אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אורח חיים › סימן כא

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כא

סימן כ

בע"ה תקנות שתקנתי מה שצריך להשגיח בעת אפיית מצות. וגם בעצמי בע"ה לא מנעתי מלהשגיח ע"ז בכל האפשר:

(א) לראות מקום עמידת הכלי הגדולה עם המים אם הוא מכוסה ושלא יפלו גשמים לתוך המים. ושלא יוסיפו בהם מים שלא לנו עד מחצה:

(ב) ראוי לפרקים לשאול ממי לקחו הקמח ובאיזה מקום נטחן ואם היה הבשר כראוי וביחוד צריך זה במקומות שאופים מצות למסחר ומכ"ש במקום שהעסק הוא של נשים:

(ג) להרחיק שלא ילושו בכלי שתוכה לבן וכמו אגנות של נחושת שקורים קופער. כי בהם אין ניכר כראוי אם נשאר קצת לבנונית של העיסה ולא נתקנה כראוי:

(ד) לא יהיו סדקים בהקרשים שמגלגלים עליהם המצות וכן בהמרדה ובהעצים שמגלגלים בהם וכן בהקערות שלשים בהם, וכן שלא יהא בהם רקבון ולא פקקים הנקרא סענקעס. ועכ"פ שלא יגלגלו על הרקבון או על הסענקעס:

(ה) שיהיו להם ג' מרדות וישיחליפום בכל עת שיתחממו. ולא אחר שלש עיסות כפי הרגלם:

(ו) לא יעמדו המים סמוך להקמח בלי הפסק מחיצה ביניהם. וכן שלא יעמדו המים סמוך למקום שמגלגלים המצות שלא יפלו פירורי בצק לתוך המים וכן שלא יעמדו סמוך לתנור שלא יתחממו וכן להרחיק הקמח ממקום שמגלגלים המצות:

(ז) לא יגלגלו המצות נגד התנור:

(ח) שלא ילושו ולא יגלגלו המצות במקום שהשמש שולטת דרך החלון:

(ט) הקערות שלשים בהם יהיו מקונחות ומיובשות כראוי ושלא יניחום להתיבש אצל התנור שלא יתחממו:

(י) לראות שלא יגלגלו נערות פחותות מבנות י"ב שנה. וכן שופך המים לתוך העיסה לא יהי' קטן ונותן הקמח ע"ל אות ב"ה בביאורי:

(יא) מי ששופך מים לא יעמוד אצל הקמח. בו עי"ז הוא מתכסה באבק קמח ואח"כ נדבק זה במים וכן נותן הקמח לא יקרב אל המים ואל המצות:

(יב) הכלי שמונחים בו המצות האפויות לא יעמוד סמוך למקום שמגלגלים המצות או למקום הקמח שלא יפול לשם פירורי עיסה או אבק קמח:

(יג) התנור יהי חם כראוי כדי שיאפה במהירות:

(יד) לא יהי דבוק משהו בצק במרדה. ואם נדבק אסור לרדות בה ושלא יודבק בה סיד. וכן בהברזלים שמנקרים בהם מצוי שישאר משהו בצק. וצריך להשגיח שינקו אותם היטב. ושל נחושת טובים יותר כי בנקל לנקותם:

(טו) העוזרים אחר כל ט"ו מינוט והוא בערך שלש עיסות ירחצו ידיהם וינקו העצים המגלגלים והקרשים והברזלים שמנקרים בהם והטס שמנקרים עליו ושיהא הכל נקי כראוי:

(טז) המים שהעוזרים רוחצים ידיהם יחליפו בכל עת ולא ירחצו שתי פעמים באותם המים עצמם:

(יז) להכין עבור העוזרים מטפחות לקנח ידיהן אחר הרחיצה כדי שלא ישארו ידיהן לחות:

(יח) להזהיר את העוסקת בלישה שתדע ללוש לשם מצת מצוה ושלא תדבר בעת הלישה שלא ינתזו ניצוצי רוק על העיסה ושבכל שלש עיסות תנקה ידיה היטב. ותשגיח שלא ישאר עיסה תחת צפרניה:

(יט) להזהיר את האופה שלא יסיע שום מצה ממקום למקום בתנור בעוד שלא קרמו פניה כראוי:

(כ) לראות שהמצות יהיו אפויים כראוי ולא ישאר בהם אף מקצת בלתי אפוי כפי שנמצא כן כמה פעמים. וביחוד צריך להשגיח ע"ז במקומות שאופים המצות למכירה:

(כא) להזהיר המגלגלים שלא ידברו בעת הגלגול שלא ינתזו רוק מפיהם:

(כב) לא יאחזו העצים המגלגלים תחת אצילי ידיהן:

(כג) לראות שלא יהי' כמות העיסה גדול כדי שיוכל לאפות המצות ממנה בתנור אחד. ולא ישארו מונחות עד שיוריקו התנור:

(כד) להשגיח שהעוזרים לא יאכלו במקום שמגלגלים המצות. ושיהיו חלונות הבית נקיים שלא יהי' מונח שם שום חמץ:

(כה) שלא לשפוך המים קרוב לקמח. רק להרחיק קצת הכלי מהקמח:

(כו) לא יניחו המצות בתנור זה על זה במקצת, ושלא יגעו זה בזה:

(כז) לראות שיסירו מהמצות מקומות המכופלות. והנפוחות יותר מדאי:

(כח) להזהיר שימנעו מלאפות בלילה כפי האפשר. ואם יהי' שעת הדחק ויצטרכו לזה. תהי' אז השגחה יתירה על נקיון הבלים ועל כל דבר. ושיהי' אור בבית. אבל לא ע"י בליץ לאמפין שעי"ז מתחמם האויר בבית מאוד:

(כט) שלא לשאת המצוה בידים מהקרשים להטם שמנקרים שם. רק ישאום על עצים שמגלגלים בהם:

(ל) כל האזהרות הללו ראוי ללמדם בניחותא למען יקובלו. וגם לא ישכחו שלא ניתנה תורה למה"ש. והזהירות היא רק בדבר האפשרי. אכן אם יראו שמזלזלים בדבר בשאט נפש. אזי ראוי לאסור את המקום ההוא מלאפוה שם מצות. או לגרש משם את המזלזל בדבר. והנה העירותי רק הדברים שראיתי שמזלזלים בהם, ואם ימצא אחר במקומו שמזלזלים בדברים זולתם. עליו להוסיף השגחה גם על דברים ההם:

ביאור על התקנות כפי סדר האותיות:

א

התה"ד כתב בסי' קט"ו שאחר השאיבה צריך לכסות המים כדי שלא יפול בהם שום דבר. וא"כ גם כשעומדים המים באיזה חדר צריך לכסותו. וגם ע"פ רוב מעמידים המים ברפת שמצוי שם תבן וצרורות וכדומה. או בפרוזדור שהולכים דרך שם. ומצוי שיפול שם דבר. וכ"נ ברפי"א דפרה שהיו מכסין את מי חטאת. ואף דגילוי אינו פוסל במי חטאת כדאיתא בחולין (דף י'). היינו בדיעבד ע"ש. אבל לכתחילה ודאי שצריך לכסות שלא יפול שם שום דבר דהא כתיב בהם שמירה שצריך לשמרם. וה"ה במצה כתיב שמירה. וכן מצינו בב"ק (דף מ"ה) דש"ש חייב לשמור אף נגד רוח שאינה מצויה ואנן במצות התורה ש"ש אנן. ואף שעושים ע"מ שלא לקבל פרס מ"מ הא כתיב מי הקדימני ואשלם. וכיון דכתיב בה לשון שמירה צריך לשמור אף מדבר שאינו מצוי. וכן איתא בפ"ח דתרומות שאם היתה תרומה במקום התורפה יניחוה במקום המוצנע. ומפרש הש"ס בבכורות (ד' ל"ד) משום דכתיב משמרת תרומותי שצריך לשמרה. וע' תו' גיטין (דף ל"ה ע"א) דהיכא שקיבל עליו לשמור הו"ל לאסוקי אדעתיה טפי וגם דהא מדינא דגמרא צריך ליזהר בגילוי ורק אנחנו מקילים מטעם המבואר בפוסקים. ולזה במים של מצוה ראוי לנהוג בהם כדין. ובזה לא שייך סברא דשומר מצוה כמ"ש בחיבורי ח"ב סי' נ"ג. ולזה בנ"ד צריך לשמור אף מדבר שאינו מצוי. ומכ"ש שברפתים ופרוזדור מצוי שיפול איזה דבר. ואף דמבואר בח"י סי' תנ"ה סק"ב שאם האויר קר אין לכסות המים. ואצלינו ע"פ רוב האויר קר קודם הפסח. לענ"ד ז"א דהוא מייתי לה מא"ח שהובא בב"י שם ושם כתב רק שיניח המים באויר ולא במרתף ע"ש. אבל מענין כיסוי לא איירי שם כלל. וכיסוי דק אינו פועל על המים לחממם. וכ"ה מנהג ישראל לכסות המים של מצוה:

ומ"ש ליזהר שלא ירדו שם גשמים. הנה לא מיבעיא אם ירבו מי הגשמים על המים שבכלי דודאי אסור דהא לא הוי מים שלנו. ומה שהיו בלועים בעבים לא הוי זה כמו בתוך כלי וגם דאפשר האויר חם במקום שהעבים נמצאים. וגם אולי נמצאו המים בעבים בעוד היום גדול. וקמא קמא בטיל לא שייך בנ"ד כמובן דהכא משום חמימות אתינן עלה. וכיון שהרוב הוי מים שלא לנו הם מחממים השאר. אכן אף במיעוט מי גשמים יש לחוש דהא כתבי הפוסקים והובא במג"א סי' תנ"ה סק"ה דגשמים רותחין הן ויש לחוש שיחממו כל המים. ואף דבמים שלא לנו אמרינן שמיעוטם מצטננים ברוב מים שלנו כדקיי"ל בסי' תנ"ה ס"ד. היינו דהא מ"מ אינם חמים. אבל מי גשמים דנקטינן שהם רותחים במקורם. יש לחוש דאף ברובא לא בטלי וכעין שכתב הרמ"א בתשובה סי' ל"ה דחמי האור לא מהני להו צינון] וכ"ה בטבע אשר מים חמים כשיתערבו במים צוננים אף שיהא הרוב צוננים. בכ"ז יהיו המים פושרים:

ומ"ש ליזהר שלא יהיו מחצה מים שלא לנו. הנה בזה נכשלים הרבה מעמי הארץ. כי מוסיפים בכל עת מים שלא לנו. וחושבים שבכל עת בטלים המים הנוספים בשאר המים. ואפשר מקור טעותם הוא מהא דקמא קמא בטיל. אבל כבר כתבתי דהכא לא שייך זה. ולזה צריך להזהיר על זה:

ב

הנה אף שכל ישראל נאמנים על האיסורים. מ"מ הא קיי"ל דנשים אין נאמנות בדבר שיש בו טורח והכא הוי טורח גדול לחפש אחר חטים כשרים לפסח ולטחנם ברחיים של פסח ולהשגיח על כל הפרטים הדרושים לזה. ואף כי יש לחלק בזה. בכ"ז במקום שאופין מצות למסתר יש לחוש לזה אף באנשים כפי שהורה הנסיון אשר הם מחפשים לקנות קמת בזול. וכן למהר באפייתם כפי האפשר כדי שיוכלו להוזיל הרבה. ולא עדיפא מטבח הנוטל שכר מכשירות ולא מטריפות שהחמירו ביו"ד סי' י"ח. ואף דהכא יש להחטים חזקת היתר לפסח. מ"מ כיון שמצוי שיתחמצו מסיבות שונות יש לחוש. וגם דהויא חזקה העשויה להשתנות. וכ"כ הח"י סי' ת"ס סק"ד בשם הש"ל שיש להחמיר בנאמנות נשים לענין מצות ע"ש:

ג

עיי' חיבורי ח"ג סי' כ' באריכות בע"ה לבאר זה:

ד

הוא מפורש בסי' תנ"ט ס"ד וע"ש במג"א בשם מהרי"ל לענין אגן הלישה ובח"י סקכ"ד בשם המהרי"ו לענין המרדה. ומובא שם הטעם לפי שנכנס בצק בהסדקים וא"א לנקר שם ומידבק משהו בהמצה. וכן מצינו בחולין (ד' קי"א) דבמידי דאית ביה פילי חיישינן טפי שיכנס החלב לתוך הסדקים ולא כלו להוציא משם בנקל. ואף דעיסה אינה דבר לח. מ"מ דרכה ליכנס בסדקים מחמת דוחק הגילגול או הלישה. וכן איתא בפסחים (דף מ"ה) בצק שבסידקי עריבה. והיינו שהבצק נכנס בסדקים מחמת דוחק הלישה ומתחמץ שם. וע"ש בסוגיא מה שחילקו בין עשוי לחזק או לא וע"ש ברש"י ומג"א סי' תמ"ב סקט"ז. וכבר נהגו לנקות את הקרשים והעצים המגלגלים בין כל שיעור מיל. ויש נוהגים לפרוס על הקרשים נייר ומחליפים הנייר בכל פעם. ונראה דאף בכה"ג צריך ליזהר שלא יהו סדקים בהקרשים באשר ראיתי כי נופלים פירורים מהעיסה לאחורי הנייר ונדבקים בקרשים ונופלים בסדקי הקרשים. ולזה גם בכה"ג צריך לנקות הקרשים בכל שיעור מיל. והמגלגלים על הנייר צריכין ליזהר שלא ליקח נייר שיש עליו נקודות שחורות. כי ראיתי בעיני שהפחרות נדבק בהעיסה ויש בזה חשש חימוץ או עיכוב באפיה ע' סי' תס"א ס"ב ובהגר"א שם סק"ט. וגם יש ניירות המשוחים באיזה דבר המחליק. וזה נדבק בעיסה. והמגלגלים על טסי ברזל ומהפכים הטסים בכל עת אחר שיעור מיל. צריכין ליזהר ג"כ. כי ראיתי אשר פירורי עיסה נופלים מתחת הטסים ונדבקים שם. וכשמהפכים אותם צריך לנקותם מהפירורים הללו. וגם צריך ליזהר שלא יהיו בהקרשים מקומות שיש עליהם כמו זפת מלחלוחית העץ. שזה נדבק בעיסה. וביותר כשהעץ מתחמם וכן שלא יהי' בהם רקבון. שזה נדבק ג"כ בעיסה:

ומ"ש שעכ"פ לא יגלגלו על מקום הרקבון או על הסענקעס. לכאורה יש לאסור בזה דהא קיי"ל ביו"ד סי' ו' וסי' י"ח ס"י שאסור לכתחילה לשחוט בסכין שיש בו פגימה אף שיכוין לשחוט במקום שאין בו פגימה. ואפילו כרך מטלית על הפגימה. דחיישינן שמא ישכח וישתוט במקום הפגימה. ובשעה"ד שרי כשישים מטלית על מקום הפגימה. וא"כ ה"נ נימא שמא יגלגלו על מקום הרקבון והסענקעס, ובפרט בנ"ד שמסור הדבר לנשים וגם אין היכר על מקום ההוא שידעו ליזהר בזה. ונראה שזה רק בסכין פגום שאם ישחוט במקום הפגימה הוי איסור גמור. אבל בנ"ד אף אם ידבק איזה דבר מהקרשים בהעיסה. אינו איסור ברור רק חשש בעלמא. ובדיעבד אם נאפו המצות אין לאסרם לזה אין לגזור בזה. וכ"כ הפוסקים דכל היכא דבדיעבד כשר אין לגזור בזה אטו לכתחילה. וגם דזה מיקרי שעה"ד כי קשה להשיג קרשים שלא יהיו בהם פקקים כאלה. ורוב אופי המצות הם עניים. וכבר כתבו הפוסקים דכל שעה"ד כדיעבד דמי. וגם דהפגימה הוי רק משהו ואין ניכר כ"כ משא"כ הנהו דנ"ד שהם ניכרים היטב. אכן אם יש על הקרשים דבר שיאסור אף דיעבד. אסור לגלגל עליהם. ועוי"ל דבעירובין (דף ג') איתא דרבים מדכרי אהדדי ולא גזרינן וכעין זה איתא בשבת (דף י"ב) גבי קריאה לאור הנר דבשנים לא גזרו. וכן איתא בשבת (דף קמ"ז ע"ב) דברבים לא גזרינן שמא יסחוט. וה"ה בנ"ד יש הרבה נשים ואנשים עוסקים באפיית המצות ומדכרי אהדדי. ואף דבעירובין שם חד לישנא ס"ל דברבים גרע דהוי קודרא דבי שותפי. היינו רק התם שצריך לשים לב אם נתחדש דבר שצריך תיקון. אבל לשמור שלא יעשו איסור ידוע רבים עדיפי. ואף דבשבת (דף י"ב) מחלקינן בין עוסקים בענין אחד או לא. מ"מ בנ"ד כולם עוסקים בענין אחד לשמור את המצות מחימוץ ויש להאריך בזה ואכ"מ כי בנ"ד אינו רק חשש בעלמא כמש"ל אכן בסדקים אין להקל ולומר שיזהרו שלא ללוש עליהם. כי הם קטנים וקשה ליזהר בזה. וכמו פגימה שהזכרנו:

ובאגנות שלשים בהם נהגו להקל לקחת אף אם יש בהם איזה נקב או סדק. ומנקרים משם בכל עת ע"י מחט. וזה בא באשר קשה להשיג קערות בלי סדק. ולקחת חדשים הוא הוצאה רבה. אבל ראוי להתרחק מזה כיון שהוא מפורש במהרי"ל והובא במג"א לאיסור. אם לא שהנקב ניכר היטב ורחב קצת. וכן בסדק רחב וכמ"ש המג"א שם דאם הרחיב הסדק שרי. וכן הרושם שהאומנים רושמים על הכלים דשרי לענין הגעלה אם ינקרום היטב כדאיתא בסי' תנ"א סי"ג:

ה

הנה אופי המצות הורגלו להחליף המרדה בכל שלש עיסות וזה טעות כי הנסיון הורה שהמרדה מתחממת בנתינת ד' או ה' מצות לתנור. וכשמניחים אח"כ עליה מצת עיסה מתחמצת מחמת חום המרדה. טרם שיניחנה בתנור. וכעין דקיי"ל בסי' תנ"ט שאסור ללוש בשמש או סמוך לתנור. ויש מחמירים שם אף בדיעבד ע"ש במג"א וח"י. והכא גרע טפי משמש. וכ"כ הט"ז סי' תס"א סק"א ובח"י שם שע"י חמימות מתחמצת תיכף ע"ש דגם המרדה מתחמצת. ולזה כתבתי שיהיו מוכנים ג' מרדות כי ע"פ רוב יש י"ב או י"ג שמגלגלים המצות. ויוכלו להחליף שני פעמים. ובתוך כך תצטנן המרדה הראשונה. וצריך להשגיח להעמיד המרדה בפרוזדור כדי שתצטנן. ויותר טוב לאפות ע"י מקלות. כי נקל להכין הרבה ולהחליף בכל עת. וגם כי המצה אינה מונחת כולה על המקל ואינה נדבקת כ"כ להמקל:

ו

הטעם פשוט שלא יפול אבק הקמח לתוך המים ויתחמצו המים. כי אבק הקמח פורח באויר. ואינו נראה לעין. וכ"כ המג"א סי' תנ"ג סק"א שאבק פורח ע"ש בח"י. וההכרח לעשות מחיצה בינתיים כמ"ש המג"א שם לענין טחינה רק שיש לחלק כי מתנועת הרחיים מתפזר האבק ביותר. וראוי לאסור המים אם לפי ראות עין אפשר שיפול האבק במים. אך מה שאפו מהמים אין לאסור באשר יש כמה ספיקות בזה. וכעין זה קיי"ל בס"ס תנ"ט שצריך להרחיק הקמח מהמצות שלא ידבק האבק ע"ש. ומ"ש להרחיקם מן התנור פשוט כי קרוב לתנור מתחממים המים וכהא דקיי"ל ר"ס תנ"ט שלא ילוש אצל התנור וע"ש בח"י סק"ט שהביא דעת קצת פוסקים שאוסרים ללוש רק אצל פי התנור. ונראה דהמים כ"ע מודו שצריך להרחיק מכל התנור. דהא חזינן שהקפידו חז"ל במים אף על חום מועט כמו שמצינו שהצריכו מים שלנו. וכן קיי"ל בסי' תנ"ט ס"ג שאסור לקטף במים שמצננת ידיה בעת הלישה לפי שנתחממו המים מידיה. ושם אין ידיה חמות כ"כ מהתעסקות בלישה ע"ש בח"י סקי"ח. וכ"כ הפר"ח סי' תנ"ט סק"ה שאף אם היו המים קצת פושרים הם מחמצים ע"ש. ואם יתראה קצת חמימות במים אסור אף דיעבד כדין עברה ולשה בחמים. וסמוך למקום גלגול המצות ודאי שאסור כי שם מצוי ליפול פירורי בצק כידוע. וכן סמוך להמצות אסור להעמיד הקמח כמפורש ס"ס תנ"ט. ולפמש"ל יש לדון שצריך הפסק מחיצה:

וממקום ששמגלגלים המצות צריך להרחיק שלא יפול הקמת על העיסה ולא תאפה כראוי. וכדקיי"ל בסי' תנ"ט ס"ו ובמ"א סקט"ז שצריך ליזהר שלא ליתן קמח לתוך העיסה ע"ש. והנה המנהג שהשק קמח עומד סמוך למקום הלישה ולכאורה אין ראוי לעשות כן. כי האבק יפול על העיסה באמצע לישה. ונראה שאין לחוש לאבק רק בשעה שלוקחים הקמח מתוך השק שעי"ז מתעורר אבק הקמח. אבל כשהשק מונח כדרכו אין עולה אבק. ולזה אין לחוש בשעת לישה. אבל למצות שמגלגלים יש לחוש שיעלה האבק בעת שיקחו קמח ליתן לתוך הקערה ללוש ולפ"ז צריך להזהיר את נותן הקמח שלא יקח קמח מהשק לתוך הכלי שמודד בו הקמח ללישה. רק בשעה שצריך ללוש. ולא בשעה שעדיין לשה את הקודמת. כי יש לחוש שיפול אבק על העיסה בשעת לישה:

ז

זה מפורש בסי' תנ"ט ס"א שלא ללוש סמוך לתנור. וכתב שם הח"י דעת קצת פוסקים דהיינו רק נגד פי התנור וקצת סוברים שאסור בכל החדר שהתנור בו. והנה להחמיר בכל החדר לא נהגו כמ"ש הח"י שם. והוא דבר שאין רוה"צ יכולים לעמוד בו. כי רוב האופים הם עניים. ורק בזמן הש"ס שכל אחד אפה לעצמו בכל יום כפי צרכו. היה יכול ליזהר משא"כ אצלינו שאופין קוה"פ על כל הפסח. ורק צריך ליזהר עכ"פ שלא ללוש ולגלגל נגד התנור. ואף לא סמוך לתנור במקום שמרגישים את חום התנור:

ח

הוא מפורש בש"ס (דף מ"ב). ובר"ס תנ"ט מבואר דאף דרך החלון אסור. ואף דשם איירי בחלון פתוח. מ"מ פשוט דאף כשהחלון סגור והשמש שולט דרך הזכוכית שאסור. כי החום שולט גם באופן כזה. ואפשר שעוד חם יותר כי הזכוכית מוסיף הבל מניצוצי השמש כדאיתא בביצה (דף ל"ג) ע"ש ברש"י. וממילא הניצוצות מתחממים יותר ומחממים את העיסה. וצריך להשגיח ע"ז כי רובם אין נזהרים בזה. וצריך לתלות וילון עב נגד החלונות שלצד השמש. אחר כותבי זה ראיתי בח"י סק"ד שכתב דשרי ללוש נגד חלון של זכוכית. והרגיש בהא דביצה. וכתב דשם איירי דווקא בזכוכית עם מים. ולענ"ד זה אינו דהנסיון מורה שכל זכוכית מוסיף הבל כנגד השמש וכידוע שמוציאין אור מזכוכית אף בלא מים וגם נראה לעין שהשמש מחמם אף בעד חלון של זכוכית:

ט

ע"פ רוב נמצא בהקערות אבק. וההכרח לקנחם. כי האבק מתערב בקמח ומעכב שלא יהא נילוש יפה. וגם אפשר גורם חימוץ. וביותר לפי ההרגל להניחם אצל כותל, ונופל מהכותל סיד לתוך הקערה. וזה מחמם ומחמיץ כדקיי"ל ס"ס תנ"ט. וצריך להשגיח ע"ז כי דבר זה מסור להנער המנקה את הקערה. וכן הרבה פעמים ראיתי שהקערה אינה מקונחת כראוי בעת שלוקחים אותה ללוש בה. כי עדיין נשאר בה הלחלוחית מהמים שרחץ מקודם את הקערה מהבצק שנילוש בה. וזה חמץ גמור כי הלא כבר עבר זמן רב. ויש לדון שאף אם יקנחוה כעת כראוי לא יועיל כי כבר נבלע חמץ בקערה. ויתחמץ עי"ז העיסה שילוש בה כעת. ועכ"פ אם לא יקנחוה כעת כראוי וילוש בה. אזי בודאי יש חשש חמץ. ואף בדיעבד יש לחוש ועי' סי' תנ"ט ס"ד. ולזה צריך ליזהר בזה:

י

זה מפורש בר"ס ת"ס וע"ש בח"י בזה. ואף שלא למצת מצוה י"ל שאין הקטן נאמן ע"ז וע"ש באחרונים. ובפרט שעכ"פ יקחו ממצות אלו למצת מצוה. וגם אולי יתנו מהם לעני. והעני יקח מזה למצת מצוה. ושופך המים יש להחמיר ג"כ לפי שנתינת המים הוא התחלת לישה כדאיתא בשבת (דף י"ח ע"א ודף קנ"ה ע"ב). והרבה פוסקים פסקו כן לענין שבת והובא בטוש"ע סי' שכ"ד ס"ג וכתבו שם האחרונים שיש להחמיר כן ע"ש וגם דהא עיקר חיוב שימור חל משעה שהקמח מתקרב למים כדאיתא בפסחים (דף מ' ע"א) ע"ש ברש"י שמשעת נתינת מים לקמח מתחיל חיוב שימור. וקטן לאו בר שימור הוא ועי' מג"א סי' תנ"ג סקי"א. ואף דבמי חטאת כתיב ג"כ שימור ותנן בפ"ג דפרה שקטנים עסקו בזה. ועי' יומא (דף מ"ג) דיליף מקרא להכשיר קטן להזאה. י"ל דאיירי כשגדול עומד ומשמר או דהתם גזה"כ הוא. ועכ"פ נראה ברור שיש ליזהר בזה. ולפמש"ל באות כ"ה לתת המים לקערה ואח"כ הקמח. צריך לדקדק גם בנותן הקמח שיהא גדול וכמובן. ומ"מ גם שופך המים יהא גדול כי לפעמים צריך להוסיף אח"כ מים באמצע הלישה כידוע. וגם כי כשנותן מים לתוך הקערה כשלשו בה כבר עיסה אחת. נמצא שם עדיין פירורים מעיסה הקודמת:

יא

ההרגל ששופך המים יקרב אל נותן הקמח. ועי"ז יפול עליו אבק הקמח. ואח"כ הוא שואב המים ונדבק הקמח בכלי שהוא שואב. ומהכלי יפול להמים שבתוך הכלי הגדול. וכן נופל מבגדיו לתוך המים. ויש חשש חימוץ בזה. ועי' ח"י ס"ס תנ"ט שכתב שמודד הקמח ירחק מהמצות אם לא ירחץ את ידיו. ולדעתי אין תועלת ברחיצת ידיו. כי כל בגדיו מלאים אבק הקמח כידוע. ומבגדיו יפול האבק על כל דבר שיקרב אליו. לזה צריך להתרחק מהמצות כל זמן שלא ינקה בגדיו. ועי' מג"א סי' תנ"ג סקי"א שאבק הקמח פורח וע"ש בח"י. וע"ל אות ו'. ובעיני ראיתי כ"פ שהיה דבוק קמח על הכלי ששופכים בו המים:

יב

מהקמח מפורש בס"ס חנ"ט. וע"ל אות ו' שיש לדון שצריך מחיצה להפסיק. וממקום שמגלגלים מסתבר. כי בעת הגלגול נופלים הרבה פירורים. ולזה הצריכו בסי' ת"ס ס"ג לומר בע"פ בשעת לישה פירורים יהיו הפקר וע"ש באחרונים:

יג

הטעם כי אם לא יהא חם כראוי. לא יתאפו המצות כראוי. ובין כה וכה יתחמצו. וכ"כ הרבה פוסקים שאסור להניח המצה בתנור ואח"כ להסיק תחתיה. כי בין כה וכה תתחמץ המצה. והובא בסי' תס"א ס"ב. ומקור הדין שם הוא מהא דפסחים (דף מ') אדהכי מחמע ליה ע"ש בפוסקים ובח"י סק"ז. ואף שי"ל דכיון שהחום שבתנור הוא עיקר אפית המצות. אין לחוש לחימוץ. ודמי לשוחט בסכין רעה דאפילו כל היום קיי"ל דכשירה. מ"מ ז"א דהכא כיון שאין בו חמימות כ"כ לאפות במהירות. מתחמצת קודם שמתחלת ליאפות. דכל חום מחמץ אף קודם שיעור מיל. וגם דהא יש מצות שנעשו מהעיסה שנילושה פעם ג' בקערה. ונתערבו בה פירורים שנשארו בקערה וכן על הקרשים מעיסה ראשונה שנשלם לה שיעור מיל בראשית אפייתם בתנור. וכידוע שכן המנהג ללוש בקערה כפי ערך שיעור מיל. ובזה לכל השיטות אסור. דאף המקילים בסי' תס"א ס"ב במסיק אח"כ. היינו משום דהוי תוך שיעור מיל ע"ש. ונראה ראיה לנ"ד דהא איתא בפסחים (דף ל"ז) שאין עושין מצה עבה טפח וכ"פ בסי' ת"ס ס"ה. והטעם הוא שמתחמץ קודם שנאפה כראוי. ואיתא בש"ס שם דלהכי עשו לה"פ עב טפח אף שהוא מצה. מפני שהיה התנור של מקדש חם ביותר ע"ש בפירש"י והעצים היו יבישים והיה נאפה מהרה אף שהוא עב. נמצא מבואר שאם התנור אינו חם כ"כ אפשר שתתחמץ קודם שנאפה אם המצה עבה. וא"כ י"ל שאם התנור אינו חם כראוי אזי יתחמץ אף במצה דקה כמו שלנו. כי מי יודע גבול העובי ומדת החום. ונראה שצריך שיהא התנור חם עכ"פ כפי הדרך להיות בעת אפיית לחם. וביותר צריך להשגיח בסוף האפיה כי אז אף שהתנור מצטנן קצת אופים בו ג"כ. וההכרח לקצר:

יד

כמה פעמים מצאתי שנדבק מעט בצק במרדה. ולפעמים חושבים שהוא סיד. אבל באמת הוא בצק. וזה ניכר כי סיד יעבור בקינוח בעלמא. אבל בצק הוא דבוק, והוי חמץ גמור מחום התנור. וגם כי שוהה יותר ממיל. ויש לאסור המרדה כדקיי"ל בסי' תנ"א סי"ז ובמג"א שם סקל"ז שאין מועיל קליפה והגעלה. ונראה דבנ"ד סגי בקליפה דהא הוי רק משהו ואף אם תפלוט המרדה לתוך המצה. יתבטל בס' כדין חמץ קודם הפסח. ועי' במג"א סי' תס"א סקי"א דאין יוצא הבלוע בלא רוטב. וגם שטעם מועט יתבטל בס' ע"ש. ורק גבי אפיית חמץ אמרינן שם דלא מהני קליפה. כי נבלע טעם חמץ בכל המרדה ולא בטל דלא ידעינן כמה בלע. משא"כ בנ"ד. ואין לחוש שפליטת המשהו יחמיץ את כל המצה. דאף משהו שאור גמור אין בכוחו להחמיץ מצה שלימה בעת קצרה כזו. ורק כשהוא בעין יש לחוש שידבק בהמצה ויהי' איסור בעין. וגם דאפשר יחמיץ עכ"פ המקום שידבק בו. אבל בקליפה דהוי רק פליטה. מתפשטת הבליעה בכל המצה ואינה מחמצת. ולפ"ז י"ל דסגי רק בגרידת המקום שנדבק בו הבצק. ומ"מ נראה להצריך קליפת כל המרדה באותו צד כי הרי נתפשט טעם החמץ בכל המרדה. ואסור לבטלו לכתחילה. ואף דקיי"ל דקודם הפסח לא הוי שם איסור על חמץ. וגם דהא אין כוונתו לבטל. מ"מ היכא דאפשר למעט את האיסור. צריך למעטו בכל האפשר ועי' ט"ז יו"ד סי' קל"ז ובחיבורי ח"ב סי' מ'. וגם דאפשר לא נבלע רק כדי קליפה דהא הוי איסור כחוש וע"ש במג"א. וגם דאם יקילו בגרידה בעלמא. לא יזהרו בזה כראוי. אבל כשיחמירו לקלפה במעצד אזי יזהרו כראוי. אכן לאסרה לגמרי. הוא חומרא שא"א לרוה"צ לעמוד בה. כי קשה למצוא תיכף מרדה אחרת:

ואם נדבק סיד במרדה. צריך לגררו כמבואר בס"ס תנ"ה שסיד מחמם ומחמיץ. ואף דבלא"ה מניח תיכף המצה בתנור. מ"מ יש לחוש שחום הסיד יגרום לחמץ קודם שיאפה. דחום התנור לא ישלוט בו עדיין כדי שיאפה. וכעין הא דפסחים (דף ע"ה) לענין צלי מחמת דבר אחר וע"ש בתד"ה וגרפו בשם הירושלמי וגם דדבר הנדבק מעכב האפיה כמ"ש הפוסקים ועי' הגר"א סי' תס"א סק"ט ושם באחרונים לענין חטה הנמצאת במצה. והורגלו לסמוך המרדה בכותל ועי"ז נדבק שם סיד שדבוק בכותל. ויש להזהירם על זה שלא יסמכו בכותל. או דעכ"פ יקנחו בכל פעם את הסיד. אף דזה קשה לסמוך עליהם. וכן קיי"ל ביו"ד סי' א' שאסרו לעשות דבר לכתחילה על סמך שיבדקו אח"כ. ויש לחלק. והיכא דאין להם מקום להעמידה רק אצל הכותל יש להקל לקנחה בכל פעם. ויותר טוב שידביקו שם איזה דבר בכותל לכסות את הסיד:

והברזלים שמנקרים המצות קשה מאוד לנקותם כי החריצים שם צרים מאוד. ולזה צריך להשגיח הרבה ע"ז כי אם ישארו שם פירורים. ידבקו אח"כ בהמצות. וזה ניכר כשיראו בין החריצים מראה לבן. והנסיון הורה אשר אותם שהם של נחושת נקל יותר לנקותם. ואף שכתב המג"א סי' תנ"ה סק"ט בשם המט"מ שנחושת מחמם. מ"מ אין לחוש לזה כמ"ש המג"א שם. ומצינו דיש פוסקים דס"ל דנחושת אין בולע רק אם האור מהלך תחתיו עי' ש"ך יו"ד סי' ס"ח סקל"ג בזה. משמע שנחושת אינו מתחמם במהרה כמו שאר דברים. ולזה יותר נכון לקחת של נחושת:

טו

ע"ד שיעור מיל ע"ל סי' כ' בזה. ואם ישאר על איזה דבר משהו בצק. אזי יתחמץ וידבק במצות שיעשו בהם אח"כ. ובקרשים ובעצים שמגלגלים בהם. צריך ליזהר באשר מראה עץ הוא לבן קצת. ויש לפעמים ליחות מבצק נדבק בם ואין ניכר כ"כ עד שיעיינו היטב. וצריך ליזהר שיגרדום בנחת. כי הנשים מגרדות בשברי זכוכית ועי"ז עושים סדקים בהקרשים ובעצים המגלגלים. וזה גורם שלא יוכלו אח"כ לנקותם כמש"ל אות ד'. והנה המג"א סי' תנ"ט סקי"א וסקט"ז כתב שצריך לנקות הידים והכלים אחר כל עיסה. אבל כבר כתב הח"י שם שאין המנהג כן. והביא שם דיעות פוסקים דס"ל כמנהגינו לנקות ולגרוד בכשיעור מיל. ואף כי בסוף הלישה בהכרח נשאר בצק דבוק בקערה. וכשנותנים שנית קמח להקערה הרי אין הקמח נילוש עם הבצק הזה כראוי כמ"ש המג"א סי' תנ"ט סקט"ז. נראה דזה שייך רק כשנותן מעט קמח לתוך עיסה שנילושה כבר קצת. אבל בנ"ד שנותן קמח ללוש עיסה שלימה. שפיר נילושה העיסה כראוי ביחד עם הבצק הדבוק בקערה:

טז

באשר המים מלאים בצק מידי הנשים. והמים מתחמצים כי עבר עליהם שיעור מיל. וכשירחצו שנית באותם המים. אין תועלת ברחיצתם. כי ידבק בידיהן החמץ שיש במים ההם מקודם. ועי' סי' תנ"ט ס"ג וס"ד לענין מים שמצננת בהם ידיה ושרוחצים העריבה. ולפ"ז צ"ל שגם מים שמצננת ידיה צריכה להחליף בכל שיעור מיל עכ"פ. וע"ש בח"י סקי"ח שהידים מתחממים בעסק העיסה ואקצר:

יז

זה פשוט כי הליחות שעל ידיהן יש בהם קצת ליחות מהבצק שהיה על ידיהן. ואם לא יקנחום כראוי. ישארו על הידים מים מחומצים. כי נבלע בהם ליחות בצק. וידבק אח"כ בהמצות. וגם אפשר יגרמו חימוץ להמצות כשיתעסקו בהם בידיהן. וצריך להשגיח ליבש המטפחת או להחליפו. כי מרוב הקינוח בו הוא מתלחלח ואין תועלת בקינוחם בו. כי הידים מתלחלחות בו עוד יותר. וגם כי גם בו נדבקו ונבלעו המים שנבלע בהם לחלוחית בצק:

יח

זה מבואר בר"ס ת"ס שמצת מצוה צריך ללוש לשמה ע"ש בט"ז וש"פ ואכמ"ל בזה. ושלא תדבר. פשוט כי טבע המדבר שניתז רוק מפיו. ורוק מחמיץ כדקיי"ל ר"ס תס"ו. ואף שכתב שם המג"א שאינו מחמיץ מיד. מ"מ י"ל דהרוק הוא פושרין וכמו שבודקין הריאה ברוק במקום פושרין. וזה מחמיץ קודם שיעור מיל כמ"ש הפר"ח סי' תנ"ט סק"ה וכמש"ל אות ו'. ולכן יש לחוש לזה. וע"ד לנקות ידיה והקערה. כ"כ המג"א ס"ס תנ"ט. ולענין שיעור מיל. עמש"ל אות ט"ו בזה. ושלא ישאר בצק תחת הצפרנים. באשר כן מצוי וכדאיתא בפ"ט דמקואות מ"ב. ואח"כ אפשר תגע בעיסה וידבק בה משהו בצק שתחת הצפרנים:

יט

הטעם כי כל שלא קרמו פניה תחמיץ בנקל מחמת החום. וכמש"ל אות ה' ואות ז' ועי' ח"י סי' תס"א סק"ז. ורק כשמונחת בתנור היא נאפית כדרכה. אבל כשמגביה בהמרדה יש לחוש שתחמיץ. כי על המרדה אין שולט כ"כ כח חום התנור שתאפה שם המצה. וכן קיי"ל בסי' תס"א ס"ג שלא ליקח המצה מהתנור ולהחזירה קודם שיקרם פניה ואף בדיעבד כתבו שם הט"ז ומג"א דאסור. ונראה דה"ה כשמגביה על המרדה. דהא עיקר האפיה הוא ע"י חום קרקע התנור. ולא באויר התנור. וגם דהא המרדה חוצצת מלמטה בין אויר התנור ובין המצה. ולזה יש לחוש שתחמיץ. ודנקיט המהרי"ל והרמ"א שלא יקחנה מן התנור י"ל דנקטו לפי שדרך האופים ליקחנה לראות אם כבר נאפית. ובמהרי"ל בשם הר"ש נקיט לה אף משקרמו פניה ע"ש. ובכה"ג אפשר שיחשוב האופה שכבר נאפית. רק הד"מ כתב ע"ז דלאחר שקרמו פניה אין חשש ע"ש ולזה נקטה בשו"ע כגוונא דנקיט המהרי"ל שלוקחה מהתנור. ולכאו' וקשה דא"כ כשמשימים המצה לתוך התנור ניחוש שתתחמץ באויר התנור. קודם שיניחנה בקרקע התנור. ונראה דהלא התורה צותה לאפות מצות כדרך אפיה. וא"א לשים על קרקע התנור אם לא תהיה קודם באויר. וא"כ מוכח שבדרך אפייתן אין לחוש לחימוץ וכמו שאין חוששין שתחמיץ מחום התנור קודם שתספיק ליאפותף. ואף דלא דמי כי י"ל שחום קרקע התנור שהוא חזק הוא אופה ולא מחמץ. אבל חום אוירו י"ל דמחמץ. מ"מ עכצ"ל שכל שהוא דרך אפייתו אינו מחמץ. אבל כשמגביה את המצה קודם אפייתה יש לחוש שתחמיץ. ושם כתבו האחרונים שגם המרדה שהוציא בה את המצה אסורה. ולפ"ז יש לאסרה גם בנ"ד. ואפשר שיש לסמוך בזה על דעת הנ"ש בתשובה סי' י"א שהקיל בזה והובא בח"י שם. דבלא"ה יש מקום לחלק בין כשעודנה באויר התנור בין כשמוציאה מן התנור. ובלא"ה כתבו האחרונים שם שבשעה"ד יש לסמוך על הנ"ש שלא לאסור המרדה. והנה גבי צליית הפסח שצולין בשפוד באויר התנור קרי לה צלי אש. שם איירי שיש גחלים בתנור עי' פסחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה וגרפו בשם הירושלמי וגם בלא"ה אין לדמות אפיית מצה לצליית בשר. ואף דאיתא בברכות (דף ל"ז ע"ב) שאפו לחם ג"כ בשפוד ע"ש ברש"י על נהמא דהנדקא ובאו"ח סי' קס"ח סקל"ז [ובמג"א שם סקמ"ב משמע שאפו כן גם לחם גמור. וצריך להבין כוונתו וכן מש"ש מסי"ג בהגהה ואכ"מ] מ"מ י"ל שבאמת מתחמץ מקודם. ועוד יש לחלק ע"ש ואקצר:

והנה בסי' תס"א ס"ה איתא דמצה שנתכפלה ודבוקה עד שאין שולט שם האש אסורה. וכתב הד"מ שם הובא במג"א סקי"א שאם הכפל לא נדבק זל"ז רק הוא סמוך שרי אף שכמעט נדבק. ומוכח מזה דכשהאש שולט נאפה אף באויר התנור אף שאינו מונח על קרקע התנור. ואפשר לומר דאיירי בתנורים שבזמן הש"ס שהיה אש בתנור בשעת אפיית המצות ועי' פסחים (דף ע"ה) ובטוש"ע ר"ס תס"א. וזה דוחק. דבזמן הרמ"א והמג"א ודאי היו התנורים כמו שלנו. ונראה שזה רק כשחום האש שולט בשני צדדי המצה. אבל כשמונחת על המרדה. אין האש שולט רק למעלה ולא למטה. כי המרדה חוצצת. ואף דבכפולה אין חוצצת אם לא נדבק. היינו דטבע הכפל שיהי' משהו חלל בינתיים כל עוד שלא נדבק. משא"כ על המרדה אין שם שום חלל. וגם דכיון שחלק התחתון נאפה מקרקע התנור. ממילא עכ"פ אינה גורמת צינון לחלק הכפל העליון. אבל המרדה שהיא צוננת. ודאי שחוצצת [וזכר לדבר מהא דקיי"ל בסוכה (דף ל"ז) ויומא (דף נ"ח) דמב"מ אינו חוצץ ושאינו מינו חוצץ]. ולזה נראה שאסור להגביהה במרדה כל עוד שלא קרמו פניה:

כ

דין פשוט בסי' תס"א ס"ד שצריך שיהיו המצות אפויים כראוי שלא יהיו חוטים נמשכים הימנה. ובח"י שם כתב שאם יתן אצבעו בתוכה לא יתדבק עליו בצק. ואנכי ראיתי שאין נזהרים בזה. וביחוד במקומות שאופים מצות למסחר שרוצים שיכביד משקלם כשלא יהיו אפויים כראוי. וצריך להשגיח ע"ז לבדוק המצות האפויות. ואם מוצאים מצה כזו יש לחוש גם על המרדה שהוציאו בה המצה. וכן יש לחוש לשאר המצות המונחים אצלה. ועמ"ש באות הקודם בשם הנ"ש ועי' בשו"ע הרב סי' תס"א בזה:

כא

עמש"ל אות י"ח בזה:

כב

הטעם כי בשביל שהמקום דחוק מתחממים העצים. וגם מצוי שם זיעה כדאיתא בזבחים (דף י"ח ע"ב) ע"ש ברש"י. והנסיון מורה שגם הבגד לח שם מזיעה ויתלחלחו העצים בזיעה ותתערב בהמצה. ואף דקיי"ל בסי' תס"ו ס"ה דזיעת אדם אין מחמץ. מ"מ לא עדיף ממי פירות שבתערובות עם מים. ומצאתי בח"י שם סק"ז שהביא כן בשם מהרי"ל דהוי כמי פירות לענין תערובת עם מים. וא"כ בנ"ד יוגרם חימוץ. כי הלא יש מים שנילושו בהם. ולבד זה איתא בירושלמי פ"ח דתרומות וביו"ד סי' קט"ז ס"ד שצריך ליזהר מזיעת האדם כי הוא סם המות ע"ש. וגם י"ל שע"י החמימות ששם יתחמם העץ. וגם יתחמם הבצק שדבוק בהעץ. אף שלא שהה עדיין שיעור מיל. ואח"כ יתדבק בהמצה בעת הגלגול:

כג

הטעם פשוט כי כתבו הרבה פוסקים אשר אם המצות מונחים בלי התעסקות יש לחוש לחימוץ אף בפחות משיעור מיל. עי' סי' תנ"ט ס"ב ובאחרונים שם. ושם נתבאר שאם אחר ההתעסקות יניחוה בלי עסק מיד יחמיץ ע"ש בש"ע ובאחרונים ודבריהם צריך ביאור ואכמ"ל. וגם כי הם מונחים ע"פ רוב או על הקרשים או על הטס שמנקרים עליו את המצות ועל הקרשים יש לחוש שיפלו על המצות מהפירורים שגורדים מהקרשים ומהעצים שמגלגלים בהם. ועל הטס הנה ע"פ רוב מונח הטס סמוך לתנור. ויש לחוש שיתחממו כשיהיו מונחים זמן רב. אף דודאי אין שולט שם החום. דבמקום שהחום שולט אסור להניח שם המצות בלא"ה וכמש"ל אות ז'. אבל כשמונח זמן גדול יש לחוש אף כשאין מורגש החום כ"כ וע' ר"ס תנ"ט ברמ"א ובח"י סקי"ג. וגם כי עי"ז יבואו לפעמים להמשיך יותר מכדי מיל:

כד

הטעם כי כשאוכלים חמץ ומלכלכים ידיהם בחמץ יש לחוש שיפול מהחמץ על הקרשים או ידבק בהעצים שמגלגלים בהם. וכעין זה מצינו בחולין (דף קי"ב) שאין להניח כותח אצל מלח שמא יפול הכותח לתוך המלח וימלחו בו בשר וביו"ד סי' צ"ה ס"ו כתב הרמ"א שיש להחמיר אף בבשר וחלב ובנ"ד חמץ לא בדילי מיניה. וגם יש פוסקים דס"ל דחמץ קודם פסח לא מקרי איסור כלל ודמי לכותח ומלח. ויש לחלק כמובן וע' חולין (דף ק"ד). ואקצר כי עכ"פ ראוי ליזהר בזה. והנה ההרגל להניח עצים שמגלגלים בהם על החלון בעת הפנאי לזה כתבתי שלא יניחו חמץ על החלון:

כה

מעודי אני תמה על ששופכים המים לתוך הקמח בכלי אחד כל היום. כי הלא טבע הקמח להעלות אבק. ובעת שפיכת המים יש לחוש שיפול האבק על הכלי של מים ויתחמץ שם. והזהרתי תמיד להחזיק הכלי רחוק מן הקמח. ובכ"ז לבי נוקפי כי הקילוח מרחוק גורם יותר שיעלה אבק הקמח. ולזה כמדומה שיותר טוב שיתנו המים מקודם לקערה. ואח"כ הקמח ובזה אין לחוש שיתיזו המים בנתינת הקמח. כי זה נראה לעין ואם יראו שינתזו מים על כלי של הקמח יוכלו לקחת כלי אחר או לנקות היטב את הכלי תיכף. וגם אפשר ליזהר להשים הקמח בנחת לתוך הקערה. ואף שא"א בפעם ראשון לצמצם ליתן מים כפי הצורך. מ"מ יוכל אח"כ להוסיף מים. כי אז כבר יתגבל הקמח קצת ולא יעלה אבק. וגם אפשר לתת הקמח מקודם. ורק שיתן הקמח בצד אחד בהקערה. והמים יתנו בצד השני. וזה אולי יותר נכון כדי שלא לעשות ההיפוך מדרך העולם. וגם כי כ"ה דרך לישה כדאיתא בשבת (דף י"ח ע"א). וגם לא יהי' חשש התזת המים. ויש עוד עצה לשפוך המים לידי הלש. והוא ישים המים לתוך הקמח. ונסיתי כן ועלה יפה. וע"ל אות י"א:

כו

זה מפורש בס"ס תס"א שאסור שיגעו זה בזה. ובזה כתב המג"א שם סקי"ד דבדיעבד מותר מפני שחום החנור שולט למטה ונאפה כראוי. ומבואר מזה שאם הניחו זה על זה אף בדיעבד אסור. דחום התנור שולט בתחתונה ולא בעליונה וממילא מתחמצת העליונה מחום התנור וכמש"ל אות י"ט והעליונה אוסרת את התחתונה. וזה ודאי אין לומר שחום התנור ישלוט לאפות שתי המצות יחד. ואף דמצה עבה כשתיהן היתה נאפית מ"מ שתי מצות שאני. וכעין הא דקיי"ל במליחה בסימן ס"ט שחתיכה עבה פולטת ע"י מליחה. ואם נחתכה במקום א' שוב אין פולט אם לא ימלח שני החתיכות. ואף דלא דמי להא דנ"ד כמובן. אבל העיקר נראה כנ"ל. אכן התנור במקום ההוא נראה שא"צ הכשר. דרק בחמץ גמור כתב הח"י סימן תס"א סקי"ד שצריך הכשר אבל לא בנ"ד דהוי רק חשש. וע' פמ"ג במשבצות סימן תס"א סק"ד שכתב שיתבטל המקום בכל התנור אם אין ידוע מקומו. ויש לדון בזה ע"פ מה שאיסורו הוי רק מצד שיחמץ את הנאפה בו ואכמ"ל בזה:

ולכאורה יש להוכיח דשרי בכה"ג. דבסי' תס"א ס"ה קיי"ל דמצה שנתכפלה אם נדבקה עד שאין האש שולט שם אסורה. ואם היא סמוכה ולא נדבקה לגמרי שרי. הרי מבואר שנאפה גם הכפל שמונח למעלה ואינו נוגע בקרקע התנור. ואדרבה אמרינן דבנדבק גרע טפי. אכן הא גופא בעי טעמא. דאדרבה נדבק עדיפא דהוי כמצה עבה דכשירה לכ"ע כל שאין עוביה טפח. וצ"ל דכיון שלא נילושו יחד. לא הוי כגוף אחד וברפ"ק דטבול יום תנן דמקרצות וככרות הנושכות זו בזו וחמיטה ע"ג חמיטה עד שלא קרמו בתנור ומכנס חלות זע"ז ע"מ להפרישן אח"כ אינו חיבור לטבול יום וחיבור לשארי טומאות. ומכנס ע"מ שלא להפרישן וחמיטה עג"ח שקרמו בתנור הוי חיבור אף לטבול יום. מבואר מזה דבכה"ג הוי כגוף אחד. וצ"ל דשם איירי שנדבקו זה בזה כלשון נשיכה דנקיט וכמש"ש הר"ש מהתוספתא. ומ"מ לענין שליטת האש צ"ל דכל שלא נילושו יחד אינו נאפה כגוף אחד. ולפ"ז במצה שמונחת ע"ג אחרת יש לחוש שתדבק מעט זו בזו והוי כמצה כפולה. שוב מצאתי בפמ"ג ס"ס תס"א שכתב שאם הניחו מצה זו על זו בתנור אסור בדיעבד וגרע ממצה כפולה יעו"ש. והנה שמחתי שכוונתי לדעתו הק' אבל החילוק בין מצה כפולה לשתי מצות אינו מובן:

ועוד נראה דבהני דבריש טבול יום שהזכרנו מדינא לא הוי חיבור. רק מדרבנן החמירו שיהא חיבור. ובטבו"י אוקמוה אדינא. דא"ל דמדינא הוי חיבור. רק בטבו"י הקילו דהא טבו"י פוסל תרומה מדאורייתא כדאיתא בשבת (דף י"ג ע"ב). ועכצ"ל דמדינא לא הוי חיבור. ובמכנס חלות שלא להפרישם אפשר דהוי מדינא חיבור כי אז מדבקם ומבטלם זה לזה לגמרי. או אפשר ג"ז רק מדרבנן אף בטבו"י. וחמיטה ע"ג חמיטה כשקרמו פניהם י"ל דהוי חיבור משום שהקרימה מחברם יחד עד שקשה להפרישם. ומתיאש מלהפרישם. ואיירי שנדבקו בעודם עיסה. וכ"ה ברמב"ם פ"ח מהט"א ה"א. וברע"ב ריש טבו"י נראה שהבין דאיירי שנדבקו אחר שקרמו פניהם ע"ש. וז"א וכמש"ל. ואף דבפה"מ להרמב"ם משמע קצת כן מ"מ עכצ"ל שכוונתו כמ"ש בחיבורו. וגם כי לאחר שקרמו שוב לא ידבקו זה בזה. ואם עודם רכים וידבקו הרי יתקלקל פניהם והרע"ב כתב שם שלא יתקלקל ע"ש שכתב דרק בנדבקו כשהם עיסה יתקלקלו עכ"פ שמענו דמדינא כשנדבקו שתי מצות אינם חיבור. רק כשאין דעתו להפרישו וזה שייך רק בטומאה שי"ל שתלוי במחשבת האדם. אבל לא לענין שליטת האש. וגם דהא הכא דעתו להפרידם. ורק במצה כפולה אין דעתו להפריד וההמון אין נזהרים בזה. לכן צריך להזהירם ע"ז:

כז

הוא דין מפורש בסימן תס"א ס"ה יעו"ש מה נקרא כפולה ונפוחה. ובאשר שאף בני תורה אין נזהרים בזה. לזה צריך להשגיח ע"ז. ואקצר כי כבר האריכו שם האחרונים בזה:

כח

זה מובן שבלילה קשה לראות אם נדבק משהו בצק על הכלים וכן בשארי ענינים. ועי' חיבורי ח"א סי' מ"ח לעניין ראיית מראות בלילה. ובשעה"ד צריך עכ"פ אור גדול ואור המנורות בליץ לאמפין ידוע שמחמם מאוד האויר ויש לחוש לחימוץ וכדאיתא בסימן תנ"ט ס"א ובח"י שם סק"ט וע"ל אות ז' בזה. ובדרך כלל צריך להשים לב למקומות שאופים מצות למסחר שאופים שם עד חצות הלילה ויותר. וכל העוסקים בזה עיפים מאד ואין בכוחם להשגיח על כל דבר כראוי. וצריך שם השגחה רבה. וכל ירא לנפשו יעמוד בעצמו בשעת אפיית המצות להשגיח שיעשו הכל כדין. כי אם ח"ו יכשל באיסור חמץ בחנם יהי' כל יגיעו והוצאותיו לצרכי הפסח. ומי זוטר מאי דכתיב ושמרתם את המצות. וכ"כ בשו"ע סי' ת"ס ס"ב בשם הרא"ש ובח"י שם סק"ד ע"ש. ות"ל אשר מעודי השגחתי בעצמי בעת אפיית המצות בכל העת כפי האפשר. ובקשתי עוד אחרים אף בשכר לעזור לי בההשגחה. כי צריך לזה כמה אנשים:

כט

זה מפורש במג"א סימן תנ"ט סק"ד ובח"י שם שהידים מחממים את המצה. וההמון אין נזהרים בזה מחסרון ידיעה. וגם כי נדבק בידיו בצק ולא ירגיש:

ל

כ"ה בשבת (דף ל"ד, וגיטין (דף ו') שצריך לומר בביתו האזהרות לשבת בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה. ומכ"ש שלא בביתו דודאי צריך להסביר בניחותא ולהעיר אזנם שמסור בידם דבר חמור. ואם לא יזהרו כראוי יכשילו ח"ו באיסור כרת. ובמקום מצת מצוה יאכלו חמץ ח"ו. וישראל קדושים הם ומקבלים מוסר. וגם כי רוב העוסקים בזה הם נשים. ולנשים איתא בשמות רבה פכ"ח שצריך לומר להם בלשון רכה כדי להמשיך לבן ובכ"ז במקום שרואה המשגיח שאין שומעים לדבריו יודיעם שיאסרו מלאפות שם מצות וכי יאבדו נאמנותם כדין חשוד לאותו דבר ואם לא ישמעו לקול התראה זו. אזי ודאי שאסור לאפות שם מצות כדין חשודים לאותו דבר כנ"ל. ובפרט דבלא"ה אין נשים נאמנות בדבר שיש בו טורח כדאיתא בפסחים (דף ד') ובפוסקים. ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה