אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים

סימן א

בע"ה תשרי תרל"ד

ע"ד מה שהחזיקו איזה אנשים בעליות של ר"ה ויו"כ במקח קבוע זה כמה שנים, וטוענים טענת חזקה, ואנשי העיר רוצים לבטל חזקתם, כי הוא הפסד גדול לביה"מ

מקור הדבר הוא בשו"ע או"ח סי' קנ"ג סי"ז שמי שהיה בביתו ביהכ"נ אין לשנותו. ושם סכ"ב אדם שרגיל בגלילה וכדומה אסור להעבירו. וכ"ה ברמ"א בח"מ סי' קמ"ט סל"א. והנה הך דביהכ"נ הוא ממהרי"ק שורש קי"ג ושם נתבאר טעמו משום חשדא ויליף לה מעירוב בבית ישן דגיטין נ"ט ודייק דע"כ איירי דאיכא שום טענה דאלת"ה ל"ל טעמא דחשדא בלא"ה מהיכי תיתי לשנות. והנה למאי דמשמע מתשובת מהר"ם שהובאה בח"מ סי' קמ"ט בהך דגלילה שיש בזה דין חזקה גמורה וכן הבינו האחרונים שם. קשה טובא על המהרי"ק ל"ל טעמא דחשדא תיפוק ליה דהויא חזקה. ובשלמא בהך דגיטין י"ל דלא הוי מצוה כלל שיהיה העירוב מונח בביתו. אח"כ מצאתי בחי' רעק"א באו"ח סי' קנ"ג שהקשה כן ונשאר בקושיא ע"ש. ובלא"ה צ"ע טובא מהך דשיפורא דאיתא בגיטין שם דלית ביה חזקה. לא מיבעיא לפירוש שני שברש"י דהיינו שופר נדבה בודאי מצוה רבה אית בה. אלא אף לפי' ראשון בשופר דתקיעה. ג"כ נראה דאית בה משום מצוה. וכן משמע במהרי"ק שם שמזרז החזן לתקוע ע"ש:

ובאמת תמהני עמ"ש במג"א ובבה"ט סקכ"ז הלשון יותר מבואר דאף בענין כבוד ג"כ יש חזקה דהא מפורש בגיטין שם דמשום כבוד ליכא חזקה דפריך אי לימא משום כבוד והא ההוא שיפורא וכו'. ועוד תמהני על המהרי"ק שנדחק מה טענה יש בזה. והלא הדבר כפשוטו שהשני אומר שיהיה בביתו מונח ג"כ זמן כמו שהיה מונח בבית הראשון ועפ"ז י"ל מש"ל להקשות מחזקה. דהכא שבעלי העירוב כולם שותפין בזכות זה. א"כ הא קיי"ל דשותפין אין להם חזקה זה על זה בדבר שא"א להשתמש כאחד. וי"ל שהניח לו מקודם כדי שישתמש הוא אח"כ. משא"כ במצות גלילה וכדומה שאין דרך להניח זמן רב לאחד. דהא לכל הקהל יש חלק. ובאמת נראה דגם בעירוב יש זכות משום כבוד כדמוכח בש"ס. וכן למ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שם דיש לו הנאה שפטור מעירוב. ובלא"ה נ"ל דאיכא ג"כ בזה קצת מצוה וכן משמע בירושלמי פ' הדר הל"ז דאיתא התם ר' אמי ב"ר בון מברך עלוי בלילי שובתא לומר שנעשה בו מצוה. תמן תנינן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום א"ר אבון בדייר ישן הוא מתניתא. ומשמע הכוונה דדווקא שהבעה"ב הוא ג"כ ישן. משא"כ כשעתה דר בו אחר. וכן פי' הק"ע ע"ש ובפ' הניזקין הל"ט. אכן זה ניחא רק לשיטת הרמב"ם ור"ת אבל לפירש"י קשה וגם בלא"ה יש סתירה לזה מהא דפריך בש"ס דילן מהא דשיפורא דהא יש לחלק דהכא הוי באותו איש משא"כ התם:

ולכאורה י"ל דלמ"ד משום כבוד לא היה מחלק בין דיור ישן לחדש. וארווחנא בזה לישב קושיית המג"א בסי' שס"ו מהך דשיפורא אהך דראנ"ח שמסתפק במכר ביתו והביא בשם הכנה"ג לחלק בדוחק בין מת למכר. ולפמ"ש א"ש דלמסקנא באמת אף במת שפיר דמי. וכן יש לישב בזה מה שקשה טובא על שיטת ר"ת שהחשד הוא מפני שגנבו מן העירוב דהא גבי שיפורא נמי שייך האי חשדא. אבל לפמ"ש א"ש דלדידיה באמת דוקא באותו בעה"ב כנ"ל. אך נראה דמשום כבוד וכן באינך דווקא במת שייך לומר שיורשים אותו בניו דכל ענין כבוד ילפינן לה ממלך וכה"ג שבניו יורשים אותו בזה וכדילפינן מזה לכל מינויי רבנות ושררה וכדאיתא בספרי פ' שופטים וברמב"ם פ"א מה' מלכים. משא"כ במכר ביתו בודאי אין זכות זה תלוי בביתו אכן לטעמא דחשדא לפיר"ת שיחשדוהו שגנב מן העירוב. גם במכר י"ל שחושדים את הבעה"ב החדש שהוא מוחזק להם לגנב. ואיכא עוד חשדא טפי. והנה המג"א והק"ע הביאו דלשיטת ר"ת במכר מותר לשנות. ולענ"ד אינו כן כנ"ל:

ולכאורה קשה טובא לפיר"ת דהא קיי"ל בעירובין מ"ט ע"א דהמקפיד על עירובו אין עירובו עירוב וא"כ איך אפשר שיחשובו שבשביל זה שינו מקום העירוב. וכן משמע בשבת קי"ז ע"ב שהבית שהיה מונח בו העירוב היו אוכלים אותו. דקאמר רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו פיתא דעירובא שרו עילויה ופירש"י והר"ן שפעמים היו מניחים העירוב בביתם ופעמים בבית אחר ע"ש. ועו"ק לפמש"ל דבמכר ומת איכא חשדא טפי לפיר"ת. א"כ אכתי קשה מהך דשיפורא וכמש"ל שיחשדו משום גניבה לפי' שופר נדבה. ונראה שבאמת כוונת ר"ת שאין הטעם שלא ישנו כדי שלא יחשדו את בעה"ב. דאטו מי שהפקיד דבר אצל אחד זמן מה. אינו רשאי להפקיד אח"כ אצל אחר. רק הכוונה שכיון שיחשבו ששינו המקום בשביל חשש גניבה. א"כ הו"ל מקפידים ואין עירובם עירוב. ויחשדום שמטלטלים בעירוב פסול וכעין פרש"י. רק דפירש"י לא ניחא ליה דבודאי מסיק אדעתיה שהניחו במקום אחר משא"כ בשיפורא ל"ח לחשדא כלל. ומה שפי' התו' דבשיפורא ליכא חשדא שיודעים שמניחים אצל הריש מתיבתא לחלק לתלמידים לענ"ד צ"ע דא"כ מאי פריך נמי מעיקרא גבי כבוד. וגם גבי עירוב איכא טעמא שיהא מונח בבית כל אחד ואחד איזה זמן וכמש"ל בשם רש"י והר"ן. וא"כ אף לפיר"ת יקשה הירושלמי הנ"ל. ורק להרמב"ם שפי' משום הנאה שפטור מעירוב י"ל. ואפשר שלזה השמיט הרמב"ם טעם ש"ס דילן משום חשדא. לפי שנדחקו בזה המפרשים. וכדרכו לתפוס לפעמים שיטת הירושלמי. אך דא"כ הו"ל להביא הך דינא דדווקא בדיור ישן. ולא הזכיר זה כלל:

עכ"פ משמע מהירושלמי וכן מש"ס דילן בשבת קי"ז לפירש"י והר"ן הנ"ל דיש בזה משום מצוה ג"כ לפי שהוא בוצע על הלחם הלז, ומכ"ש למ"ש המג"א סי' תקכ"ז סקט"ו שמניחו ללחם משנה ואינו אוכלו. אבל הדבר כמ"ש דכיון שהם שותפין אין שייך בזה חזקה. ואף שכתב הרשב"ם בב"ב מ"ב ע"ב בהא דשותף אין לו חזקה בדבר שאין לו דין חלוקה. מפני שטוען שכן התנה. הוא לאו דוקא. דה"ה אם אומר סתם שהניח לו להשתמש בכולה כמה שנים ע"ד שאח"כ ישתמש הוא. וכן משמע בשטמ"ק שם. ולזה צריך הכא טעמא דחשדא. אבל על המהרי"ק קשה דתיפוק ליה מטעם חזקה:

ולכאורה צ"ע דמה שייך בזה חזקה וכי הוא דבר שהוא ברשותו והחזיק בו. וגם הא קיי"ל דבעי חזקה שיש עמה טענה. והמהר"ם שבמרדכי פ' ח"ה שהבאתי למעלה לאו מטעם חזקה קאתי עלה. רק מצד שאין ראוי להעבירו מזה. וכמו כה"ג שאין להעבירו אף אם אירע בו קרי והוצרכו למנות אחר ע"ש. ומאין פשוט להאחרונים לתפוס בזה דין חזקה גמורה. והיה נראה ללמוד זה מהך דב"ב נ"ט ע"א דצינור המקלח מימיו לחצר חבירו בא בעל הגי לסותמו בעל החצר מעכב עליו דא"ל כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. אלמא ששייך בכה"ג חזקה אף שהמים לא באו עדיין לעולם ולא קנה אותם כלל אך היא גופא צריכה רבא מ"ט שייך בזה חזקה:

אבל באמת אדרבא מהתם מוכח להיפוך דהא צריך להבין אריכות לשון הש"ס. כי היכי וכו'. וכי מה מצינו בא ללמוד בזה. אבל נראה שהוא כמו קנין. שלזה מחלתי לך מקום חצירי כדי שישתעבד לי איגרך וצינורך להורדת מים. והו"ל כחליפין וקנו זה לזה בחזקה. והו"ל כמוכר דקל לפירותיו ושובך לצורך יונים הבאים בו ע' תו' ב"ב ע"ט ע"ב ובסוגיא שם ובכה"ג צריך לאוקמא המשנה שם פ' ע"א הלוקח פירות שובך וכו'. שוב ראיתי שכן פי' הרשב"ם בדף נ"ט שדרך מקח וממכר הוא שלזה נתרצה להניח לו מקום צינורו בחצר ע"ש. ואף שלא דיברו כלל מזה ויכול לטעון אם אתה חשבת זה לתשלומין אני לא רציתי זה. אזלינן בתר אומדנא וירדו חז"ל לסוף דעת בנ"א דבכה"ג גמרו ומקנו אהדדי. וכן צ"ל בכל הני דאמרינן לאלתר הוי חזקה ומחילה אף דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים גבי מחילה ע' קצה"ח סי' י"ב בזה. מ"מ דברים שגלוים לכל העולם שכ"ה בלבו ואומדנא דמוכח אזלינן בתרייהו וכמ"ש בקצה"ח שם:

וא"כ מוכח מלשון הש"ס ומדברי הרשב"ם דדוקא בכה"ג הוי חזקה. אבל כשאין שום אמתלא לומר שהקנה לו אין שייך בזה שום חזקה ובמאי קנה אותו. ומיושבים דברי המהרי"ק. ואף די"ל שלזה הקנה להם המקום כדי שישתעבדו הם להתפלל שם תמיד והוי קנין גמור. מ"מ הא קי"ל פועל יכול לחזור בו בחצי היום. וא"כ יכולים לחזור מהשיעבוד. וזה דוחק לומר שדומה לקבלנות דמה קבלנות שייך בזה רק ששעבדו עצמם שכ"ז שיצטרכו להתפלל יתפללו שם. עכ"פ ליכא סברא להך חזקה. רק מצד כבוד וכמ"ש מהר"ם הנ"ל. ואף דבגיטין ס' ע"ב דחי לטעמא דכבוד. היינו כמש"ל דהתם הטעם דכיון דשותפים הם. א"כ כן הדרך שיהיה מונח פעמים אצל זה ופעמים אצל זה. וכמש"ל בשם רש"י והר"ן. וכן גבי שיפורא הדבר ידוע שמונח אצל הראש ישיבה וכמ"ש התוס' שם. משא"כ בהך דגלילה דמהר"ם שאין דרך שאחד יחזיק זמן רב. רק מצד כבוד שחלקו לו. וא"כ שפיר יש לו חזקה דהא זה לא גרע ממינוי ושררה וכנ"ל. וגם לשיטת ר"ת בפי' טעמא דחשדא שייך האי טעמא בכל עניני כבוד ומצות שיחשדו שמצאו בראשון איזה פגם וזה באמת סברא גדולה שכבר חשו לזה הרבה גבי קריאת התורה לפגם הקוראים כדאיתא בגיטין שם:

והנה בענין החזקות לתשמישין בב"ב דעת הרשב"ם והתו' והרא"ש ודעימיה שצריך טענה בכל התשמישים ע' רשב"ם ו' ע"א וברא"ש ונ"י שם. ודעת הרמב"ם ור"י בתו' כ"ג ע"א שלתשמישין א"צ טענה רק אמרינן כיון דשתיק מחל. והנה צריך להבין לשיטתם במאי קנה כיון שלא הקנה לו. דהא בקרקע צריך חזקה שיש עמה טענה. וצ"ל משום חזקה דלא מחיל. ואף דלשון מחילה לא מהני במתנה כדאיתא בח"מ סי' רמ"א. אך ז"א דהא אינו אומר בפירוש לשון מחילה וע"כ השתיקה מורה שרוצה שיקנה באופן המועיל והוא מסתלק מזה. והרי זה דומה ליאוש שאף שהפקר צריך שיפקיר בפירוש כידוע. מ"מ יאוש מועיל אף שלא ידענו שאמר להדיא שמתייאש. משום דהוי אומדנא דמוכח שנתייאש. ודברים שבלב שגלויין לכל העולם הוויין דברים. וראיה מב"ב כ"ט דס"ד שטעם חזקת ג' שנים בקרקע מטעם מחילת הפירות ע"ש. ובזה בודאי לא שייך לשון מחילה כנ"ל. ועכצ"ל הכוונה שמסלק א"ע ומניחו לקנות. וה"ה בחזקת תשמישים י"ל כן. והקנין הוא בדבר שעומד להילוך קונה בהילוך וכדקיי"ל בשביל של כרמים בב"ב ק' ע"א ובח"מ סי' קצ"ב. וכן כל דבר קונה בתשמיש הראוי לו וע' נתיבות סי' ק"מ סקי"ט בזה. ומ"ד שצריך טענה ס"ל דלא הוי מחילה בכה"ג. אבל כשיש לו טענה קונה ג"כ בתשמיש וכנ"ל. ואנן קיי"ל בסי' קנ"ג קנ"ה דלענין חזקת תשמישים א"צ טענה:

ולזה נראה דלענין עליות וגלילה יש לדון דין חזקה מצד שקנה המקום על הבימה לעמוד שם בשעת הגלילה. וגם י"ל דבמשיכת הס"ת וטלטולה קנה בה זכות לגוללה בעת הצורך. ושפיר קנה אף שאין בה טענה. אבל בדינו של המהרי"ק גבי ביהכ"נ אין שייך זה. דהא השוכר בית אצל חבירו אינו מחוייב לדור שם. ומכ"ש במשאיל בחנם. ואף שבמקום שיש תועלת להמשכיר במה שהשוכר דר שם. מ"מ נראה שאם לא התנה בפירוש שמחוייב לדור שם אין המשכיר יכול לכופו כיון שמשלם לו דמי השכירות. ואף דבנ"ד י"ל דלהכי נתן להם רשות להתפלל בביתו כדי שיזכה במצוה זו וכמש"ל. מ"מ הא לא הקנה להם ביתו לעולם. דמשמע דאיירי שהניחם סתם להתפלל שם ולא אמר בפירוש שמשאיל להם ביתו להתפלל שם לעולם. וכעין מ"ש הרמ"א בסי' קנ"ג סט"ז ע"ש שמבואר דבכה"ג יכול למחות בידם כשירצה, וממילא גם הם יכולים לחזור בהם ולהתפלל במק"א וכן קיי"ל בח"מ ר"ס שמ"א דבמשאיל סתם יכול לתבעו כל זמן שירצה יעו"ש. ולזה הוצרך המהרי"ק לטעמא דחשדא. אבל עדיין קשה דגבי גלילה נמי נימא הכי דכיון שהחזיק סתם שיוכלו לחזור בהם בכל עת. ועכצ"ל דהכא לא שייך סברא זו. ועח"מ סי' ס' אם אמר סתם בכך וכך לשנה אי לעולם הוי ואכמ"ל בזה:

וצ"ל דגבי גלילה די"ל דהוי כמו מינוי ושררה שפיר אסור לסלקו כמבואר בפוסקים וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' שפ"ז וח"ד סי' י"א במי שהחזיק בהדלקה דהוי כמו מינוי שאסור לסלקו. משא"כ בביהכ"נ שהחזקה היא בבית ולא באדם אין שייך זה. ולזה הוצרך המהרי"ק לטעמא דחשדא. ולכאורה לפ"ז אין שייך זה רק כשעושה בחנם. אבל כשמשלם עבור זה איזה סך בכל שנה. א"כ אין זה בשביל כבודו רק בשביל תשלומיו ומה שייך חזקה בזה. ובהא דגלילה איירי שנתן מעות להקדש עבור זה כמבואר במרדכי ובש"ע סי' קנ"ג סכ"ב להדיא. וקשה מה שייך חזקה בזה. כיון דלא אמרינן בסתם שהשכירו לו מצוה זו לעולם. ונראה שעיקר הטעם הוא כמ"ש המהרא"י בפסקים וכתבים סי' קנ"ח שכן היה דרכם אז למכור חזקה לעולם באיזה מצוה שההקדש נהנה מזה. ולהכי כיון שהחזיק בזה אמרינן שהקנו לו זה לעולם. והובאה סברא זו בחי' רעק"א סי' קנ"ג ג"כ בשם הראנ"ח והחזיק בזה ע"ש. ומיושבים שפיר דברי המהרי"ק דלענין ביהכ"נ לא היה דרכם להקנות חזקה לעולם. ובזה יש לישב מה שקשה טובא ממ"ש בס' חסידים סי' תשס"ה שאם אחד החזיק בגלילה בעבור איזה סך שנותן להקדש. ועתה יש שמוסיפים ליתן. שייך למי שמוסיף. וקשה דזה סותר לדברי מהר"מ שבמרדכי גבי גלילה. ולפמ"ש המהרא"י א"ש די"ל שבמקומו של הר"י חסיד לא היה דרכם שיחזיקו במצוה לעולם. ובאמת סברת המהרא"י צ"ע דאם הטעם שם מפני שהקנו לו לעולם מצות הגלילה. הו"ל להמרדכי לבאר זה. והרי לא הוזכר שם רק משום דהוי כמינוי שאסור לסלקו ע"ש במרדכי פ' חזקת סי' תקל"ג. ועוד דהא התם איירי שהעני ולא היה יכול לתת העשרה זהובים לשנה כמו שנתן מכבר. ונתנו הגלילה לאחר. ואח"כ העשיר. ופסק שם מהר"מ דכיון שעבר בשביל אונס חוזר למינויו ואי נימא שהטעם משום שהקנו לו לעולם באופן שיתן י' זהובים לשנה. א"כ כיון שפסק מליתן והוכרחו להשכיר לאחר. גם לזה השכירו לעולם כמנהגם אז. ושוב לא יוכל הראשון לטעון עוד עליו. ואטו אם ישכור אדם בית ויעזוב הבית באמצע הזמן מחמת עניו והמשכיר ישכיר הבית לאחר עד כלות הזמן הלז אטו נימא שיוכל השוכר הראשון לחזור בו כשהעשיר ולהוציא את השוכר השני. ובנ"ד ג"כ יכול השוכר לטעון שלזמן קצר לא הייתי מתרצה להחזיק בזה. והחזיק רק בשביל שחשב שהוא לעולם כפי מנהג החזקות אז. ולזה צ"ל שעיקר הטעם הוא בשביל מינוי כמ"ש במרדכי שם משא"כ בהא דביהכ"נ וכמש"ל:

והנראה בישוב דברי המהרא"י דלכאורה קשה מה שייך מינוי בגלילה שמשלם עבור זה בכל שנה וכמש"ל דא"כ מי שעשה מצוה פעם אחד שוב לא יוכלו לסלקו. וצ"ל דכיון שנתנו לו גלילה זו לעולם בתשלומין אלו הוי כמינוי וקשה דהא כתב שם שאין לו טענה. ומבואר שלא נתנו לו בפירוש לעולם. ולזה כתב המהרא"י שכן היה דרכם שיחזיקו במצות גלילה. ומיושב שפיר דלהכי לא הזכיר המרדכי הא שדרכם היה להחזיק במצות גלילה לפי שהוא מובן מאליו מדמדמה לה למינוי. דאם היה גוללם רק לפרקים. לא שייך לקרות זה מינוי. ובפרט שמשלמים עבור זה כמש"ל:

ובאמת עיקר הסברא לדמות חזקה באיזה מצוה למינוי ושררה צ"ע מנ"ל זה. והרי כתב המרדכי סוף מגילה סי' תתל"ד ובס' חסידים סי' תשנ"ז שאין ירושה במצות לענין מי שהחזיק ביין הבדלה ובתפלה בר"ה. והנה במ"ש המרדכי שם לענין יין הבדלה. יש לחלק כמש"ל בין מצוה שעושה בגופו כגון גלילה למצוה שעושה בממונו. ואף שהרדב"ז סי' שפ"ז ובח"ד סי' י"א מדמה הדלקה לגלילה בזה. ומשמע שם שלא היה מדליק בעצמו רק היה נותן שמנו להדלקה בביהכ"נ מ"מ י"ל דהמרדכי ס"ל דבמצוה שעושה בממונו לא שייך חזקה אבל מהא דס' חסידים גבי תפלה קשה דהוי מצוה שבגופו אך באמת בס"ח שם מוכח להיפוך דהא איתא שם שאחד החזיק להתפלל בר"ה ולעת זקנתו לא רצה להתפלל וצוה שיתפלל אחד שהיה מוחזק לצדיק. ואמר שלזה אינו מתפלל כדי שאחר מותו לא יטעון בנו שיש לו חזקה במצוה זו. ומצות אינו ירושה. רק הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ס"ת ולא אחר. וראוי לצדיק שיתפלל בר"ה ויוה"כ עכ"ד. נראה מזה שאז היו דנים דין חזקה במצות. ואם היה מתפלל עד יום מותו היה בנו זוכה בזה בשביל חזקת אביו. ורק הוא מצד חסידותו אמר שאין ראוי לעשות כן כי יותר טוב שיתפלל הצדיק שבעיר וכן לקשור הס"ת. ולפנים משורת הדין הוא דעבד. כי אם היה הדין כן. לא היה לו לחוש שבנו יטעון טענת חזקה. כי הלא ידונו שאין טענתו טענה:

והנה בנ"ד שהחזיקו בעליות של ר"ה במקח קצוב. אין שייך סברת המהרא"י וראנ"ח שהמנהג כן להקנות לעולם בשביל דבר קצוב. דאדרבא לא שמענו ולא ראינו מנהג כזה בעליות של ר"ה ויוה"כ. וכאן אין טוענים שהקנו להם בפירוש לעולם וגם אם הקנו בפירוש נראה שאין רשות להגבאי דכעת למכור העליות לעולם דהא לא נתמנה רק להנהיג בעת התמנותו ולא למכור לעולם. ואדעתא דהכי ודאי לא מינוהו לגבאי. ול"ד לזט"ה. דגבאי לא נתמנה רק להנהיג לפי שעה. וגם דהא הוי דבר שלב"ל. ואף דבמעשה רבים כתבו הפוסקים דקנה אף דשלב"ל. מ"מ יש לדון אם מעשה הגבאי הוי כמעשה רבים. ומטעם מינוי אין שייך לפמש"ל דהיכא שנותנים כסף עבור זה לא מיקרי מינוי. ומשום חשדא נראה ג"כ דלא שייך הכא כיון שידוע הטעם שנותנים לאחר בשביל שמוסיף על הדמים וכמש"ל בשם הס"ח שבכה"ג שייך המצוה למי שמוסיף לצדקה. ובפרט לפי מנהגינו שמוכרים בהכרזה. דליכא חשדא כדאיתא בקדושין פ"א ע"א ויבמות קי"ט ע"ב. ואף דחיישינן שם דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא. כבר כתב המהרי"ט ח"א ס"ס ק"ג דהיכא שהגט וההכרזה הם בעת אחת סומכים על הכרזה. וגם דגיטה מוכיח עליה ע"ש. וה"ה הכא ההכרזה בהוספת הדמים הוא תיכף בעת שנותנים המצוה לאחר ואקצר. ואף שברדב"ז כתב שאף אם השני נותן לצדקה אין לסלק הראשון מההדלקה. היינו התם שהראשון לא נתן כלום בעד ההדלקה. והוי כמינוי וכמש"ל לחלק בזה בין בחנם לבשכר. והרמב"ם ס"ל דבדבר שבממונו הוי ג"כ כמינוי. וגם דשם היה להמחזיק קצת טענה יעו"ש. משא"כ בנ"ד. ולזה נראה שמותר בנ"ד למכור העליות למי שיוסיף ע"פ הכרזה וכמ"ש הס"ח סי' תשס"ה. ורק אם המחזיקים יוסיפו עד ערך שאפשר לקחת בעד העליות בעת הזאת. יש להניחם על חזקתם משום דרכי שלום. וגם כי היכי שלא יקנה איש בזוי שאין זה כבוד להס"ת. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"א שפסק שאף אם מינוהו וקבלוהו הקהל להגיד תהלים לפני הציבור. בכ"ז אם יש ריוח לעניים יכולים לתת זכות זה לאחר. והביא דברי הס"ח הנ"ל. ואף שלענ"ד יש לדון בדבריו דהיכא דהוי בתורת מינוי אי יועיל מה שיש ריוח לעניים וכמש"ל. מ"מ בנ"ד שמתחילה היה זה בעד תשלומין הדין כמ"ש. וכן כתב שם דבעינן טענה בחזקת מצוה ע"ש. אך דבריו שם צ"ע קצת בפרט זה וגם הוא לא כתב זה רק לענין אם נתבטל מהמצוה איזה משך שלא יוכל לטעון עוד טענת חזקה ע"ש:

סימן ב

נסתפקתי בהא דאיתא בברכות מ"ג ע"ב אר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו וכו' להתנאות בהן בנ"א וכתבו הפוסקים דהיינו אילני פירות כשמוציאים פרח ע' ש"ע סי' רכ"ו. וצריך לברר אם ראה אילנות שאסורים בהנאה כמו ערלה ואשירה אם צריך לברך או לא:

והנה לכאורה מלשון הברכה להתנאות בהם בנ"א מבואר שהברכה היא על ההנאה וכן פירש"י. וא"כ כיון שמאילנות הללו אסור ליהנות א"צ לברך עליהם. וא"ל דכיון שמותרים לנכרי בהנאה שייך שפיר לברך שברא ליהנות בהם בנ"א ובפרט לפמ"ש התוס' ביבמות ס"א ובכמה דוכתי שנכרים מיקרו שפיר בנ"א ע"ש. ז"א דהא לא מצינו שיתחייבו לברך על הנאת אחרים. ורק כשיש לאדם הנאה מצרף בברכתו גם את הנאת אחרים שיש להם בזה. וכדאיתא בברכות נ"ט דהיכא דאית לו שותפות מברך הטוב והמטיב. והכא נמי מברך על הנאתו ומשתף בברכתו הנאת כל בנ"א. אבל לא שיברך רק על הנאת אחרים. וע' מג"א ס"ס רכ"א לענין טובת נכרי אי הוי טובה ואכמ"ל בזה. וא"ל דהא יש עוד אילנות שמותרים לו ז"א דהא חזינן שלא חייבוהו לברך על מה שאינו רואה רק כשרואה האילנות דמלבלבי. וא"כ אין זה שייך רק כשרואה אילן שיכול ליהנות ממנו. ואף שמזכיר בברכתו בריות טובות אף שאינם לפניו כעת. היינו ג"כ לפי שכוללם יחד עם האילנות שהם לפניו כעת:

אבל א"ל שלא יברך מצד שהברכה הוי הנאה שמקיים מצות הברכה ובפרט לשיטת הבעה"מ דבמצוה דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו ז"א דא"כ האיך מקיימים מצות שריפה בחמץ וביעור בע"ז הא נהנה בקיום המצוה. והרי צריך לברך על ביעור חמץ. וכן בביאור ע"ז. וא"כ נהנה בקיום מצות הברכה דהוי מצוה דרבנן. ועכצ"ל דזה לא מיקרי הנאה. ובפרט דבנ"ד אין זה רק ברכת השבח על כלל בריאות האילנות ושאר בריות. רק קבעו ברכה זו בעת ראיית אילן:

ויש מקום לדון שיברכו על איסורי הנאה ג"כ. דהא איתא בירושלמי פ"ט דברכות הרואה אילנות נאים ובנ"א נאים מברך ברוך שכן ברא בריות נאות בעולם. ובש"ס דילן ברכות נ"ח וע"ז כ' פ"א איתא שמברך ברוך שככה לו בעולמו. ועכ"פ משמע דהוי רק שבח על שיש בעולם אילנות טובות ונאות. וא"כ זה שייך אף על ערלה. ובכ"ז נראה עיקר שלא לברך כמש"ל ונראה דברכה דירושלמי הנ"ל היא ברכה אחרת מהא דבש"ס דף מ"ג הנ"ל. דהכא איירי רק במלבלבי ובעושים פירות כמ"ש האחרונים באו"ח סי' רכ"ו בשם הלק"ט. ובדף נ"ח ובירושלמי שם איירי בכל אילנות נאים אף שאינם עושים פירות ואף שלא בשעת הלבלוב. שוב ראיתי בחי' רעק"א בסי' רכ"ו שכתב להסתפק בדין זה ונראה דעתו שם ג"כ שלא לברך ע"ש:

סימן ג

הנה בשו"ע או"ח סי' ר"ח סי"ג איתא שאם אכל תפוחים ושתה יין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים. וכ"ש אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינים שצריך לברך על כאו"א וה"ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר ואת הדגים עכ"ל. וקשה דל"ל לכתוב וה"ה אם אכל בשר ודגים. דהא מעיקרא איירי ג"כ בבשר. והול"ל וה"ה אם אכל מחמשת מינים אין ברכת עה"מ פוטרת את הבשר ופה"א. ובדגים שהוסיף אין שום חידוש:

והנראה בזה דהנה לכאורה קשה למה לא תפטור ברכה מעין ג' את ברכת בנ"ר של תפוחים הא אמרינן בברכה מעין ג' על תנובת השדה. וזה כולל כל פרי האדמה והעץ. שוב ראיתי שדעת הגהת סמ"ק הוא באמת שפוטר בשביל זה והובא בקוצר בב"י סי' ר"ח. ולפ"ז יש ליישב לשון השו"ע די"ל דס"ל כדעת רבינו יונה והובא בטור שבברכת יין וז' מינים אין אומרים על תנובת השדה רק בברכת חמשת המינים. ולזה גבי ברכת ה' מינים כתב שאכל בשר ודגים שאינם פרי האדמה ואין נכללים בתנובת השדה. אבל עדיין יקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דאמרינן תנובת השדה בכל ברכה מעין שלש. ובכ"ז כתבו שאין יוצאים בזה ברכת בנ"ר על תפוחים וכדומה:

ונראה דהיינו משום דהרא"ש לשיטתו דס"ל כהירושלמי שמצריך לחתום בברכת בנ"ר בחתימה בשם. וא"כ נהי דבתחילת הברכה נזכר תנובת השדה. אבל בחתימה לא נזכר מעין הברכה. ולפ"ז אם אכל מז' המינים שמסיים על הארץ ועל הפירות ומזכיר בתחילה תנובת השדה. שפיר יצא ידי בנ"ר על פרי אדמה ופרי העץ:

עכ"פ מיושב הא דנקיט השו"ע וה"ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת המינים. שאם אכל תפוחים או פה"א שפיר יצא דהא אמר ועל תנובת השדה. ובסי' ר"ז פסק שא"צ חתימה בבנ"ר. ולפ"ז למעשה צריך ליזהר כשאוכל מז' המינים ותפוחים או פה"א שיברך מקודם בנ"ר ואח"כ מעין ג' כיון שיש פוסקים שיוצא בברכה מעין ג' על בנ"ר:

סימן ד

כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה נתן נטע הכהן נ"י הרב דק' קאליבעל:

ע"ד שנסתפק במקום שצריך להוציא ס"ת אחרת אם זה דווקא כשנמצא ס"ת אחרת באותו ביהמ"ד או צריך להביא אף מביהמ"ד אחר:

הנה ביומא דף ו' איתא דלמ"ד טומאה דחויה בציבור צריך להדר על כהנים טהורים אף מבית אב אחר. ולמ"ד טומאה הותרה א"צ להדר רק בקרבן יחיד ע"ש. והנה הכא מה שהקילו בשעה"ד לסמוך על הרמב"ם שמתיר לקרוא בס"ת פסול אין שייך לקרוא זה דיחוי. דהא באותו דבר עצמו אין שייך לומר עשה דוחה ל"ת כמו שאין שייך לומר שמצות הקרבת קרבן דוחה לאו דהקרבת בעל מום. כיון שזהו מגוף המצוה שלא להקריב קרבן בעל מום. וה"ה הכא מצות קריאת התורה היא לקרוא בס"ת כשירה. ועכצ"ל דהוי היתר גמור לקרוא בס"ת פסול רק במקום שאפשר בנקל להוציא אחרת חוששים לצאת ידי ש"פ החולקים על הרמב"ם. וממילא היכא שאין ס"ת אחרת בביהמ"ד זה. א"צ להביא ממקום אחר. וכן הקילו האחרונים בנמצא טעות באמצע התוכחה לגמור כל הפרשה. הרי שבטעם כל דהו סומכים להקל בזה:

אכן הכ"מ רפ"י מה' ס"ת כתב דגם הרמב"ם לא התיר רק היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר צריך להדר אחר ס"ת כשר. וא"כ כיון שיש ס"ת בביהמ"ד אחר שפיר מיקרי אפשר. אכן ז"א דבאמת כל מקום שהקילו בשביל שעת הדחק היינו רק כשאינו משיג משלו זולת את הדבר ששואל עליו מיקרי זה שעהד"ח. ואין מצרפין לזה מה שאפשר להשיג אצל אחר. וכפשטות לשון הפוסקים בזה. וכן מנהג המורים. וע' יומא דף פ"ג דלמ"ד טבל חמור מפרשינן תרומתו ואוכל החולין והתרומה בחולה שיש בו סכנה וקשה דהא התרומה היא ממון כהן. וצ"ל דס"ל שמותר להציל א"ע בממון חבירו ע' ב"ק ס' ע"ב וע' חיבורי ח"א ס"ס כ"ח. ועוד דהא כתבו התו' בפסחים כ"ה ע"ב ד"ה לא דלא אפשר מיקרי היכא דלא אפשר כדרכו רק ע"י טורח גדול. ובודאי דלהביא ס"ת מביהמ"ד אחר מיקרי טורח גדול. ועוד דהא כתבו הפוסקים שאין לטלטל ס"ת בשביל קריאת פעם אחד. אך לזה יש תקנה שיניחו שם הס"ת באה"ק ויקראו בה עוד פעמים:

והנה מדברי הח"צ סי' ט' והמ"ב סי' י"ז נראה שאם יש בעיר אתרוג כשר לא מיקרי זה שעה"ד. דהא יכול לברך על של חבירו. וכ"כ הח"א כלל קמ"ח. ולפלא שלא הזכיר שכ"כ בשו"ת ח"צ שהביאו שם מקודם ע"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע דאטו זה ודאי שחבירו יתן לו. וצ"ל דאיירי כשיודע בבירור שיתן לו. אבל בספק י"ל שא"צ לילך לכל אחד שבעיר לבקש שיתן לו ד' מינים שלו לברך עליהם. אך י"ל דהא כתב המבי"ט סי' מ"ט והובא בח"א שם שיותר טוב לברך על שלו אף שאינו מהודר כ"כ מלברך על מהודר של חבירו. והיינו רק אם שלו כשר בלי חשש. אבל אם הוא פסול לדעת הרבה פוסקים ורק בשעה"ד סומכים על איזה פוסקים המקילים בזה כתב הח"א שם שאם יש בעיר אתרוג כשר לכ"ע לא מיקרי שעה"ד. ולפ"ז י"ל שצריך לבקש מכל אחד אולי ישיג לברך על הכשר לכ"ע. כי אם יברך על שלו אזי לדעת הרבה פוסקים לא יצא ידי המצוה ויברך לבטלה. ולפ"ז ה"ה בנ"ד שדעת רוב הפוסקים שאין לקרוא בס"ת פסולה כלל. ודאי שצריך להדר למצוא כשירה אף מביהמ"ד אחר ולכאורה יש לדקדק מהמבי"ט הנ"ל דאף לענין הידור צריך ליקח של חבירו, שהרי כתב שם דלהכי יותר טוב לברך על שלו אף שאינו מהודר משום שמא לא יקנה לו חבירו בלב שלם או שלא יעשה דיני הקנאת מתנה ע"מ להחזיר כראוי ע"ש. משמע להדיא דאי לאו הנהו חששות היה נכון להדר לקחת של חבירו היותר מהודר. ונראה דזה שייך רק באתרוג דכתיב ביה הדר ושמעינן שהתורה צותה לנו לקחת היותר מהודר. ואיכא בזה מצות הידור יותר מבשאר מצות ובמק"א הארכתי בזה בס"ד. ובלא"ה הרי כתבו כמה אחרונים שצריך להשהות זמן מועט כדי לעשות מצוה מן המובחר ע' תה"ד סי' ל"ה וח"צ סי' ק"ו וקכ"ז ועה"ג סי' י"ד וכן הוכחתי בס"ד בחיבורי ח"א סי' י"ד. והכא להשיג אתרוג מחבירו או ס"ת מביהמ"ד אחר מיקרי זמן מועט. ורק יש לדון דהוי טירחא יתירה וכמש"ל מהתו' דפסחים:

והנראה בזה דהנה ביומא דף ע' איתא שהכה"ג קרא בע"פ בעשור של חומש הפקודים ופריך ונגלול וניקרי ומשני שאין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד ציבור וניתי אחרינא וניקרי ומשני משום פגמו של ראשון. וכן כתבו הפוסקים והובאו במג"א סי' קמ"ג סק"ד ובהגר"א שם דהיכא דא"א משום כבוד ציבור מותר לקרות בע"פ. וא"כ ה"נ להביא ס' מביהמ"ד אחר הוי טורח טפי מגלילת ס"ת ויש בזה כבוד ציבור. ויש להתיר לקרוא בע"פ. ובודאי דקריאה בס"ת פסול לא גרע מקריאה בע"פ. וכ"כ הפוסקים בסי' קמ"ג ובסי' תר"צ גבי מגילה. וכ"כ הרשב"א בתשובה להדיא הובאה בב"י סי' קמ"ד דקריאה בחומש לא גרעה מבע"פ. ואף שכתב המג"א סי' קמ"ד סק"ו דזה רק במקדש שהיו כל ישראל. אבל אצלינו בביה"כ שיש רק מתי מעט מסתמא מוחלים על כבודם ושרי לגלול ס"ת בציבור. מ"מ הרי כתב בהגהות מרדכי ס"פ הנזקין בשם הרשב"א הטעם דהיכא דא"א שרי לגלול אף בציבור והיינו משום דאצלינו אין מצוי שידעו לקרוא בע"פ ע"ש. והובא בנתיב חיים וכתב שכן עיקר. וא"כ בנ"ד שיש ס"ת פסולה לקרוא בה הרי שפיר הוי אפשר והדרינן לדינא שאין להביא ס"ת ממקום אחר משום כבוד ציבור. ואף שהס"ת שיביאו ממקום אחר לא יצטרכו לגוללה וכגון שכבר נגללה לפרשה זו. מ"מ הרי ימתינו זמן מה עד שיביאו הס"ת. והרי פירש"י הטעם שאין גוללין בציבור שלא יהא הציבור יושבין ודוממין וה"ה הכא. ודוחק לחלק משום דלמצוא פסול בס"ת הוי מילתא דלא שכיחא ולא חששו לזה דמה בכך דהא מ"מ אין זה כבוד ציבור. ואף כי יש עוד לדון בזה. מ"מ נראה עיקר דא"צ להביא ס"ת מביהמ"ד

אכן אם רצו להחמיר ולהביא ודאי רשאים ותע"ב דהא ציבור כתב המג"א סי' קמ"ג סק"ד וקמ"ד סק"ז שיכולים למחול על כבודם. ואף שיש ביניהם קטנים דלאו בני מחילה נינהו. הא קטנים בלא"ה פטורים מקריאה ויכולים לצאת מביהכ"נ. ואף אם אביהם מחנכם בזה. מ"מ אינו מצד חיוב

עצמו רק מצד מצות חינוך המוטלת על אביו ואביו מוחל על כבודו. ואי משום פגם הס"ת. כבר כתבו הפוסקים שכיון שנמצא טעות בהס"ת אין שייך זה דהא היא באמת פגומה. ואף שהתירו לקרוא בה משום כבוד ציבור. מ"מ אם יחמירו ע"ע שלא לקרות בה אין זה פגם לס"ת דהא לא הותר רק מצד דהוי כקורא בע"פ כמש"ל. וגם אין שייך בזה לומר כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. דהא מ"מ יש מחמירים בזה. ובכגון זה ודאי מותר להחמיר ע"ע. ובפרט שהטעם הוא משום כבוד. ובודאי מצוה למחול על כבודו כדי לקיים המצוה כדין. וכן מצאתי בדעת קדושים סי' רע"ט סק"ג שכתב שכל הקולות שלפעמים א"צ להוציא אחרת ע"י טעות אין מעכבין על הרוצים אחרת ואולי יש גם מצוה מהמובחר. וכל לשונות הפוסקים שלא להוציא הוא רק מצד טרחא דציבורא עכ"ל. ומכ"ש הכא שמן הדין צריך להוציא אחרת רק שהוא טורח להביא מביהמ"ד אחר ולבד זה הלא דעת רוב הפוסקים שאין לקרוא כלל בס"ת פסול וכ"נ דעת הגר"א בסי' קמ"ג סק"ד. שוב הראו לי שהובא בשם השער אפרים שא"צ להביא מביהמ"ד אחר. ולא ידעתי טעמו אכן בגוף הדין כבר בארנו שיכולים להקל בזה. אבל ראוי להחמיר ולמחול על כבודם במקום קיום מצות קריאת ס"ת כדין וכהא דכתובות י"ז שאגריפוס מחל על כבודו במקום מצוה ושבחוהו חכמים. וצריך להדר כל מה שאפשר לעשות כדין וכהא דיומא ו' וכן בהא דאתרוג שהבאתי למעלה. ויש לדון שהציבור ילכו לביהמ"ד האחר לקרוא ולא יצטרכו לטלטל הס"ת אליהם. אך באמת ז"א דבמקום שיש מקום קבוע להעמיד הס"ת וכגון באה"ק שרי כמ"ש הפוסקים ס"ס קל"ה. ומטרדותי ההכרח לקצר:

סימן ה

מ"ש כת"ר לתמוה על הרמב"ן בחידושיו לקדושין דף ל"ד שחשב ספירת העומר בין מ"ע שאין הז"ג. יפה תמה. ופשוט שיש שם ט"ס ושייך שם מקודם גבי מ"ע שהז"ג ע"ש. ועוי"ל שהיה כתוב שם מת"ע. והוא ר"ת מתנות עניים. ונעשה ט"ס וכתב סה"ע. והמדפיס חשב שהוא ר"ת ספירת העומר. ועו"ל שהיה כתוב סה"ע. והוא ר"ת סדר העבודה. והיינו שהנשים חייבות בקרבנות. והמדפיס טעה וחשב שהוא ר"ת ספירת העומר והדפיס כן. וידוע לבקיאים שט"ס כזה הוא מצוי. ואף שכתבו התו' בקדושין דף ל"ו ד"ה הקבלות דעבודות הקרבן מיקרו הז"ג מדכתיב ביום צוותו שאינם אלא ביום. מ"מ עיקר דין חיוב הקרבת קרבנות ישנם גם בנשים. לבד מקרבנות ראיה וכדומה דהוי הז"ג ונשים פטורות. ויש להאריך בדיני קרבנות ציבור באיזה חייבים נשים ואכ"מ. וכדומה שראיתי באיזה ספר לישב בזה קושיית התוס' דקדושין שם דלהכי לא מיקרו העבודות מ"ע שהז"ג לפי שהנשים חייבות בהקרבת הקרבנות. וכ"נ בחי' הרמב"ן בקדושין דף ל"ו. ואף שפטורות ממחצית השקל. מ"מ הרי את הכהנים אין ממשכנים ובכ"ז בודאי יש להם חלק בקרבנות ציבור ועוד דהא בבמה מקריבים אף בלילה ושפיר לא הוי הז"ג וע' זבחים ס"ח ע"ב ובתו' שם ודף ק"כ ע"א ועוד יש לדון לפי מה שראיתי זה כבר בשם ספר קול אליהו דספירה מעכבת הקרבן ואם לא ספרו ספירת העומר אינו נוהג דיני עצרת ובמק"א הארכתי בס"ד בזה. וא"כ שפיר י"ל דגם נשים חייבות בספה"ע כיון שאינה מצוה בפ"ע רק הכנה לקרבנות החג. ובקרבנות ציבור חייבות גם הנשים וכמש"ל. וכן בדיני החג הן חייבות ולא שייך לקרוא ספה"ע מ"ע שהז"ג כיון שתלוי בזה מצוה שנשים חיבות בה ואקצר בזה באשר כי העיקר נראה כמש"ל דהא דסה"פ צ"ל גבי הנהו דמ"ע שהז"ג:

סימן ו

הנה בסידור הגאון יעב"ץ זצ"ל כן בשארי סידורים כתוב שאם מזכה עירובי חצירות ע"י אחר צריך לזכות מקודם ואח"כ נוטל מיד הזוכה ומברך ואומר בהדין עירובא והנה בש"ע ס"ס שס"ו וסי' שצ"ה ובטור שם איתא שבשעה שמקבץ העירוב או בשעה שמזכהו מברך. ולא נתבאר שם אם יזכה מקודם או יברך מקודם. ונראה שהגאון יעב"ץ ושאר אחרונים למדו זה מהא דאיתא בטוש"ע סי' תקכ"ז סי"ב גבי עירובי תבשילין שחוזר ונוטל מן הזוכה ומברך ואומר בהדין עירובא. אלמא שמזכה ואח"כ מברך. וממילא דה"ה בעירובי חצירות. שוב ראיתי שמפורש בלקוטי מהרי"ל הלכות עירובי תבשילין שבין בע"ח בין בע"ת יזכה מקודם ואח"כ יברך וזהו מקור האחרונים הנ"ל. ובפרדס הגדול כתב בסי' ק"ז שאחר קיבוץ הקמח ואפייתו קודם שישים העירוב במקום משומר יברך:

אכן באמת יפלא על הטוש"ע למה כתבו בע"ח שמברך בשעה שמזכה ובע"ת כתבו שמברך לאחר הזיכוי. והלא לא דבר ריק הוא. ועו"ק דהאי קיי"ל דבעינן עובר לעשייתו. וכיון שכבר זיכה הרי נעשה העירוב דהא כבר יש עי"ז לכל אחד מבני החצר פת במקום זה. וכן מפורש בב"י סי' שצ"ה שכתב שצריך לברך קודם שמקבץ העירוב כי אחר שכבר קיבץ הרי כבר נעשה העירוב. וכ"כ המג"א סי' שס"ו סק"כ. וא"כ ה"ה הא דאיתא שמברך בשעה שמזכה הכוונה קודם הזיכוי. ואף להפרישה שכתב שם דמברך בשעת הקיבוץ או לאחר הקיבוץ מפני שהעירוב חל בעת שנתנו בבית שבחצר והוי שפיר עובר לעשייתן ע"ש. מ"מ במזכה מודה שצריך לברך קודם הזיכוי אם המזכה והזוכה עומדים בבית שבחצר שמערבין בו עתה. ואולי מפרש הפרישה דהא דבשעה שמזכה שנזכר בטוש"ע איירי כשהזוכה עומד בחצר אחרת. ושפיר הוי בחד גוונא עם הא דבשעה שמקבץ שהעירוב חל בשעה שנותנו בבית שמניחין בו העירוב. ועכ"פ קשה טובא לפ"ז למה גבי ע"ת מברך אחר שזוכה הא בעינן עובר לעשייתן. ושם אין שייך סברא שצריך להניחו בבית שמניחין בו העירוב. והנה בעירובי חצירות כתב המג"א סי' שס"ו סק"כ שעיקר העירוב חל בכניסת שבת ולזה כל היום מיקרי עובר לעשייתן. אבל בע"ת לא שייך זה דהא צריך שיברור מנה יפה מבעוד יום כדאיתא בביצה ט"ו. ובאמת דברי המג"א צ"ע דהא בעינן שיברך על המעשה וכאן אין כאן מעשה דביה"ש קונה העירוב ממילא. וע' בפמ"ג שהרגיש בזה וכתב דזה רק בדיעבד שלא בירך מקודם יכול לברך אח"כ קודם שחל העירוב. ונראה הסברא בזה דהא אם כיון ביה"ש שלא יקנה לו עירובו ודאי שבטל העירוב. וא"כ צריך שיתרצה ביה"ש שיקנה לו העירוב. ולזה שפיר מברך על רצונו זה. ועכ"פ לכתחילה מצריך לברך קודם הזיכוי. וגם דאי נימא שיברך אחר הזיכוי. יקשה לשון הטוש"ע גבי ע"ח וכמש"ל:

ועדיין צ"ע דהא מפורש בשו"ת הרשב"א סי' י"ח שעל מצוה שאין בה מעשה וכגון השמטת כספים אין מברכין ע"ש. וכ"כ הכלבו הובא בב"י סי' תל"ב שאין מברכין על המחשבה. וה"נ הרי קניית העירוב ביה"ש אין בה מעשה. ולכאורה יש להוכיח שיש לברך על כוונת מצוה בלא מעשה מהא דסוכה דף מ"ו דרבנן דבי רב אשי מברכי כל אימת דממשמשי. והנה דעת רש"י ותו', והרמב"ם ורוב הפוסקים שטעם החיוב למשמש בתפילין הוא כדי שלא יסיח דעתו מהם וע' בתו' בסוכה שם ולפ"ז אין בגוף המשמוש שום מצוה רק המצוה במה שיכוין בדעתו לזכור במצות תפילין שעליו. והמשמוש הוא רק שעי"ז יזכרם. אבל באמת סגי רק בזכירה בעלמא שלא יסיח דעת מהם. אלמא שמברכין אף על דבר שאין בו מעשה רק כוונה בעלמא. ואף דאנן לא קיי"ל כרבנן דבי רב אשי. היינו משום דס"ל שהברכה הראשונה היא על כל הזמן שנושא תפיליו. והרי דעת הרבה פוסקים שאף אם מסיר תפיליו וחוזר ולובשן א"צ לברך רק כשנכנס באמצע לביה"כ ע' בטוש"ע סי' כ"ה אבל בהך סברא שאפשר לברך בלא מעשה לא מצינו פלוגתא בזה

ואף שאפשר שבשעת המשמוש עדיין לא הסיח דעתו. מ"מ תקנו לברך בשעה שממשמש שגורם בזה שלא יסיח דעת ויש לדחות דכיון שתקנו רבנן שימשמש ממילא הוי מעשה. אכן בתו' סוכה מ"ו שחקרו מה מברך בשעת משמוש משמע שאין הברכה בשביל תקנת חכמים בזה. רק בשביל גוף הדבר שלא יסיח דעת מתפילין ע"ש. אכן באמת אינה ראיה דשם מה שלבוש תפילין הוי מעשה גמור ומקיים מ"ע בכל רגע. רק כשמסיח דעתו מהם נפסקה מצותן ממנו. וכשחוזר ונזכר ומכוין למצותן חוזר ומקיים המצוה והוי כמעשה ממש. ומה שלבוש התפילין באותה שעה כאלו לבשן כעת וכעין הא דקיי"ל במכות כ"א ע"ב דשהייה בכלאים הוי כלבישה ע"ש וע' תו' שבועות י"ז ע"א ד"ה או. ואף שהתו' כתבו ביבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו דאי נימא דמצות ציצית אינה בשעת עטיפה. לא אמרינן דהוי אח"כ כמעשה מה ששוהה כשהוא לבוש ע"ש. די"ל דגבי תפילין הוי ג"כ עיקר המצוה בשעת הנחה. וכן מוכח במנחות ל"ו דאיתא שם שמברכין משעת קשירה עד שעת הנחה ע"ש. וכן יש להוכיח מלשון הברכה שמברכין להניח תפילין, וכעין מש"ש התו' מהא דלהתעטף בציצית ע"ש ובלא"ה י"ל דשפיר מיקרי שוא"ת מה שאינו לובש בגד בלא ציצית. ומ"מ גוף הדבר מה שהוא לבוש בגד כלאים או תפילין הוי מעשה. ומצאתי שכ"כ הש"א סי' ל"ב. וע"ש שחולק על התו' בעיקר סברתם. עכ"פ י"ל דלהכי בירכו רבנן דר"א בשעת המשמוש משום דהוי כמעשה אבל בלא מעשה אין מברכין וכמבואר בשו"ת הרשב"א. והא דנקיט ברשב"א שם כגון שמיטת כספים לכאורה צל"ע דהא מצות שמיטה הוא שיאמר בפיו משמע אני כדאיתא בגיטין ל"ו וא"כ הוי מעשה דלענין ברכה ודאי הוי דיבור כמעשה. וכן מברכין על התורה ועל ההלל דהוי רק דיבור אך ז"א דשם באמת משמט ממילא. ורק כשאמר משמט אני יוצא בזה. ומותר לקבל אח"כ ע"ש בסוגיא ובמשנה שילהי שביעית. ועפ"ז יש לישב קושיית הגר"א באו"ח סי' מ"ז סק"ג שהקשה למה א"צ לברך בה"ת על הרהור בד"ת הא מצות לימוד התורה הוא גם בהרהור דכתיב והגית ונשאר בקושיא. ולפמ"ש א"ש דעל ההרהור אין מברכין שאין בו מעשה וכמ"ש בשו"ת הרשב"א כנ"ל. ויש עוד לדון מהא שמברכים על הפרשת תרומות ומעשרות שישנן במחשבה כדאיתא בקדושין מ"א ע"ב. וצ"ל דשם מחשבתו עושה מעשה שנעשה תרומה עי"ז וכדאמרינן בתמורה ג' ע"ב להדיא ע"ש. נשוב לנ"ד דבשעת קנין העירוב ביה"ש אינו עושה שום מעשה רק שהעירוב קונה ממילא ואף כוונה א"צ כלל. בודאי שאין שייך לברך על זה. וצ"ל כוונת המג"א דכיון דהמצוה נמשכת עדיין דגמר חלות העירוב הוי ביה"ש. לזה כשלא בירך עובר לעשייתן יכול לברך כל זמן משך המצוה כמ"ש התו' בפסחים ז' ע"ב ד"ה בעידנא. וע' ש"א סי' כ"ו בזה:

ולכאורה י"ל עפמ"ש הרשב"א בתשובה סי' י"ח דלהכי אין מברכין על צדקה ועוד מצות לפי שתלויים בדעת אחר שאפשר לא יתרצה לקבל זה. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות סי' י"ב דלהכי אין מברכים על אירוסי אשה שמא תחזור בה. וא"כ ה"ה הכא הרי אפשר שיחזור בו זה ולא יתרצה לזכות עבור האחרים או אפשר שברגע זו גילו שאר בני החצר דעתם לפני עדים שאין חפצים בזכות זה. והוי ברכה לבטלה. ולזה ההכרח לברך אחר הזיכוי ולסמוך על מה שיקנה העירוב ביה"ש כנ"ל. אבל לפ"ז יקשה איך יעשה בע"ת דהא בע"ת לא שייכא סברא דקונה ביה"ש כמש"ל. וגם דא"כ גם אחר הזיכוי מנא ידע שלא גילו בני החצר דעתם דלא ניחא להו ועכצ"ל שסומך על החזקה דניחא להו במצות עירוב וכדקיי"ל שזכין שלא בפניו. ומ"ש בתשובת הרשב"א וברא"ש שם שחוששין שמא לא יתרצה השני. היינו במקום שאינו מצוה על השני. ואף דבאירוסין יש מצוה גם על האשה לישא איש וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' כ"ז וע' אה"ע סי' א'. מ"מ אין המצוה לקחת דווקא את איש זה. ומש"ש דלהכי אין מברכים הדיינים על מצות דין לפי שאפשר שלא יקבלו הבע"ד את דבריהם. אין להקשות דהא הבע"ד מצווים לשמוע לדיני התורה. דז"א די"ל שאפשר שיאמרו שרוצים לדון אצל חכמים אחרים או גדולים מהם. וכעין דאיתא במד"ר דברים פ"א שאומר מוסיף אני עליכם דיינים וע"ש ברמב"ן עה"ת. ואין לחוש שמא לא יחפוץ הזוכה לזכות עבורם אף שהוא אינו עושה מצוה רק מסייע במצוה. דכיון שרואה שהלה סומך עליו ומברך על מצות עירוב. מוקמינן ליה אחזקתו שלא יחזור בו שיוגרם על ידו ברכה לבטלה. כיון שאין הדבר נוגע לו לעצמו. ואף דבשאר מצות שנעשים ע"י אחרים אין מברכים י"ל דכיון שע"פ רוב אין השני מרגיש שהלה סומך עליו ומברך או שאינו שואל אותו מקודם אם יוכל לסמוך עליו. לזה לא תיקנו כלל ברכה במצוה זו. אף שאפשר שיזדמן שישאלנו ויאמר לו שמסכים ע"ז באופן שיסמוך עליו ויברך. מ"מ לא פלוג בזה. וכ"כ הפוסקים בכגון זה. משא"כ גבי עירוב עיקר מצותו הוא שיעשה בעצמו ויברך. ורק כשמזכה ע"י אחר שאינו מבני החצר צריך דווקא שידע הזוכה שהלה סומך עליו ומברך. בזה שפיר מברך. וה"ז דומה להא דקיי"ל בעירובין ל"ב דחזקה שליח עושה שליחותו היכא שהלה סומך עליו ונוגע לדבר מצוה ע"ש בסוגיא. וע' רמב"ם פ"א מה' מעשרות ה"ח והוא מהירושלמי שאם אמר שיעשר עליו יכול לסמוך עליו וע"ש בכ"מ מה שחילק בזה וע' מל"מ פ"ד מה' בכורות ואכמ"ל בזה:

והנראה בזה דהנה קיי"ל בסי' תקכ"ז ס"כ דבע"ת אם לא אמר בהדין עירובא לא מיקרי עירוב. ואף אם אמרו ודילג בו איזה מלאכה. אסור לעשות אותה מלאכה מיו"ט לשבת. אבל בעירובי חצירות כ"ע מודו דהוי עירוב אף אם לא אמר בהדין עירובא. וכ"כ המג"א שם סקכ"ג ע"ש. ודברי הט"ז שם סקי"ח צ"ע דמה שייכא הברכה לאמירת הדין עירובא וכמ"ש המג"א שם סקכ"ח דודאי הברכה אין מעכבת גם בע"ת. ואמירת הדין עירובא מעכב בע"ת. ועכ"פ לפ"ז א"ש דבע"ת מברך לאחר הזיכוי קודם אמירת הדין עירובא. כיון שעיקר גמר עשיית ע"ת הוא באמירת הדין עירובא. ושפיר הוי עובר לעשייתן. אבל קודם הזיכוי הוי עובר דעובר ואסור לברך אבל בע"ח שאמירת הדין עירובא אינו מעכב ונגמר העירוב ע"י הזיכוי. בזה ודאי צריך לברך קודם הזיכוי. ומדוקדק היטב לשון הטוש"ע שכתבו גבי ע"ח שמברך בשעה שמזכה. ובע"ת שמברך אחר הזיכוי. ודנקטי בע"ח הלשון בשעה שמזכה ולא קודם הזיכוי. היינו להורות שצריך שיהא הזוכה מוכן ומרוצה לעשות זאת וכמש"ל שכל שאין הזוכה יודע שהמזכה סומך עליו לברך על מצות עירוב. אסור לברך כי שמא לא יתרצה הזוכה לזכות עבורם:

ולכאורה י"ל דמ"ש בשעה שמזכה. היינו בשעה שהזוכה מגביה העירוב שאז חל הזיכוי. דהא קיי"ל בעירובין מ"ט ע"ב ובש"ע סי' שס"ו שצריך להגביה טפח. אבל ז"א דבאמת אין ההגבהה מעכבת וההגבהה היא רק כשהדבר הוא סמוך לקרקע צריך להגביהו משום דהוי לבוד לקרקע וע' תו' עירובין ע"ט ע"ב וכתובות ל"א ע"ב וב"ק כ"ט ע"ב בזה. וכ"ה לשון השו"ע בסי' שס"ו ס"ט שצריך להגביהו מן הקרקע טפח. ובח"מ סי' קצ"ח ס"ב לא הזכיר זה דהיינו מן הקרקע. וצע"ק למה לא ביאר זה. ובסמ"ע שם הביא הטעם משום לבוד. ובמג"א סי' תקכ"ז סקי"ב כתב דלאו דווקא מן הקרקע רק שיהא גבוה טפח ממקום שהיה מונח שם. ויש לדון בדבריו ואכ"מ. ובהא דעירוב פירשו הרבה ראשונים הכוונה שצריך להגביה טפח אף בלא זיכוי רק מטעם הכירא וע' ב"י סי' שס"ו שכ"ה דעת הרמב"ם ג"כ. ועכ"פ גוף הזיכוי סגי כשלוקח הדבר לידו בכוונת זיכוי דהא ידו קונה. רק שי"ל דבמקום שהדבר לא נכנס כולו לידו. לא קני בתורת יד רק בתורת הגבהה כדאיתא בירושלמי פ"ב דגיטין. וכ"כ הרעק"א בתשובה סי' רכ"ב שלזה צריך בגט להזהר שיהא כולו ביד האשה וע' פ"ת סי' קל"ט. אך מ"מ א"צ שיגביה את ידו. רק כיון שידו גבוהה מן הקרקע טפח סגי וכמש"ל שהטעם משום לבוד. וזה מיקרי הגבהה שמוגבה בידו. וע' ט"ז ס' שס"ו סק"ו וכ"כ הסמ"ע בסי' קצ"ח סק"ד שידו קונה בלי הגבהה. ורק מש"ש זה אהא דסגי בטפח קשה וכבר הרגיש בזה בנה"מ שם סק"ב. וע"ש בסק"ג לענין אם יוצא קצת מתוך ידו אי בעי הגבהה ג"ט. ולא הזכיר דברי הירושלמי שהזכרנו. ובסדר הגט ס"נ מבואר שיגביה הבעל הנייר והדיו ג"ט. וכתב בס' ברכת המים שאם לא הגביה יש לפסול. ותמהני שלא ביאר שאם ידו גבוהה מן הקרקע ג"ט. א"צ שיגביה עוד. ועכ"פ נהי דבעירוב צריך להגביה טפח בכל גוונא משום דעת הפוסקים דס"ל הטעם משום הכירא וכמש"ל. מ"מ גוף הזיכוי נגמר בשעה שלוקח לידו ולזה צריך לברך בע"ח קודם הזיכוי. ואולי י"ל הכוונה שיתן ליד הזוכה והזוכה יכוין בפירוש שלא לזכות עדיין. ואז יברך המזכה. ואח"כ יגביה הזוכה ויכוין לזכות. אך שוב לא הרווחנו בזה דעכ"פ הרי מברך קודם זכייתו. ועוד דלדעת הסוברים שהזוכה נעשה שלוחו של הזוכה ולא של המזכה. א"כ איך יברך על פעולת חבירו וכמ"ש המג"א סי' שס"ו סק"כ. אבל כשמברך קודם שנותן להזוכה הרי הוא מברך על מעשיו שנותן בידו לחבירו ועוד דהא כבר כתב הט"ז סי' תרנ"א סק"ה שאין לברך אחר שנטל הד' מינים בשביל שלא כיון לצאת בהם. דיש לחוש שישכח ויכוין לצאת קודם הברכה ע"ש. וה"ה הכא. ויש עוד לדון בזה דכיון שמחזיק מקודם את של חבירו הרי הוא שלוחו ונפקד שלו ואיך יכול לזכות אח"כ ולהעשות שלוחו של הלה שזוכה בשבילו אבל ז"א ע' תו' ב"ב דף פ"ו ובפוסקים ח"מ סי' קפ"ד ור' ואכמ"ל בזה. ולבד זה הא בירושלמי פ' הרואה פליגי אמוראי אם יברך עובר לעשייתן או בשעת עשייתן. ואנן קיי"ל שיברך עובר לעשייתן. וע"כ צריך לברך קודם הזיכוי:

ועדיין יש לדון בזה עפמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' י"ח דהיכא שאפשר לעקור אח"כ המצוה ולבטלה אין מברכין עליה דחיישינן שמא תיעקר אח"כ והוי ברכה לבטלה. וקשה דא"כ איך מברכין על ע"ח או עירובי תחומין הא בידו לחזור בו קודם כניסת השבת ולסלק א"ע מעירוב זה או להניח עירובי תחומין לרוח אחרת. וכן יקשה מהפרשת תרומה דהא אפשר למיעקרה ע"י שאלה. אבל באמת לק"מ דשם איירי קודם שנעשתה המצוה. ועשיית המצוה תלויה ברצון אחר שעליו לא חלה המצוה כלל. וכעין צדקה דמייתי הרשב"א שאין חיוב על העני לקחת צדקה. וכן מייתי שם מהא דאונס שותה בעציצו שאין מצוה על האשה שתנשא לו. ולזה אפשר למיעקרה ע"י שלא תרצה לינשא לו. אבל הכא הלא מצות עירוב מוטלת על כל דיירי החצר וגם עושה כעת המצוה. ולזה אין לחוש שמא יחזרו בהם אח"כ להניח העירוב במקום אחר. דהא המברך לא יסכים ע"ז כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. וממילא בלעדיו לא יוכלו לקיים המצוה לערב בחצר. ובע"כ ישאר העירוב הראשון. ובפרט למאי דקיי"ל ס"ס שס"ז שמערבין בע"כ. וכן בעירובי תחומין אין לחוש שיחזור בו ויגרום ברכה לבטלה. וכן בתרומה. ובאמת יש לדון דאפשר כיון שכעת מניח ע"ת למזרח שפיר מברך ואח"כ כשחוזר בו ומניח לצד מערב לא הוי ברכתו ראשונה לבטלה. דהא שפיר עשה מצוה ובירך עליה ומה לנו בזה כיון שמצות חכמים היתה כן שיוכל לערב אח"כ לצד אחר. וכן כששואל על התרומה. י"ל ג"כ דכיון שבירך בשעה שעשה המצוה כהוגן מותר לישאל אח"כ ואין לו לחוש למה שיצטרך לברך שנית. וכן מוכח בנדרים דף נ"ט דבעי למימר דתרומה הוי דשיל"מ ע"י שאלה. ודחי דכיון דלאו מצוה לאיתשולי לא מיקרי דשיל"מ וקשה דתיפוק ליה דאסור לישאל בשביל הברכה. ועכצ"ל כמש"ל וזה דורש אריכות ואכ"מ. ועכ"פ בנ"ד אין שייך זה:

ולכאורה י"ל דלהכי יברך בעירובי חצירות אחר הזיכוי לפי שהעירוב נעשה כשמניחו בבית אבל לא כשמונח בידי הזוכה שאז הוא ברשות הזוכה. וכן בעירובי תחומין העירוב נגמר בשעה שמניחו בקרקע. אבל באמת ז"א דאטו כשמונח העירוב על השולחן שגבוה מן הקרקע לא הוי עירוב והרי מפורש בעירובין ע"ג דהוי עירוב. ואף אם השולחן אינו של הבעה"ב. שלא מצינו חילוק בזה. דעיקר הטעם הוא דעירוב משום דירה כדאיתא בעירובין דף מ"ט. והדירה הוא במקום פיתא כדאיתא בדף ע"ג. וכיון דפיתו מונח בבית זה אין נ"מ אם הוא מונח על השולחן או ביד אדם אחר. וכן גבי עירובי תחומין לא בעינן שיניח בקרקע וכדאיתא בעירובין דף ל"ג דסגי שיתננו בכלכלה ורק שיוכל ליקחנו בשבת ע"ש:

מסקנא דמילתא שהעיקר להלכה לברך בעירובי חצירות ובעירובי תחומין קודם הזיכוי רק בשעה שהזוכה עומד מוכן לפניו ויודע שמברך על העירוב בשביל שרוצה לזכות על ידו. ומתרצה לזה. והמזכה יחזיק הלחם בידו קודם הברכה וכמ"ש הפוסקים בסי' תרנ"א ע"ש בט"ז סק"ה דלא מסתבר לברך כשהוא בכלי. ובעירובי תבשילין יברך אחר הזיכוי כמפורש בטוש"ע. ומאן דמברך גם בע"ת קודם הזיכוי לא משתבש דכ"כ בברכי יוסף סי' תקכ"ז בשם ספר טור ברקת לברך מקודם ואין ספר זה ת"י לדעת טעמו. וטעמו נראה משום דס"ל כהפוסקים דגם בע"ת אין מעכב אמירת הדין עירובא. ואף להפוסקים דמעכב. מ"מ שרי לברך קודם הזיכוי ולא הוי עובר דעובר לעשייתן. כי הלא עיקר העירוב הוא בשעת הזיכוי ואמירת בהדין עירובא בא רק לגמור המצוה. והויא כמצוה נמשכת שיש לה שני פעולות דודאי מברכין קודם התחלת עשיית המצוה. וכמו להפוסקים דס"ל דמברכין על התפילין ברכה אחת דמברך קודם שמניח תפילין של יד. ובד' מינים שמברך לאחר שנוטל הלולב קודם שנוטל האתרוג כמ"ש הט"ז בסי' תרנ"א סק"ה. היינו כמש"ש הטעם שאין סברא לברך בעוד שמונחים הד' מינים בכלי וכמו בתפילין דקיי"ל בסי' כ"ה ס"ח שיברך אחר ההנחה קודם ההידוק. אבל בנ"ד שפיר יחזיק בידו העירוב ויברך ואח"כ ימסור להזוכה.. וגם בד' מינים יש לדון בזה ואכ"מ וע"ש במג"א ואחרונים. ועכ"פ בנ"ד לענ"ד הדרך היותר נכון לעשות כדעת טור ברקת לברך קודם הזיכוי אף בע"ת. אך מי ירום ראש להכריע נגד הטוש"ע וכל האחרונים אבל ודאי דעביד הכי לא משתבש וכמש"ל שפשוט דלא מיקרי קודם דקודם. וגם דבזה יצא ידי הפוסקים דס"ל דהדין עירובא אינו מעכב גם בע"ת. אכן בע"ח פשוט שצריך לברך קודם הזיכוי ודלא כמ"ש הגאון יעב"ץ וכדמוכח משינוי לשון הטוש"ע וכמש"ל:

וראיתי בפרי עץ חיים, שער השבת פ"ד ובסידור האר"י זצ"ל ובספר נגיד ומצוה בדיני ע"ח שכתבו שיערב תחילה בעדו ויברך על מצות עירוב ויאמר בהדין עירובא ואח"כ יתן ליד אחר שיזכה לכל בני החצר. ובפע"ח שם ובנו"מ הלשון כי כן הדין שאחר שמערב בעדו יזכה לאחרים. והדברים נפלאים דמה שייך בע"ח לערב בעדו דכיון שהוא מזכה משלו לכל בני החצר א"כ העירוב מונח בביתו. והבית שהעירוב מונח בו א"צ לערב כדקיי"ל בעירובין מ"ט ובש"ע סי' שס"ו. וגם מה שייך בעירובי חצירות שיערב בעדו מקודם. דהא בע"ח אין יכול אחד לערב בעצמו רק כל בני החצר ביחד. ורק כשגובה העירוב מבני החצר שייך לומר שיתן הוא בעצמו מקודם. וצ"ל כוונתם לפי מנהגם שהיו מניחים העירוב בביהכ"נ כדאיתא בסי' שס"ו ס"ג. לזה כתבו שמקודם יזמין מה שהוא נותן לעירוב ואח"כ יזכה לאחרים. אבל עדיין לא ידענו מנ"ל זה. ובפרט מ"ש הנו"מ שכן הדין. ואולי הוציא זה מלשון הפוסקים שכתבו שיברך בשעה שמקבץ העירוב. ומפרש הכוונה בשעה שכבר נתן בעצמ' אבל בעירובי תבשילין י"ל סברא זו דהא צריך לעשות בעצמו ע"ת ולברך עליו. וזה א"צ זיכוי. ושפיר יברך מקודם דהא עושה ע"ת לעצמו. ויזכה אח"כ לאחרים. וכ"כ בסידור האר"י זצ"ל גבי ע"ת שיברך מקודם ואח"כ יזכה לאחרים ע"ש. והסברא ברורה דבע"ת יברך קודם שיזכה מטעם הנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאיזה מתלמידי הר"י זצ"ל שמעו ממנו לענין ע"ת שיערב תחילה בעדו ויברך ואח"כ יזכה. וכתבו זה לענין ע"ח. אף שבאמת גבי ע"ח לא שייך זה כמש"ל. ועכ"פ זכינו לדין דבין בע"ח ובין בע"ת צריך לברך ואח"כ לזכות. רק שבע"ת ראוי שבשעה שלוקח בידו הפת והתבשיל יכוין לעשות ע"ת בשביל עצמו וע"ז יברך תיכף:

ולכאורה קשה על מש"ש הר"י זצ"ל שיאמר בהדין עירובא ואח"כ יזכה. דכיון שעדיין לא זיכה איך יאמר בהדין עירובא יהא שרי לנו ולכל הדרים בעיר הזאת. ובע"ח לכל הדרים בחצר זה. וצ"ל בדעתו דאמירת בהדין עירובא הוא רק להוציא בפיו כוונת ותכלית עירובו. וזה אין נ"מ אם אחר הזיכוי או קודם הזיכוי. דכיון שמזכה תיכף הרי ידענו שמזכה להם על דעת דבריו שאמר מקודם. ובכ"ז נלע"ד שבזה אין לשנות מלשונות הפוסקים. ויאמר בהדין עירובא אחר הזיכוי והברכה קודם הזיכוי כמ"ש האר"י זצ"ל וכמש"ל:

סימן ז

והנה הרעק"א בס"ס שס"ו הביא בשם מהר"מ די בוטון סי' ל"ח שאם מניח ע"ח ועירובי תבשילין ביחד מברך על מצות עירובין וכ"כ בשע"ת סי' תקכ"ז. והנה בגוף הדין יש לדון הרבה מצד אין עושין מצות חבילות. וגם דלא שייך לכלול מצות שונות בברכה אחת כדאיתא בסוכה דף מ"ו. ובירושלמי פ"ה דדמאי ה"ב נחלקו אם לכלול תרומה ומעשר בחדא ברכה ומאן דשרי שם היינו משום דבני חדא ביקתא נינהו. אבל לא במצות שונות. וע' ריב"ש סי' שפ"ד בענין זה. ועוד דלשון עירוב דחצירות הוא לשון עירוב הדירות. ולשון עירוב בעירובי תבשילין הוא לערב מה שמכין מעיו"ט עם מה שמכין ביו"ט ע' רמ"א ר"ס תקכ"ז בזה. וא"כ איך שייך לצרפם ביחד ואטו שם עירוב גורם הברכה. וזה כמה שנים שראיתי בשו"ת בנין עולם שדיבר בענין זה ואינו ת"י כעת ולזאת אקצר. אכן לפמש"ל בלא"ה אין שייך לצרפם דהא על ע"ח מברך קודם הזיכוי. ועל ע"ת מברך אחר הזיכוי. ואם אינו מזכה רק עושה עירובי תבשילין לעצמו. בזה אין שייך עירובי חצירות כלל. דע"ח א"א בלי זיכוי רק כשמקבצים מכל אחד. ואז המקבץ מברך כדקיי"ל ס"ס שס"ו. ועוד דבע"ת המנהג כשמזכה לזכות לכל בני העיר ושבתוך תחום העיר כדאיתא בסי' תקכ"ז ס"ח. וע"ח מזכים רק לבני החצר. וא"כ איך שייך לעשותם ביחד. ואף במקום שמערבין לכל העיר. מ"מ אין מזכים לאותם שחוץ לעיר ובתוך התחום. ואף שי"ל שמה שמזכה גם לבני חצר אחרת אין קפידא ואין אוסר בזה על בני חצר זה. כיון שאינו דר שם. מ"מ אין שייך לזכות ביחד. דע"ח הוא משום דירה. וע"ת הוא רק כדי לעשות זכר לשבת בעי"ט. ולזה נלע"ד העיקר לעשות ע"ח בפ"ע וע"ת בפ"ע שבזה יצאו כל הדיעות. ומובן שצריך לעשות ע"ח מקודם דע"ח תדיר וע"ת אינו תדיר. ואף שי"ל דע"ת יש להקדים משום דהעירוב חל תיכף. ובע"ח העירוב קונה ביה"ש. מ"מ נראה שיש להקדים ע"ח דהמצוה נעשית תיכף כמ"ש בסימן הקודם. ורק הקנין נגמר ביה"ש. וי"ל דכיון דהכנת מאכל לשבת הוא קודם להתר טלטול. לזה יש להקדים ע"ת לע"ח. ובמהרי"ל הלכות ע"ת מפורש שיעשה ע"ת לבד וע"ח לבד. ואיתא שם להקדים ע"ת לע"ח. ושם עשה הע"ח לכל העיר כמו ע"ת ע"ש. ובכ"ז לענ"ד מאן דמקדים ע"ח לע"ח לא משתבש וכנ"ל:

סימן ח

וראיתי בשו"ת חיים שאל ח"א סי' כ"ט שכתב שע"ח אין לעשות רק כשמחזיק בידו את התבשיל של העירוב אבל כשהוא במקום אחר אינו יכול לומר שתבשיל פלוני יהא לעירובי תבשילים ובו יהא שרי ליה וכו'. ומדקדק זה מלשון הדין עירובא דמשמע שהוא לפניו. וחלק שם על מי שהתיר לעשות כן. ולענ"ד דבריו צ"ע דהא גם בעירובי חצירות צריך לומר בהדין עירובא. ומ"מ יכול לעשות עירוב אף במק"א וכדקיי"ל בעירובין דף ע"א ובסי' שס"ו שיכול לסמוך על מה שיש לו בבית של חבירו משום עירוב. ואפשר כוונתו דכיון שהטעם הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת לזה צריך שיהא העירוב לפניו. אבל זה דחוק דהא גם כשאינו לפניו הרי הוא יודע ומכיר באותו תבשיל כשאומר פת ותבשיל פלוני. ומה יתרון לנו בראות עיניו כעת וגם הא לא גרע ממזכה לאחרים שסומכין על זה אף שהרי בודאי לא ראה ואינו יודע איזה תבשיל עשה לע"ח. ועוד דהא כתבו הפוסקים דקיי"ל כרב אשי בביצה ט"ו ע"ב שהטעם שלא יאמרו שאופין מיו"ט לחול. ובזה ודאי אין לומר שצריך דווקא שיקח בידו. דהא הוי רק להכירא בעלמא. וכ"נ מלשון הש"ס בביצה ט"ז ע"א עדשים שבשולי קדירה סומך עליו משום ע"ת משמע דסגי בסמיכה בעלמא וא"צ שיקחנו בידו. ואף שיהא לפניו א"צ. וכ"נ להדיא בט"ז שם סק"ז בשם הב"ח ויש"ש. והש"ך בסקכ"ג חולק על היש"ש רק בהא שצריך לומר בהדין עירובא. אבל שיצטרך להחזיק בידו לא מצינו. ובאמת אם אמירת הדין עירובא מעכב. יש מקום לומר דתלי בפלוגתא דרבא ור"א בטעם ע"ח אי משום כדי שיברור מנה יפה לשבת או משום שלא יאמרו שאופין מיו"ט לחול ואכמ"ל בזה. ובמג"א סי' תקכ"ז סק"א משמע קצת כהחיים שאל שהרי כתב שם שאם הוא בביהכ"נ ואינו יכול לילך לביתו לעשות ע"ת יכול לסמוך על גדול העיר. וקשה הלא יכול לעשות ע"ת בביהכ"נ וליחד פת ותבשיל שבבית. ומוכח שאסור לעשות כן. ויש לדחות דאפשר איירי שאינו יודע מה ליחד. או שאין לו תבשיל מוכן שיוכל להשאירו על שבת. ואין לומר שאסור לברך בלי מעשה. ולזה אין לעשות ע"ת רק כשיקח בידו. דהא כבר כתבנו בסי' ו' דבכה"ג דבדיבורו או במחשבתו עביד מעשה שפיר הוי מעשה וגם אין לחוש שמא נאכל או נאבד התבשיל. דהא קיי"ל בגיטין דף ל"א שמפריש בחזקת שהן קיימים ע"ש. ולזה נלע"ד שיש מקום להקל לעשות ע"ת בשעה"ד באופן כזה:

סימן ט

והנה יש אנשים שדרים בחצר אחד. וכל אחד עושה עירובי חצירות ומזכה ע"י אחר. והוא ברכה לבטלה דכיון שכבר עשה אחד. שוב אין לחבירו לעשותו. דהא הראשון בודאי לא ניחא לו לבטל עירובו שכבר עשה. וממילא אינו זוכה בזיכוי של חבירו דהא גלי דעתיה דלא ניחא ליה בזה ועוד דעי"ז מבטל גם העירוב הראשון שהרי מגלה דעתו דלא ניחא ליה לקנות דירה בבית שנעשה העירוב הראשון וחוזר בו ורוצה שהעירוב יהי בביתו. וכ"כ הח"צ בס' קי"ב שאם עשו עירוב בשני בתים אסור לטלטל בכל החצר או המבוי ע"ש. ובדברי הח"צ הנ"ל יש מקום לדון לענ"ד דשם משמע דאיירי ששני העירובין נתקבצו מכל דרי העיר ומונחים בשתי בתי כנסיות וא"כ הרי עכ"פ יש לכולם בית דירה אחת. ואף שיש כאן שנים או שלשה. מ"מ אינו מזיק דהא בלא"ה יש לכל אחד בית ודירה בפני עצמו ובכ"ז אמרינן שהדירה היא גם במקום העירוב וע' שע"ת סי' שס"ו. אכן בנ"ד שהשני מזכה העירוב לכולם בביתו הרי מגלה דעתו שחפץ שהעירוב יהא בביתו ושם תהא דירתו העיקרית וחוזר בו מהעירוב הראשון. אך י"ל שדעתו ג"כ שתהא דירתם בשתי הבתים וכנ"ל. ועכ"פ ברכה לבטלה הויא ולדעת הח"צ בטל העירוב כנ"ל. אך י"ל שאין העירוב בטל דהא קיי"ל ס"ס שס"ז שיכולים לכוף זא"ז לעשות עירוב וא"כ הכא כיון שכבר זיכה אחד ונעשה מצות עירוב. וע"י מה שיעשה גם השני יתבטל העירוב מכל וכל. יכולים האחרים למחות על ידו מלבטל העירוב כיון דקיי"ל דהוי זכות וזכין שלא בפניו. והיה לו לגלות דעתו מקודם לפני ע"ש שחפץ שהעירוב יהא בביתו או שיקבצו העירוב מכל אחד. וע' בפוסקים סי' תקכ"ז ובמאירי רפ"ב דביצה שכתבו שאם עשה ע"ת ונאבד יוכל לסמוך על גדול העיר משום דניחא ליה גם בעירובו של גדול העיר שמא יאבד זה וא"כ גם בנ"ד י"ל שאף שעשה אח"כ ע"ח בביתו. מ"מ ניחא ליה שלא יתבטל הראשון כדי שיוכלו לטלטל בחצר. ועכ"פ צריך למחות בזה שלא יעשו שנים בחצר אחד. ובתחילה אם נחלקו בני החצר אצל מי יהא מונח העירוב. נראה דהוו להו כשותפים לענין זה. ויעשו כל ע"ש בבית אחד וחוזרים חלילה כדין כל חלוקת שותפין בדבר שאין בו דין חלוקה. ובית מי יקדם. יעשו ע"פ גורל ע' ח"מ סי' קע"א. ואף דקיי"ל בגיטין נ"ט שאין לשנות בית שמערבין בו. היינו כשכבר הוחזק. אבל לכתחילה נראה שיוכלו לעשות בכל שבת בבית אחר כנ"ל:

סימן י

כבוד ידידי הרב הגאון וכו'

ע"ד מבוי אחד שהולך לנהר ומשופע באופן שמתלקם יותר מעשרה מתוך ד'. ובכ"ז צריך צה"פ לפי דרבים מבטלי מחיצתא שנוסעים שם תדיר. אבל א"א להעמיד שם כי העו"ג אין מניחים. וההכרח להעמיד ממרחק במקום שדרים שם ישראלים. ושם צריך להעמיד על שני הרים גבוהים שמתלקטים י' מתוך ד' וא"כ אין מגיעים הקנים של צה"פ לארץ:

הנה לא אאריך בזה באשר כי לענ"ד א"צ צה"פ שם. דהא אנו נוהגים כשיטת הפוסקים דר"ה מיקרי רק בס' ריבוא כידוע שע"ז נבנה כל היתר עירובין אצלינו. וא"כ גם לענין לבטל מחיצתא צריך ס"ר כמ"ש המג"א ס"ס שס"ג וכ"כ הכנ"י סי' ב' עד סי' ז' והשאילת יעב"ץ ח"א סי' ז' ועוד כמה אחרונים ובר מן דין הכא דלא ניחא תשמישתא לא מבטלי רבים מחיצתא אף במחיצה בידי שמים וכדמוכח בסוגיא דעירובין כ"ב ע"ב גבי תל המתלקט וכ"כ בכנ"י ושאילת יעב"ץ שם:

ואף שהרבים משתמשים בתוך העיר ושם ניחא תשמישייהו ודמי למ"ש התו' בעירובין כ"ב ע"ב דמבטלי במחיצה בידי שמים. הנה דברי התו' שם אינם מוכרחים כי הרבה ראשונים כתבו לתרץ קושייתם שצריך שהמחיצות יהיו סמוכים באופן שתהא נראה כמחיצה למקום ההוא ועוד תירוצים ע"ש וע' במשכנות יעקב חא"ח בארוכה בזה. ועוד נראה שזה שייך רק כשאין שם מחיצות דאורייתא בידי אדם. אבל כאן שכל העיר המחיצות ביד"א ורק צד אחד יש לו מחיצה בידי שמים. נראה דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ורק בדאורייתא אמרי הכי רבנן ולא בדרבנן. והטעם נראה דהא רבנן ילפי זה מדגלי מדבר שהיו מוקפין בענן ובכ"ז היה שם ר"ה. ושם לא היו כלל מחיצות בידי אדם. אכן דעת השאילת יעב"ץ שם שמבטלים אף אם מחיצה אחת ביד"ש:

ובעיקר הדבר נראה דבכה"ג הוי צה"פ. דודאי אף אם הקנה מחובר בגובהו משנים או שלשה שפיר מהני. דהא אף לחי הנעשה מכתיתין כתבו התו' בעירובין פ' ע"ב דמהני כיון שאינו ניטל ברוח. וה"ה הכא. ונראה שאף אם אינו מחובר ממש רק עומד קנה ע"ג קנה ג"כ מהני וכ"כ הח"ס סי' צ"א וצ"ו. ונראה שאף אם עב והעליון דק ג"כ מהני. דהא בכל קנים הכשירו אף אם הוא עב מלמטה ודק מלמעלה. ושפיר יוכלו לעשות דלת באופן כזה שיוכלו להשימו על צוה"פ זה וממילא ה"ה בנ"ד שהקנים עומדים על הרים כיון שהרים הם מחיצות הוי כקנה עב. אך י"ל שאם ההר רחב ד"א יהא אסור דאינו ניכר שהוא מצד צה"פ רק הוי כמחיצה או כרשות בפ"ע וכדקיי"ל בסי' שס"ג סי"ב שלחי רחב ד"א אין סומכין עליו אם הוא עומד מאליו וע"ש בט"ז סק"ז. וכ"כ המקור חיים בתיקוני עירובין. רק שהוא כתב שם מצד לשון הש"ס לחי מכאן ולחי מכאן. והוא תמוה דהא לשון הש"ס בעירובין י"א ע"ב קנה מכאן וקנה מכאן. אכן לפמ"ש התו' בעירובין ו' ע"א סד"ה רב דבעינן שיהא הצוה"פ נראה לכל בני המבוי. משמע דבעינן בצה"פ שיהא בו היכר ג"כ וכמו בלחי וכ"כ התב"ש בחי' לעירובין. א"כ יש לפסול ברחב ד"א דלא הוי היכר וכמו בלחי כנ"ל. אבל באמת ז"א דהא שפיר יש היכר בקנה שע"ג הקנים וכ"כ הח"ס סי' צ"א והישועו"י, סי' שס"ג שקנה העליון הוי היכר אם אינו גבוה למעלה מעשרים. ועוד דבנ"ד שעל ההרים עומדים קנים. א"כ נהי שההרים אין בהם היכר. מ"מ יש היכר בקנים העומדים עליהם:

ולכאורה יש להוכיח ממה שהקשו התו' בעירובין י"א דצה"פ ליהני משום לחי בלא קנה העליון. ואי נימא דמהני צה"פ בגוונא שבארנו. א"כ נימא דנ"מ בקנה העליון בכה"ג דלחי לא מהני. וזה יקשה על הח"ס ושאר אחרונים שכתבו שקנה עליון הוי היכר. אבל ז"א די"ל דבגוונא דנ"ד שמעמיד עוד קנה על הלחי הרחב ד"א מהני אף בלחי דקנה זה הוי היכר. ובגוף ההוכחה מתו' הנ"ל אף שהתב"ש הוכיח מזה דינים. לענ"ד אינה הוכחה דהתו' תרצו יפה בלא"ה וחד מתרי ותלתא תירוצי נקטו. והנה המג"א כתב סי' שס"ג סקכ"ח דכותלי המבוי לא הוי כצה"פ דא"כ כל קורה תיהוי כצה"פ שהרי מונחת על כותלי המבוי. וא"כ גם בנ"ד ההרים דינם ככותלים. אבל לבד דבגוף ראית המג"א יש לדון שאין ראיה מקורה דקורה כשירה אף שאינה מונחת ממש על הכותלים משא"כ בצוה"פ. הנה נראה שעיקר סברת המג"א היא שאין עושין צוה"פ מהכותל עצמו וכמו גבי מזוזה דבעינן מזוזות ומשקוף ע"ל סי' ט"ז בזה. אבל בנ"ד נראה שההרים אין נמשכים בכל אורך המבוי רק בקצה המבוי נמצאים הרים מהצדדים. וא"כ אין זה כותל המבוי רק הוי צוה"פ שהקנים עומדים מאליהם. ובנ"ד שמעמידים ג"כ קנים על ההרים. בודאי ש"ד. אבל אם ההרים נמשכים בכל אורך המבוי והו"ל ככותלי המבוי. קשה לסמוך עליהם משום צוה"פ. דעל הקנים שעל ההרים לבדם אין לסמוך דא"כ הפתח שיעמידו בין הקנים תהא גבוהה. מהקרקע ג"ט והוי מחיצה שגדיים בוקעים בו. וכ"כ הרב"ש דצה"פ שגבוה ג"ט מהקרקע פסול. וראיתי מי שרוצה להכשיר בזה ודבריו תמוהים לדעתי. וע' עירובין י"א ע"ב דבעינן שג"ט על הקרקע יהא בו תורת פתח גמור ע"ש ויש לדחות. והא דאיתא בירושלמי פ"א דעירובין ה"ז שעושין צה"פ על המים. היינו כמ"ש התו' בעירובין פ"ו ע"ב דבקיעת דגים לא הויא בקיעה. ואקצר באשר כבר בארנו דבנ"ד מעיקר הדין א"צ לצה"פ:

ובכ"ז טוב שיעמידו על ההרים קנים להיכר עד היכן מותר לטלטל. ואף דלא קיי"ל כהמ"מ שכתב שצריך לעשות צוה"פ שמא יטלטלו להלן וכמ"ש המג"א סי' שס"ג סקל"א. בכ"ז הסברא נכונה שצריך לעשות היכר. וכמו שמצינו בכמה מקומות בתחומין שצריך לציין. ולאו כ"ע דינא גמירי לדעת שהשיפוע כמחיצה. ובאמת י"ל שהנהר כמחיצה. רק באשר לא ידעתי איך הולך הרחוב עד הנהר ומהו שם בצדדים וטיב הנהר. לא אדבר בזה. וקצרתי באשר בימים הקדושים הללו קשה להאריך וכת"ר ביקש להשיב לו תיכף. וע"ל סימן י"ד מ"ש בזה בס"ד:

סימן יא

ע"ד אחד היה לו בית שדרו בו הרבה דיורים וביניהם גם א"י אחד.

ואח"כ מכרו לא"י באמצע השנה שהשכיר הדירות לדיורים הנ"ל. והא"י הקונה אינו דר שם רק בכפר הסמוך לעיר נראה שעד כלות הזמן שהשכיר להא"י השוכר שדר שם א"צ לשכור רשות ממנו. דהא קיי"ל ר"ס שפ"ב שישראל שהשכיר בית בחצירו לא"י א"צ לשכור רשות כי לא השכיר לו על אופן שיאסור עליו. ואף שהאבן העוזר מפקפק שם וכן הגר"א ר"ס שפ"ד כתב דזה רק אם יכול לסלקו. בכ"ז שאר אחרונים פסקו למעשה שאף אם השכיר להא"י על זמן וא"י לסלקו ג"כ אינו אוסר. ובש"ע הגר"ז מלאדי זצ"ל חילק בסי' שפ"ד בין אכסנאי לשוכר על שנה יעו"ש. וא"כ בנ"ד הנה מהקונה א"צ לשכור דהא אינו דר שם וכדקיי"ל בסי' שע"א ושפ"ג שאנו מקילים שלא להצריך שכירות בכה"ג. ורק צריך לשכור מהא"י שדר שם בשכירות וכדקיי"ל בסי' שפ"ב סי"ח. אכן זה שייך רק כששוכר מהא"י בעל החצר. אבל בנ"ד שעדיין דר שם מכח שכירות ששכר מהישראל המוכר ואז לא השכיר לו רק באופן שישאר לו הזכות בחצר שלא יצטרך לשכור ממנו. וא"כ עתה כשמכר להא"י. ג"כ נשאר הזכות להדיורים ששכרו מהמוכר כפי השכירות ואין יכול הקונה לגרוע זכותם. וה"נ כבר יש זכות להישראלים שדרו שם שא"צ לשכור מהא"י השוכר וע"י המכירה לא נגרע זכותם. ובפרט שהמוכר בעצמו דר ג"כ שם בחצר ההוא. ועוד דהמוכר לא יוכל לגרוע זכות הישראלים ששכרו ממנו. ואז לא הוצרכו לשכור רשות החצר ועתה יצטרכו לשכור. ולזה ע"כ צ"ל שמכר ע"מ שלא יצטרכו לשכור ממנו עד כלות זמן שכירותם:

ובח"ס חא"ח סי' צ"ב כתב לצדד שאף במוכר בית לא"י נימא שלא מכר לו ע"מ שיאסור עליו רק דמסיק שם שאין לסמוך ע"ז משום דבמוכר תלוי גם בדעת הקונה וכמ"ש התו' בכתובות מ"ז ע"ב. ודבריו צ"ע דהא גם בשוכר שייך זה שאין הלוי במשכיר לבדו רק גם בשוכר וכ"כ המחנה אפרים בהלכות שכירות סי' ה' דגם בשכירות אמרינן סברא זו שכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא ע"ש שכ"כ בשם הרשב"א דס"ל שאם מת השוכר מ"מ חייב לשלם דמי השכירות. והכא דין זה שהא"י השוכר מישראל אינו אוסר הוא ג"כ מהרשב"א הובא בהה"מ פ"ב מה"ע והביאו הח"ס שם. ועכצ"ל דבכה"ג לענין שכירות רשות שאין נ"מ כ"כ להא"י שאין זה שיור זכות בגוף השכירות. אינו מקפיד ע"ז. ולזה סגי באומדן דעת המשכיר לבד. וכעין מ"ש התו' בב"ק ק"י ע"ב לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהיכא דלא איכפת להקונה אמרינן אומדנא בדעת המוכר בעצמו או בדעת הקונה בעצמו ע"ש. וה"נ לא איכפת ליה אם לא יצטרך לשכור אצלו לשבת. ואף שיוכל ליקח בעד זה דבר מועט. ודאי לא קפיד ע"ז. כי הלא אפשר שישכרו משכירו ולקיטו או משר העיר וכדקיי"ל בסי' שפ"ב סי"א שמותר לשכור מהם אף בע"כ של בעה"ב ועמל"מ פ"ו מה' מכירה שהאריך בענין זה ולפ"ז ה"ה בנ"ד במכר ג"כ לא איכפת להא"י הקונה אם ישייר המוכר הזכות שלא יצטרך לשכור רשות מהקונה. אך זה שייך רק אם המוכר יש לו בית בחצר או מבוי ההוא. אבל אם המוכר מסתלק משם ודאי דלא שייכא הך סברא. ואף דבמשכיר לא"י כתבו הברכי יוסף סי' שפ"ב והח"א כלל ע"ה בנ"א שם שאף אם הישראל בעצמו אינו דר שם ג"כ אינו אוסר. היינו משום דמ"מ לא ניחא לו שיוגרם ע"י רעה ליתר הישראלים הדרים בחצר ההוא כיון שהוא עודנו בעה"ב שם. אבל אם מכר החצר עם הבתים לא"י ונסתלק לגמרי ודאי דלא שייך זה. דהא ביד הא"י להשכיר לדיוים אחרים כל הבתים אשר לא ידעו כלל שמקודם היה שייך לישראל. וממילא דבנ"ד שהמוכר נשאר לדור שם עד כלות השנה י"ל ג"כ שלא מכר לו ע"ד שיאסר עליו עד עת שיצא המוכר משם:

אכן בנ"ד א"צ לזה דהא הא"י הקונה אינו דר שם. והא"י שדר שם בשכירות כבר בארנו ששכר רק ע"מ שלא יאסר על הישראלים. אכן הרי לחצר הנ"ל פתוחה ביהכ"נ וא"כ י"ל שלא מכר לו ע"מ שיאסור. דהא הביהכ"נ משותפת אף למוכר הבית ונימא אומדנא שמכר לו ע"מ שלא יאסור רשותו על הביהכ"נ. ולא יצטרכו לעולם לשכור הרשות ממנו וממילא אף אם הקונה ישכיר לא"י אחר ג"כ לא יאסור השוכר עליהם. כי הקונה אין יכול ליתן זכות ויפוי כח להשוכר יותר ממה שיש לו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכיון שקנה ע"מ שלא יאסור. גם הא"י הבא מכחו בשכירות או במכירה אינו אוסר:

ולכאורה רציתי לדון מצד הא דקיי"ל שהמוכר קרקע לא"י על מיצר של ישראל מקבל עליו כל הזיקא דאתי מחמתו כדאיתא בב"מ ק"ח. וא"כ ה"נ יגיע היזק לבני ביהכ"נ ע"י מכירתו שיצטרכו לשכור. ועכצ"ל שמכר ע"מ שלא יצטרכו לשכור ממנו כדי שלא תהא לבני ביהכ"נ טענה עליו. אך ז"א. דהא יכולים בני ביהכ"נ לגדור רשותם לעצמן. וגם דהא היה ביד המוכר שלא לערב עמהם ולגדור רשותו לעצמו ויש לדחות קצת ואקצר (וע' השמטה):

ואגב אזכיר מה שבא מעשה לפני בענין מ"ש הרמ"א באו"ח סי' שפ"ב ס"א דתפיסת יד אין מועיל במקום עובדי כוכבים שיתחשבו כישראל אחד במקום עובדי כוכבים. שזה צ"ע דהא הב"י חולק להדיא ר"ס שפ"ב ע"ז וכתב דכל הנהו דסימן ש"ע שאין אוסרין זע"ז א"צ לשכור רשות וגם הגר"א תמה על דין זה. ולפלא שלא הביא שהב"י חולק ע"ז. ומ"ש הגר"א דהמ"כ אולי ס"ל דה"ה באחין בשני בתים. כן ס"ל באמת כמובא בב"י ס"ס שפ"ב. וממילא מבואר דהרמב"ם וש"פ חולקים ע"ז. ולפלא ששום אחרון לא העיר שיש מחלוקת בזה. וע' עירובין ס"ג ע"ב גבי ביטול וע' ס"ו ע"א תד"ה איקלעו שכתבו להשוות הא דישראלים הדרים עם עובדי כוכבים בחצר להא דחבורה ששבתה בטרקלין דבדף ע"ב ע"א. והיינו כדעת הב"י הנ"ל. ולזה יש להקל בזה בעת הצורך דקיי"ל הלכה כמיקל בעירוב:

סימן יב

בע"ה כ"ז מ"ח תרל"ו:

ע"ד מ"ש להקשות ביבמות ו' מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. דתיפוק ליה שהיה זה במשכן ג"כ כדאמרינן בשבת ק"ב ע"ב קרש שנפל בה דרנא היה מטיף אבר לתוכה וסותמה. הנה באמת אין כוונת הש"ס דגם בזה חייב משום בישול. דזה פשוט. רק העיקר בא להשמיענו דאף שאין הבישול לצורך עצמו רק לצורך שריפה מ"מ מיקרי תיקון ומלאכה ומייתי מבישול סמנים שהכוונה רק כדי לצבוע. וכ"כ התו' להדיא בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה לי וכ"ה שם בבעה"מ ובחי' הרשב"א וכ"נ שם מפרש"י ע"ש. וכן בפירש"י דיבמות שם צריך לפרש כן כוונתו ע"ש. אף שלכאורה לא משמע כן. ונקיט בישול סמנים שמזה נלמד עיקר מלאכת בישול שהוא היה דבר קבוע משא"כ הך דקרש. ובלא"ה לא מצי מייתי מהתם דשם צריך להתכת האבר בעצמו שעומד שם במקום הנקב. משא"כ בשריפה שאחר השריפה שוב א"צ להפתילה של אבר:

ובסוגיא דיבמות לכאורה משמע הכוונה דמייתי לחיובא דבישול לבד הבערה. אבל עכצ"ל כמש"ל דאלת"ה תיקשי על פי' התו' ובעה"מ בשבת שם. דהא חד לישנא הוא הכא והתם. והא דגרס שם רב אשי והכא רב ששת. הוא רק שינוי גירסא לא שיהא מאמר אחר. וכ"נ דקאמר בשבת שם כדאמר. משמע דעיקרה במקום אחר. והיינו בסוגיין דיבמות. אלא דגם ביבמות קאמר ואמר ר"ש. וצע"ק בזה. וכה"ג הקשו התו' בחולין פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ע"ש:

ומה שיש להעיר בזה דבירושלמי פ' כלל גדול הל"ב אמרינן ר' אבוהו בשם ריב"ח המתיך אבר חייב משום מבשל הצולה והמעגן והשולק והמעשן כולהן משום מבשל וכ"ה ברמב"ם פ"ט מה"ש הל"ו שהוא תולדת מבשל וקשה לכאורה דת"ל דהוי במשכן ולא הוי תולדה רק אב. ולכאורה י"ל שאין ללמוד מזה לעשותו אב לחודה כדאמרינן ריש ב"ק ובשבת צ"ו ע"ב הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' וכתבו שם התו' לחד פירושא דיש תולדות שהיו במשכן ומ"מ לא חשיבי והו"ל תולדות ושני הפירושים דשם נראה דתלו בפלוגתא דשבת מ"ט ע"ב אי ל"ט מלאכות כנגד מלאכות שבתורה או כנגד מלאכות שבמשכן דלמ"ד מלאכות שבמשכן עכצ"ל שלא היו יותר מלאכות מל"ט כמ"ש התו' דף צ"ו. ולמ"ד מלאכות שבתורה צ"ל שביררו החשובים. ולזה א"ש הירושלמי דריב"ח לטעמיה בירושלמי שם ריש הל"ב דס"ל כרבי דיליף מאלה הדברים ע"ש. וא"כ לא מצי למימני טפי מל"ט. וחושב החשובים שבהם. אבל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב ע"כ ס"ל הטעם משום מלאכות שבמשכן. דאי נימא שהטעם משום דיליף מאלה הדברים דהוו ל"ט. א"כ עכצ"ל דנ"מ לענין חיוב וכמובן. ולישנא בתרא דקאמר האי דכתיבא קרי לה אב היינו כהנהו דס"ל דילפינן לה מקראי וכנ"ל. וע"ש צ"ז ע"ב דמוכיח מהא דרבי דלא ס"ל כהא דר"א. והיינו כמש"ל:

וע"ש ע"ג ע"ב דקאמרינן דאף דאיכא דדמי לה מ"מ חשיב לה. וקאמר דכותש לא קחשיב משום שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ופי' התו' שם הכוונה דאפשר ג"כ גבי סמנים בלא כתישה ע"ש. אלמא כל דאפשר בל"ז לא קחשיב. וא"כ גם הכא י"ל דכיון דאפשר לסתום הקרשים בלא אבר רק באופן אחר. א"כ אין זה הכרח ולזה לא קחשיב לה. ובחי' הרמב"ן שם הביא בשם ר"ת לפרש דאופה הוי נמי במשכן גבי בדיקת תכלת. והא דקאמרינן שם למה נקיט אופה ושביק בישול סמנין דהוי במשכן. הכוונה דשביק מבשל דהוי לצורך עצמו ונקיט אופה דהוי רק משום נסיון תכלת ע"ש. ולפ"ז י"ל נמי דנקיט בישול סמנים דהוי צורך עצמו. ולא פתילת אבר דקרשים דלא הוי לצורך עצמו. אך ז"א. ובאמת צ"ע מסוגיין דדף ק"ו דמשמע דבישול סמנין נמי לא הוי לצורך עצמן כמ"ש התו' שם. ואפשר ס"ל דלא חשיב אב מהא דקרש משום דאפשר בלא"ה וכמש"ל שכן מפרש ר"ת ג"כ הא דכן עני אוכל פתו ע"ש ברמב"ן. ונראה ראיה דהא כל הראשונים נתקשו בדף ע"ד בהא דכן עני אוכל פתו בלא כתישה דא"כ לא ליחשוב מרקד שכן עני אוכל עיסה בלוסה ע"ש בתו'. ובחי' הריטב"א תירץ דבלא כתישה רוב בנ"א אוכלים ואין כותש רק המפונק משא"כ עיסה בלוסה אין אוכלים רק עניים ממש ע"ש. ולפ"ז תיקשי מאי קאמר בדף ק"ב ע"ב שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו וכן אביי שכן עני עושה פטפוטי כירה. דמ"מ הא אין זה רק עניים ממש והיכי ילפינן מינה. ועכצ"ל דשאני לענין שיעורא דגילוי מילתא בעלמא הוא. וכן משמע דאפשר בלא אבר דגבי בעה"ב קאמר שם סתמא שסותמו ע"ש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה