שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קיא
ע"ד שאירע בעירי שעמד בשוק בחור אחד שמו שמואל עם עוד ב' אנשים ועברה לפניהם בתולה. ואמר לה שמואל הנ"ל, החליפי לי זהוב של כסף במעות קטנים והשיבה שתחליף לו ואז אמר בקול רם האמ"ל במטבע זו כדמו"י ותיכף נתן הזהוב לידה והיא תחבה תיכף ידה לצלחתה להוציא כיסה למען לתת לו המעות קטנים עבור הזהוב. ואמר לה הבחור שלא יטול ממנה המעות כי נתן לה הזהוב לחלוטין לקדושין. וכששמעה זאת זרקה את הזהוב על הארץ והלכה לה. וגם הוא הלך ונשאר הזהוב על הארץ והגביהו אותו העדים. כן העידו העדים בתו"ע בב"ד בפני הבחור והבתולה. והבחור אומר שכיוון לקדשה. והבתולה אומרת שלא שמעה שיאמר האמ"ל וחשבה שנותן לה הזהוב להחליפו כאשר אמר מתחילה. ולזאת כשאמר לה שנתנו לה לקדושין זרקתו. ובעירו יש תקנת הקהל בח' שלא לקנות שמרים רק אצל אחד וכן שלא למכור שמרים לאחרים רק אותו האיש שיש לו רשות מהקהל. והוכרז בח' שמי שיעבור ע"ז יופסל לעדות ולשבועה. וגם העדים היו באותו מעמד וקבלו על עצמם התקנה. ואת"כ עברו על הח' וקנו מאחר וגם מכרו לאחרים ואף שהתרו בהם כמה פעמים בכ"ז עמדו במרדם ועברו על התקנה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה ואשיב בקוצר מרוב טרדותי כעת:
הנה קיי"ל בסי' כ"ח ס"ד שאם זרק לה קדושין והיא שתקה דלא הוי קדושין דהא אין הוכחה שנתרצתה. ורק כשנטלה בידה הוי הוכחה שנתרצתה. וכן אם זרקה הקדושין תיכף לא הוי קדושין אף בנטלתן כדאיתא בקדושין (דף ח' ע"ב) דאמרינן שנטלתן לכתחילה לזרקן בפניו. יכתב הח"צ סי' קט"ו שהקדושין לא נגמרו עד שתאמר הן או עד שיראו העדים שלא זרקתן בתכ"ד. וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' צ"ז וע' חיבורי ח"א סי' פ"ד אות י"ח. ונתבאר שם הטעם דכיון שזרקתן תכ"ד מוכח שנטלתן מתחילה לזרקם. ולפ"ז אין הוכחה מנטילתה שנתרצתה שהרי אפשר שנטלה לזרקן. ונתבאר מזה דהיכא שיש בתכ"ד הוכחה ממעשיה שלא קבלתם בתורת קדושין לא הוי קדושין. וא"כ בנ"ד שתיכף תחבה ידה לצלחתה להוציא מעות קטנים לתת לו בחילופי הזהוב. הרי מוכח שלא קיבלה לקדושין רק לחליפין כמו שאמר מתחילה. ואף אי נימא ששמעה שאמר האמ"ל וכמו שאמרו העדים שאמר בקול רם. מ"מ י"ל שחשבה שלשחוק אומר כן שהרי אמר מתחילה להחליף הזהוב או שלא הבינה מה הוא אומר ואף שכתבו הפוסקים שאינה נאמנת לומר שלא הבינה שהוא קדושין או שסברה שכיוון לשחוק. מ"מ היכא שמוכח כן שפיר נאמנת. דהא כתבו הפוסקים בטעם זה משום שהרי היו לפנינו קדושין גמורים. ורק היא אומרת שלא הבינה או שחשבה לשחוק והוי זה דברים שבלב ואינם דברים ועי' נו"ב מ"ק סי' נ"ט. וא"כ היכא שיש הוכחה ואומדנא על דברים שבלב שפיר הוי דברים כמ"ש התו' בגיטין (דף ל"ב) וכתובות (דף צ"ז) ובכ"מ דהיכא שהדברים שבלב גלוים ומוכחים לכל העולם שפיר הוי דברים. וגם הא דעת הרבה פוסקים שנאמנת לומר שלא הבינה:
ולכאורה יש לדחות זה דהכא אינה אומרת שלא הבינה רק שלא שמעה ובזה היא מוכחשת מהעדים שמעידים שאמר בקול רם וא"א שלא תשמע. וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וה"נ כיון שאומרת שלא שמעה שוב אין לדון ששמעה ולא נתרצתה או שלא הבינה ולא שייך בזה מיגו. דהוי במקום עדים. ולא דמי לאומרת שלא הבינה שזה אין ידוע לעדים אם הבינה או לא. אכן י"ל דנהי שהוכחשה במה שאמרה שלא שמעה. אבל במה שאמרה שלא נתרצתה לקדושין לא הוכחשה. דשפיר אפשר ששמעה ובכ"ז קבלה הזהוב על דעת דבריו הראשונים שביקשה להחליפו. וכעין הא דאיתא בקדושי (דף ט') שאם בקשתו שיתן לה החפץ ואמר לה אם אתן לך תתקדשי לי והשיבתו תן לא הוי קדושין משום שדעתה על דיבורה הראשון שבקשתו בתורת מתנה. ומכ"ש הכא שהוא פתח תחילה שתחליפנו לו. י"ל ודאי שחשבה שמה שאומר האמ"ל הוא רק לשחוק בעלמא. וכדמוכח ממה שרצתה לתת לו מעות קטנים בחליפיו. ואף דקיי"ל בטוש"ע ח"מ סי' ע"ט ס"ד שאם אמר הלויתיך בפני פו"פ מנה והלה אומר להד"מ והעידו העדים שמנה לו מנה הוחזק כפרן וא"י לומר שמתנה היתה ולא הלואה. לא דמי לנ"ד דהכא בשעה שמכחשת העדים אומרת ג"כ שלא נתרצתה. משא"כ שם שאמר להד"מ לגמרי. רק אח"כ מתרץ דבריו לומר שקיבלם במתנה. ועוד דהא כתב שם הש"ך סקי"ב וש"פ דהיינו דוקא במנה מעות דהוי מעשה אבל בהודאה דהוי רק דיבור לא הוחזק כפרן. וא"כ כ"ש בנ"ד שהיא לא דברה מאומה רק הוא דיבר ודאי לא שייך זה. ובאמת אין שייך כאן סברא דהוחזק כפרן דהוי רק בממון:
ועוד נראה דבאמת ודאי אפשר שידבר אדם דבר וחבירו לא ישמע כגון שמחשבותיו טרודות בענין אחר. וגם דבנ"ד י"ל שחשבה שמדבר איזה דברים להאנשים שעמדו אצלם ולא לה כי איך יעלה על דעתה שרוצה לקדשה כיון שאמר שרוצה להחליף הזהוב. ורק רוב פעמים שומע איש דברי חבירו כשמדבר בקול רם סמוך לו. וא"כ כשאומרת שלא שמעה. עדיין אינה מוכחשת לגמרי מן העדים. רק שאין מאמינים אותה בזה כיון שרוב פעמים שומעים. וכמו באומרת שלא הבינה שהוא קדושין שאינה נאמנת משום דסתם נשים יודעות שהוא לשון קדושין. וא"כ היכא שיש הוכחה שלא קיבלה לשם קדושין וכמו בנ"ד. שפיר נאמנת לומר שלא שמעה או שלא הבינה. ואף דקיי"ל בח"מ סי' כ"ט שאם אחד אומר שראה וא' אומר שלא ראה הוי הכחשה. ול"א שאפשר היה טרוד במחשבתו בענין אחר. י"ל דלראות שאני שהעין רואה אף שחושב בענין אחר. משא"כ בשמיעה וכידוע דרך בנ"א. ועוי"ל דגם שם הוי מטעם רוב. וכמ"ש התו' בפסחים (דף י"א ע"ב) ד"ה זה דכיון שהרוב מוכיח דהוי עדות מוכחשת לא מתרצינן דיבורייהו להשוותם ויש לדחות. וע' שער משפט סי' כ"ט ואכ"מ:
ועוד דהנה הקהלת יעקב סי' ל' כתב דאף אם זרקה לאחר כדי דיבור אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שלא נתרצתה. והביא מסוגיא דחולין (דף ל"ט). והנה במק"א בארתי שהעיקר דלא אמרינן לאחר כ"ד הוכיח סופו ע"ת. אכן כ"ז היכא שאין לה אמתלא על מה ששתקה תיכף אחר נתינה. אבל היכא דאיכא אמתלא טובה על מה ששתקה שפיר אמרינן. דהא הטעם דלא מהני זריקה אחר כ"ד הוא דאי לא נתרצתה הו"ל לזרוק תכ"ד. אבל הכא לא זרקה בשביל שקבלתו ע"ד דבריהם הראשונים שתחליף לו הזהוב. וכדמוכח באמת שתיכף כשהגיד לה שנתנו בתורת קדושין זרקתו. וא"כ נהי דאכתי י"ל דהוו ספק קדושין דהא קיי"ל בח"מ סי' רמ"ה וביו"ד סי' ד' דהא דהוכיח סופו ע"ת הוי ספיקא דדינא. וע' חיבורי ח"א כי' פ"ה בזה. מ"מ הוי ס"ס דבלא"ה הוי ג"כ ספק אם נתרצתה. דמקבלתה אין הוכחה שאפשר שלא הבינה כמ"ש הרבה פוסקים בסי' כ"ז דבאומרת שלא הבינה הוי ספק קדושין. והוי ס"ס שמא לא הבינה ואף אם הבינה שמא אמרינן הוכיח סע"ת שלא נתרצתה. וגם אם אומרת שמבינה לשון הקדושין רק שלא שמעה. ובארנו דרוב בנ"א שומעים. מ"מ הוי ס"ס להפוסקים דס"ל דאמרינן ס"ס במקום רוב ע' חיבורי ח"ב סי' נ"ו בזה. ובאמת א"צ לזה דהכא שפיר הוכיח סופו על תחילתו לכ"ע ממה שתכ"ד תחבה ידה לצלחתה לתת לו מעות קטנים דבתכ"ד כ"ע מודו דהוי הוכחה ולא פליגי בזה רשב"ג ורבנן בחולין שם וע' בקה"י שם. ובחיבורי ח"ב ס"ס פ"ה בארנו שאם יש הוכחה קצת מתחילה ג"כ קיי"ל דאמרינן הוכיח סע"ת. ולפ"ז בנ"ד הרי יש קצת הוכחה ממה שדברו ביניהם שתחליף לו הזהוב:
ועוי"ל דהנה קשה כיון שהעדים אין יודעים אם הבינה לשון הקדושין א"כ הוי כמקדש בלא עדים. ומצאתי שנתקשה בזה באבני מילואים. ותירוצו שם דתלוי רק באיש. תמוה הוא לענ"ד. ובארתי מכבר דכיון שהאומדנא הוא שרוב נשים מבינות לשון קדושין הוי עדות גמורה וכעין הא דהן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה בגיטין (דף פ"א) דהוי קדושין דהוי כאלו ראו בעיניהם שבא עליה. ואף דודאי אפשר שלא בא עליה. וכן יש אשה שאינה מבינה לשון קדושין. אבל זה הוי רק מיעוט או מיעוטא דמיעוטא ולפ"ז בנ"ד שראו העדים שהתחילה לתת לו מעות קטנים ויש הוכחה שהיא מן המיעוט שלא הבינה שהוא קדושין או שלא שמעה. א"כ שוב אין עדים על הקדושין שהרי ספק גדול הוא להם אם ידעה שקידשה. וממילא לא הוי קדושין. וזה גרע מהא דספק קרוב לה וכמבואר במפרשים:
וע"ד שהעדים עברו על ח' הקהל. הנה ידוע מחלוקת הפוסקים לענין שבועה להבא אם נפסל. וא"כ הוי בנ"ד ספק קדושין [ולפמש"ל דהוי ספק קדושין מצד שהוכיח סופו ע"ת י"ל דהוי ס"ס אכן יש לדון בזה דהוי רשע דחמס דהא ודאי האיש שניתן לו לבדו רשות מהקהל למכור שמרים הוא משלם עבור זה לקהל וא"כ מי שמוכר שמרים או קנה מאחר הרי הוא גוזלו שהרי הלה משלם לקהל עבור זה שהתחייבו כולם לקנות רק אצלו. וזה הוי חיוב גמור ולא מצד הת'. ואף שאינו גוזל ממון חבירו ממש. מ"מ הרי הוא גורם היזק לחבירו בשביל תאות ממון ויותר מזה אמרינן בסנהדרין (דף כ"ז) דהאוכל נבילות לתיאבון הוי רשע דחמס שאוכל נבילות בשביל שהם בזול יותר ועובר על איסור נבילה בשביל תאות ממון ואף שאין כאן גזל כלל. אך י"ל דשאני התם דמ"מ עובר על לאו גמור בשביל תאות ממון. משא"כ הכא י"ל שאינו לאו גמור דגזל הוי כהא דויגזול את החנית כדאיתא בב"ק (דף ע"ט). אבל ז"א דהא כופר במלוה כשר לעדות משום דאמרינן אישתמוטי קמשתמיט כדאיתא בב"מ (דף ו') משמע דבלא"ה הוי פסול אף שאינו גוזל ממש רק אינו משלם חובו. ומכ"ש הכא שעושה מעשה בידים היפוך מה שנתחייב לחבירו. הרי יש עליו שיעבוד הגוף בזה כמו במלוה:
וראיתי במהרי"ק שורש קכ"ז שכתב שאם לא נתן המס או קנס כפי תקנת הקהל לא מיקרי גזלן דהא המעות הם שלו רק שנמנע מלתתם כדין. וקשה לכאורה לפ"ז מכופר במלוה ל"ל טעמא דאשתמוטי. ונראה לחלק דבמלוה כבר בא לידו ממון חבירו במלוה לזה כשאינו רוצה לשלם. הוי גזלן. אבל במס וקנס אין ת"י ממון של אחרים כלל. ועדיין קשה דהא עושק אית ביה לאו לא תעשוק. ובודאי נפסל לעדות כשעובר על לאו זה דעושק וגזל בחדא מחתא נינהו ע' ב"מ (דף ס"א). ורק שי"ל שאינו פסול משום סברא דאשתמוטי ועושק מיקרי בשכר פעולה ע' ב"מ (דף ס"א ודף קי"א). וא"כ לא בא לידו ממון חבירו. אך ז"א דכיון שבאה אליו הנאה מפעולת חבירו הוי כבא לידו ממון חבירו. והמהרי"ק הקשה שם מהא דאוכל נבילות לתיאבון ותירץ דלאביי דלהכעיס פסול לא צריך כלל לטעמא דהוי רשע דחמס. ורק לרבא הוצרך זה שם ואיהו ס"ל דחמס כל דהו מיקרי רשע דחמס ע"ש. והוא דוחק לענ"ד דכיון דנ"מ לדינא הו"ל להש"ס לברר דפליגי בדרשא דקרא לענין חמס כל דהו ואין לנו לחדש דרשות מדעתינו אכן בגוף הדין י"ל דלא דמי דשם עבר על לאו בשביל חימוד ממון וכמ"ש המהרי"ק שם. משא"כ בקנס ומס אינו רק נמנע מליתן. ובאמת בלא"ה לא ידעתי למה לא כתב המהרי"ק שאינו נפסל משום סברא דאשתמוטי דלא גרע מכופר במלוה. וצ"ל דכיון שעבר על החרם בשביל חימוד ממון גרע כמו גבי שבועת מלוה שנפסל בה כמבואר בפוסקים וע' בקצה"ח סי' צ"ב סק"ד בזה. ושפיר מייתי מהא דאוכל נבילות לתיאבון דג"כ עובר על לאו בשביל ממון שהוא שלו. ועכ"פ מש"ש המהרי"ק לדקדק מלשון הרמב"ם דלא מיקרי רשע דחמס רק בלוקח ממון שאינו שלו אינו מדוקדק וכמש"ל ואכמ"ל בזה:
עכ"פ בנ"ד י"ל דמיקרי רשע דחמס שעובר על החרם בשביל חימוד ממון וגם דהוי כמזיק בידים דמניעת הריוח הוי היזק גמור כהא דהדקוה באינדרונא. ובנ"ד הוי ודאי גזילה גמורה כיון שהלה שילם לקהל עבור זה וגם איש זה יש לו חלק בזה. ונתחייב נגד זה. וע' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ס"א בזה. וכבר כתב הב"ח סי' ל"ד והפנ"י ס"פ הכונס שמזיק את חבירו פסול לעדות. ושבת הוי מהדברים שמזיק חייב בהם. אך י"ל דשבת מיקרי כשעושה בגוף האדם. אבל בנ"ד עשה בממונו וע' תו' ב"ק (דף ק"א) וש"ך ח"מ סי' שצ"א. ויש להאריך בענין זה אך באשר לא ביאר כת"ר אופן ענין השמרים והתשלום בעד זה לזאת אקצר. ועכ"פ יש בזה צירוף לבטל הקידושין בנ"ד. ואף שכתבו הפוסקים דבעובר על תקנת הקהילות אינו פסול. לא דמי לנ"ד דהכא הוי גזל גמור אם הלה משלם עבור זה ונתחייבו לקחת אצלו שמרים דהוי שעבוד הגוף בחיוב גמור. ורק שחיזקו חיובם בח' שקבלו על עצמם. וגדולה מזו מצינו בשטמ"ק ר"פ הכונס דאף במקום שחייב בד"ש פסול לעדות. ושם איירי רק במזיק כמו המבעית ושארם ע"ש. ואקצר באשר בנ"ד בלא"ה לא הוי קדושין וכמש"ל:
ועוד יש לדון דהא כתבו הפוסקים הטעם והובא בסמ"ע סי' ל"ד דלהכי העובר על ח' הקהילות לא נפסל לעדות משום דא"כ יוכשר לעדות אחד מאלף. והיינו משום שנעשה בעוה"ר כהיתר ואין יודעים שיופסל עי"ז לעדות. אבל בנ"ד שכתב כת"ר שהכריזו בפירוש שיופסלו לעדות ולשבועה שוב ליתא טעם הנ"ל. ועוד יש לדון בזה דהוי כאלו הקהל הסכימו לפסול אנשים הללו לעדות והוי כהפקר ב"ד כל ממון שיעידו הללו עליו וע' ח"מ סי' ע' ס"ד ובאחרונים שם. וכן לענין קדושין וכמבואר בפוסקים לענין אם הקהל תקנו שלא יקדשו בלא עשרה ובלא חכם העיר. אבל ז"א כמ"ש המהרי"ט חאה"ע ס"ס ל"ט וסי' מ' ובח"ס סי' ק"ח ק"ט. וגם לענין פסול העדים כתב שם דזה שייך רק בממון. ובכ"ז קשה להעמיד ע"ז יסוד בנ"ד דאפשר יש להם איזה הוראת היתר בזה כידוע שהמון העם מקילים בחרמות הללו. וקלקלתם תקנתם שאינם נפסלים לעדות כיון שאומרים מותר וכמבואר בפוסקים בסי' ל"ד לענין קושר ומתיר בשבת וכדומה. אך בנ"ד בלא"ה לא הוי קדושין וכמש"ל. (ע' השמטה):
מסקנא דמילתא שאין ממש בקדושין הללו. והבתולה מותרת לכל אדם בלא גט. והבחור ראוי לעונש על אשר התעלל בבת ישראל ההולכת לתומה. וגם מאן דקדיש בשוקא ובלא שידוכי איתא בש"ס שראוי לעונש. ונהי דלא הוי קדושין מ"מ הוא נתכוין לקדשה כאשר הגיד בעצמו: