אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן פד

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן פד

סימן פג

כבוד ידידי הרה"ג וכו'

ע"ד אשר הקשה מעכ"ת בסנה' י"ב שעיברו השנה מפני הטומאה ומשמע שם דר"ש ס"ל ג"כ הכי. ואיתא בירושלמי הובא בתו' שם שמצאו גולגלתו של ארונה. והיינו טומאת אוהל כמ"ש בח"ס סי' ש"מ ושאר אחרונים. והקשה דהא ר"ש ס"ל ביבמות ס"א דעובד כוכבים אינו מטמא באוהל. הנה לדעתי אין שם הכרח שר"ש יסבור שעיברו מפני הטומאה. וגם די"ל דר"ש ס"ל כפרש"י שם דהיינו טומאת ע"ז. ובגוף הערתו כבר הרגיש בציו"ר בירושלמי רפ"ט דפסחים. אכן נלע"ד דבר חדש דהנה בחולין קכ"ה איתא דטומאה רצוצה ומגע הוי משם אחד דהוי כאלו נגע ופירש"י שם דהל"מ הוא דהוי כאלו מלא טומאה והוי כנוגע. וא"כ י"ל דנהי דאימעט נכרי מטומאת אוהל. מ"מ כיון שיש בו טומאת מגע יש בו גם טומאה רצוצה דהוי כמגע. ולזה הכא גבי גולגלתו של ארונה כבר כתב המל"מ פ"א מה' בה"ב הי"ג שהיתה טומאה רצוצה שלא היה שם פותח טפח ושפיר טמא אף בנכרי אף לר"ש. ומ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל' ובטוש"ע ס"ס שע"ב שמותר לילך על קברי נכרים לדעת הרמב"ם. צ"ל שהוא מטעם דרוב ארונות יש בהם פותח טפח כדאיתא בברכות י"ט דאלת"ה הו"ל טומאה רצוצה ואסורה אף להרמב"ם שפוסק כר"ש וכמש"ל. ועפ"ז יש ליישב מה שנתקשו התו' בב"מ קי"ד והתוי"ט פי"ח דאהלות מ"ז ובמל"מ פי"א מהט"מ ה"ז לר"ש למה מדורות נכרים טמאים. ורש"י בפסחים ע' ע"ב כתב הטעם משום מגע. וקשה דהא אין הטומאה לפנינו שיוכל ליגע בה. ולפמש"ל א"ש שהטעם משום טומאה רצוצה דהוי כמגע ואף ר"ש מודה בה. ושם החשש משום נפלים ובנפלים לא שייך סברא דרוב ארונות יש בהם פו"ט. והרמב"ם כתב דהוי כארץ העמים וכתב המל"מ דבארץ העמים גזרו בפירוש על אוירה אף שנכרי אין מטמא באוהל. ולפמש"ל י"ל הטעם משום טומאה רצוצה:

הנה לפ"ז יקשה מהא דאיתא בב"מ קי"ד דרבה בר אבוה שאל את אליהו שעמד בביה"ק של נכרים ולאו כהן הוא מר והשיב לו כדר"ש שאמ"ט באוהל. וכתבו התו' שם דבאמת לא קיי"ל כר"ש ועיקר טעמו היה משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח. וקשה ממ"נ אם היה סבור רבה בר אבוה שאין בארונות פו"ט א"כ איך קיבל תשובתו מהא דר"ש הא הוי טור"ל דאף ר"ש מודה דמטמא. ואי ידע דברוב ארונות יש פו"ט א"כ מה שאלו כלל הא אין כאן טומאת אוהל ועכצ"ל דלר"ש טור"צ א"מ בנכרים. אבל באמת לק"מ דהא כתבו התו' בברכות י"ט וב"ב ק' ע"ב דהא דבארונות יש פו"ט היינו שפתוח מן הצד טפח. כי אם הארון סתום מכל צד גרע טפי אם יש חלל טפח דבזה מטמא באוהל אף שלא כנגד הטומאה כדין קבר סתום ע"ש. והנה נראה פשוט שדין קבר סתום אינו בנכרים. דהא בנזיר נ"ג ע"ב ילפינן לה מאו בקבר דכתיב גבי אוהל ולא מדין מגע. וכמ"ש התו' שם דהא דמייתי שם הש"ס הא דטומאה בוקעת הוא לאו דווקא. וא"כ בנכרים אף כשאינו פתוח מן הצד ג"כ אינו מטמא באוהל לר"ש. דכיון שיש חלל טפח על הטומאה אין בו דין טור"צ וכפירש"י בחולין קכ"ה ע"ב וקכ"ו ע"א דלא מיקרי טור"צ רק כשאין עליו חלל טפח. ולזה י"ל שידע רב"א שיש בארונות חלל טפח. רק לא ידע שרובם פתוחים מן הצד טפח. ולזה שפיר השיב לו אליהו דס"ל כר"ש שנכרים א"מ באוהל וממילא גם בקבר סתום א"מ כנ"ל. והתו' כתבו דאף לרבנן שרי דברוב ארונות יש פותח טפח מן הצד. ולא פירשו זה. כי הביאו מברכות י"ט וסמכו על מ"ש בברכות שם:

ועפ"ז מיושבים דברי התו' בב"ב ק' ע"ב שהקשו אהא דתנן באהלות פ"ד דר' יוסי מטהר בטומאה שבמגדל ויש בו פו"ט ואין ביציאתו פו"ט דהא מטמא משום דהטומאה בוקעת ועולה ולכאורה דבריהם תמוהים דהא מהכא מייתי הש"ס בחולין קכ"ה ע"ב דר' יוסי לא ס"ל סברא דטומאה רצוצה בוקעת. והתו' הביאו שם הך דחולין. ולפמש"ל א"ש דהא רש"י פירש בחולין קכ"ו ע"א דמייתי הש"ס ראיה מהא דר"י מטהר באין בו פו"ט אבל ביש בו פו"ט לא שייך סברא דטומאה רצוצה. והנה התוספות כתבו בב"ב שם דקבר סתום שיש בו פו"ט ואין ביציאתו פ"ט מטמא כנגד כולו. והיינו מקרא דאו בקבר דכתיב גבי אוהל כמש"ל. ולזה שפיר הקשו דבזה גם ר"י מודה כיון דלא הוי מדין טומאה רצוצה רק מדין אוהל כנ"ל. ודנקטו התו' לשון בוקעת ועולה הוא לאו דווקא ונקטו לשון הש"ס בנזיר נ"ד דנקיט לשון זה גבי קבר סתום. שוב ראיתי שהמהרש"א הקשה כן על התו' בב"ב שם וכתב שיש ליישב בדוחק. ולדעתי מש"ל הוא ברור בכוונתם. שוב מצאתי שכ"כ הח"ס סי' ש"מ לישב קושית מהרש"א והביא דברי התו' בעירובין ע"ט ע"א שכ"כ. והנה התו' הקשו שם מסוכה כ"א דא"ר יוסי שלא ירדו לנהר מפני קבר התהום דהא ר"י לא ס"ל טומאה רצוצה. ותירצו דקבר שאני דיליף לה מאו בקבר. וכוונתם צ"ל משום דחיישינן לקבר סתום. אף שזה דחוק בלשונם דהו"ל לכתוב בפירוש דחיישינן שמא יש חלל טפח על הטומאה. ומלשונם משמע שדעתם לחלק בין קבר של מת לטומאה המונחת במקרה באיזה מקום. ולפ"ז מיושב לשון הש"ס בנזיר נ"ד על קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה. שבאמת הטעם משום טומאה בוקעת רק דבקבר כ"ע מודו. ובגוף קושיית התו' י"ל דר"י חייש שמא יש בנהר קבר פתוח ויטמאו טומאת אוהל ברדתם לנהר או שיגעו בטומאה וכעין מ"ש התו' בפסחים פ' ע"ב ד"ה לאו גבי טומאת התהום דשרץ שהחשש שמא יגע ע"ש. וא"ל שראייתם מרישא דתנן שם שהיה חלל תחת החצירות והיו יושבים על דלתות שעל השוורים מפני קבר התהום. דמשמע דר"י מודה בה. ושם ע"כ הטעם משום אוהל. דז"א כי לשון התו' לא משמע כן דהא לא הביאו מתניתין דפרה רק הא דר"י. ועוי"ל דגם שם חששו שמא יש איזה חלל בקרקע שאינו ניכר ויש טומאה בתהום כנגדו. אבל לק"מ דהתוספות תירצו תירוץ יותר מרווח דבקבר סתום אף ר"י מודה או דקבר שאני וכמש"ל:

ועפמש"ל יש לישב קושית התו' בנזיר נ"ד ד"ה או דאיתא שם או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור והקשו התו' הא הכא איירי במגע ובמגע אף ר"ש מודה שנכרים מטמאים. ועפמ"ש י"ל דביבמות דף ס"א איתא דיליף מגע בנכרי מקרא דמדין. ומשם לא נדע רק מגע ממש ולא טומאה רצוצה. ולזה אצטריך קרא דאו בקבר לרבות טומאה רצוצה דהוי כמגע. ואף דזה הויא הל"מ כפירש"י בחולין קכ"ה. מ"מ מצינו דקאי קרא על הל"מ ע' בכורות ט"ז ובתו' שם. וזהו שפירש"י שם שהקבר הוי כגופו של מת. והיינו דטומאה רצוצה הוי כמגע. והא דאיתא בנזיר שם דדרשינן מאו בקבר דגבי אוהל לרבות קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. כבר כתבו התו' שם ד"ה סתום וד"ה דאמר דלאו דווקא הוא דהא קבר סתום אין טעמו משום טומאה רצוצה. וכן צ"ל לפירש"י דס"ל דטומאה רצוצה הוי הל"מ. וקשה דהא יליף לה הכא מקרא דאוהל. ועכצ"ל דלאו דווקא הוא וברש"י בנזיר שם מבואר דטעמא דקבר סתום הוא משום טומאה רצוצה ודלא כהתו'. והוא מחלוקת הפוסקים וע' ח"ס סי' ש"מ. וידוע שבנזיר אינו פירש"י רק מפרש אחר. והנה בירושלמי פ"ז דנזיר איתא א"ר ינאי או בקבר לרבות קבר של אדה"ר חברייא ובר קפרא אמרין או בקבר קרי או ברקב. ונראה דפליגי בפלוגתא דר' יוסי ור"ש בחולין קכ"ו דפליגי שם אי רקב מטמא במגע. דר' ינאי ס"ל כר"ש דרקב אינו מטמא במגע ולזה מוקי קרא לקבר אדה"ר שהוא לפני הדיבור וחברייא וב"ק ס"ל כר"י דרקב מטמא במגע משום דאוהל ומגע שם אחד הוא ע"ש ולזה מוקמי קרא לרבות רקב. ולא מוקמי קרא לקבר שלפני הדיבור משום דס"ל כרבנן דר"ש דנכרי מטמא באוהל ול"צ קרא לזה. ואף אי ס"ל כר"ש. מ"מ הא ס"ל כר' יוסי וכנ"ל. ור' יוסי איתא בחולין שם דלא ס"ל טומאה רצוצה. וא"כ גם לר"ש ל"צ קרא לרבות קבר שלפני הדיבור למגע. ולזה דרשוהו לרקב. והפ"מ שם כתב דקאי אקרא דאשר יגע על פני השדה. והוא תמוה דהא זה איירי באוהל כדאיתא בנזיר נ"ד ובחולין ע"ב. וקבר שלפני הדיבור מרבינן מאו בקבר דכתיב גבי מגע כדאיתא בנזיר נ"ד וכן פירש הפ"מ ובמה"פ בעצמו שם. ועפמ"ש מיושב קושית התו' בנזיר שם לרבנן דס"ל דנכרי מטמא באוהל ל"ל קרא לרבות קבר שלפני הדיבור. ולפמש"ל י"ל דבאמת דרשי ליה לרקב כהירושלמי הנ"ל. ובזה נראה לבאר מ"ש הרמב"ם כר"ש דנכרי אין מטמא באוהל שתמהו הפוסקים עליו למה לא פסק כרבנן וע' מל"מ פ"ג מה' אבל. ולפמ"ש י"ל דכיון דקיי"ל דרקב אינו מטמא במגע כמבואר ברמב"ם פ"ב מהט"מ. וקיי"ל דטומאה רצוצה מטמאה. וא"כ קשה ל"ל קרא דאו בקבר דגבי מגע. ועכצ"ל כר"ש דנכרי אין מטמא באוהל רק במגע. ואצטריך קרא לרבות טומאה רצוצה בקבר שלפני הדיבור וכמש"ל דמגע לחוד ילפינן מקרא דמדין:

ועדיין י"ל דנידרוש או בקבר לרקב דמטמאה בטומאה רצוצה דבלא קרא הו"א דכמו שאינו מטמא במגע כן אינו מטמא בטומאה רצוצה דהוי כמו מגע. ואף שי"ל דכיון דהא שאינו מטמא במגע הוא רק מטעם שא"א ליגע בכולו כפירש"י בחולין קכ"ו וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהט"מ. א"כ בטומאה רצוצה דהוי כנוגע בכולו שפיר טמא. אכן. נראה דרקב אין מטמא במגע דא"כ למה קאמר ר"ש בחולין שאין מטמא במגע לימא דמטמא במגע והיינו בטור"צ דמיקרי מגע. וכמו לר' יוסי דקאמר בדף קכ"ה שם דמטמא במגע ומפרש הש"ס דהיינו באוהל פחות מטפח דקרי ליה ר' יוסי מגע ומצטרף עם מגע לר"י ע"ש. ור"ש ס"ל שם כרבנן דאוהל ומגע שתי שמות הם ולא מצטרפי. ונראה הטעם דכיון דטעם טור"צ הוא דהוי כמאן דמלי טומאה ונגע בה. א"כ לא עדיפא מאלו נגע בה ממש. ונהי דהוי כאלו נגע בשטח העליון של הרקב אבל הלא לא הוי כנוגע בגרגירי הרקב התחתונות והרי לא נגע בכל התרווד רקב. אך ז"א דא"כ גם באוהל פחות מטפח נימא הכי וממילא ג"כ לא שייך לאוקמא קרא לרקב דמטמא בטור"צ דא"כ נילף נמי דמטמא במגע. וגם דהא חזינן דלר"ש לא מטמא בטור"צ כנ"ל. ולר"י לא ס"ל כלל טור"צ. וראיתי בלב אריה בחולין שם שהקשה למה לא קאמר ר"ש דרקב מטמא במגע והיינו טור"צ ותירץ דהוא דבר רחוק ולא שכיח. ותמהני דלמה הוא רחוק יותר מהא דקרי ר"י לאוהל פחות מטפח נוגע. ועוד דאף דלא שכיח. מ"מ איך אמר ר"ש בהחלט שאינו מטמא במגע. וראיתי בס' מי נפתוח בפי' הקדמת הרמב"ם ובנחל אשכול ריש ה' טומאת כהנים שכתבו ג"כ כהלב אריה דרקב מטמא בטור"צ. ולענ"ד דבריהם צ"ע דפשטות הש"ס מוכח שאין מטמא כנ"ל. ומ"ש באשכול שם שרקב אין מטמא במגע אלא כעין אוהל. י"ל דס"ל כאביי בחולין קכ"ה דאוהל פחות מטפח קרי לה מגע. או כרבא שם דס"ל דאוהל שאינו ע"י המשכה מיקרי מגע. ואף דר"ש פליג עלה שם. מ"מ כיון דסתם משנה שם באהלות ס"ל דהוי מגע כדמפרשי לה אביי ורבא שם. פסק כר' יוסי בזה. וכ"נ. דאי איירי רק בטומאה רצוצה. לא הוי קרי לה סתם אוהל כעין מגע:

אכן דעת הרמב"ם נראה דס"ל דטומאה רצוצה אין לה דין מגע כלל שהרי לא הביא כלל הסברא דטור"צ הוי שם אחד עם מגע ומצטרף. והשמיט רישא דמתניתין דרפ"ג דאהלות דמוקי לה ר"ז בחולין קכ"ה בטור"צ וכן פירשה שם הרמב"ם בפיה"מ. וכבר תמה היש"ש בפ' העור והרוטב סי' ז' על הרמב"ם שלא הביא להלכה אוקימתא דאביי ורבא ור' יוחנן בזה ונדחק בדעתו וחלק עליו. ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דאיתא בחולין שם דר"ש דאמר דרקב אין מטמא במגע פליג אר' יוסי בזה דס"ל דאוהל ומגע חד שמא הוא וכ"כ התו' בדף קכ"ו ד"ה מאן תנא. ס"ל להרמב"ם דטומאה רצוצה הוא ג"כ מדין אוהל וכפשטות לשון הש"ס בנזיר נ"ג ע"ב דיליף דטומאה בוקעת מאו בקבר דכתיב גבי אוהל וכפירש"י שם. דמ"ש התו' דהוי לאו דווקא הוא דחוק. וכ"נ מלשון הרמב"ם בפ"ו מהט"מ דטור"ל הוא מדין אוהל וא"כ טומאה רצוצה מטמאה ברקב דמטמא באוהל. וקשה דא"כ למה אר"ש דרקב אינו מטמא במגע הא טור"צ ומגע הוי משם אחד כדר"ז בחולין קכ"ה. ועכצ"ל דס"ל לר"ש דאף טור"צ לא הוי שם אחד עם מגע ואינו מצטרף. והוכיח זה הרמב"ם ג"כ מהש"ס בחולין קכ"ה דהא דקרי במשנה שם למאהיל על הקולית נוגע מוקי לה שם כר' יוסי. וי"ל דמוקי שם הא דאהלות ג"כ כר' יוסי וקאי אתרווייהו ע"ש. וקשה דהא מוקי לה הש"ס שם בטומאה רצוצה במוח המתקשקש ובזה אף ר"ש מודה דהוי שם אחד עם מגע, ועכצ"ל דר"ש ס"ל דטור"צ הוי מטעם אוהל ולא מטעם מגע וכדמוכח מהא דקאמר דרקב אינו מטמא במגע כמש"ל וס"ל להרמב"ם דכיון דקאמר הש"ס בחולין שם מאן תנא דקרי לאוהל נוגע ר' יוסי היא וכו' מבואר דמוקי מתניתין כיחידאה דלית הלכתא כוותיה ולהכי פוסק הרמב"ם בזה כר"ש דאוהל פחות מטפח או טור"צ אין מצטרף עם מגע. ובכ"ז שפיר י"ל דנכרי מטמא בטומאה רצוצה משום דמרבה לה מקרא דאו בקבר דגבי מגע אליבא דר"ש וכמש"ל. ואף דטור"צ הוי כאוהל להרמב"ם כנ"ל. מ"מ הנוגע באוהל מחובר הוא טהור ורק הנכנס לתוך האוהל שהמת בו הוא טמא. אבל בטומאה רצוצה קי"ל שאף הנוגע בהקבר שיש בו טור"צ ג"כ טמא אם נגע בו מבחוץ ועי' רמב"ם פ"ז מהט"מ. ולזה מרבה לה מקרא דמגע. וגזה"כ הוא דבנכרי בכה"ג ג"כ טמא:

אך נראה שז"א דהא כתב הרמב"ם מפורש בפי"ב מהט"מ דטור"צ הוי כמגע ע"ש. ואולי ס"ל דאף דהוי כמגע מ"מ לא הוי שם אחד עם מגע. ומ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' טו"א הי"א דרקב ובשר המת טומאתו שוה. אף דרקב אינו מטמא במגע. מ"מ מיקרי טומאתו שוה כיון דהא דאינו מטמא היינו משום שא"א ליגע בכל התרווד ואם היה אפשר שפיר הוי מטמא. אכן בפיה"מ בפ"ד דמעילה כתב שמטמא במגע וצ"ל דקאי על טור"צ או אוהל פחות מטפח דקרי לה מגע בפי"ב מהט"מ. וקשה על היש"ש שלא הביא דברי הרמב"ם הללו ואפשר י"ל דהרמב"ם ס"ל כהספרי פ' חוקת דלא דריש הני קראי דגבי נגיעה. רק כשם שהביא כולם לענין טומאה הביא כולם לענין הזאה. וצ"ל דתלי זה אי אמרינן פרשה שנשנית נשנית בשביל דבר שנתחדש בה דאיכא בזה פלוגתא בשבועות י"ט ובסוטה ג'. וקיי"ל כמ"ד שנשנית בשביל דבר שנתחדש. ולדידיה הכא לא דרשינן כלל מאו בקבר דגבי נגיעה וכהספרי ודבר שנתחדש הוא עצם כשעורה דדריש לה שם בספרי מקרא דבעצם דגבי נגיעה וע' נזיר נ"ד ע"א ובתו'. וכ"ה דעת הרמב"ם. ויש להאריך בזה ולבאר סוגיא דנזיר שם בפלוגתא דר"י ור"ל אך אכ"מ. ואף דסתם ספרי ר"ש. מ"מ שפיר מוקמינן להא דנזיר נ"ד כר"ש. דההוא תנא ס"ל כר"ש בהא דנכרי א"מ באוהל. וגם י"ל דהיכא דמפורש דר"ש ס"ל איפכא אין קושיא מהא דסתם ספרי כידוע:

והנה בנדה דף נ"ו איתא דבשר המת יבש שא"י לשרות ולחזור לכמות שהיה מטמא ברקב. ופירש"י דמטמא במגע משא ואוהל. וקשה דהא קיי"ל בחולין קכ"ה שאין מטמא במגע וכן הקשה בתור"ע פ"ב דאהלות. ונראה דכיון שהטעם דרקב א"מ במגע הוא מטעם דלא נגע בכולו ממילא התם בבשר יבש שהוא גוש אחד שפיר נגע בכולו ומטמא במגע. אך א"כ קשה דהא בנדה שם ר' יוסי קאמר לה ובחולין קכ"ה מקשה הש"ס אהא דאר"י דרקב מטמא במגע והא לא נגע בכולו וקשה נימא דאיירי בבשר המת יבש. וצ"ל דבשר שיבש כ"כ עד שא"י לחזור ולשרות לכמות שהיה הוא נפרך ואין לפירורין חיבור ודוחק הוא דהא במשנה שם נ"ה ע"ב תנן בשר המת שיבש מטמא ומוקי לה לר"ל דאפריך אפרוכי ולר"י שהוא חתיכה אחת כעצם ע"ש. ועלה פליג ר' יוסי שם ואמר שאם א"י לחזור ולשרות כמו שהיה טהור. אלמא דמטהר אף כשהוא חתיכה אחת. ועלה קאמר ר"י שם בברייתא דמטמא ברקב. ומה שהקשה בתור"ע הנ"ל על רש"י בנדה שם דנקט מגע. לק"מ דהא קאי שם על ר' יוסי ור"י ס"ל בחולין קכ"ה דמטמא במגע ונפרש הא דנדה כדמפרש לה הש"ס בחולין שם. והנראה דהש"ס בחולין שם מקשה דר"י קאמר לה במלא תרווד רקב ומשמע דאיירי בסתם רקב. ובנדה שם איתא דמטמא טומאת רקב משמע שאינו נקרא רקב סתם. ועוד דבתוספתא רפ"ד דאהלות מייתי עלה מימרא דר"ש דא"מ במגע וקתני שם וכן היה רי"א כזית בשר מן המת שנחלק לעשרה חלקים וכו'. הרי דאיירי בדבר הנפרד לחלקים דקים. אכן להרמב"ם פ"ג מה' ט"מ ה"י שכתב דבשר המת שיבש אינו טהור רק כשנפרך ונעשה כקמח וע"ש בכ"מ. י"ל דהמשנה שם איירי דאפריך אפרוכי שלא נפרך כקמח. ע"ש בסוגיא בנדה נ"ה ע"א. ואהא קאי ר' יוסי דקאמר שאם א"י לשרות ולחזור לכמו שהיה טהור ומטמא טומאת רקב. והוי כרקב ממש שא"א ליגע בכולו שהרי הוא פירורים רק שאינו דק כקמח. אבל לפמ"ש הכ"מ שם שהכוונה שעומד ליפרך כקמח אין מקום לזה. ואין לפרש הכוונה שמטמא טומאת רקב כשירקב דלכשירקב מה נ"מ אם היה מקודם יבש או לא הרי כל רקב נעשה הבשר כעפר וכפירש"י בחולין קכ"ה ע"ב וע' נזיר נ"א ע"ב לענין בשר המת שטחנו ונרקב. ונראה שי"ל דכיון דס"ל לר"י דבשר מת שיבש טהור. הו"א שאם נתרקב אח"כ לא יטמא דכיון שכבר יצא מכלל טומאת מת לא יחזור ליטמא. וקמ"ל דמטמא ברקב. והטעם כי בשר שיבש טהור משום דהוי כעפר ורקב הוי גופיה כעפר ומ"מ מטמא. ולזה מטמא בכל גוונא:

ובדעת הרמב"ם נראה דלהכי פוסק כר"ל משום דקרא דעצם אדם דדריש מיניה ר' יוחנן דרשינן ליה בספרי לאבר מן החי שיהא עליו בשר גידים ועצמות והביאו הרמב"ם בפ"ב מהט"מ. וע' תו' שבת ע' ע"ב דלא חשיב ביבמות ל"ו רק מה שנוהג בזמה"ז. ואולי גורס להיפוך בדברי ר"ל ור"י. וכ"נ דהא אין דרך הש"ס להקדים דברי ר"ל לדברי ר"י. ולפ"ז מיושב קושייתינו מחולין קכ"ה ע"ב דשם קאי הסוגיא אליבא דר' יוחנן דמשני שם קכ"ה ע"א מאי נוגע מאהיל ולפמש"ל ס"ל לר"י דבשר המת יבש היינו דאיפרך איפרוכי. ובזה אמר ר' יוסי שטהור מטומאת מת וטמא טומאת רקב ושפיר מקשה הש"ס שם דלא משכחת מגע ברקב. אבל לר"ל שפיר משכחת לה לר' יוסי בטומאת רקב וכמש"ל:

ועוי"ל דהנה ר"ל דריש לה מקרא דלכל טומאתו כל טומאות הפורשות ממנו. ובש"ס מצויין ויקרא כ"ב. וקשה דהא כתיב נמי לכל טומאתו בויקרא ה' שהוא מוקדם גבי טומאת מקדש וקדשיו. ובילקוט הביא באמת הא דכל טומאות הפורשות בויקרא ה'. והנראה בזה דהנה בתו"כ פ' ויקרא שם ובפ' אמור שם דריש מינה לרבות טומאת זב וזבה ובועל נדה ושאר טומאות. וקשה על ר"ל וצ"ל דס"ל דכיון דידעינן מקרא דויקרא דה"ה שאר טומאות לטומאת מקדש וקדשיו. ממילא נדע גם לענין אכילת קדשים בטומאה. ולא צריך קרא דפ' אמור לרבות בועל נדה. ומיותר להא דדריש ר"ל לכל טומאות הפורשות ממנו. ויפה ציינו בש"ס לפ' אמור והא דדריש לה בתו"כ פ' אמור לרבות בועל נדה. י"ל דאתיא כר' יוסי דס"ל דבשר המת שיבש טהור. והנה לפ"ז י"ל דלר' יוחנן ס"ל דמלכל טומאתו דפ' אמור ליכא למידרש משום דאזיל לשיטתו דס"ל ביבמות דף ע"ד דקראי דפ' אמור איירי בתרומה. ועד אשר יטהר היינו הערב שמש ע"ש. וא"כ שפיר אצטריך לכל טומאתו לרבות שארי טמאים לענין תרומה דלא הוי ידעינן לה מקרא דפ' ויקרא. אבל לתנא דביבמות דף ע"ה דמוקי קרא דפ' אמור בקדשים. א"כ לכל טומאתו מיותר דהא ידעינן לה מקרא דפ' ויקרא כמש"ל. ולהכי דרשינן מהאי קרא לכל טומאות הפורשות ממנו. ואף דר"ל ס"ל במכות י"ד ע"ב דקראי דפ' אמור איירי בתרומה. מ"מ י"ל דמוקי מתניתין דנדה כמ"ד דאיירי קראי בקדשים וע' תו' שבועות ו' ע"ב ד"ה לא:

ועוי"ל והוא העיקר לענ"ד בדעת הרמב"ם דהנה בשבועות ז' ע"א דריש לכל טומאתו דפ' ויקרא לג"ש דאיירי בטומאת מקדש ע"ש. וא"כ אצטריך לזה. וקרא דפ' אמור אצטריך לרבות בועל נדה ושארם. וליכא קרא למילף כל טומאות הפורשות. ור"ל י"ל דס"ל דלמדין ג"ש אף שאינו מופנה ור"י ס"ל דבעינן מופנה עכ"פ מצד אחד דאידך טומאתו בעינן לדרשא דבעינן שתהא כל טומאתו עליו. ע' תו"כ וע' זבחים ל"ג וע' רמב"ם פי"ח מה' פה"מ. והכא איכא למיפרך דהא כבר ילפינן מדרבי דאיירי באכילת קודש כדאיתא בשבועות שם. וגם דמסתבר דלא איירי בטומאת מקדש שאינו חייב רק במה שהנזיר מגלח כדאיתא בנזיר נ"ו ע"ב. והכא חשיב בקרא כל טומאות. והתו' כתבו בשבועות שם דאף דגבי תרומה כתיב נמי טומאה בפ' אמור שמא אתא לדרשא אחריתא. ולפלא שלא הרגישו דדריש מיניה בתו"כ לרבות בועל נדה ובנדה נ"ה דריש מיניה לטומאות הפורשות. ועוד הקשו שם בתו' דהא ר"ל לא ס"ל ג"ש דטומאתו במכות י"ד ותרצו דיליף לה מהיקישא דבכל קודש לא תגע דהש"ס דחי לה דא"כ תרומה נמי. ור"ל ס"ל שם דאיירי בקודש ולא בתרומה. והנה דברי התו' צ"ע דבמכות שם בעי למילף ג"ש לענין טמא שאכל קודש דכתיב ביה טומאתו בפ' צו. ושם קאמר דלא ס"ל ההיא ג"ש וכמ"ש התו' בשבת צ"ז דלא גמיר לה מרביה. אבל הכא ילפינן ג"ש מטומאתו דפ' ויקרא גבי קרבן עולה ויורד. ובזה י"ל דגם ר"ל ס"ל ג"ש זו וצ"ל בדעתם שהיה לחז"ל בקבלה התיבות שילמדו ג"ש וחז"ל דרשום במקום שמצאום בתורה. וכ"נ בתו' סוכה י"א ע"ב ד"ה לקיחה וכ"נ במכות י"ג ע"ב ובכ"מ ואכמ"ל. אכן לפמש"ל דר"ל יליף מלכל טומאתו דפ' ויקרא לכל טומאות הפורשות וכמש"ל בשם הילקוט. א"כ צ"ל כמ"ש התו' דהכא יליף טומאת מקדש מהיקישא דבכל קודש. ולפ"ז ר' יוחנן לטעמיה דמוקי במכות שם קרא דבכל קודש בתרומה. ועכצ"ל דיליף מקדש מג"ש דטומאתו ולזה לא דריש כל טומאות הפורשות. וממילא הרמב"ם שפסק בפי"ח מה' פה"מ בהא דמכות י"ד כר"ל דבכל קודש איירי בקודש וכמ"ש הכ"מ שם משום דתניא כוותיה. לזה פסק הכא ג"כ כר"ל דדריש מלכל טומאתו כל טומאות הפורשות. דטומאות מקדש מצינן למילף מהקישא דבכל קודש וכמש"ל דהא בהא תליא. ואין להקשות דהא בעינן קרא דלכל טומאתו לרבות שאר טומאות כדדריש בתו"כ. די"ל דאף דס"ל דקרא דהתם איירי בתרומה כדדריש הש"ס ביבמות ומכות שם מאיזה דבר השוה בזרעו של אהרן. מ"מ איירי גם בקדשים כפשטות הכתוב שם. וכ"נ ברש"י בחומש שם ע"ש ברמב"ן. וע' בקרבן אהרן ובמזרחי שם. ואכמ"ל בזה ועכ"פ נתישבו דברי הרמב"ם:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה