אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן פז

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן פז

סימן פו

כבוד הרב הגאון המפורסם ובו' מהו' ישראל אברהם נ"י לערנער אבד"ק טיראספאל.

ע"ד שמצאו בעירו על נהר דיניסטר איש צף על פני הנהר ואין ניכר אם הוא יהודי או נכרי. וכתב כת"ר שאין לקוברו בקבר ישראל כהא דסי' שע"ד. דבנ"ד אזלינן בתר רובא דעלמא שהם נכרים. דהכא מעלמא אתא. ואין לתלות שהוא מהסביבה וכהא דחביות צף ע"פ הנהר ביו"ד סי' קכ"ט. דהכא אם היה מהסביבה היה יוצא קול שפלוני נטבע. חפץ כת"ר לדעת דעתי בזה. והנה מטרדותי המרובות וגם כי חלוש אנכי כעת אבאר בע"ה דעתי בזה בקוצר:

הנה מדברי מעכ"ת נראה שבסביבות המקום שנמצא הנטבע רובם ישראל. ולפ"ז הרי מפורש בתשובת הרשב"א הובא בב"י סי' שע"ד וברמ"א שם דאזלינן בתר רובא ומייתי שם מהא דאיתא בירושלמי פ"ה דסנהדרין שאם נהרג בין טבריא לציפורי חזקה שישראל הוא דרוב העוברים בדרך ההוא הם ישראלים. ולכאורה קשה על הרשב"א דמאי מייתי ראיה מהירושלמי. דשם איירי שהעדים ראו שהרגו בין טבריא לציפורי לזה אזלינן בתר רוב עוברים ושבים שם. אבל במוצא מת הרי אפשר שלא מת שם רק הביאוהו ממקום אחר לכאן. וא"כ ניזל בתר רובא דעלמא ולא בתר רוב עוברים ושבים. וגם דבמת מעצמו רחוק לומר שמת באמצע הדרך. ויותר מסתבר שמת במק"א והובא לכאן. והנה הרשב"א איירי שם בחלל שנמצא. ובחלל טפי מסתבר שנהרג במקום שנמצא. אבל הרמ"א סי' שע"ד כתב מת שנמצא וסתם מת טפי מסתבר שלא מת באמצע הדרך רק הובא לכאן ע"י אחר. וא"ל דנימא כאן נמצא כאן היה. דא"כ אין לנו לילך בתר רוב עוברים ושבים רק בתר רוב יושבי המקום ההוא. ונראה דהכא ל"א כ"נ כ"ה כיון דע"כ לא היה כאן מכבר רק בא לכאן ממקום אחר. לזה אמרינן דפריש מרובא דעוברים ושבים שם. וא"כ כיון דלא ידעינן אם בא לכאן בחייו או הובא לכאן מת שפיר י"ל שהובא מעלמא:

ולכאורה נראה דתלי באשלי רברבי דבב"ב כ"ד איתא יין הנמצא טמון בכרם אזלינן בתר רוב ישראלים המצויים במקום זה. ואיתא שם דהיינו משום דיין לא מצנעי באותו כרם שגנבו ממנו. אבל ענבים מצנעי ואזלינן בתר אותו כרם. והרא"ש וש"פ חולקים וס"ל דהש"ס לא קאמר הכי רק למאי דאיירי שם למ"ד דרוב וקרוב הולכים אחר קרוב בקורבא דמוכח. אבל למאי דקיי"ל כר"ח דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא. אף בענבים אזלינן בתר רובא. והרמב"ם והש"ע יו"ד סי' רצ"ד סי"א פסקו דבענבים אזלינן בתר הכרם שנמצאו בו וכתב הט"ז שם בטעמם דאמרינן כאן נמצא כאן היה. ובזה מודה גם ר"ח דזה עדיף מקורבא דמוכח. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו. וקשה לפ"ז על הרא"ש וש"פ. ונראה דהרא"ש ס"ל דכנכ"ה שייך רק אם אפשר לומר שכן היה במקום זה ממש. אבל בענבים תלושים לא שייך זה דהא עכ"פ נתלשו מאיזה מקום והובאו לכאן. ממילא אזלינן בתר רובא שהובא מרובא דעלמא המצויין שם. ואף דבכתובות ע"ו איתא דאמרינן כנכ"ה לענין שנעשה ברשות זה שעומד הדבר כעת. וא"כ ה"ה הכא נימא שהענבים הם מכרם זה. ז"א דשם עיקר הספק לענין ממון ובאיזה רשות נעשה. אבל הכא הספק הוא מאיזה מקום נתלשו הענבים. וא"כ כיון שבמקום שהם מונחים א"א לומר שנתלשו ממנו. רק מגפנים הסמוכים לו. א"כ לאותן הגפנים הם רק בגדר קרוב לגבי שאר כרמים ולא בגדר כנכ"ה. והרמב"ם וש"פ ס"ל דאף בכה"ג אמרינן כנכ"ה. ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד אף שאפשר שהובא מעלמא כשהוא מת. מ"מ אמרינן כנכ"ה. ולדעת הרא"ש י"ל דכיון שבודאי בא לכאן ממקום אחר ואפשר שהובא לכאן מת. שוב לא שייך לומר כנכ"ה. ואף שיש לחלק מ"מ י"ל דתלי בפלוגתא הנ"ל. וכ"נ להוכיח ממ"ש הרמב"ן ביבמות קט"ו בהא דיצחק ריש גלותא שהלך מקורטבא לאספמיא מת דלא חיישינן לתרי יצחק. דכיון שהעידו שיצחק ר"ג שיצא מקורטבא מת. אין לחוש שבא לקורטבא ממקום אחר איש ששמו יצחק ר"ג ומקורטבא יצא לאספמיא ומת בדרך. ויצחק ר"ג שהיה מכבר בקורטבא הלך למקום אחר ועודנו חי. דאמרינן כנכ"ה דכיון שראוהו יוצא מקורטבא אמרינן שהיה שם מכבר ולא שעבר דרך שם עתה ממקו"א וקשה דהא הם לא העידו רק שיצא מקורטבא ולא העידו שיצא מן הבית שהיה דר בו יצחק ר"ג שדירתו היתה קבועה בקורטבא. וא"כ כיון שע"כ צ"ל שיצחק ר"ג זה יצא מדירתו הקבועה והחזיק בדרך לצאת מהעיר אשר לזאת ראוהו בצאתו מקורטבא. א"כ שוב לא שייך לומר כנכ"ה. ואפשר שהוא מעיר אחרת ושמו יצחק ר"ג והלך דרך קורטבא. ועכצ"ל דהרמב"ן לשיטתו דס"ל בב"ב כ"ד בכה"ג כנכ"ה וכמש"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד אף דע"כ בא ממקום אחר. מ"מ נימא כנכ"ה שהוא מן העוברים ושבים במקום זה. ויש לדון ולחלק דל"א כנכ"ה רק היכא דאי נימא שכאן היה מכבר יהי זה בתורת ודאי ובירור גמור. אבל היכא דגם אי נימא כנכ"ה נצטרך לברר הדבר ע"י סברא דניזל בתר רובא לא אמרינן הכי וכמ"ש בשטמ"ק בב"מ ו' ע"ב דאף כשבטל ברוב מ"מ לא מיקרי דאי רק ספק ע"ש. אבל ז"א דכיון דנימא כנכ"ה ממילא שוב ניזל בתר רובא. ורק היכא דאיכא חזקה נגד כנכ"ה אז יש מקום לומר סמוך מיעוטא לחזקה. דנימא דכיון דהרוב בא ע"י סברא דכנכ"ה לא הוי רוב גמור. ואמרינן בה סמוך לכ"ע ע' תו' חולין פ"ו ע"ב ונדה י"ח. וג"ז יש לדחות וההכרח לקצר:

אכן בב"ק דף פ"א מבואר דסתם מת הנמצא אמרינן שמת במקום שנמצא. דאיתא שם דמת מצוה קונה מקומו. ופירש"י מקום שנפל ומת שם. ופריך הש"ס מהא דהמוצא מת באסרטיא שמותר לפנותו. וקשה דלמא שאני התם דהוי ספק דאפשר לא מת באותו מקום רק הובא ממקום אחר. ועכצ"ל דאמרינן בזה כנכ"ה ובודאי מת במקום זה. ומבואר לשון הרמ"א אשר שינה לשון הרשב"א מחלל למת להורות דאף במת אזלינן בתר רוב העוברים באותו מקום ולא בתר רובא דעלמא משום דאמרינן כנכ"ה כנ"ל. ולבד זה נראה דאין שייך למיזל בתר רובא דעלמא במקום שאין דרך כלל להביא מעלמא. וכמו בבשר שנמצא שאין חוששין שהובא מעלמא רק תולים שנפל מהעוברים במקום זה. אך לא דמי דהתם העוברים במקום זה ידוע שדרכם לקנות בשר ג"כ במקום זה. ומיעוט הם המביאים ממקום אחר ואזלינן בתר רובא. אבל הכא אם נאמר שהמת הובא לכאן ממקום אחר. שוב אין גבול לזה ויש לחוש שהובא מעלמא. ויש לדון בזה בענין תרי מיעוטי אי מצטרפי בכה"ג דא"כ גם בבשר איכא תרי מיעוטי דהוי פלגא ופלגא כדאיתא בברכות נ"ג. אך י"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו ביבמות קי"ט דרק היכא שהמיעוט הוא מהרוב עצמו בזה אנו מצרפים תרי מיעוטי. וע' תב"ש סי' ס"ג סק"ז ואכמ"ל בזה:

ובב"ב דף כ"ד בחבית שצפה בנהר אמרינן דאי ליכא עקולי ופשורי אזלינן בתר רובא. ובטוש"ע יו"ד סי' קכ"ט סי"ז איתא דאזלינן בתר רוב הסביבות. וזה צריך ביאור דהא אזלינן בתר רובא דעלמא. וצ"ל הכוונה דאזלינן בתר הסביבות שדרכם להוביל על הנהר הזה. או הכוונה מסביבות הנהר הזה. דודאי אין שייך למיזל בתר רובא דעלמא שבמקומות שאינם שייכים לנהר זה כלל. ולפלא שהאחרונים לא ביארו שם לשון זה והרמב"ם ספי"ב מהמ"א כתב סתם שאם נמצא חבית צפה בנהר נגד עיר שרובה ישראל מותרת. והוא נפלא שלא ביאר שזה רק בדאיכא עקולי ופשורי. שוב ראיתי שהלח"מ הרגיש בזה ולא תירץ כלום. והנלע"ד בזה דהנה בב"ב כ"ד איתא חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת כנגד עיר שרובה עובדי כוכבים אסירא. ושמואל אמר אפילו כנגד עיר שרובה ישראל אסירא אימור מהאי דיקרא אתאי לימא בדר"ח קמיפלגי וכו' לא דכ"ע אית להו דר"ח והכא בהא קמפלגי דמ"ס אם איתא דמהאי דיקרא אתאי עקולי ופשורי הוה מטבעי לה. ומ"ס חריפא דנהרא נקט ואתאי. וקשה דהול"ל הב"ע דאיכא עקולי ופשורי. ורש"י פירש דקאי על נהר פרת ששם היה מקום. ששמו דיקרא והיו שם עקולי היינו מקומות שנמצאים שם סלעים והמים מתעקלים ומתגלגלים שם ופשורי היינו מהפשרת שלגים נקוים המים אצל הנהר וקוו וקיימי וכשתבוא החבית לשם אין הנהר מוליכה. נראה מזה שהיה ידוע להם שהיו שם עקולי ומיושב דקדוקינו [ובכתובות דף צ"ז איתא ארבי בעקולי הוו קיימי ופירש"י שע"י שגדל הנהר הוצרכו הספינות ללכת עקלקלות. ולפלא שלא פירש שנתעכבו ע"י הסלעים וכדפירש הכא על עקולי. וצ"ל דשם איתא שלא ידעו מזה. ואם העיכוב היה בשביל הסלעים שיש בנהר. היו יודעים מזה כי בני העיר שאצל הנהר בקיאים בטיב הנהר שנמצא שם סלעים בדרך. ולזה הוצרך לפרש באופן אחר] אבל עדיין א"א לומר כן דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. וגם מ"ש רש"י דקאי על פרת הוא דוחק. דהא הש"ס נקיט סתמא חבית שצפה בנהר. ומה שהביא רש"י ראיה דאיירי בפרת משום דאיתא בקידושין שהיה אצל פרת מקום ששמו דיקרא נראה דגריס שם דף ע"ב ע"א האי דיקרא וכגירסת הערוך שם אבל לפנינו הגירסא שם. איהי דקירא וכן גרס רש"י שם וכ"ה בברכות נ"ט ע"ב וברש"י שם. ובמוסף הערוך כתב דכל מקום שהנהר מתעקם והולך נקרא דיקרא ע"ש. ולפ"ז אין הוכחה כלל דאיירי בפרת. ושוב אין שייך לומר שהיה ידוע להם שיש שם עקולי ופשורי:

ולזה נראה שהרמב"ם פירש שבכל נהר יש עקולי ופשורי וכשצף על הנהר איזה דבר. אין מצוי שילך למרחוק לפי שמתעכב בעקולי ופשורי. ושמואל ס"ל דמ"מ אפשר שילך דרך חריפות הנהר ואמצעו וכפרש"י שם. ולזה שפיר פסק הרמב"ם כרב וכתב סתם דנגד עיר שרובה ישראל מותרת וכפשטות לשון הש"ס שבכל הנהרות הדין כן. ולפ"ז י"ל דלדינא לא פליגי הפוסקים בזה. דהיכא שידוע לנו שאין בנהר עקולי ופשורי. גם הרמב"ם מודה דאזלינן בתר רובא דעלמא. ורק ס"ל דסתם נהר יש בו עקולי ופשורי ובזה י"ל דאין חולק עליו דאטו יחלוקו במציאות. אף שהטוש"ע כתבו בלשונם אם יש שם מכשולות וסכר אגמי מים. מ"מ הרי כתבו אח"כ אם אין שם סכר אגמי מים וליכא למשמע מינה דהא סתרי הדיוקים אהדדי [ובסיפא לא הזכיר מכשולות וצריך ביאור. ובגוף הדין יש לדון אם צריך עקו"פ או סגי בחדא] ויותר נראה דהטוש"ע פירשו עקולי ופשורי סכר אגמי מים. וזה אינו בכל הנהרות לזה כתבו אם יש שם. אבל הרמב"ם מפרש כפירש"י דקאי אסלעים שבנהר והפשרת שלגים. וזה מצוי בכל נהר:

עכ"פ לפ"ז בנ"ד שהמת צף על הנהר לשיטת הרמב"ם שהזכרנו יש לנו לילך אחר רוב התושבים שבמקומות הקרובים למקום שנמצא. כי למרחוק אין לחוש. דעקולי ופשורי הוו מעכבי ליה דכל נהר יש בו עקו"פ כנ"ל. וכ"נ לדעת רש"י דמפרש סלעים והפשרת שלגים שזה מצוי בכל נהר. אבל להטוש"ע דמפרשי מכשולות וסכר אגמי מים. י"ל שאם ידוע שאין זה בנהר זה. יש לילך אחר רובא דעלמא. וכת"ר כתב שאם היה מהסביבות הו"ל קלא. וז"א דאפשר נטבע זה זמן רב וכבר נשתקע הדבר ועתה נמצא. וגם בכל סביבות המקום שיש בודאי הרבה כפרים ועיירות אין שייך סברא דקלא דאפשר באותו כפר יצא הקול שנטבע אחד ולא מצינו כלל סברא זו. וגם דהא אפשר שלא ראה שום אדם כשנטבע ולזה לא יצא קול. ואף שיש לחלק דרק בחבית יין שהוא דבר כבד שייך לומר דפקו"פ מעכבי לה. אבל אדם שצף על הנהר י"ל שכיון שהוא דבר קל ודק אינו מתעכב בעקו"פ. מ"מ לא מסתבר לחלק דהא לענין יין לא מצינו בפוסקים חילוק בין חבית קטנה לגדולה. ואף דהוי מחלוקת הפוסקים כמש"ל. מ"מ כבר כתב הח"ס סי' שמ"א דכיון דקבורה דאורייתא אזלינן בספיקו לחומרא לעסוק בקבורתו. רק יש לקברו מן הצד ולא אצל ישראלים אחרים. כמש"ש הח"ס שאין לקבור רשע אצל צדיק. וגם דעיקר נראה דגם הטוש"ע מודו דרוב נהרות יש בהם עקולי ופשורי:

ובאמת עדיין קשה על הרמב"ם דהו"ל להביא סברא דעקו"פ דנ"מ היכא שיודעים בבירור שאין שם עקו"פ וכמש"ל. ובא לידי כעת ס' הרמב"ם עם חי' רדב"ז וראיתי שכתב הטעם משום כאן נמצא כאן היה. ודבריו נפלאים דא"כ למה להש"ס שם סברא דעקו"פ. ונראה בדעתו ובדעת הרמב"ם דהנה סברא דכאן נמצא כאן היה פליגי בה אמוראי בכתובות ע"ה ע"ב ודף ע"ו ע"ש. וסוגיא דב"ב דף כ"ד משמע ליה דלא ס"ל דכנכ"ה דהא גבי ענבי מצנעי פסק הרמב"ם דאמרינן כנכ"ה וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו שם. ובסוגיא שם משמע דרק למאן דלא ס"ל כר"ח אמרינן שהענבים מכרם זה משום דעינבי מצנעי וכמ"ש הרא"ש שם. ולזה ס"ל להרמב"ם דלמ"ד כנכ"ה א"צ כלל לסברא דעקו"פ דבלא"ה אזלינן בתר העיר שנמצאת החבית כנגדה משום כנכ"ה. והיינו היכא שהנהר קרובה כ"כ להעיר עד ששם העיר עלי'. דבלא"ה לא שייך כנכ"ה. כ"נ בדעת הרדב"ז שהבין כן בדעת הרמב"ם. ומיושב בזה מה שלא הביא הרמב"ם סברא דעקו"פ. לפי שלא הוצרך לזה לסברא דכנכ"ה. ועדיין קשה דהא נ"מ היכא שנמצאת החבית כנגד עיר וסמוך לה. אבל אין זה מכלל העיר דנימא כנכ"ה. ומ"מ משום סברא דעקו"פ יש לתלות שבאה מהעיר הזאת. וצ"ל שהרמב"ם לא נחית לחילוקים אלו כיון שלא נזכרו בפירוש בש"ס:

והרמב"ן במלחמות ביבמות קט"ו כתב דלהכי ס"ל לרבא דלא חיישינן לתרי יצחק משום דכיון שידוע שזה בא מקורטבא אמרינן כאן נמצא כאן היה והוא מקורטבא ולא ממק"א. והקשה הנ"י שם דהא בכתובות ע"ו פליג רב אשי על רבא ולא ס"ל סברא דכנכ"ה. וקיי"ל שם כר"א. ותירץ דאפשר יש לחלק בין איסור לממון. והנו"ב מ"ק חאה"ע סי' ל"ו כתב דרק להוציא ממון מחזקתו ל"א כנכ"ה. והשב שמעתתא שמעתא ז' פי"ח הקשה דהא ר"א ס"ל שם דאף להחזיק הבעל בכתובתה ל"א כנכ"ה וצריך שיביא ראיה שהיו בה עד שלא נתארסה ולא סגי שיביא שהיו בה כשנתארסה. והקשה שם מזה על הפוסקים שתפסו בהחלט בכל מקום סברא דכנכ"ה דהא לא קיי"ל הכי ע"ש בפי"ז ולענ"ד לק"מ דהא דרב אשי לא ס"ל סברא דכנכ"ה היינו רק התם דאיכא חזקה דגופא כדאיתא בסוגיא שם ע"ה ע"ב. וכ"כ רש"י ותו' שם ע"ו ע"א דלהכי קאמר ר"א דהוי סיפא כמנה לי בידך ומהני לה חזקת גופה וע"ש בתד"ה רישא וד"ה ואמאי. וגם לפמש"ש התו' מקודם דר"א ס"ל כשמואל דכיון דנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה משמע דס"ל לר"א סברא דכנכ"ה ע"ש ע"ו ע"ב תד"ה כל. ושיטה זו דורשת אריכות ואין עתותי כעת בידי. אבל עכ"פ היכא דליכא חזקה דגופא שפיר ס"ל לר"א כנכ"ה. ובהא דיבמות קט"ו אין שייך לומר שיש לו חזקת חיים. דאף אי נימא שזה יצחק אחר הלא ג"כ היה לו חזקת חיים. ובכ"ז הרי הוא מת לפנינו. וא"כ אין חילוק בין יצחק זה ליצחק אחר. ואף שהב"ש סי' י"ז סקפ"ד לא ס"ל סברא זו. כבר חלק עליו הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' ל"א ע"ש. ומיושב שפיר קושית הנ"י על הרמב"ן וקושיית הש"ש על הפוסקים. וגם דברי הנו"ב סי' ל"ו שם קשים בזה. ועכ"פ בנ"ד שפיר י"ל דס"ל להרמב"ם כנכ"ה כמ"ש הרדב"ז. ומדברי הרדב"ז מוכח כמש"ל דאף שצריך לסברת כנכ"ה גם סברת רוב בכ"ז אמרינן כנכ"ה. דהא הכא איירי שרובם ישראלים כמפורש בש"ס בב"ב כ"ד:

עכ"פ בנ"ד נראה דוודאי יש עקולי ופשורי וכמש"ל שישנם בכל הנהרות אין לתלות רק ממקומות הסמוכים ואזלינן בתר רוב היושבים בסביבות המקום. ואם נמצא ממש נגד העיר יש לדון דניזל בתר רוב יושבי העיר ובפרט אם הנהר סמוך לעיר באופן שי"ל כנכ"ה וכמש"ל בדעת הרמב"ם לדעת הרדב"ז. ומלשון מעכ"ת אין מובן כוונתו כי כתב פה על יד הנהר דיניסטר נמצא איש צף ע"פ הנהר. ואולי כוונתו שבפה עירו שהוא ע"י נהר דיניסטר נמצא וכו'. ולפ"ז נמצא נגד העיר ממש. ורק אם ידוע שזה כמה שנים לא נחסר שום אדם בעירו. אזי אין לתלות בעיר רק בהסביבה. ואם ידוע שאין בנהר ההוא עקו"פ אזי יש לילך בתר רובא דעלמא וכמש"ל, ואף שלדעת הרדב"ז אמרינן כנכ"ה מ"מ הרי דעת רוב הפוסקים שתלוי אי איכא עקו"פ:

ויש לדון לכאורה בנ"ד דאף היכא דהרוב הם ישראלים וצריך לקברו בקברי ישראל. מ"מ אין לקברו אצל ישראל רק להרחיק ד' אמות. דהא כשקברו את הישראל קנה מקומו וזכה ג"כ בזכות זה שע"פ דין אסור לקבור אצלו רשע. והנה בממון לא אזלינן בתר רובא וה"ה בנזק ובושת ובכל דבר שנוגע בין אדם לחבירו. וה"ה הכא יהא אסור לקברו משום שמא הוא מהמיעוט. אכן באמת נראה שז"א דהא כבר כתב ההפלאה ספ"ק דכתובות ושאר מפרשים דהיכא דאזלינן בתר רוב זה לענין איסור. אזי אף שמתגלגל מזה נ"מ לענין ממון לא חיישינן תו למיעוטא. וה"ה הכא שע"י הרוב מחזיקין אותו לישראל לעסוק בקבורתו ולקברו בקברי ישראל. הוי כישראל ודאי אף לקברו אצל ישראל. ועוד דהא באמת אין קנין למת כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' זו"מ הי"ב. והא דאיתא ביבמות ס"ו ע"ב דקנינהו מת. אינו בתורת קנין רק מצד איסור הנאה קרי לה קנין. ורק יהושע תיקן דמ"מ קנה מקומו בב"ק פ"א וג"ז אינו בתורת קנין רק שאסור להזיזו ממקומו. ואיסור הנאה בקבר תלוש הוא מגזה"כ ולא מצד קנין. וא"כ לא שייך לומר דמיקרי ממון דלא ניזל בתר רובא. ועוד דהא כשקוברו אינו עושה שום דבר במקום הקנוי לו. רק שגורם לו צער ובזיון. ובזה ודאי אזלינן בתר רובא אף בהנהו נזקין דפ' לא יחפור כיון שעושה בתוך שלו. דהא הטעם דל"א בתר רובא בממון הוא מצד שהוא מוחזק. אבל הכא אינו מוחזק רק בשלו, ועוד יש לחלק בזה ואקצר. ולזה היכא דרובם ישראל יש לקברו אצל ישראל. דההרחקה עצמה הוי בזיון להמת הנמצא. ונראה שיש להרחיק ששה טפחים. דהא בלא"ה קיי"ל בטור סי' שס"ב שיש להרחיק ו"ט בין קבר לקבר רק שאנו מקילים בזה מטעם שהובא באחרונים. אבל בכה"ג אוקמא אדינא. ויש מקום לדון לקברו בפ"ע ע"פ המנהג שהובא בח"ס סי' של"ג ליחד להרוג קבר בפ"ע. וה"ה בנטבע ע"ש הטעם. ואף דהח"ס דחה שם מנהג זה. מ"מ בנ"ד יש להניחם לנהוג כן:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה