אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק ג חלק יורה דעה › סימן פ

שות דברי מלכיאל חלק ג· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן פ

סימן עט

כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יהודה ליב נ"י אבד"ק מאקאווא

ע"ד מ"ש הפמ"ג באו"ח סי' תנ"ז במ"ז סק"א שאם המצות מונחים בכלי ויש גודש על הכלי אין מצטרף הגודש לענין חלה עד שיכסה במפה מלמעלה ומלמטה. והובא להלכה בכל האחרונים. והקשה מעכ"ת דבטויו"ד סי' שכ"ה ובכלבו הלשון הוא רק שמכמן במפה. משמע דסגי בכיסוי לחוד וא"צ שיהא המפה גם למטה. ומ"ש הש"ך בסי' שכ"ה סק"ה בשם מהרי"ל ה' פסח כן. לא קאי על דברי הטור רק הוא דבר בפ"ע שאם לא נכנסו כל המצות בכלי יתנם במפה והוי כמו כלי עכת"ד:

נראה דעת האחרונים בזה דכיון דבעי צירוף כלי שיש לו תוך והגודש אינו מצטרף. א"כ מה יועיל כשיכסה את הגודש מלמעלה במפה. ולזה הצריכו שתהא המפה מלמעלה ומלמטה דהוי כתוך כלי וכמ"ש המהרי"ל. ושני כלים הסמוכים זה לזה קיי"ל דמצטרפים. ומעכ"ת הקשה עוד דמה רבותא קמ"ל דהא פשוט דכלי פשתן מיקרי כלי במקרא ובמשנה. ולדעתי הרבותא היא לפי שהמפה אין לה תוך. ורק שכופלה וכורכה סביב המצות. ולענין צירוף קיי"ל בסי' שכ"ה דבעינן כלי שיש בה תוך. וכן קיי"ל בכלים פכ"ו מ"ב בכלי עור שפשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים שצרור המעות טהור לפי שמתפשט. ורק צרור המרגליות טמא לפי שנעשה בו ע"י המרגליות גומא וע"ש בר"ש טעם אחר. וכן במ"ד שם פליגי לענין צרור שעה וצרור עולם ע"ש בר"ש דג"כ הטעם כיון שמתפשט לא מיקרי כלי קיבול. וע"ש מ"ו לענין עור שנעשה לתכריך וע"ש בר"ש בשם התוספתא. ואדרבא יש לדון מנ"ל להפוסקים דכריכה במפה מיקרי כלי לענין צירוף. ואף שכתבו התו' בשבת ס"ג ע"ב ד"ה מניין דלהכי אריג טמא בכל שהו משום דחזי לקפלו ולתת בו מרגליות או מחט. ודאמרינן דפשוטי כלי עור טהורים היינו בעור שלוק שהוא קשה וא"א לקפלו אלמא דכל דבר המתקפל מיקרי כלי לענין קבלת טומאה נראה דרק כלי מיקרי אבל לא כלי שיש לו תוך. וגבי חלה בעינן יש לו תוך. ובענין עשוי לתכריך צ"ע טובא דבספט"ז דכלים תנן דכל העשוי לתיק טמא ולחיפוי טהור. ובפכ"ד דכלים מי"ב תנן דעור העשוי לתכריך הכלים טמא ושם במי"ד תנן שמטפחת של תכריך ושל נבלי בני לוי טהורה מכלום וע"ש בר"ש. וכן תנן בפט"ז מ"ז דתיק נבלים וכנורות טהורים ובפכ"ו מ"ב תנן דצרור המרגליות טמא וצרור מעות טהור ובתוספתא הובא שם בר"ש דצרור מרגליות כשהוא בתוכי טמא וכשפושטו טהור ומיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. ובמ"ו שם איתא דתכריך כסות וארגמן טמא ועור שעשאו חיפוי לכלי טהור ולמשקלות טמא. ובתוספתא הובא בר"ש שם עור שעשאו לתכריך אפילו כ"ש טמא. וכל זה צריך ביאור וישוב וכן דברי הרמב"ם בענין זה צריכים ביאור בשיטתו בזה ע"ש ספ"ב מה' כלים ובראב"ד שם ופ"ז הי"א ופכ"ד הי"א ופכ"ז הי"ב י"ג:

ונראה יסוד הסברא בזה דיש שני מיני חיפוי. חיפוי שמכסה בו רק מלמעלה ואינו כורכו סביב הדבר ובזה טהור משום דלא דמי לכלי קיבול כלל כיון שאין הדבר נכנס בו באופן שיוכל להחזיקו בו. ויש חיפוי שנכרך סביב כל הדבר ובכ"ז מיקרי חיפוי לפי שעיקר המכוון בזה לכסותו מפני אבק ועפר וכדומה דבר המזיקו וכדתנן בפט"ז דכלים מ"ו שאם נעשה מפני הזיעה טהור. וכ"כ הראב"ד בפכ"ז מה' כלים ה"ה. ואף דמסקינן בשבת י"ב דאצולי מטינוף מיקרי ניחא ליה לענין הכשר. מ"מ כלי קיבול לא מיקרי רק חיפוי בעלמא. וזהו החילוק בין תיק לתיק בספט"ז דכלים ע"ש לענין פתחו מצידו דתיק חלילין טמא אף כשמכניסו מצידו. ומיושב קושיית התוי"ט שם ע"ש. ואף שיש לו בית קיבול מ"מ כיון שנעשה רק להציל מאבק וכדומה לא מיקרי כלי. וכן תניא בתו"כ פ' שמיני כל אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפוי כלים והובא בפי' הרמב"ם ספט"ז דכלים. והכוונה שאף כלי גמור צריך שיהי מיוחד לאיזה מלאכה ולא להציל מאבק וזיעה וכדומה. ולזה קסייה של צובעים ונפחין טהורה שם פט"ז מ"ו מפני שעשוי לזיעה אף דלא גרע מאריג כל שהוא דמקבל טומאה. ועכצ"ל דכיון שנתיחד להציל מזיעה נתבטל מתורת כלי. אף דאריג ועור כל שהו הוי ככלי קיבול כמ"ש התו' בשבת ס"ג ע"ב. והראב"ד בפירושו לתו"כ שמיני כתב שתיק מציל הכלי מפגימה וחלודה לזה טמא. וחיפיי הוא לשמור הכלי שיהא מצוחצח. וצ"ע דהא כתב בהשגות פכ"ז מה"כ ה"ה דכל לאצולי טהור. וצריך לחלק בין הצלה מפגימה שהוא בגוף הדבר להצלה מאבק וליכלוך שהוא דבר חיצוני. ודחוק וההכרח לקצר. ותכריך מיקרי כשיחד העור לתכריך זה וכן דרך אנשים להחזיק דבר זה תדיר מכורך. ושפיר מיקרי כלי קיבול כיון שדרך תשמישו בכך. ורק כשפושטו טהור דבטל מיניה תורת כלי. ולהתו' דשבת ס"ג שהזכרנו צ"ל דלא טהור רק בעור שלוק שקשה לקפלו. ולזה כל עוד שלא נעשה בו גומא כעין בית קיבול קבוע אינו עומד לתכריך. אבל בדבר רך טמא בכל גוונא מפני שאפשר לקפלו. ובתו' רעק"א פכ"ו דכלים הקשה למה צרור מעות טהור הא אפשר לקפלו כיון שכבר החזיק בו מעות. ולענ"ד כיון שקשה לקפלו אף שכבר קיפלו בקושי. מ"מ אינו עומד לכך וטהור ועוד יש חילוק בזה בעשוי לתיק שיש תיק שהוא כדי לאחזו בשעת מלאכתו שדרך הדבר להיות לקיחתו ע"י ד"א אבל לא שלא בשעת מלאכתו. ויש תיק שעשוי להחזיק בו הדבר שלא בשעת מלאכתו אבל בשעת מלאכתו מוציאו מהתיק לתשמישו. וכן בתכריך יש מינים אלו והנה בצריך לו בין בשעת מלאכה בין שלא בשע"מ ודאי מקב"ט שהרי הוא עשוי לקבול גמור. וגם דדמי להכלי בעצמה כיון שאינו נפרד ממנה. ואף פשוטי כלי עץ טמאים במשמשים משמשי אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה כדאיתא בתו"כ הובא ברמב"ם בפיה"מ פט"ז דכלים ופסקה רפ"ד דכלים. וער"ש רפכ"ב דכלים ובתו' סוכה דף ה'. רק שם יש פוסקים דס"ל דהוי דרבנן. והכא גבי גבי עור נראה דהוי דאורייתא וכמ"ש דהוי ככלי גמור. ואם השתמש בו רק בשעת מלאכה אזי אינו רק כבית יד ואין עליו תורת כלי. ואף דין יד אין שייך בזה כיון שאינו מחובר להכלי. וגם אם הכלי בעצמו אינו מקב"ט גם התיק אינו מקב"ט. ואם משמש רק שלא בשעת מלאכה אזי אם אינו עשוי להציל מאבק רק כדי להחזיק הכלי בו הוי כלי קיבול גמור וכמש"ל [וראיתי בספר סדרי טהרות פט"ז דף קנ"ח ע"ב שהביא דברי הגר"א שכתב דעשוי לתיק או לחיפוי איירי במשמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. ותמה עליו דכיון דמשמש בשע"מ ושלא בשע"מ למה לא יטמא בעשוי לחיפוי ובעשוי לתיק למה לא יטמא בעצמו בשביל שהוא בית קיבול אף שאינו משמש בשעת מלאכה. וגם דאי טומאת תיק הוא משום דבטל להכלי והוי כגופו. א"כ למה טמא תיק הכחול ותיק הספר הא כחול וספר גופייהו אין מקבלים טומאה והקשה עוד למה תיק חלילין טמא כיון שנותנים מצידו והוי כחיפוי. וכ"כ בפכ"ד דף רי"ד ע"א ד"ה ושל שחיפוי היינו שאין לו בית קיבול. ותכריך מיקרי בית קיבול וא"צ שיהא משמש בשע"מ ושלא בשע"מ. וע"ש פכ"ו דף רל"ו ע"א ד"ה למשקלות שנדחק למה חיפוי משקלות טמא. ולענ"ד צדקו דברי הגר"א כי עיקר החילוק הוא אם החיפוי נעשה רק להציל הכלי מאבק ועפר וכדומה ואף אם יש לו בית קיבול טהור. דלא מיקרי כלי בזה וכמש"ל מהתו"כ. ותיק ס"ל כמ"ש הראב"ד בפירושו לתו"כ דכל שמצילו מפגימה וחלודה הוי משמש הכלי. ולזה בעי שיהא משמש בשעת מלאכה ושלא בשע"מ. אבל אם עשוי לקבלה ודאי טמא בכל גוונא ואכמ"ל]:

ונראה דס"ל להמהרי"ל והש"ך שאם כרך במפה את המצות מלמעלה ומלמטה אזי הוי ככלי שיש לו תוך. דהא עתה המפה מקבלת המצות ואפשר לשאת אותם בתוכה באופן שהם מכוסים בתוכה. ולזה כתב הפמ"ג במ"ז ר"ס תנ"ז שאף אם באמצע מגולה במקצת שפיר מצטרף כיון שהצדדים מכוסים והיינו כיון שאפשר לנשאם בתוכה מיקרי יש לו תוך. אבל כשמכסה רק מלמעלה הוי רק כחיפוי ולא ככלי קיבול. לזה אינו מצרפן לחלה. ודמי להא דצרור מרגליות שהביא הר"ש בפכ"ו דכלים מ"ב תוספתא דבזמן שתוכו טמא פשוטו טהור ופי' הר"ש שם שכל זמן שהמרגליות בתוכו הוי ככלי קיבול וטמא. והיינו כמש"ל דבעת שהדבר מכורך בי מיקרי יש לו תוך. ואף להרמב"ם שמפרש שם שאף כשהוציא המרגליות מתוכו טמא מפני שנשאר שם מקום ניכר כמו כיס. מ"מ בסברא שהזכרנו י"ל דמודה להר"ש דהוי כמו יש לו תוך. ובצרור מעות י"ל דלהכי טהור משום שדרכו להתיר בכל שעה כמ"ש הר"ש שם. ולעלין טומאה בעינן שיהא מיוחד לקבלה. והכא בע"כ איירי בעור שלוק כמ"ש התו' בשבת וכמש"ל:

אכן הטור יו"ד סי' שכ"ה כתב שאם המצות יוצאים למעלה מהכלי יכסם במפה ויצטרפו. ולא הזכיר שיכסה מלמעלה ומלמטה וכ"ה בשו"ע שם. והוא מדברי הסמ"ק. ובאמת גם הפמ"ג ר"ס תנ"ז כתב רק שאם המצות מונחות על טבלא וכיסה במפה אין מועיל עד שישים המפה מלמטה ולמעלה. וכן בט"ז שם איירי בכלי שאין לו תוך ועליו קאי הפמ"ג. וי"ל דהיינו רק בטבלא שאין לה תוך. אבל אם מונח בכלי שיש לו תוך ויש גודש מלמעלה י"ל דסגי בכיסוי מפה מלמעלה וכפשטות לשון הטוש"ע וסמ"ק וכלבו. והסברא בזה י"ל דכיון שהמצות בכלי שיש לו תוך הויא המפה שמכוסה למעלה על הגודש כהוספה לדופני הכלי. ואיירי שהמפה מכסה גם צדדי גודש הכלי ודמי להא דתנן בפ"ה דכלים מ"ה ומי"א במוסף התנור והיורה שמטמאים באויר כמו הכלי עצמו אם משמשים בם ביחד עם הכלי להחזיק הגודש ע"ש. והיינו שמוסיף על מחיצות הכלי בגובה. ושם אין מטמא באויר רק כלי שיש לו תוך כמפורש בתורה. וה"ה הכא הוי המפה כהוספה לדופני הכלי והוי ככלי שיש לו תוך. והמהרי"ל והש"ך והפמ"ג איירי בלא כלי או בכלי שאין לו תוך לזה צריך שתהא המפה למעלה ולמטה. ולפלא על המקור חיים סימן תנ"ז ושאר אחרונים שהביאו בשם הש"ך והפמ"ג שגם בגודש צריך שתהא המפה גם מלמטה ולא סגי בכיסוי לחוד. ולכאורה זה אינו. ומעכ"ת הבין בדברי הפמ"ג ג"כ דאף בגודש בעינן שתהא המפה למטה. וז"א וכמש"ל ולשון הכלבו מורה ביותר על זה שכתב ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוס עליהן מפה או סדין ומכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה עכ"ל. מבואר דסגי בפריסה לחוד וא"צ לכרוך מלמטה ולמעלה. שוב ראיתי שגם מעכ"ת הביא דברי הכלבו. ועכ"פ להלכה יפה התעורר מעכ"ת:

ועדיין י"ל שהאחרונים הוכרחו לדחוק בכוונת הטור וש"פ שהכוונה שיכרוך המפה גם למטה. משום דלא דמי למוסף התנור שהזכרנו דשם ההוספה מחובר להתנור ובטל לגבה. אבל הכא המפה פרוסה רק לשעה ואינה בטילה באופן שתהא כהוספה למחיצות הכלי. ודמי להא דפ"ח דכלים מ"ב שאם החבית כפויה על התנור ומחיצות החביות נכנסות לתוך התנור לא הוי ככלי אחד וע"ש בר"ש. וה"נ לא הוי המפה ככלי אחד עם הכלי שהמצות מונחים בו. והמפה עצמה היא כלי שאין לה תוך וכמש"ל. ולזה הצריכו האחרונים שתהא המפה גם למטה. אבל באמת ז"א דפשטות לשונות של הראשונים אינם כן וגבי כלי שאין לו תוך דקדקו לכתוב שיכרוך המפה מלמטה וכמש"ל. ונראה הסברא דבכלי סגי בכיסוי מפה דדמי להא דקיי"ל גבי כלים באוהל המת דסגי בכיסוי לחוד להציל מטומאה כמו אוהל בתוך אוהל וכדאיתא בפ"י דכלים וברמב"ם פכ"א מה' ט"מ וע"ש בראב"ד וכ"מ. ורק בכ"ח הוי גזה"כ דבעי צמיד פתיל מפני שטומאתו מאוירו ע"ש. ואיתא שם ג"כ שאף כלי שאין לו דופן טפח מציל עם דופני אהלים ודופן האוהל מצטרף לדופן הכלי. וכן איתא שם בתנור חדש ע"ש ברמב"ם. הרי מבואר שאף שלא חיברו ולא ביטלן מ"מ הוי הכיסוי ככלי אחד עם הכלי לענין להציל מטומאה כמו אוהל בפ"ע. וה"ה הכא כשמכסה במפה הוי ככלי אחד עם הכלי התחתון. וגם די"ל שהמפה הוי ככלי שיש לו תוך כיון שמכסה בה מלמעלה ומצדרין ואטו כשמהפך כלי שוליו למעלה יצא מתורת כלי. ורק שי"ל דלענין צירוף גרע לפי שאין המצות מונחים באויר הכלי ע"י החזקת כלי. אבל כאן שמונחים באויר הגודש ע"י הכלי שתחתם רק שאין דפנות כלי סביב הגודש. בזה שפיר מהני כיסוי המפה. ודמי לכלי שטף שמציל עם דפנות אהלים. כ"נ בסברת החילוק בין גודש לכלי שאין לו תוך. ואם יש שיעור חלה במה שיש בכלי לבד ובגודש לבד. א"ש בפשיטות דלענין מוקף סגי בנגיעה לחוד. ואף אי נימא דהמפה הוי ככלי בפ"ע. ג"כ מותר להפריש מזה ע"ז. וא"צ סברת צירוף רק היכא דליכא שיעור חלה בחד וכמבואר בפוסקים:

והנראה לדון בעיקר יסוד דין זה וכן להבין דברי הר"י הובאו בב"י סי' שכ"ה שכתב דגודש מצטרף דלא גרע מאויר בית דאיתא בירושלמי פ' כל שעה שמצרף. וקשה טובא דשם איכא כותלי הבית משא"כ בגודש. והנראה דהנה בירושלמי פ"ב דחלה איתא דפליגי תנאי אי תנור מצרף או דווקא סל. ורש"י בפסחים מ"ח פירש דרק סל מצרף. ור"י ס"ל דאף תנור מצרף. והרמב"ם פסק דרק סל מצרף ולא תנור והרמב"ן בהלכות חלה כתב סל וכל שכן תנור וכתב הב"י שכ"ה דעת הרשב"א והרא"ש. וצריך להבין במאי פליגי. והנראה בזה דהנה ברי"ף ורא"ש פ"ג דפסחים איתא תניא רא"א אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו. ונראה שכך היתה גירסתם בש"ס. והכוונה נראה דס"ל דאף דילפינן מעריסותיכם שחיוב חלה הוי בשעת גלגול שנעשה אז עיסה. מ"מ יש עוד גמר מלאכה וחיוב בשעה שנעשה לחם ועומד לאכילה. ולהכי ס"ל לר"ע בפ"ג דחלה מ"ד שהכל הולך אחר קרימת התנור ויליף לה בספרי פ' שלח מקרא דוהיה באכלכם מלחם הארץ ע"ש בהגהת הגר"א. ומ"מ מודה ר"א שגם הגלגול מחייב בחלה כדאיתא בירושלמי שם ע"ש ורפ"ב דחלה. ופליג בזה ר"א על ר"ע דלר"א גלגול נכרי פוטר משא"כ לר"ע וע"ש בירושלמי בזה. וכ"כ בסה"ת סוף ה' חלה שטעמא של ר"ע משום דכתיב מלחם הארץ. וס"ל לר' יהושע שהחיוב הוא בעת שנעשה לחם והוא בתנור בקרימת פנים וכהא דר"ע. ור"א ס"ל דכיון דכתיב באכלכם משמע שחל חובת חלה בעת שמכינים הלחם לאכילה והיינו כשנותנים בסל אחר הרדיה מתנור. ולזה כתבו כמה פוסקים שהצירוף הוא רק כשנתן בכלי תיכף כשהוציא הלחם מהתנור. והיינו כמ"ש שאז הוא מוכן לאכילה וש"פ ס"ל דבאכלכם הכוונה בכל עת שחפצים לאכול ממנו. ולזה מייתי בברייתא לפי גירסת רי"ף ורא"ש ראיה להא דר"א מקרא דבאכלכם וכנ"ל. וברמב"ן ה' חלה כתב דפלוגתת ר"י ור"א היא אם נקרא לחם בתנור או בסל. ולענ"ד פלוגתתם אי ילפינן מלחם או מבאכלכם. ומ"ד דלר"א תנור נמי מצרף ס"ל דלר"א יש שלשה זמני חיוב חלה. בלישה מעריסותיכם. ובתנור מלחם. ובסל מבאכלכם. ומ"ד תנור אין מצרף לר"א ס"ל דכיון דכתיב באכלכם מלחם משמע דרק סל מצרף. דאי תנור הוי ג"כ זמן חיוב ומצרף משום דשם נקרא לחם. א"כ הו"ל להקדים לחם לבאכלכם כסדר המעשה. וע' מהרי"ט אלגאזי בה' חלה אות ט' וי"ב שכתב שבשעת לישה הוי כקודם מירוח ואפיה הוי כמירוח ויש להאריך ואין הפנאי מסכים. ורשב"ג דס"ל בפסחים מ"ח ע"ב דבעינן נשיכה. נראה דס"ל דצירוף תנור וסל יהא כעין עריסותיכם שהכל דבוק יחד ולא סגי בנגיעה. כן נלע"ד ברור בע"ה:

ועפ"ז נראה לישב מ"ש הרי"ף פ"ג דפסחים דלהכי קיי"ל כר"א דאמר התם שלא יקרא שם לחלה טמאה ביו"ט של פסח עד שתאפה משום דמישך שייכא בהא דאר"א שהסל מצרף לחלה ושם קיי"ל כר"א בנדה דף ח'. ותמהו שם הר"ן והרא"ש דמה שייכות זה לזה. ובמק"א כתבתי בזה בס"ד. ולפמש"ל י"ל בפשיטות דהנה המרדכי כתב שעיסה שנעשית מעי"ט ולא הופרש חלתה אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר למיפרשה בלישה ואסור לאפות החלה ביו"ט. ובסי' תק"ו ס"ג נחלקו האחרונים בזה ע"ש במג"א סק"י. והנה אי נימא שהתחלת זמן חיוב הפרשת חלה הוא בלישה וגמר החיוב הוא בעת שרודה מהתנור לסל. א"כ שפיר שרי לאפות כדי שיפריש החלה בשעת גמר מלאכה וכדאיתא בירושלמי פ"ג דחלה ה"ד שצריך להפריש מדבר הגמור וכמו מירוח לענין תרומה ע"ש. והיינו דקאמר הרי"ף שלזה מתיר ר"א לאפות עם החלה אף דאפשר להפריש בלישה והוי אפיה שלא לצורך. מ"מ כיון שעיקר גמר מלאכה לחיוב חלה הוי בעת נתינה לסל. שפיר שרי לאפות כל העיסה כדי שיפריש חלה בזמן עיקר החיוב. ור"א לטעמיה אזיל למסקנת הש"ס דפסחים. וז"ב לענ"ד בכוונת הרי"ף. שוב מצאתי בשאילתות סי' ע"ג שכתב להדיא בטעם פלוגתא דר"א ור"י ורשב"ג כמש"ל מקרא דבאכלכם מלחם הארץ ורשב"ג ס"ל לחם דומיא דעיסה. ות"ל שזכיתי לכוין לדעת גאון קדמון. רק שכתב שם דר"א יליף נמי מלחם וס"ל דהיינו גמר הלחם דהיינו כשרודהו. ור"י ס"ל שהחיוב תיכף כשמתחיל להיעשות לחם והיינו בתנור ולענ"ד ר"א יליף לה מבאכלכם וכמש"ל:

והנה לפ"ז צ"ל דאף דילפינן מקרא דגמר חיוב חלה הוא בנתינה לסל וכמ"ש המהרי"ט אלגאזי סקי"ב וסק"ט. מ"מ היינו רק כשיש בו שיעור עריסותיכם עיסת מדבר שאז מתחיל חיוב הפרשת חלה ועלה קאי קרא דבאכלכם מלחם. ונראה דלר"י דס"ל דרק תנור מצרף אין חילוק בין יש לו תוך לאין לו תוך רק בכל אופן שהוא בתנור שפיר מצטרף וגם כי בימיהם היו אופים בתנורים מבחוץ ג"כ. ורק בעינן שיהא שיעור חלה בתנור אחד. ולר"א דס"ל שעיקר גמר מלאכה הוא כשרודה לסל. הנה הרבה רודים הפת ע"ג קרקע או פשוטי כלים ולזה בעי ר' ירמיה בפסחים מ"ח אי בעינן תוך כל' או לא ונראה לישב עפ"ז מה שהשמיט הרי"ף בעיא זו. והיינו דבתר הכי מייתי שם הש"ס ברייתא דפליגי בה ר"א ור"י ורשב"ג. וקשה דהו"ל לאתויי זה מקודם ואח"כ לאתויי בעיא דר"י. וי"ל דמייתי הברייתא לפשוט בעיית ר' ירמיה. דאי יש נ"מ בין ר"י לר"א לענין אם צריך כלי שיש בו תוך. כל כה"ג הו"ל לפרושי. ועוי"ל דכיון דמייתי הברייתא דיהיב ר"א טעמא מקרא דבאכלכם וכגירסת הרי"ף. ממילא נדע דאין נ"מ בין כלי שיש בו תוך לאין בו תוך דבשעת אכילה אין קפידא להניח דוקא לכלי שיש בו תוך. וצ"ל לפ"ז דהרי"ף לא גריס בש"ס תיקו. ונראה שזוהי שיטת הר"י שהובא בב"י דס"ל דבאין לו תוך מצרף כהא דאויר בית. דס"ל דהאי דאיתא בירושלמי דאויר בית מצרף אינו מצד שיש לבית כותלים. רק מצד שדרך אנשים לרדות הפת מתנור לתוך הבית. ומיקרי באכלכם כדרך ההכנה לאכילה. וא"כ מוכח שא"צ כלי עם תוך. רק כדרך שמניחים הלחם בהוצאתו מהתנור ואף על טבלא שאין לה לבזבזין. וטעם הפוסקים שהביאו בעיא דר"י להלכה צ"ל דגרסי בש"ס תיקו. וס"ל דאף דיליף ר"א מבאכלכם מ"מ מסתבר שצריך כלי לצרף. דאין סברא לומר שיהא הפת מפוזר בכמה מקומות ויצטרף לכשיעור. ודמי להא דחגיגה כ"ד ע"א גבי צירוף כלי בקדשים דרק יש לו תוך מצרף ולא באין לו תוך. ורק מדרבנן קאמר הש"ס שם שהחמירו באין לו תוך ע"ש. ומיבע"ל לר"י דאפשר כיון שהטבלא היא כעין כלי בפ"ע אפשר שמצרף ג"כ. וכהא דקיי"ל בזבחים פ"ז ע"ב דאויר מזבח כמזבח אף שאין לו תוך. ובקדשים שאני דהוי גזה"כ דכלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן כדאיתא בזבחים דף פ"ח. ולזה אין מצרף ג"כ רק מתוכן כי למעלה אין שולטת קדושת הכלי וע' חיבורי ח"א סימן צ"ז בענין אויר למעלה מן הכלי. ובטו"א בחגיגה כ"ד שהקשה מאי מיבע"ל גבי חלה אי בעינן תוך הא מפורש בחגיגה דלא מצרף רק ביש לו תוך ולענ"ד לק"מ דגבי קדשים שאני דהא אין מצרף רק כלי שרת כדאיתא בש"ס דילפינן מקרא דכף אחת. וקדושת כלי שרת הוי רק בתוך הכלי כמש"ל. משא"כ לענין חלה דסברת הצירוף הוא רק מדקאמר קרא באכלכם מלחם משמע להש"ס שאף שאין לחם אחד כדי שיעור חלה מ"מ מצטרף בתנור או בסל. וכדרך העולם שאין עושין לחמניות גדולות כ"כ. ובתו' חגיגה כ' ע"ב ד"ה הכלי כתבו דלהכי בעי קרא בכלי חרס שהתורה העידה אפילו מלא חרדל ולא אמרו מטעם צירוף דלא מצינו צירוף בחולין. וקשה דהא מצינו צירוף גבי חלה דהוי חולין. ולפמש"ל י"ל דמהכא ליכא למילף דהא ליכא הכא קרא מיוחד לזה רק דמסברא אמרינן כיון שגילתה תורה שגמר חיוב חלה בא בעת שמניח לכלי לאכילה וגם גלי קרא דבעינן שיעור לחלה ממילא ידעינן שחיוב חלה בא כשמונח בכלי ביחד כשיעור חלה. ואין זה מצד צירוף הכלי. רק שחיוב חלה הוא באופן זה. והראיה דהא אין הכלי מצרפת לענינים אחרים כגון לטומאה אם הוא כלי שטף וכדומה:

מסקנא דמילתא לנ"ד נלע"ד דבגודש שעל הכלי סגי בכיסוי מפה כפשטות לשון הראשונים. והיינו שבמפה יכסה גם צדדי הגודש עד דופני הכלי וכמש"ל. אבל בטבלא שאין לה לבזבזים צריך לכרוך את המצות מלמטה ומלמעלה כמ"ש המהרי"ל והש"ך ופמ"ג. ולדעת המצריכים לכרוך המצות שבגודש מלמטה ומלמעלה נראה דהיינו רק אם יש במצות שבמפה שיעור חלה וגם בכלי יש שיעור חלה. דבכה"ג הוי כשני כלים שא"צ רק שיהיו סמוכים זה לזה כדי להפריש מאחד על שניהם וכמבואר בפוסקים. אבל אם אין במפה שיעור חלה אז אסור להפריש ממה שבמפה על מה שבכלי. דהא לחייב בחלה קיי"ל דאין מועיל רק צירוף כלי אחד. ולא בשני כלים נפרדים. וא"כ אין תועלת בכה"ג במה שמכסה במפה. והו"ל להאחרונים לבאר זה. אכן לפי פשטות הפוסקים שהזכרנו דבגודש סגי בכיסוי לחוד א"ש דהוי ככלי אחד ושפיר מצטרפים. וצ"ל דמ"ש מלמטה היינו על רצפת הכלי:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה