אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה

חלק אורח חיים

סימן לה

כבוד ידידי הרב הגאון ובו':

ע"ד אחד שלמד מלאכת השחיטה בעירו ולא השיג עדיין כתב קבלה מהרב דמתא לפי שלא ידע עדיין בבדיקות כראוי. ושם יש שוחטים קבועים. והרב מקבל שכירותו ע"י השוחטים מהוספה מיוחדת שיש עבורו על כל גסה ודקה. והנה קמו איזה מפלגת אנשים עם המורה הוראה שבעיר ההיא וצוו להאיש הנ"ל לשחוט בעיר ולקבל שכר השחיטה לעצמו ולקפח פרנסת הרב והשוחטים. והאיש הזה לקח כתב קבלה מאיזה רב אחר. והרב דמתא שלח לו באיסור שלא ישחוט בלא רשותו ולא שמע לקולו באמרו שנתקשר עם הצד שלו על תנאי שלא ישמע להרב ולא ידבר עם הרב כלל ואומר שמראה סכינו להמורה. והכריז הרב דמתא על שחיטת האיש הלז שהיא אסורה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה לא אוכל להאריך מעוצם טרדותי וענינים שונים המוטלים עלי בעת להשיב הלכה למעשה. לזאת ארשום בקוצר את הנלע"ד בזה:

הנה השו"ב הזה שלש רעות עשה. תחילת דינו שהעיז לשחוט בלי רשות הרב דמתא. שנית שמשיג גבול השוחטים הקבועים ומקפח פרנסתם. והאחרון הכביד שמקפח פרנסת הרב דמתא ומבטל יסוד השכירות שהוגבל עבורו:

והנה מה ששוחט בלי רשות הרב דמתא דינו מפורש בחולין דף י"ח ובטוש"ע סי' י"ח סי"ז להבדילו מקהל עדת ישראל ורק שהרא"ש כתב והובא בטוש"ע שם דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים. והנה הש"ך כתב שם בסק"כ דלהרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו הטעם שמא יארע שישחוט בסכין פגום אין יכולים למחול. וקשה איך סתם בש"ע נגד דעת הרמב"ם וסמ"ג וכלבו. וגם דברי הטוש"ע צ"ע דמה טעם הוא זה שמחלו על כבודם לפי שהם זהירים וזריזים. הא טעם שצריך להראות סכינו הוא מפני כבוד החכם וכפירש"י והר"ן בחולין שם ולזה מהני מחילתו וכמ"ש הש"ך שם. ואין נ"מ אם השו"ב הוא זהיר או אינו זהיר כי הכל תלוי במחילת החכם. ונראה שזוהי כוונת הטוש"ע לצאת ידי שני הטעמים. דאף לטעם הרמב"ם וש"פ שמא ישחוט בסכין פגום. מ"מ כיון שיודע החכם שהשו"ב הוא זהיר וזריז מותר לו למחול על כבודו. שוב מצאתי שכ"כ בתב"ש סי' י"ח ס"ק ל"ה. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. וכן ראיתי בעיקרי דינים חי"ד ס"א אות ל"ה שכתב בשם הכנה"ג והמבי"ט וש"פ דדוקא להממונים וידועים מותר למחול על כבודם. אבל לשו"ב שאינו ממונה אסור להם למחול ע"ש:

ובאמת צריך להבין דברי הרמב"ם וש"פ שכתבו הטעם שמא ישחוט בסכין פגום. והלא מפורש בדף י' ע"ב וי"ז ע"ב שלא אמרו להראות סכין לחכם רק משום כבודו של חכם ולא משום חשש פגימה. משום דע"א נאמן באיסורין. והלח"מ נתקשה בזה ותירוצו צ"ע ע"ש. והנראה דהנה בחולין י"ח איתא שאם לא הראה סכינו לחכם ונמצא סכינו יפה מנדין אותו ואם נמצא אינו יפה מנדין ומעבירין אותו. ולכאורה קשה דבלא נמצא יפה ראוי להעבירו בלא"ה אף אם אין שם חכם ושחט ונמצא פגימה בסכינו באופן שידוע שהיתה הפגימה קודם השחיטה וכגון שעדים ראו הסכין קודם שחיטה ודאי מעבירין אותו כדאיתא בב"מ ק"ט ובח"מ סימן ש"ו טבחא שתלא וכו' דאפסדי מסלקינן להו. וצ"ל דהכא בחולין איירי שנמצא הסכין פגום לאחר השחיטה וכן הוא לשון הרמב"ם ספ"א מה"ש. דבעלמא אין מעבירין אותו משום דאפשר שנפגם בשחיטתו או במפרקת. וכן קיי"ל בח"מ שם וביו"ד סי' י"ח שאם נמצא פגימה אחר השחיטה פטור מלשלם לפי שהוא ספק ע"ש באחרונים. ומ"מ הכא שפשע ולא הראה סכינו לחכם קודם שחיטה מעבירין אותו לפי שאנו דנין שזה רגלים לדבר שהפגימה היתה קודם שחיטה ג"כ. ודנין בו דין טבח שניבל דמסלקינן ליה. ועפ"ז נראה לישב הא דאיתא בש"ס שם שמכריזין אבישרא שהוא טריפה. וקשה דמאי קמ"ל פשיטא שטריפה כיון שנמצא סכינו פגום ומה שייך זה לשלא הראה סכינו לחכם. אבל הכוונה נראה שאף אם שחט כמה בהמות ובדק הסכין בין בהמה לבהמה שע"פ דין בנמצא אח"כ פגום לא נטרפה רק האחרונה. והכא מטרפינן כל הבהמות ששחט בסכין שלא הראה לחכם. ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם בספ"א מה"ש שכתב שמכריזין על כל בשר ששחט שהוא טריפה. וקשה שהוסיף בלשונו על כל בשר. אבל הכוונה כמש"ל משום דהבשר ששחט ונמצא סכין פגום הוא טריפה בלא"ה. ולשון טריפה הוא לאו דווקא. דהא בסכין פגום הוי נבילה. ואפשר לומר דמשום דהוי רק חומרא שחוששים ששחט בסכין פגום אף דמעיקר הדין הוא נאמן כדאיתא בדף י' ע"ב. לזה קרי לה טריפה] ועדיין קשה דאטו בשביל שלא חשש לכבוד החכם ולא הראה לו סכינו. בשביל זה נאמר שרגלים לדבר שהיה הסכין פגום קודם שחיטה. ולזה הוכיח הרמב"ם שעיקר הטעם הוא שמא ישחוט בסכין פגום. ולזה כשלא הראה סכינו חיישינן לזה ורגלים לדבר ששחט בסכין פגום כיון שנמצא פגום לפנינו [ובזה צל"ע אם הכוונה בש"ס שלא נמצאת סכינו יפה היינו אם הטבח החזיקו בחזקת יפה ונמצא שאינו יפה. או אף אם הטבח לא בדקו בעצמו עדיין ולא החזיקו בחזקת יפה. ולשון הרמב"ם משמע כן שכתב שנמצאת יפה ובדוקה ע"ש]:

ונראה סברת הרמב"ם בזה דהנה הרמב"ם בפ"ד מה"ש הביא רק הא דאבדו גדייו ונמצאו שחוטים כשרים והשמיט הא דנגנבו וכבר נתקשו בזה המפרשים. ובמק"א כתבתי בזה שטעמו משום דהא עיקר ההיתר בזה הוא משום שרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם. וידוע שרוב מומחים בשחיטה אינם גנבים או שרוב הגנבים אינן מומחים לשחיטה וא"כ הכא בנגנבו איכא רוב כנגד רוב וכעין הא דאיתא בכתובות דף ע"ז שרוב נשים בתולות נישאות ורוב הנשאות בתולות יש להן קול. וכן בחולין דף נ"ג רוב אריות דורסים ורוב הדורסין אין צפורנן יוצאת. וכיון דהוי רוב נגד רוב אוקמא בחזקת איסור שאינה זבוחה ויש להאריך בזה. וה"ה הכא כיון שלא הראה סכינו כדין. איתרע חזקתו חזקת כשרות שלו. כי רוב טבחים המצויין אצל שחיטה הם יראי ד' ומראים סכינם כדין. והנה כשמוצאים אצל טבח שסכינו אינו יפה אנו דנין שמקרה הוא והשתא הוא דאיקרי ליה הכי וכמבואר בפוסקים בשם הרשב"א משום שיש לו חזקת כשרות ומומחה. והנה ידוע שרוב בנ"א אינם מומחים לשחיטה. וכבר נתקשו הפוסקים למה נאמן השוחט על שחיטתו הא איתחזיק איסורא. ותירצו משום דרוב מצויין מסייע לזה. והנה כל סכין קודם שתקנוהו הוא בחזקת פגום כידוע שכל סכין צריך להשחיזו ולהעמידו וא"כ הרי יש כאן שני חזקות חזקת הסכין שהוא פגום וחזקת איסור של הבהמה. וידוע מ"ש הריב"ש בסימן שע"ט ששני חזקות עדיפא מרובא. וצ"ל דהכא מסייע להרוב חזקת כשרות של השוחט ואוקמא חזקה להדי חזקה ונשאר רק חזקה אחת נגד הרוב. והנה להראות סכין לחכם צריך רק כשהוצרך תיקון והשחזה. אבל אם כבר הראהו לחכם והרי הוא בחזקת בדוק אם ירצה לשחוט בו אף לאחר יום או יומים פשוט שא"צ להראותו עוד. רק אם יש חשש שנתקלקל הסכין וצריך בדיקה מדאורייתא אזי צריך להראות. וכן איתא בחולין דף י' ע"ב שבין שחיטה לשחיטה א"צ להראות לחכם. והיינו משום שאף אם שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין כשירה שחיטתו כדקיי"ל בסי' י"ח. ולא הצריכו בדיקת חכם רק במקום שהסכין צריך בדיקה לעיכובא ולזה אם לא, הראה לחכם איתרע חזקת כשרות שלו. וגם יצא מרוב מצויין אצל שחיטה כמש"ל דרוב מצויין א"ש מראים סכינם לחכם כדין. ולזה אסורה שחיטתו מדינא:

וממילא מוכח שעיקר מה שצריך להראות סכינו לחכם הוא מצד חשש שישחוט בסכין פגום. דאלת"ה יקשה למה החמירו כשלא הראה להטריף הבשר ששחט. והא דאיתא בש"ס שלא אמרו רק משום כבודו של חכם נראה הכוונה דבאמת כדי להוציא הסכין מחזקת פגום הוי סגי להראות לעוד אחד שיהיו שני עדים עליו. ורק הצריכו להראות דוקא לחכם משום כבודו ש"ח. וזהו מקור הרמב"ם שכתב הטעם משום פגימה. ולפ"ז יתחדש לנו שאם הראה סכינו לאחר מקודם שחיטה, אזי אם אחר שחיטה לא נמצא יפה. בכ"ז אין מעבירין אותו ואין אוסרים כל הבשר אם שחט כמה בהמות ובדק הסכין בין שחיטה לשחיטה. כיון שיש שני עדים על הסכין וא"צ לסברא דרוב מצויין לענין זה:

והנה בשו"ע סי' י"ח סי"ז לא הביא דין שמכריזין על הבשר שהוא טריפה. ואולי ס"ל דלא הוי טריפה רק בשר הבהמה ששחט עכשיו. ורק החמירו להכריז. והיינו משום שהיה מנהגם במקצת מקומות להכריז על הטריפות כדאיתא בחולין דף צ"ד. והכא החמירו להכריז אף במקום שאין מכריזין. והענין שמתוך שנחשד לשחוט קודם שהראה לחכם חשבינן ליה חשוד למכור טריפה. ולזה מכריזין שידעו שהוא טריפה. וזהו הטעם של המנהג במקומות שמכריזין כדי שידעו ליזהר מטריפה ע' בחולין שם. וזה שייך רק אם שחט לעצמו ולא בשוחט לאחרים ואצלינו שכל השוחטים שוחטים לאחרים אין שייך דין זה. ולזה לא הביא הרמ"א דין זה דהכרזה. ועוי"ל אף לפמש"ל להוכיח מלשון הרמב"ם והטור שכל הבשר טריפה. שמטריפין אף אותם שאומר שבדק אחר שחיטה ונמצא יפה. מ"מ אפשר לא קנסוהו בזה רק בשוחט לעצמו ולא לאחרים. אך לפמש"ל דמדינא י"ל דטריפה. אין לחלק בזה. שוב ראיתי בחידושי הריטב"א בחולין י"ח שכתב דהא דלא נמצא סכינו יפה לא איירי בסכין ששחט בה דודאי הויא נבילה אם נמצאת פגומה. אלא איירי שמצאו אח"כ סכינו אינו יפה. וקנסינן לאסור אף מה ששחט בסכין יפה. או דאיירי ששחט ונאבד הסכין ולא נמצא סכינו לבדקו אם הוא יפה עכ"ד. והנה בנאבד הסכין י"ל דהטעם כמש"ל דחיישינן ששחט בסכין פגום. אכן מ"ש דאסרינן מה ששחט בסכין יפה קשה טובא דאיך אפשר לאסור למפרע כל מה ששחט והיכן מצינו כה"ג לאסור למפרע. ונראה כוונתו דאמרינן הבשר ששחט בסכין שלא הראהו לחכם אף שאומר שהיה יפה שבדקו גם אחר שחיטה. והיינו כמש"ל משום דלא סמכינן על בדיקתו. ובאמת מוכח בש"ס כהריטב"א דאיירי שמצאו סכינו באיזה זמן אח"כ שאינו יפה ולא תיכף אחר השחיטה. דהא רב אשי כדאיקלע גבי רבא בר חיננא היה כבר אחר שהעביר את הטבח. ורב אשי בדק סכינו ומצאו יפה והכשיר את הטבח. ומשמע שאם לא מצאו יפה היה אוסרו. אף דמשמע שכבר היה איזה זמן אחר השחיטה. ונראה לישב בזה הא דאיתא שם דרבא ב"ח הכריז על הבשר שהוא טריפה. וגבי ר"א נזכר רק שהכשיר הטבח. והול"ל שהתיר את הבשר ג"כ. ודוחק לומר שסמך הש"ס דממילא מובן שמותר הבשר. אבל לפמש"ל דאיירי שכבר נמשך הענין זמן גדול. י"ל שהבשר כבר נמכר לנכרים. ולא היה עוד נ"מ לענין הבשר:

עכ"פ בררנו שדברי הרמב"ם וסמ"ג וכלבו יש להם יסוד גדול בש"ס ושגם הרא"ש וטוש"ע ס"ל כדעתם שהצריכו להראות לחכם משום חשש פגימה. וא"כ ממילא מתבאר דהיכא שהעיז לשחוט נגד רצון הרב. והרב גילה דעתו בפירוש שאינו מוחל על כבודו. הרי איתרע חזקת כשרותו ויצא מכלל רוב מצויין א"ש מומחין וכמש"ל. ולזה יש לאסור שחיטתו. ואף בנמצא סכינו יפה כבר כתב הריטב"א בחולין דף י"ח שאם מה שלא הראה סכינו הוא במרד ובמעל בשר שחיטתו טריפה אף בנמצא סכינו יפה ע"ש. והכא אין לנו מרד ומעל יותר מזה שהרב התרה בו שלא ישחוט והוא שוחט וגורם עי"ז מחלוקת בעיר. ונראה דהכא אסור להרב למחול על כבודו וכמ"ש הש"ך לדעת הרמב"ם וש"פ הנ"ל. ובארנו למעלה דהאידנא מוחלים בשביל שממנים שוחטים זהירים וזריזים. אבל זה הרי ראינו שאינו זריז וזהיר שהעיז כ"כ נגד הרב וגורם מחלוקת וגוזל השוחטים הקבועים. א"כ לאיש כזה לא מחלו חכמים ואסור למחול לו כנ"ל. וכבר כתב בשו"ת ב"ח הישנות סי' ה' שהרב יכול לאסור שחיטה השו"ב ששחט בלא הסכמתו וכן החמיר מאוד בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו שאסור לשחוט בלא הסכם הרב דמתא. וממילא בנ"ד ודאי כדין עשה הרב שהכריז על שחיטתו שאסורה כנבילה וטריפה. וחלילה לבר ישראל כשר לאכול משחיטתו:

ואף שאומר שהמורה הוראה רואה סכינו ונותן לו רשות לשחוט. זה אינו כלום דבמקום הרב דמתא אין להמורה שום רשות וכח. וה"ז דומה למה שהיה בזמן הש"ס אב"ד וחכם. שהאב"ד הי' העיקר וכן האב"ד לעומת הנשיא כדאיתא בהוריות י"ג ע"ב. וגדולה מזו מצינו בשו"ת נו"ב מ"ת חי"ד סי' מ"ח שאסרו שחיטת השו"ב ששחט שלא ברשות רב הגליל ואף הכלים שנשתמשו אוסר שם. ואף שידוע שבכל עיר היה רב מיוחד ורק שהיה תחת השגחת רב הגליל. ומכ"ש שאסורה שחיטת מי ששוחט ברשות המורה נגד הסכם הרב דמתא. ואף לשני עדים על סכינו אין לחשבם. דודאי אינו מראה סכינו קודם כל שחיטה להמורה. ולבד כל אלה נראה דערביך ערבא צריך. וגם את המורה ראוי להעביר ולאסור הוראתו. וכי זה הוא אורחות צדיקים ומורי הוראות בישראל לגרום מחלוקת בישראל ולסייע ידי עוברי עבירה לקפח פרנסת השו"ב הקבועים ופרנסת הרב דמתא. ולהעיז נגד הרב אשר משפט המורה לסור למשמעת הרב תמיד. וחלילה לקבל תורה והוראה מאיש כזה אחרי אשר אנו רואים שהוא מתיר איסורים חמורים כאלה בפרהסיא. ואיך נאמר לסמוך על מה שהוא רואה סכינו של השו"ב אחרי שהוא בעצמו איננו בחזקת נאמנות וכשרות. וכמו דקיי"ל בשו"ב אם נודע ששחט במזיד בפגימה והוחזק בזה. שמעבירים אותו ואבד חזקת כשרותו לדעת כה"פ. כן במורה אם ראינו שהורה במזיד שלא כהלכה בשביל תאות הכבוד או הבצע וכדומה והוחזק בכך. בודאי מחויבים להעבירו מהוראתו ולהכריז שאסור לסמוך עליו. ולא מן דין סמוכו לנא. וע' בכו"פ סי' י"ח שבדיקות הסכין הוי ג"כ כמו הוראה. ובפרט בנ"ד י"ל דמיקרי המורה חשוד לאותו דבר. כיון דחזינן שמחפה על מעשי השוחט הזה ומצדיק מעשיו הרעים. והשוחט לפה"נ הוא מטה רשע ביד המורה לרדוף את הרב דמתא ולהפיח עיר ומתים ובודאי יחפה עליו אף אם ימצא בסכינו דבר שלא כהוגן. וכעין זה כתבו הרא"ש וש"פ גבי הא דשחט נגד תקנת הקהל דהוי כחשוד לאותו דבר. אף דהוי שני איסורים נפרדים והובא זה ביו"ד סי' א' סי"א ובש"ך שם ס"ק ל"ח. ועמ"ש בזה בס"ד בחיבורי ח"ב סי' א':

והשנית ששנה השוחט הזה בחטא שמקפח פרנסת השו"ב הקבועים. והיא גזילה גמורה. דהנה כבר כתב העיקרי דינים בח' או"ח סי' ג' בשם חקרי לב ועוד פוסקים ששו"ב דינו כרב וש"ץ לענין לסלקו ממינויו ולענין התמנות בנו אחריו ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר יצחק חי"ד סי' ג' בזה ששו"ב שנתקבל בעיר אמרינן שקבלוהו לעולם. והביא ג"כ מעק"ד הנ"ל. וכ"כ הח"ס בחח"מ סי' ר"ה ר"ו דברב וש"צ אף שנכתב בכתב שנתנו לו זמן מוגבל. מ"מ אמרינן שקבלוהו לעולם ולא יוכלו לסלקו אם לא שנמצא בו איזה פגם שנפסל ע"פ דין ע"ש וא"כ ה"ה בשו"ב כנ"ל. וכן מסתבר דשו"ב ודאי יש הידור וחומר במלאכתו יותר מש"צ. דתפילה הוי דרבנן. וגם המכשול אינו גדול כ"כ אם הש"ץ איננו הגון דהא כל אחד מתפלל לעצמו. אבל השו"ב אם אינו הגון אפשר שיכשיל את כל אחד באיסורים דאורייתא נבילה וטריפה ויעברו ע"ז כמה פעמים ביום. וגם ידוע חומר מאכלות אסורות שמטמטם הלב וע' תו' שבת י"ב ע"ב ד"ה ר"נ. ולזה אם החמירו בסילוק ש"צ משום פגם. מכ"ש שיש להחמיר בשו"ב שלא לסלקו דהוי הפגם יותר גדול. וכן מבואר באחרונים שאסור לסלק שו"ב. וממילא קם דינא שנתקבל לעולם וכמש"ל מהח"ס ובא"י ונתברר שזה המשיג גבולם הוא גזלן גמור. ולדעתי קרוב לומר שכל מי ששחט אצל השוחט הזה מחויב לשלם להשוחטים הקבועים את דמי השחיטה. והוא אצלם גזל גמור. כי כשקבלום לשו"ב נתחייבו לשלם להם כל הכנסת השחיטה. ואף כפועל בטל אין ראוי לנכות להם. כי ידוע שיותר הוי ניחא לשחוט בעצמם ולקבל השכר משיבוא אחר להשיג גבולם ולעשות מחלוקת ויצטרכו לתבוע שכרם בדינא ודיינא. ודמי לאוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. והעיקר שבכ"מ שהמלאכה אינה למשא עליהם רק לכבוד. א"צ לשום כפועל בטל. ואחרי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך בזה. רק באתי לבאר שהדבר גזל גמור מצד זובחי הזבח ומצד השוחט. וע' בשו"ת שבסוף שו"ע הגאון החסיד מהרש"ז זצ"ל סי' ט' שהאריך לבאר אשר השו"ב המשיג גבול שו"ב הקבוע פסול לשחיטה. כי הרי עכ"פ הוי רשע דלא גרע מעני המהפך בחררה. ואיך יסמכו על שחיטת איש הנקרא רשע מדינא דגמרא ע"ש שדבריו חוצבים להבות אש. ונראה שלא ביאר שם דהוי גזלן משום שעיקר הגוזלים הם זובחי הזבח. והוא עובר על לפני עור. וגם כמאמרם ז"ל בקדושין נ"ו ע"ב לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ועכ"פ הוי רשע משום עני מהפך בחררה. וזוהי כוונת הרב זצ"ל. ובזה מיושב מה שקשה עליו טובא היכי קרי לה עני המהפך בחררה. הא כתבו התו' בקדושין דף נ"ט ע"א ועוד כמה פוסקים והובא להלכה בח"מ סי' רל"ז דבדבר שאינו מצוי כגון במציאה וכדומה ליכא דין דעני המהפך וא"כ בנ"ד ודאי אין מצוי מקום לשחוט כידוע. ואיך החליט דהוי רשע משום דין דעני המהפך בחררה. אבל כוונתו כמש"ל דכיון שהם אסורים לתת לשחוט לשוחט אחר. ממילא זה הבא לשחוט במקומו הוי רשע. דלא גרע זה מדין עני המהפך דהוי רשע אף שהמוכר אינו עושה שום איסור במה שמוכר לזה השני וכ"ש הכא שהנותן לשחוט הוא גוזל גמור. וידוע שהמסייע את הגזלן הוא חוטא פושע ורשע כמו הגזלן:

ועוד כתבו כמה אחרונים דכיון שהוחזק לעבור על איסור הסגת גבול הוי כמומר לדבר אחד ששחיטתו אסורה לדעת הרמב"ם והובא בש"ע סימן ב' ס"ו. וכבר כתב שם בכו"פ דלהכי לא הביא הרמב"ם דין דנגנבו גדייו משום דס"ל דחשוד על הגניבה חשוד על השחיטה. ובאמת דבריו צ"ע לענ"ד דהא גם להרמב"ם בעינן שיהא מוחזק לכך שאז נקרא מומר אבל בפעם אחד לא נפסל וכמפורש בשו"ע שם. וא"כ שפיר הוי מצי לאתויי הא דנגנבו דמנ"ל לחוש שהוחזק בכך. והעיקר בטעמו לענ"ד כמש"ל שיצא מכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ולא אאריך בענין זה באשר מעכ"ת הביא הרבה אחרונים שכתבו לפסול בהוחזק בכך לדעת הרמב"ם ואין הספרים ת"י לדעת יסוד דבריהם. ובפרט שכבר בארנו בס"ד שיש לאסור שחיטתו אליבא דכו"ע. ועי' בעיקרי הד"ט ס"א אות נ"ג שהביא בשם שו"ת נאמן שמואל סי' ל"ב שהחשוד על הגזילה חשוד על השחיטה. ואין ספר הלז ת"י. ובנ"ד יש לדון וההכרח לקצר וע"ל סי' קל"ד:

וראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ס"ג בשו"ב שבא לעיר ושחט שם ולא בא לפני המורה וב"ד שבעיר להראות סכינו. וכתב דאף שראוי להעבירו דלא מחלו חכמים כבודם רק לשוחטים הממונים וקבועים אבל לא לשוחט הבא ממקום אחר לשחוט במקום שיש שו"ב קבועים. ואיתא בחולין י"ח דאף בנמצאת סכינו יפה מעברינן ליה. אבל בזה הוי קלקלתו תקנתו דבש"ס איירי באופן שאם היה מראה סכינו היו מרשים לו לשחוט. אבל הכא אף אם היה רוצה להראות סכינו לא היה הרב מרשהו לשחוט מפני קיפוח פרנסת השו"ב. ומה שלא הראה סכינו אינו משום אפקרותא בכבוד החכם. רק משום שרצה להרויח שכר השחיטה. ובזה לא גזרו להעבירו אף שמשיג גבול השוחטים. מ"מ לא גרע מגנב. וחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה. רק משום שיש קצת אפקרותא וגם שאינו שוחט במתינות לפי שירא שלא יראו אותו. לזה צריך להעבירו על איזה זמן שלא ישחוט אף במקומו ויחזור לכשרותו עכת"ד. ולכאורה מבואר דעתו ששחיטת המשיג גבול כשירה והביאו מעכ"ת ג"כ וכתב שהמורה אומר שעל היתר זה הוא סומך. ובאמת נראה מדבריו שלא נשאל רק אם הוא כשר להיות שו"ב במקומו הראוי. אבל במקום זה ששוחט בלי רשות הרב. ודאי דמודה דשחיטתו אסורה. ובפרט היכא שהרב אסר בפירוש שחיטתו. ואטו אפקירותא שמתפקר בדיני התורה שהרב אומר לו שאסור לו להשיג גבול והוא אינו שומע גרע מאפקירותא בכבוד הרב לחוד. והא הכא תרוייהו איתנייהו כבוד הרב וגם כבוד דיני התורה וחלילה לאותו צדיק וחסיד שיתיר שחיטתו באופן כזה אבל כוונתו שם רק לענין אם צריך להעבירו לגמרי מאומנות שו"ב אף במקום שקבלוהו כבר בהסכם הרב דשם:

ולבד זה דבריו במחכ"ת תמוהים שכתב דמסיק הש"ס דאף בנמצא סכינו יפה מעברינן ליה. ובאמת מסקינן שם דבנמצא יפה אין מעבירין רק מנדין אותו. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע סי' י"ח סי"ז. ומ"ש שקלקלתו תקנתו צ"ע טובא דאטו בשביל ששוחט באיסור השגת גבול יהא כחו עדיף וכן קיי"ל במ"ק דף ט"ז ובח"מ סי' י"א שאם התרו ב"ד באחד שיבוא לדון עם מי שתובעו ואמר שלא יבוא מנדין אותו. ואף שמה שלא בא אינו מצד אפקרותא בב"ד רק מצד שאינו רוצה לשלם תביעת חבירו. מ"מ מנדין אותו. דאם אמר שאינו חושש לגזירת ב"ד מנדין אותו בלא"ה אף כשבא לב"ד וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' י"א ס"א. ואף דשם בעינן ג' התראות בבה"ב. כבר כתבו שם הפוסקים הטעם משום דתלינן שלא בא בשני ההתראות בשביל איזה אונס. ולזה קיי"ל שם שאם הוא בעיר סגי בפעם אחת ע"ש. וע' ב"י יו"ד ר"ס של"ד בשם הבעה"ת. וכן מצינו בהא דאסור לתלמיד להורות במקום רבו שלא חילקו הפוסקים. ואף במקום שהתלמיד עושה זה כדי להרויח ממון אסור. וכן מפורש בכמה אחרונים וכ"ה בריב"ש סי' רע"א. ועוד דלשיטת הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שהטעם הוא כדי שלא ישחוט בסכין פגום. אין נ"מ אם הוא נמנע להראות בשביל אפקרותא או בשביל שרוצה להרויח ממון. דהא אף למחול כבודו אסור להחכם כמ"ש הש"ך וכמש"ל. והנראה שגם העונג יו"ט לא כתב זה רק בעובדא דיליה שלא נזכר שהרב גזר עליו שלא ישחוט בלא רשותו. רק ששחט מעצמו בלי רשות הרב. ולזה אפשר שהיה שוגג בזה. והיה סבור דבכה"ג שהרב לא יחפוץ לראות סכינו הוא פטור מלהראות סכינו. אבל כשהרב גזר עליו שלא ישחוט והוא לא שמע לו. בודאי מודה שיש לאסרו. ובפרט לפמ"ש הריטב"א שאם עשה במרד ומעל אוסרים שחיטתו אף בנמצא סכינו יפה. ורב אשי היקל עליו אח"כ משום דספלי תלו בו. א"כ בכה"ג ודאי יש לאסור שחיטתו. דטפלי תלו בי' לא שייך הכא כיון דעכ"פ אסור לו לשחוט להשיג גבול שוחטים הקבועים. והעונג יו"ט לא הקיל עליו רק שלא להעבירו ממקומו הקבוע לו כמש"ל. ולהלן יבוארו דבריו עוד:

וגם מה שהחליט שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה הוא נגד דעת הט"ז והש"ך ודרישה וכמעט כל האחרונים שכתבו שאם הוחזק בגניבה חשוד על השחיטה לדעת הרמב"ם דהוי מומר לדבר אחד וכמש"ל. ונראה שתפס דעת המקילים בזה כדי שלא להעבירו ממקומו הראשון וכמש"ל אבל לא להקל על שחיטתו כששוחט באיסור השגת גבול:

והאחרון הכביד בנ"ד מה שמקפח שכירות הרב ואין לך אפקרותא גדולה מזו. וזה נוסף על איסור גזל שגוזלים עי"ז את הרב. וכבר בארנו שע"פ דין יש לחייב אותם לשלם להרב את הסכום שמגיע לו בעד כל העת. ונראה דבכה"ג ודאי מודה גם העונג יו"ט לאסור שחיטתו. דהא קיי"ל בב"ק דף כ"ז ובח"מ סי' תכ"א שעל הבושת אינו חייב רק במתכוין. וחייב במתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש. הרי לפנינו שאם כיון להזיק הוי כמו שמכוין לבייש. וה"נ כיון שכיון לקפח שכירות הרב ולהזיקו. נידון על האפקרותא כנגדו כאילו כיון להעיז נגד הרב. דהנה עיקר סברת העונג יו"ט שכתב שקלקלתו תקנתו צריך ביאור וכמש"ל. והנראה בביאור סברתו דכיון דמשום כבוד החכם נגעו בה. א"כ אינו חייב רק במתכוין לבייש ולהחציף. דלא עדיפא מדין בושת שבתורה שפטור באינו מתכוין. ולזה כתב כשמתכוין להרויח ממון פטור אבל בנ"ד שנתכוין להזיק את הרב. הו"ל כמתכוון להחציף כנגדו וכנ"ל. וא"ל דזה לא מיקרי מתכוין להזיק כי אילו היה דורש שיתנו קצב השכירות עבור הרב לא היו שוחטים אצלו ולזה ויתר ע"ז כדי להרויח שכר השחיטה. דז"א דמתכוין להזיק מיקרי כשעושה הדבר ההוא בכוונה. ואף שכוונתו בדבר זה לתכלית אחר ולא להזיק. אין אנו דנין על דברים שבלבו וכן מפורש בפירש"י בב"ק דף כ"ז שנתכוין להזיק היינו שנפל מן הגג ונתהפך ליפול כדי שיפול על האדם להנאתו. הרי מפורש שאף שכיון להנאתו מ"מ מיקרי מתכוין להזיק וחייב על בושת. וכ"כ בשטמ"ק שם שאף שנתכוין להצלת עצמו ולא להזיק את חבירו. מ"מ כיון שהנפילה על האדם היתה בכוונה מיקרי מתכוין וחייב בבושת. וע"ש שמבואר מה הכריח לרש"י לפרש כן. וכן מפורש בכתובות דף ל"ט שהאונס חייב בבושת אף שודאי אינו מכוין לביישה רק להנאתו ומ"מ חייב כיון שעושה הדבר בכוונה. וה"ה בנ"ד חייב על כבוד החכם כיון שעשה במתכוין אף שעשה זאת לטובת עצמו. רק אם לא היה מקפח פרנסת הרב. י"ל דהוי כמתכוין לאחר ונופל על זה דבבושת פטור בכה"ג ע' בב"ק דף ס"ו גבי נתכוין לבייש את הקטן. והכא לגבי השו"ב לא הוי בושת כלל רק קיפוח פרנסה. ועוד די"ל דלא הוי בזיון להחכם כלל. דמוכחא מילתא שלזה לא הראה לו סכינו לפי שידע שלא יתן לו רשות. אבל כשמקפח גם פרנסת הרב ומזיקו במעשיו בכוונה. חייב גם על הבושת דהוי כאלו כיון לביישו וכמש"ל. ואף שיש מקום לחלק. מ"מ העיקר כנ"ל. ובפרט לפמש"ל שלענ"ד עיקר סברת העונג יו"ט בזה מפוקפקת. וגם דנראה עיקר דתקנת חכמים היא להראות סכין לחכם ובפרט לדעת הרמב"ם וסמ"ג וכמש"ל:

והדבר היותר חמור שיש במעשה המורה והשוחט הללו שגרמו מחלוקת בעיר. ובלי ספק יש עי"ז חה"ש גדול ולומדי תורה מתבזים. וכמה לה"ר ורכילות נדברו בין שני הצדדים עי"ז ואולי גם מסירות ח"ו. והקולר תלוי בצואר גורמי המחלוקת. וידוע גודל עונש גורמי מחלוקת שעוברים על לאו דולא יהי' כקרח וכעדתו כדאיתא בסנהדרין דף ק"י. והמביא רבים לידי חילול השם הוא מן כ"ד דברים שמנדין עליהם כמפורש ברמב"ם ובש"ע סי' של"ד סמ"ג. וכן המחזיק במחלוקת שם סמ"ד. ותמה אני על עיר כבודה אשר רובם ככולם יראים ושלמים יסמכו על שחיטת איש שאין בו יראת שמים כזה ועובר תמיד על כמה עבירות וחייב נידוי בכל עת מכל אדם מישראל. ובסי' של"ד סי"ח מבואר שאף שלכבוד הרב אין מחרימין רק מנדין. מ"מ אם הוא מחזיק במחלוקת מחרימין אותו. והנה אצלינו אסור לנדות ולהחרים מחוקי הממשלה יר"ה. מ"מ הרי דיני המוחרם הוא שלא נשכר ולא נשכרין לו כדאיתא במ"ק ט"ו ובש"ע סי' של"ד ס"ב. וא"כ איך שוכרים אותו לשחוט אצלם. דכל ירא ד' ראוי לדעת שגזה"כ הוא בבעלי מחלוקת סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה שזה ג"כ כעין שמתא שיבדלו מקהל ד':

מסקנא דמילתא שאסור לאכול משחיטת השוחט הזה ששוחט נגד רצון הרב ושהרב אסר בפירוש שחיטתו. והרי זה כנבילה וטריפה פגול הוא לא ירצה. ובפרט שמקפח פרנסת הרב והשו"ב הקבועים בעיר. ורק כשיחדל מעשות הרע ויקבל על עצמו דברי חבירות בפני ב"ד ויפייס את הרב והשו"ב. אז יקח קבלה על שו"ב מרב מובהק ויוכלו להתירו להיות שו"ב באיזה קהילה שיבחרו בו. כי אחרי דאיתרע חזקת כשרותו בטלו כתבי קבלותיו והיו כלא היו:

סימן לו

ע"ד הכפרים זע' וזא' הסמוכים זה לזה ורק הנהר מפריד ביניהם. וזא' שייך לגליל נ' הרחוק משם ארבע פרסה ובכ"ז אחב"י שנמצאים שם היו שוחטים כל צרכם אצל שו"ב שבעיר כת"ר. ואף שנמנאו שוחטים בכפרים הסמוכים להם ששייכים ג"כ לנ'. בכ"ז שחטו אצל שו"ב דעירם וכן להוראות או"ה ושאר דברים פונים כולם לעירם ומתיהם קוברים ג"כ בעירם.. וזה י"ב שנה שנכנס עוד שו"ב לכפר הסמוך לזא' והתחיל לשחוט בזא' ונעשה שחיטת זא' הפקר לכל הקודם. ובכ"ז שחטו רובם אצל שו"ב דעירם. ואח"כ נתרבה השחיטה שם ע"י שבנו שם בתי מסכנות לאנ"ח. ובכ"ז היתה השחיטה בעירם כי הובילו מעירם טרפות לשם. וזה ב' שנים שבא קצב אחד לגור בזא' ושוחט בקביעות אצל השו"ב דני'. ועי"ז מקפח הכנסת השו"ב דעירם אשר נתקבלו שם זה ד' שנים ופזרו הון רב בשביל שהגידו להם שיהי' להם הכנסה מהכפרים זע' וזא'. וביקש מעכ"ת לדעת דעתי אם שייך חזקת השחיטה דשם לעירם ע"י ששחטו להקבלן שבעירם והוא הוביל הבשר לשם. ואסור לשו"ב מהכפר להשיג גבולם. או שייך שחיטת זא' להשו"ב דני' ששוחט שם זה שתי שנים. ואסור לשו"ב דעירם להשיג גבולו וכן אם יוכל מעכ"ת לתקן שלא ישחוט שם השו"ב דני' לבדו בלי צירוף שו"ב מעירם. באשר הבשר כשר מובא גם לעירם:

והנה חזקה לשחוט וודאי אין שייך כיון שכבר הוחזק למקום הפקר כמ"ש מעכ"ת. ומה שהקבלן היה מעירו ושחט אצל שו"ב דעירם. אין זה חזקה כי הסיבה לזה היה בשביל שהקבלן היה מעירם. וזה דומה להא דקיי"ל בחזקת ג' שנים בקרקע שאם ירד לפירות שהיתה ממושכנת אצלו וכדומה אינה חזקה. וכן אין לבן חזקה בנכסי אביו ולאשה בנכסי בעלה לפי שדרכם שלא להקפיד אם אוכלים פירות שדותיהם. וה"ה בנ"ד דודאי דרך כל איש לשחוט במקומו. ואדרבא היה מחויב לשחוט אצל השו"ב דעירו ולא היה יכול להביא לעירו שו"ב מהכפר. אבל עתה שהקבלן שוחט בהכפר שפיר יכול לשחוט אצל מי שירצה. ובלא"ה אין שייך כלל דין חזקה גבי שחיטה. דלא מצינו חזקה רק לענין מערופיא שהוא עסק נכרים כדקיי"ל בח"מ סי' קנ"ו. אבל לא עסק שעם ישראל. והכא בבשר הנמכר לאנ"ח לא שייך חזקה. כי כן דרכם למסור לקבלן ומחליפים הקבלן פעם בפעם למי שמוזיל המקח. וכבר כתבו האחרונים דבדבר שנעשה ע"פ ליצטאציא לא שייך דין חזקה:

ואף דמצינו דין חזקה גבי מצות כדקיי"ל בח"מ סי' קמ"ט ובאו"ח סי' קנ"ג. מ"מ גבי שחיטה לא שייך זה דהכא אין המצוה העיקר רק הריוח הוא העיקר. וע"ל סי' א' לענין אם נותנים מעות עבור המצוה אם שייך חזקה וחשש חשדא. ויש לדון בזה לענין כל חזקת שו"ב ואקצר כי בנ"ד לא שייך זה ובפרט שהחזיקו רק לשחוט אצל הקבלן שהיה בעירם. אבל לא לשחוט בכפר שם. ובודאי שאין מחזיקין ממקום למקום בכה"ג ובפרט אם עתה הקבלן הוא איש אחר:

ולזה נראה דודאי יכול השו"ב מני' לשחוט בזא' כיון שכן היה מכבר זה י"ב שנים. והשו"ב שבעירם נתקבלו זה רק ד' שנים. ובפרט שהכפר בעצם שייך לגליל נ' וכן כפר ני'. ואף שכשנתקבלו השו"ב דעירם שמו להם הכנסת כפר הנ"ל. וכבר כתבתי בחיבורי ח"ב סימן ב' דכל כה"ג שייך להם ההכנסה בכ"ז הכא אינהו דאטעו אנפשייהו. דהו"ל לאסוקי אדעתא שאפשר שיעמוד קבלן אחר שישחוט בכפר ולא בעיר וגם קבלן זה בעצמו היה אפשר שישחוט בכפר. ובכפר היה אז שוחט גם השו"ב מני' כמ"ש מעכ"ת. ואף שהרוב היו שוחטים בעירם. מ"מ לא שייך בזה למיזל בתר רובא. דהא לא היה זה בקביעות שהרוב ישחטו אצל שו"ב דעירם. רק כל אחד שחט אצל מי שרצה. ונזדמן שהרוב שחטו אצלם. ולא שייך לשעבדם בשביל זה לשחוט גם עתה הרוב אצלם. וגם דהקצב יכול לומר אני מן המיעוט. דהא כל עיקר הסברא בזה הוא מהא דקיי"ל בח"מ סי' קס"ג ס"ב שכל הנכנס לעיר נתישב שם על דעת להשתעבד בכל דבר שבני העיר משועבדים. וזה שייך רק בדבר שכולם שוים. אבל אם יש קצתם שפטורים משעבוד זה. יוכל לומר שחפצו להיות כהמיעוט שאינם משועבדים. דהא גם מן הרוב ששוחטים אצל שו"ב שבעיר היה יכול לשחוט גם אצל שו"ב מהכפר כיון שלא היה גבול לזה והיה כהפקר. ואף דהכא לא שייך סברא דאין הולכים בממון אחר הרוב. דבעניני מנהגים ותקנות המנהג לילך אחר הרוב בכל דבר כמבואר בפוסקים. אבל זה שייך אם מחולקים בדיעותיהם. אז הולכים אחר הרוב כי דינם כדיינים. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ל"ה. אבל בענין זה אין שייך רוב. והנה אם הרוב היו תמיד אנשים ידועים היה אפשר לדון שעכ"פ הם יתחייבו לשחוט בעירם. כי להם לא מחלו זכותם שמכבר. אבל בודאי לא היו אנשים ידועים רק כל אחד שחט לפעמים כאן ולפעמים כאן. ויש לדון בזה ג"כ אי אזלינן בתר רוב אנשים או בתר רוב דברים הנשחטים. וע' ב"ב צ"ג ע"ב אי אזלינן בתר רובא דאינשי או רובא דזריעה וע' תו' ב"מ כ"ו ע"א ד"ה לעולם דאזלינן בתר רוב לוקחין לפי שמוכר אחד מוכר לכמה בנ"א. ויש לדון בזה ג"כ דהוי קבוע ולא אאריך בזה כי בלא"ה אין שייך כאן למיזל בתר רובא כמש"ל. וע' חיבורי ח"ב ס' ב' ג' שהכל תלוי לאיזה מקום שמשלמים המס אטאט. ורק כל זמן שהשו"ב שבעיר קיימים שנתקבלו ע"ד זה שהכפר שייך להם. והיה זה בהסכם יושבי הכפר. שפיר מחויבים לשחוט אצל שו"ב שבעיר. ובנ"ד נתקבלו השו"ב זה ד' שנים:

והנה נהי שבארנו שאין חיוב על אנשי זא' לשחוט דווקא בעיר מעכ"ת. מ"מ ודאי שמותר להשו"ב שלהם לשחוט בזא'. ואין שייך בזה השגת גבול להשו"ב מני'. כי אטו התחייבו אנשי זא' לשחוט אצלו. ודי לו שיש לו רשות לשחוט שם מצד שכבר שחט שם איזה שנים. וכשנתקבלו השו"ב דכעת בעירכם כבר הוחזק לשחוט שם לפעמים והיתה השחיטה שם כהפקר דכל הקודם זכה כמבואר בלשון השאלה:

וע"ד אם יכול מעכ"ת לכוף את השו"ב מהכפר שלא ישחוט לבדו רק עם שו"ב מהעיר. נראה פשוט דלעניני הוראות והנהגת הרבנות הם שייכים תחת דגל מעכ"ת כמו שהיה עד כה. וכן כשנתקבל מעכ"ת בעירו פנו הכל לעירו ולא לנ' וכמ"ש בחיבורי שם סי' ב' ג'. וממילא משועבד ומחויב מעכ"ת להשגיח שם שיתנהג ענין השחיטה באופן הנאות לפי דעת התורה. ואין לך קלקול גדול מזה ששו"ב כפרי יבוא לפעמים לשחוט שם ופעם שוחטים אצל שו"ב שבעיר. ומובן שכל שו"ב ישתדל לקנות אהבת הקצב למען ישחוט אצלו. והלא השו"ב בשעת בדיקת הריאה הוא כדיין. ועוד חמיר טפי. כי הוא יושב לבדו ואין שם צד שכנגד. ואם יטה דין ח"ו. אין מי שיגלה. והקצב עומד עליו ופניו פני להבים ורוחו בוער כאש לשמוע מפי השו"ב כשר. ואין נוגע בדבר גדול מזה. ומי הוא בעל נפש שיאכל בשר משחיטה ובדיקה כזו. וגם על השחיטה אין להעמיד כי כ"א משתדל למצוא חן במהירותו ואומנתו. ומכ"ש שו"ב כפרי שאין עליו עול רב ומורה. וגם יש לו פזור הנפש לילך פעם לכפר זה ופעם לכפר זה. וע"פ רוב עומדים עליו שיכלה מעשיו במהרה. וביחוד התקנה שישחטו רק כשיהיו שני שוחטים ביחד. היא תקנה נחוצה וכמעט מוכרחת ע"פ דין כמבואר באחרונים: ולזה מוטל על מעכ"ת לתקן שם איזה תקנה כפי האפשרות כדי שלא תהא השחיטה הפקר. וכבר בארנו בחיבורי ח"א סי' ל"ו שאם יש שני שו"ב בעיר קצתם שוחטים אצל זה וקצתם אצל זה הוא קלקול גדול. ואף המיעוט יכולים לכוף את הרוב שיהא רק שו"ב אחד ע"ש. ואם הרוב לא איכפת להו. מוטל זה על הרב שהחילול בגליל שלו ללמדם דעת ולתקן להם תקנה בדבר הזה. והם מחויבים לשמוע לקול מעכ"ת בתקנה נחוצה הזאת. וממילא יתוקן הסכסוך שביניהם בדברים שבממון. ואם יש בכפר הלז אנשים לומדי תורה ויראי ד' ראוי לקחת מהם שנים ושני לומדים מעירם ומעכ"ת בראשם ויטכסו עצה איך לתקן הדבר בכרטיו וכן יקום. וקצרתי מרפיון כחי ל"ע ובאשר הדבר נצרך לשעה מהרתי להשיב:

סימן לז

ע"ד השו"ב ששחט תרנגול והוציאו מת"י בחזקת כשרות ואח"כ חיה שמונה ימים והלך וקפץ ממקום למקום ואכל ושתה. ובעודו חי לא היה אפשר להכיר אם נשחט רוב כי היה צעב"ח לקרוע עור הצואר. וכשמת בדקוהו ונמצא שהקנה היה שלם לגמרי והושט היה שחוט קצתו אך לא היה אפשר להבחין אם נשחט הרוב באשר כבר היה נפוח וגם מלא ביה"ש מנרעינים שאכל. ויש אומדנא שלא נשחט הרוב. והשו"ב אינו זוכר אם בדק הסימנים אחר השחיטה כדין או לא. וחפץ כת"ר לדעת דעתי בזה אם ראוי להעביר השו"ב ועכ"פ לקנסו באיזה קנס עבור זה. ומטרדותי אשיבנו בקוצר ויבואר ג"כ אם התרנגול כשר או לא:

הנה לכאורה יש להכשיר התרנגול וגם לפטור השו"ב מעונש כי יש לתלות שעשה השו"ב כדין ובדק הסימנים וראה שנשחט רוב הושט. ולהעמיד השו"ב על חזקתו. ומה שחיה שמונה ימים הנה ידוע שזה מצוי שבע"ח חי אחר שחיטתו איזה ימים וע' ח"צ סימן ע"ז. ומכ"ש היכא שנשאר סימן אחד שלם וגם מקצת מהשני כהא דנ"ד. ומהיכי תיתי לאחזוקי ריעותא שלא בדק השו"ב את הסימנים ושלא נשחט הרוב. ויותר מזה פסק הט"ז בסימן ס"ט סקכ"ד בספק אם נמלח הבשר דמוקמינן אחזקה שנמלח כדין. ומייתי ראיה מהא דברכות ט"ז דסירכא נקיט ואתי ומכ"ש הכא דהוי חיוב על השו"ב לבדוק הסימנים. אבל בנמלח אין חיוב על אשה זו למלוח הבשר דהא אפשר שאחד מבני הבית יסמוך על חבירו. ויסבור שחבירו מלח ואף להש"ך בנה"כ שם שכתב דבמליחה דהוי עסק גדול לא אמרינן דמסתמא מלח. מ"מ בנ"ד שעוסק בשחיטה. ובדיקת סימנים אחר השחיטה אינו עסק גדול. יש לתלות שבודאי בדק כדין. וגם דהא כתבו האחרונים שאם זוכר שהתחיל לעסוק במליחה אמרינן דודאי מלח כדין. וה"ה הכא שבדיקת הסימנים הוא שייך למלאכת השחיטה אמרינן שבדק. ולכאורה יש לחלק דבמליחה הוי ספק דרבנן משא"כ בנ"ד הוי ספיקא דאורייתא במקום חזקת איסור. ואף שהתו' בחולין ט' ועוד פוסקים ס"ל דבלא בדק בסימנים אסור רק מדרבנן משום דהרוב שוחטים כהוגן. מ"מ הא הרבה פוסקים ס"ל דהוי דאורייתא וכתב הפמ"ג בש"ד ר"ס כ"ה שהעיקר כדבריהם. אבל באמת ז"א דהכא איכא חזקת כשרות דגברא דמוקמא אחזקתו שלא הוציא נבילה מת"י. ואף דאיתא ריש נדה דהיכא דאיכא חזקת מקוה כנגד חזקת טומאת הטהרות הוי ספק שקול. והיכא שהוא חסר לפנינו הוי ודאי. מ"מ הכא איכא נמי רוב שוחטים שבודקים הסימנים ואף דגבי מליחה שכתב הט"ז שרוב נשים מולחות הבשר חלק עליו הנה"כ שם וכתב דלא שייך בזה רוב היינו רק התם שחוששין ששכחה וסברה שכבר מלחה. אבל הכא תיכף אחר השחיטה לא שייך לומר שסבור שכבר בדק הסימנים וא"כ ודאי בדקם ושפיר הוי רובא. וגם אין לדחות דהוי רובא התלוי במעשה. דכיון שדרך השוחטים לבדוק תיכף וגם כי חובה עליו לבדוק לא מיקרי תלוי במעשה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קכ"ה. ולפמ"ש הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין דל"א רוב דתלי במעשה משום דמוקמינן אחזקה שלא נעשה המעשה. הנה בזה דאיכא כנגד זה חזקת כשרות של השו"ב. שפיר י"ל דאזלינן בתר רוב:

ועוד נראה דחזקת איסור של העוף אינו שייך כאן. כי רק לענין ספק אם נשחט כראוי י"ל אוקמא בחזקת אינו זבוח. אבל לענין ספק אם בדק בסימנים לא שייך זה. ואף דבדיקת הסימנים הוא בשביל שמא לא נשחט כראוי. מ"מ הא קיי"ל שאם לא בדק אסור בתורת ודאי מצד חזקת איסור וכמבואר בש"ך ר"ס כ"ה ובפרמ"ג שם. והבדיקה אינו דבר המתיר רק דבר המברר. והספק הוא בהאדם השוחט אם בירר הדבר כדין. ולא שייך כאן חזקת איסור של הבהמה. וכעין זה קיי"ל בפסחים דף ד' ובאו"ח סי' תל"ז ס"ב דסתם בית הוי בחזקת בדוק מחמץ כיון שמוטל עליו לבדוק אור לי"ד. אף שהבית מוחזק בחמץ כל השנה וכמ"ש המג"א שם סק"ד. והיינו משום שהכל חבירים הם לענין בדיקת חמץ וכדאיתא בש"ס שם. והוי בכלל חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ע"ש וה"ה בנ"ד השו"ב הוי ודאי חבר לענין זה. ואף דהתם קיי"ל שאם הוא בעיר צריך לשואלו ע"ש בפוסקים. הרי כבר כתבו התו' שם ד"ה לאו דהיכא ששולח לו לאכול א"צ לשאלו דודאי לא הוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. וה"ה הכא השו"ב יודע שיסמכו עליו ויאכלו העוף הנשחט ואף דשם כתבו הפוסקים שצריך לבטל החמץ בלבו כי היכי דליהוי מדרבנן. היינו משום דשם הוי בעיא בש"ס אי חזקתו בדוק. ולזה כשמבטל הוי ספק מדרבנן ע"ש בפוסקים הטעם. וע' שעה"מ ה' מקואות לענין ספק שנעשה אח"כ מדרבנן ואכמ"ל בזה. אבל הכא לא שייך זה דשם מיבעיא להש"ס אי אמרינן דגם עמי הארץ הוו בכלל חבירים לענין בדיקת חמץ דנימא שלא הוציאו מת"י דבר שאינו מתוקן ע"ש בפי' רש"י. ועוד דשם הוי רק טורח בעלמא לחזור ולבדוק וגם לפעמים מזדמן לו קצת אונס שאינו בודק בליל י"ד ובודקו ביום. אבל בנ"ד השו"ב ודאי יש לו דין חבר לענין זה. וגם דאין מועיל עתה שום בדיקה לברר הספק. וכ"כ הר"ן בפ"ק דחולין דאמרינן בשו"ב חזקה שא"מ מת"י דבר שאינו מתוקן והא דמייתי שם פלוגתא בזה. היינו רק לענין אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה חבירים הם. אבל שו"ב שיש לו קבלה מרבנים וקבוע לרבים כ"ע מודו דהוי כחבר ע"ש. ואף דבפסחים דף ט' איתא חד לישנא דחזקה דחבר א"מ מת"י דבר שאינו מתוקן היינו רק משום דהוי ספק אם הוא טבל. מ"מ הרי הרמב"ם פסק כלישנא קמא שם דהוי ודאי שהחבר תיקנו וכמ"ש המל"מ פ"י מה' מעשר ה"ב ע"ש. ועוד דבנ"ד עדיף טפי דהוי כאומר בפירוש שנבדק כדין שמוסרו בתורת שחוט. ועדיף משולח לחבירו טבל. דשם י"ל שסומך שחבירו יעשרם מספק. אבל הכא אין שייך זה. ועוד דשם אין חוב עליו לעשר פירותיו תיכף. משא"כ הכא מחויב השו"ב לבדוק הסימנים תיכף אחר השחיטה וע' שעה"מ ה' מקואות כלל ז' ויש לדון שאף אם יאמר השו"ב כעת שלא בדק הסימנים. אינו נאמן כיון שהוציא מת"י בחזקת שחוטה ויש להאריך בזה. ולפ"ז יש להתיר את העוף וכן אין להרהר אחר השו"ב:

אכן באמת אין זה שייך בנ"ד כי ידוע לבקיאים אשר אם נשחט רק רוב הושט והקנה נשאר שלם. א"א להכיר זה ע"י תקיפת אגודל באשר הושט מתכוין ונכנס לפנים. וצריך לקרוע עור הצואר ולהוציא הושט לבדקו. וכן אומר השו"ב בעצמו דבכה"ג א"א לבדוק בתקיפת אגודל. ובנ"ד הרי לפנינו שלא נקרע עור הצואר. וא"כ מבורר שלא בדק הסימנים וכיון שעכשיו א"א לבדוק מצד הנפוח כמש"ל א"כ פשוט שהעוף אסור מצד שלא נבדק אם נשחט הרוב וכדקיי"ל בס' כ"ה. ובפרט שיש קצת רגלים לדבר שלא נשחט הרוב מצד חיותו זמן רוב וגם מצד שאכל ושתה:

וממילא נתברר שהשו"ב עשה שלא כהוגן שהרי לא בדק בסימנים והוציאו מת"י בחזקת כשרות. ומכ"ש אי נימא שלא נשחט הרוב א"כ הרי הוציא נבילה מת"י. ולכאורה יש לדון שיעבירו אותו כדאיתא בב"מ דף ק"ט דטבח שקלקל הוי כמותרה ומסלקינן ליה וכן קיי"ל ביו"ד ס"ס י"ח שבנמצא סכין פגום מעבירין אותו. אבל באמת ז"א דהא כתב הרמ"א בח"מ ס"ס ש"ו דבעינן שיוחזק ג' פעמים. ולענין איסור ג"כ אין מסלקין אותו רק היכא שניכר שרצה להאכיל טריפות במזיד וכדקיי"ל בסי' קי"ט סט"ז. וכן קיי"ל בס"ס א' שאף אם שחט שלא כהוגן מ"מ כשירה שחיטתו להבא והכל לפי מה שהוא אדם. וכן מבואר בכמה פוסקים שאין מעבירין לגמרי שו"ב שנכשל פעם אחד באיזה דבר. ומכ"ש דבנ"ד עדיין לא נתברר שלא נשחט הרוב. וגם הרי לא נאכל הבשר עדיין. וכבר כתבו כמה אחרונים שאם לא אירע מכשול קיל טפי. ובפרט דבנ"ד יש קצת הצטדקות להשו"ב שהיה אז יומא דשוקא ושחטו הרבה ואף כי אין זה אמתלא כלל וכבר כתב הט"ז בסי' י"ח סק"ח שאף אם לא בדק הסכין בין השחיטות הוי ג"כ כמזיק. מ"מ אחרי שאינו מזיד גמור וגם לא הוחזק בכך. יעבירוהו על שבוע או שתים כפי ראות הרב דמתא ויקבל עליו שמהיום והלאה יבדוק הסימנים כראוי וישאר בחזקת כשרותו:

סימן לח

ע"ד תרי אוני דסריכי להדדי למטה מחצין והסירכא נמשכת גם למעלה מחצין או נמשך קצתה על חוד האונא אם צריך למעך כל הסירכא או סגי שימעך רק מה שלמעלה מחצין או מה שסרוך לחוד האונא דהא למטה מחצין קי"ל שא"צ מיעוך. והאריך כבודו בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה והנה קשה עלי להאריך בענין אשר הוא מפורש בתב"ש ושאר אחרונים. אך באשר יקרו דבריו בעיני אמרתי להשיבו בקוצר:

והנה מ"ש כבודו לדמות זה לסירכא כפולה שרבו המקילין לדעתי לא דמי כלל דשם איירי שניכר שיוצאת סירכא אחרת מסירכא זו. ולזה כתבו להקל משום שהסירכא יוצאת מסירכא ראשונה ולא מן הריאה. אבל בנ"ד הסירכא אחת היא ולא שייך לומר שחלק מן הסירכא יוצאת מן חלק השני שלה דא"כ כל סירכא יש לדון אם עברה מקצתה במיעוך שלא להצריך ולמעך את השאר ולתלות שעיקר הסירכא הוא רק במקום הזה. ועכ"פ נכשיר אם נאבדה הריאה או נקרעה קודם שעברה כל הסירכא. אך יש לחלק דשם כיון שהמקצת עבר במיעוך מוכח ממילא שאין זה סירכא רק הפשטת ליחות. וממילא אין שייך לומר שזהו עיקר הסירכא. ועוד דבנ"ד הא הרבה ראשונים מפרשים דהא דאיתא בש"ס דכסדרן היינו ריביתיה הכוונה שבשביל שהאונות רבוצות בדוחק זו אצל זו מצוי שיסרכו זו לזו וכ"כ התו' בחולין דף מ"ז. וא"כ בנ"ד עד למטה מחציין מצוי להיות סרוך בשביל דוחק רביצתן. ורק למעלה מחציין אין הדרך להסתרך ושפיר י"ל שזה המקצת אינו סירכא מהריאה רק נמשך ליחות מהסירכא שלמטה מחציין והוי כסירכא כפולה משא"כ בשארי סירכות אין טעם לחלק בין חלק זה מהסירכא לחלק השני ממנה. אבל באמת ז"א דאדרבא כיון שאין מצוי להסתרך למעלה מחציין א"כ גם להסתרך מהסירכה התחתונה ג"כ אינו מצוי. ושפיר מוכח דהוי סירכא גמורה. ועכ"פ אין כאן הוכחה דתיהוי סירכא כפולה. וידוע שהריאה יש לה יותר ליחות מהסירכא וכ"כ התב"ש סי' ל"ט סקכ"ג ולזה אין מקום להקל מטעם סירכא כפולה. וגם דהא התב"ש מחמיר גם בסירכא כפולה שיוצאת כסדרן:

ומה שהביא כבודו דברי הב"א סי' ל"ט ס"ק מ"ד שכתב לדון בזה ע"פ שיטת בעה"ע גבי סירכא לדופן דאזלינן בתר רוב הסירכא. וה"נ ניזיל בתר רובא. לדעתי לשיטת התו' שכתבו טעם טריפות סירכא לפי שסופה להתפרק א"כ הכא אף שחלק הסירכא שלמעלה מחציין עבר במיעוך. מ"מ יש לחוש שבחיי הבהמה היתה מתפרקת גם למטה מחציין כי כשהיה מתפרק למעלה ממילא היה נמשך לפרק גם למטה. ורק אם הסירכא אינה כי אם למטה אז אין לחוש לפירוק לפי שהאונות שוכבות שם זו על זו ואינן מתפרקות. ואף שכתבו הפוסקים דלהתו' סגי אם עברה הסירכא במיעוך מצד אחד. דאמרינן שגם בחיי הבהמה היתה מתפרקת משם. היינו משום דכיון דחזינן שבצד זה אינה מחוברת בחוזק להריאה. אמרינן שמצד זה היה מתפרק מקודם. וממילא לא היה מתפרק כלל מצד השני. כיון ששוב לא היה שם דבר שימשוך הסירכא שהרי עברה כולה מצד אחד והויא סירכא תלויה. אבל בנ"ד שפיר יש לחוש שכיון שהתחיל להתפרק היתה מתפרקת גם למטה כידוע שכן דרך הקרומים לימשך עד מקום שאפשר להמשך. וגם דהא כבר כתב התב"ש וכמה אחרונים שהרבה ראשונים חולקים על הבעה"ע ואין להורות כהבעה"ע רק במקום שנהגו כן. ואצלינו אין שייך לומר שנהגו כהבע"ה דהא בלא"ה מחמירים אצלינו למעך בסירכא לדופן וכן במכה בדופן. והרי הב"א כתב שם שהמנהג להטריף בהא דנ"ד ע"ש סעיף ל"ח. אך י"ל דשם איירי שלא עברה במיעוך ולפמ"ש יש לדון גם לשיטת רש"י להחמיר דהא קיי"ל בסי' ל"ט דלשיטת רש"י אף סירכא כסדרן צריכה בדיקה. ואנן שאין בקיאין בבדיקה יש לאסור. ורק נוהגין להקל בלמטה מחציין בלי בדיקה לפי שסומכין על שיטות שארי ראשונים דס"ל שסרכא כסדרן אפשרות בלא נקב ע"ש בט"ז סק"ו ובש"ך ושאר אחרונים. ואף שקצת פוסקים צדדו דגם לרש"י א"צ בדיקה בכסדרן לפי שרוב פעמים סותמת הסירכא כל הנקב. מ"מ כבר כתבו הפוסקים שהעיקר דלרש"י צריך בדיקה אם נסתם הנקב. וא"כ מה מהני בזה מה שהרוב סירכא היא למטה מחציין. ולהבעה"ע שכתב דבסירכא כסדרן כשירה אף אי מפקא זיקא והובא באחרונים שפיר י"ל דניזיל בזה בתר רוב. אבל כל הפוסקים חולקים בזה על בעה"ע וממילא אין סברא לצדד בנ"ד מצד רוב הסירכא. דלרש"י לא מהני זה כלל. ולהתו' אין שייך סברא דניזל בתר רובא כמ"ש האחרונים ובאמת גם לדעת התו' י"ל סברא זו דמוכח שעיקר הסירכא ברובה והשאר היא התפשטות ליחה בעלמא ואין סופה להתפרק:

אכן מ"מ בנ"ד א"א לומר כן דחיישינן שכשתתחיל להתפרק יתפרק גם למטה מחציין וכמש"ל. ואם סרוך לדופן מאונא ואומא. י"ל שאין חוששין לזה כיון דהוי שני מקומות ואין דרך לימשך ביחד כשתתפרק. ועוד דהא דופן קיי"ל בחולין מ"ח שסותמת נקב שבריאה. ורק בנקב בלי סירכא החמירו. אבל בסירכא אין חוששין שתתפרק לפי שמסתבכת הסירכא היטב מחום רביצתה אצל הדופן כמבואר בפוסקים. ואף אם עדיין אין כאן נקב נימא כשתתפרק ותינקב יחזור המקום להסתבך וליסתם בסירכא לדופן. וכעין מ"ש הר"ן פא"ט שכל נקב נגד הדופן שהוא עומד ליסהם בסירכא כשר ע"ש. וא"כ הוי ס"ס שמא לא תתפרק מהאונא. ואף אם תתפרק שמא תסתם אח"כ ע"י סירכא לדופן עוד הפעם. אבל בנ"ד להתו' דלא ס"ל סברא שסירכא כסדרן סותמת הנקב. רק ס"ל שאין כאן נקב ואין כופה להתפרק. א"כ היכא שהסירכא הולכת גם למעלה מחציין יש לחוש שתתפרק גם למטה מחציין וכמש"ל. וכן קיי"ל בסי' ל"ט כשהסירכא באלכסון ממעלה מחציין למטה מחציין דינה שלא כסדרן והכל מטעם שהזכרנו. ובאמת העיקר שגם להתו' צריך להסיר הסירכא משני הצדדים ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי שגם הלב"ש כתב בסי' ל"ט ס"ק מ"ט אות ב' דלדעת התו' יש לחוש שהסירכא שלא כסדרן כשתתפרק תפרוק גם את הסירכא כסדרן שעומדת אצלה ע"ש. ושמחתי שכוונתי לדעתו הג' וכ"ש בנ"ד שהכל סירכא אחת שיש לחוש לזה:

והנה התב"ש בסי' ל"ט סט"ו והלב"ש שם ס"ק נ"א וס"ק ס"א כתבו שאם יש שתי סרכות סמוכות ואחת כסדרן או שמכסדרן יוצאה סירכא למקום אחר. צריך שגם הסירכא כסדרן תעבור במיעוך. וכתב הלב"ש שם הטעם דהוי תר"ל וסירכא האחת מוכחת על חבירתה שבאה ג"כ מחמת נקב ע"ש. והנה סברא דתר"ל בזה הוזכרה בט"ז סק"ט. אבל הוא צ"ע וכבר הרגישו האחרונים בזה דלא שייך הכא תר"ל. וגם סברת הלב"ש צ"ע לענ"ד. ויש להאריך בזה מסוגיא דב"מ כ"ה במוצא כלי עם פירות שמוכיח זה על זה ועוד מאיזה סוגיות. אך אין העת מסכמת לזה כי באמת לא דמי כלל. ובפרט כשעברה הסירכא שלא כסדרן. א"כ נתגלה שהיתה רק ליחות בעלמא. ומה הוכחה יש על הכסדרן. ואדרבא מוכח שגם הסירכא כסדרן היא רק ליחות בעלמא. אבל בנ"ד שהסירכא אחת היא שפיר י"ל שצריך למעך כולה בין לרש"י בין להתו'. דלרש"י כבר כתבנו שכל סירכא כסדרן בעי בדיקה ואין אנו בקיאין בבדיקה זו שהיא להקל. ולזה צריך למעך הסירכא ואח"כ לבדוק בפושרין שאז הבדיקה רק להחמיר כמ"ש הפמ"ג משבצות סק"ו וסמכינן שפיר על בדיקתינו בזה. ואי לשיטת התו' כבר בארנו שצריך למעך כל הסירכא לפי שיש לחוש שתתפרק על ידי מקצת הסירכא של מעלה מחציין. ולפ"ז א"ש דינם של התב"ש וב"א ולב"ש בזה ולא מטעמייהו. אכן במקום שיש איזה צד להקל או בהפ"מ ושעה"ד גדול יש לצרף שיטת הראשונים דגם למעלה. מחציין או לחוד מיקרי כסדרן. וכן צירוף שיטת הראב"ד והתו' דבכסדרן לא נעשה מחמת נקב רק מחמת דוחק רביצתן. ובשלא כסדרן נעשה הסירכא מחמת נקב. ולפ"ז שפיר מהני אם עברה הסירכא למעלה מחציין וא"צ להסיר למטה מחציין. ואם עברה הסירכא גם למטה מחציין ויש שם בצבוץ ויש מקום להסתפק שמא נעשה מקליפת הסירכא שקלפה בכח קצת או שאחזה שם בצפרנו. יש להקל דהוי ס"ס שמא לא היה כאן נקב. ואם היה נקב שמא הלכה כרש"י שסירכא כסדרן סותמת הנקב. וכן להתו' יש ס"ס שמא לא נעשה הנקב ע"י פירוק הסירכא. ואף אם נעשה ע"י פירוקה. שמא מחיים לא היתה מתפרקת רק מה שלמעלה מחציין ולא למטה. דעכ"פ ספק הוי. וכבר כתבו הפוסקים בסי' פ"א דכל סירכא הוי רק ספק טריפה ע"ש. וע"ל סי' מ' אי מקצתה מוכיח על השאר:

ולכאורה י"ל דגם בלי הסרת הסירכא יש ס"ס דשמא הלכה כרש"י שטעם טריפות סירכא הוא משום נקב. וא"כ הכא ניזל בתר רובא שרוב הסירכא היא למטה מחציין והנקב הוא שם וכמ"ש הב"א. וגם דבנ"ד א"צ לזה דכיון שעברה המקצת שלמעלה מחציין במיעוך. א"כ מוכח ממילא שאם יש נקב הוא רק למטה מחציין. ואף אם הלכה כהתו' שהאיסור הוא שסופה להתפרק. מ"מ שמא היה מתפרק רק מה שלמעלה מחציין ולא מה שלמטה מחציין. וכמש"ל דעכ"פ אינו ודאי שימשוך עמו מה שלמטה. אבל ז"א דהא לשיטת רש"י צריך בדיקה בסירכא כסדרן אם סתמה הנקב כהוגן ואין אנו בקיאים בבדיקה זו וע"כ צריך להסיר הסירכא ולבדקה בפושרין וכמש"ל. ועוד דכיון דאפשר לברר ע"י הסרת הסירכא. אין לנו לסמוך על ס"ס. ובפרט בנ"ד שמתחיל לעסוק בהסרת הסירכא למעלה מחציין. איך נתיר לו להניח את מה שלמטה בשביל שיסמוך על ס"ס. וזה דומה להא דאיתא בב"ב דף צ"ד דלר' יוסי אם בא לבור את הכלאים יבור הכל שאם יניח קצת מיחזי כמקיים כלאים וכמבטל איסור לכתחילה. ואיתא שם דביותר מרובע כ"ע מודו שיבור הכל וכמו במכר שאם בא לנפות מנפה כולו. ובירושלמי פ"ג דפסחים ה"ב איתא שאם יש כזית חמץ צריך לבער כולו ולא למעט מכזית גבי חמץ שבסידקי עריבה ע"ש. וע' חיבורי ח"ב סי' מ"א מ"ש בזה:

עכ"פ העיקר שלא לזוז מדעת התב"ש ולב"ש וב"א אשר מפיהם אנו חיים. ורק כשיש עוד איזה צד להקל וכנ"ל יש מקום להקל או בהפ"מ ושעה"ד גדול אם אין הסירכא מגעת רק כשתי אצבעות מן השיפול:

סימן לט

ע"ד שיצאה מאונא אמצעית כעין יתרת ונתרוקן הבשר ונשארו רק קרומים והיה דבוק לשומן הלב. וכאשר הפרידו מהשומן נמצא שהיה קרום בין היתרת להשומן. וכשהעבירו הקרום לא היה אפשר לבדוק בפושרין באשר לא בא הרוח לתוכה וע"י דחיקה ומשמוש הרבה נכנס רוח רק בקצתה. ובמקום אחד נראה כאלו חסר קרום. וא"א לדעת אם חסרים שני הקרומים והקרום הנשאר הוא הקרומים השנים שמצד השני ואפשר שאין חסר שם כלל או חסר רק קרום אחד כי א"א להחליט למראית העין במקום כזה כידוע לבקיאים וכאשר דחקו שם הוגבה הקרום במקום ההוא. אך בכ"ז אפשר שהוא מקרומים שבצד השני. ועוד ספק בזה לפי דברי הבודק שאפשר שבמקום זה לא היתה גוף הסירכא רק התפשטות. כי היתרת היתה דבוקה לשומן במקומות מקומות. ורק הקרום היה פרוס על כולה. וגם כי קלף איזה פעמים קרומים משם כדי לנקות הריאה. ואפשר שזה נעשה בעת שקלף שם קרום שני:

לכאורה יש להחמיר דהרי כיון שיש ספק אם הקרום שלם א"כ הוי ספק אם עברה הסירכא שפשוט בפוסקים דטריפה. דאף להמקילים בהפ"מ אם לא בדקו מקום הסירכא בפושרין. מ"מ מודו שצריך שידע בבירור שעברה הסירכא כהוגן ונשאר קרום הריאה שלם לפי מראית העין. וגם יש לדון דהוי תרתי לריעותא סירכא ע"ג יתרת שכתבו האחרונים דהוי תר"ל. ומכ"ש סירכא שאפשר שקלטה קרום הריאה בודאי יש להחמיר במקום שיש עוד רעותא. ועוד דהא הרבה פוסקים הטריפו בסירכא שקלטה עמה קרום העליון של ריאה. וא"כ יש כאן ס"ס לחומרא שמא קלטה שני הקרומים וניקבה הריאה. ואף אם לא קלטה שניהם. שמא קלטה קרום אחד עכ"פ וטריפה:

אכן באמת נראה להקל בזה דכיון שבין השומן להיתרת היה קרום נוסף א"כ אין זה סירכא מהריאה רק מקרום הנוסף. וכבר נתבאר בחיבורי ח"ב סי' כ"ח דבזה יש להקל אם נמצא בצבוץ בקליפת הקרום כי הקרום נוסף אינו ריעותא ואין חיוב לקלפו. וממילא דבנ"ד לא הוי תר"ל דהא מבואר בפוסקים דבעינן שיהו הריעותות סמוכים זה אצל זה או זה ע"ג זה. והכא היה קרום מפסיק בין השומן להיתרת וקרום נוסף אינו ריעותא כלל כידוע. ובאמת סירכא לשומן שכתבו הפוסקים דהוי רק ספק וכמ"ש בשאילת יעב"ץ סי' קמ"ו וע' חיבורי ח"א ס' נ'. י"ל דלא הוי ריעותא גדולה כשעברה הסירכא. ובלא"ה הקילו הפוסקים בתר"ל. וגם באמת אינה יתרת גמורה כי דרך האונות לצאת מהן כעין ראשים באיזה מקומות ואינן שוות הקצוות כידוע וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קל"ד. ובפרט כשהבשר מתרוקן ונשארים רק קרומים נראה כעין יתרת. ובאמת הוא קצה מהאונא שנמשך קצת יותר. ומה שקלט בהסרת קרום הנוסף את קרום הריאה אין בזה חשש כיון שלא היה חיוב להסירו כמש"ל. שוב תלינן בחוזק הקליפה וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ז ובפרט בנתרוקן הבשר שהקרום נוסף דבוק בחוזק ע"פ רוב. וגם דהא הוי טובא ספיקי שמא לא קלט כלל קרום הריאה. ואף אם קלט שמא קלט רק קרום העליון וכדעת הסוברים דבכה"ג כשר אף בסירכא וע' חיבורי ח"א סי' מ"ו. ואף אי נימא דבכה"ג טריפה או שקלט שני הקרומים. שמא נעשה זה מחוזק הקליפה והוא רק קרום נוסף שא"צ להסירו כנ"ל. וגם שמא כבר קלף ממקום זה קרום אחד וזה הוי קרום שני. ועוד שמא במקום שקלט הקרום לא היה דבוק כלל לשומן כמו שבא בשאלה ואין כאן סירכא כלל. ולזה יש להקל בנ"ד. ויש להאריך בכל פרט בזה אך אין העת מספקת לזה:

סימן מ

ע"ד בודק שהרגיש בפנים שיש סירכא מאונא עליונה לשומן וכשהוציאו הריאה מצאו הסירכא על חוד הריאה ועברה כראוי ולא בצבץ במקום הסירכא. רק אצל הסירכא ניכר שנקלף איזה דבר מהחוד. וקצת מקמא. ויש שם בצבוץ ולפי דברי הבודק ולפי ראות עין נראה ברור שעמדה גם כאן הסירכא ונקלפה בהוצאת הטבח או בהעברת ידו שם. רק יש ספק שאפשר שבעת שנקלפה קצת מהסירכא בהעברת יד הטבח נקלף עמה קצת התפשטותה לצד אחד. והבצבוץ שישנו אינו תחת מקום הסירכא רק תחת ההתפשטות:

לכאורה יש להחמיר כיון שהיתה כאן בודאי סירכא אין להתירה עד שנדע שעברה כראוי. וקיי"ל כשנאבדה ריאה עם סירכא דטריפה. והכא נהי שיש ספק אם היתה הסירכא במקום שמבצבץ. מ"מ המקום מוכיח שגם כאן הגיעה הסירכא ותולין קלקלה במקולקל. וגם דהא כתב הרשב"א בחידושיו בפ"ק דחולין דהיכא שידוע שיש שם סירכא הוי הוחל דבר המטריף ואין להתירה עד שיתברר שאינה סירכא. וא"כ ה"ה הכא הרי הוחל דבר המטריף. וכעין הא דקיי"ל בפ"ה דנגעים דהיכא שנזקק לטומאה ספיקו טמא. ואף דבחיבורי ח"א סי' נ"א כתבתי דהיכא שעברה הסירכא שלפנינו ויש ספק שמא הגיעה למקום הבצבוץ לא מיקרי הוחל דבר המטריף. מ"מ היינו רק שם שהיה איזה הפסק בין הסירכא להקרע. אבל הכא סמוך להסירכא ניכר שנקלף איזה דבר. א"כ ידים מוכיחות שהסירכא היתה על כל מקום שנראה שנקלף איזה דבר. ויש לדון בזה מצד קורבא דמוכח ג"כ וכמ"ש הפרמ"ג שיש לילך בסירכא בתר קרוב הובא בחיבורי ח"ב ס"ס י"ב. והכא ליכא רוב כנגד הקרוב. דכיון דאיכא כאן ריעותא יצאה מכלל רוב בהמות כשרות. ולא שייך לומר שרוב סירכות כאלה אין מבצבצים או אין נקרעים. וגם יש לדמות זה להא דתנן בפט"ז דאהלות ובנזיר ס"ד שאם מצא ג' מתים דנין שהוא שכונת קברות ובמוצא שנים אמרינן שנקברו שם במקרה. הרי שהמת השלישי מוכיח על השנים הראשונים שכולם נקברו בביה"ק קבוע. וה"ה הכא מוכיח זה על זה שהוא מהסירכא. וגבי מת לא שייך סברא דבתלתא הוי חזקה. וכעין הא דאיתא בב"מ כ"ה במצא כלי ואצלו פירות אמרינן שהפירות באו מן הכלי היכא שמקצתן ישנן בכלי ע"ש:

אך באמת ז"א דהכא בסירכא לשומן כבר כתבו הפוסקים דהוי רק ספק וכמ"ש בשאילת יעב"ץ סי' קמ"ו וכבר צדדנו בחיבורי ח"א סי' נ' להקל בנאבדה בסירכא לשומן היכא שיש עוד צד להקל. והכא הרי יש כאן ספק אם הגיעה הסירכא למקום הבצבוץ. והרי יש כאן ס"ס שמא לא הגיעה הסירכא לכאן. ואף אם הגיעה שמא אילו לא ניתקה בהוצאת הריאה היתה עוברת במיעוך הנהוג ולא היה מבצבץ. רק עתה בשביל שניתקה בחוזק ניטל עמה קצת מקרום הריאה. ולא שייך כאן לומר תולין הקלקלה במקולקל היכא דאיכא רגלים לדבר לתלות במה שניתקה בחוזק. וגם דאדרבא הרי חזינן שבכל שטח שתחת הסירכא לא בצבץ. ומהיכי תיתי לומר שמקום זה מיעוטא דמיעוטא שתחת הסירכא יבצבץ. ויותר נכון לומר שהבצבוץ נעשה ע"י שניתקה בחוזק. וניזל בתר רוב הסירכא כעין מ"ש הבעה"ע גבי סירכא לדופן דאזלינן בתר רוב הסירכא לאיזה מקום שהיא והובא בטוש"ע סי' ל"ט סכ"ה. וע' חיבורי ח"ב ס"ס כ' שבארתי שבסירכא לשומן יש לדון ג"כ מצד רוב כשירות יותר מבסירכא לדופן לפי שסירכות לשומן מצויות יותר. וא"כ שפיר נימא שבודאי היה עיקר הסירכא שלא במקום הבצבוץ ונהי דהיכא שמיעכו בסירכא ונמצא בצבוץ ודאי אין להקל בשביל שברוב הסירכא אין בצבוץ. ואף שהביאו האחרונים שהתוי"ק רוצה לדון כן. בכ"ז חלילה להורות כן וכמ"ש במק"א בזה. אבל הכא שיש לתלות הבצבוץ בחוזק הניתוק ודאי שיש לדון כן:

והוחל דבר המטריף נראה ג"כ דלא הוי. דהלא הבצבוץ אינו סמוך ממש למקום שהיתה הסירכא לפנינו. רק יש איזה הפסק בינתיים שניכר שנקלף משם איזה דבר ושם הוא שלם. ואין שייך להחזיק ריעותא ממקום למקום וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ"א. ומצד קרוב ג"כ אין שייך לדון. כי סברת קרוב הוא רק היכא שנמצא דבר ויש ספק מאיזה מקום בא. אמרינן שבא ממקום הקרוב. אבל לומר שהדבר שקרוב לזה נתפשט גם לכאן. זה לא מצינו. והא דמשכונת קברות. היינו משום דהא באמת יש לנו לחוש בכל מת לשכונת קברות. רק כתבו התו' בנזיר ס"ד הסברא דאם היה שם ביה"ק היה נודע. וכיון שלא ידעו ממתים הללו מוכח שנקברו שם באקראי אבל בג' מתים רגלים לדבר שיש כאן שכונת קברות כיון שנקברו כסדר בהרחקת המדה המפורשת במשנה שם. ולפמ"ש התו' בדף ס"ה בשם הרשב"ם דהוי הל"מ ודאי שאין ראיה משם:

ומהא דב"מ ג"כ אין ראיה דשם בין לפירש"י בין להתו' שם איירי שיש הוכחה גמורה שמהכלי נפלו כגון שנשתייר קצת לפני הכלי לגבי הפירות. ובנאו הכי ג"כ לק"מ דשם הרי של המוצא בודאי אינם. ולזה כשיש כלי בצד הפירות. אסור לו ליקח לעצמו הפירות כשבא בעל הכלי ונותן סימן בכלי ואומר ברי שהפירות שלו הם ונפלו מהכלי. והא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. י"ל דהיינו כשאין טענת ברי לשום אחד מהם. ובהא דבב"ב כ"ג ע"ב גבי ניפול הנמצא. י"ל דאיירי ג"כ שאין בעל השובך טוען ברי. אבל אם טוען ברי י"ל דבאמת נאמן ולא אזלינן בתר רובא דעלמא. ועוי"ל דשם אם היה מקום לחוש לרובא דעלמא ממילא מיאש בעל הניפול כי חושב שהמוצא יתלה ברובא דעלמא. וכדקיי"ל במציאה במקום שרובם עובדי כוכבים שאמרינן דמיאש. אבל הכא בעל הכלי לא מיאש מהפירות. כי המוצא הפירות ימצא גם הכלי וישיב לו שניהם ע"י סימן. וע' קצה"ח ונה"מ בסי' רס"ב סי"ט בענין זה דמצא כלי ופירות. וכ"כ שם הנה"מ לחלק בין הך להא דאה"ע סי' י"ז בב"ש ס"ק ס"ט משום שבעל הפירות אומר ברי שהם שלו ויש להאריך בזה. ומ"ש הנתיבות שם שיאמר כמה פירות יש. צ"ע לדעתי דא"כ נימא דמנין הוי סימן וכ"כ הפנ"י בב"מ כ"ה דאיירי בגוונא שא"י לומר סימן של מנין כגון שהוא דרך נפילה ע"ש ואכמ"ל בזה. ועוד דבלא"ה כבר כתבתי לחלק דבקרוב תלינן רק במקום שאנו דנין מאיזה מקום בא דבר זה לכאן. אבל לא בנ"ד שהספק הוא אם הסירכא הגיעה גם לכאן. עכ"פ בנ"ד יש להקל:

סימן מא

בע"ה מקצת תקנות בעניני שו"ב שתקנתי לבד אותן השייכים רק לפי המקום:

א) להשגיח שיגלחו צואר הבהמות כראוי לפני השחיטה ולרחוץ הצואר במים:

ב) להשגיח אם השוחטים בודקים הסימנים תיכף לאחר שחיטה ושיבדקום בידם דווקא:

ג) בעת בדיקת הריאה לא יעמדו מהקצבים רק אחד שנופח הריאה:

ד) בעת בדיקת הריאה יעמוד שו"ב אחד על גבי הבודק. או המשגיח יעמוד על גביו:

ה) להשגיח שבעת בדיקת הפושרין תהי הריאה נפוחה כראוי ועכ"פ האונא שבה היתה הסירכא תהי נפוחה כולה כראוי:

ו) להזהיר את השו"ב שיעשו איזה סימן במקום הסירכא קודם שיסירו אותה. כדי שלא יפול ספק אח"כ במקום עמידת הסירכא:

ז) אם יזדמן אצל קצב אחד כשירה וטריפה ביום אחד. אזי על המשגיח להשגיח אם לא הוחלפו הראש והרגלים והבני מעים ושאר אברים זה בזה. ויעשו בהם סימן. וגם על גוף הבהמה הכשירה יניח חותם שידעו בעת מכירת הבשר שזוהי הכשרה:

ח) בעת שחיטת עגלים ישגיח שיגיד הקצב בבירור שיודע בעצמו שהם בני שמונה ימים. או שישגיח השו"ב שיהא להם סימנים שינים וקרנים כדין:

ט) הנאמן ישגיח שלא יניחו בשר מהאחורים. אל חלק הפנים יותר מהראוי. וכן הבשר שבין צלע י"ב לצלע י"ג יניחוהו לצד האחורים אם אין יודעים לנקרו כראוי:

י) להשגיח שהנופח בעת הבדיקה לא יעשה מלאכתו רמיה: יא) להשגיח על אופן הסרת הסירכא שתהי' ע"י קליפה עכ"פ ולא לקרוע אותה ממקומה:

יב) להשגיח בחניות של הקצבים שיתלו הבשר כשר על כותל מיוחד. ולא יתלו עליו בשר טריפה. וכן העלי שקורין קלאץ והמאזנים והקופיץ והסכין והשולחן יהא הכל לכשר לבד ולטריפה לבד:

יג) ישגיח אם אינם משהין בשר יותר משלשה ימים. ואיך מדיחים הבשר. וביחוד על השומן הבא ממרחק:

יד) באשר שאי אפשר שיזכור השו"ב כמה סירכות מצא בבדיקתו בפנים. ובאיזה מקום היו הסירכות ובפרט במקומות ששוחטים הרבה וצריך לבדוק הרבה בהמות בפנים קודם שבודקם בדיקת חוץ. לזאת יעמוד המשגיח בשעת בדיקת פנים ויכתוב מספר הסירכות ובאיזה מקום הם. כי ע"י שכחה אפשר לבא לידי מכשול. שיסירו איזה סירכא בשעת הוצאת הריאה בשוגג או במזיד. והשו"ב לא ידע שהיה שם סירכא:

טו) על המשגיח לדעת אצל מי יש בשר בלא סירכא. ואצל מי יש בשר שהיו סירכות קלות. ואצל מי היתה שאלת חכם על בהמתו למען יוכל להודיע להרוצה לדעת:

טז) להשגיח שיהא הבשר מנוקר כראוי. וביחוד להשגיח על הכסלים שיהו מנוקרים כראוי. וכן להשגיח שיש קצבים הנוטלים שומן מעל האחורים. ושם נוגע לפעמים לתרבא דתותי מתני. ובכבשים הרבה קצבים נוטלים שומן מעל האחורים וקורים זה קארבין. ויש שם חלב גמור כאשר נתברר לפני וכן בשומן הבא ממרחק צריך להשגיח כי ע"פ רוב לא ניטל הקרום מעל השומן דהדרא דכנתא כאשר בא לפני כ"פ:

בע"ה ביאור על התקנות הנזכרות על סדר האותיות:

א) הנסיון הורה אשר הסכינים החדים וחלקים ע"פ השחזת פולין מתקלקלים ע"י השער והעפרורית שנמצא בשער הצואר ולזה יש לחוש שיפגם הסכין. ואף שהרי יבדקנו אחר השחיטה. בכ"ז כיון שודאי פוגם אין לשחוט לכתחילה כן ואף אם יתנו הבעלים רשות לשחוט כן. בכ"ז יש לחוש דהוי כמעקר לכתחילה וגם דהוי ברכה לבטלה כשהיא בהמה הראשונה. וכשמוצאים פגימה אחר השחיטה. צריך לעיין אם נמצא שלא נתגלח השער קצת אזי אין לתלות במפרקת אף במקום שהקילו קצת פוסקים כמ"ש בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ג ועוד אחרונים. וכ"כ בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' י"א שדרך הסכין לפגום בעפרורית שעל הצואר ואף שהד"ק כתב בסי' י"ח סק"ב כ"א שאין דרך לפגום בזה בכ"ז הנסיון מורה שהסכינים הנ"ל נפגמים בזה. ולזה צריך ג"כ לרחוץ הצואר שלא יהא שם עפרורית אף לאחר התגלחת. ועוד יש חשש חלדה שאפשר יש שם שער תלוש או שער מחובר ארוך ויכסה שטר אחד את הסכין. ולדעת השמ"ח סי' כ"ד סי"ג הוי חלדה אף בחוט השערה. וע' יו"ד סי' כ"ד ס"ח לענין שער מסובך:

והנה בקרבנות לא מצינו שהיו מדיחים ומגלחים את הצואר ואפשר היו סכיניהם חזקים ולא נתקלקלו ע"י השער ובאמת מצינו בבכורות דף כ"ד ע"ב שהיה עושה מקום בקופיץ ותולש השער בשעת השחיטה. ופירש"י שם משום חשש חלדה. וי"ל דהוי גם משום חשש פגימה בסכין. וכן מצינו בפסחים דף כ' שהיו מעבירים בהמות קדשים קודם השחיטה בנהר. ופירש"י שעשו כן בשלמים כדי ליפות העור ושיופשט בנקל כדאיתא בסוף ביצה שמשקין אותה משום סירכא דמשכא והנה לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם בסוף ביצה שם שמשקין אותה כדי שישמטו הסירכות שלא תטרף. א"כ זה שייך אף בעולות. ואף שגבי תמיד כתב הרמב"ם הטעם שהשקוהו כדי להפשיט העור בנקל. כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' מ"ט לישב זה ודנקיט הש"ס בפסחים שם זבחי שלמים צ"ל כמ"ש רש"י בחולין ל"ו ע"ב משום דבקרא כתיב ובשר זבח השלמים. וממילא י"ל דבאמת היו מעבירים בנהר כל הקרבנות כדי שישתו מים וכדי שירחצו הצואר מהעפרורית שנמצא בשער. ומה שנזכר במשנה פ"ג דתמיד שהשקו התמיד ולא נזכר שרחצו צוארו. י"ל דכבש בן שנה עדיין אינו מתגולל כ"כ בעפר ואין בו עפרורית כ"כ. וכעין מ"ש בחיבורי שם לענין סירכא. וגם כי התמיד היה בלשכת הטלאים ואין שם עפרורית. והמנהג לגלח אף דקות:

ועוי"ל דבקרבנות לא רחצו הצואר לפי שצריך לקבל תיכף אחר שחיטה את הדם בכלי שרת לזרקו. ויש לחוש שישארו המים על הצואר משקה טופח כדאיתא בפסחים כ' ויתערבו המים בהדם. ונהי דקיי"ל בזבחים ע"ז ע"ב שאם יש מראית דם כשר. בכ"ז לכתחילה ודאי אסור לערב מים בדם. וע' תב"ש סי' י"א סקט"ו דאף לע"ז אין דרך ליתן מעט מים בכלי אף שלא יבטל מראית הדם. וכ"ש להבדיל בין טומאה לטהרה לזרוק על המזבח והקריבהו נא לפחתך כתיב. ועוד דהוי כמבטל איסור לכתחילה דהא אסור לזרוק מים. ובכ"ז נראה דודאי היו רוחצים הצואר מעפרורית שבו שלא יתערב העפרורית בהדם. ורק היו ממתינין מלשוחטו עד שיתנגב הצואר שלא יתערבו המים בדם. ועוד נראה שהיו מעבירים הקרבנות בנהר כדי לרחוץ כל גופם כי גנאי הוא להכניס בעזרה בהמות שאינן נקיות והקריבהו לפחתך כתיב:

ב) אף שדין מפורש הוא. בכ"ז ראיתי שיש שוחטים שאין נזהרים בזה וסומכים על בקיאותם בקול נחרת הבהמה אחר השחיטה. או סומכים שהקצב יבדוק. וכ"ז טעות בידם כי על הקול נחרה אין לסמוך כי בודאי אין חילוק בקול הנחרה בין מחצה לרוב. ומי נתן להם רשות לסמוך ע"ז בדבר שבדיקתו מעכב מדינא דגמרא. ואף אם יש איזה סימן בקול הנחרה. לא עדיף מסימנים שלדעת הפוסקים דהוי דרבנן אין לסמוך עליהם בדאורייתא. והרי החמירו הפוסקים ר"ס כ"ה שיבדקם בידו דוקא ולא יסמוך על ראיית עין. ומכ"ש שאין לסמוך על סימן קל כזה. וגם אין לסמוך על הקצב. דנהי דודאי מותר להשו"ב לצוות לאחר שיבדוק הסימנים ואולי עוד יותר טוב ע"י אחר. כי השו"ב הוא נוגע בדבר שאם ימצא שלא נשחט הרוב יצטרך לשלם בעד ההפסד. בכ"ז הלא הכא אינו מצוה בפירוש לבדוק רק סומך עליו מן הסתם וקרוב לודאי שהקצב לא יבדוק. כי מה לו בזה אחרי שהשו"ב הוציא מת"י בחזקת כשרות. וגם לא כל הקצבים נאמנים ע"ז. וגם כי לפעמים נדמה שנשחט רוב ואין שם רוב או שסימן אחד נשחט כולו והשני רק חציו. ובזה אין לסמוך על איש המוני. ולזה אף אם יצוה להקצב לבדוק אין מועיל רק שיבדוק בעצמו או השו"ב השני. וע' חולין דף ל"ח לענין סימן זינוק ואקצר:

ג) כבר נתבאר באחרונים ענין זה שראוי להתרחק בכל האפשר שבעל השור לא יעמוד על שורו בשעת הבדיקה. אבל קשה להנהיגו כי צריך לזה נופח מיוחד. ובעיר גדולה ששוחטים הרבה יקשה על איש אחד לנפוח כל הריאות ויצטרכו לשנים או שלשה אנשים והוא הוצאה מרובה. ושינפח כל אחד את של חבירו א"א כי ע"פ רוב הם שונאים זה לזה ויש לחוש שיקלקל בכוונה את ריאת חבירו. לזה עכ"פ צריך ליזהר שלא יעמוד בעת הבדיקה רק הנופח. כי כשעומדים עוד קצבים ומכ"ש השותפים שבשור זה. הם מכלבלים דעת השו"ב. וגם כי לפעמים יכשילנו היצה"ר בהרהור גאוה להראות להקצבים שהוא בודק במהירות ומסיר הסירכא באומנות יתירה ויבוא עי"ז לידי מכשול ח"ו שלא יסיר הסירכא כהוגן. ולא יעיין בכל הריאה כראוי:

ד) זה מבואר באחרונים שהחמירו שיהא שו"ב עומד ע"ג הבודק. וגם דהבודק באשר הוא טרוד במלאכת הסרת הסירכא א"א לו לכוין היטב מקום שעמדה עליו הסירכא וכן בבדיקת הפושרין. ומי שעומד אצלו הוא מבחין יותר וגם כי בעוה"ר כעת השו"ב משתבחים בזה שמסירים סירכות ולזה ראוי שישגיח אחד עליו בעת ההסרה ובעת בדיקת הפושרין שלא יעשה מלאכת ד' רמיה. כי אף הטוב שבטבחים בנקל שיכשילנו יצרו בעת מעשה. וגם כי אפשר שהקצב יכחיש באיזה דבר את הבודק. ולזה יותר טוב שיהי' עוד אחד שם:

ה) זה פשוט כי הלא בחיי הבהמה היתה נפיחה כל הריאה לזה צריך לבדוק גם עתה כשכולה נפוחה. כי הלא אפשר שכשכל הריאה תהי נפוחה יבצבץ. ורק י"ל דסגי כשאותה אונא נפוחה כולה. דכיון שניכר שנכנס הרוח בסמפון שבאונא זו כראוי. תו לא איכפת לן באונות אחרות. אבל מה שקצת שוחטים מקילים לבדוק כשנראה להם שמקום זה נפוח אף שיתר האונא אינה נפוחה היא קולא יתירה. וחלילה לנהוג כן דכיון שאנו רואים שהרוח עדיין לא שלט בסימפון זה כראוי. יש לחוש שגם מקום הסירכא אינו נפוח כראוי. וכמה פעמים מזדמן שכשנופחים היטב מתגלה בצבוץ. וקודם לא ראוהו. ואף אם יעשה נקב במחט ויבצבץ אינה הוכחה שנפוחה כראוי כי אפשר שע"י המחט נעשה נקב גדול. אבל נקב קטן מזה מזה צריך לנפוח היטב כדי לראותו:

ו) הרבה פעמים נעשה הכחשה בין הבודק להעוע"ג במקום הסירכא. וע"פ רוב בעוה"ר הבודק אומר שהבצבוץ הוא שלא במקום הסירכא והעוע"ג אומר שהוא במקום הסירכא. וכשבאים להרב מיקל בזה כדין המבואר בפוסקים בעברה הסירכא והספק בבצבוץ. ובאופן כזה אין תועלת בהעוע"ג. כי ע"פ רוב יופסק הלכה כרצון הבודק. ולזה נכון שיעשו שניהם מקודם סימן במקום הסירכא שלא תהי' הכחשה אח"כ:

ז) הנה קיי"ל בחולין ק"ד שבשולחן שסודר עליו התבשיל נותן בשר בצד חלב ואינו חושש. אבל שאני התם דלא שייך שיוחלפו. רק החשש שיניח זה ע"ג זה וכפירש"י שם. דזה שייך רק בשולחן שאוכל עליו דממשמשא בו ידא. אבל הכא שהאברים שוים ודאי יש לחוש לאיחלופי. ואף גבי כלים החמירו ביו"ד ס"ס פ"ט לרשום איזה של בשר. ומכ"ש בבשר טריפה שיש לחוש. וע' יו"ד ס"ס א' בטבח שעשה סימן שהוא טריפה. הרי שכן היה מנהגם אז. וע' פסחים דף י"א:

ח) בזה מצוי מכשול כי הקצבים אומרים שיש לו ה' ימים בשביל שהנכרי אמר להם וכדומה. ולזה ההכרח ליזהר שיגיד בפירוש שיודע בעצמו בבירור:

ט) בזה הרבה קצבים מניחים מהאחורים אל חלק הפנים בשר שיש בו חלב. וצריך לימוד איך לנקרו וצריך ליזהר בזה. וע' חיבורי ח"ב סי' ל"ו בזה:

י) הנה נוכחתי שלפעמים יתראה כאלו הוא נופח בכל כוחו ובאמת הוא עוצר הרוח בקרבו בעת שמשימין הפושרין על הריאה. ואף שהריאה נראית כנפוחה. מ"מ כיון שאינו נופח לא יבצבץ אף אם יש נקב. ואם הבודק מסופק אם הוא נופח או לא. יעשה נקב דק במחט סמוך למקום זה ויראה אם יבצבץ. אך המבין יבין גם בלעדי זאת אם הוא נופח:

יא) בזה מצוי מכשול שהשו"ב יש להם צפרנים חדים ובצפרניהם כורתים הסירכא ממקומה וקורים לזה קליפה. ואוי לקליפה כזו ודי לנו הקולא שמקילים בקליפה גמורה וכמבואר באחרונים. ויש שו"ב שאומרים כי אף שעברה הסירכא רק ממקומה. בכ"ז נראה להם שהיה כאן בשר בלוי קטן וממנו יצאה הסירכא ועברה הסירכא ממקומה עם הבשר בלוי שתחתיה. ונותנים טעם לדבריהם שהרי עברה הסירכא בנקל ממקומה. והנה חלילה להעמיד ע"ז ואיך אפשר לתלות שהיה בשר בלוי קטן כזה תחת מקום הסירכא ולא התפשט אף משהו לצדדין. והוא מילתא דלא שכיחא כלל. ומה שעברה בנקל. הוא מצד שניתקה בכח או שחתכה בצפרנו החד כסכין. ואנכי בחנתי וראיתי כאלה:

יב) הנה דין זה מפורש בש"ס חולין ח' ע"ב שהטבח צריך שיהי' לו סכין מיוחד לחתוך בשר וסכין לחתוך חלבים וכן שני כלים של מים להדחת בשר וחלבים. וכ"ה ברמב"ם ובטוש"ע סי' ס"ד סט"ז שבסכין שחתכו חלב אסור לחתוך בשר וכן קיי"ל גבי בשר וחלב בסי' פ"ט. ואף דבסי' ס"ד סעי"ז איתא שנהגו לנקר בסכין אחד לסמוך על שמקנח הסכין בשעה שנוגע בחלב ואח"כ משפשף הבשר. נראה דהיינו משום דלא סגי בלא"ה. דכשמנקר הוא חותך הבשר ונוגע גם בחלב. וא"א לצמצם לחתוך החלב בסכין אחר. אבל בעלמא ודאי אסור לעשות כן וכמ"ש הפוסקים בסימן י' ובסי' צ"א שאסור לסמוך לכתחילה על הדחה שיעשו בסוף וכמפורש בש"ס חולין שהזכרנו וה"ה שאסור לחתוך בשר כשר בסכין שחתכו בו טריפה. והדבר נפלא שהעולם אין נזהרים בזה. והדבר נראה לעינים שכשקוצבים הבשר בקופיץ על העלי נשאר הרבה שמנונית בעלי. ונדבק זה בהבשר שקוצבים עליו אח"כ. וכן במאזנים נדבק שמנונית כדאיתא בב"ב דף פ"ח ע"ש ברשב"ם. ולא אאריך בזה אחרי שהוא ש"ס מפורש ליזהר בזה. ומוטל על כל רב ומורה להשגיח ע"ז:

יג) בזה אין נזהרים להדיח כראוי באשר הבשר מתקלקל עי"ז. ואף שצדדתי בחיבורי ח"ב סי' ל"ז להקל בהודח מצד אחד תוך ג"י. בכ"ז לכתחילה ודאי שצריך להדיח משני צדדים כראוי. ובשומן ובשר הבאים ממקום אחר צריך ליזהר כי ע"פ רוב לא נודע בבירור מתי נשחט. וראוי להנהיג שתיכף ידיחו אותם. ומאז ימנו ג' ימים:

יד) בזה מנהג הרבה בודקים להגיד להקצב כמה סירכות יש. ואח"כ שואלים לו. והנה ידוע שיש קצבים שחשודים להסיר הסירכא בידים. ואף שאינו חשוד למכור טריפה לישראל. בכ"ז מורה התירא לעצמו בזה שהשו"ב אינו אומן להסיר הסירכא ומטריף לו בחנם. ולבד זה הלא ערבך ערבא צריך וגם הקצב בעצמו ישכח כמה היו ובאיזה מקום. והרבה פעמים ראיתי שהשו"ב והקצב אינם זוכרים. רק השו"ב מחפש אם ימצא סירכא. ולפעמים תקרע הסירכא כשמוציא הקצב את הריאה. והשו"ב אינו יודע היכן צריך לבדוק במקום הסירכא אחרי שאינו יודע כלל שנקרעה סירכא בריאה זו. ולזה ההכרח לתקן שיכתוב כמה יש סירכות ומקומן:

טו) הנה כמה אחרונים נסתפקו אם מי שאינו נזהר באיזה חומרא נאמן על דבר זה למי שנזהר בזה. דהו"ל כחשוד על דבר זה ואף דמסקנא דמילתא שהוא נאמן. מ"מ בנ"ד יש להחמיר שלא לסמוך על הקצב באשר הנסיון הורה שהקצב חושב א"ע למבין בדבר הזה. ואומר שסירכא זו לא היתה כלום. ורק השו"ב העליל עליו וכדומה. ולזה אין ראוי לסמוך עליו רק על השו"ב או על המשגיח:

טז) בהניקור יש מכשול גדול כי בחלב הכסלים מניחים הקצבים כמעט ע"פ רוב משהו וכן לוקחים מחלב הכליות. והרי החמירו חז"ל בחולין צ"ג ובטוש"ע סי' ס"ד להעביר הטבח אם נמצא אחריו כשעורה חלב. ומזה נראה חומר האיסור במאכלות אסורות שהרי כשעורה חלב הוי פחות מכשיעור ולדעת ר"ל ביומא ע"ג הוא מדרבנן. וגם הלא לא יאכלוהו בעין ויבטל ברוב שומן. ואם יבשלנו יהי בתבשיל ששים בלי ספק. וכ"ז החמירו להעבירו מפרנסתו אף דטפלי תלו ביה ואף שפירש"י ותו' ריש גיטין שכל אחד נאמן על ניקור חלב וכ"כ כל הפוסקים. היינו בסתמא. אבל בעתים הללי הורה הנסיון שהקצבים אין מדקדקים בזה כראוי. כי פרנסת מכירת הבשר נמסרה ע"פ רוב בידי אנשים המוניים ונערים מנוערים. וגם כי תדיר הם נחפזים לגמור הניקור בשביל הקונים העומדים עליהם. והיכא דאיתרע הנאמנות. ודאי קשה לסמוך עליהם בלי השגחה. והרי כל אשה נאמנת על הלכות נדתה וטבילתה כדאיתא ריש גיטין ובכתובות ע"ב. ובכ"ז אמרינן נדה דף ה' שהבדיקה שלפני תשמיש אין עולה לה לפי שמהומה לביתה וכן בדף ס"ח שם איתא שחופפת ביום ולא בליל טבילתה מפני שמהומה לביתה ולא חייפא שפיר ע"ש ברש"י ותו'. ואף שאומרת שתבדוק או תחוף היטב ונאמנת ע"ז מה"ת. בכ"ז לא סמכו עליה משום דמסתבר שלא תזהר כראוי. ומכ"ש בנ"ד שידוע שהם נחפזים וטרודים. והרבה פעמים מנקר הכסלים בעת המכירה ממש. ולזה אין לסמוך עליו בלי משגיח ע"ז. וגם דהא אפשר שאין בקיאים היטב איך לנקר ומורים היתר לעצמם שאינו חלב וכאשר בא לפני כ"פ:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה