שות דברי מלכיאל חלק ד· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן קי
למדינת אנגליא.
ע"ד אשת איש שבעלה בבית משוגעים ויש לה בן. ויצא קול שזנתה עם בחור אחד. ואשה אחת העידה איך שהאשה הנ"ל דרה יחידה בעליית ביתה. וראתה אותה בבואה לביתה ביום ב' דחג השבועות כי תנוע כשכורה ושאלה אותה מאין תבוא. והשיבה כי היתה בבית אחד השכנים ושתתה עמם י"ש ושכר ומזה יכאב לה ראשה והולכת לביתה לנוח מעט. וכעבור שעה או שתים קראה בקול גדול עד שנשמע קולה להאשה המעידה. ותעל לביתה ותשאלנה מה חפצה ותען כי תבקש שיקראו לה הבחור של השכן שהיתה שם מקודם כי נחוץ לה אליו. ותקרא אותו. ויבוא הבחור ובידו בקבוק שכר ויעל לעליית הנטענת וכעבור חצי שעה בא אחד ודרש את האשה המעידה אם לא נמצא הבחור הלז בביתה כי לקח מפתח ביתו עמו. ותעל לקרוא את הבחור. ותראה כי הבחור שוכב על המטה אשר גם האשה שוכבת עליה. והפתח היתה פתוחה כי כן דרך חדרי העלייה במדינתם שאין שם דלתות. ותצעק האשה על הנבלה אשר עשה בביתה וישיבנה מה תצעק הלא לא עשיתי דבר רע רק שכבתי לנוח מעט. וברדת הנטענת מהעלייה שאלה את אשה אחת הדרה בבית ההוא מה זה הקול אשר שמעה. ותספר לה האשה הזאת את אשר ראתה בעלת הבית שהבחור שכב על מטתה. ותאמר אוי לי אולי עשה גם מעשה רע כי אנכי ישנתי ונרדמתי. ועתה אומרת שודאי לא טימאה באשר לא הרגישה מאומה. וגם אומרת שהלכה אצל רופא לבדקה ואמר ג"כ שלא טומאה. ואשר אמרה להאשה אולי טימא אותה אומרת שאמרה זה בשביל רוב הבהלה שהיה לה מזה. ואשר קראה את הבחור אמרה כי חפצה לבקשו שילוה לה כסף אחר יו"ט כי היא עניה ובטרם בואו נפלה עליה שינה. והאריך כת"ר לצדד להתירה לבעלה. וחפץ לדעת דעתי בזה:
מטרדותי אשיב בקוצר הנלע"ד בזה. הנה מה שיש לדון בזה דהוי דבר מכוער מה שנמצא ששכב על מטתה וגם יצא קול שזינתה. וקול עם דבר מכוער להשאלתות וש"פ והובאו ברמ"א באה"ע סי' י"א ס"א ס"ל שתצא וגם דהכא יש רגלים לדבר שקראה את הבחור בהיותה לבדה. ואף שנתנה אמתלא שרצתה ללות ממנו כסף. הדברים מראים שהוא שקר שתצעק לקראו ביו"ט בשביל שילוה לה אחר יו"ט. וגם מה שהביא עמו בקבוק שכר ניכר שהיה לו קרבות עמה והלך כדי לשתות עמה ולמלא תאותו. והנה מעכ"ת לא ביאר אם היתה האשה ישינה בעת שראתה את הבחור שוכב על מטתה. וגם באיזה תמונה שכב הבחור. ונראה משטחיות השאלה שהיתה ישינה כי לולא זאת היתה בעלת הבית שואלת אותה איך עשתה זאת. וגם בעצמה היתה מצטדקת לפניה. אך אפשר עשתה עצמה כישינה. גם לא ביאר אם היה גם בנה בחדר ההוא וכמה שנות בנה. ורק מלשון השאלה שדרה יחידה בעלייה משמע שלא היה הבן עמה או שהוא קטן:
אולם בכל אופן שהיה. הדבר פשוט להיתר. לא מיבעיא אם יבוא הבעל ויאמר שאינו מאמין להאשה. ודאי שמותרת לבעלה. כי האשה אינה נאמנת ע"ז. וכמ"ש הב"ש סי' י"א סקי"ב. וממילא גם הקול לאו כלום הוא כי על קול לחודא אין אוסרים אשה. וכיעור ורגלים לדבר אין כאן כי הכל הוא ע"פ האשה. וגם הקול בעצמו אינו כלום כיון שהקול יצא ע"י האשה וכיון שאינה נאמנת ממילא אין ממש בהקול וכדאיתא בגיטין (דף פ"ט) ובאה"ע סי' מ"ו דהיכא שנתברר שהקול יצא ע"י מי שאינו נאמן אין ממש בו וכמ"ש המהר"מ אלשקר סי' צ"ט ואף להמחמירים שם בכה"ג דלא מבטלין קלא ע"ש באחרונים וע' דברי ריבות סי' ד'. היינו רק היכא שהוחזק הקול סתם ואח"כ נתברר שמקור הקול הוא מפסולי עדות. אבל הכא משמע שתיכף בצאת הקול ידעו שהאשה הוציאה קול זה. והוי קול ושוברו עמו. וגם הרי כתב הב"ש סי' י"א סק"ט דהיכא שהקול יצא ע"י עידי כיעור לא מיקרי קדל"פ. ולא אאריך אחרי דבלא"ה אין כאן כיעור כיון שהאשה אינה נאמנת כנ"ל. והיא בעצמה הרי אומרת שאינה יודעת אם שכב במטתה שהרי שאלה את שכנתה מה הקול צעקה ששמעה. ולבד כל אלה הרי ביש לה בנים לא תצא אף בקדל"פ עם עידי כיעור. ובנ"ד יש לה בן. רק בזה יש לדון להחמיר כמ"ש הח"מ שם סק"ס ואכמ"ל בזה דבלא"ה מותרת כמש"ל:
ואם יבוא הבעל ויאמר שמאמין לדברי האשה בעלת הבית נראה ג"כ שמותרת לו דהא כבר כתב הב"ש סי' י"א סקי"ד וסי' קט"ו סקכ"ה שאף במאמין לעד כיעור מותרת לו. והנה המהר"מ מלובלין סי' פ' כתב דמ"ש המהר"מ הובא במרדכי פ"ב דיבמות שאסורה בע"א אי מהימן לו היינו רק משום דאיירי שם שהיו כמה הוכחות ואומדנות שזנתה. והוא דוחק דא"כ עיקר הטעם חסר שם. וגם מאי מייתי שם מהא דעד אומר שזנתה והוא מאמינו דהא הכא אין הטעם מצד שמאמינו רק בשביל האומדנות שיש בה. וגם הרי כתב שם מהר"מ דאף בראה הבעל בעצמו דבר מכוער ג"כ מותרת לו ולא עדיף מה שמאמינו מאילו ראה בעצמו. וכ"כ המהר"מ בתשובת מיימוני סוף נשים סי' ח' להדיא דבראה כיעור מותרת לו. ובגוף תשובת מהר"מ הנ"ל שעיקרה בתשובת מיימוני סי' כ"ה יש סתירה שמתחילה כתב שם שע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא אף אם מהימן לו כתרי. ואח"כ כתב דאי מהימן לו אסורה. והרגיש בזה במהרמ"ל שם. ולפלא שהרמ"א סי' י"א ס"א הביא תחילת דברי מהר"מ ולא הביא סופם. והב"ש שם ושאר אחרונים כתבו דאף במהימן לו מותרת ולא הביאו שלבסוף כתב מהר"מ שאסורה והו"ל לבאר דעכ"פ עם עוד הוכחות אסורה. ובשו"ת רמ"א סי' י"ב הרגיש ג"כ סתירת דברי מהר"מ וכתב ג"כ כסברת המהר"מ מלובלין [ובסי' ט"ז כתב לחלק דאחר קינוי אסורה ותמהני דהא בעובדא דהתם לא הי' קינוי ע"ש. ואף שכתב שם שאביה הוכיחה מ"מ אין קינוי רק מבעל וגם על תוכחת האב לא היו שם עדים והבעל לא היה בבית ע"ש] וכן בד"מ סי' י"א הרגיש בסתירת דברי מהר"מ ע"ש. והח"מ סק"ח כתב באמת לאסור בזה יעו"ש. והנראה בזה דהנה כתב שם המהר"מ דבקדל"פ אסורה אם ראה הבעל דבר מכוער אף בלא עידי כיעור. ובעובדא דהתם מבואר בשאלה שהיו נושאים ונותנין בה מוזרות בלבנה והוי קדל"פ. ולזה פסק דאסורה בע"א בכיעור אי מהימן לו דהוי כראה בעצמו כמש"ל. אכן לשון המהר"מ משמע כדעת המהרמ"ל וכמש"ש המהרמ"ל וע' שו"ת רעק"א סי' צ"ט. וממילא בנ"ד שבארנו שהקול אין בו ממש כיון שמקורו מדברי האשה. ממילא אף לשיטת המהר"מ שם בדברי השאלתות ג"כ מותרת:
ובלא"ה בנ"ד אין כאן דבר מכוער כלל. דהא מצד היחוד אין לחוש כיון שהיה הפתח פתוח. דאף בדלתות סגורים פליגי הרמב"ם והרא"ש אי הוי דבר מכוער וע' במהר"מ מלובלין סי' פ' ובשו"ת רעק"א סי' צ"ט בזה. ובדלת פתוח הכל מודים דלא הוי דבר מכוער. ומה ששכב על מטתה נראה דלא הוי כיעור כיון שלא ראתה האשה שום התקרבות ביניהם בעת השכיבה. ועוד דבנ"ד לפי דבריה שהיא שכבה מקודם לנוח וכן אמרה מקודם להבעה"ב שהולכת לנוח מעט. א"כ מוכח שהוא שכב אח"כ על מטתה ולא ראתה מצד האשה שום כיעור. ולענ"ד לא מיקרי כיעור רק שהכיעור הוא בשניהם וכהא שנכנסו וסגרו הדלת אחריהם [וכעין מ"ש הרעק"א סי' צ"ט דבעינן שנכנסו שניהם שניכר שהוא לשם ניאוף ע"ש שהביא זה ממהרי"ק] וכן בהא דרוכל יוצא והיא חוגרת בסינר ושארם דביבמות (דף כ"ד) ובירושלמי דכתובות הל"ו. ונהי דנימא דהוי כיעור מצידו. מ"מ הרי היא אומרת שהיתה ישינה והבעה"ב אינה אומרת שראתה שלא היתה ישינה. וכ"נ ממה שלא ענתה כלל רק הבחור ענה לה. ואף דאפשר עשתה עצמה כאלו ישינה אבל עכ"פ הרי לא ראתה כיעור מצידה. ועיקר סברא דכיעור הוא דכיון שעשו דבר מכוער כזה יש אומדנא שזנתה עמו וכמ"ש הפוסקים. ובנ"ד אין כאן אומדנא שבא עליה שי"ל שהיה ירא לבא עליה פן תיקץ ותצעק עליו. וממילא אף כשיאמר הבעל שמאמינה אין כאן חשש אף לשיטת מהר"מ. ומכ"ש לש"פ דס"ל דאף בעידי כיעור אין מוציאין מבעלה וכתב הגר"א בסי' י"א ס"ק שהעיקר כדבריהם. שוב ראיתי בשו"ת עבוה"ג סי' כ"ז שכתב להדיא שאם שכב על מטתה והיא אומרת שלא ידעה מזה לא הוי כיעור ע"ש ויש לדון בדבריו שם ואכ"מ. ובדברינו נתבארה הסברא בע"ה ביסוד נכון. ומש"ל שיש רגלים לדבר ממה ששלחה לקרוא את הבחור. נראה שז"א דאדרבא אילו היתה כוונתה לזנות היתה קוראתו בעצמה ולא לצעוק צעקה גדולה שיתפרסם הדבר. ורק נראה שבשביל שהיתה שכורה עשתה שלא מדעת. וממילא אין לעשות הוכחה ממעשיה כיון שעשתה שלא בדעת וחשבון:
ובאמת צריך להבין סברת מהר"מ שכתב שבעידי כיעור אסורה אף בלא קדל"פ. ואם ראה הבעל בעצמו הכיעור או בע"א והבעל מאמינו אינה אסורה רק כשיש גם קדל"פ. וקשה כיון שראה בעצמו א"כ אין לך בירור גדול מזה וסהדי לא איברו אלא לשקרי כדאיתא בקדושין (דף ס"ה ע"ב). ורק בקדושין וגיטין בעינן שני עדים והלא בראה שזינתה ודאי אסורה לו רק דהאידנא שיש חרגמ"ה כתבו הפוסקים שאינו נאמן והמהר"מ קאי שם לדינא דגמרא ע"ש. ונראה סברתו דכיון דעיקר הטעם דאסרינן בעידי כיעור הוא משום דהוי אומדנא דמוכח שזינתה וכמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה"א שהדברים מראים שנעשה עבירה. רק אין הורגים כי אם כשיראו כדרך המנאפים דע"פ אומדנא אין דנים ד"נ וכמש"ש המהר"מ. וכדרך המנאפים עדיפא מאומדנא דהוי כרואה גוף המעשה. אבל הבעל כשרואה שום דבר שאינו הגון באשתו כועס תיכף עליה ונכנס שנאה בלבו וכדכתיב קנאה חמת גבר. ושוב אומר בדדמי ואפשר שלא היה הכיעור גדול כ"כ. ולו נדמה שהיה כיעור גדול. וגם יש לחוש שמשקר מצד שנאה וכעין דאמרינן ביבמות (דף קט"ז) שאם היה קטטה בינו לבינה אינה נאמנת לומר מת בעלי דמשום דסניא ליה משקרא או לא דייקא ואמרה בדדמי. אבל כשיש קדל"פ מוכיח הקול שדברי הבעל אמיתים ולא אמר בדדמי. והרשב"א במיוחסות סי' קל"ג ובתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז כתב שאם הרגיל קטטה עם אשתו א"נ לומר שמאמין לע"א שזינתה אשתו לפי שמשקר. ואינה אסורה רק אם נאמן עליו גם בשאר דברים. והיינו כסברתינו. רק שהרשב"א הביא דברי ר"ח דס"ל שם דמשקרא בקטטה ביבמות (דף קט"ז) דעדיפא טפי. וגם דהא הרמב"ם הביא רק סברא דמשקרא וכתב הנו"ב סי' מ"ב דהרי"ף והרמב"ם פוסקים כמ"ד דמשקרא בקטטה בינו לבינה. וסברא דמשקרא עדיפא מסברא דבדדמי. דכיון שנחוש שמשקר מכ"ש שאומר בדדמי. רק בארגיל הוא קטטה איתא שם דלא משקרא ע' בתו' ביבמות שם. ועכ"פ גבי עד כיעור נהי דלמשקר י"ל דאין לחוש. מ"מ בדדמי ודאי יש לחוש. וגם דהא רוב הפוסקים פסקו שם דחיישינן בקטטה לתרווייהו למשקרא ולדדמי ע' אה"ע סי' י"ז סמ"ח:
וראיתי ברא"ש פ"ב דיבמות שהרגיש בקושייתי וכתב הסברא דבעד"כ איכא לעז טפי שמתפרסם ויצא הקול. נראה דעתו דכיון דבע"כ וקדל"פ אסורה מדינא ורק שצריך שהקול יצא מעצמו ולא ע"י העד"כ וכמ"ש הב"ש בסי' י"א סק"ט. והטעם כמש"ל משום דהוי אומדנא דמוכח שזנתה. לזה אסרו גם בעד"כ לפי שע"י העדים מתפרסם הדבר ויצא קול וכדקיי"ל בב"ב (דף מ"ב) ובכ"מ דבעדים אית ליה קלא. וכשיראו שלא אסרוה לבעלה יחשבו דעד"כ עם קדל"פ מותרת כי לא ידעו שיש חילוק בין קול שע"י עד"כ לקול שיצא בלא העד"כ. ולזה כשראה הבעל דבר מכוער שריא ליה דהא אין לחוש שיצא קול זנות כ"נ כוונת הרא"ש. אבל לענ"ד פשטות דברי מהר"מ אינו מורה כן שהרי כתב דבעד"כ הוי רגלים לדבר כאילו ראו שנבעלה. וגם הא מדמה לה במהר"מ שם לפתח פתוח ולעד אחר קינוי וסתירה. ובהני אסורה עליו מדאורייתא ועוד דהו"ל למהר"מ לפרושי דבזה אינה אסורה עליו אלא מדרבנן דיש נ"מ לכמה פרטים. וגם הרא"ש כתב שם זה רק לדברי ר"ת. אבל לא לדעת מהר"מ שהביא דעתו אח"כ ע"ש. והיינו משום דלהמהר"מ א"א לומר כן כמש"ל כי דבריו מוכיחים דס"ל דאסורה מה"ת אף בעד"כ. ובדעת ר"ת כתב כן משום דמשמע להרא"ש שדעת ר"ת דבראיית הבעל מותרת אף עם קדל"פ וכמ"ש בק"נ שם אות מ"ח. ולזה מסתבר לו יותר שטעמו בעד"כ משום גזירה כנ"ל. דאי משום בדדמי פשוט להרא"ש דבקדל"פ לא חיישינן לבדדמי. וכן דעת הרא"ש דבעד"כ עם קדל"פ הוי כעידי טומאה אלמא דס"ל דאף דכיעור אינה אומדנא גמורה שזנתה. מ"מ עם קדל"פ הוי אומדנא גמורה. וה"נ ס"ל דהקול מחזק דברי הבעל שהיה כיעור גמור ולא אמר בדדמי ואף שיש לחלק בזה. אבל בדעת מהר"מ נראה ברור כמש"ל שטעמו משום בדדמי ובעד"כ ס"ל דאסורה מדאורייתא. ויש להאריך בזה בשיטת הפוסקים שקצתם כתבו שאינו חייב להוציא רק בדיני שמים. וקצתם כתבו שכופין להוציא וקצתם כתבו שאומרים לו שמצוה להוציאה ולא יותר ואכ"מ. והפנ"י בכתובות (דף ט' ע"א) כתב דכיעור הוי מדרבנן ולזה מותרת לו בראה כיעור דלא הוי שויא חד"א בדרבנן וכ"כ הרעק"א בסי' צ"ט. והנה לבד שבגוף דין זה דשויא חד"א בדרבנן יש לדון הרבה. הנה כל זה שייך כשחוזר בו אח"כ ואומר שאמר שקר. אבל בעומד בדיבורו אין שייך לומר שנתיר לו דבר האסור לו ע"פ דיבורו וכ"נ דעת הנו"ב מ"ת סי' כ' שאסורה מדאורייתא שפלפל שם בהא דסנהדרין (דף מ"א) דנימא דאתו למיקטלה מדלא העידו רק על כיעור וקשה דהא י"ל שרצו לאסרה עליו מדאורייתא דיש כמה חלוקים בין דאורייתא לדרבנן. וכן פלפל שם מהירושלמי סוף גיטין דאיירי לענין דרשא דקרא. ועכצ"ל דס"ל דאסורה מדאורייתא:
והנה בהא דמהימן להבעל יש מחלוקת בין הפוסקים והובא באה"ע סי' קט"ו ס"ז. והמהרי"ק כתב בשורש פ"ב בשם הרשב"א וכ"ה במיוחסות סי' קל"ג ובשו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ז דבעינן שיהא נאמן לו בכל דבר ולא דוקא בדבר זה וכתב המהרי"ק שם ולא במאמינו מפני שחושד באשתו. והרעק""א בסי' פ"ח וק"א נתקשה בזה מדברי הרשב"א בתשובה סי' קי"ח שכתב שאם מאמין לעכו"ם האומר שהם אותו ואת בנו אסור לשחטם ביום אחד. הרי שא"צ שיהא נאמן בכל דבר. דהא כתיב אשר פיהם וגו' ונדחק שם בזה. ועוק"ל למה לא הביאו הפוסקים סברא זו ביו"ד סי' קכ"ז במאמין לדברי העד בשאר איסורים דבעינן שיהא נאמן לו בכל דבר. ונראה הטעם כמש"ל דהכא יש לחוש דאמר בדדמי ואומר שמאמין לו בשביל שכועס על אשתו שבאה לידי ענינים כאלו וממילא נדמה לו שבודאי אמת שזינתה וזהו שדקדק המהרי"ק בלשונו. ולא שמאמינו מפני שהוא חושד באשתו. דכיון שאין הנאמנות באה מצד נאמנות העד רק מצד שאשתו חשודה אצלו. אין זה נאמנות דהוי רק בדדמי. אבל בשאר איסורים אינו מתפעל כלל מהגדת העד. ולזה כשאומר שמאמינו בזה סגי אף אם אינו מאמינו במילי אחריני. ולזה הרשב"א בסי' קי"ח דאיירי לענין או"ב שפיר כתב דסגי במאמינו בדבר זה לבד וכן ביו"ד סי' קכ"ז גבי שאר איסורים. אבל בסי' רל"ז והמהרי"ק דאיירי בזנות או כיעור של אשתו כתבו דבעינן שיהא נאמן לו גם בשאר דברים. דבדבר זה לחוד י"ל שבשביל שכועס על אשתו שהגיעה לכלל חשד כזה. פועל ברעיונו להאמין עליה כיעור וזנות. וכעין זה כתב המהרי"ט חאה"ע סי' א' שאם הוא מאמין בשביל שחושדה אינה נאסרת רק כשמאמין בשביל שרואה לפי הענין שניכרים דברי אמת ע"ש. ולענ"ד נראה דעת מהרי"ק כמש"ל. ואף המהרי"ט כתב זה שם רק בדעת רשב"א ולא בדעת מהרי"ק. והיינו משום דהרשב"א כתב שם יסוד טעמו לפי שהיה מרגיל קטטה עמה לזה משקר ואומר שמאמינו. ומשמע כי לולא שהיה מרגיל קטטה מכבר היתה אסורה עליו כשאומר שמאמינו. אבל המהרי"ק ס"ל דבכל גווני בעינן שיהא נאמן בעיניו בלא זה. כי תולים שע"י סיפור זה נכנס בלבו שנאה על אשתו להאמין עליה ועכ"פ לפ"ז מוכח שדעת מהר"מ הוא שצריך שיהא העד נאמן בעיניו גם בשאר דברים דכיון שדעת מהר"מ שבאומר הבעל שראה דבר כיעור תלינן דאמר בדדמי ממילא ה"ה בעד כיעור והוא אומר שמאמינו כמש"ל. ולזה אף אם יבוא הבעל ויאמר שמאמינה צריך דוקא שהאשה תהא מוחזקת ונאמנת לו גם בשאר דברים. ואף דבנ"ד אין נ"מ דכבר בארנו שאין כאן כיעור וקדל"פ. וגם דהא היתה ישינה. בכ"ז בארתי זה להתלמד למקום אחר דאף המחמיר כמהר"מ. מ"מ אין לו להחמיר רק כשנאמן לו בשא"ד. ואף דבשו"ת רעק"א סי' צ"ט משמע שאפשר להחמיר כתרי חומרי בזה. מ"מ לענ"ד הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי. ויש לי להאריך הרבה בזה ומטרדותי אקצר:
ולבד כל אלה הרי כתב החות יאיר סי' ע"ב והח"צ סי' קמ"ו ושאילת יעב"ץ ח"ב סי' מ"ט ועבוה"ג סי' כ"ז שישינה הוי כאנוסה. ואף אם בא עליה היא מותרת לבעלה ישראל. והכא הרי היא אומרת שהיתה ישינה. וקיי"ל בסי' ס"ח ס"ז כהפוסקים דס"ל דנאמנת לומר נאנסתי. רק בעיר כתבו הפוסקים לדון שאין להאמינה דהיה לה לצעוק והיו השכנים שומעים קול הצעקה. אבל באומרת שהיתה ישינה לא שייך זה. וע' נו"ב מ"ת ס"ס כ"א בזה. ואף לפמ"ש העבוה"ג לצדד דביום דלא הוי זמן שינה אפשר שאין להאמינה שהיתה ישינה מ"מ הכא שידוע שהיתה שיכורה ואמרה שהולכת לנוח שפיר הוי כמו זמן שינה דשיכור עלול לישן. וגם מ"ש העבוה"ג שם שע"פ רוב היא מרגשת בשינתה. י"ל דשיכורה שאני ועובדא דלוט יוכיח. והאיש יש לו יותר להרגיש מאשה כמ"ש השאילת יעב"ץ סי' מ"ט:
ולכאורה יש לדון דבנ"ד לא הויא אנוסה דהנה איתא בירושלמי ספ"ב דב"ק והובא בתו' ב"ק (דף ד' ע"א) שאם היו כלים מונחים או איש ישן ובא אחר ושכב לישון אצל הכלים או האדם והזיקם חייב דלא הוי אנוס כיון שראה שיש שם כלים או אדם ואם הזיק הראשון את השני פטור דהוי אנוס. וא"כ ה"ה הכא כיון ששלחה לקרוא את הבחור היה לה ליזהר שלא תישן פן יבוא עליה ולא תרגיש. ובכה"ג לא הויא כאנוסה כיון שידעה שיבוא הבחור. אבל באמת ז"א דאיתא בב"ק שם דכיון דכייף ופשיט אורחיה הוא ודרכו להזיק ולזה כשידע שיש כלים או אדם אצלו לא הוי אונס דהו"ל לאסוקי אדעתא שיזיק בשינתו כיון שדרכו בכך. אבל בנ"ד לא הויא לה לאסוקי אדעתא שיעשה מעשה רשע כזה והחזיקה את הבחור בחזקת כשרות. וגם אם אולי ידוע שאינו בחזקת כשרות. בכ"ז י"ל שחשבה שאם יבוא עליה תרגיש תיכף ולא תניחנו. וכמ"ש העבוה"ג שע"פ רוב מרגשת. ועוד דהכא שהיתה שיכורה הויא אנוסה על השינה ונרדמה מעצמה בלי כוונה. וגם גבי נזק י"ל שאם היה שיכור הוי אנוס על השינה ויהא פטור אם ישן אצל כלים והזיקם בשינתו. אך שם י"ל דע"ז עצמו הוי פושע שלא היה לו לישב בשכרותו אצל כלי חבירו דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיישן ויזיקם בשינתו ואכמ"ל בזה. ובאמת בנ"ד א"צ לכל זה דנזקים שאני דקיי"ל בב"ק (דף כ"ו) שאדם חייב בין שוגג בין מזיד ורק באונס פטור. וע' תו' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) ד"ה ושמואל וב"מ (דף פ"ב ע"ב) ד"ה וסבר מה שחילקו דבאונס כעין גניבה פטור וכעין אבידה חייב ע"ש ולהכי אם ראה שיש כלים אצלו לא הוי אנוס רק שוגג ושוגג חייב. אבל הכא אף אם זנתה בשוגג פטורה דבעינן ומעלה מעל באישה כדקיי"ל ביבמות (דף נ"ג ע"ב) ובאה"ע סי' קע"ח. ולזה אף שידעה שהבחור יבוא לביתה. מ"מ כיון שהיתה ישינה אף אם בא עליה הויא רק שוגגת ומותרת לבעלה. וע' יבמות (דף נ"ד) וב"ק (דף כ"ז) לענין נפל מן הגג ונתקע דביבמתו לא קנה ובנזק חייב:
ונראה דבנ"ד אף אם תאמר האשה שראתה ששכב על האשה והבעל יאמר שמאמין לה. ג"כ אין לאסרה כיון שאומרת שהיתה ישינה. וכבר החליט הנו"ב מ"ת סי' י"ד וסי' כ"א שנאמנת לומר נאנסתי. ומכ"ש לומר ישינה כמש"ל. ואף שכתב העבוה"ג שבראוה שנבעלה אין להאמינה שהיתה ישינה. כבר כתבנו דבנ"ד שהיתה שיכורה ודאי דנאמנת. וגם דהא כתב הרשב"א בתשובה הובא במהר"מ מלובלין סי' פ' ומל"מ פכ"ד מה"א ושאר אחרונים דהיכא שהאשה מכחשתו מותר' אף במהימן לו כבי תרי. וגם כתבו קצת פוסקים שאם שכב עליה לא הוי כודאי בא עליה וע' ב"ש סי' י"א סקי"א. ולא אאריך בזה אחרי שמלשון השאלה מבואר שלא היה שוכב על האשה שהרי אמר לה שלא עשה מעשה רעה כי שכב לנוח מעט. ונראה שאף אם היא אשת כהן ג"כ מותרת דכיון שבארנו למעלה שאף כיעור אין כאן אין לנו לחוש שזינתה ולא איתרע כלל חזקת כשרות שלה. ויש לדון שלא אנסה כמש"ל שירא שתיקץ. וגם יש להעמידו על חזקת כשרות. ואף דאיתרע חזקתו במה ששכב על מטתה. מ"מ י"ל דלאנשים פשוטים ובפרט בעיירות גדולות. לא נראה לו כחטא כ"כ כיון שלא עשה מעשה וכמו שהשיב כן באמת להאשה ולא נתפעל כלל:
היוצא מדברינו שיפה הורה כת"ר להתיר האשה לבעלה. ואף אם יבוא הבעל ויאמר שמאמין להאשה כבי תרי. ג"כ מותרת לו בלי שום פקפוק כלל. ואסור להוציא לעז עליה כי היא עומדת בחזקת כשרותה: