שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן פו
ע"ד שהבאתי בחיבורי ח"ב ס' מ"ו בשם שו"ת עונג יו"ט שאף שבטל ברוב מ"מ אינו נהפך לגמרי לענין מצוה והקשה כבודו מהירושלמי רפ"ג דפסחים דאיתא שם בחמץ שנתערב במצה שאם רובו מצה יוצא בו י"ח בפסח. אלמא שהחמץ נעשה כמצה לצאת בו י"ח. לדעתי לק"מ דאיירי שיש בו כזית מצה בכדי אכילת פרס. וכעין הא דעושה עיסה מן החטים והאורז דתנן בפ"ג דחלה שאם יש בו טעם דגן יוצא בו י"ח בפסח וכתבו הפוסקים דאיירי שיש בו כזית בכא"פ. ואף להרמב"ם ודעימיה דס"ל דאיירי שאין בו כזית בכא"פ. היינו משום דס"ל כהירושלמי דפ"ק דחלה שהחטים גוררים את האורז שנעשה כמין דגן ממש וכמ"ש המפרשים בזה. ע' רמב"ם פ"ו מהחו"מ ומ"מ שם. ואו"ח סי' תנ"ג ס"ב ואחרונים שם. ובביאורי הגר"א שם ביאר כל השיטות בזה:
וע"ד דאיתא שם בירושלמי דלוקה על תערובות חמץ. ומקשה דאי רובו חמץ הרי הוא חייב כרת. ואי אין בו כזית אף מלקות אין בו. ומשני דאתיא כר"ש דס"ל בכ"ש למלקות והקשה שם בהגהות ציו"ר ובספר שנות חיים סי' רפ"ט מזה על הר"י שהובא בתו' ע"ז דף ס"ח דבתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית דהא הכא איירי בתערובות ונשארו בקושיא. וכבודו חפץ לישב זה דרך פלפול. לדעתי נראה פשוט דס"ל לר"ש כר"א דיליף בפסחים מ"ג תערובות חמץ מקרא דהוי בלאו וכיון שאיסורו מפורש בקרא הוי כגוף האיסור דלוקה בכל שהו לר"ש. ואף דהפוסקים כתבו דסוגיא דדף מ"ג איירי אף ביש בו כזית בכא"פ ע' כ"מ פ"א מהחו"מ ובפוסקים או"ח סי' תמ"ב. מ"מ הירושלמי נראה דס"ל דבכאיפ חייב כרת. והא דנקיט הירושלמי רובו חמץ ולא כזית בכא"פ. נראה משום דבפ"ג דחלה הל"ה פליגי רב הילא ורב הונא בעושה עיסה מחטים ואורז אי בעינן רוב דגן או שיהיה רק טעם דגן. ולזה נקיט הכא אליבא דכ"ע דבאין בו כזית בכא"פ אין בו כרת לכ"ע וברובו חמץ חייב כרת לכ"ע ודקאמר הירושלמי שאין בו כזית כבר כתב שם המה"פ שהכוונה שאין בו כזית בכא"פ. וע' תוס' ע"ז ס"ז ע"ב וחולין צ"ט ע"א מ"ש בשם הר"ר יוסף שאין לוקין על טעם כעיקר אף בכא"פ ואכמ"ל בשיטה זו. ועכ"פ כיון שהתורה חייבה מלקות על התערובות א"כ אם אכל מקצת מן התערובות הרי אחשביה לאכילה זו וחייב עליה מלקות כיון שעכ"פ יש בה תערובת משהו חמץ: