן יותר בעד המעט הזה. ולפ"ז כשלוקח תבואה צריך לכוין שאינו רוצה לקנות את המצומחים. ומה שאין נוהגים כן נראה שסומכים אהא דאיתא בקדושין (דף נ"ג) וב"מ (דף צ"ו) ונדרים (דף ל"ה) דאיסורא לא ניחא ליה לקנות. ומה שאינו מתנה ע"ז בפירוש הוא משום שאינו מעלה על דעתו שיש בהם מצומחים. ואף שכתב המקו"ח סי' תמ"ח סק"ג דאף דלא קנה מ"מ חייב באחריותו כדין המוצא מום במקחו. מ"מ זה שייך רק כשהוא מום בגוף המקח. אבל בנ"ד שהוא רק מעט ואינו רוצה לבטל המקח בשביל זה. א"כ ה"ז הפקר כי עכו"ם המוכר סילק עצמו מזה. והוא אינו רוצה לקנותו וכעין הא דב"ב (דף נ"ד ע"ב) ולפ"ז בשנה שידוע שיש בתבואות הרבה מצומחים צריך לפרסם שאסור לסחור בחהמ"פ בתבואה כי אז יש להמצומחים שבהם שיווי גדול. והרי הוא מקבל דמי חמץ או קונה חמץ בפסח. וא"ל דכיון שמכר התבואה ע"י ב"ד לעכו"ם. נמצא שמוכר התבואה ע"ח העכו"ם וכמבואר בנוסח השטר מכירה להלן. ז"א דא"כ נתיר למכור בפסח כל מיני חמץ שיאמר שמוכר ע"ח העכו"ם הקונה. וחלילה לומר כן. ואין לך רוצה בקיומו גדול מזה. ואף דמ"ש המהרמשי"ק סי' ר"ו וכמה אחרונים שאם מכר חמץ בפסח בטלה כל השליחות י"ל דאין זה שייך לפי הנוסח בשט"מ דלקמן שכל מה שימכרו מהדברים המכורים יהי' ע"ח הקונה. מ"מ פשוט שאסור כנ"ל, וגם כי בלא"ה נדחקו הפוסקים הרבה לבאר ענין מכ"ח שלנו דהא הוי כהערמה. ואם ימכרו החמץ בפסח. אין לך הערמה ניכרת גדולה מזו. ורק כשהעמידו קודם הפסח עכו"ם למכור החמץ כל הפסח. בזה המנהג לבאר בשטמ"ח שהעכו"ם מוכר ע"ח הקונה. אבל חלילה שישראל יעסוק בזה ואף שאינו מחזיק החמץ בידו ומ"מ תבואה שאין ידוע אם יש בה מצומחים. ואף אם יש בודאי הוא מעט מן המעט. נראה שיש להתיר למכרן וכמש"ל לפי שהמעט הזה אין בו שיווי דמים ואינו מקבל כסף עבורו. ואם יש לו תבואה הרבה. ולפי אומדנא יש שיווי להמחומצים שבכל התבואה אזי יש עצה שיכוין שאינו מוכר רק אותם שאין מצומחים והכסף בעד המצומחים יבער כי לתתם במתנה להקונה העכו"ם אסור בחמץ. אכן אם יש בתבואה הרבה מצומחים אסור לסחור בהם בחוה"פ ושומר נפשו ירחק מזה בכל גוונא. וכן כשנותנים תבואה לעופות ולסוסים צריך ליזהר שלא יהא בהם מצומחים אי מבוקעים דהוי נהנה מחמץ. והעופות והסוסים שמוכרם עם החמץ אסור לו להאכילם חמץ רק עכו"ם יאכילם:
אכן בכ"ז נראה שצריך לכתוב גריקא וקטניות. דהנה הא שכותבים למכור תערובת חמץ וחמץ בלוע ע"כ צ"ל הכוונה לדבר שאינו מבורר רק שאפשר נמצא איזה דבר שנתערב או נבלע בו חמץ. דבדבר מסויים בהכרח צריך לפרוט אותו וכמ"ש הפוסקים דלהכי צריך לפרוט המינים שמוכר כי היכי דליהוי המכירה דבר מסויים. ומיושב בזה מה שכותבים בשט"מ דברים שונים שאין בהם רק תע"ח ובליעת חמץ אף שכבר כתב דרך כלל תע"ח וח"ב. והיינו משום שצריך לפרוט את המינים הידועים שאפשר יש בהם תע"ח וח"ב. וזה א"ל שמוכר רק את החמץ המעורב בו ולא את גוף הדבר. דז"א דידוע שאין דרך לקנות דבר כזה ומי זה יתרצה לקנות איזה גרעיני חמץ שיברור מתוך קטניות וגריקא וכדומה. ואין לך הערמה ניכרת יותר מזה ועכצ"ל שמוכר כל הדברים שנתערב בו חמץ. ולזה צריך לפרוט את המינים הידועים שיש בהם תע"ח, וממילא בקטניות שמפורש באחרונים שיש בהם חשש תע"ח צריך לפורטם בהרשאה ובשט"מ. ובזה מיושב מה שפורטים הרבה דברים שאין בהם רק חשש חמץ. ואף שמזכיר בשטר רק גריקא וקטניות וכדומה. מ"מ ממילא יש בכלל זה גם החמץ המעורב בהם כי כן הוא דרך בנ"א כשמוכר דבר מוכרו עם תערובתו. וכן קיי"ל בב"ב (דף צ"ד) בדבר שדרכו בכך. ומכ"ש הכא שמוכח מתוך הענין שעיקר מכירתו הוא בשביל החמץ המעורב בו:
ו
הנה נפרט בזה אף דברים שאינם ראויים לאכילה ואף לאכילת כלב וכמו מינים שבאפסייק וכדומה. והטעם דהא דקיי"ל שאם נפסל מאכילת כלב לא מיקרי אוכל. היינו רק כשנפסל מצד שנתקלקל. אבל אם הוא מצד שאין דרך הכלב לאוכלו ואפשר להפרידו או לערב במים ויוכלו לאוכלו מיקרי אוכל. ואטו יי"ש חזק שאין הכלב אוכלו וגם אדם לא יוכל לשתותו בלי מזיגה נימא דלא הוי אוכל. ואף ר"א דס"ל בברכות דף נ' ע"ב) דיין חי אין דינו כיין. מ"מ משקה הוי. ועכ"פ הא הלכה כחכמים שם. ואף שיש הרבה מיני רפואות שאין ראוין לגמרי לאכילה ולא יועיל שום תיקון. בכ"ז צריך לכתוב אוכלין שאין ראוין בשביל אותם שיש להם תקנה וע"ל אות מ"ג ובמק"א הארכתי בזה אי מיקרי אוכל בכה"ג:
ז
הנה אנו מחמירים לכלול בשט"מ גם קנין חצר. וקשה דהא קיי"ל בח"מ סי' ר' שכלים של מוכר ברשות לוקח לא קנו. וע"פ רוב מונח החמץ בכלים. ואף שמוכר בלא"ה כל הכלים של חמץ. היינו רק שנדבק או נבלע בו חמץ. אבל כלי שמונח בו חמץ יבש ואינו נדבק לא שמענו ולזה צריך לפרש שמוכרים הכלים שמונח בהם החמץ ובאשר יש בזה כלי מתכות וזכוכית הצריכים טבילה. לזה כתבתי שאותם הצריכים טבילה ישכירו אותם כי כל' המושכר ללוקח קינה ג"כ ברשות לוקח. וכלי מושכר ומושאל לעכו"ם א"צ טבילה עי' יו"ד סי' ק"כ ובשיבת ציון ועוד אחרונים כתבו סתם שאינו מוכר כלים הצריכים טבילה ולא הרגישו דהא ע"כ צריך למכור הכלים שמונח בהם החמץ. ועל השי"צ ל"ק כי לא נזכר בנוסח שלו קנין חצר. אבל על אותם שהזכירו קנין חצר קשה. ולזה צריך לכתוב בההרשאה סתם למכור הכלים שיש עליהם חשש חמץ. ובשט"מ יוכל לבאר שמוכר רק אותם שא"צ טבילה. והכלים שמונח בהם החמץ וצריכים טבילה ההכרח לכתוב שישכירו את הכלים וכמש"ל. וגם כי יש כלים ושקים שהם רק שכורים להם ואין יכולים למכרם רק להשכירם. וכן הוואגנעס של תבואה וע"ל אות נ"ט וצריך לכתוב שקים וכלים שמונח בהם דברים הנמכרים. כי בלשון בנ"א י"ל דשקים אינם בכלל כלים בלשון בנ"א. ובפ' שמיני משמע ששק אינו נקרא כלי ועי' חגיגה (דף כ"ו ע"ב) ושבת (דף פ"ג ע"ב) ויש לדחות ולהוכיח משם דשק נקרא כלי ועי' פט"ו דכלים ובמפרשים שם. ועכ"פ אצלינו נראה ששק אינו נקרא כלי ויש לדון בזה לענין נדרים ואכ"מ. והנה אף שכתבו האחרונים שצריך לפרוט מיני החמץ כי היכי דליהוי דבר מסויים. מ"מ לא נהגו לפרוט כל מיני הכלים. כי ע"פ רוב ידוע איזה כלים נמצאים בבית כל אדם שמשתמש בהם. וכלים שמחזיק בהם דברים הנמכרים ג"כ ידוע שע"פ רוב הוא חביתים וסלים וקדירות. ושקים יכתבו מפורש כנ"ל והוי כדבר מסויים:
ח
את מיני חמץ המונחים ברשות אחרים צריך לפרוט בהצעטלען באיזה מקומות הם כדי שיהי' המכיר' דבר מסויים ויחסר רק מדידה. ואף שאין הקונה קורא את הצעטלען בעת קנייתו, מ"מ צריך שיוכל לקחת החמץ בעת שירצה ע"פ הצעטלען שבידו וכמבואר באחרונים שצריך שיוכל הקונה לקחת החמץ בכל עת שירצה. והסחורה שקנה רק בכסף הנה מה שקנה מעכו"ם צריך לפרוט כי בדיניהם קונה בכסף לחוד ובזמנינו סמכא דעתו ע"ז וגמרי ומקני וקנו. ומה שקנה מישראל בכסף נראה שא"י למכור. ורק המוכר ימכרנו בכלל חמץ שלו ולא יעבור בזה על דיבורו. כי ימכרנו ע"ח הקונה דלא גרע מפקדון שיכול הנפקד למכרו כדי שלא יאסר בהנאה. ואם עשה גם צו שלאק. דינו כסיטומתא. ועם כסף אנו דנין דהוי קנין גמור וצריך לפרוט אותו. ואם קנה בכסף ושטר אף דקיי"ל בב"ק (דף ע"ט ע"ב) דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו. ופירש"י שדינו כדברים בעלמא מ"מ אצלינו הוי כסיטומתא כי כן הוא מנהג הסוחרים. ולזה אם נתן גם דמי קדימה. יש לדון דהוי קנין גמור. וצריך לפרוט אותו:
ט
כ"נ שא"צ להזכיר מכירת הרשויות ואף שכתב המקו"ח סי' תמ"ח שצריך למכור הרשויות. בכ"ז באשר ע"פ רוב דרים אצלינו בדירות שכורות. א"כ אין תועלת בזה. וגם כי לענד"נ דשכירות עדיפא דהנה המקו"ח סי' תמ"ח פקפק במכירת החמץ הנהוג אצלינו דכיון שאין המשלח חותם את השטר אין לו דין שטר דלא הוי מוכח מתוכו. והנה בשט"מ לקמן מתוקן זה שמפורש בשטר שמשכיר לו את כל המבואר בהצעטלען מהאנשים שחתמו על הכו"ה ושמוסר את ההרשאה והצפטלען להקונה והוי זה שפיר מוכח מתוכו ועדיין יקשה מאותם שחתמו במס"ק וכמש"ל אות ב' וכן מאותם שנעשו רק שלוחים בע"פ מהמשלח והם חותמים על ההרשאה. אבל בשכירות א"צ לחוש כ"כ כי מעיקר הדין נקנה שכירות בכסף לחוד והרבה פוסקים כתבו שאף במקום שכותבים את השטר נקנה בכסף לחוד. וגם כי בשכירות הוו שהיא רק על שני שבועות אין דרך לכתוב שטר. ולא הוי מקום שכותבים השטר. ובזה יתישב ג"כ מה שפקפקו הרבה אחרונים על מכ"ח שלנו שאין עושים השטר פארמאלנא ולשלם גושפנקא דמלכא כחוק אשר בדיניהם אין ממשות לשטר כזה. דכ"ז רק בשטר מכירת קרקע. אבל בשטר שכירות קרקע או מכירת מטלטלין. יש לו דין שטר בדיניהם. ורק שצריך לשלם קנס עבור המס שלא שלמו מזה כחוק:
ועוד יש חשש גדול במכירת החדרים דהא עי"ז נפטרים החדרים ממזוזה כדין בית עכו"ם. ואחה"פ כשחוזר וקונה הבית ממנו צריך לקבוע בו מזוזה. כי המזוזה הקבועה מכבר נקבעה בפטור והוי תעשה ולא העשוי. וכעין זה כתבו האחרונים לחוש בסוכה שנעשתה בבית שבימי החג פטורה מן המזוזה וע' שע"ת סי' תרכ"ו בזה. אבל כשמשכירים החדר ומבארים שגם להמשכיר יש רשות ליכנס שם ולהשתמש כמבואר בנוסח שט"מ דלקמן ואינו משכירו לעכו"ם לחלוטין שפיר חייב במזוזה. ואף דקיי"ל בסי' רפ"ו ששותפות עכו"ם פוטר ממזוזה. נראה שזה רק כשהעכו"ם יש לו קנין בגוף הדבר. או שעכ"פ דר שם. אבל כשיש לו זכות להשתמש בחדר של הישראל איזה ימים. ודאי א"ל שפוטר ממזוזה. ובנ"ד אין העכו"ם דר שם ורק השכיר לו על זכות שיהא לו שם להחזיק חפציו. וגם דהא הביא הב"י סי' רפ"ו שהרשב"א ס"ל דישראל ועכו"ם שותפים חייב במזוזה וכתב בברכ"י שצריך לקבוע מזוזה בלי ברכה ע"ש באורך. וחשש סכנה שכתבו האחרונים בסי' רפ"ו לא שייך בנ"ד כמובן. ואין להקשות דהא בשט"מ מבואר שכוללים בו גם קנין חצר. וכיון שהחדר משותף אין החצר קונה כדאיתא בב"ב (דף פ"ה) ובח"מ סי' ר'. ז"א דהכא אינו משותף כולו. דמקום שהדבר הנמכר מונח עליו משכירו לחלוטין להעכו"ם על שני שבועות. ורק שאר החדר נשאר להמשכיר לעבור שם או להשתמש בו. והרי מפורש בב"ב (דף פ"ו) ובח"מ שם דסגי כששוכר את מקום דבר הנמכר. וא"צ שישכור כל החדר ההוא. ועפ"ז יתישב ג"כ מה שראיתי בר"ב ועוד אחרונים שהעירו שהעכו"ם יאסור מלטלטל שם בחצר. אבל בשכירות אין חשש בזה וכדקיי"ל באו"ח ר"ס שפ"ב שהעכו"ם השוכר מישראל אינו אוסר רשותו לשבת. ועי' חיבורי ח"ג סי' י"א. שוב ראיתי בשיבת ציון סי' י' שכתב ג"כ דשכירות עדיפא ממכירה לפי שנקנה רק בכסף וא"צ שטר וגם כי יש שדרים רק בשכירות. ושמחתי שכוונתי לדעתו הק'. אבל לא הרגיש שם בשאר הסברות שבארתי שיש כמה מעלות טובות לשכירות על מכירה וגם הרב רש"ז זצ"ל בשו"ע שלו כתב דשכירות עדיפא אך אצלינו אין שייך טעמו ע"ל אות נ"ח:
והנה גם בשכירות יש חשש כי ע"פ רוב מתנה המשכיר שלא יוכל השוכר להשכיר לאחר בלי רשותו. וא"כ איך משכירו כעת להעכו"ם. וכבר הרגיש בזה בשיבת ציון סי' י' וכתב שצריך ליטול רשות מהמשכיר והוא דבר קשה. וגם כי כמה אנשים דרים אצל עכו"ם. ויקשה לפעול זה אצל העכו"ם. ובישראל י"ל דאדעתא דהכי השכיר לו כי כל ישראל יודעים שהמנהג להשכיר הרשות בשעת מכ"ח. אבל בעכו"ם לא שייך זה. אכן לפמש"ל שאינו משכיר להעכו"ם רק המקום שמונח בו החמץ ולא כל החדר ומשכיר רק על שני שבועות. בזה א"צ רשות המשכיר דרק למסור החדר לגמרי לאחר אין לו רשות משום שינוי דעת או שיאמר השני קשה ממך. אבל בכה"ג ודאי דשרי. ואטו אסור להשוכר לתת רשות לאחר להחזיק איזה דבר איזה ימים באחד מחדרים המושכרים לו ולא מיקרי זה מרבה בדיורים כיון שאינו משכיר לדירה וע"ד כן משכירים שיוכל לפעמים לתת רשות לאחר להחזיק דבר מה כדרך הסוחרים:
ולכאורה יש לדון בזה דהא הרבה פוסקים ס"ל שאם קיבל הישראל אחריות חמצו של עכו"ם בעינן דווקא שייחד לו בית כדי שיהא החמץ ברשות העכו"ם עי' תוס' פסחים (דף ו') ובפוסקים סי' ת"מ. והמקו"ח כתב בסי' ת"מ דבמכ"ח הנהוג אצלינו שהעכו"ם אינו בטוח ואם יאבד החמץ אין לו לשלם עבורו. הוי כעכו"ם אלם שדעת הרבה פוסקים בסי' ת"מ דמיקרי אחריותו על הישראל וצריך לבער אם לא יחד לו בית. וא"כ כיון שנשאר להישראל זכות בחדר שמשכיר לו לא הוי יחוד בית וחייב לבער. והנראה בזה דבאמת הא דיחד לו בית הוא לאו דווקא וה"ה יחד לו זויות דמאי שנא כיון שעיקר הסברא הוא דליהוי כאלו קיבל אחריות חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם. וא"כ ה"ה יחד זויות והקנהו לו. וכן פירש"י שם שהכוונה יחד לו זויות ע"ש וה"ה להתו' דמ"ש. ורק להתוס' צריך לפרש שמקנה לו את המקום שיחד לו. ולזה גם בנ"ד כיון שמשכיר לו גוף החדר. רק משאיר שם זכות לעצמו לילך דרך שם או להשתמש שם במקום הפנוי כעת מיקרי זה חמצו של עכו"ם ברשות העכו"ם והנה הרא"ש כתב בשם הר"י שאם הפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר בב"י לפי שהנפקד הקנה לו מקום החמץ והוי כאלו הוא ברשותו. והקשה הט"ז ס"ס ת"מ דא"כ למה קיי"ל דחמצו של עכו"ם המופקד אצל ישראל צריך לבער אם לא יחד לו בית. נימא דהוי כאלו הוא ברשותו של עכו"ם כי הישראל הקנה לו מקום החמץ. והח"י תירץ דכיון שהמפקיד אינו בר ביעור חל חובת ביעור על הנפקד. והוא תמוה דכיון דהוי חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם אין כאן חובת ביעור כלל. והמקו"ח תירץ דכיון שהבית הוא של ישראל מיקרי ביתו אף שהשאיל ביתו להעכו"ם לשמירת ממונו, ורק ביחד לו בית שרי דמיקרי אין מצוי בידו ותמהני דמה חילוק יש אם הקנה לו חלק מהבית או כל הבית כיון דמ"מ הוי רשותו של עכו"ם. וא"צ רק לעשות מחיצה לפניו שלא יבוא לאכלו כדקיי"ל בסי' ת"מ. ועכ"פ לפ"ז יקשה גם לנ"ד דעכצ"ל דבעינן יחד בית ממש וכקושיית הט"ז:
ונראה ליישב קושיית הט"ז עפמ"ש הסמ"ע ר"ס קצ"ד דעכו"ם אין קונה מישראל בחזקה. וישראל מעכו"ם קונה בחזקה ע"ש ובנתיבות. והנה אינימא שהמפקיד יש לו קנין במקום הפקדון צ"ל שקונה בקנין חזקה שמחזיק במה שמניח שם חפץ שלו. וכמ"ש הפוסקים דהיכא שאינו רק לתשמיש קונה המקום בתשמיש. ולפ"ז אם הפקיד ישראל אצל העכו"ם קונה המקום בחזקה. אבל העכו"ם אצל ישראל אינו קונה המקום אכן הט"ז חולק בר"ס קצ"ד על הסמ"ע בזה. וכתבו הפוסקים שם שהעיקר כדבריו. וגם יש פוסקים דס"ל שהעכו"ם קונה בחזקה ומכ"ש בשכירות. והעיקר נראה בישוב קושיית הט"ז דהנה אם המקום משותף לישראל ולעכו"ם בודאי מיקרי החמץ גם ברשות ישראל דהא רשות שותפים תלוי בדין ברירה. ונתבאר זה בר"ן בנדרים ר"פ השותפין באורך דכיון שיש רשות לכל שותף להשתמש שם מתברר הדבר שבשעה שהוא משתמש שייך המקום לו. ובדאורייתא אין ברירה. ואף לפמש"ש הר"ן דהך ברירה עדיפא נראה שזה שייך רק אם בשעה ששותף אחד משתמש אין השני יכול לגרשו ממקום זה. אבל אם יכול לגרשו ממקום זה ולתת לו מקום אחר. ודאי שהם שייכים שניהם בכל רגע בכל המקום המשותף. ולזה היכא שהפקיד אצלו דבר אף אינימא שמשאיל לו המקום להנחת החפץ. מ"מ הרי ביד הנפקד להניח הפקדון בכל עת במקום אחר כיון שלא יחד לו בית או זויות מיוחד. וא"כ אינו מקנה בקנין גמור להמפקיד דהא הנפקד שותף בו דבידו לשנות את מקומו בכל רגע. ולזה כשישראל מפקיד חמץ אצל עכו"ם חייב לבערו משום שיש לו קנין במקום שהחמץ מונח. ואף שגם להעכו"ם יש לו שותפות בו באותה רגע כי יכול לשנות מקום הפקדון. מ"מ מקרי חמצו של ישראל ברשות ישראל וכמש"ל דגם במקום המשותף לעכו"ם מיקרי רשות ישראל וכשעכו"ם הפקיד חמצו אצל ישראל חייב בביעור. דאף אינימא שיש להעכו"ם קנין במקום הפקדון. מ"מ הרי הישראל משותף בו. והוי החמץ גם ברשות ישראל. ולזה הצריכו חז"ל שהישראל ייחד בית לחמצו של העכו"ם. דאז אין יכול הנפקד לשנות את מקום הפקדון. ונקנה המקום בקנין גמור להעכו"ם לכל העת שיהי' שם פקדונו וה"ה יחד לו זויות כמש"ל וכן מצינו בב"מ (דף מ"א) שיש חילוק בין יחד מקום לפקדון או לא ע"ש ובשטמ"ק. ועפ"ז מיושב גם מנהגינו דהא אנו משכירים להעכו"ם המקום שמונח בו דבר הנמכר לו ואין רשות להמשכירים להחליף את המקום ולתת לו מקום אחר עד כלות זמן השכירות. ואין לך יחוד מקום גדול מזה. והוי חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם. וע' מהרי"ט סי' ס"ה וקצה"ח סי' קפ"ט ונתיבות בפתיחה לסי' ר'. ולענ"ד העיקר כמש"ל:
י
כשפורטים את המקומות שמשכירים צריך לדקדק שלפעמים כבר עשה שטר על איזה דבר בשביל איסור שבת כנהוג וכמו על ריחיים או ברייאהויז וכדומה. ואיך יוכל להשכירם פעם אחרת. וע"י שישכיר וימכור דבר שאינו שלו יהא חשש על כל המכירה. וגם כי ניכרת ההערמה שאין השטרות הללו חשובים אצלו לכלום כי עושה וחוזר ועושה ולזה צריך לחקור ע"ז מהמשלחים. וגם צריך לדקדק אם נמצא מקומות כאלו בעיר זו ובסביבותיה שמוכרים החמץ אצל הרב דשם וע"ל אות ז':
יא
הרבה אנשים עושים שליח לילך לב"ד למכור חמצו. ובזה יש הרבה מגרעות כי הלא צריך להשכיר הרשות וכן יתר הפרטים המבוארים בהרשאה. והוא אינו יודע מזה. ורק כשחותם בעצמו על ההרשאה הוא מקבל על עצמו כל מ"ש שם וכמש"ל אות ב'. אבל כששולח אחר סתם יכול לבטל השליחות ולומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כי על פרטים כאלה לא נתרציתי למכור למי שאינו בטוח. וגם כי להשכיר הרשות לא כוון כלל לעשותו שליח. כי המורגל בלשון בנ"א הוא למכור חמצו ולא יותר. וצ"ל דאמרינן מסתמא כיון על דעת ב"ד וכפי שעושים כל בני העיר והוא דחוק. וגם דזה שייך רק על פרטי אופני מכירת החמץ. אבל לא על שכירת הרשות שלא עלה על דעתו כלל. וגם מי שמזכיר הרשות אומר שמוכר הרשות ולא לשון שכירות וכידוע לשון ההמון. ואף שהרשות מושכר לו ואינו יכול כלל למכרו. וצ"ל דקרו לה אינשי מכר משום דשכירות ליומא ממכר הוא כדאיתא בב"מ (דף נ"ו). וצ"ע לענין נדרים אי שכירות הוי בכלל לשון מכר. ויש לצרף בנ"ד סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ועי' חיבורי ח"א סי' נ"ז. ועכ"פ צריך להתרחק מזה וטוב להנהיג שכל אחד יבוא בעצמו לחתום על ההרשאה. ואם אין זה לפי כבודו יוכל לשלוח ולקחת ההרשאה לביתו ולחתום. והרבה המוניים יש שנותנים חמצם במתנה לאחר והמקבל חושב שעשהו רק לשליח. וזה קרה כמה פעמים וגם הרבה פעמים עושים ביניהם ק"ס בכליו של מקנה. ולזה צריך להתרחק מכזה וע"ל אות ל"ח:
יב
מה שמוכר חמצו של אחרים שמונח ברשותו מתבאר ע"פ מה דקיי"ל בפסחים (דף י"ג) שהנפקד יכול למכור החמץ המופקד אצלו כדי שלא יאסר בהנאה אבל יש לדון דהא אפשר שבעל החמץ ימכרנו בעצמו. וצ"ל שיבארו בהשט"מ שאם יתברר שבעל החמץ מכרו בעצמו לא יהי' להקונה טענה בשביל זה. אך י"ל שזה נכלל במה שמבואר בהשט"מ שאף אם יתבטל מכירת איזה דבר לא יתבטלו שארי מכירות ואף בחמץ של עכו"ם כתבו האחרונים בסי' ת"מ שיכול למכרו וע"ש במקו"ח בזה:
יג
הנה בשט"מ נהוג לבאר שרשות ביד הקונה לילך דרך חדרי המשלחים לקחת חמצו שקונה. והיינו כדי שלא תהא הערמה ניכרת שמוכר לו דבר שלא יוכל להשיגו. וגם דהו החמץ כאלו הוא ברשות המוכרים. אך ראיתי שבההרשאה לא הזכירו זה. וז"א דכיון שלא הרשו את ב"ד ע"ז. א"כ אין להם כח לתת רשות להקונה לילך דרך רשותם ולזה כתבתי זה בההרשאה:
יד
ראיתי קצת רבנים כותבים בשטר קנין אודיתא. וכמדומ' שכן נמצא באחרונים. אבל ז"א לדעתי וכמ"ש המקו"ח סי' ת"מ שאין מועיל קנין אודיתא בזה. ונראה דאף אינימא שיועיל. מ"מ איך שייך לומר שתועיל הודאת השליח להקנות. ורק אפשר שיוכל המשלח לפרש בההרשאה שתהא הודאת השליח כהודאתו. ובכ"ז אין נראה זה מכמה טעמים. ולזה לא הזכרתי זה בההרשאה ולא בשט"מ. ומי שרוצה להזכיר קנין אודיתא. עליו לבאר זה גם בההרשאה כנ"ל:
טו
הנה בשו"ת עמודי אש להגאון מהרא"ש זצ"ל סי' ה' נתקשה במנהגינו במכ"ח שהעכו"ם נותן הכסף לב"ד שיזכו להמשלחים. הא כתבו התו' בב"מ (דף ע"א ע"ב) דבזיכוי הוי שלוחו של בעל הממון. ועכו"ם לאו בר שליחות הוא. והנראה בזה דהנה אם היה המשלח אומר בפירוש להעכו"ם הקונה תן כסף לפלוני ותקנה עי"ז החמץ. ודאי דקנה מדין ערב כדאיתא בקדושין (דף ו'). ונראה דה"ה אם אמר לשלוחו שימכור חפץ שלו ויקח הכסף לעצמו מהני ג"כ כאלו אמר למוכר דמאי שנא. וא"כ בנ"ד כשעושים את ב"ד שלוחים למכור חמצם כדין הוי כאלו אמרו בפירוש שיקחו הכסף לעצמם כדי שתועיל המכירה וכעין זה כתבו התו' בקדושין (דף י"ט) ד"ה אומר שמכירת בתו הוי כאומר שתקבל קדושיה ותתקדש מדין ערב. ועוד נראה ראיה מהא דאיתא שם דאמר רבא אר"נ מדברי ריב"י דאמר דמעות ראשונות באמה העבריה לאו לקדושין ניתנו ומתקדשת בש"פ שמשייר לה נלמוד שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. והקשו התוס' דתיפוק ליה דמתקדשת מדין ערב. ותרצו דא"כ הול"ל למקדש וזה לא אמר למקדש רק לבתו. וכ"כ הרא"ש והר"ן שם. וקשה דהיכי ס"ד דדמי לדין ערב כיון שלא אמר למקדש כלום. ולזה נראה דהיכא שאמר לבתו גדולה שתקבל הקידושין או לשלוחו היה פשוט להש"ס דמקודשת מדין ערב. כי הכל אחד אם אמר להמקדש או להאיש שמקבל הקדושין. דכיון שעשאו שליח לקדש בתו או להתקדש תוכל להתקדש מדין ערב כיון שיאמר לה בפירוש שתקבל הקידושין לעצמה. דהא עכ"פ צריך שיאמר לפני עדים כי היכי דליהוי עדים על הקדושין עי' אה"ע סי' ל"ה. וא"כ הוי כאלו אמר למקדש. אבל בקטנה הו"א דלא מהני לפי שאין לה דין שליחות. ולמקדש לא אמר לזה קמ"ל דנלמד זה מדברי ריב"י. וכן מפורש דין זה בקדושין (דף נ"א ע"ב) דיכולה בוגרת לעשות לשליח את אביה ולומר לו שיקבל הקדושין לעצמו ע"ש. הרי מפורש דאף שלא אמרה מאומה להמקדש רק להשליח הוי קדושין. וא"ל דאיירי שאמרה גם להמקדש. דהא פירש"י שם שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא. הרי דלא איירי באיש מיוחד. ועוי"ל דבנ"ד אין נ"מ אם הוא אומר בעצמו להקונה או ששלוחו אומר להקונה. ובנ"ד ב"ד שלוחיו אומרים זה להקונה. רק דא"כ צריך שיאמרו לו זה בפירוש בשם המשלח ומיושב שפיר קושיית הגאון הנ"ל. ולזה צריך לכתוב בפירוש שיקבלו הכסף לעצמם כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר שסומכים על דעת ב"ד בזה. ובכ"ז כתבתי אם ירצו דודאי לא יקחו ב"ד לעצמם כסף המכירה. וישיבו להמשלחים אף שזכו כבר לעצמם. וכעין הא דשבת (דף ק"כ) שאף שיכול ליקח לעצמו מן הדין בכ"ז ירא שמים אינו רוצה של אחרים:
טז
מה שכותבים למסור הפאדראטין קשה לכאורה דהא ידוע שאין הממשלה מקבלת קבלן אחר במקום זה שקיבל עליו עסק זה. וצ"ל דנהי שאם לא יעמיד כהוגן יהי' האחריות מזה על הקבלן בעצמו. מ"מ יוכל האחר להיות כעת שלוחו וממלא מקומו. ומה שיתנו חמץ להאנ"ח וכדומה יהא זה על חשבון עצמם אחר שהם התחייבו להעמיד זה. והמסירה אין הכוונה שיקבל גוף העסק מהממשלה. רק הכוונה שהוא מוסר להעכו"ם שיעמיד את החמץ באותו מקח שנותנים לו. וא"כ יהא העסק שלו. ולא של הישראל. ואף שעי"ז יהנה הישראל שיופטר מהקנס שאפשר שיקנסוהו אם לא יעמיד את החמץ במועדו. מ"מ לא מיקרי זה הנאה מחמץ דהוי רק מבריח ארי ועי' ע"ז (דף ס"ד) ותו' שם בזה:
יז
מעולם הייתי תמה על מה שעושים שליח להקנות את החמץ שיבוא לידו אח"כ. וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ל"ח שדיבר בזה וכתב הסברא דכיון דקיי"ל בב"מ (דף ס"ז) ובח"מ סי' ר"ט ס"ד דבמוכר דשלב"ל אם תפסו הקונה כשבא לעולם קנה. וה"ה הכא שמקנה להעכו"ם הרשות שהחמץ מונח בו. הרי הוא תפוס בהחמץ שקנה אח"כ ושפיר קנה. אכן הרגיש דהא אינו עומד בצד החצר ויש פוסקים דעכו"ם אין לו קנין חצר בכה"ג. ובאמת בלא"ה קשה כי יש הרבה פעמים שהישראל קונה חמץ במקום אחר ולא הגיע לרשותו עדיין. והעונג יו"ט כתב שם שיקנה את הרשות והחמץ לישראל אחר והישראל ההוא ימכור החמץ בע"כ בשעה שכבר יהא החמץ ברשותו. והנה ידוע שבעיר גדולה הוא בלתי אפשר אשר כולם יבואו למכור בשעה אחרונה שקודם זמן ביעור חמץ. וגם לאו כ"ע דינא גמירי לידע איך למכור הרשות והחמץ שיבוא לידו לישראל אחר. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ובעיקר דברי העונג יו"ט יש לדון דסברא דמהני תפיסה שייך רק כשמכר לו דשלב"ל דשייך סברא דניחא ליה דליקו בהימנותיה כדאיתא התם. וממילא כשמגביה הלוקח או מושך את הדבר כשבא לעולם הוי כאלו עושה זה מדעת המוכר ושפיר קנה. דכל זמן שהכסף ביד המוכר או השטר ביד הלוקח מוכח שלא חזר בו ועומד בדבריו. ובכסף קיי"ל דקונה אף אם מכר שיקנה לאחר ל' יום ואף שנאכלו המעות עי' תו' יבמות (דף צ"ג) וכתובות (דף פ"ב ע"א). אבל בנ"ד דהוי רק שליחות. והשליחות אין בה ממש דכיון דאיהו לא מצי עביד שלוחא לא מצי משוי. ואין כח ביד השליח למכור כשיבוא הדבר לעולם כיון שאינו שליח כלל. ובשליחות לא שייך סברא דליקו בהימנותיה וכן מוכח בתו' נזיר (דף י"ב) שהקשו איך אומרת אשה לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה עבורי. הא בעודו קמח א"א להפריש חלה ומידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצו משוי. וקשה דאפשר באמת אין יכולה לעשות שליח. רק מ"מ אח"כ סומכים דניחא לה דתיקו בהימנותה והוי שפיר הפרשת שלוחה הפרשה. וכעין דקיי"ל בב"מ (דף כ"ב ע"א) דהיכי דגילה דעתו אח"כ דניחא ליה הויא תרומה אף שתרם שלא מדעתו ועי' בירושלמי פ"ק דתרומות. ועכצ"ל כמש"ל דגבי שליחות לא שייכא סברא דניחא דליקו בהימנותיה. ואף גבי דבר מצוה. וכן בסוגיא דנזיר שם גבי קדושי אשה מבואר דאף אם קידש כבר ל"א סברא דניחא ליה דליקו בהימנותיה אף שהשליח מסר לה כסף הקדושין שנתן לו המשלח. ויש לדחות. ומהא דחלה י"ל דשאני התם שמצוה בו יותר מבשלוחו. וגם דרק גבי מכירה שנוגע להקונה שייך זה משא"כ גבי חלה דלא איירי לענין נתינה לכהן רק לענין ההפרשה לא שייכא סברא זו. ומהא דיבמות (דף נ"ב) גבי האומר כתוב גט זה לאשה זו לכשאקדשנה אגרשנה יש לחלק ג"כ דלא דמי למכירה וכמובן. אבל בלא"ה קשה וכמש"ל:
ויש לדון בזה עפמ"ש בשטמ"ק בנזיר שם שאם הוא בידו לעשות זה מיקרי מצי עביד ומשוי שפיר שליח וכתב הסמ"ג מ"ע קל"ד דהיכא שבידו להקנות לו מיקרי זה מצי עביד. וצ"ל דאף שתלוי בדעת השליח שאולי לא יחפוץ לקנות. מ"מ מיקרי בידו באשר ע"פ רוב מתרצה לקנות במתנה ואף שלא בפניו זכין ומצינו בב"מ (דף ע"ג ע"ב) בתו' ד"ה התם דהיכי שמצוי לקנות מיקרי בידו כשירצה לשלם ביוקר. ורק בשער הזול לא מיקרי בידו ע"ש ובתד"ה הכא (בדף ע"ד ע"א). וא"כ ה"נ הוי בידו לקנות חמץ כמה שרוצה דודאי מצוי לקנות. והנה המל"מ רפ"ד מה"ת פקפק בסברא זו יעו"ש. אבל כמה ראשונים ס"ל סברא דבידו בכה"ג עי' בתו' ושטמ"ק בנזיר (דף י"ב). ובכ"ז קשה לעשות יסוד ע"ז כיון דהרבה ראשונים לא ס"ל סברא זו:
והנראה בזה דהנה השוכר פועל לשמור ולעסוק בשדהו כשיצמחו הזרעים וכן כשיתבשלו לקצרם וזהו אריס או קבלן המוזכר בכ"מ בש"ס. ודאי שמשתעבד לעשות כל מה שהתחייב. אף שהזרעים עדיין לא באו לעולם וכשם שאפשר לשעבד דשלב"ל כדקיי"ל בב"ב (דף קנ"ז) ובח"מ סי' ר"ט. כן יכול לשעבד גופו לצורך דשלב"ל. וגם שעבוד דאיקני הוא ג"כ ע"י שעבוד גופו כמבואר בפוסקים. ורק שיש לו דין כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום. וכן קיי"ל בב"מ (דף י"ב) ובח"מ ס"ס ע"ר שאם שכר פועל ללקט מציאות המציאות לבע"ה כל זמן שלא חזר בו. ואף שהמציאות עדיין לא באו לעולם. ואף דאוקים לה בש"ס באגמא דאקפא כוורי. והדגים באו לעולם מ"מ הא קיי"ל שם שזכה עבור שוכרו אף אם מצא כיס דינרין כדקיי"ל בח"מ ס"ס ע"ר. וצ"ל הטעם דכיון שיד הפועל כיד בעה"ב ממילא זוכה בכל עת עבור הבעה"ב דכיון ששכרו בפירוש ללקט מציאות הוי ידו כידו לענין זה. ולפ"ז י"ל גם בנ"ד דכיון שעושה את ב"ד לשליח למכור כל החמץ שיש לו כעת ושיהי' לו אח"כ. והוא משלם עבור טרחתם בזה. הרי נשתעבדו לו אף לדשלב"ל. וידם כידו לענין זה. ושפיר מצו עבדי שליחותו אף בדשלב"ל כשיבוא לעולם. ועדיין יש לדון בזה וגם להעיר מהא שמקשה הש"ס בנזיר (דף י"ב ע"ב) מהעושה אפוטרופוס להפר נדרי אשתו אבל אין לי פנאי כעת. ויש לחלק דשם אף אדם אחר יכול לזכות לו המציאה שלא מדעתו משא"כ במכירה שצריך דעת בעלים. אבל נראה דהיינו הך. וגם כיון שעשוהו לשליח הרי גילה דעתו דניחא ליה במכירה. ול"ד להא דאיתא בירושלמי רפ"ח דתרומות דבגט לא מהני גילוי דעת דליהוי זכות. דהכא שאני שכן המנהג שמוכרים. וגם דחזינן שעשהו שליח גם על החמץ שכבר ישנו ברשותו ואקצר:
ועוי"ל דהנה קיי"ל שיכול אדם לעשות שליח לקנות דבר אף שהדבר אינו ברשותו בכ"ז חלה השליחות על כח הקנין בכספו אם הלה ירצה למכור. וכן ודאי יכול לעשות שליח לקנות ולמכור את אותו הדבר ואף שעדיין לא בא לידו הדבר ההוא ואינו יכול למכרו כעת. מ"מ כיון שעושהו שליח גם על הקנין שזה נקרא דמצי עביד כנ"ל. ממילא יכול להרשותו לעשות בזה עוד דברים והוא המשך שליחות אחת. וכן מעשים בכל יום שעושים שלוחים לקנות ולמכור, בחניות ועסקים שונים ואין מי שידון לבטל המכירה מצד דאיהו לא מצי עביד בעת השליחות. וכמו בגט שעושה שליח לנתינת הגט אף שעדיין לא נכתב הגט והיינו מפני שעושה עתה שלוחים לכל עסק הגט על כתיבתו וחתימתו ונתינתו והוי כאלו עושה שליח לעשות מעשה שלם דהוי שליח. אף שא"א לעשות את סוף המעשה קודם שיעשה תחילת המעשה בכ"ז לא מיקרי זה לא מצי עביד כיון שעושהו שליח על מעשה שלם וע"ל סי' קל"א ועי' גט מקושר סהג"ב אות ס"ב ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' בנזיר (דף י"ב) משליחות לגלגל עיסה ולהפריש חלה] ולפ"ז אם היו עושים את ב"ד לשלוחים לקנות ולמכור. בודאי לא היה שום פקפוק וכאמור וכיון שזכינו לדין זה. א"כ מה מאתנו יהלוך אם המשלח קונה בעצמו ואת השליח עושה רק למוכרו. ועוד נראה דכיון שמבואר בהרשאה שקבלו על עצמם באיסור שלא לבטל את השליחות. א"כ ממילא נמשכת השליחות עד שבא הדבר לרשות המשלח. והוי כאלו עושהו אז לשליח. ויש עוד לדון בזה עפמ"ש איזה אחרונים שב"ד יכולים למכור חמצם של אותם ששכחו לבוא לב"ד. ואקצר כי כל זה דחוק והעיקר נראה כמש"ל בזה לדמות לפועל. ודמי להא דקיי"ל בח"מ סי' רל"ה סכ"ג בעבד שמכר איזה דבר משל בעליו יד בעליו על העליונה אם רצה מקיים מעשיו. ואם רצה מבטל. ובמק"א הארכתי בזה. ועכ"פ הכא ששכרם לזה וקיבל עליו באיסור שלא לבטל השליחות. פשוט שמכירתם קיימת בכל הפרטים המבוארים בההרשאה וההכרח לקצר:
ועוי"ל דכיון שב"ד קבלו עליהם לעסוק במכירת חמצם אף שיבוא אח"כ לרשותם. א"כ הו"ל שומרים על החמץ בפרט זה. דחיוב שמירה הוי שפיר אף לפרט אחד וכדאיתא בב"ק (דף י"ג ע"ב ומ"ה ע"ב). וכמש"ל דלענין פעולה ושמירה מהני החיוב אף לדבר שעדיין אינו בעולם. וממילא הוי מכירתם מכירה גמורה כדקיי"ל בפסחים (דף י"ג) שהנפקד מוכר החמץ המופקד אצלו. וכתב המג"א סי' תמ"ג שאם לא מכרו הוי פשיעה. ואף שיכול לטעון שהיה לו להמפקיד למכרו מ"מ דמי להו"ל לקדם ברועים ובמקלות ע"ש באחרונים. ומכ"ש בנ"ד שבודאי לא מכרנו המפקיד דהלא סומך על ב"ד שימכרו ועיקר שמירתם הוא בפרט זה כנ"ל. לזה ודאי יכולים למכור:
וראיתי בר"ב שכתב בנוסח שט"מ שלו שהמשלחים משעבדים עצמם להעמיד להקונה את החמץ שיבוא עד הפסח לרשותו. ולדעתי אין בזה תועלת דהא בחמץ בעינן שיקנה קנין גמור. ולא סגי במה שבעל החמץ יתחייב להעמידו לו. דהא כל כמה שלא קנהו העכו"ם אכתי ברשותיה קאי ועובר על ב"י ואולי כוונתו דכיון דחזינן ששעבד א"ע להעמיד אמרינן דודאי ניחא לו שימכרוהו להעכו"ם והוי מכירה אף שאינו ע"י שליחות גמורה והוא דחוק. עוד כתב שם שהמשלחים מסלקים א"ע מחמץ שיגיע עבורם בחג על הבאהן וכדומה. וממילא יזכה בהם העכו"ם הקונה כשיגיע לרשותו. ותמהני מה שייכות זה להשטר מכירה ועוד מה שייך לומר שמפקירים מה שעתה אינו ברשותם. וצ"ל שהוא מדין סילוק כהא דכתובות (דף פ"ג ע"א) ע"ש בתו' אבל ז"א דהתם בא לרשותם אח"כ. אבל הכא לא יבוא לרשותם כלל. ועוד למה לו להזכיר שיזכה העכו"ם. דכיון שהוא מסלק א"ע ממילא ישארו ביד הבעלים הראשונים וכהא דכתובות (דף פ"ג) כשמסלק א"ע מקרקע ע"ש. ואף אם הוא הפקר אין שייך לפרש מי יזכה דהפקר הוי דווקא כשמפקיר לכל מי שירצה ועי' ב"ק (ד' קט"ז ע"א) ואכמ"ל בזה. וגם דהא אינו עומד בצד חצירו ואינו קונה לדעת הסוברים דחצר אין קונה בעכו"ם. וגם דממ"נ אם החמץ הוא שלו ויכול למכרו הרי מוכרים כל שיש לו בכל מקום. ואם אינו שלו. בלא"ה אינו זוכה. ובלא"ה כבר נתבאר בר"ס תמ"ח שכשבא בחג חמץ לרשותו יכוין הישראל שאינו רוצה לזכות בו:
יח
צריך לכלול גם שעה החמישית כי ע"פ רוב מוכרים החמץ בתוך שעה חמישית כי ראוי להמתין אולי יבוא עוד איש למכור חמצו. וגם כי דרך בנ"א לעסוק בחמץ עד זמן איסורו. וקרוב הדבר שיגיע לרשותו באותה שעה. וכל שאפשר לתקן צריך לתקן ולאחר את המכירה כל מה שאפשר וע"ל אות מ"ט:
יט
כן נוהגים לכתוב בשטר מכ"ח שיקבל העכו"ם הקונה על עצמו אחריות חמץ של עכו"ם שבאחריותו של הישראל וקשה דהא הטעם שצריך לבער הוא כדאמרינן בפסחים (דף ה' ע"ב) דמרבה מלא ימצא אף כשהחמץ הוי רק גורם לממון וא"כ מה מועיל קבלת אחריות של העכו"ם הזה שהוא עני ואין לו לשלם לו אם יאבד. והוא יצטרך לשלם לבעל החמץ כי לא יוכל לומר לו שמסר לאחר כי אין השומר יכול למסור לאחר. ובפרט בכה"ג שאינו מוסר לו לשמור רק שמקבל האחריות עליו. ועוד דממ"נ אם החמץ הזה ברשות הישראל א"כ הרי הוא משכיר הרשות הזה להעכו"ם. ובקבלת אחריות חמץ של עכו"ם ברשות אחרים אינו חייב לבערו כדקיי"ל בסי' ת"מ ותמ"ג. ואם החמץ ברשות העכו"ם בודאי אין שום איסור כנ"ל. ולמה לנו לכתוב שמוסרים האחריות על העכו"ם הקונה את חמצו. ונראה הטעם בזה. דכיון שהחמץ באחריותו וברשותו של ישראל. שוב אין מועיל מה שישכיר הרשות לעכו"ם אחר. דמ"מ המקום שמונח בו החמץ נשאר בו זכות להישראל כי הרי הוא מונח מכוחו. ולא מכח העכו"ם השוכר כיון שאין להשוכר שום שייכות בו: וא"כ הוי החמץ ברשותו של ישראל. ואף אינימא שיש רשות להשוכר לצוות הישראל שיוציא החמץ הזה משם. מכ"מ הרי הוא עתה ברשותו וכמש"ל אות ט'. ולזה מתנים עם העכו"ם שיקבל עליו אחריות החמץ הזה. ונמצא שהחמץ מונח שם מכוחו של העכו"ם שוכר המקום ההוא. שהרי הוא באחריותו. וממילא הוי האחריות שעל הישראל כמקבל אחריות חמץ של עכו"ם בבית עכו"ם שאין בו איסור:
כ
כותבים נאמנות כדי שלא יוכלו המשלחים לטעון שב"ד הוסיפו בהצעטלען מקומות ומינים שלא צוו המשלחים. וממילא אין ממשות בהשטר כיון שאפשר לזייף ולהוסיף מקומות ומינים. ולא הוי מוכח מתוכו. אבל כשכותבים נאמנות אין לחוש לזה. וכדי שלא יוכל להשביע אח"כ ועכ"פ להטיל ח' על זה כקיי"ל בח"מ סי' ע"א וממילא יוכל הקונה לעשות כן שהוא בא מכוחם. לזה צריך לכתוב נאמנות כבי תרי. ובאשר המנהג לצוות לאחר לכתוב הצעטלען. לזה צריך לכתוב שיהי' גם לאיש ההוא נאמנות. ובאשר הרבה אנשים כותבים בעצמן צעטלען שלהם וב"ד או שלוחם כותב על הצעטיל נומער. וברשימות של ב"ד כתוב הנומער ושם האיש שהצעטיל הוא שלי. כזה צריך לכתוב שהנאמנות ניתן למי שיכתוב הנומר על הצעטיל שזהו הצעטיל וכותב הנומער הוא כותב ג"כ ברשימת ב"ד את שם האיש והנומער של צעטיל שלו וע"ל אות ל"ג. ועל הרשימות הכוללים חותמים ב"ד בסוף כל צד. והוי שפיר מוכח מתוכו שאלו הם המקומות המושכרים והמינים המכורים. ואם נשאר נייר פנוי באיזה רשימה צריך לטייט בדיו את המקום ההוא עד חתימת ב"ד כדי שלא יוסיפו שם שמות אנשים ונומערין. וכ"ז הוא כדי שיהא מוכח מתוכו כמ"ש המק"ת סי' תמ"ח. ולזה כותבים ג"כ שמקבלים עליהם בא"ח שלא יבטלו השליחות כי לולא זאת לא הוי מוכח מתוכו כ"כ. דהא אפשר ביטל השליחות. וע"ל אות כ"ג:
כא
הטעם בזה משום חשש קני את וחמור דלא נימא שע"י שאין השליחות חל על דבר אחד תיבטל כל השליחות וכמו שהובא שיטה זו בח"מ ס"ס ר"ג גבי קנין. ומבואר בב"ב (דף קמ"ג) דסברא זו שייכא גם גבי שליחות דמייתי שם מקדושי חמש נשים שהיה ע"י שליח ע"ש. ואף דשם איירי שאמר להן בעצמן כולכם מקודשות לי. מ"מ משמע שאין חילוק. ואף שעדיין יש לחלק בין שליחות לקנין בזה. וכ"נ בנזיר (דף י"ב) שאין מתבטל כל השליחות ע"י ביטול דבר אחד. מ"מ צריך לכתוב באופן שלא יהא שום פקפוק. וגם די"ל דשליחות גרע שתלוי רק בדעת המשלח שיכול לבטלו בכל עת. וה"ה שיכול לומר דאדעתא דהכי לא עשיתיו שליח שלא תחול השליחות על כל הפרטים וכעין מ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא וההכרח לקצר:
כב
באשר עושים את רב העיר לשליח וצריך לחוש לחולי ח"ו וכדומה. לזה צריך שיתנו לו רשות לעשות שליח אחר. כי לולא זאת יוכל להיות הפסד עי"ז לכל העיר. והרי מצינו ריש יומא שתקנו להכין כה"ג אחר משום חשש טומאה. ומכ"ש הכא גבי הפסד ממון שיש לחוש יותר כיון שהם סומכים על ב"ד שיעשו באופן היותר בטוח וכדקיי"ל דש"ש חייב אף ברוח שאינה מצויה ואף באבידה שקרובה לאונס כדאיתא בב"מ (דף צ"ד). ושומר צריך להזהר אף מדבר שאפשר להיות על צד המיעוט ובמקום שיש ב"ד של שלשה וכותבים שעושים לשליח אף את אחד מהם. שוב אין חשש בזה כיון שיש כאן שלשה. ואף ריש יומא לא מצינו שהכינו רק אחד. ובכ"ז טוב לכתוב כן בכל שטמ"ח כדי שלא יהי' חילוקים בנוסחאות. ואף בהרשאת הגט נקבע הנוסח בסה"ג שיוכל לעשות שליח אחר עד מאה שלוחים כדי שלא יהי' חשש עיגון אם יחלה השליח וכדומה ואקצר:
כג
הזמן צריך לכתוב מחדש בכל יום שחותמים המשלחים כי בעיירות גדולות מתחילים לבוא לב"ד איזה ימים קודם ע"פ. וראיתי דיינים שמצוום לחתום על ההרשאה בכמה ימים. וזה טעות דהויא הרשאה מוקדמת ופסולה ככל שטר מוקדם. ואף דהכא י"ל שאין חשש דהא מבואר בשט"מ שמוכרים להעכו"ם רק מיני חמץ שנמצאים בשעת מכירה. וגם שיש נאמנות להמשלחים לומר אחר פסח כמה היה חמץ שלהם וכן שארי דברים המפורטים בשט"מ. וא"כ אין נ"מ בזמן עשיית ההרשאה. מ"מ יש חשש שמא עשה שליח אחר קודם שחתם על הרשאה זו. וע"י הרשאה זו בטלה שליחות הראשון. אבל כשיכתבו זמן מוקדם אזי נאמר שהרשאתו זו בטילה והשליחות השנית קיימת כי נחשבנה למאוחרת. ואי נימא ששני השלוחים קיימים א"כ יהא תלוי מי מהם ימכור קודם. וזה יקשה לברר כי הלא מוכרים בכל המקומות בשעה חמישית בע"פ. ועכצ"ל שביטל את השליח הראשון כדי שתהא מכירת חמצו מבוררת, ואף שי"ל דגם בזה אין חשש בנ"ד כי ידוע שאין אדם עושה שני פעמים שליחות זו. ובפרט שהמנהג שמקבל עליו באיסור שלא לבטל שליחות זו. בכ"ז צריך לעשות כדין שיבואר הזמן שחתמו בו הללו על ההרשאה. וע"ל אות א' איך לכתוב בזה:
כד
כבר ביארנו באות ב' שצריך ליזהר שאם חותם אחד במס"ק לא יחתום הדיין עבורו ולא קרוב ע"ש. וע"ל אות א' איך לנהוג אם לא יספיק נייר ההרשאה עבור כל החותמים. ואם ישאר חלק בנייר ההרשאה צריך לטייט בדיו כדי שלא יוכלו לזייף להוסיף חתומים. ואף שביארתי בסוף אות א' שלפי מנהגינו א"א לזייף בזה. בכ"ז נכון ליזהר בזה: