אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ד חלק אבן העזר › סימן קיג

שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן קיג

סימן קיב

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה יחיאל מיכל נ"י הרב דק' מינצק, ע"ד אחד שבא לגרש אשתו ובאמצע כתיבת הגט באו לבית מעכ"ת איזה קרובי האשה וכעס המגרש ואמר לאשתו אחרי שהבאת את קרוביך לא אגרשיך ויצא מן הבית וצוה מעכ"ת לקרובי' לצאת והחזיר את המגרש ופעל אצלו שיגרשנה. וגמר הסופר הגט וחתמו העדים עליו ונתנו לה. כי לא היה פנאי לכתוב גט אחר כי היה מוכן תיכף ללכת לדרכו לעבודת הצבא. והיה בזה חשש עיגון. ולזה הוסכם אצל מעכ"ת לגמור עכ"פ גט זה ולהתישב אח"כ בזה. וכבר עברה שנה ועמלו להשיג ממנו גט אחר ולא עלתה בידם. והאריך בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. ויש קצת ספק שאפשר כתב הסופר איזה אותיות אחר שאמר שלא יגרשנה קודם שנתרצה שנית. ובאמצע דברי מעכ"ת כתב שאמר לא אתן ליך גט ולא אגרשיך. ובתחילה הזכיר רק לא אגרשיך. והנה מחולשת גופי כעת לא אוכל להאריך. וגם כי כתב מעכ"ת שהדבר נחוץ לזאת אשיב בקוצר:

לכאורה יש להוכיח מהא דתנן בגיטין (דף כ"ד) בנמלך מלגרש אשתו ובא בן עירו ואמר שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו משום שלא נכתב לשמו. וקשה דהול"ל רבותא טפי דאף הוא עצמו אינו יכול לגרש בו עוד לפי שנפסל הגט. וע"כ מוכח דבנמלך מלגרש לא בטל הגט. אבל באמת אין זה שייך לנ"ד. דשם הגט כבר כתוב וחתום לזה י"ל שאינו בטל במה שנמלך. אכן הכא שעומד באמצע כתיבה. י"ל שבטלה שליחות הסופר והעדים. וממילא נפסל הגט. ואף אם צוה אח"כ לסופר לגמור הגט כבר כתב הרמב"ן והר"ן בגיטין (דף פ"ח) דלא מהני ציוויו לחצי גט שאינו ראוי לגרש בו. וחצי ראשון נתבטל כשנמלך באמצע וכדאיתא בש"ס שם שאם נמלך באמצע הגט פסול:

אבל באמת נראה דמה שאמר שלא יגרש ולא יתן גט אינו ביטול. והא דגיטין (דף פ"ח) כתבו הרמב"ן והר"ן שם שמנע את הסופר מלכתוב. והרי ביטל בפירוש שליחות הסופר. ולזה אף כשמצוה אח"כ את הסופר לגמרו מ"מ הוי ציווי על חצי גט כמ"ש הר"ן שם. אבל בנ"ד שלא אמר לסופר כלום הרי לא ביטל שליחות הסופר והעדים. והוי רק כגילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא הוא. וכהא דגיטין (דף ל"ד) שאמר הטוב והמטיב. והא דכתב הר"ן בתשובה סי' מ"ג הובא בש"ע סי' קמ"א שאם כתב שלא יתן הגט הוי ביטול. היינו כשכתב לשליח שביטל בזה את שליחותו יעו"ש. אבל לא כשאמר זה לאשתו. די"ל שבכ"ז רוצה שיגמרו הגט כדי שיהא מוכן לו אם יחפוץ אח"כ לגרשה וכעין הא דאיתא בגיטין (דף י"ח) כתביה ואנחיה בכיסתיה אי מפייסה תיפייס דכשר. אלמא דאף שהוא מתישב בדבר בכ"ז הוא כשר. ואין זה שייך לסברת ברירה וע' שו"ת עונג יו"ט סי' קס"ו בזה]. וכן מוכח מלשון הרמב"ן והר"ן שכתבו בגיטין (דף פ"ח) ונמלך הבעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט. ואי נימא שאם אומר שאינו חפץ לגרשה הוי ביטול ציוויו להסופר. א"כ למה האריכו לכתוב שמנעו מלהשלים דהא סגי בחזר בו לחוד. ועכצ"ל דלא בטל עד שיאמר להסופר שלא יכתוב עוד:

ונראה להביא ראיה מהא דקיי"ל בזבחים (דף מ"ו) שמחשבת הבעלים אין פוסלים את הקרבן. והנה בב"ק (דף ק"י) איתא שכהן שיש לו קרבן יכול לעשות כהן אחר לשליח להקריב קרבנו ויש לו דין שליח ממש יעו"ש. ולפ"ז נראה דאף דקיי"ל בנדרים (דף ל"ה) שמותר למדיר להקריב קרבנותיו של מודר. בכ"ז היינו רק כשהמדיר ישראל. אבל אם המדיר הוא כהן אסור לכהן המדיר להקריב קרבנותיו. דהא הוי שלוחו ממש ומהנהו. ואף שהוא דין חדש בכ"ז נראה זה ברור. ולפ"ז ק' דאם בעל הקרבן הוא כהן נימא שיוכל לפסול אם יאמר בפירוש בשעת שחיטה שאינו רוצה שהקרבן יוקרב לשם קרבן זה. רק לשם קרבן אחר. או שרוצה שהשחיטה תהי ע"מ שיזרוק הדם למחר או שיאכל בשרו למחר דהרי ביטל שליחותו. ועכצ"ל דאף שאומר הבעלים שרצונו בזה. מ"מ לא בטלה השליחות כל זמן שאינו מבטלה בפירוש:

ויש לדחות דממ"נ אם אמר זה קודם שחיטה י"ל דאה"נ דבטלה שליחותו בכה"ג ולא יקריב הקרבן כלל. ואם אמר זה בשעה שכבר התחיל לשחוט י"ל שאינו יכול לבטל שליחותו באמצע. דהא עיקר הקרבת הקרבן א"צ שליחות הבעלים דהא קיי"ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו. רק כהן שיש לו קרבן יש לו בו זכות להקריבו בעצמו או לתתו לאחר. ולזה כיון שכבר התחיל שלוחו לשחטו אינו יכול לחזור בו כיון שא"א שיגמרנו בעצמו או שיגמרנו אחר. וע' חולין (דף כ"ט). וגם יש לדון שהכהן קנה במשיכתו את הקרבן לענין זה שזכה בעבודתו ועורו. ובזה יש להאריך בענין אי טוה"נ ממון ובעוד ענינים ואכ"מ. ובאמת בגוף הדבר צ"ע דכיון דקיי"ל שקרבנות צריכין דעת בעלים כדאיתא בנדרים (דף ל"ה), וא"כ במחשבת בעלים יהא פסול מצד דעכ"פ ליכא דעת בעלים דהא דעת בעלים להקריב הקרבן במחשבת פסול. וצ"ל דאפשר איירי שהוא שוגג וסובר שלא יופסל הקרבן בזה. וא"כ אינו חוזר מגוף הקרבת הקרבן. או די"ל דכיון שדעתו שיקריבו הקרבן. רק חושב שיהי' על דעת לאכול ממנה למחר וכדומה. י"ל דלאו כלום הוא דהוי כמתנה עמ"ש בתורה שהמעשה קיים והתנאי בטל. ובכהן המקריב שפוסל במחשבה הוי גזה"כ מלא יחשב כדאיתא בנדרים (ד' ל"ו). ולמאי דקיי"ל בערכין (ד' כ"א) וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מה' מעה"ק הל"י דל"צ דעת בעלים רק בהפרשה ולא בכפרה. א"ש בלא"ה דבשעת כפרה א"צ דעתו. אכן בחטאת ואשם בעינן דעתו גם בשעת כפרה כדאיתא התם. (ועוד צ"ע דכיון שרוצה לפגל הרי אינו חוזר בתשובה והוי זבח רשעים תועבה כדאיתא בזבחים (דף ז' ע"ב) וע' תו' חולין (דף ה' ע"ב ויש לדחות דבדיבור בעלמא לא מיקרי רשע כיון דלא מהני דיבורו ואקצר]. ונראה דבאמת אם הבעלים מגלה דעת בעת שחיטה שאין רצונו שישחוט לשם חטאת. אסור להכהן להקריבו דהא חטאת בעי דעת בעלים. אבל כשהבעלים אומר שרוצה שהשחיטה תהא ע"מ שיאכל כזית בשר למחר. י"ל שאינו פוסל דכיון שמסכים שיהי' לשם חטאת הו"ל דעת בעלים. ולפגל אינו יכול דהכהן אינו שלוחו וכמש"ל. ואף אם בעל הקרבן הוא כהן. מ"מ אין לו בו זכות רק לענין טוה"נ של ההקרבה ואכילת הבשר. אבל לא בגוף ההקרבה דכיון דכהני שלוחי דרחמנא נינהו אין חילוק בין ישראל לכהן:

אכן לפי מאי דמשמע בקדושין (דף מ"א ע"ב) ובתו' שם דשחיטה בעי שליחות הבעלים. יש להוכיח מהא דאין הבעלים מפגלים בשחיטה. דבכה"ג לא מיקרי חזרה בשליחות. אך י"ל דאפשר באמת מיקרי חזרה בשליחות. ואסור להשוחט לשחטו ואם שחטו הוי כשוחטו שלא מדעת בעלים. אבל פיגול אינו כיון שהשוחט לא חשב לפיגול. כי זה תלוי רק בדעת העובד. ואקצר כי העיקר כמש"ש המקנה דגם בשחיטה א"צ שליחות בעלים:

ולכאורה יש להביא ראיה מתו' קדושין (דף נ"ט ע"ב) גבי היכא שעשתה שליח לקדשה לפלוני ואח"כ חזרה בה דפליגי ר"י ור"ל אם יכולה לחזור. וכתבו התו' שם דאיירי שחזרה בה בלא אמירתה לשליח שאין רצונה שיקדשנה משמע מזה דאף שלא ביטלה השליחות רק אמרה שאין רצונה להתקדש לפלוני ס"ל לר"י דהוי חזרה. וה"ה הכא שאמר שלא יגרשנה הוי חזרה. אבל באמת ז"א דשם עשאתו שליח לקדשה. ולזה כיון שאמרה שאין חפצה להתקדש. ממילא בטלה שליחותו אבל בנ"ד לא עשה שליח לגרש רק לכתוב ולחתום. וזה אינו בטל ע"י שאמר שלא יגרשנה. כי מ"מ יוכלו להכין הגט. וא"ל דכיון שחפץ בה לא ניחא לו שיכתבו גט ויעבור על אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. דז"א דבנ"ד אינו חפץ לדור עמה. רק מחמת כעסו עליה אמר שלא יגרשנה. ויניחנה עגונה. ובלא"ה י"ל דכוונת התו' שאמרה שלא בפניו שאינה רוצה ששלוחה יקדשנה. דבזה ביטלה שליחותו בפירוש:

ועוד יש לדון מדאמרינן בקדושין שם דלהכי חוזר ומגרש בו דנהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטלה. הרי דאף שאמר סתם בטל הוא מ"מ דיינינן שלא בטל גוף הגט והיינו משום דלא מפקינן הגט מחזקת כשרותו כל זמן שלא שמענו שביטלו בפירוש. ואף שיש להאשה חזקת א"א. אבל אנו דנין כעת על הגט ולא על האשה. והנה הר"ן הקשה דהא פשטות לשונו משמע דקאי על הגט. ונראה ליישב דאיירי שהוא אומר שכיוון על השליחות. אבל אם אומר שכיוון לבטל הגט. ודאי הגט בטל. ונאמן לפרש דבריו כמו בנדרים. דאף דבכל דבר אינו יכול לפרש דבריו נגד פשטות לשונו. מ"מ בגט שיכול לגרש בע"כ ובידו לכתוב גט אחר ולגרשה וכדאיתא בב"ב (דף קל"ה) דזה מיקרי בידו. ותלוי רק בדעתו ולא בדעתה. לזה נאמן. וכעין הא דב"ק (דף ק"י) גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דכיון שאין נ"מ להבעל אזלינן בתר דעתה לחוד יעו"ש בתו' וע' תו' כתובות (דף מ"ז ע"ב) בזה. וכ"כ הריב"ש בסי' רכ"ז שלענין גט אם אמר שנותן בכח יכול לפרש דבריו שלא ביטל הגט וכמו גבי נדרים. ותמה המל"מ פ"ו מה"ג הכ"א דרק בנדרים שהוא בין אדם למקום יכול לפרש דבריו ולא בגט. ולפמש"ל א"ש דגם בגט יכול לפרש דבריו. וכן מוכח מדעת הרמב"ם וש"פ שבשיטתו. אך יש לדון דאחר תקנת רגמ"ה שלא יגרש בע"כ שוב תלוי הדבר גם בה:

ובאמת דחוק לומר דאיירי שמפרש דבריו דכל כה"ג הו"ל לש"ס ופוסקים לפרושי. לזה נראה דאף בסתמא אמרינן דהוי אומדנא שאין כוונתו לבטל רק השליחות. כי למה לו לבטל הגט דהא סגי שיבטל השליחות. ויותר טוב לו שאם ירצה יוכל לגרשה בו. וכמו דקיי"ל גבי נדרים בנדרים (דף נ"ה) דאזלינן בתר אומדן דעתו אף שדחוק לפרש כן בלשונו וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ח בזה [ואם הוא משלם שכר הגט יש לדון מצד חזקה שלא ימהר להפסיד הוצאות הגט וכעין דקיי"ל בכתובות (דף י' ע"א) חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה]. ואם הוא אומר שבאמת כיוון לבטל גוף הגט. נראה דמהימן כיון שפשטות לשונו משמע כן וכמ"ש הר"ן. אכן אם אחר הביטול חזר ונתן לה הגט. ואח"כ אומר שביטל גוף הגט נראה שאינו נאמן דכיון שנתן לה הגט מוכח מזה שלא ביטל גוף הגט. ולומר שלא ידע שאין לתת גט מבוטל. היא סברא גרועה ואינו נאמן לאסרה עי"ז אכולי עלמא:

אולם נראה לדון דהוי ביטול הגט מצד אחר דהנה כתבו התו' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) והר"ן שם ושאר ראשונים דאף אי נימא דכתיבת גט לא בעי שליחות הבעל. מ"מ אם כתב הגט בלא ציווי הבעל הוי שלא לשמה דכל זמן שלא צוה לכתוב לא קיימא האשה לגירושין והוי שלא לשמה כדאיתא בריש זבחים דגט שנכתב סתם פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא. ולהכי אפילו כתב בפירוש לשמה פסול. כדאיתא בגיטין דף ע"א ע"ב) דכיון שלא צוה הבעל הרי לא קיימא לגירושין, והתו' כתבו בזבחים שם שאף באסורה עליו ג"כ לא קיימא לגירושין בגט זה יעו"ש [ובזה יש לי לדון במי שמגרש בע"כ בזה"ז שיש לפסול הגט דכיון שאסור לגרש בע"כ מפני חרגמ"ה א"כ כל זמן שלא נתרצתה האשה הרי לאו לגירושין קיימא והוי ככותב שלא לשמה ואכמ"ל בזה]. ולזה איתא בסדר הגט שיאמר הבעל לסופר שיכתוב גט לגרש בו את אשתו פב"פ. כדי שיהא לשם גירושין לגמרי. ואף שבחיבורי ח"ג סי' קמ"ב בארתי בס"ד שמעיקר הדין סגי כשאומר כתבו גט לאשתי אבל גם בלשון זה נכלל שכוונתו לגרש בגט זה את אשתו וא"כ בנ"ד שחזר בו ואמר שלא יגרשנה הרי לא קיימא אשה זו לגירושין. והוי כתיבת הסופר ככותב שלא לשמה ונתבטל ציוויו הקודם. ולפ"ז אף שאח"כ נתפייס בכ"ז צריך ציווי חדש אחרי שנתבטל ציוויו הקודם. ואף שהר"ן פ' המגרש חלק על הרמב"ן וכתב דשפיר מהני אם חזר וצוה להסופר לכתוב אף באמצע כתיבת הגט. אבל בנ"ד הרי לא חזר וצוה להסופר. ועוד דהא יש ספק דאפשר כתב הסופר איזה אותיות אחר שאמר שלא יגרשנה קודם שנתפייס. וזה הוי ודאי שלא לשמה. והנה לשון לא אתן ליך גט יש לדון שאין כוונתו שלא יגרשנה. רק שלא יתננו לה כעת. אבל אפשר שיעשה שליח שיתננו לה לאחר זמן מוגבל. כי הוא הולך למרחוק. אבל לא אגרשיך משמע בהחלט. והעיקר דגם לא אתן ליך גט בלשון בנ"א כוונתו שלא יגרשנה כלל:

אכן נראה דאף אי נימא דבנ"ד אין יכול הסופר לכתוב לשמה כיון שאינו רוצה לגרשה. מ"מ אין זה בגדר ביטול השליחות וכמש"ל דלכתיבה העיקר שא"צ שליחות וע' ח"ס חאה"ע סי' י"א. רק דכיון שאינו רוצה לגרשה אין שייך לומר שיכתוב הסופר הגט לשמה כמש"ל. וא"כ ממילא אח"כ כשנתרצה לגרשה יכול הסופר לגמור הגט על סמך ציווי הראשון כיון שאנו דנין שלא ביטל ציוויו. רק שממילא א"י לכתוב לשמה. ואף שכתב הר"ן בפ' המגרש שאם נמלך וביטל שליחות הסופר באמצע הגט ונתרצה אח"כ לגרשה אין יכול הסופר לגמור הגט ע"ד ציווי ראשון. רק צריך לצוותו מחדש. היינו משום דשם איירי שביטל בפירוש שליחות הסופר כמפורש בלשון הר"ן. והסברא נראה דהא כיון ששניהם נתרצו להתגרש א"כ האי אשה לגירושין קיימא והסופר אינו עושה אדעתא דנפשיה רק על דעת הבעל והבעל עומד שם ויודע שהסופר גומר הגט עבורו. שפיר הוי לשמה דהא בגיטין (דף כ"ג) איתא בטעם דעכו"ם פסול לכתוב גט משום דאדעתא דנפשו קעביד. אלמא דאף שאינו יכול להיות שליח מ"מ אם ידוע שעושה ע"ד הבעל מיקרי לשמה. ונהי שאם שמע אדם שאחד אומר שרוצה לגרש אשתו ודאי שאינו יכול לכתוב מעצמו גט עבורו דכיון דכתיב וכתב משמע דכל זמן שאינו מצוה לכתוב לא מיקרי לשמה. דהציווי הוי החלט גמור. מ"מ בנ"ד שידוע שעוסקים בכתיבת הגט. וכשפייסוהו ונתרצה לגרש יודע שפייסוהו על גט זה שעוסקים בכתיבתו שפיר מיקרי זה ע"ד הבעל. וי"ל בזה סברא דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כדאיתא ריש זבחים. וגם דאף בקדושין דבעינן שליחות איתא בקדושין (דף מ"ה) ובאה"ע סי' ל"ה ס"ד שאם גילה דעתו שחפץ בפלונית והלך וקידשה לו הוי קדושין וכ"כ בתה"ד סי' קפ"ח לענין קבלת גט. ואף שיש לחלק בזה. מ"מ הכא שא"צ שליחות וגם שיודע שהסופר הזה כותב הגט ודאי דמיקרי לשמה כיון שלא ביטל ציוויו הקודם בפירוש. והר"ן איירי שביטל בפירוש. וגם דאפשר איירי שאינו יודע שהסופר גומר הגט. וע' שו"ת ברית אברהם סי' ק"א באורך להוכיח שאם אמר הבעל לפני אנשים שחפץ בגט והלך אחד וכתב גט דשפיר מיקרי לשמה. ואף דזה צ"ע טובא להקל. אכן בנ"ד שכבר ציוה לסופר ולא ביטל ציוויו נראה ברור דמהני מה שנתפייס לגרש. ובפרט לשיטת התו' בעירובין (דף י"ג) והב"ש ר"ס קכ"ג שחשש שלא לשמה בכה"ג הוא רק דרבנן. ודאי שאין לחוש לזה. אך רוב הפוסקים משמע דס"ל דהוי דאורייתא [ועוד נראה דבנ"ד בשעה שפייסוהו ודאי אמרו לו שיסכים שיגמרו הגט והוא הסכים ע"ז או אפשר אמר בפירוש שרוצה שיגמרו. וא"כ הוי כציוה לכתוב. אך אם לא אמר לסופר ועדים הוי כאומר אמרו. ועוד יש לדון בזה וע' שו"ת עונג יו"ט סי' קנ"ג. אך אקצר כי א"צ לזה בנ"ד:

ועוד יש לדון בזה מצד שאמר מאחר שהבאת את קרוביך לא אגרשיך. די"ל שתלה זה בדבר ולכשיצאו הקרובים יגרשנה וכאשר כן היה לבסוף. וא"כ אינו ביטול גמור וגם י"ל שלא רצה כלל לבטל הגירושין ורק רצה לאיים עליה בזה והוי כעין סברא דנדרי זרוזין. אך אם אחרי שיצאו הקרובים הוצרכו לפייסו הרבה א"כ מוכח שחזר בו לגמרי וגם יש לדון ע"פ הא דאיתא בח"מ סימן של"ג שאם אמר בכעסו לפועל לך מעמדי אינו כלום. וה"ה בנ"ד הרי אמר זה מחמת כעס. וכן דן בשו"ת מהרי"מ סימן ל"ח לענין גט יעו"ש. ואף שלענ"ד קשה לדון זה לגבי גט. אכן כבר בארנו דבלא"ה הגט כשר בנ"ד לזה כתבתי זה לצירוף בעלמא:

והנה בנ"ד יש ספק אם כתב הסופר איזה אותיות בגט אחר שחזר קודם שנתפייס. ונראה שאם הספק הוא על הטופס יש להקל. דאף אם נאמר דלא מיקרי לשמה. מ"מ הוי רק מדרבנן כדאיתא בגיטין (דף כ"ו ע"ב) דגזרינן טופס שלא לשמה אטו תורף. וספק דרבנן לקולא. ובפרט שיש לדון דלא הוי חזרה גמורה וסופו מוכיח על תחילתו שכשיצאו קרוביה נתרצה לגרש. ועוי"ל דהא איתא בגיטין (דף י"ז) דהיכא דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וכתבו הראשונים דה"ה גבי גזירה דטופס אטו תורף לא גזרו היכא דלא שכיח ע' בחיבורי ח"א סימן פ"ז. וא"כ ה"ה בנ"ד י"ל שאין לפסול בשביל איזה אותיות בטופס שכתבו שלא לשמן. דודאי בכה"ג לא שכיח. וגם י"ל דכיון שהסופר היה סבור שמותר לכתוב על סמך ציווי הראשון. לא שייך לגזור אטו תורף. אכן אם הספק הוא בתורף צריך להתישב בדבר כשיודיעני מזה. ומעכ"ת הביא בשם שו"ת מהר"מ מינץ סימן י"ז שכתב דבכה"ג שאמר לא אתן הגט הוי ביטול הגט. והנה אין ספר זה ת"י לזאת לא אוכל לפלפל בו. אבל העיקר נלע"ד כמש"ל. ואולי אם היה הספר לפנינו היה אפשר ליישב דבריו ג"כ. מסקנא דמילתא אשר יש להתיר האשה להנשא אחרי שכתב מעכ"ת שקשה להשיג גט אחר. אכן אם אפשר שכתב קצת מן התורף אחר חזרה קודם שנתפייס יודיעני נא באיזה אותיות הספק. ונתישב בדבר אי"ה:

שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מ"ק ח"ב סימן קנ"ה שכתב ג"כ כשאומר לא אתן ליך גט דלא הוי ביטול. רק שם איירי אחר החתימה קודם הנתינה. ושם כתב בשאלוהו אח"כ מדוע הוא חוזר בו והשיב שתובע מאשתו עוד איזה סך וכשנתנו לו סך זה נתרצה לגרש. וכתב דזה הוי כנדר ופתחו עמו שלא כיוון לבטלו רק על תנאי זה אם לא תתן לו הסך שהוא רוצה. והביא ראי' מהא דלא יהא גט אם לא מתי ולא חיישינן שיאמר אם לא מתי אחר כדי דיבור ויהי מה שאמר לא יהא גט ביטול הגט. ועכצ"ל דנאמן לפרש דבריו אף אחר כדי דיבור שמבטל על תנאי. והוא תמוה לענ"ד דהא שם אומר בדברים אחדים והמשך אחד שלא יהא גט אם לא מתי דודאי מהני וע' חיבורי ח"א סימן פ"ד בזה. משא"כ הכא שביטל סתם. ורק אח"כ מפרש דבריו. וזה לא מצינו כלל וגם דהוי דברים שבלב. ואף בנדר קיי"ל שאין יכול להטיל תנאי במחשבתו אם לא בנדרי אונסין ע' נדרים (דף כ"ז) וביו"ד סימן רל"ב. ואף לפמש"ל שיכול לפרש דבריו גבי גט. היינו רק כשאינו נגד דבריו לגמרי וכמו גבי נדרים כמ"ש בחיבורי ח"ב סימן ס"ח. ועכ"פ מזה נשמע דבנ"ד יש לצדד כמש"ל שאמר זה רק בשביל קרוביה. אבל א"צ לזה וכמש"ל:

עתה הגיעני מכתבו שהספק הוא רק אם כתב איזה תיבות בטופס. וכבר בארנו שיש להקל. וגם ראיתי דברי מהר"מ מינץ שהעתיק ולא ראיתי בהם ראיות מכריעות. וספר צ"צ החדש ושו"ת כתב סופר שהביא אינם ת"י. ואני עומד בדעתי להתיר האשה הזאת להנשא:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה