שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן פג
ע"ד שכתב כי מ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ז כתוב כבר בספר קרית ספר. הנה לא ראיתיו מעולם. ולפי מה שהעתיק דבריו אין הדבר כן. וכוונתו לחלק דבעינן דליהוי רק איסור תרומה לבד כעין הא דפסחים ל"ו שאין איסורו אלא משום בל תאכל חמץ. ומ"ש שכ"כ הב"ח סי' ר"ד. שמחתי שכוונתי לדעתו הק'. ומ"ש דלפמ"ש הצל"ח דבתרומה חייב שלכדה"נ אף כשנפשו חותה חייב. ז"א דנפשו חותה גרע טפי דהוי כמזיק א"ע וגרע מאכילה גסה, ובמ"ש לפי דרכו שלזה ביוה"כ חייב מפני שאף שנפשו חותה חייב ביוה"כ דחייב שלא כדה"נ משא"כ בנזיר דפטור שלא כדה"נ. ז"א דהא אנו דנין על איסור תרומה אם חייב בחומש. ובזה כיון דנפשו חותה בשביל אכילתו ביוה"כ לא הוי אכילה אף דלגבי יה"כ נימא דחייב אף כשנפשו חותה. ובמל"מ פ"ה מה' יסוה"ת כתב דשלכדה"נ גרע מאכילה גסה ולענ"ד העיקר כמש"ל. וע' נו"ב מ"ת חא"ח סי' קט"ו בזה:
וע"ד שכתבתי בסי' ס"ו שמי שנהרג אינו מת ע"י מה"מ. וכתב לסייעני מסוגיא דערכין דף ז' דאיתא שם דהיכא דמתה מיית ולד ברישא דמגו דזוטר חיותא עיילא טיפתא דמה"מ ומחתכא לסימנים דידיה ברישא וכשנהרגה מתה היא ברישא. הרי דבנהרג אינו מת ע"י מה"מ. אי מהא לא איריא די"ל דכוונת הש"ס דבנהרגה אף שהמה"מ עושה גמר המיתה כמ"ש התו"ח. מ"מ הרי ע"י מעשה ההריגה נעשה כבר זוער חיותה עכ"פ. ושוב מתה היא קודם הולד. ויש עוד דרך להסביר זה ואקצר. וברש"י תענית י"א ד"ה מיתה מפורש שנהרג אינו מת ע"י מה"מ:
וע"ד שהקשה על הכלי יקר פ' אמור שכתב דלבע"ח אין המה"מ מזדקק כלל רק כשד' יסודות שבהם מתפרדים אזי מתים. והקשה מחולין ל"ה ע"ב דאמרינן מה לי קטליה מה"מ. הנה י"ל דס"ל כהתו' שם שהכריחו דקאי אאדם. אכן מב"מ דף ל"ו קשה דאמרינן גבי בהמה מה"מ מה לי הכא מה התם. ואפשר ס"ל דבגדר השאלה קרי לה הש"ס מה"מ. אבל הכוונה על פירוד היסודות מ"ל הכא מ"ל התם. וגם מ"ש התו' בחולין ל"ח ע"ב גבי בהמה דולד מיית ברישא. י"ל ג"כ דבשביל דזוטר חיותיה שולט בו החולי יותר ומתפרדים יסודותיו בהקדם. כן צ"ל לדעתו:
וע"ד מ"ש בחיבורי בסי' ק"ב בענין לפ"ע שכתב כבודו דבשו"ת ב"א ותורת חסד ומחנה חיים ח"א כתבו כן. אין ת"י ספרים הללו. ומ"ש לענין לפ"ע בשוא"ת שהביא בשע"ת ראיה ממ"ש התו' והרא"ש גבי חזקה שליח עושה שליחותו דאם יעבור המשלח יהי השליח עובר על לפ"ע. הנה ספר הנ"ל אינו ת"י. אבל בתו' ורא"ש שם לא הוזכר לשון לפני עור. רק כתבו שם דכיון שהמשלח יבוא לידי עבירה אמרינן חזקה שעושה שליחותו. ובודאי שמוטל על כ"א להציל את חבירו מאיסור וכמ"ש בחיבורי שם דלא גרע ממצות תוכחה. אבל לאו דלפ"ע י"ל דליכא רק בעושה מעשה ועוי"ל דבמה שקיבל השליחות הוי כעושה מעשה ונותן מכשול לפ"ע. ומ"ש בשם ס' המקנה ראיה ממ"ק דף ה' ועוד ראיות. הנה ס' המקנה לא ראיתיו וראייתו ממ"ק אינה ראיה דשם מייתי לה רק בדרך אסמכתא וכמו דמייתי הש"ס שם עוד כמה פסוקים ע"ש. וכ"נ בפירש"י שם שפירש כלומר עשו דבר שלא יהו נכשלים עושי טהרות ע"ש וז"ב דאיך שייך לומר שיעברו כל ישראל או ב"ד על לפ"ע בשביל שלא ציינו את מקום הטומאה. ומקרא כתוב בהדיא לא תתן מכשול שהזהיר על הנתינה. ויתר המקומות שציין ראיותיו אין לי פנאי לחפש אחריהם:
מ"ש ע"ד קושייתי בח"ב ס"ס ע"ח שכבר הקשה כן בנה"כ סי' קל"ג. כבר העירני בזה גדול אחד. ובאמת כבר הקשה כן בשטמ"ק בב"מ דף ס"א. ומ"ש בשם ס' חקרי הלכות אין ס' הלז ת"י. ומה שפלפל בענין תנא ושייר ענין זה דורש אריכות ואין זה בכוחי כעת. ובדעת הנו"ב סי' ר"ה נראה דרק גבי אלו כתב שם סברתו דכיון דקאמר אלו אין סברא שיחשוב רק המיעוט שיש בזה. ורק כשחושב הרוב אז הוי רובו ככולו. אבל בשאר מקומות שפיר י"ל תנא ושייר אף על הרבה דברים דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל. אבל היכי דקתני אלו חזינן שבא התנא לחשוב בפרטות כל הדברים ובאמת יש למנות בכל מקום טעם למה נקיט הנהו ושייר הנהו וההכרח עלי לקצר:
ואשר כתב עמ"ש בח"ב סי' ע"ו אות י' דקוצץ בהרת לא הוי נל"ע משום שאינו שוה בכל. וכתב להעיר עפמ"ש התומים סי' צ"ז סק"ז שאם העשה הוא מעשה גמור הוי נל"ע אף שאינו שוה בכל. דלא מסתבר לומר שנאמר לו לקיים העשה ושילקה וכגון בהשבת העבוט וכדומה. וא"כ ה"ה הכא הבאתו לכהן הוי מעשה. לק"מ דהכא איירינן בקוצץ בהרתו ואין לו עוד מה להביא אל הכהן. ורק דהוי לאו שקדמו עשה למ"ד אין לוקין ע"ש בדברי בזה. ובזה אין חילוק בין יש בו מעשה או לא. וגוף דברי התומים צ"ב ואכ"מ:
ועמ"ש בס' צ"ז דמים מותר האבל לשתות קודם הבראה והקשה דא"כ למה התענה ריב"א שהבאתי שם היה לו לשתות מים וכמו שהוכחתי שם לענין פירות. הנה שם קצרתי. והכוונה די"ל דלהכי התענה כדי שלא יפצירו בו שיאכל אם יראו ששותה מים. לזה התענה ואמר שקיבל עליו תענית שעות. אבל אם מותר לאכול פירות שפיר היה יכול לאכול פירות ולומר שאין דעתו מיושבת עליו לאכול סעודה בקביעות:
ועמ"ש בסי' ק' דאיסור מתנה בשבת הוא על הקונה ולא על המקנה. וכתב שכ"כ הכתב סופר. אין ספר זה ת"י. ואשר כתב דא"כ מה נתקשו הרשב"א וריטב"א ר"פ הזורק למה התירו לו להקנות הרשות ולא לטלטל הגט. נימא דטילטול אסור לשניהם וקנין אסור רק לה. הנה בלא"ה קשה על הראשונים שם דהא כשנותן הגט לידה צריך להקנותו להאשה כדקיי"ל בגיטין דף כ' ודף פ"ד. והוי שני איסורים טלטול וקנין. ולזה עדיף טפי לעשות קנין לחוד. ואף שכתב הרשב"א בגיטין ע"ה שהאשה א"צ לקנות הגט והובא בחיבורי ח"א ס"ס פ"ז. מ"מ הרי הבעל צריך לסלק א"ע מהגט וממילא היא זוכה בו. ודוחק לומר שיזהירו אותה שלא תכוין לקנותו ועוד דאכתי תקשה לפמ"ש השעה"מ בפ"ח מה' לולב ה"ב בשם הריטב"א ופר"ח דס"ל שאסור להפקיר בשבת וכ"כ הרעק"א בתשובה סי' קע"ד בשם הרמב"ן. א"כ יקשה על הריטב"א מה מקשה שיתירו לטלטל הגט. הא הוו תרי איסורי טלטול והפקר דלא דמי להא דאסתלוקי רשותא דבעירובין דף ע"א דשם אינו הפקר. ולזה נראה דהנה במקח וממכר פירש"י בביצה ל"ז שני טעמים משום ממצוא חפצך ומשום שמא יכתוב. והנה בדבר מצוה ליכא משום ממצוא חפצך דהא הוי חפצי שמים. ורק שמא יכתוב איכא. ונראה דבמטלטלין אין חשש שמא יכתוב דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בב"ק ע"ט ורק בקרקע יש חשש שמא יכתוב. ואף דרש"י פירש בסתמא מ"מ י"ל כן דעיקר שמא יכתוב הוא בקרקע. והכי ס"ל להראשונים הנ"ל. והנה גזירה דשמא יכתוב שייכא גבי מקנה טפי דהא המקנה הוא נותן שטר להקונה וכותבין שטר לנותן בלא מקבל. וממצוא חפצך שייך רק גבי קונה וכמ"ש בחיבורי שם. והשתא א"ש שהקשו הראשונים למה התירו הקנאת קרקע דתיחוד ותיפתח דהוי איסור לשניהם למקנה ולקונה. הו"ל להתיר איסור טלטול. ונראה דס"ל דטלטול קיל טפי מאיסור הקנאה ובתו' סוכה ל"ז ע"ב כתבו דטלטול חמיר מאיסור הוצאה לכרמלית. אכן בתו' שבת צ"ד סע"א כתבו להיפך ע"ש. ובמק"א הארכתי לבאר דאיסור דרבנן שהוא משום גזירה חמיר מאיסור שהוא תקנת חכמים. דגזירות נסמכים על הדרש שיעשו משמרת למשמרת ביבמות דף כ"א וגם דאית בה דררא דאיסור תורה וכעין מה שחילקו בכמה דוכתי בין איסור שיש לו עיקר מה"ת לאין לו עיקר מה"ת ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נתישבו דברינו בס"ד ובגוף דברי הראשונים שם צ"ע דהא ע"כ צ"ל שנכתב הגט מע"ש ליתנו בשבת וא"כ לא הוי מוקצה שהרי הוי מוכן ממש ולא הקצה דעתו ממנו. שוב ראיתי שהעיר בזה הח"ס חא"ח סי' קמ"ה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולכאורה יש לדון דגבי גירושין יהא אסור ג"כ שמא יכתוב. וצ"ל דכיון שכבר נכתב הגט לא שייך שמא יכתוב ואסור רק משום ממצוא חפציך דהגירושין הוי קנין כמ"ש התו' בביצה ל"ו סע"ב. ולפמ"ש רש' שם בדף ל"ז דאף היכא דלא שייכא כתיבה ג"כ אסור דכולה חדא גזירה היא. י"ל דאף היכא שכבר נכתב שייכא הך גזירה אך כבר כתבנו שהראשונים הנ"ל י"ל דלא ס"ל הכי. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשיתי לעיל דבטלטול הוי שני איסורים טלטול וקנין. משום דגם בגוף הגירושין יש איסור קנין רק משום שלא תטרוף דעתו התירו הגירושין וממילא נכלל בזה קנין גוף הגט דא"א זה בלא זה. אבל הקנאת הקרקע הוא דבר שאינו שייך להגירושין דהא אפשר בלא זה. לזה שפיר הקשו. ויש לדון בזה אם יש חילוק היכא שמקנה בקנין אחד שני דברים ואחד יש בו מצוה אי שרי ועי' מנחות ס"ד ע"א ושבת צ"ג ואכמ"ל בזה:
וע"ד שכתבתי בסי' קכ"ה בענין רוב התלוי במעשה דלא שייך בדבר מצוה והביא איזה אחרונים שכ"כ. הנה אין עתותי פנויות לחפש בדברי האחרונים והלואי נספיק לדעת דברי הראשונים. ומ"ש דלא שייך זה רק במצוה חיובית והביא ראיה מזבחים י"ז דקרי לטמא ומחוסר כפורים מחוסרי מעשה אינה ראיה דמ"מ טבול יום עדיף מינייהו שאינו מחוסר מעשה כלל. ולענין מעשר כיון דרוצה לאכלו מחויב לעשרו. והעיקר נראה דאף שאינה מצוה חיובית כיון שעומד לכך הוי כעשוי. ולא גרע מעומד לגזוז ולקצור וע' תו' סוטה כ"ה ע"ב: