שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קלד
ע"ד שכתבתי בח"א סי' פ"א בשם השו"מ ובח"ב סי' קכ"ה דגרשתני הוי נגד הרוב. והקשה דהא מיתה ג"כ רוב בנ"א חיים. לק"מ דהא סוף כל אדם למות. וכשאומרת מת אין זה נגד מנהג העולם. אבל גירושין הוא דבר שאינו מצוי ורוב בנ"א אין מגרשים. וע' בכללי מיגו אות כ"ב ובתומים שם:
ואשר הקשה על מש"ש דבמת בעלי איכא ב' חזקות. דהא הנו"ב והשי"צ כתבו ששניהם חזקה אחת כיון שא"א לחזקה אחת בלא השנית. תמהני. אני כותב ליישב דברי התוס' ע"פ דברי הריב"ש. והוא מקשה מדברי אחרונים. ובאמת דברי הנו"ב מהדו"ק סי' מ"ג אין מוכרחים. ודברי הריב"ש נכונים. דחזקת חי שפיר אפשר בלא איסור א"א. וכגון שקבלה קדושין סמוך למיתתו באופן שלא היה הפסק רגע. ואם היה הפסק י"ל דהוי כעוסק באותו ענין כדאיתא בקדושין (דף ו' ע"א). וכיון שיכול לחזור בו אין לה חזקת א"א. וכגון שהתנה מתחילה שאם לא ימות ברגע זה אינו נותן לה הפרוטה רק תהא אצלה פקדון עד רגע האחרון:
וע"ד שלא הבאתי בח"ג סי' ס' דברי המל"מ פ"ו מה' מלוה האמת אשר בחפזי לא ראיתי אז דבריו. כי אין דרכי לפשפש בדברי האחרונים רק כפי שיעלה במזלג זכרוני. והרי גם הרעק"א בדרו"ח שהבאתיו בחיבורי שם לא ראה דברי המל"מ הללו. ואשר כתב שם המל"מ לחלק בין ריבית לגזל. יפה כתב ואף שאחר שחייבוהו ב"ד מהני מחילה. היינו מצד שכיון שמוחל בפירוש הוי כמתנה חדשה. ולא בתורת ריבית. אבל בפמש"פ אינו מוחל לו מחדש. וכיון שנצטוו ב"ד לחייבו להשיב הריבית א"כ ההכרח לקיים הפס"ד. דאלת"ה מה הועילו חכמים בדינם ובפמש"פ בעלמא אף אם צווח שאינו מוחל לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם. אבל בריבית לא שייך זה. כיון שהוא גזה"כ שישיב אף פמש"פ. וע' חיבורי ח"ג סי' ק"ע לענין אי נזקקין לפמש"פ. ולדברי המח"א שהבאתי שם דפמש"פ לא הוי ממון כלל ולא מצד מחילה. א"ש דברי המל"מ בפשיטות אבל לשון המל"מ אינו מורה כן ואקצר: