אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אבן העזר › סימן קלה

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קלה

סימן קלד

כבוד הגאבד"ק בענדער מו"ה שמעון שלמה נ"י וכבוד הה"ג וכו' מו"ה ברוך נ"י מו"צ בקישינוב יע"א. ע"ד אשר בימי המהפכה ר"ל שהיתה בעירם נחבאו כעשרים אנשים בבית העצים שבחצר אחד. ובהם היו ג"כ אחד מ' אברהם הכהן ואשתו ובניו וילד אחד אחזה אשתו על זרועה ועמדה בפתח. ובאותו יום כבר הגיע הפקודה מפ"ב אשר שרי העיר מחויבים לעשות כל האפשר לעצור בעד הפרעות וקבעו בעיר מצב המצור. ועי"ז קמה הסערה לדממה תיכף ברחובות הראשיות. ורק ברחובות הצדדיות התלקטו עוד הריקים לשדוד ולהרוג. וברחוב כזה היה חצר הנ"ל. ובלילה באו השודדים לחצר הנ"ל. ואחר שהרסו את הבית ובזזו כל אשר בו נכנסו לבית העצים הנ"ל ואמרו שיהרגו את כל אחב"י הנמצאים שם. ויתחילו אחב"י להשליך עליהם גזרי עצים שנמצאו שם והתחילו השודדים לצאת משם. ובין כה עשה אברהם הנ"ל פרצה בכותל שלצד הרחוב וברחו כשמונה עשר אנשים דרך הפרצה. וגם הוא הוציא דרך שם שני בניו. וע"ד אשתו עם הילד שאחזה שכח מרוב הבהלה. ולמחר הלך אל החצר לבקשה ומצאה שם עם הילד והיתה פצועה בראשה ונדהמת כמעט כאלמת. והוליכה לבית אמה כי לא היה יכול לדבר עמה איך עבר עליה הלילה ואח"כ הוגד לו שנכרית פלונית אמרה כי אשתו נאנסה. ושאל אותה ואמרה שאינה יודעת כלום. ונער שובב אחד בן י"ב שנה שהיה אז בחצר ג"כ אמר שאשתו מוצלחת שנשארה בחיים כי כעשרים ערלים עינוה. ושאל הבעל את אשתו והכחישה הדבר לגמרי. ומתחילה נדמה לו שאמרה שאחד עינה אותה. ואמרה לו שאמרה שאף אחד לא עינה אותה. כי אמרה בלשון זה. וויא ליינג קריינקט ער ציא אפילו איינער. ולו נדמה שאמרה נאר איינער. ואפשר מרוב בלבול דעתו לא שמע היטב. כ"ז סיפר אחר האיום שיגיד את האמת. ובחצר שם היו עוד בתולה ואשת ישראל. והבתולה נהרגה. ואת אשת הישראל לא חקרו כלל אם נאנסה. והאשה אומרת שלא נעשה לה שום דבר זולת שהלמו השודדים את ראשה וכשל כחה וישבה לארץ. ושוב אינה זוכרת רק יודעת שלא קרה לה שום מקרה רע. וגם זוכרת שהחביאה א"ע אחורי איזה דלת. וקשה להציל מפיה דבר ברור כי עדיין אין דעתה צלולה כראוי. והנה החוקר דין מהממשלה שאלה כמה אנשים אנסוה. ובאשר אינה מבינה שפ"ר. העתיקו לה בל"א וויפיל מענטשין האבען דיך גימוטשעט. ואמרה שלשה. ועתה אומרת שחשבה ששואלים אותה ע"ד ההכאה על ראשה שגרמו לה יסורים. והבעל אומר שמאמין לדבריה כי טהורה היא. והאריכו מעכ"ת בדברים נכונים לצדד בהתירא דעלובתאדא דא. וחפצים לדעת דעתי בזה. ובדרך כלל גרמה לי שאלה זו צער גדול בזכרי את צער אחב"י בעירם. ונתפתחו פצעי לבבי אשר כבר החל לקרום עליהם עור השכחה מרוב ימים. ד' יזכנו לראות בישועת ד' על עמו. ודורש דמים לא ישכח צעקת ענוים. והנה באשר בקשו למהר תשובתי אכתוב בקוצר את הנלע"ד בזה לדינא:

הנה בכתובות (דף כ"ז) תנן עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ופריך הש"ס מהא דתנן בע"ז (דף ע') דבלשת שבאה לעיר בשעת מלחמה מותרות אף חביות פתוחות לפי שאין פנאי לנסך. ומשני רב מרי לבעול יש פנאי ור"י בר אלעזר אמר משמיה דחזקיה כאן בכרכום של אותה מלכות כאן של מלכות אחרת. ופירש"י דאף לבעילה אין לחוש באותה מלכות לפי שאינו רוצה להשחית. וכשכובש עיר הסמוכה לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד. ופריך הש"ס של אותה מלכות נמי א"א דלא ערק חד מינייהו אר"י א"ש כשמשמרות רואות זא"ז א"א דלא ניימא פורתא א"ר לוי כגון דמהדר למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא. ופירש"י משמרות שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר. אר"א ב"ז פליגי בה ר"י נשיאה ורבנן ח"א כאן בכרכום של אותה מלכות וכו' ול"ק ליה ולא מידי. פירש"י דכיון שאין הדבר הפקר אין לחוש שיעקור אחד ויבעול. וחד קשיא ליה כל הני ומשני כגון דמהדר למתא וכו' והתוס' שם בשם ר"ח ור"ת פירשו דבאותה מלכות חיישינן טפי לפי שהחיל בטוחים יותר לפי שהם במקומם. משא"כ במלכות אחרת. וכ"ד הרמב"ם ספי"ח מהא"ב והאו"ז בחידושיו לע"ז וע' בח"א סי' תשמ"ז בזה. ומפרשים דפריך הש"ס שנתלה שברחה אשה אחת וכדקיי"ל כשיש מחבואה אחת כולן מותרות. אבל הרי"ף והרא"ש לא הביאו אוקימתא דכרכום. ופסקו כרב מרי דלבעול יש פנאי בכל גווני. וכתבו הרשב"א בחידושיו והרמב"ן הובאו בשטמ"ק ובמ"מ פי"ח מהא"ב. דלא תלינן שברחו הנשים דקיי"ל כמאן דלא קשיא ליה ולא מידי. והטעם לפי שיריאות לברוח מאימת הגייס ע"ש במ"מ. והמ"מ חולק עליהם וכ"ה דעת הרא"ה והריטב"א בשטמ"ק שם כהרמב"ם דתלינן בבריחה. והח"מ באה"ע סי' ז' סקי"ז כתב דהרי"ף והרא"ש ס"ל כהרמב"ן ורשב"א מדלא הביאו אוקימתא דשושילתא וכו'. והב"ח והב"ש סקי"ד כתבו די"ל דס"ל כהרמב"ם בזה ושכן משמע בטור ורי"ו והק"נ באות פ"ז ס"ל דרי"ף ורא"ש ס"ל כהרמב"ן ורשב"א. והיש"ש כתב דאין אנו בקיאים לחלק מה נקרא כרכום של מלכות אחרת דאיכא אימת מלכות עליהם ואסור בכל כרכום בשלשלאות וכו' בין הקיפוהו בין לא הקיפוהו כי מי בקי בשמירה זו ואף האידנא יש שומרים מתחלפים למשמרות וא"א לברוח רק אחת מאלף ואף מן הסתם א"נ לומר ברחתי ומ"מ יש מקומות שהמושל גוזר שלום על העיר וגוזר בגזירת עונש נפש שלא יגעו בשום אנשי העיר ואין לאסור והכל לפי הענין עכ"ל. ודבריו צ"ע מש"כ בין הקיפוהו בין לא הקיפוהו דהא מפורש בש"ס דאיירי במוקף. ומה שייך בזה שאין בקיאים. ואולי כוונתו שאין מפורש אם צריך שיהא היקף גמור בלי שום הפסק או לא:

והנה בירושלמי פ"ב דכתובות איתא דאמר ר"ב רחב"א שכרכום הוא שמוקף שלשלאות וכו'. ואמר ר"ב בשם רחב"א מעשה היה וברחה סומא אחת. היתה שם פרצה אחת מצלת את הכל. היו שם מחבויים צריכה ר"ז רבב"ז ריב"ח בשם ר"נ ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הן. והקשו התוס' וש"פ מזה על רש"י דהרי מבואר דבאותה מלכות חיישינן לכהנות ששם. וכן קשה מזה על הרי"ף ורא"ש דהא כל מקום שיש בש"ס פלוגתא פסקינן כסתמא דירושלמי כמבואר בפוסקים. והרי בירושלמי פוסק לחלק בין אותה מלכות לאחרת בלי חולק. וכן קשה מהירושלמי על הרמב"ן ורשב"א שכתבו דלא תלינן בבריחה. דהא בירושלמי סתם כמ"ד דתלינן בבריחה. ונראה ליישב כ"ז דאינהו מפרשי דהירושלמי קאי אהא דקאמר לעיל דפרצה אחת מצלת את הכל וקאמר דשל מלכות אחרת יריאים לברוח וכמ"ש הרמב"ן ורשב"א שאימת גייס עליהם דהוי כלסטים שהורגים כל אשר ימצאו ויריאים מפניהם. אבל בשל אותה מלכות אין יריאים לברוח. דנהי ששומרים את העיר. מ"מ אם יראו שברח אחד או שנים לא יהרגום כי אינם רוצים להשחית כפירש"י שם. ונראה שזהו שיטת הרי"ף ורא"ש שלא חילקו בכרכום משום דס"ל כהירושלמי דבכל גווני אסורים הכהנות. והיינו כרב מרי כסתמא דש"ס דע"ז (דף ע') שלא חילקו בזה. והחילוק הוא רק לענין בריחה. ולא הביאו זה הרי"ף והרא"ש לפי שלא נזכר חילוק זה בש"ס דילן ואדרבה מבואר בש"ס להיפוך. ומיושבים דברי הרמב"ן ורשב"א דאף לירושלמי תלינן בבריחה רק באותה מלכות וזה דלא כמאן דבש"ס דילן. ולזה לא פסקו כהירושלמי כיון שחולק בזה על ש"ס דילן. ומה שהקשו התוס' וש"פ על פירש"י דמאי מקשה הש"ס א"א דלא ערק חד ובעיל דהא בשבויה תלינן לקולא כמו גבי מחבואה ולא לחומרא. לענ"ד לק"מ דהא הש"ס קאמר אי אפשר דלא ערק. והוי זה ודאי שאחד נכנס לתוך העיר וממילא דין הנשים שבתוכה כשבויות. ודקאמר א"א היינו על הכניסה לתוך העיר. ולא על הבעילה. וכן קאמר הש"ס אח"כ א"א דלא ניימא פורתא. והוי ודאי. ומה שפירש"י שכבשו עיר הסמוכה לממשלתו. כוונתו דבאותה מלכות ממש אין שייך שיעשו מצור על העיר ואם מרדו אנשי העיר א"כ יש להם משפט מות ואין חסים עליהם כלל. והוי כאילו נדונו להריגה שנשותיהם אסורות כדאיתא בכתובות (דף כ"ז). ומכ"ש כשקמו גדוד שודדים מאותה המדינה שבודאי אין שייך לומר שחסים על אנשי העיר או שיריאים ממשפט המלך. דהא חזינן שמשחיתים וחומסים והורגים באכזריות חימה בלי שום פחד או רחמנות. ולזה פירש שהעיר סמוכה למדינתו ורוצה לכבשה תחת ידו. ולזה יתנהג עם העיר במדת רחמים כדי שיקבלו מלכותו. אבל במלכות אחרת רחוקה ממנו הם באים רק לנקום נקם או לשלול שלל ואינם חסים עליהם. ולפרש שסמוכה כלשון סמוך על שולחנו כמ"ש מעכ"ת. הוא דחוק וגם לשון רש"י שיהיו למס עובד לא משמע כן וע' שטמ"ק בזה וע"ש שכתבו להוכיח מלשון רש"י בכתובות שם דס"ל כמ"ש התוס' שם דריב"א לא מוקים הא דבולשת באותה מלכות. וכן עלה בדעתי. אולם ע' שבת (דף מ"א ע"א) ברש"י ד"ה בשעת שלום שפירש דאיירי באותה מלכות ואקצר:

והנה בנ"ד לכאורה יש להחמיר. דלפירש"י דבאותה מלכות חסים על בני העיר נראה דבנ"ד הוי כמלכות אחרת שהרי אינם חסים כלל ומשחיתים והורגים כל הבא בידם וכמש"ל ולשיטת הרמב"ם ותוס' דבמלכות אחרת יריאים לשהות ולבעול כי רדופים לעבור מזה כי יריאים מחיל המלכות של אותה העיר. ובאו רק לשלול ושוטפים ועוברים כלשון הרמב"ם. נראה דבנ"ד לא שייך זה דהא חזינן ששוהים בכל בית לשבור ולהשחית כל הנמצא. ואינם רדופים לשלול ולעבור מזה. וגם כי ידוע שאנסו כמה נשים. הרי חזינן שלא יראו כלל. וכ"כ הב"י והובא בב"ש סק"כ דאף במלכות אחרת אם רואים שהגדוד שוקט ובוטח דינו כאותה מלכות. וגם דהא כתב היש"ש שאין אנו בקיאים בחילוק זה. ובזה נדחה הסברא שכתבו מעכ"ת שכיון שכבר יצאה הפקודה לבצור רוח המתקוממים. י"ל שהיו יריאים לנפשם. דז"א דהא חזינן שחמסו ושברו והרגו בלי מעצור. והוי כגדוד שוקט ובוטח. ולתלות בבריחה עומד לנגדינו דעת הרי"ף ורא"ש ורמב"ן ורשב"א דלא תלינן כמ"ש הח"מ שיש להחמיר בזה. ואף להרמב"ם והתוס' שתלינן בבריחה אפשר דבנ"ד שמצאה בבוקר באותו חצר. יש כאן חזקה דכאן נמצאת כאן היתה ולא ברחה. ואף דבכרכום משמע דתלינן בבריחה אף שנמצאו אח"כ בעיר. וכן במחבואה. י"ל דבכה"ג הוי חזקה העשויה להשתנות. כי דרך לברוח באופן כזה. ואח"כ כשבטל הכרכום שבים לעיר אבל בנ"ד אם ברחה בלילה כמו שברחו יתר האנשים. לא היתה שבה לבדה תיכף בבוקר אל החצר ואף לדעת הפוסקים דס"ל דאף בנשבית בעינן שתשהה איזה זמן ע' תה"ד סי' רמ"ב ובאה"ע ס"ס ז' ובב"ש שם. מ"מ בנ"ד פשוט שא"צ שהייה. כיון דחזינן שאנסו כמה נשים וזה דרכם להשחית. והוי כאלו ידוע שבאו השודדים לכתחילה ע"ד כן. ודמי להני נשי דגנבו גנבי בכתובות (דף נ"א ע"ב). ועוד דהכא סברא דמחבואה ג"כ יש לדחות. דהא בש"ס (דף כ"ז ע"ב) איתא הטעם דכיון שאפשר שלא נטמאה שום אשה לזה תלינן במחבואה. ובנ"ד ידוע שנטמאו כמה נשים. ואף שבחצר זה לא ידענו. מ"מ הרי כל הרחוב ההוא היה בכלל הספק. ויש לדחות ועי' ב"ב (דף נ"ה ע"ב):

אכן באמת נראה דנ"ד לא דמי לכרכום. דכרכום הוא מצור כפירש"י בשם התרגום וכ"כ הרמב"ם וכה"פ והיינו שצרים סביבות העיר וכידוע וכ"כ הערוך בערך כרכום ובערך כרקום יעו"ש. ומ"ש הרמב"ם בפי' המשניות דהיינו גייס. צ"ע. ועכ"פ הרי ידוע שדברי הרמב"ם בחיבורו הם עקרים נגד דבריו שבפיה"מ. ובתענית (דף י"ד ע"א) נקיט הש"ס בהדיא עיר שהקיפה גייס. והיינו משום דשם קיי"ל דאפילו ביחיד הנרדף מלסטים דינו כן כדאיתא שם (בדף כ"ב ע"ב) וכן קיי"ל ברמב"ם וטוש"ע או"ח סימן תקע"ו. ורק באופן ההקפה פליגי רי"נ ורבנן אי בעינן שיקיפו העיר בלי שום הפסק ושיהי' מוקף בשלשלאות ושא"ד. או דסגי בהיקף כדרך הצרים על עיירות במלחמה. אבל בנ"ד לא הקיפו כלל את החצר או את הרחוב. רק נכנסו לפנים החצר ושפיר יכולים לברוח וכ"ע מודו דבכה"ג תלינן בבריחה שאין אימת גייס עליהם. כי רק כשהגייס צר מבחוץ על העיר יריאים לברוח לדעת קצת פוסקים כמש"ל. אבל לא כשהם בפנים. וכדחזינן באמת שברחו דרך הפרצה כמעט כל האנשים. וזהו הכוונה בירושלמי דבפרצה פשיטא ליה דמצלת ובמחבואה מיבעי' ליה. והיינו משום דכשיש שם פרצה אינו נקרא כרכום ומצור. כי דרך המצור שלא להניח שום פרצה. אבל מחבואה הוי ספק כי אפשר שמחפשים גם במחבואות. והר"ן כתב בפ"ב דכתובות דגם אם יש מחבואה לא מיקרי כרכום ע"ש. והוא דחוק. וש"פ פליגי עלה וע' באחרונים באה"ע סימן ז'. אבל כשיש שם פרצה ודאי דלא מיקרי כרכום ומצור. ובזה מיושב קושית התו' בכתובות (דף כ"ז) דהיכא פשיטא ליה להקשות דילמא ערקא חדא דהא הך דמחבואה נאמר אח"כ וגם כי מיבע"ל זה שם באינה מחזקת אלא אחת. ותירוץ התוס' דבריחה הוי ודאי ומחבואה הוי ספק הוא דחוק מאד דאדרבא הא חזינן דאיכא מ"ד דלא תלינן בבריחה אף דלא מצינו שיחלוק במחבואה. וגם כי מסתבר דטפי נקל להכנס במחבואה מלברוח. וצ"ל כוונת התו' דמחבואה הוי ספק דאפשר חיפשו גם במחבואה. אבל לשונם לא משמע כן ע"ש. אכן לפמש"ל א"ש דאם יש מקום לברוח לא מיקרי כרכום כלל. משא"כ במחבואה וכנ"ל. ובשטמ"ק בכתובות (דף כ"ז) מחלק דתלינן בבריחה טפי ממחבואה לפי שלברוח יכולות כמה נשים. ובמחבואה א"א להחבא רק אחת כפי שמחזקת המחבואה. וברמב"ם ושו"ע סימן ז' ס"י שכתבו שאם יכולה אחת לברוח כולן מותרות. מקורו מהירושלמי הנ"ל דפרצה מצלת ומקושיית הש"ס א"א דלא ערקא חדא. ודלא כהבאה"ג שם דס"ל שמקורו מהא דמחבואה. ובאמת לשון הרמב"ם שכתב שגדוד של מלכות אחרת הוא רק לשלול שלל ושוטף ועובר קשה דהא כרכום הוא לשון מצור שמקיפים העיר לכבשה. ובע"כ עומדים שם איזה ימים. וכ"ה לשון המשנה בגיטין (דף כ"ח ע"ב) עיר שהקיפה כרכום וכ"ה לשון הרמב"ם עיר שבאה במצור וצ"ל בדעתו דכיון דאיירינן בעיר שכבשה כרכום כדתנן בכתובות (דף כ"ז) וכ"ה לשון הרמב"ם שבאה במצור ונכבשה. ולזה בגדוד של מלכות אחרת אינם מתמהמהים רק שוללים ושוטפים ועוברים. ובעיר שהקיפה כרכום משמע שאין לחוש כלל דהא אכתי לא כבשו את העיר ואין להם שליטה על אנשי העיר:

ומ"ש הרמב"ן והרשב"א בחי' דאף דלא הדרא למתא כלל מ"מ לא תלינן בבריחה. נראה כוונתם דלא הדרא בשלשלאות וכלבא וגווזא ואווזא אבל ודאי שהמחנה מקפת את העיר דבלא"ה לא מיקרי כרכום ומצור כמש"ל. והול"ל עיר שבאה לתוכה בולשות כהא דע"ז גבי יי"נ. ולמה שינתה המשנה ללשון עיר שכבשוה כרכום. אבל הכוונה כמש"ל דיי"נ דלא שייך ביה בריחה נקיט שבאה בולשת. כי לברוח עם היין הוא דבר שא"א שישאו משא עמהם בשעת בריחה. וגם דרק גבי אשה שאומרת ברחתי או שהיא טהורה שייך זה. ולא ביי"נ שאין אומרים ברי שלא נתנסך. ואף להפוסקים דגבי מחבואה טהורים הנשים אף כשלא אמרה כלום. י"ל דשאני אשה שחזקתה שאינה מתרצית. ולא נסה הדבר קשה. לזה כשיש פרצה או מחבואה איכא צדדים טובא להתירא ומטהרין לה. אבל יי"נ שתלוי רק ברצון העכו"ם אין כאן צד היתר כלל. והוא מוכרח דהא הרמב"ן והרשב"א פסקו כמ"ד בכתובות (דף כ"ז) דלא קשיא ליה ולא מידי. וזה קאי על עיר שכבשה כרכום דהיינו מצור כמש"ל. וז"ב לדעתי. ולפ"ז בנ"ד שלא היה החצר מוקף מבחוץ והיתה שם פרצה לברוח דרך שם מודו גם הרמב"ן והרשב"א דתלינן בבריחה. ועוד נראה דרק גבי גייס וכרכום שכובשים העיר לשלול שלל וכדומה י"ל שיריאים לברוח מאימת הגייס. כי ע"י הבריחה נראה שרוצים להשמט מהם שלא למלא חפצם. אבל בנ"ד שבאו רק להשחית ולהרוג ולא יועיל כל כופר. אין שייך לומר שייראו לברוח. כי הלא אם ישארו בחצר יהרגום בודאי. ואקצר בזה באשר ברור כמש"ל דרק בכרכום החמירו הרמב"ן ורשב"א. ולפירש"י דבמלכות אחרת חיישינן לבעילה. מ"מ מודה דבמקום שאפשר לברוח תלינן בבריחה. ואף דלרש"י פריך הש"ס לחומרא שברח אחד לתוך העיר לבעול. כבר כתבנו דשם הטעם משום דודאי הוא שאחד הלך לעיר. וגם די"ל בכרכום ס"ל להחמיר דהוי כאשה שנחבשה שכתבו קצת פוסקים דאזלינן בזה לחומרא. וע' או"ז סימן תשמ"ז ומהרי"ק שורש ק"ס. אבל בנ"ד שאינו כרכום וכמש"ל ודאי דתלינן בבריחה כיון שיש פרצה לפנינו. ולא גרע זה ממחבואה. ואף היש"ש שכתב שאין אנו בקיאים בהקפה מ"מ הצריך שיהיו שומרים מתחלפים כמש"ל. אבל לא כהא דנ"ד שהיו רק מבפנים ולא היו להם שומרים מבחוץ:

ומה שנמצאה למחר בחצר ההוא. אין לחוש לסברא דכאן נמצאת כאן היתה. דהא אם היתה אומרת ברי שברחה בלילה ועתה שבה. ודאי שהיתה נאמנת אף נגד החזקה. דהא חזקת כשרות מסייע לה. וגם דגוף הבעילה הוא רק חשש. וכמ"ש הפוסקים דאף דרוב עכו"ם פרוצים בעריות מ"מ היא מנוולה נפשה לגבי שבאי. וגם דהוי רובא דתלוי במעשה ע' תוס' יבמות (דף קי"ט) ובחיבורי ח"ב סימן קכ"ה. וגם דנראה שבאדם אין שייכת חזקה זו וכעין הא דקיי"ל שגודרות אין להם חזקה לפי שדרכם ליכנס ולצאת. ומכ"ש הכא שטבע האדם לברוח ממקום סכנה. ועוד דהא חזינן ששינתה מקומה. כי מקודם עמדה בבית העצים ועתה נמצאה בחצר. וע' באה"ע סימן ו' בב"ש סקל"ד שכתב שאם זינתה במקום שיש תרי רובי ל"ח שמא זינתה במק"א דאמרינן כ"נ כאן היתה. ואף דהויא דבר דניידא שהרי הולכת תמיד. מ"מ ל"ח שמא זינתה במקום אחר עכ"ד. נראה דעתו ג"כ דבאדם לא שייך סברא דכ"נ כ"ה. ורק כ' דמ"מ ל"ח לאוסרה משום שאנו דנין על מעשה הזנות באיזה מקום נעשה. וע' שו"ת ברית אברהם חאה"ע סימן י"ב ועי' חיבורי ח"ג סימן פ"ז. וכן מוכח קצת בסוגיין דכתובות (ד' כ"ז) דפריך א"א דלא ערק וע"ש בתו'. ול"א כ"נ כ"ה ואקצר. ומה שבאה שנית להחצר יכולה לומר שבאה לראות מה נעשה שם בכלים שלה ובהבנינים. ואולי נשארו איזה חפצים שלא השחיתו. שלא יהיו כהפקר. וגם עתה שלא אמרה שברחה רק שלא נטמאת הרי קיי"ל בכתובות (דף כ"ז) ובטוש"ע סימן ז' ס"י שנאמנת במיגו. ואף להמחמירים שם כשאין המחבואה מחזקת רק אחת. מודים הכא שהיה מקום לברוח להרבה אנשים. וכמו שברחו באמת כמעט כולם. וכמ"ש השטמ"ק שם דבזה כ"ע מודו. ואין כאן מיגו נגד חזקה דכ"נ כאן הי' כמש"ל. וגם דהכא שחזקת כשרותה לכהונה מסייע לה י"ל דנאמנת שפיר במיגו אף נגד חזקה. ויש לדון מהא דיבמות (דף קי"ד ע"ב) דאיכא חזקה דדייקא ומינסבא. ואקצר באשר כי בנ"ד בלא"ה נאמנת כמש"ל שאין כאן חזקה דכ"נ כ"ה:

ומה שאמרה אצל החוקר דין ששלשה עכו"ם האבין איר גימוטשעט ואומרת שכוונתה היתה שציערוה בהכאות שפצעו ראשה. לכאורה קשה להאמינה וכמו שהרגיש מעכ"ת. דהרי כשאמרו לה שהנער אמר שעשרים עכו"ם האבין איר גימוטשעט. הבינה שהכוונה על בעילה. והכחישה זה. ואף דבש"ד מצינו בכ"מ שתיבה אחת יש לה שתי כוונות כדאיתא בכמה דוכתי. מ"מ בנ"ד כיון שעל אותו ענין עצמו הבינה פירוש התיבה באופן טומאה. קשה לדון שעתה הבינה הפירוש באופן אחר. אך י"ל כי אולי סברה שהחוקר דין אינו דורש רק על הכאות. ולא על דברים כאלה. ולזה חשבה שהכוונה על הכאות. אכן בלא"ה י"ל שהגידה כן כדי שיחמירו במשפט הרוצחים. או שלא באו עליה ביאה גמורה: רק עינוה בשאר דברים. וכעין זה כתב הח"ס חאה"ע סימן ע"ח שיש לפרש כן את דברי האשה שהגידה לפני השופטים שטימאוה. וגם שאפשר לומר שאמרה כן כדי לנקום נקם ע"ש. ואף דבנ"ד אינה אומרת אמתלא זאת. מ"מ כיון שיכולה לומר כן ממילא תוכל לתרץ דבריה שחשבה ששואלים אותה על הכאות. ועד אין כאן על טומאתה. כי הנער שהגיד הוא קטן. וכעין זה איתא בכריתות (דף י"ב) דנאמן לומר לא אכלתי חלב אף נגד העד. במיגו דמצי לתרץ דבריו שלא אכל בשוגג רק במזיד ע"ש. ולשיטת הר"ן בפ"ב דכתובות דבמחבואה א"צ שתאמר בפירוש טהורה אני. א"כ ה"ה הכא כיון שמתחילה אמרה שהיא טהורה. ואצל חוקר הדין אמרה שטימאוה ועתה חוזרת לומר שטהורה היא. יכול הבעל לומר שמאמין לדבריה הראשונים. ועכ"פ הוי כאלו לא אמרה כלל ותלינן בבריחה כנ"ל. ואף להחולקים על הר"ן יכול הבעל לומר שמאמין לדבריה הראשונים כנ"ל. וכ"כ הפוסקים הובאו בסימן קט"ו וקע"ח באה"ע שיכול הבעל לומר שמאמין לדבריה הראשונים. אך א"צ לזה וכמש"ל ומטרדותי אקצר:

עכ"פ נלע"ד להסכים עם מעכ"ת שהאשה העלובה הזאת מותרת לבעלה הכהן לדעת כל הפוסקים דהא רש"י ותוס' בשם ר"ח ור"ת והרמב"ם והאו"ז והרא"ה וריטב"א והמ"מ וטוש"ע וב"ח וב"ש ס"ל דתלינן בבריחה. ואף להרי"ף והרא"ש ורמב"ן ורשב"א בארנו דהכא שאני דלא מיקרי כרכום ומצור כלל. ותלינן בבריחה לכ"ע. וממילא נאמנת לומר שטהורה היא. ואף אם חזרה ואמרה שטמאה היא. יכול הבעל לומר שאינו מאמין לדבריה האחרונים. ומכ"ש שהיא מתרצת דבריה שאמרה לפני החוקר דין. והבעל אומ' שמאמין לה בזה ולזה יוכלו להתירה בלי שום פקפוק:

ומ"ש הה"ג מבענדער על מ"ש הק"נ באות פ"ד דלהכי לא האמינו לר"ז בן הקצב אף שודאי היו מחבואות בירושלים. משום דהתם ודאי איטמו כדכתיב נשים בציון עינו והקשה הה"ג הנ"ל דהא איתא במדרש שלא עינו רק ג' פנויות ושהיה יודע מי הם. הנה לכאורה תמוה דהא מפורש ביבמות (דף ט"ז ע"ב) שהתרמודים עינו בנות ציון כמה אלפים ומייתי מקרא דנשים בציון עינו. וצ"ל דמדרשים חלוקים בזה. ובאמת דברי הק"נ תמוהים דהא ר"ז בן הקצב היה בבית שני. וקרא דנשים בציון קאי על בית ראשון. והנה באסיפת אמרים על המדרש הביא בשם היפ"ע דהא דיבמות (דף ט"ז) איירי בבית שני ושלזה רומז הקרא דבתולות יעו"ש. וא"כ א"ש דברי הק"נ בפשיטות. ובלא"ה י"ל דנקיט הש"ס לשון הכתוב נשים בציון גם על בית שני. כי היה ידוע להם שגם בבית שני היה כן. וכן מצינו בכ"מ בש"ס דנקיט קרא אף דבאמת לא איירי הפסוק בזה. וגם הק"נ נקיט לשון הכתוב משום דהש"ס נקיט ליה גם על בית שני ואקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה