שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן פב
ע"ד מ"ש בחיבורי ח"א סי' ס"ז שאין יכולים למחול מחיים על בזיונו שלאחר מיתה. והקשה מעכ"ת מהא דאיתא בסנהדרין מ"ח ע"א דמחיל מחיים זילותיה לגבי יורשיו ולזה מותר גיבוי לצרכי המת ינתן ליורשיו. הנה בחיבורי שם כתבתי זה לענין דבר שיש בו משום כבוד הבריות יעו"ש. והו"ל למעכ"ת להקשות בגוף דברי כי אחרי שאין רשות למחול מחיים על בזיון שלאח"מ. א"כ ל"ל לאתויי שם סברא דכבוד הבריות. וכן אני מביא שם לראיה הא דאיתא בסנהדרין מ"ו ע"ב דאי קבורה משום בזיונא אם אמר שלא יקברוהו אין שומעין לו דהוי בזיון לקרוביו. ויקשה ל"ל טעם זה הא גם על בזיון שלו א"י למחול:
אבל כוונתי שם דהנה קיי"ל דאף את המת אסור לבזות ומענישין ע"ז כדקיי"ל בח"מ סי' ת"כ. ויש בזה שני מיני זילותא יש זילותא הנוגעת רק למת זה ולנפשו כגון שמדבר עליו דברים רעים או שנותן לו קבר מבוזה וכדומה. ויש זילותא שיש בזה בזיון לכל האדם כגון כשגוף המת מתבזה ע"י שאינו קוברו או שנעשה בגופו דבר של בזיון והנה בדבר שנוגע רק להמת ונפשו בודאי שיכול למחול מחיים אף לאח"מ. כי בושת הוא ענין רוחניי ונוגע אל הנפש והנפש קיים אף לאח"מ ואף שיש בזה בזיון גם לקרובים. הנה בכל בושת יש בזיון למשפחה כדאיתא בכתובות מ"א ע"א. ובכ"ז יכול למחול בלי רשות בני משפחה. וע' סנהדרין ע"ה ע"א. והיה נראה שאם אחד נותן רשות לחבירו שיעשה לו דבר של בזיון. אסור לחבירו לעשות זאת לכתחילה. דנהי שמחל על כבודו. מ"מ מי מחל על פגם משפחתו. ורק אם עשה זאת פטור מלשלם בושת. שלא חייבה תורה לשלם רק בעושה בגופו כדקיי"ל בב"ק דף צ"א. והכא לא עשה בגוף בני המשפחה דבר והוי כביישו בדברים שפטור מלשלם. ובמת הותר לגבות לצורכו. דכיון שמוטל על משפחתו לעשות כפי כבודו. ממילא אם אין עושים אין יכולים למחות לגבות עבורו בשביל כבודם. אך ז"א דא"כ נימא שיהא אסור לאדם לחבול בעצמו או לעשות לעצמו דבר בזיון לפי שיהא בזה פגם משפחה ובפירוש איתא בב"ק צ"א ע"ב שמותר לבייש את עצמו. וכן בכל דבר שאדם עושה נצריך לשקול אם מותר לו לעשות כן לפי כבוד משפחתו. וצ"ל דכל שעושה בגופו אין לו לשים לב אולי יוגרם בזיון לאחר עי"ז כל זמן שאינו מביישו בשעת מעשה וכדקיי"ל גבי נזקין זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו אי לא דהוי גירי דיליה בשעת מעשה ע' ח"מ סי' קנ"ה וע' ב"ק צ"ג ע"א גבי אין אדם מוחל על ראשי אברים משום פג"מ. וע' רמב"ם פ"ה מה' חובל ומזיק ה"ז שכתב שהבושת בא בעת שמתפרסם הדבר ע"ש. וממילא דשרי ג"כ לעשות זה ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו. וכ"נ בפירש"י סנהדרין ע"ה שפירש משום בושת משפחתה. וקשה ל"ל פירש משפחתו. וצ"ל דבגופו יכול לעשות כחפצו. ומחולשתי כעת אקצר וע' חיבורי ח"א סי' צ"ו בזה:
ולפז"נ דזה שייך רק בחייו. אבל לא לאחר מיתה דבטלה שליחותו וכדקיי"ל בגיטין דף י"ג ע"ש בתד"ה לא יתנו. ורק שמ"מ מחילתו בחיים מועלת שאין איסור בזה מצד בזיון המת בעצמו כי רצונו של אדם זהו כבודו וכיון שנתרצה בזה לא מיקרי בזיון. אבל אם יש בזה בזיון לקרוביו או לכל אדם. יכולים למחות בו כי מי נתן לו רשות לבזותם. ורק כשהוא בחיים הוא מותר לעשות בשלו מה שלבו חפץ וה"ה שלוחו מותר שהוא כמוהו. אבל במת שאינו מדין שליחות רק מדין מחילה. ודאי שאין יכול למחול רק בדבר שאין בו בזיון לשאר בנ"א. וענין לועג לרש הוא ג"כ לעג כולל כל המתים. וכ"כ התוס' בסנהדרין מ"ו ע"ב שאם הקבורה משום בזיון משפחה א"י למחול. ומשום בזיון עצמו יכול למחול ע"ש. אבל בסנהדרין מ"ח שהקרובים גרמו בעצמם הבזיון עי"ז שהצריכו לכך שיקבצו מאחרים וכמש"ל. שפיר יכול למחול על כבודו. ולזה כתבתי שם שיכול למחול על מניעת הכבוד ממנו. כי הקרובים לא יוכלו לכוף את המת שיגרום להם כבוד. ונתישבו דברי בע"ה רק שקצרתי כי חלק ראשון רובו נכתב בקוצר:
ומ"ש כת"ר להקשות על מ"ש בח"ב סי' מ"ט דלהכי ס"ל לרב דשמן דניאל גזר ולא משום זליפתן של כלים משום דס"ל נטל"פ מותר. והקשה די"ל דלהכי גזר כי היכי דלהוי איסור של עצמו ולא משום בליעת איסור ונ"מ לכלים חדשים וכדומה. לדעתי א"א לומר דלהכי יתקן דניאל בשביל מקרה רחוק שיהי בכלים חדשים. וכיון דעיקר הטעם משום חתנות א"כ אין לחוש למילתא דלא שכיחא. ולפמ"ש התוס' דף ל"ה ד"ה בשלמא דגם לשמואל נאסר משום חתנות בצירוף הא דזליפתן של כלים. יש לישב זה בפשיטות. אך אקצר. וכ"ה פשטות לשון הר"ן בע"ז שם גבי פת נכרים דלרב ס"ל נטל"פ מותר וזליפתן של כליהם מותרת ע"ש. והיינו כמ"ש דא"א לומר שיגזור דניאל בשביל כלים חדשים. ומש"ש הר"ן א"נ כרב דדניאל גזר. היינו דגם שמן ס"ל דאסור משום חתנות ולא משום בליעת כלים. ואתיא הא דהפת והשמן כחד. וכן מוכרח בדבריו שהרי מבאר שם להלן דלרב שרי בליעתן של כלים ומיושבים דברי בס"ד: