אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אבן העזר › סימן קיח

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קיח

סימן קיז

כבוד הרה"ג מהר"מ נ"י הרב דק' פעסטשאנקא.

ע"ד הגט שהיה מונח אצל השליח שלש שנים מקופל. וכשבאו ליתנו להאשה ופתחוהו לקראו נמצא שנדבק מהנייר על רגל השמאלי מהה"א של תיבת והרי. והנייר אינו מכסה כל הרגל. רק ניכר רושם דיו סביב הנייר. וכן נדבק מן הנייר על חתימת העד על היו"ד הראשון מן ישעיה ועל מקצת אות ב' משם אבי העד יעקב. וגם בזה ניכר דיו סביב הנייר. והגט ניתן להאשה. והוא שעה"ד גדול כי אין ידוע איפוא נמצא המגרש כעת. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וחפץ [לדעת דעתי בזה. ומטרדותי וגם כי מוטל עלי להשיב איזה תשובות לא אאריך:

הנה באו"ח סימן ל"ב ס"ג קיי"ל בזרק עפרות זהב על האותיות שמעביר הזהב מעל הדיו וכשר. ומקורו מהנ"י שכתב דרק גבי אותיות השם פסול מפני שאסור להעביר דהוי כמוחק את השם. אבל שאר אותיות כשר. ולכאורה קשה דהא באה"ע סימן קכ"ה ס"ח הביא הרמ"א שיטת המהרי"ק בנפלה טיפת דיו דאף בניכר האות יש לחוש ג"כ לחק תוכות אך כבר כתב הג"פ שם ס"ק ל"ז לחלק בין תפילין לגט דבגט אינו פסול רק לכתחילה. דאפשר לכתוב גט אחר אבל לפסול תפילין זה מיקרי דיעבד. וכ"כ הג"פ ס"ס קכ"ד לפסול בגט בזרק עפרות זהב. דכשיעביר הוי חשש חק תוכות ומצאתי שהג"מ הובא בפ"ת ס"ס קכ"ד תמה עליו דהא מפורש באו"ח סימן ל"ב דכשר בזה. וכן הקשה הברכי יוסף ביו"ד סימן רע"ו על הג"פ. ובמחכ"ת לא ראו דברי הג"פ הנ"ל שבזה יש חילוק בין גט לתפילין. והג"פ מייתי בס"ס קכ"ד רא' מדין זה ע"ש:

אכן עיקר דברי הג"פ תמוהים שמבואר מזה שהבין בדעת מהרי"ק דאף שהדיו נפל רק על האות מיקרי ג"כ חק תוכות. ובמהרי"ק מפורש בשורש צ"ח דאיירי שנפל דיו בתוך האות שלא לתקן ע"י מחיקה עכ"ל. הרי כוונתו שנפל הדיו בפנים האות ולא על האות עצמו. ורק שלא נתקלקלה צורת האות והחמיר גם בזה לפי שגוף האות שנכתב לשמה אינו מוקף גויל ומדמה המהרי"ק שם זה לנדבק אות בחבירתה ע"ש. והיינו כמש"ל שהטעם משום היקף גויל. וכשיתקן ע"י מחיקה שיגרור סביב הו"ל כחק תוכות. וכן הבינו הח"מ ושאר מפרשים בטעם דין זה. אבל אם נפל דיו על גוף האות. ולא חוץ האות. אין כאן רק חשש שכיסה הדיו שנפל שלא לשמה את הכתב שנכתב לשמה. ומה שייך בזה חק תוכות אם יסיר את הדיו שנפל והוי כחק יריכות לא תוכות. וה"ה בנפלו עפרות זהב ומסיר הזהב. וכן בנפל על האות שעוה שמחמיר הג"פ שם משום חק תוכות. והוא תמוה. ואין ת"י ספר גט מקושר לראות למה לא הקשה על הג"פ כקושיתינו:

אך מה שיש לדון בזה לפי מה דקיי"ל בגיטין (ד' י"ט ע"א) דדיו על גבי סיקרא הוי כתב. וסיקרא ע"ג דיו מיקרי מוחק או מקלקל לענין שבת. והיינו משום שדרך לכתוב בדיו ועכ"פ מוכח שכתב עליון מיקרי כתב. ורק גבי עדים מספקא שם לר"י ור"ל אי דיו ע"ג סיקרא הוי כתב העליון כתב או לא ופירש"י שם דגם גבי שבת מספקא להו. והרמב"ם פי"א מה"ש פסק דלענין שבת הוי כתב בדיו ע"ג סיקרא ועכ"פ בזרק זהב על האות אי נימא דהוי כתיבה הרי הכתב העליון עיקר. ואי נימא דמיקרי מוחק ומקלקל וכמו בסיקרא ע"ג דיו. מ"מ הרי נתבטלה הכתיבה הקודמת. ועתה כשמעביר את הזהב ומתגלה הדיו לא מיקרי זה כתיבה. רק שממילא נעשה כתב. וי"ל דזה לא מיקרי כתיבה דוכתב משמע שיעשה בעצמו פעולת הכתיבה אבל לא שיתחדש מעצמו כתב ע"י פעולה אחרת פעולת ההעברה ובשלמא בנפל שעוה על האות שהסכימו הפוסקים שמותר להסירו. י"ל דהיינו משום דהוי רק כאלו כפה כלי על האות. ולא מיקרי כתיבה כלל:

אכן מדברי הנ"י בהלכות ס"ת ומדברי הב"י סי' ל"ב שכתבו דאם זרק עפרות זהב על האותיות מותר להעביר הזהב ורק על אזכרות אסור דהוי כמוחק את השם מוכח דהזהב אינו מבטל את הדיו שתחתיו. דאי נימא שמבטל א"כ לא תועיל ההעברה. דהא כתיבה הראשונה נתבטלה. וההעברה לא הויא ככתיבה כמש"ל. ואף אי נימא דהוי ככתיבה. מ"מ הרי נכתב שלא כסדרן שפסול בתפילין. שהרי בש"ע כתב דין זה גבי תפילין. ועכצ"ל דהוי כהעברת כיסוי בעלמא וכמש"ל אכן לשון הנ"י שם הוא דלהכי פסול דס"ל דכתב העליון הוי כתב ונתבטל התחתון. ורק בשאר אותיות מהני העברה ונשאר הדיו כמו שהוא. הרי שכתב להדיא שמתבטל כתב התחתון ולכאורה קשה דהא קיי"ל בגיטין (ד' י"ט) דסיקרא ע"ג דיו הוי רק מוחק ולא כותב. וא"כ לא הוי כתב. וצ"ל דס"ל דזהב עדיף מסיקרא לפי שזהב הוא לכבוד יותר וכמ"ש הריב"ש סי' ז' ותשב"ץ ח"א סי' קכ"ה ושאר אחרונים דלהכי נקיט הש"ס כתיבת האזכרות בזהב לפי שחושב לכבד את האזכרות ולכתבם בזהב. וזה כעין סברת התוס' בגיטין (ד' י"ט) ד"ה דיו דהיכי שכתב העליון גורם איזה יתרון על כתב התחתון י"ל דשפיר הוי כתב אף בדיו ע"ג דיו. ובאה"ע סי' קל"א ס"ה יש שני דיעות בזה בגט בדיו ע"ג דיו ע"ש. ונראה דאף שכתב הנ"י שכתב העליון ביטל את התחתון. מ"מ היינו רק כל זמן שלא העבירו את העליון. אבל כשהעבירו את העליון. הרי נשאר התחתון בהכשירו. וכמעביר בגד שהיה מונח על הכתב. דודאי כל זמן שהבגד מונח על הכתב אסור לקרות בו דהא אינו רואה את הכתב. ופשוט דאף אם יחתוך מבגד צורת אותיות ויניחם על האותיות שבתורה דודאי אסור לקרות בה שהרי אינו קורא בכתב כשר שבס"ת. רק באותיות העשויות מבגד שזה אינו ס"ת כלל. וכשמעביר האותיות הרי נשארה הס"ת בהכשירה. ואין כוונת הנ"י שמבטל את הכתב לגמרי. רק שגורם לבטל כאלו אין לפנינו רק אותיות כתובות בזהב. וכ"נ בנפלה שעוה על האות שכתב השבות יעקב ח"ב סי' ג' ועוד כמה אחרונים לאסור לקרות בו אם אין ניכר צורת האות. ולענ"ד אף אם ניכר צורת האות. רק שהשעוה מכסה את כל האות אסור לקרות בו. ורק המקום שמואל סי' ג' ועוד אחרונים כתבו להקל מצד שכל העומד לגרור כגרור דמי. ולענ"ד לא דמי דהא מ"מ צריך לקרות מתוך הכתב הכתוב בדיו ולא הכתוב בשעוה. ולא דמי למ"ש הרשב"א שכשיש נגיעה בין אות לאות שסומכים על סברת כל העומד לגרור כגרור דמי והובא בפוסקים וע' חיבורי ח"א סי' ל' דשם האותיות כתובים כהוגן רק שאינו מוקף גויל והחסרון הוא בקלף שחוץ לאות. לזה יש לסמוך על סברא זו דכיון שאפשר לגרור הרי הוא כמוקף גויל והדיו הוא רק כבגד המנח על הקלף דודאי מיקרי מוקף גויל אף שהבגד נוגע בגוף האות וכשפותחים את הס"ת אין מדקדקים כלל שהקלף של גלילת הס"ת העליון לא יגיע עד קצה האותיות הפתוחות לפני הקורא אבל בגוף האותיות כבר בארנו דאף כשמכוסים בבגד אסור לקרות בה. ורק גוף הס"ת אינו פסול בשביל זה ומותר לקרות בה בשארי מקומות. וכמו כן בנפל שעוה על האות הדין כן. שוב ראיתי שכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ה דשעוה הוי ככיסוי ע"ש:

וכעין זה מצינו בחולין (דף פ"ז) גבי דם שכיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות. אלמא אף שכבר נפטר מכיסוי וגם נתבטל מתורת דם שהרי נתכסה בעפר ונתבטל לקרקע עולם ולא היה עומד להתגלות. בכ"ז אם נזדמן שנתגלה. חזר עליו שם דם וחייב בכיסוי. ואף דמצינו בזבחים (ד' ע"ח) וחולין שם גבי דם קרבן שאם רבו מים על הדם אינו חוזר ונראה. היינו משום דכיון שנקרא כבר שם מים עליהם. שוב אסור לזרוק על המזבח. ומה בצע במה שהוסיף עליהם עוד דם. והתו' הקשו באמת בזבחים (ד' ע"ז ע"ב) בנתערב דם בהמה וחיה ויש בו מראית דם. היכי זורקם על המזבח. ותירצו דכיון דזורק רק משום דם הכשר שיש שם לא משגחינן על דם הבהמה יעו"ש. וזה שייך רק מתחילה. אבל כשכבר רבו המים עד שלא היה לו מראית דם ונקרא עליו שם מים. שוב אין מועיל מה שניתוסף דם עד שחזר למראית דם. וכיון שכבר נקרא עליהם שם מים אסור לזרקו על המזבח ואינו מצטרף לדם הנוסף. והא דאיתא שם דגבי כיסוי חייב דאין דיחוי אצל מצות. הכוונה דשם לא נדחה רק מצד שפטור לכסות כשאין שם מראית דם. וכשחזר למראית דם. חזר לחיובו. ועוד יש לחלק דהא כתבו התו' בסוכה (ד' ל"ג) ובזבחים (דף י"ב) ובכמה מקומות לחלק דהיכא שבידו לתקן אין דיחוי. אבל אם אין בידו לתקן יש דיחוי. והכא גבי כיסוי מותר לכתחילה להוסיף דם עד שיהא בו מראית דם. והרי הוא בידו לתקן. אבל גבי קדשים בודאי אסור לכתחילה להוסיף דם. דהרי הוא כאלו מערב לכתחילה במים כדי לזרקם על המזבח ובודאי אסור לזרוק מים על המזבח. דאף להכניס חולין בעזרה אסור. ואף אם המים היו של הקדש כמו מאמה העוברת בעזרה או מהכיור בכ"ז אסור לעשות בהם כעין עבודה כדאיתא בתו' מנחות (דף פ' ע"ב) וע' בחיבורי ח"ג סי' כ"ד וסי' מ"א אות א' ובזה ק"ל על התו' זבחים שהזכרנו שהקשו על דם בהמה וחיה דאיתא שם רואים כאילו הם מים. והקשו דהא מ"מ אינם מים. ואסור לזרוק חולין בעזרה. משמע מדבריהם שמים מותר לזרוק. והלא נראה פשוט שאסור וכמש"ל. וצ"ל שכוונתם להקשות דהכא דהוי דם הוי ממש כעין הקרבת קרבן והוי חולין בעזרה ממש ואכמ"ל בזה. ויש להאריך בזה וגם לבאר לשון הש"ס שם שאין דיחוי אצל מצות דמשמע שהטעם רק משום שהוא מצוה. אבל לא מטעם שבידו להוסיף. ומטרדותי ההכרח לקצר. אבל עכ"פ נראה עיקר כמש"ל דהכא לא שייך סברא זו דעומד לגרור. ומ"מ כשגרר שב הדבר לקדמותו. וע' ט"ז סי' קכ"ה סק"ד מ"ש ראי' מבור. ולא דמי כלל דשם כשסתם הבור בעפר שוב אינו בור כלל. וכשכיסה בכיסוי באמת לא נתבטל הבור ורק שעשה שמירה להזיקו:

ובזה מיושב מה שקשה טובא על הנ"י שהחליט דכתב עליון הוי כתב ומבטל התחתון דהא בש"ס בגיטין (דף י"ט ודף כ') אינו מוחלט להלכה ואדרבא מפורש שדיו ע"ג דיו לאו כלום הוא. וסיקרא ע"ג דיו ג"כ אינה כתיבה רק מחיקה. ואף לפמ"ש התו' שם הסברא דהיכי שכתב השני הוא לשמה וראשון שלא לשמה מיקרי כתב. מ"מ זה רק לרב אחא ב"י שם ע"ש. וגם י"ל שגם ראב"י לא אמר זה בהחלט. וכ"פ הפוסקים להלכה דאינו כתב. אבל לפמש"ל י"ל שכוונת הנ"י דנהי שאין מתבטל התחתון לגמרי. מ"מ הרי עכ"פ העליון מכסהו ונכתב בדבר הפסול. וכמו בסיקרא על דיו דמיקרי מחיקה. וכ"ה לשון הנ"י שם דס"ל דכתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון מפני שהוא מוחק ואסור לקרות עכ"ל. ונראה כוונתו דאף שאינו כתב גמור. אבל עכ"פ הרי הוא מוחק את כתב התחתון כדאיתא בגיטין (דף י"ט) בסיקרא ע"ג דיו. ובנו"ב מהדו"ת סי' קפ"א נדחק קצת בביאור לשון הנ"י ע"ש. ונראה דלזה כתב הנ"י שהכתב העליון ביטל את התחתון לפי דאיירי שם באזכרות שאסור להעביר את הזהב דהוי כמוחק את השם וכמו שהסביר זה בנו"ב שם. לזה ס"ל דלא דמי לכיסוי אבל בשאר אותיות אם אפשר להעביר הזהב באופן שישאר כתב הדיו במקומו בלי שום מחק. ודאי דכשר דהוי רק ככיסוי בעלמא. ולזה כתב הב"י בסי' ל"ב דבשאר אותיות שרי להעביר את הזהב:

והנה הלבוש כתב שאם נפל דיו על האות אם האות יבש יוכל לקנח הדיו שנפל והוא כשר. ואם האות עודנו לח הוא פסול מפני שהדיו נתערב. והב"ח חולק עליו באה"ע סי' קכ"ה. והב"ש כתב בס"ק י"א בשם מהר"מ דאיירי שהדיו נפל רק על האות ולא חוץ לאות. והפסול נראה משום שהדיו שנפל הוא שלא לשמה. ופוסל את האות. ולכאורה קשה דהא קיי"ל שיש בילה בדבר לח וכמ"ש המהרי"ט ח"א סי' י"ח. וא"כ בכל משהו אמרינן שמעורב מהדיו שנפל שלא לשמה. וא"כ הכתב כולו לשמה דהא הדיו שנכתב בו האות הוא מרובה מהדיו שנפל ובטל ברוב. ואף אם לא בטל ברוב. מ"מ כיון שהדיו שנכתב לשמה היה די לכתוב בו האות. שוב אין פוסלו זה שלא לשמה. וע' חיבורי ח"ג סי' פ"ו לענין אי שייך ביטול בדבר שצריך לשמה. ויותר מזה כתב הב"י בסי' קכ"ה לדעת הסמ"ק ותה"ד והובא בב"ש שם סק"ה שאם נפל טיפת דיו מותר להתחיל בה ולעשות ממנה אות. אף שהטיפה נפלה שלא לשמה. והלבוש ס"ל דבעינן שיהא כל אות נכתב לשמה. וע"ש ס"ד וב"ש שם ובס"ס קל"א. ובאמת צ"ע טעם הב"י דמ"ש האחרונים הסברא משום דרק מקצת נעשה ע"י הטיפה. לדעתי לא שייך בזה סברא דרובו ככולו. דהא פשוט אם כתב רק רוב האות הוא פסול. דהא אין עליו צורת אות. וא"כ ה"ה לענין לשמה. כיון דמה שנכתב לשמה אין בו צורת אות. וצ"ל דס"ל דהכל הולך אחר הגמר. וכמו גבי שחיטה בחולין (ד' י"ט ע"ב). אבל לא דמי כלל דשם איירי בשחיטת הקנה שא"צ שחיטה כלל עד חציו וע"ש בפוסקים. ובריש זבחים איתא הסברא דהוכיח סופו על תחילתו. אבל בנפלה טיפה לא שייך זה. ונראה הסברא בזה דמה לי אם נוטל את הדיו מתוך הכלי או אם הדיו מונח על הקלף ועודנו לח ואפשר להעבירו והוא נוטל הקולמוס ומתחיל לכתוב שם באותו דיו וזהו סברת הלבוש ג"כ דפסול בנפל טיפה בעודו לח. כי בעודו לח לא נגמרה עדיין הכתיבה כיון שאפשר להעבירו. ובגוף דברי הלבוש הנ"ל ע' חיבורי ח"ב סי' פ"ב מ"ש בזה בס"ד:

והנה בשו"ת פמ"א ח"ג סי' ל"ב ושו"ת גבעת פנחס סי' נ"ו פלפלו אם טחו על הקלף צבע לבן ועליו כתבו בדיו אי הוי חציצה. והחליט בג"פ שם דאף אי נימא דהוי חציצה. מ"מ כיון שבטלו לגבי הקלף אינו חוצץ. והביא ראיות מעירובין (ד' ק"ד) ועוד מקומות דביטול משוי לה כגוף הדבר ולענ"ד לא דמי כלל דאטו אם ידביק להקלף איזה בגד ויבטלנו נימא שיהא מותר לכתוב על הבגד. ועכצ"ל דנהי דבטל הבגד לגבי הקלף. מ"מ אינו קלף. וכיון דקיי"ל שס"ת נכתבת על קלף. ודאי דאסור לכתוב על קלף שהבגד דבוק עליו. ובעירובין (דף ק"ד) גבי מלח ע"ג כבש שאני דבמזבח כתיב מזבח אבנים וכתיב מזבח אדמה. ומלח ג"כ חופרים מן הארץ או נעשה מן הים. וע' נו"ב מהדו"ת חא"ח סי' נ"ז. וכ"ז מיקרי אדמה וכמו עופות שנבראו מן הרקק ומיקרי גידולי קרקע ע' עירובין (דף כ"ז) ובתו' שם. ומה שהביא מהא דחולין (דף פ"ג ע"ב). שם ג"כ איירי בעפר ושפיר שרי לבטלו למזבח. משא"כ הכא דהא עכ"פ אף שבטל. מ"מ אינו נקרא קלף. ומה שפלפל בג"פ שם אי בעינן על ממש. לענ"ד אינו שייך לנ"ד. דשם הוי גזה"כ שיכתוב על הסיד. וגם כיון שצותה תורה שיסודו בסיד על המזבח הרי הוא כמזבח דהא סיד הוי ג"כ מן הקרקע וראיתי בנו"ב סי' א' ובח"ס סי' רנ"ו שכתבו בזה סברא דמב"מ אינו חוצץ לומר שדיו אינו חוצץ בפני דיו וכ"כ בידות נדרים סימן רע"ו. ופלפלו בזה בהא דגיטין (דף כ') בדין העברת קולמוס לשמה וכן בהא דדיו וסיקרא (בדף י"ט) שם. ולענ"ד לא שייך בזה דין חציצה כיון שהדין הוא שיכתבו הדיו על קלף. א"כ ודאי שאם כתב שלא על הקלף פסול. ומה שכשר בהעברת קולמוס נראה הטעם מפני שכתב העליון מבטל התחתון כמ"ש התו' (בדף י"ט) שם. וממילא נעשה כאלו כולו נכתב לשמו והוי כדיו עב וכמ"ש בנו"ב מ"ת סי' קפ"א. ויש לדון עוד בגוף דין זה דלא שייך בזה סברא דמב"מ חוצץ וההכרח לקצר וע' חיבורי ח"ב סי' פ"א פ"ב:

והנה כל זה שייך בסת"מ. אבל בגט שא"צ דוקא קלף. רק בעינן שיהא דבר המתקיים. א"כ אין נ"מ בזה אם יש הפסק בין דיו להקלף. רק חק תוכות פסול משום דלא מיקרי כתיבה. וכן מוקף גויל הסכימו הפוסקים דבעינן בגט משום דמצינו דבס"ת לא מיקרי כתיבה רק כשמוקף גויל וכשמכוסה איזה אותיות הגט באיזה כיסוי. נראה שאין חשש בזה דהא בארנו דרק בס"ת פסול משום שאסור לקרות בע"פ. אבל בגט אין שייך זה:

והנה בנ"ד שנדבק הנייר על רגל ה"א דוהרי ונשאר מן הדיו סביב שלא נדבק עליו הנייר. הנה מקום שנדבק הנייר נראה פשוט שאינו מבטל את הכתב וכמש"ל גבי שעוה שנדבקה דהוי רק ככיסוי על האות דודאי לא נפסל הגט בשביל זה. כמש"ל דרק גבי ס"ת פסול משום שאסור לקרות בע"פ. אכן כ"ז שייך אם אפשר להעבירו. אבל אם א"א להעבירו באופן שישאר הדיו כראוי. א"כ הרי זה כמבטל כתב התחתון ובהדבקת נייר לא מיקרי כתב. וגם אפשר להזדייף ולדבק נייר אחר. ועוד דאפשר לחוש לשנים ושלשה ספרים דפסול וכדקיי"ל בסי' ק"ל ס"ז גבי דיבק שני עורות. ולומר שנתבטל להנייר נראה דלא שייך. דבביטול בעי דעת הבעלים. והבעל אינו לפנינו. וגם דהא נדבק שלא לשמה. ולסמוך על מה שנשאר מן הרגל שאינו מכוסה בנייר. יש לדון דאינו מוקף גויל דהנייר שנדבק לא מיקרי היקף גויל כיון שאינו מגוף הגט ולא בטל לגביה כמש"ל וכעין מש"ל בשם המהרי"ק דלהכי פסול בנפלה טיפת דיו אצל אות וניכר צורת האות. דמ"מ אינו מוקף גויל. ולכאורה יש לדון דממ"נ כשר דאי נימא שהנייר בטל להגט א"כ הוי כגוף הגט והוי היקף גויל למקצת הרגל שנשאר מגולה. ואי נימא שאינו בטל מפני שעומד להעבירו א"כ אינו רק ככיסוי בעלמא על האות ואינו נפסל כמש"ל. אבל ז"א די"ל דכיון שא"א להעבירו אם לא שיקלוף עמו גם את הדיו שתחתיו. א"כ גרע מכיסוי. ומבטל הכתב התחתון לגמרי. ובכ"ז לא מיקרי היקף גויל משום דלא נתבטל להגט לגמרי מדעת בעלים. ודעת אחרים אינו מועיל וכדאיתא בירושלמי לענין מוקצה וע' חיבורי ח"א סי' כ"ה ופ"ב:

ועדיין י"ל דאף שא"א להעביר הנייר שנדבק אם לא שיקלוף עמו את הדיו שתחתיו. מ"מ הרי כשיוקלף הדיו ישאר הנייר שם נקי. ויהא מקצת הרגל הנשאר מוקף גויל. וממ"נ כשר. דאם יעבור הנייר וישאר הדיו. א"כ אינו רק ככיסוי וכשר. ואם יקלוף עמו הדיו א"כ יהיה מוקף גויל ואף שיש מחמירין דבכה"ג הוי חק תוכות אף אם צורת האות ניכר כיון שנעשה מוקף גויל ע"י חק תוכות. מ"מ הרי כבר כתב המהרי"ק ובאחרונים בסי' קכ"ה דבדיעבד כשר בכה"ג ובנ"ד דהוי שעה"ד גדול כמ"ש כת"ר אין לך דיעבד גדול מזה. אך לפ"ז יצטרכו לקלוף את הנייר הנדבק קודם הנתינה ואף דבכל תיקוני הגט צריך שיתקנו הסופר שנצטוה מהבעל כמבואר בפוסקים. מ"מ בזה נראה שיוכל כל אדם לעשות זה. דתיקון זה אינו כתיבה רק כמבריח ארי ומסלק דבר החוצץ ואדרבא השליח מחויב לעשות זה דאיהו פשע במה שהניח זמן רב דבוק. ולא חשש שידבקו האותיות. אך י"ל שיש לסמוך על סברת הפוסקים דס"ל לענין מוקף גויל דכל העומד לגרור כגרור דמי וכמ"ש המקום שמואל סי' ג'. ויהא כשר בנ"ד גם בלא גרירה. ובפרט שי"ל שאפשר שיעבור הנייר וישאר הדיו. וא"כ הוי ככיסוי וא"צ גרירה כמש"ל. והוי ס"ס שמא יעבור הנייר וישאר הדיו וכשר בלי העברה כנ"ל. ואף אם יקלוף גם את הדיו שמא הלכה כהפוסקים דלענין מוקף גויל אמרינן כל העומד לגרור כגרור דמי אם נעשה הנגיעה אחר הכתיבה. ובנ"ד נעשה זה אחר הכתיבה. ולא מיקרי זה ספק מחסרון ידיעה כיון שאין ידוע לכל העולם. ועוד יש ספק בזה דהא בדיבק עורות קיי"ל בסי' ק"ל ס"ז דפסול רק משום ספק. וע' ב"ש שם שרצה להכשיר בפשיטות אך הב"מ השיב שם עליו וכן עוד אחרונים. ועכ"פ יש ספק בדבר. וא"כ יש עוד ספק דשמא בדיבק לא מיקרי שני ספרים. וא"כ בנ"ד כשר כמו שהוא דהנייר הדבוק הוי היקף גויל לגבי מה שנשאר וכמש"ל. ועוד דגוף דין שצריך היקף גויל בגט אינו מוסכם ע' תו' גיטין (דף כ' ע"ב) וע' ב"י סי' קכ"ה ורוב הפוסקים ס"ל שא"צ מוקף גויל. ורק בש"ע שם בס"ו כתב שנהגו להחמיר בזה. והאחרונים כתבו דבדיעבד ושעה"ד כשר אף כשאינו מוקף גויל ע' בג"פ וישועות יעקב שם בזה. וגם דהא דעת הסמ"ק ועוד פוסקים דהיכא שנעשה אחר כתיבה לא מיפסל ע' או"ח סי' ל"ב סט"ז ואחרונים שם ובחיבורי ח"ב מסי' ע"ט עד סי' פ"ב. ואם הנייר דבוק באמצע הקו והדיו סובבו מכל צדדיו. יש לדון דכשר בלא"ה. דאפשר דגם אם היה כל האות נעשה כן שבאמצע הקוים היה פנוי והדיו היה מקיף בכל קו שבאות י"ל דכשר והיכן מצינו שצריך שיהיה קוי האותיות מליאים דיו וע' ח"מ סי' מ"ה ס"ד ואה"ע סי' ק"ל לענין כשרשמו לפני העדים והם מלאו בדיו דמשמע דהוי כתב וכ"כ בהג"א פ"ב דגיטין. ומכ"ש בנ"ד שנעשה זה רק בקו אחד ע"י סיבה הניכרת. ומתחילה נכתב כהוגן:

ועוד יש לדון דתיבת והרי אינה מן התורף דהא דעת רוב הפוסקים דה"א מותרת לכ"א אינו מן התורף לפי מנהגינו שכותבים לשונות אחרים בגט וכמ"ש הב"ש סי' קכ"ג סק"ו שבגיטין של הראשונים לא כתבו כלל והא"מ לכ"א ורק הרמב"ן מחמיר דגם האידנא מיקרי תורף. וכבר כתבו הרבה אחרונים שבשעה"ד יש לסמוך ע"ד רוב הפוסקים וע' נוב"ק סי' פ"ה ותנינא סי' קי"ג. אכן אף לדעת הרמב"ן נראה דתיבת והרי ודאי לא הויא תורף. דהא בלא תיבת והרי ג"כ א"ש. כי מקודם כתוב בגט ואינש לא ימחא בידיכי מן יומא דנן ולעלם. וכשיכתוב אח"כ את מותרת לכל אדם. יש לפרשו דבר בפ"ע שתהא מותרת לכ"ע. ויש לפרשו על למעלה. מן יומא דנן ולעלם את מותרת לכ"א. ואין בזה שום חשש אי נימא דמן יומא דנן קאי על למטה כמובן. וכעין זה כתב העה"ג סי' מ' דתיבת אדם הוי טופס לפי שהלשון א"ש בלעדי תיבה זו. וכיון דהוי טופס הרי פשוט בכל הפוסקים דבטופס מותר בשעה"ד כל דבר שנמצא בו. ולבד זה בנ"ד שנעשה ע"י עידי מסירה וגם שנשלח ע"י שליח בלא"ה אין חשש וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ז וח"ג סי' קכ"ב וסי' קמ"ז:

וע"ד האותיות יו"ד ובי"ת מחתימת העד ישעיה בן יעקב שנדבק על מקצתם נייר. ונשאר צורת האות עליו. הנה יפה כתב מעכ"ת דבלא יו"ד הראשון שפיר נקרא שעיה שכן דרך העולם לקראו. אבל בלא"ה אין חשש בזה בחתימת העד כיון דבלא"ה כשר מעיקר הדין בכל אופן שיחתום רק שיכירו חתימתו. והנייר הנדבק אינו מקלקל האות עד שלא יכירו את הכתב. וגם דהא כתב הרמ"א בסי' ק"ל סי"א שבמקום שאם לא כתבו העד כשר. אזי כשר ג"כ בשינה או טעה ע"ש. ובנ"ד אם כתב שעיה עד כשר כדאיתא בגיטין (דף פ"ז) ובש"ע סי' ק"ל. א"כ אין לחוש על טעות בזה. ובפרט בדין דמוקף גויל דגם בגוף הגט הוי רק חומרא בעלמא כמש"ל. דרק בס"ת פסול משום כתיבה תמה. ולזה בעדים ודאי אין להחמיר בזה והכא האות ניכר רק שאינו מוקף גויל וכמש"ל. דהא יו"ד דינו כנקודה ואין שיעור לעוביו כמבואר בפוסקים. וכן לעובי דופן הבית אין שיעור. וגם דהא יש כמה צדדים לומר דמיקרי מוקף גויל כמש"ל. וכבר הביא כת"ר ג"כ דברי האחרונים שהקילו בכמה מחקים וטשטושים שנמצא בחתימת העדים:

ולזה בנ"ד צריך ליתן לה הגט כמו שהוא. ואח"כ יגררו הנייר הדבוק על ה"א דוהרי. ויחזור השליח ויתנו לה וע' חיבורי ח"א סי' פ"ז שבארתי מה שקשה דהא כבר קנאה את הגט. אכן בחתימת העדים אין תועלת בהסרת הנייר כי החתימה צריך דוקא שיעשנה העד בעצמו. רק אם יודע ברור שכשיסיר הנייר ישאר הדיו שתחתיו כמות שהיה. אזי טוב להסיר הנייר גם מהחתימה. וכמש"ל שזה הוי רק כמסיר כיסוי מעל האות. ובנ"ד שכבר ניתן הגט ואפשר כבר נקרע הגט אין חשש במה שאין יכולים לתקנו. כי מעיקר הדין כשר הגט כמו שהוא וכנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה