שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קלא
להרה"ג וכו' מו"ה דוב מנחם הרב דק' זעמבראווא נ"י.
ע"ד אשר שלחו מאמעריקא גט עם הרשאות ובהרשאה השנית כתוב שהשליח ראשון עושה שליח שני את ליפא בן אברהם חיים עווינטשטיין הדר בכפר וואליא אצל לאמזא. ובאמת אין נמצא שם איש כזה רק נמצא איש ששמו ליפא חיים בן אריה עווינטשטיין. והוא גיסה של האשה המתגרשת. וכפר וואליא הוא סמוך לזעמבראווא ולא ללאמזא. וסמוך ללאמזא אין נמצא כפר כזה. ובפי כל נקרא האיש הלז ליפא. ורק עולה לס"ת וחותם ליפא חיים. והאשה אצה לקבל הגט באשר נזדמן לה שידוך הגון. וגם כי הבעל כתב להוריו שהוא מעמיס את טרחת השליחות על גיסו ליפא. וניכר מזה שהכוונה היתה על האיש הזה שהוא גיסו. ורק טעו בשם אביו ובמקום הכפר. והאריך כת"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי כעת אשיב בקוצר:
לכאורה יש לדון דהוי טעות דמוכח כיון שבכפר ההוא אין איש ששמו ליפא בן אברהם חיים. ובפרט שהבעל כתב שהעמיס השליחות על גיסו. ואין לו גיס אחר ששמו ליפא. וכעין זה קיי"ל בסי' קכ"ו סכ"א שאם כתבו ברביעי בשבת בכ' לחודש ובשנה ההוא היה יום ד' כ"א בחדש. כשר הגט. כי הטעות מוכח מתוכו ואינו גט מוקדם. ואף לדעת החולקים שם היינו משום דבתר רובו של חודש בקיאים בעיבורא דירחא ע"ש. אבל בטעות אחר כ"ע מודו דכשר היכי דמוכח הטעות וכדקיי"ל בסי' קכ"ז אם כתב אלפים ולא חמשת אלפים או דילג לבריאת עולם וכדומה יעו"ש. וכ"ה בב"ב (דף קע"א) בשטר שזמנו בשבת דתלינן בטעות. וכ"כ בשו"ת בא"פ סימן קכ"ג להכשיר בטעות דמוכח שנמצא בהרשאה. וע' חיבורי ח"ג סי' קט"ז וקמ"ח. וה"ה בנ"ד הוי טעות דמוכח. ומ"ש שהכפר אצל לאמזא. ג"כ אין לחוש כיון שבאמת אין כפר כזה אצל לאמזא. וי"ל שרצה לתלות הכפר בעיר היותר גדולה. אף שיש עיר קטנה הקרובה אליו יותר. ועוד שלשון אצל אינו מורה על סמיכות הדבר למקום זה יותר משארי מקומות. רק מסמן שהוא קרוב לעיר גדולה. אף שיש עיר קטנה הקרובה יותר כי הלא אף על גוף העיר הקטנה דרך בנ"א לומר שהיא אצל העיר הגדולה. ומכ"ש שיאמרו כן על הכפרים הסמוכים לעיר הקטנה. ולשון אצל יבוא לפעמים על הסמיכות ולפעמים בשביל שהדבר תלוי בו וכן כתוב בפרשת שמיני ואכלוה מצות אצל המזבח ודרשו בזבחים (דף ס') וכי אצל המזבח אכלוה ופירש"י והלא כל העזרה כשירה לכך. אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. והכוונה שהכתוב מפרש שיאכלו אותה בעזרה שקדושתה מצד שהמזבח עומד שם. ולזה דרשו שאם המזבח פגום אין לו קדושת מזבח ואסור לאכול אז קדשים בעזרה. וכדדרשינן שם (בדף נ"ט) שמזבח שנפגם אין לו קדושת מזבח לענין קרבנות. ובזה יש לפרש כמה פסוקים. ועכ"פ אצל אינו מורה על סמיכות ממש. וה"ה בנ"ד כיון שלאמזא היא עיר המחוז של זעמבראוו והכפרים השייכים לה ואין ביניהם עיר אחרת. לזה קראה אצל לאמזא. ובפרט כי הוא טעות דמוכח דסמוך ללאמזא לא נמצא כפר כזה. וממילא מוכח ג"כ שכוונתו על גיסו ליפא כי בכפר ההוא לא נמצא ליפא אחר ומה שכתב ליפא ולא ליפא חיים. אינו כלום דהא גם בגט קיי"ל דכשר אם כתב רק שם שהכל קורים בו. ומה ששינה שם האב הוא טעות דמוכח וכשר כמש"ל. והרי אף בגט כתב העה"ג סי' נ"ה לצדד להכשיר בשינה שם אבי האשה וכ"ש באבי השליח. ובזה י"ל שאף החולקים עליו מודים להכשיר:
אבל באמת ז"א דהכא נעשתה השליחות באמעריקא והשליח הראשון אינו מכיר כלל את השליח השני רק מינה בפני ב"ד לשליח שני את האיש ליפא בן אברהם חיים שבכפר וואליא. וא"כ לא עשה את ליפא חיים בן אריה לשליח. וא"ל דמוכח שכיוון לליפא חיים בן אריה בשביל שלא נמצא שם אחר. דהא הוא אינו יודע כלל אם יש שם איש כזה. ורק אמרו לו שיעשה את זה לשליח ועשה כן. וכיוון רק לאיש ששמו כן ולא לאיש אחר ולא שייך בזה אומדנא. ולא דמי להא דשינה שם אבי האשה. דשם מפורש בגט שמגרש אשתו. וא"כ מוכח הטעות דהא אין לו אשה אחרת בשם זה. אבל בנ"ד לא נתפרש שעושה את גיסו של המגרש לשליח. וא"כ י"ל שסבור שיש שם איש כזה ועושהו לשליח. ואף שהמגרש אמר לו שיעשה את זה לשליח והמגרש כיוון בלי ספק לגיסו זה. וממילא נימא דגם השליח ראשון סמך על דעת המגרש שאותו רצה לעשות לשליח וכדאיתא בב"מ (דף ע"ו) דבאמרה התקבל לי גיטי והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא לי גיטי והבעל א"ל הילך כמו שאמרה מיבעיא להש"ס אי סמיך אדיבורא דידה או אדיבורא דידיה וכן קיי"ל בטוש"ע סי' ק"מ ס"ט דהוי ספק. מ"מ לא דמי דהא התם אמר בפירוש כמו שאמרה דמוכח מלשונו שסומך על דבריה. ומ"מ מיבע"ל דאפשר אמר כן לפי שא"ל שאמרה שיהי' שליח להולכה. ואם היה יודע שאמרה שיקבל גיטה בשבילה לא היה מתרצה. אבל היכא שלא אמר כמו שאמרה. לא מיבעיא ליה כלל. וכן שם גבי פועלים איירי שאמרו כמו שאמר בעה"ב ע"ש ובח"מ סי' של"ב. ונראה שם ג"כ שאם אמרו הפועלים שמתרצים בשלשה כמו שאמר בעה"ב אין יכולים לתבוע יותר. דרק כשאמרו סתם כמו שאמר בעה"ב אפשר לומר שסומכים אעילויא דבעה"ב. אבל כשאמרו בפירוש בשלשה הרי חזינן שאין דעתם אעילויא. ומה שאמרו כמש"א בעה"ב. י"ל כוונתם דמהימנת לנו שכן אמר הבעה"ב וכדאיתא בסוגיא שם. או כוונתם שמתרצים בזה למלא רצון הבעה"ב. וחפצים לעשות בזה נחת רוח לו. ואין זה שייך להא דסוגיא דב"ב (דף ק"ה) באומר שתי לשונות הסותרים זא"ז ע"ש ובפוסקים בזה וכן גבי גט נראה ג"כ דרק כשאמר לשון הילך כמה שאמרה שיש לפרשו גם לשון קבלה כדאיתא בר"פ התקבל שייך לומר שסומך על דיבורה. אבל אם אמר בפירוש שעושה אותו שליח להולכה כמו שאמרה. נראה שאין שייך לומר בזה דסמיך אדיבורא דידה. ומה שאמר לישנא יתירא כמו שאמרה. י"ל כפירש"י שם דמהימנת לי שכך אמרה. או דקאי על עיקר הגירושין שמתרצה לגרשה למלא רצונה. וע' בב"י סי' ק"מ ובשו"ע שם ס"ט ובט"ז וב"ש שם ובשטמ"ק. ובגיטין (דף ס"ג ע"א) מפורש דדוקא אם אמר כמו שאמרה. ויש להאריך בזה. אבל מה אעשה וטרדותי עצומות. ועכ"פ בנ"ד לא שייך לומר שסומך ע"ד המגרש. כיון שאמר בפירוש שם השליח וגם לא אמר כמו שאמר המגרש. וע' תו' ב"מ (דף ס"ו ע"א) ד"ה פטומי שכתבו שסומך על דברי המוכר. ולא דמי לנ"ד כי שם אמרינן שקונה השדה ע"מ כן יעו"ש:
ולכאורה יש לדון מהא דאיתא בנדרים (דף ס"ג ע"ב) שאם היו מסרבים בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שאינה נהנית לי מותרת ליהנות לו שאין כוונתו רק על נישואין שסירבו בו. וכן אם היו מסרבים בו שיאכל וישתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולטעום צונן שלא נתכוין זה רק לאכילה ושתיה הרי דאמרינן שכוונתו על דעת העוסקים עמו בשעת דיבורו וא"כ ה"ה בנ"ד נימא שהשליח ראשון עשה את השליח השני על דעת המגרש שא"ל לעשות את זה. ולזה אף שאמר שמו בשינוי קצת. מ"מ נימא שכוונתו על אותו האיש שכיוון המגרש והמגרש בודאי כיוון על גיסו. כי הלא הוא יודע שאין בכפר זה איש אחר בשם זה. אבל ז"א דרק שם שייך זה משום דגם נישואין הוי בכלל הנאה וכן אכילה ושתיה הוי בכלל טיפת צונן. אבל לא כשהגיד ענין אחר לגמרי. וכ"כ התו' בפסחים (דף ס"ג) דאם טעה ואמר על תרומה מעשר אינו כלום כי דברים שבלב אינן דברים. והרא"ש כתב בנדרים שם דמותר אף באכילה ושתיה. דכיון שלא אמר זה בפירוש. ומה שאמר לא כיוון לידור על זה. בטל דיבורו לגמרי. וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ח שבארתי בע"ה שאין מפרשים דיבורו בדבר שהוא היפוך מדבריו. ועוד דאטו אנו יודעים מי הוא השליח הראשון. ואפשר הוא מילידי סביבותינו ויודע טיב הכפר והכיר איזה איש בשם זה. וחשב שהוא דר בכפר זה. ולא סמך כלל על דברי המגרש. ומה שכתב הבעל לקרובו שעשה גיסו לשליח אין להעמיד על זה ע"פ דין כיון שבמעשה ב"ד לא נזכר זה:
והנה כת"ר רצה לדון דנימא דאומדנא דמוכח הוא שכיוון לגיסו של המגרש. והביא ראיה מהא דקיי"ל במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין. הרי אף דלא אמר תנו. מ"מ אנו אומרים דהוי אומדנא דמוכח שכיוון לעשותם לשלוחים גם על הנתינה וכדאיתא בכתובות (דף נ"ה) שהטעם הוא משום אומדנא. ולדעתי אין לומר כן דכבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' ס"ח מש"ס ופוסקים דל"א אומדנא במה שהוא להיפוך מדבריו. ורק להוסיף על דבריו או לפרשם שייך אומדנא וע' חיבורי ח"א סי' נ"ז. ושם צ"ל דבלשון בנ"א יש לכלול בלשון כתבו גם את הנתינה. ועוד דהא קיי"ל שזכין לאדם שלא בפניו ואיתא בב"מ (דף ע"א) שהוא מטעם שליחות. ולזה יש לדון דכיון דחזינן שרוצה לגרש אשתו והוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם. לזה אמרינן שיוכלו להיות שלוחים עבורו והוי כאומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי. וכן מצינו בתרומה דאף בכלך אצל יפות סגי לברר שרצונו בתרומה שתרמו שלא מדעתו (ושם י"ל דאינו נעשה תרומה למפרע ורק באותה שעה שמתרצה נעשה תרומה. אבל ז"א. וע' ירושלמי פ"ק דתרומות וב"מ (דף כ"ב) ובמק"א הארכתי בזה] וע' ירושלמי רפ"ח דתרומות בזה. ולזה שפיר אמרינן דאף דאמר כתבו מ"מ הוו שלוחים גם לנתינה. אבל הכא בשליח שני לא שייך זה דהא הראשון אינו רק שליח ולא שייכא האומדנא בדעתו רק בדעת הבעל. וזה אין שייך לומר שהשליח שני יתן מצד אומדנא להיות שלוחו של הבעל. כי הלא הבעל עשה שליח אחר. וגילה דעתו בפירוש שלא עשאו שליח לזה. וגם דהא צריך ששליח ראשון יאמר בפ"נ ובפ"נ ושיעשנו בפני עדים ויש להאריך בענין שליחות שלא מדעת הבע"ד ואכ"מ כי בנ"ד בלא"ה לא שייך זה וכמש"ל. ובהא דיוצא בקולר ומסוכן י"ל עוד דמדאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר בעד אשתי. מוכח שכוונתו שיתנוהו לאשתו. דאם כוונתו רק שיכתבו לשם אשתו. לא שייך לומר לאשתי רק בעדה או עבורה. ומ"מ בבריא ל"א הכי דהו"ל לפרש. אבל הנהו שהם בהולים וכפירש"י שם אמרינן שמוכח שכוונתו גם על הנתינה. וע' ר"פ מי שאחזו ובתו' שם ויש לדחות ואקצר. ועכ"פ בנ"ד צריך לכתוב לנויארק שיעשה לשליח בפירוש את גיסו של המגרש. ואם יכתוב המסדר שא"א וכגון שהרחיק השליח הראשון נדוד וכדומה. ושגם ע"י הבעל א"א. ויהי' זה מקום עיגון אזי נחכם לה אי"ה:
ואשר העיר כת"ר איך יוכל השליח הראשון לעשות שליח אחר. הלא נתבאר במעשה ב"ד שנשבע שלא לבטל את השליח השני. הנה בסי' קמ"א סמ"ד קיי"ל שיכולים לעשות כמה שלוחים זה אחר זה ואינם מבטלים זא"ז. ואף הרמ"ה שהובא דעתו בטור שם שמינוי שליח אחר מבטל שליחות הראשון מ"מ הרי כתב שם שאם אמר בפירוש שאינו מבטל את השליח הראשון. לא בטלה שליחותו. וא"כ בנ"ד אפשר שיפרש השליח בדבריו שאינו מבטל את שליחות הראשון. ובאמת בגוף דין זה נסתפק המל"מ פ"ו מה"ג אם שליח ראשון יכול לבטל שליחותו של שני. והנה בסי' קמ"א סמ"ב קיי"ל שהשליח ראשון יכול לעשות שליח אחר אם מת השליח השני וכתבו הט"ז והב"ש שם דה"ה אם השני חי יכול לבטלו. והנה להסוברים שא"י לבטלו צ"ל דמ"מ יכול לעשות שליח אחר. כי הלא לא נתבטלה שליחותו דאי נימא שנתבטל לגמרי. א"כ אף אם מת השני אין יכול לעשות אחר. ועכצ"ל דלכ"ע לא בטל ממנו כח שליחותו ורק לדעתם א"י לבטל שליחות השני משום דס"ל שהשני בא ג"כ מכח הבעל וכמ"ש המל"מ שם. ולפ"ז בנ"ד יוכל לעשות שליח אחר ולפרש בדבריו שאינו מבטל את הראשון. וזה א"ש לכל השיטות. וגם לא יעבור על שבועתו. אכן באמת א"צ לכל זה דכיון שנתברר שאין בכפר הלז איש כזה הרי איגלאי מילתא ששליחותו לא היתה שליחות. ולא חלה שבועתו דהוי שבועה על דבר שאינו וא"צ היתר כלל. ע' יו"ד סי' רל"ב רל"ו ורל"ט. ויכול כעת לעשות לשליח את כל מי שירצה:
וכגון דא צריך לאודועי שצריך לכתוב לנויארק שלא יכתבו את ההרשאה בנוסח הקבוע שמבואר שם שהשליח אומר להשני שיוליך גט זה שהרי הגט הוא כעת ת"י כת"ר ואינו תחת יד השליח. ולזה צריך לכתוב ההרשאה בנוסח אחר שיאמר שעושהו שליח על הגט של פלוני בן פלוני לגרש אשתו פב"פ המונח כעת בעיר זעמבראווא אצל הרב וכו'. ולכאורה יקשה דהא צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ בשעה שמוסרו לשליח שני. וכיון ששליחות הקודמת אין בה ממש והגט כעת אינו בידו. ויצטרך לומר שהגט הלז בפ"נ ובפ"נ. וזה שינוי גדול מתקנת חז"ל. ובתו' גיטין (דף ה' ע"ב) ד"ה יטלנו משמע דבעינן שיאמר זה בשעת נתינה או עכ"פ תכ"ד. אבל באמת נראה דשעה זו שעושה שליח שני לפני ב"ד מיקרי שעת נתינה. ולא מצינו שיצטרכו דווקא שיהא הגט לפנינו בשעת אמירה. וגם דהא כבר כתבו הפוסקים דמעיקר הדין כל שיש בידו הרשאה מיקרי גט מקויים. וא"צ בפ"נ ובפ"נ רק שנהגו להחמיר. אכן לדעתי אין כדאי לשנות נוסח ההרשאה הקבועה בפוסקים. וגם כי בנקל יעשו בה טעות כיון שלא יהי' להם נוסח קבוע. וגם קשה לסמן איפוא הגט נמצא כעת כי איך יוכל להגיד בבירור שנמצא שם ויש בזה הרבה עיקולי ופשורי. לזה יותר נכון שישלחו הגט בחזרה לנויארק ושם יעשו שליח שני וישלחו לכת"ר הגט וההרשאה. ויכתוב לשם שאם א"א לעשות שנית שליח ישיבו הגט וההרשאה הקודמת. וכמש"ל שאם יהא מקום עיגון אז נשנה פרק זה בע"ה בל"נ:
ולכאורה יש לדון דהא ודאי השליח ראשון לא ידע שם השליח השני. רק הבעל הגיד לו. וא"כ הרי ביטל שליחותו ואמר לו שימסרנו להשליח השני. והוי שליח שלא ניתן לגירושין דקיי"ל בגיטין (דף כ"ט ע"ב) שאינו יכול למסור הגט לאחר. וגם דלפ"ז לא מהני אמירתו בפ"נ ובפ"נ וכמ"ש הב"ש סי' קמ"ב סקכ"ד והגט מקושר בסהג"ב אות ס"ב כתב בשם רש"י גיטין (דף כ"ט ע"ב) ששליח של"נ לגירושין יכול לומר בפ"נ. והוא תמוה דשם איירי למאי דס"ד דהוי שליח גמור ע"ש בסוגיא. ויש לדחות. אבל ז"א דא"כ יקשה בלא"ה איך מהני בכה"ג אמירת שליח ראשון בפ"נ. ועכצ"ל דהכא הוי שליח גמור שהרי נתן לו רשות לעשות שליח אחר כרצונו וכמש"ש הב"ש דבכה"ג הוי שליח גמור. ועוד עדיף טפי דהכא אומר לו שהוא יתן בעצמו לה הגט וגם נותן לו רשות לעשות שליח במקומו. ורק אח"כ נתן לו עצה שיעשה לשליח שני את פלוני ואין זה ביטול השליחות. ובגיטין (דף כ"ט) איירי שאמר השליח שלא יוכל למסור לה בשביל שאינו מכירה ולא קיבל השליחות לתתו להאשה. וגם בזה פליגי הפוסקים ע' בטור וב"י סי' קמ"א. והב"ש מיירי שא"ל בפירוש שנותן לו הגט שיתן ליד שלוחו. וע' מהרי"ט ח"א סי' ל"ה בזה ואקצר:
שוב ראיתי בשד"ח ה"ג סי' י"ט אות מ' שהביא בשם שו"ת שו"מ מהדו"ג ח"א סי' קפ"ד מעשה כזה שלא נמצא איש כזה שעשהו לשליח שני. וכתב שהשבועה הוא בטעות ורק א"י לעשות שליח בעוד הגט שם דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע. ואף אם לא הוי כטלי מעג"ק. מ"מ הוי מילי ולא ממסרי לשליח כיון שאינו מוסר לו שום דבר רק שאומר לו שעל אותו גט ששלח לשם עושה אותו שליח. ועוד דכיון שהבעל הראה לשליח ראשון שיעשה לשליח את פלוני. אף שיש אומדנא שהיה בטעות. שאם היה יודע שלא נמצא איש כזה לא היה אומר שיעשוהו שליח. מ"מ בטל כל השליחות ובטל הגט וצריך גט אחר. ועוד דמי שמר הגט עד עתה ומי השגיח עליו שזהו הגט ואולי הסיח דעתו ממנו ולא מהני הסימנים כ"כ עכ"ד. ואין ספר זה ת"י. אבל לענ"ד דבריו תמוהים דהא טלי גיטך מעג"ק פסול רק בגט משום דגזה"כ הוא דבעי שיעשה הוא הנתינה ולא שהיא תקחנו. אבל בשארי דברים לא שייך זה. ובשחרור נחלקו הפוסקים. ובעין יצחק חי"ד סי' כ"ו האריך בזה. וכן בקדושין נסתפק הב"ש סי' כ"ז. והיינו משום דאיתקשו לגט. אבל בשליחות סגי בגילוי דעת שעושהו לשליח. וזה מהני אף בגט. וכ"כ בתורת גיטין ובגט מקושר בסדר גט שני אות ל"ח דמהני בשליח טלי מעג"ק. וע' בפ"ת שם ובסי' קמ"א סקל"ה. וכן מצינו בגיטין (ד' ס"ז) ובטוש"ע סי' קמ"א שיכול לעשות שלוחים הרבה להוליך הגט ואף שאינו מוסר הגט רק לאחד. וכן מהני כשממנה שליח קודם כתיבת הגט אף שלא נתנו ליד השליח. והטעם דכיון שעושהו שליח. הרי מה שלוקח הגט ממקום שהוא נמצא הוי כאלו הוא לוקחו ונותנו לו כיון ששלוחו של אדם כמותו. ורק בקבלת האשה בעינן שתהא נתינה מהבעל או משלוחו. וגם די"ל שקבלת הגט מכת"ר הוי זה כנתינה. דרשות כת"ר שהוא נפקד על הגט הוי כרשות מפקיד. וכ"כ הח"ס סי' פ"ב. וגם מ"ש דהוי רק מילי הוא תמוה דכל דיני שליחות הוא כן שאומר לו שיעשה בדבר זה מעשה בשליחותו. וכבר כתב המרדכי ס"פ התקבל דמילי מתקרי דבר שאינו גמר הדבר. ונתינת גט הוי גמר דבר ע"ש. וה"ה הכא. וע' מ"ש הר"ן שם בשם הרמב"ן והרא"ה בהסבר מה נקרא מילי. ולדברי כולם נתינת גט לא מיקרי מילי ויכול לעשותו שלא בפניו. ובפרט לפמש"ל דמה שלוקח שליח השני הגט הוי כאלו הראשון נותנו לו. וע' ג"מ סהג"ב סעיף ס"ב ובפ"ת סי' קמ"א סקל"ה. ומ"ש שכיון שא"ל הבעל שיעשה את זה לשליח שני הרי ביטל שליחותו ובטל הגט הוא נפלא דאם בטלה השליחות. בכ"ז מדוע יתבטל הגט. וגם הרי כתב בעצמו שזה היה בטעות ונשארה שליחותו בתוקפה ועוד דגם בתחילה לא נתבטלה שליחותו שהרי א"ל בפירוש שרשות בידו לעשות שליח אחר ואפילו שלא בפניו וכנוסח ההרשאה וכמש"ל דבנ"ד הוי שליח שניתן לגירושין. ומ"ש מי שמר הגט ואולי הסיח דעתו ממנו. תמהני דאטו היסח הדעת פוסל בגט כמו במי חטאת או קדשים. והרי קיי"ל בגיטין (דף כ"ז) דאף בגט שנאבד ונמצא אח"כ ג"כ כשר. ולדבריו יקשה דכמה פעמים מונח הגט ת"י הרב או ת"י השליח זמן רב ואיך מוסרים לה אח"כ הגט דמי שמרו והשגיח עליו. ועכצ"ל שסומכים על ההרשאה המקויימת שבאה עמו יחד על בי דואר וכמבואר באחרונים בטעם היתר שליחות גט ע"י בי דואר ולזה לענ"ד אין לחוש לדבריו בזה. והגט כשר. רק צריך לשלוח לשם גוף הגט מטעם שנתבאר למעלה: