שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן ד
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה נחום ג"י מו"צ במלאוויטא.
ע"ד אחד ששכר קרקע מעכו"ם על שלשים שנה והתנו עמו שיבנה שם ריחיים והם יטחנו אצלו וישלמו לו שכר הטחנה כדי שיהא להם ריחיים קרוב להם. והוא רוצה לעשות שם גם פאבריק. וחפץ לעשות היתר שיוכלו עכו"ם לעשות בריחיים ובפאבריק הנ"ל בשבת. והאריך כת"ר בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה צריך אני להשיב עוד על איזה שאלות. וגם כי עוסק ברפואות אנכי כעת. לא אוכל להאריך. ואף כי אנכי מעודי מתרחק מלעסוק בהיתרים הללו בכ"ז באשר קשה לעמוד בנסיון כזה בעתים הללו. ההכרח למצוא דרך ע"פ דין וכמאמרם מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו'. ולפלא שלא הזכיר כבודו מה הוא הפאבריק שעושה שם כי אפשר יש נ"מ לדינא. ולכאורה יש מקום לדון בזה מצד ההתחייבות שיש להעכו"ם המשכירים לטחון שם. אך באשר לא ביאר כת"ר אם יש התחייבות בכתב. לא אדבר בזה:
והנראה בזה דהנה האיסור בזה הוא אם הפועלים הם שכירי יום דהוי כאומר לעכו"ם לעשות בשלו ואמירה לעכו"ם שבות. ואף שצדד המג"א סי' רנ"ב שטחינה בריחיים הוי רק איסור דרבנן. וא"כ הוי רק שבות דשבות. ויש להקל במקום הפסד כמש"ש המג"א והנו"ב מ"ת סי' כ"ט ועוד אחרונים. אכן כבר חלקו האחרונים על המג"א וכן עיקר דטחינה בריחיים הוי מלאכה דאורייתא. וכמ"ש האהעו"ז סי' שכ"ח. ועוד יש איסור אף בקיבולת משום מראית העין שלא ידעו שהם קבלנים כדאיתא בש"ס ספ"ק דע"ז ובתו' וש"פ שם. ועוד יש איסור בשכר שבת אף בדיעבד אם עשו בשבת. והטעם נראה דאף דקיי"ל שהמבשל בשבת בעצמו מותר למו"ש. מ"מ הא ע"י עכו"ם צריך בכדי שיעשו ע' באחרונים סי' שי"ח. והיינו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת כדאיתא בביצה (דף כ"ד) ע"ש בתו' ובשבת (דף קנ"א). והיינו דכיון שהמתין בכדי שיעשה שוב אין לו הנאה ממלאכתו. אבל הכא אין שייך המתנה בכדי שיעשו כיון שהרויח בשבת וגם עתה הוא עוסק בזה ומרויח. וא"כ סוף סוף הוא נהנה ממלאכת שבת. לזה אסרו כדי שלא יבוא לצוות בעצמו לעכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת:
והנה מ"ש השם ארי' סי' ב' הביאו מעכ"ת להשכיר לישראל והישראל ישכירו להמשכיר ולשותף עכו"ם ושאין לעשות שטר מכירה או שכירות לגמרי לעכו"ם כי הוי כחוכא ואיטלולא. וההערמה היא ניכרת. והנה דרכו הוא ג"כ הערמה ניכרת וגם השותף העכו"ם הוא רק לפנים. ומה יעשה האיש אשר אינו רוצה להשתתף עם עכו"ם. ואם יעשה זה רק בגדר הערמה. א"כ היינו הך ועוד גרוע מזה. וגם הרבה פעמים יש תנאי בשטר השוכר שאין לו רשות להשכיר לאחר. ואז נפל פיתא בבירא. ולדעתי יותר טוב לעשות שטר שכירות שמשכיר לעכו"ם כל העסק במקח נכון. ויכתוב בו שקיבל דמי קדימה מהעכו"ם ארו"כ והמותר זוקף עליו במלוה. כדי שלא יתבטל הדבר ע"י שלא ישלם לו. ועוד חששות מעייל ונפיק אזוזי. ויכתוב שהמוכר התחייב להוציא משלו כל הצריך להעסק ע"ח העכו"ם. וכל הכסף שזוקף במלוה וכן הכסף שיוציא מהיום על העסק יהיו על פ"צ כו"כ אצל העכו"ם. עד שישלם לו. והישראל המשכיר או המוכר יהא המוציא והמביא בכל העסק ויקבע לו שכר בעד טרחתו לפי הענין ולפי טיב האיש וערכו. ושאין רשות להעכו"ם להתערב בעסק זה להגיד דעתו איך לנהל העסק כל זמן שלא ישלם להישראל כל המגיע לו. רק הישראל ינהל כפי דעתו ויקבל כל ההכנסה ע"ח החוב המגיע לו. כי אם ינהל העכו"ם כפי דעתו אפשר שיקלקל העסק ולא יהי' להישראל מהיכן לגבות חובו כי העסק כולו ממושכן להישראל לגבות חובו. ויבואר ג"כ בהשטר שעכו"ם נותן להישראל ולבאי כוחו ויו"א נאמנות כבי תרי בכל הנוגע לעסק זה נגד העכו"ם וב"כ ויו"א. רק מי שהישראל יהי לו חשד עליו יוכל הישראל להשביעו בד"ת. וכ"ז הוא עד שישלם העכו"ם לישראל כל המגיע לו. ויכתוב ג"כ שכל מה שיקנה הישראל בהמות וכלים או ישכור קרקעות וכדומה לצורך עסק זה יהי' הכל ע"ח העכו"ם. ומה שיוציא ע"ז יהי ג"כ זקוף במלוה ויעלה מזה פ"צ כנ"ל. והשם ארי' פקפק שם דמ"מ במה קונה הישראל את הבהמה כיון שאין שליחות לעכו"ם. וגם כי הוא קונה בכספו. אבל פשוט כי הלא מכניס הבהמות לרשות המושכר להעכו"ם והחצר קונה לו כיון שהישראל כוונתו לקנות בעד העכו"ם. וגם יש לדון כיון שהישראל הוא שכירו של העכו"ם עדיף טפי וע' מח"א ה' שלוחין סי' י"א וט"ו. ואקצר כי בנ"ד א"צ לזה. וגם בשאר דברים וקרקע כיון שאח"כ עובדים בה השכירים שבעסק שהם שכירי העכו"ם הם קונים עבורו וכמפורש בפוסקים דנעל גדר ופרץ הוא אף ע"י פועלים עכו"ם וא"צ בזה וז' שאיק אלי שנייא שע שב ו שלג שסנם שליחות. וע' מח"א ה' משיכה סי' ט"ו ונתיבות סי' קצ"ב. ויבואר ג"כ בשטר שמתחייב לכתוב לו פארמאלנא כל זה בעת שישלם לו כל המגיע. ושמתנה עמו בפירוש שגוף הקנין חל מעכשיו אף קודם שכתב לו פארמאלנא. כי בלא זה יש לחוש דלא סמכא דעתו כיון שהמנהג לכתוב פארמאלנא עסקים כאלה. אבל בדפריש מהני כדאיתא בקדושין (דף כ"ו) ובפוסקים:
ולהערמה אין לחוש דהא כבר חלקו האחרונים על התב"ש והחליטו דשרי למכור בכה"ג. ומכ"ש בנ"ד דהוי איסור דרבנן שרי הערמה לכ"ע. ובפרט דלפי הדרך שכתב הש"א הוא ג"כ הערמה. ורק שיש לחוש משום מראית העין. וזה יש לתקן ע"י פרסום בכתבים ובהכרזות שהעסק הזה מתנהל ע"פ היתר ב"ד. ואף דאיתא ביבמות (דף קי"ט) שאין לסמוך על הכרזה. בכ"ז בנ"ד מפורש בשו"ע סי' רמ"ג שהעיקר תלוי אם נתפרסם שהוא של ישראל. והוא מדקדוק לשון הש"ס בע"ז (דף כ"א) דאיתא שם הטעם מפני ששם ישראל נקרא עליו. אלמא דהיכא שנתפרסם שאינו של ישראל ש"ד. וע' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג דמהני הכרזה בשעת מעשה. וה"ה הכא. וכן אפשר לפרסם ע"י פתקאות וכעין הא דאיתא במנחות (דף מ') דסמכינן אדיסקי וע' חיבורי ח"ב ס"ס קי"ב מ"ש בזה. וכ"כ הרמ"א בס"ס רמ"ו דהיכא שמפרסם ברבים שנעשה ע"פ היתר שרי וגם דבנ"ד י"ל שאינה הערמה דשפיר מתרצה הישראל להשכיר העסק על אופנים הללו. וצריך לבאר בהשטר שהרשות ביד הישראל לדור שם ולהשתמש בבהמות ובכלים השייכים להעסק כפי רצונו. וכן לבאר שהרשות ביד הישראל למכור או להשכיר כל העסק לאחר כל זמן שהעכו"ם לא ישלם את המגיע לו ומה שיקבל בעד העסק יהא הכל ע"ח המגיע מהעכו"ם קרן ופ"צ. ואם מבואר בשטר שכירות של הישראל שאין לו רשות להשכיר לאחר. אזי א"א בתקנה זו. וצריך ליקח ע"ז רשות מהמשכיר שירשהו להשכיר להעכו"ם הזה:
בנ"ד נראה דרך יותר פשוטה דהנה איתא בע"ז (דף כ"ב) שאם הישראל משותף עם העכו"ם והתנה בתחילה שהעכו"ם יעשה בשבת שרי. ואם לא התנה בתחילה אסור והטעם מבואר בפוסקים דכשמתנה עכשיו כשהשדה כבר קנויה לו הרי הוא כמעמיד פועל בשבת במקומו. משא"כ מתחילה שעדיין אינו קנוי לו. ובדיעבד יש פוסקים דס"ל דאסור ע' ב"י וש"ע ס"ס רמ"ג ורמ"ה. והר"ן כתב בספ"ק דע"ז דכ"ז שייך כשכ"א עושה יומו. אבל כשהעכו"ם עושה אדעתא דנפשו בשבת כגון שיש לו חלק בפירות הקרקע וממילא יש תועלת להישראל ג"כ שרי. וכ"כ הרבה פוסקים ע' ב"י סי' רמ"ג. ולפ"ז בנ"ד יש עצה ליקצוב להעכו"ם העוסק במלאכת הטחינה. או אם יש לו עכו"ם שהוא פקיד על כל העסק ההוא. שיקח לבד משכירותו הקבועה. דבר קצוב מכל מדה שיטחנו בריחיים בכל השנה. ואף שהדבר קצוב הזה יהי' דבר מועט. אין נ"מ. או שכל שכירותו תהי' שיקח דבר קצוב מכל מדה. וזה יותר טוב שיהא לו חלק בשכר הריחיים. וממילא הוא מתאמץ לעשות גם בשבת כדי שירויח יותר. ושפיר שרי להישראל ליקח את המותר כיון דעביד אדעתא דנפשו. ועוד דהא בריחיים יש הרבה פחת בכלים שונים ע"י הטחינה ורוב עבודה. וכדאיתא בב"מ (דף ע' ע"א). ונהי שאסור להישראל ליקח שכר שבת אם עשה העכו"ם בשבת. אבל תשלומין בעד פחת כליו ודאי דשרי ליקח. כי הלא לא מצינו שקנסוהו בשלו. ורק אסרו את הריווח והשכר הבא בשבת. והנה פחת הכלים הוא דבר שאינו ידוע וצריך להביא בקיאים לשומו. וזה אין מחוייב הישראל לעשות דהרי מותר לקחת שכר שבת בהבלעה. וה"ה הכא מובלע שכר השבת בדמי פחת הכלים. ואין ניכר כמה הוא השכר. ולפעמים יזדמן שהשכר לא יהא יותר מהפחת. ובכה"ג שפיר שרי ונהי דלכתחילה ודאי אסור לצוות להעכו"ם לעשות כשבת אבל היכא שהעכו"ם עושה אדעתא דנפשו מצד שיש לו חלק בעסק וכהא דנ"ד. שפיר שרי לקחת אח"כ השכר היכא שיש פחת כלים. והא דקיי"ל ס"ס רמ"ה שאסור ליקח שכר שבת היכא שעשה עכו"ם בשל ישראל שלא מדעתו. צ"ל שזהו רק היכא דליכא פחת כלים. או היכא שאין להעכו"ם שום זכות בשל הישראל ועשה זה רק לטובת הישראל. וא"כ אין שייך שיתבע ממנו פחת כלים. רק שעדיין יכול לומר לו שלם לי שכר דמי פחת הכלים ושקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי. ולפלא שלא העירו הפוסקים מהא שיש פחת כלים בריחיים וכדומה ואקצר:
ואם יש חשש מראית העין אם אין מנהגם שם שהעוסק במלאכת הטחינה יקח דבר קצוב. בזה מועיל מה שיפרסמו ע"י פתקאות והכרזות וכמש"ל. ובפרט בנ"ד שהריחיים עומד בכפר רחוק מן העיר יותר מתחום שבת ואין כאן חשש מראית עין בשבת כמ"ש התו' בע"ז (דף כ"א ע"ב) מהירושלמי. ולהישראלים שדרים בכפר אפשר להודיע. וגם דאפשר שידוע זה להם. וכעין מ"ש הב"י ס"ס רמ"ד שאם אין רוחצין במרחץ רק שכיני החצר. אין לחוש למראית העין כי הם יודעים שהעכו"ם עושה לעצמו וע' באחרונים בזה. וגם יש לצרף מ"ש הפוסקים דהיכא דליכא רק חשש מראית העין. התירו חז"ל במקום הפסד גדול. וע' ס"ס רמ"ד ובמג"א סי' רמ"ה סק"ח:
ועוד יש לדון האידנא שידוע לכל שעושים התירים על עשיית מלאכה בשבת. ליכא כלל חשש מראית העין כי הרואה לא יחשדנו שעושה באיסור. דכיון שיש דרך להתיר לא שביק התירא ואכיל איסורא. וכעין הא דקיי"ל בגיטין (דף ל"ז ע"ב) ובחו"מ סי' ס"ז שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד משום לא שביק אינש התירא וכן קיי"ל ביו"ד סי' קס"ט סכ"ה שנאמן לומר שעשה ע"פ היתר עסקא ע"ש בפוסקים. וה"ה הכא כל אחד יעמידנו על חזקת כשרות שעשה באופן המותר וליכא חשש מראית העין. ובכ"ז טוב להחמיר לפרסם הדבר ע"י פתקאות בבתי מדרשים שזה נעשה באופן המותר. ובאמת ראוי שידביקו פתקאות בכל שנה כי הלא הדבר בא לידי שכחה במשך י"ב חודש. אבל לא נהגו כן. ואין ראוי להחמיר בזה. כיון שיש לדון שא"צ לזה כלל כמש"ל. וכ"כ הריטב"א בחידושיו לע"ז (ד' כ"א) דהכל לפי מנהג המקום אם לעשות בקיבולת או לא. וכל דתלו בהיתרא כפי מנהגם שרי. וכל דתלו באיסורא אסור. וכן ישראל שנתן לעכו"ם עסק להתעסק ונוטל עכו"ם חלק ידוע בריוח קבלנות הוא ושרי. דבהא תלו אינשי דלאו אורחא אלא בדהכי עכ"ד. הרי מפורש דכיון שהמנהג לעשות באופן המותר אין כאן חשש מראית העין. דודאי יאמרו שנעשה באופן המותר וא"כ ה"ה בנ"ד וכמש"ל. וכן בהפאבריק צריך לעשות השואה עם העכו"ם המפקח על המלאכה שיקח דבר קצוב מכל דבר שיעשה שם וכמש"ל בריחיים. וצריך לעשות זה בכתב עם העכו"ם שהוא דבר קיים. ולא יכול לחזור בו. ואם יחליף את העכו"ם באחר. יעשה כן עם השני ג"כ:
ואם יש בהמות ג"כ בעסק זה. לא יועיל היתר זה. דהא אין להעכו"ם חלק בגוף הבהמות ומוזהר הישראל על שביתת בהמתו. והעצה לזה שימכור הבהמות לעכו"ם באופן המועיל בכסף ומשיכה או קנין חצר. ואף שהצ"ל סימן ל"ה פקפק במכירת הבהמות. מ"מ כבר כתבו כל האחרונים שיכולים למכור. ואפשר ג"כ להקנות לו רק חלק ששית בהם ויבאר בכתב שיעשה עמו שגם כל הבהמות שיקנה מהיום לתוך העסק. מקנה להעכו"ם חלק ששית בהם אשר יהי' רשות להעכו"ם לעבוד בהם חלק ששית בכל שנה בשבתות וי"ט וזה מיקרי התנו מתחילה. כיון שמתנה עמו עתה בעת עשיית השותפות וכמבואר בסי' רמ"ה ורמ"ז. ואף שמבואר בסימן רמ"ה שצריך שימכור לאחר כל השדה ואח"כ יחזרו ויקנו זה שייך רק כשכבר קנו מקודם בשותפות. אבל הכא שמתנה כן בעת שמקנה להעכו"ם חלק בבהמותיו. הרי הוא מקנה לו מתחילה ע"מ כן. ולא הוי כמעמיד פועל בשבילו. כיון שלא רצה להקנות לו באופן אחר. ויכתוב בשטר שמקנה לו חלק ברפת שעומדים בו הבהמות כדי שכשיקנה עוד בהמות יקנה החצר לשותפות וכמש"ל:
עוד נראה דהנה צריך להבין החילוק בין התנו מתחילה לאח"כ. כי בדברי הפוסקים לא נתבאר זה כראוי. ונראה הסבר הדבר דהא קיי"ל בב"ק (דף נ"א) ובפ' השותפין (דף מ"ה) דשותף כשמשתמש בדבר המשותף אמרינן שהוברר הדבר שהוא כעת שלו. ס"ל יש ברירה. ומ"ד אין ברירה ס"ל דלא אמרינן הכי. ורק בשעת מעשה מקנה כל אחד לחבירו וע' ר"ן נדרים (דף מ"ה ע"ב) שהאריך בזה. ונראה דהיכא שהתנו מתחילה שזה ישתמש יום זה. וזה יום זה. או שהתנו שזה ישתמש במקום זה. וזה במקום זה. כ"ע מודו דהוי שלו ממש בשעה שמשתמש שהרי א"צ לזה סברת ברירה. כיון שכן התנו מתחילה. ואף למ"ד דאף בהתנה אין ברירה ע' תוס' גיטין (דף כ"ה ע"ב) ובכורות (דף מ"ח). מ"מ הכא שאני דלא שייך כלל ברירה דהרי הקנה כ"א לחבירו מתחילה על יום זה ומקום זה. וע' בר"ן בנדרים שם שמוכח כן. שכתב שם שזה ידוע מתחילה שנקנה לכל אחד בשעה שמשתמש ורק אין ידוע באיזה שעה משתמש. וזה מתברר אח"כ. וא"כ היכי שידוע מתחילה באיזה יום ישתמש שוב א"צ כלל לסברת ברירה:
והנה אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. והיינו משום דהוי ספיקא דדינא כמבואר בפוסקים. ונראה דבנ"ד אף שנוגע רק לענין איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות. וכן שכר שבת דהוי ג"כ שבות. מ"מ הכא אין ברירה דהא בנ"ד יש נ"מ לענין גוף הממון אם נקנה לכל אחד בשעה שהוא משתמש. ובב"נ כתבו האחרונים דלכ"ע הוי ספיקא לחומרא. דאף להרמב"ם דס"ל שספק מותר מה"ת. היינו משום דילפינן לה מקראי. וגבי ב"נ ליכא קראי. ועוד דהכא יש כאן חזקת ממון שמוחזק בשלו. ואף שקצת הראשונים כתבו והובא בשטמ"ק ספ"ק דכתובות דלב"נ אין לו חזקת ממון היינו רק לענין דנימא דעדיפא משארי חזקות וכמו גבי ישראל דקיי"ל דחז"מ עדיפא אף מרובא. בזה אמרינן דבב"נ שאני. אבל עכ"פ לא גרעא משארי חזקות שמכריעות את הספק לקולא או לחומרא. והכא יש חזקה לכל שותף שיש לו חלק בכל הדבר המשותף. ואף שיש לדון דהוי חזקה העשויה להשתנות מ"מ יותר נראה כמ"ש. ובפרט דב"נ קפיד אף על פמש"פ ודאי אמרינן בדידיה ספק לחומרא אם אין הישראל מוחזק ואמרינן דמסתמא אינו מקנה לגמרי בשעה שהישראל משתמש בו. וכעין זה ס"ל הרבה פוסקים דישראל לא קני משכון מעכו"ם ע' או"ח סימן תמ"א. ולזה בנ"ד אמרינן אין ברירה ולא מהני התנאי אחר שכבר נשתתפו:
והנה בגיטין (דף מ"ז ע"ב) איתא בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות שתלוי אי יש ברירה. וכתב הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"כ דלענין מעשר דרבנן אמרינן יש ברירה ופטור של העכו"ם ממעשרות. ולפ"ז מוכח דגם בעכו"ם אמרינן סברא דיש ברירה בדרבנן. ויש לדחות דשם אין להעכו"ם שום נ"מ אם נאמר שזה חלקו בתבואה למפרע או שהוא קונה עכשיו כיון שעכ"פ עכשיו כל התבואה שאצלו הוא שלו. ושאצל הישראל הוא של הישראל. אבל גבי קרקע דאי נימא יש ברירה צ"ל שבשעה שהישראל עוסק בהקרקע הוי כאלו כולה שלו לאותה שעה למפרע. י"ל דלא ניחא להעכו"ם זה. ולזה י"ל דאין ברירה בזה. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים כעת ועוד יש לדון בזה דהנה איתא בגיטין (דף כ' ע"ב) דאשה לא ידעה לאקנויי. וכתבו התוס' שם דהיינו להקנות לו דבר שיודעת שאח"כ יחזור לידה אינה מקנתו בלב שלם. וא"כ ה"ה בשותפים שיודע כל אחד שאח"כ ישוב חלקו לו. י"ל שאינו מקנהו כראוי לחבירו בשעה שמשתמש. ועכו"ם לא עדיף מאשה בזה. אך יש לחלק. דשם יודעת שימסור לה אח"כ הגט ויהי' שלה לעולם. משא"כ הכא שכל זמן שיהיו משותפים יהי' כל הדבר של אותו שמשתמש בו בשעה שמשתמש בו. וכן צ"ל דהא לא מצינו חילוק בשותפים בין איש לאשה. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ:
ולכאורה י"ל דבשדה שגדלה בכל יום לא שייך לומר שבכל יום שעושה מלאכה שייכת לו השדה. ורק בחצר שנעשה רק להשתמשות שייך זה. אבל ז"א דכיון דאמרינן שכן דרך השותפים שכוונתם בשעה שמשתתפים שבכל עת שיעסוק אחד מהם בדבר המשותף יהא קנוי לו לאותה שעה לגמרי. א"כ אין חילוק בין שדה לחצר. והרי לא מצינו חילוק לענין נודר הנאה דנימא דלגינה ושדה משותף יהא אסור ליכנס לכ"ע. ורק לחצר מותר. וא"כ בנ"ד ג"כ בהתנו מתחילה שפיר שרי. דבזה א"צ לסברא דברירה כמש"ל:
ועפ"ז מבואר היטב הא דנ"ד שאם התנו מתחילה שרי דקני מתחילה על האופן שיהא מקנה לכ"א ביום זה. אבל אם כבר קנו בשותפות. ואח"כ התנו ל"א ברירה. ואין העכו"ם מקנה לגמרי להישראל וגם הוא אינו קונה לגמרי ביום שלו. וממילא הוא עושה המלאכה בשל ישראל. ולפ"ז היכא שהיה כולו של ישראל ואח"כ הקנה חלק להעכו"ם. והתנה עמו שיום שלו יהי' בשבת. הרי הקנה לו חלקו ע"ז האופן שיהא לכל אחד קנוי כולו ביומו וכמש"ל. ושפיר שרי בכה"ג. ועוד יש לדון דכיון שאסור ליהנות ממלאכת עכו"ם בשבת הוי כאיסורי הנאה שכתבו התוס' בזבחים (דף ע"ג ע"א) שיש להחמיר בדרבנן כמו בדאורייתא וא"כ נימא דאין ברירה כמו בדאורייתא: